דעת דיין א':

בני הזוג התחתנו לפני שנים ונולדה להם בת. זה שנים רבות שהבעל עזב את אשתו וחי עם אשה אחרת.

הבעל פתח תיק גירושין. האשה הסכימה להתגרש אם יתן לה כתובתה, וביה"ד פסק שהבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה.

זה זמן רב שביה"ד נתן החלטה שאם הבעל מסרב לתת לה גט האשה, יכולה לגבות את כתובתה עוד בטרם קבלה את הגט. ביה"ד אף הוציא עיקול על כל הכספים שהבעל קיבל בזמן פרישה מצה"ל (קרוב ל-800,000 ₪) וכן על הפנסיה התקציבית שהוא מקבל. אלא שהבעל הצליח להבריח את כל הכספים שקיבל בעת הפרישה מצה"ל, והאשה אינה מצליחה לגבות את כתובתה מהפנסיה, ונאמר לביה"ד שהסיבה לכך היא שפנסיה מצה"ל אי אפשר לעקל.

לאחרונה פנה הבעל וב"כ לביה"ד בבקשה שלא לאפשר הליכי גביה של הכתובה באמצעות הליכי הוצל"פ, ובית הדין קיים דיון בנדון. ב"כ הבעל טען שהבעל מוכן לתת גט פיטורין לאשתו ולכן מבקש לבטל את ההחלטה שהאשה יכולה לגבות את כתובתה. לטענתו, רק לאחר שהאשה תסכים לקבל את גִטָהּ, יש לתת פס"ד שהאשה זכאית לגבות את כתובתה.

האשה טוענת שהיא מוכנה לקבל את הגט אך לא לפני שתקבל את הכתובה או בטחונות שתקבל את הכתובה מיד לאחר מתן הגט. האשה טוענת: אם אקבל את הגט, לא יהיה לי שום סיכוי לקבל את כתובתי, כשם שאינני מצליחה כיום לגבות את כתובתי למרות החלטת בית הדין שאני יכולה לגבות.

נראה לי לקבוע ברורות שלמרות שהאשה לא מוכנה לקבל אותו לשלום-בית, אחרי כל כך הרבה שנים שעזב אותה וחי עם אשה אחרת, אבל מצד הדין הוא המורד על אשתו והוא חייב לתת לה גט וכתובתה ואין האשה נחשבת מורדת.

המצב דומה לבעל שמכה את אשתו והאשה מבקשת את גִטָהּ וכתובתה. אפילו שאין היא רוצה אותו, אינה נחשבת מורדת אלא עושה את הדבר הטבעי שאשה יכולה לעשות. כמו כן בענייננו הבעל עזב אותה זה שנים רבות וחי עם אשה אחרת. דומה הוא למכה אותה כל הזמן – לכן אין היא נחשבת מורדת אלא הבעל הוא המגרש אותה, ולכן הוא חייב בכתובתה ובתוספת כתובתה.

פרעון הכתובה כתנאי מוקדם לקבלת הגט
ראשית צריך לברר, האם אשה זכאית לסרב לקבל את גִטָהּ עד שהבעל ישלם את כתובתה. מאחר והדברים הובאו בהרחבה בדברי הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א, אב"ד תל-אביב, בספרו אמרי משפט סי' ט"ו, הנני להביא כאן קטעים ממנו הנוגעים לענייננו.

כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' אלף רנ"ד), וז"ל:

"שמעתי משם הגאון ז"ל שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה, כן מצאתי לרב אלפסי ז"ל בתשובה, והביא ראיה ממה ששנינו (כתובות דף נ"א ע"א) לקתה חייב לרפאותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה, רשאי. אבל שלא בכתובתה אינו רשאי. ואם לא קיבל עליו את הדין מנדין אותו, זה לשון התשובה". עכ"ל.

הרי דס"ל להרי"ף והרשב"א שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה.



וכן כתב בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' רכ"ז), וז"ל:

"הגאון כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם לא יפרע לה כתובתה, וכן נמצא בתשובה להרי"ף ז"ל, והביא ראיה ממה ששנינו לקתה חייב לרפואתה וכו', ויש לי ראיה לזה, דאמרינן נתנני ה' בידי לא אוכל קום, זו אשה רעה וכתובתה מרובה, כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ג ע"ב), וכן מההוא עובדא דשלהי אגדת הניזקין (דף נ"ח ע"א), וכן מעובדא דרבי יוסי הגלילי בירושלמי שהיתה אשתו רעה, ורבי אלעזר בן עזריה הלוה לו מעות לפרעה, כדאיתא בפרק אלמנה ניזונות (ה"ג), ובויקרא רבה בפרשת הר סיני, ובראשית רבה בפסוק אעשה לו עזר כנגדו. מכל הני משמע שאינו יכול לגרשה אלא אם כן פורע אותה" ע"כ.

והנה הרא"ש בתשובה (כלל מ"ב סי' א') נשאל על ראובן שנשא אשה ושהה עמה יותר משנתיים, ונודע לו שהיא נכפית והוציאה מביתו, והיא תובעת ממנו שאר כסות ועונה, והוא משיב שהדבר ידוע שאין הדעת סובלתה להסתופף אצלה, גם סכנה יש בדבר, וחפץ לגרשה וליתן לה כל אשר לו, ועני הוא ואינו משיג ליתן לה כתובתה.

והשיב הרא"ש:

"אמת הוא שחכמי הגמ' אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא וכו', במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט, ואם תמאן לקבל, ימנע ממנה שאר כסות ועונה, ואינה יכולה לומר אין רצוני לקבל גט עד שיתן לי כתובתי, דזו אינה טענה, כיון דמן הדין חייבת לקבל גט כאשר הוכחתי, נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחוייב לה, והנמצא אתו יתן, והמותר כאשר תשיג ידו". ע"כ.

ומרן הב"י באה"ע (סימן קי"ט) אחר שהביא תשובות הרשב"א והתשב"ץ הנ"ל כתב בזה"ל: "ועיין בתשובת הרא"ש (כלל מ"ב סי' א') שכתבתי בסוף סימן קי"ז". ע"כ.

וצריך ביאור בכוונת מרן שכתב "ועיין בתשובת הרא"ש", האם כוונתו שהרא"ש חולק על הרשב"א בדין זה, וס"ל להרא"ש דיכול לגרשה גם אם אין לו לפרוע כתובתה, או שכוונתו לומר דעיין בתשובת הרא"ש שג"כ דיבר מדין זה, אבל אין ר"ל שנחלק על הרשב"א. ועיין בדרכי משה (שם אות א'), ובב"ש (שם ס"ק ו').

בשו"ת התשב"ץ ח"ד (חוט המשולש הטור הראשון סי' ד') מבאר דברי מר"ן אלו וז"ל:

ולההיא דיוקא דדייק מר מלישנא דהגאון מורנו הרב יוסף קארו ז"ל דקאמר ועיין במה שכתבתי בסי' קי"ז בתשובת הרא"ש, ואפיק מר מינה דאית לך רשותא לתרוכי אנתתיך דהיא לך שנואה, ומצוה קא עבדת בתרוכין דידה דלא ליהוו לך מינה בנין דעבדין עובדא דלאו מעלייתא, ואמר מר הואיל ואית בהאי מילתא לפום דעתא דידך מצוותה, דחובא על בי דינא לאזדקוק להאי מילתא לאכרוחי להאי אנתתא לקבולי גיטה דידה דלא כרעותא, ואע"ג דלא אית לך למיהב לא כתובתה ולא נדונייתא, כדאוכחת מההוא דיוקא, נלע"ד דלא נתכוון מרן מהרי"ק ז"ל להאי מילתא דחיקא ורחיקא לארחוקי אנתתא עלובתא למיזל מגברא דידה בלא כתובתה, משום דגברא דידה לא אתיא ליה כפום דעתיה, ועובדין דידה אינן כרעותיה, דאי תימא הרי דבנתיה דאברהם אע"ה נפקי מגבריהו בעל כרחייהו, וכלהי גברי אכלי פורנא דידייהו ואמרי להו זילו לכו בלא כתובתה בשעתה דא עד דליהוי לי גוביינא, דשעתא דא לא אית ליה אפילו פרוטה חדא, דהא מילתא רחיקא מדעתא, וקושטא דמילתא, אי לעיין מר בכלהו שמעתתא דאינתתא קמייתא אפילו דפרע לה כתובתה לא אית ליה חילא לגברא דידה לתרוכי ולמפטרה אי לא עבדי מלין דאיסורא וכו', דאי עבדת האי אנתתא מילין דלא כאורייתא אית ליה לגברא דידה חילא למיהב לה גיטא, אע"ג דלא אית ליה ממונא למהב לה כתובתה ופורנא, אית ליה חיובא לפי דינא לאכרוחא לקבולי גיטה ולמיזל לחרפות, אחר דעובדין דידה אינון בישין לגבי שמיא, ולגבי גברא לא אינון יפות, ואי אינתתיה דא לא אזלא בעובדין דידה דלא כרעות שמיא, אע"ג דהא לא אשכחית רחמין לגבי גברא, ועל דעתה לא אתיא, אדרבה חיובא על בי דינא למיהב לה חינא בהדי בעלה ולמיעבד בינייהו שלמא וכו', דהא דהרא"ש ז"ל דקאמר עלה הגאון מהרי"ק ז"ל פסקי דידה למימר ועיין במקום פלוני, במלין דאינון שייכין דא, וגם דאי נתכוון ז"ל לחלוק על הרשב"ץ ז"ל ומאן דעמיה, הוה ליה לברורי מילתיה ולימא כדברי הרשב"ץ והרשב"א לא אתיא דעתיה, וכי מאן דפליג על הרשב"א והרשב"ץ ז"ל אמר להו למלתיה בדרך רמז והערה "ועיין מה שכתבתי" וכו'. ולימא אין זאת דעתי במלתא ברירה". ע"כ.

העולה מדברי התשב"ץ, דדעת מרן שאין מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש, דאי ס"ל דפליגי לא הוה נקיט בלשון "ועיין בתשובת הרא"ש', אלא ודאי דלא פליגי, דהרא"ש לא כתב דיכול לגרשה גם אם אין יכול לפרוע כתובתה רק באופן שחייבת לקבל גִטָהּ, אז יגרשנה וכתובתה תהיה עליו כחוב, אבל אם אין עליה חיוב להתגרש אינו יכול לגרשה והכתובה תהיה עליו כחוב, אלא כל זמן שאין בידו יכולת לפרוע כתובתה אינו רשאי לגרשה, ובזה איירי הרשב"א והתשב"ץ.

וכן כתב בס' יד אהרון (הגהות ב"י אות ד'), וז"ל:

"דאין כוונת מרן הב"י לומר דפליג הרא"ש בתשובתו על הרשב"א והרשב"ץ, ודעתו כדעת הרא"ש שכתב שם שיכול לגרש את אשתו בעל כרחה אפילו שאין לו לפרוע כתובתה, דכבר כתב התשב"ץ ח"ד סי' נ"ד דלא פליג בזה הרא"ש, ולא כתב כן אלא באשה נכפית שמגרשה מן הדין, אבל שאר נשים, אם לא מצא בה ערות דבר או פריצות אין לו לגרשה אם אין לו לפרוע כתובתה". ע"כ.

ובח"מ (סימן קי"ט ס"ק ה') כתב, וז"ל:

"אפשר לומר דלא כתב כן הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט, שבא בטענת מום גדול וכיוצא, אבל במוציא לרצונו אפשר דמודה להרשב"א". ע"ש.

וכ"כ בס' גט פשוט (סי' קי"ט ס"ק י"ח) דהרא"ש לא פליג על הרשב"א, דהרא"ש מיירי באשה שמן הדין חייבת לקבל גט, ועל כן אינה יכולה לעכב את הגט עד פירעון כתובתה. וכתב שכ"כ מהריק"ש.

וגדולה מזו כתב הפר"ח (שם) דמדברי הרא"ש מוכח דס"ל כהרשב"א דאינו רשאי לגרשה עד שיתן כתובה, שהרי הרא"ש כתב "כיון שמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחוייב", משמע דוקא באופן שמן הדין חייבת לקבל גט דינא הכי, הלא"ה יש בכחה לעכב שלא להתגרש רק אחר שיתן לה כתובתה. וכן דקדק בס' בית יעקב (סי' ע' סעי' ד') מלשון תשובת הרא"ש.

וכן בערוך השלחן סי' קי"ט כותב:

"סעיף יא
... וכתב רבינו הרמ"א דמדין תורה אפילו אין לו לשלם הכתובה והנדוניא מ"מ אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה עכ"ל ומקורו מתשו' הרא"ש שפסק כן בבעלת נכפה שאפילו אחר תקנת רבינו גרשום מאור הגולה אין ביכולתה לעכב הגט בשביל הכתובה כמ"ש בסי' קי"ז סעי' כ"ה ע"ש:

סעיף יב
והרשב"א בתשו' כתב [הובא בב"י] שמעתי משם הגאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה וכן מצאתי להרי"ף בתשובה עכ"ל וכ"כ התשב"ץ וכמה ראיות יש מש"ס דבלא הכתובה אין לגרשה דדרשו חז"ל על פסוק [איכה א, יד] נתנני ד' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה [יבמות ס"ג ב] וכן אמרו בעירובין [מ"א ב] דאשה רעה וכתובתה מרובה שאינו יכול לגרשה אינו רואה פני גיהנם וכן בגיטין [נ"ח א] באחד שחשד את אשתו ורצה לגרשה ולא היה יכול לגרשה מפני שלא היה לו הכתובה וכן מבואר במדרש בראשית [פ' י"ז] ברבי יוסי הגלילי שהיה לו אשה רעה ולא גירשה עד שהלוו לו כתובתה ונתן לה הכתובה וגירשה:

סעיף יג
ונ"ל דלא פליגי לדינא דוודאי כשרק ביכולתו לחיות עמה אף שהיא אשה רעה וסובל ממנה והתורה נתנה לו רשות לגרשה או ששונאה ובזווג שני בלא הכתובה אין ביכולתו לגרשה וכ"ש בזמן הש"ס שביכולתו לישא אחרת אבל כשהיא בעלת מום כנכפית וכיוצא בזה דטבע האדם א"א לסבול דכה"ג גם באיש היינו כופים לגרש אין משגיחין על כתובתה וכ"ש כשהיא פרוצה כשהדין נותן שמצוה לגרשה דאין משגיחין על הכתובה וכן נראה מכמה גדולי אחרונים..."

נמצא דדעת התשב"ץ בחוט המשולש והפר"ח והרב בעל יד אהרן והגט פשוט ומהריק"ש, וכן צידד הח"מ וכן ערוך השולחן, דבמוציא לרצונו גם הרא"ש מודה להרשב"א דאין רשאי לגרשה אם לא יפרע לה כתובתה, ורק היכא דמן הדין חייבת לקבל גט כתב הרא"ש דיגרשנה ותהא כתובתה כחוב עליו.

וכ"כ בכנסת הגדולה (סי' קנ"ד אות נ"ג) דדברי הרי"ף והגאון והרשב"ץ אמורים במי שרוצה לגרש את אשתו בלי טענה, וע"ז כתבו שאם אינו פורע לה כתובתה לא יגרשנה, אבל במוציאה מן הדין יודו שיכול להוציאה ותהא כתובתה חוב עליו.

יוצא לנו שלפי כל השיטות שהבאנו האשה יכולה לעכב את הגט עד שיתן לה כתובתה. משום שברור שלמרות שכבר אינה רוצה את הבעל ורוצה להתגרש אך ודאי אין היא נחשבת כבעלת מום או עוברת על דת יהודית שחייבת לקבל את הגט שבמקרה כזה הרא"ש סובר שלא יכולה לעכב. אלא מדובר בגירושין שנגרמים בגלל שהבעל הלך לאשה אחרת כל כך הרבה שנים.

גביית הכתובה בטרם קבלת גט
שאלה שניה שעומדת לפנינו: האם אשה שבעלה עוזב אותה וחי עם אשה אחרת כבר הרבה שנים, רשאית לגבות את כתובתה גם בטרם תקבל גט מפני שלענין חיוב כתובתה יש לראות בעזיבתו אותה והליכה לאשה אחרת כאילו כבר גירשה.

שאלה כזו כבר הובאה בתשובת מהר"י הלוי לר' יעקב לבית הלוי (אין זה מהר"י הלוי אחיו של הט"ז) סי' ט"ז. ומאחר והפוסקים דנו בה בהרחבה, הנני להביא כאן קטעים מדברי הרה"ג חיים שלמה שאנן שליט"א, אב"ד תל-אביב, בספרו עיונים במשפט, עמודים רמ"ט-רנ"ד, שערך את הדברים בטוב טעם ודעת.

כתב מהר"י הלוי:

ראובן עברו בינו לבין אשתו מריבות הרבה וכפי הנראה שכונתו היא לקום וללכת חוץ לעירו במקום שליבו חפץ כדי שעל כרחם של קרובי אשתו ירצו ללכת אחריו לקחת ממנו גט כדי שלא תשאר עגונה ויתפייסו בכל מה שיחזיר להם מנדונייתה...

ראיתי מה שכתבו בנדון זה החכמים... דכתובה לא ניתנה ליגבות מחיים ומזה לא היה צורך להם להאריך... דפשיטא דאין כתובה נגבית מחיים ולא שאני לן בין הכתובה לנדוניתא ולאפוקי סברת הרב בעל העיטור המחלק בין עיקר כתובה דדוקא בעיקר הכתובה ובתוספת אמרינן לא ניתנו לגבות מחיים אבל לא בנדוניא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל... ואמנם בנ"ד לא שייך זה כלל, דבנ"ד הדברים מוכיחים שסיבת הקטטות היא שהם רואים כוונתו הרעה לאכול לה כל הממון ואח"כ לקום ללכת חוץ מהעיר כדי שיצטרכו על כרחם להתרצות ממנו בגט בלבד ואם כן לא שייך הכא אין כתובה נגבית מחיים דהו"ל כבעל חוב שרואים בו שהוא מבזבז ממונו... ואין לומר דשאני ב"ח דאע"ג דלא מטי זימניה מכל מקום עתיד הוא לבוא בהכרח משא"כ זמן גבית כתובה דאפשר דלא יבא לעולם... דבנדון דידן כל הקטטות אינם רק בעבור שגילה דעתו שרוצה להניחה וכדי שלא יפרע לה נדונייתא חשב לקום ולברוח כדי שעל כרחה תתפייס בגט בלבד וא"כ ה"ל כאילו הגיע זמן הפרעון דהרי לגירושין עומדת לפי הנראה ממעשיו... וא"כ בנדון דידן ה"ל כאילו הגיע זמן הגביה כיון שגילה דעתו ומעשיו מוכיחים שזה הוא כונתו לגרשה וראיה ממעשה דתותרנית... דמשמע בהדיא דכל שנראה כונתו שהוא לגרשה אע"ג שעדיין לא גירשה ואע"פ שיכול לטעון שאפילו היתה תותרנית לא היה מגרשה אפילו הכי כיון שיש שם אמתלאה ודברים הניכרים שדעתו לגרשה ה"ל כאילו גרשה כבר ואינו זוכה בירושתה, ואם כן בנ"ד אע"ג דלא גירשה עדיין, כיון שמעשיו מוכיחים שכונתו לגרשה ה"ל כאילו גרשה וכבר הגיע זמן גבית הכתובה, ואע"ג דהתוס' ז"ל פליגי עליה דרשב"ם ומפרשי לה באופן אחר... דבארוסה מיירי, דבנשואה אין הירושה נפקעת מהבעל אלא בנתינת הגט ולא במה שראינו בו שבדעתו לגרשה... בנידון דידן אפילו התוס' מודו ולא פליגי בהא. דעד כאן לא פליגי עלה דהרשב"ם אלא במה שכתב שכיון שראינו שנתן עיניו לגרשה אינו יורשה וכדאמרינן במסכת גיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות ועל זה כתבו התוס' דלאו ראיה היא דר"י וריש לקיש לא סבירא להו הכי... וכולהו מודו...כל שלא יש גט הוא אוכל פירות. ואמנם לענין אמדן דעתה לחשוב אותו כאילו נותן עיניו לגרשה בהא לא פליגי התוס' אלא שגם הם מודים דכל שיש שם אמתלא ודברים הניכרים שבכונתו לגרשה דה"ל כאילו נתן עיניו לגרשה אלא שהתוס' סברי דאפילו שנדון אותו כנותן עיניו לגרשה מ"מ אינו מספיק להפקיע ירושת הבעל אם לא בגט... ואם כן בנידון דידן שיש אמתלאות ודברים הניכרים שבדעתו לגרשה כולי עלמא מודו לרשב"ם דה"ל כאילו ביאר בפירוש בפיו ובשפתיו שהוא עומד לגרשה וכיון שכן הגיע זמן הפירעון קרינן ביה."

ועיין שם עוד שכתב לדחות דברי הטוען שאין להתיר לה לקחת הנדוניה כי אם בצירוף טענה למה הבעל אינו מקובל עליה, וסיים "ולא שייך כלל בנידון דידן לא ניתנה כתובה לגבות מחיים."

ונראה כי דברי המהר"י הלוי הם סברא פשוטה: כל תקנת הכתובה באה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואם כן אם הבעל מוציאה בדרך זו שאינו חי עמה ומרגיל קטט עמה ועוזבה, הרי שאם לא נחייבו בכתובה הרי אנו רואים כיצד קל בעיניו להוציאה. עוד יש לומר בדעת המהר"י הלוי שמדובר בעיקול כדין מי שמבזבז נכסיו שרשאים ב"ד לכופו לשלם חובו קודם זמנו.

ולכאורה שני הטעמים הם אמת: הפירוד והקטטה נחשבים כגירושין, דהיינו כאילו כבר גירש הבעל לענין חיובו של הבעל בכתובה, וכמו כן יש את החשש שמא לא יוכל הבעל לשלם עבור הכתובה מאוחר יותר, ואכן במשפט שלום למהרש"ם חו"מ סוס"י קפד ד"ה והנה, ובשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רפב ד"ה אבל הביא את דברי המהר"י הלוי לענין מבזבז נכסיו, ועיין שם במשפט שלום שהרחיב בדבר.

תשובה זו של המהר"י הלוי מובאת גם בשו"ת משאת משה חלק חו"מ ס' ס"ד "כתב עוד החכם השואל יצ"ו וישאלני לענין מעשה במי שברח מן העיר מחמת מרדין וילך שובב בדרך לבו ונשא אשה על אשתו... והנושה בא לגבות הלואתו... ואשתו מוחה על ידו ותאמר לו כתובתי קודמת לחובך", והשואל רצה לתת את הנכסים ללוה, ומשאת משה בטעם השלישי כ' כי נמי נימא בעלמא דלכ"ע לא ניתנה כתובה להגבות מחיים הכי שניא היא בנותן טעם אשר הלך בעלה של זאת והניחה ונשא אחרת עליה במקום אחר, והואיל והדבר כן דמיא הא לההיא דכתב מוהר"י הלוי ז"ל בתשובה ס' ט"ז במרגיל קטטה עם אשתו ודעתו ללכת לעזוב את ביתו שנשאל הרב אם רשאים קרובי האשה להוציא מידו כדי כתובתה, וכתב שבמקרה זה שדעתו ללכת כי ברע הוא לא שייך כאן לא ניתנה כתובה לגבות דהו"ל כבע"ח שכתבו הריף והרא"ש דמעכבים ממונו קודם זמן וכמ"ש מרן ז"ל בס' ע"ג דמסתבר טעמייהו והכי נקטינן.

אף אנו נאמר דכוותה בנ"ד. ובזה יפה כח נידון דידן מנידון הרב, דאילו התם פניו מועדות לעשות עמה רע ואפשר שלא יעשה ברם הכא בנידון דידן כבר עבר וחק הפר ברית השבועה ונשתקע בבל יבא. וממשיך המשאת משה... ואם נפשך לומר דילמא האשה תמות קודם ואם כן לא יגיע לה כתובה, כבר הרגיש בזה הרב ז"ל בתשובה וראה שכיון שדעתו ללכת שלא לפרוע כתובתה, הוי לה כאילו הגיע זמן לגבות שהרי זו לגירושין עומדת, הכי נמי בנ"ד דכיון דעבריינא הוא ואינו רוצה לקיימה נמצאת מדינא לגירושין קיימא וקרי כאן מטא זמן חיובא.

רואים מפורש ממשאת משה שהבין בתשובה של מהר"י הלוי שיש פה שני טעמים אחד מצד עיקול על הנכסים ושני שבמצבים האלו של בעל בורח או הלך לחיות עם אשה אחרת הגיע כבר זמן לגבות את כתובתה ולכן היא זכאית לגבות את כתובתה עכשו ולא רק לעקל.

ובזאת נשיב על הטענה המקובלת בפי כמה דיינים שמאחר ומהר"י הלוי מביא ראיה מדין בע"ח המבזבז נכסיו הרי שם מיירי רק לעכב את נכסיו על מנת שלא יבזבז הבע"ח את ממונו, אולם לפרוע את החוב זאת לא שמענו. וא"כ גם בנידון מהר"י הלוי צ"ע כיצד למד משם שאפשר אף להגבותם.

אולם צריך להבין שיש כאן שני חלקים: א. להוציא מהבעל ב. לתת לאשה. והמהר"י מביא ראיה רק לענין להוציא מהבעל שכשיש חשש שלא ישלם יכולים להוציא ממנו. אלא שבבע"ח כיון שלא הגיע הזמן לא נותנים לו, ובאשה מחדש המהר"י שזה נקרא כאילו הגיע הזמן (ולענין זה מביא ראיה מתותרנית) ולכן לדעתו גם נותנים לה.

עוד העירו הדיינים על דברי המהר"י הלוי שהרי דבריו מבוססים על חידושו של הרשב"ם שמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה אולם שאר הראשונים הרי"ף והתוס' הרמב"ן החולקים על הרשב"ם לא נימקו דעתם בכך שהגירושין אינם ודאיים ומשום כך יורש אלא סברו שאף אם ישנה ודאות גמורה שהאשה תתגרש מבעלה, אעפי"כ כל זמן שלא נמסר הגט לידה עדיין הוא אוכל פירות ועדיין הוא יורש את האשה וא"כ ה"ה בנידון דידן, ומניין שבכה"ג שיש אמתלאות רבות ודברים הניכרים שבדעתו לגרשה שונה הדין, הרי החולקים אינם תולים את הדין במידת הודאות של הגירושין.

אך צריך לדעת שהמהר"י עצמו חשש לשאלה זו ולכן כתב וכולהו מודו... כל שלא יש גט הוא אוכל פירות. ואמנם לענין אמדן דעתה לחשוב אותו כאילו נותן עיניו לגרשה בהא לא פליגי התוס' אלא שגם הם מודים דכל שיש שם אמתלא ודברים הניכרים שבכונתו לגרשה דה"ל כאילו נתן עיניו לגרשה אלא שהתוס' סברי דאפילו שנדון אותו כנותן עיניו לגרשה מ"מ אינו מספיק להפקיע ירושת הבעל אם לא בגט. הרי שהמהר"י מחלק בין כתובה לירושה שבכתובה תליא באמדן דעתו וכיון שרוצה לגרשה ועושה מעשה שמוכיח שהולך לגרשה הגיע זמן גירושין ולכן היא זכאית כבר עכשיו לכתובתה.

ומה ששאל הדיין מדברי הרי"ף בגיטין יז, ב "אבל הכא לענין פירי, בפרקונה תליא מילתא כדאמרינן תיקנו פירקונה תחת פירות, וקימ"ל דלא פקע פרקונה מוניה עד דמטי גיטא לידה, הלכך כל כמה דמחייב בפירקונה אית ליה פירי" וכיוון שתחת כתובתה מחוייב הבעל בקבורתה וחיוב זה בוודאי שאינו נפקע ממנו כאשר נתן עיניו לגרשה אם כן בוודאי שאינו מחוייב כבר לשלם את כתובתה כמו שכתב הריף בדיוק כעין זה בעניין פרקונה תחת פירותיה.

אך ראשית, הרי בשאלה הזו צריך להתמודד בכל הדינים שכתוב שיוציא ויתן כתובה שלפי הר"ח הרי לא כופין על הגט ומוציאין את הכתובה ואם כן יש מצב שאין גט והאשה כבר קיבלה את הכתובה.

ועוד, הרי כ' רש"י כתובות מז: תחת כתובתה – תחת הנדוניא שהכניסה לו והיא כתובה בשטר הכתובה והוא יורש. זאת אומרת שהסיבה שחייב בקבורתה בגלל שיורש אותה, וסובר מהר"י הלוי שתוס' סובר שבאמת הירושה לא נפקעת אליבא דר' יוחנן רק על ידי הגט, אך מי מפריע שיגבה הכתובה ואם נשאר ממנה או מנדונייתה הבעל ירש אותה ויהיה חייב בקבורתה.

ואם כן אותו דבר גם אצלנו יהיה אותו דין שהבעל חייב בכתובה, ואם לא יהיה גט יירש אותה מאחר שלפי תוס' לא נפקעת ירושה רק על ידי מתן הגט.

ועוד יותר כפי שיובא לקמן קיבלו המשאת משה, הרע"א והבית מאיר את דברי המהר"י הלוי ולא שאלו את השאלות האלו, הרי זה מוכח שהדבר היה ברור אצלם בסברה פשוטה.

ואמנם מוסיף מהר"י הלוי שאף שהתוס' מודים לרשב"ם שאם יש מצב שכוונתו ודאי לגרשה ה"ל כאילו נתן עיניו לגרשה מ"מ אינו מספיק להפקיע ירושת הבעל מכיון שעדין לא קבלה את הגט בפועל. מ"מ לגבי כתובה כיון שבדעתו לגרשה מודה התוס' לרשב"ם דהוי ליה כאילו ביאר בפירוש בפיו ובשפתיו שהוא עומד לגרשה וכיון שכך הגיע זמן הפרעון קרינן ביה.

עוד העירו הדיינים שנראה שמהר"י הלוי בעצמו סבור שדבריו הם חידוש, שהרי כאשר מביא את דברי החכמים החולקים עליו שכתבו "דכתובה לא ניתנה ליגבות מחיים" כתב על דבריהם ומזה לא היה צורך להאריך... דפשיטא דאין כתובה נגבית מחיים". ברור א"כ ששעת גביית הכתובה הינה מיתת הבעל או הגירושין כפי שפסק בשו"ע סימן צג ס"א, וא"כ אם אכן ישנו מצב שהאשה זכאית לכתובתה בטרם סידור הגט לא הוי ליה לרבנן קמאי שלא לפרש חידוש זה.

אך ברור שהמהר"י הקדים כך כדי שלא נחשוד בו שהוא סובר שכתובה נגבית מחיים אלא דעתו היא שכאן כאילו כבר הגיע זמן הגירושין.

וטען אחד מהדיינים שהמשאת משה פוסק את דינו רק בגלל שהאשה מוחזקת בנכסים אך להוציא לא היה פוסק כן, ואי אפשר להגיד כך שהרי המשאת משה קיבל את דברי מהר"י הלוי שמפורש בדבריו שמדובר שקרובי האשה יוציאו את הכספים מהבעל. ולא עוד אלא שהוסיף המשאת משה שיפה כח נידון דידן (שעליו נשאל המשאת משה) מנדון הרב (מהר"י הלוי) דאילו התם פניו מועדות לעשות עמה רע ואפשר שלא יעשה, אך הכא בנידון דידן כבר עבר חק הפר ברית השבועה ונשתקע בבל יבוא – זאת אומרת שהמקרה של משאת משה היא הרבה יותר פשוט מהמקרה של מהר"י הלוי ואם כן כל שכן שנחשב כאילו מטא זמן חיובא.

ואמנם במקרה של המשאת משה מדובר באמת במוחזקת אך לשונו של בעל משאת משה ברורה: שכתב ומעתה דברים ק"ו אם באותו נידון דהבעל מוחזק בשלו קאמר הרב ז"ל דגובין הימנו כ"ש בנידון דידן דאיהי מוחזקת בהן דפשיטא דמפקנא לית לה. מפורש איפוא בדבריו דמועילה סברא זו גם לגבות ממשעבדי.

טענה נוספת שהעלו הדיינים בנידון זה מדברי המהרי"ק בשורש קז שכותב בפירוש שכתובה אינה משתלמת באם הבעל רוצה לגרש והאשה מסרבת וא"כ מצינו אחד מן הראשונים החולק בפירוש על מהר"י הלוי, ואם כן הבעל יוכל להגיד קים לי.

נ"ל שאין שום ראיה אפילו לכאורה שהמהרי"ק חולק על מהר"י הלוי, שהרי בודאי אם מדובר באשה שלא מוכנה בשום אופן להתגרש אלא דורשת שבעלה יחיה איתה כמו בעל ואשה, והיא טוענת שלדידה אין שום סיבה להתגרש אלא אני רוצה לחיות עם בעלי. לא הגיע זמן גירושין ואם לא הגיע זמן גירושין לא הגיע זמן פרעון כתובתה.

והרי בדוגמא הזאת מדבר מהרי"ק בשורש ק"ז שהבעל מבקש להתגרש בגלל שיש לאשה מום כזה שבגללו יש לו זכות להתגרש, אך האשה טוענת שהוא ידע על המום שהרי שהה עמה כמה ימים ולא ערער. זאת אומרת שהאשה טוענת מאחר שהוא מחל על המום הזה זכותה שיחיה איתה כבעל ואשה.

אומר המהרי"ק, אחר שיש חרם דרבנו גרשום שאי אפשר לגרש אשה בעל כרחה, אפשר לומר שאם מחל על המום שחזרה להיות ככל הנשים, ולא מבעיא לענין חיוב הכתובה ושלא להתגרש בע"כ אלא אפילו לעניין שיתחייב לה בשאר כסות ועונה.

אך מוסיף דנהי שחייב בכתובתה בלי ספק ושאל יכול להוציאה בעל כרחה מכח תקנת רבינו גרשום מ"מ אנו אין בידינו לכופו להיות עמה דאפשר לומר דבכי האי גוונא לא תיקן גאון, בגלל שהוא בא מחמת טענה שנמאסת בעיניו מחמת מום.

זאת אומרת, שכל הסיבה שאנחנו לא מחייבים אותו לחיות איתה שאנו מסופקים שאם יש לאשה כזה מום גדול אפילו שמחל עליו – הגאון לא תיקן שלא לגרש בעל כורחה – אבל בכל שאר הנשים שאין בהן מום כזה בודאי תיקן רבינו גרשום שלא לגרש בעל כרחה אפילו שטוען שהיא מאוסה בעיניו.

אם כן במהרי"ק מדובר שהאשה דורשת שלום בית ולטענתה היא זכאית לשלום בית והיא לא מוכנה להתגרש אפילו שהבעל יתן לה כתובתה. ולכן אינה יכולה לגבות כתובתה שהרי לא הגיע עדיין זמן גירושין.

לא כן במקרה שלנו שהאשה מצהירה שאם היא תקבל כתובה היא תתגרש, ודאי הווי כהגיע זמן גירושין.

ונ"ל שמה שכתב מהרי"ק בסוף שורש ק"ז "ודאי דין הוא שנוציא ממנו הכתובה דפשיטא דלענין ממון יש כח ביד חכמים שהרי הפקרם הפקר. אף על גב דלענין איסור אשת איש החמור אין ביד חכמים לכופו", אין כוונתו שמצד דין הפקר בי"ד הפקר גובין את הכתובה לפני הגט אלא נימוקו שבמקום שחכמים אמרו שיוציא ויתן כתובה אף שלפי דעת הר"ח אין כופין לגרש בגלל שאין בידי חכמים כח לגבי איסור אשת איש, אך לגבי כתובה הם אמרו שזה נחשב שהגיע זמן של גירושין ולא מצד רצון הבעל הגיע זמן של גירושין ולכן אפשר לגבות כבר את הכתובה, אף שלא מצד רצון הבעל הגיע זמן של גירושין. ורק מסביר המהרי"ק למה לגבי ממון יש כח ביד חכמים שהרי הפקרם הפקר מה שאין כן לגבי איסורים. אך אין כוונתו שזה פועל מצד דין הפקר אלא מדין שחכמים אמרו שהגיע זמן הגירושין ואם כן מצד הדין גובין את הכתובה. ובדינים אלו אי אפשר לגבות כתובה מדינו של מהר"י הלוי שהרי הבעל לא רוצה לגרש רק חכמים חייבו אותו לגרש.

וממילא מאד תמוהים דברי אחד הדיינים שכתב שאילו היה רואה מהר"י הלוי את דברי המהרי"ק היה חוזר בו מחידושו. וברור שאי אפשר להגיד שהבעל יכול לטעון קים לי שהרי התברר שאין מהרי"ק חולק על מהר"י הלוי.

אולם מדברי הפוסקים שהביאו את המהר"י מוכח בברור שקבלו את דבריו להלכה ולא חששו להערות הנ"ל על דבריו. ולא עוד אלא שהבינו שכוונתו לגבות ממש את הכתובה ולא רק לעקל את הכסף. שהרי דברי מהר"י הלוי הובאו גם בבאר היטב אבן העזר סימן צ"ג סק"א שכתב בשם מהר"י הלוי "אם אנו רואים כוונת הבעל לאכול לה כל הממון ואחר כך לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שתצטרך על כרחה להתרצות ממנו בגט בלבד, נתנה כתובה לגבות מחיים."

וכן רעק"א בחידושיו על גיליון השולחן ערוך אבן העזר סימן צ"ג סק"א כ': בתשובת משאת משה ס' ס"ז (חלק חו"מ) כתב בשם תשובת מהר"י הלוי סימן ט"ז, "המרגיל קטט עם אשתו ודעתו ללכת ממנה ולעזוב ביתו יכולים הקרובים להוציא הכתובה מידו". רואים שרע"א פוסק כמהר"י הלוי להלכה.

והנה בשו"ת בית מאיר ס' ל"ט מביא את שאלת רע"א אליו בדבר אדם שבעל חובו גבה ממנו את מקומו בבית הכנסת, ואחר כך גנב סוסים ונמלט מאימת המלכות ובפקודת המלך נאסר עליו לחזור לארצו, ואשתו בקשה לגבות מזונות או כתובה מהמקום ההוא. וכתב רע"א (השואל) שלכאורה כיון שבמקרה כזה כופין לגרש ממילא כופין גם על הכתובה וכתב: ומצאתי און לי בשו"ת משאת משה סי' ס"ז בשם תשובת מהר"י הלוי שכיון שדעתו ללכת להרחיק נדוד הוי כאילו הגיע זמן לגבות כתובתה וקודמת לבעל חוב אחר. ושאל מהרב בית מאיר לחוות דעתו אם זה גם מהני לאפוקי מלקוחות.

רואים מפורש שכיון שרע"א שהוא השואל את בית מאיר מביא להלכה את שו"ת משאת משה המביא את מהר"י הלוי ודאי שפוסק כמוהו, ולא כמו שטען אחד הדיינים שליט"א שרע"א הביא את חידושו של מהר"י הלוי רק לגבי נקודה שאם רואים בעל המנסה להבריח נכסיו על מנת לנשל את האשה רשאים הקרובים של האשה להוציא את הכתובה מדין עיקול, היינו על מנת לעכב בידו כדי שלא יבריחם. אך לא לענין לומר שנחשב כאילו הגיע זמן פרעון הכתובה. שאם כן היה ההסבר בדברי הרע"א אין שום ראיה לנידון שעליו נשאל הבית מאיר אם יכולה להוציא מידי הלקוחות, שנטלו את מקומו של הבעל בביהכ"נ שהרי הוא פרע בו את חובו שחייב לנושה בו.

ורק בגלל שרע"א סובר שהגיע זמן הפרעון של הכתובה, וכתובה גובים ממשועבדים יכולה אשה לגבות את הכתובה מהמקומות בבכ"נ שהבעל פרע את חובו בהם, שהרי אין לפנינו בני חורין ואם כן גובים ממשועבדים, אך אם רע"א היה סובר שהוא מקבל את החידוש רק לגבי עיקול לא יכלה לאשה לגבות מהמשועבדים.

וגם מה שמסתפק הרע"א (והציע את שאלתו בזה לבית מאיר) הוא רק האם שעבוד הנכסים לכתובה התחיל מאז הנישואין או שהוא חל רק אחרי הגירושין, אבל לענין גביה מבני חורין בודאי שס"ל כהמשאת משה שכיון שכופין לגרש כבר הגיע גם זמן גביית הכתובה.

גם מתשובת הבית מאיר שכתב על דברי המשאת משה: 'אף שהספר אין בידי הדברים נראים נכונים מצד עצמותם שכל שהדין נותן לכופו על הגט... ממילא הוי מטא זמן חיובא תשלומי הכתובה ואם אין בני חורים תטרוף ממשעבדי'. רואים מפורש שפוסק כמשאת משה, ושהיה לו פשוט שדברי המשאת משה שהביא בשם מהר"י הלוי נראים נכונים מצד עצמותם וא"כ ס"ל שבנדון דידן הגיע זמן חיוב תשלומי הכתובה.

אלא שמסתפק הבית מאיר בנידון ששאל רע"א אולי אין האשה מעוניינת בכלל בגירושין ובמקרה שאין האשה מעוניינת בגירושין באמת לא תוכל לגבות כתובתה. כמו שאמרנו שדינו של מהר"י הלוי הוא רק אם האשה מוכנה להתגרש אם תקבל את כתובתה. אך בודאי שס"ל שלא מדובר רק על עיקול נכסים כדי שהבעל לא יוכל להבריחם אלא על גביה ממש גם ממשעבדי.

וגם רואים מפורש שהרע"א והבית מאיר הבינו את דברי המשאת משה שהביא את מהר"י הלוי שהוא פוסק כמו שכתבנו לא בגלל שהאשה היתה מוחזקת בנכסים, אלא אפילו כשאין האשה מוחזקת אלא צריכה לגבות או מבני חורין או ממשועבדים.

עוד יש לציין כי אמנם רע"א כתב יכולים הקרובים להוציא הכתובה מידו, וזה לכאורה לשון ממוצע – מצד אחד לא כתב יכולה האשה להוציא שזה משמע תשלום ממש, ומאידך לא כתב יכולים ב"ד לעכב הכתובה בידם שזה משמע עיקול. אבל הרי הוא מצטט את משאת משה שמדבר כשהאשה כבר מוחזקת וכתב שלא מוציאים מידה לשלם לבע"ח, סימן שזה לא רק עיקול. ואם תאמר דשאני היכא דתפסה הרי גם המשאת משה מסתמך על המהר"י והוא כתב בפרוש במסקנת דבריו יוציאו מיד הבעל נדונייתה.

וגם בשאלתו לבית מאיר משמע שהדיון הוא האם כופין אותו על הכתובה ובודאי שהכוונה לשלם ולא רק לעקל, כי כל מה שמסתפק שם רע"א כיון שהמקום בבית הכנסת נתפס כבר ע"י הבע"ח ורוצה להוציא ממנו האם חל כבר שעבוד הנכסים לפני הגירושין אבל כאשר לא מדובר במשעובדים ודאי שרע"א מתכוין לגביה ממש ולא רק לעקל.

עוד העיר אחד הדיינים שבאבן העזר צג א' כ' הט"ז בד"ה כחוב שיש לו זמן נראה מזה שאם רואין שהבעל מבזבז נכסיו תוכל האשה למחות בידו, כמו שמצינו בחושן משפט סימן ע"ג ס"י בלוה שמבזבז נכסיו דיכול המלוה לתבוע אפילו תוך זמנו אלא שיש לחלק דשאני בכתובה דאפשר שלא תבוא לעולם לידי גביה דשמא תמות היא בחייו וצ"ע למעשה. וא"כ הוא חולק על מהר"י הלוי.

אך נראה לי ברור שהט"ז לא קשור בכלל למהר"י הלוי, כי מהר"י הלוי חידש שאם יש ודאות שהזוג עומד להתגרש א"כ הגיע זמן פרעון הכתובה ולכן אפשר לגבות כבר לפני הגט. אך הט"ז לא מדבר בציור כזה אלא על בעל ואשה שחיים ביחד ולא מדובר בכלל על גירושין אך היא רואה שמבזבז את ממונו ודן אם יכולה לעקל את נכסיו אך אין לזה שום קשר לתשובה של מהר"י הלוי.

היו שרצו להביא ראיה מתשובת הרמב"ם, תשובה שע"ה, שכתב על דין אשה שנשתמד בעלה בארץ אחרת והיא תובעת כתובתה, דֶּרֶךְ הדין שלא תטול כתובתה עד שיגרשנה או עד שימות אבל באמת תקח כתובתה מדין קנס.

והנה בסי' קנ"ד מובאת מחלוקת אם הבעל השתמד אם כופין אותו לגרש. ולענ"ד אי אפשר להגיד שהרמב"ם סובר כדעה שכופין לגרש, שאם כן ודאי היה מגיע לה כתובה מן הדין ולא מדין קנס. שהרי אפילו בדברים שנזכרו במשנה שיוציא ויתן כתובה ודאי שגובין לכולי עלמא את הכתובה אפילו לפני גט, ואם כן במקרים שכופין לגרש בודאי שגובין כתובה גם לפני הגרושין. אלא בודאי הרמב"ם סובר שאין כופין את המשתמד לתת גט, ובאמת לא מוזכר בתשובה כלום על גט. ואנו לא מתייחסים למקרה כזה כאילו כבר הגיע זמן הגירושין.

לכן זה לא דומה לנדון של הר"י הלוי שכאשר הבעל רוצה לגרש את אשתו מתייחסים לכך כאילו הגיע זמן גירושין, שהרי במשומד חסר הבסיס של דין זה שהרי לא כתוב שהוא רוצה לגרש את אשתו וגם לא כתוב שהיא מבקשת להתגרש ממנו. ולכן אפשר לגבות את הכתובה רק בתור קנס כמש"כ הרמב"ם.

ואולי הטעות של המביאים את הרמב"ם היתה שהביאו את דבריו משלטי הגיבורים (ב"מ סז. מדפי הרי"ף) ובטעות אפשר לחשוב שכ' שהבעל שנהיה משומד חייב לגרש את אשתו, אך אם מעיינים טוב בשלטי הגבורים רואים שכתוב בו: ונפק"מ לדין אשת מומר שתובעת כתובתה ונדונייתה על נכסי בעלה אף על פי שהוא עדין בחיים באמרה דכיון דמדינא חייב בעלה לגרשה הוי כאילו נתגרשה. רואים מפורש שלא השלטי גבורים או הרמב"ם סוברים שחייב לגרשה, אלא זהו רק ציטוט מדבריה של האשה, ולכן אין בזה שום סתירה לדעתו של מהר"י הלוי.

עוד רצו להביא ראיה משו"ת הריב"ש סימן צא:

"מי שיש לו אשה ובנים, והוא רוצה לקחת אשה על אשתו (כדי שתלד לו עוד ילדים)... ויש ספוק בידו לזון ולפרנס את שתיהן, אין האשה יכולה למונעו מזה, כל שלא התנתה עמו כן בשעת נשואין. אבל אם הוא עני, ואין ידו משגת לזון ולפרנס את שתיהן, יכולה לעכב עליו מלישא אחרת עליה, או יוציא ויתן כתובתה. כדאמרי' בפ' הבא על יבמתו (סה): אמר רבי אמי: כל הנושא אשה על אשתו, יוציא ויתן כתובה; ורבא אמר: נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בספוקייהו. ופסק הריא"ף ז"ל כרבא, וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' אישות). וכבר נראה, דאפי' רבא לא פליג עלי', אלא היכא דאפשר ליה למיקם בספוקייהו, הא לאו הכי עבדינן כרבי אמי, ויוציא ויתן כתובה. והיכא דאפשר ליה למיקם בספוקייהו, ורוצה לישא אחרת, הדבר ברור שאינה יכולה לומר: תן לי כתובתי, או תייחד לי מטלטלין לאחריות כתובה ונדוניא. שאין כתובה נגבית אלא במיתת הבעל, או בגרושין. וכן הדין היכא דלא אפשר ליה למיקם בספוקייהו, והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת, והיא אינה רוצה להתגרש, אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריותן, אלא תקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה ואם אינה רוצה, אין מונעין אותו מלישא אחרת עליה."

לכאורה כותב הריב"ש במפורש שישנה אפשרות שהבעל מעוניין לגרשה כדי לשאת אחרת והאשה לא רוצה להתגרש, ואין האשה יכולה להתנות את גרושיה בקבלת כתובתה. ואם כן זו ראיה לנידון דידן שהאשה לא תוכל לקבל כתובתה לפני שתתגרש.

אם נעיין היטב בדברי הריב"ש נראה שלא מדובר במי שהצעת הגרושין באה מיוזמתו, אלא אדרבא הוא רוצה לקחת אשה על אשתו (בארצות שאין תקנת רבינו גרשום), ואז לפנינו כמה אפשרויות:

1. אם אפשר לו למיקם בספוקייהו, אין האשה יכולה למונעו מזה.

2. אין ידו משגת לזון שתיהן, יכולה למונעו מלישא אחרת עד שיתן לה גט ובמקרה כזה תקבל גִטָהּ ואח"כ תתבע כתובתה.

3. אם היא לא רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע כתובתה, ואין מונעים אותן מלישא אחרת.

וצריך להדגיש שהנדון בתשובת הריב"ש אינו קשור לסימן קי"ט שמדובר שהבעל רוצה לגרש את אשתו והשאלה היא אם היא יכולה למנוע ממנו לגרשה עד שיתן לה כתובתה. שהרי הריב"ש מדבר כשהבעל מצידו אינו רוצה לגרשה וזכותו לישא אשה אחרת, אלא מאחר ואינו יכול למיקם בספוקייהו זכותה לקבל גט, כמו במקרה של אשה שבאה בטענת חוטרא לְיָדָהּ. והחידוש בדברי הריב"ש שלמרות שאין לו מספיק לשתי הנשים יכול לישא אשה שניה. אך אין בדבריו היתר לגרש אשה בלי שיתן לה כתובתה.

ואם כן בודאי אין זה קשור לדעתו של מהר"י הלוי ש"כיון שמעשיו מוכיחים שכוונתו לגרשה ה"ל כאילו גרשה וכבר הגיע זמן גבית הכתובה" (לשון מהר"י הלוי), אך בנידון של הריב"ש הרי הוא מוכן לחיות איתה כמו שכ' הריב"ש שמתירים לו לישא אשה אחרת ואם כן נשארים להיות נישואין ולכן לא הגיעה שעת גירושין ולכן אי אפשר לגבות את הכתובה.
*
לאחר כתיבת הנימוקים הגיע לידי ספר שנדפס זה עתה בשם 'בית דינו של יהושע' ובו פסק דין של הרב יהושע בירדוגו זצ"ל שישב בבית הדין עם הרב ברוך טולדאנו זצ"ל במרוקו וז"ל:

ע"פ הקובלנא שהגישה לפנינו רחל אשת יעקב בר אברהם וכו' ופסקו לו ביד"ץ הנזכר: יען הלך אחר עיניו ותקע עצמו באשה אחרת לא יוכל לגרש את אשתו הנזכרת עד אשר יפרע לה כתובתה עיקר תוספת ונדוניא עד סוף פרוטה אחרונה וכו', ופסקנו להם בתוספת נופך שלא די שאינו יכול לגרש עד אשר יפרע וכו' עוד זאת שצריך הוא לסדר ולישבע ויפרע לה כל מה שיש לו וישאר נשוי עמה עד אשר ישלים פרעון כתובתה וכל עוד שלא המציא סכי כתובתה במושלם עדיין חייב במזונותיה.

המדובר במקרה דומה לשלנו, שהבעל עזב את אשתו והלך לחיות עם אשה אחרת, ומבקש לגרש את הראשונה ואין בידו לשלם את מלא סכום הכתובה. ופסק בית הדין שלא יכול לגרש אותה עד שישלם את כל כתובתה מִשָּׁלֵם, ושהוא חייב לשלם לה את כתובתה גם לפני שהיא מקבלת את גִטָהּ, שהרי היא זכאית לא לקבל גט עד שישלם את כל סכום כתובתה.

הרי לפנינו פסק דין מפורש הדן בדיוק במקרה כמו שלנו, שביה"ד פסק שלא יכול לגרש אותה לפני שישלם את כל סכום כתובתה. ומחייבים אותו לשלם את כל כתובתו אפילו שעדיין לא התגרשו והיא רשאית לא להסכים לקבל גט עד שישלם לה את מלא כתובתה.

סיכום
מכל הנימוקים שלמעלה, לדעתי צריך להשאיר את פסק הדין על כנו והאשה זכאית לגבות את כתובתה לפני מתן הגט, כמובן אם תצליח לגבות את כל סכום כתובתה היא תהיה חייבת לקבל את גִטָהּ. כמו כן, אם הבעל יפקיד בידי בית הדין ערבות מתאימה שביום שתקבל האשה את גִטָהּ ישלם לה סך כתובתה, ביה"ד יזמין את הצדדים לסידור גט ויסודר הגט והאשה תקבל במקביל את תשלום כתובתה.

(-) דיין א'

דעת דיין ב':
בפני ביה"ד מונחת בקשה לשינוי החלטה בה נאמר, שהאשה רשאית לגבות כתובתה אם הבעל מתנגד לסידור הגט וזאת אף במהלך הנישואין.

העובדות
מדובר בבני זוג שנישאו בתאריך 10.9.86. לאחר כשנה וחצי מנישואיו עזב הבעל את אשתו ויצר קשר עם אשה אחרת. במועד זה עתר הבעל לביה"ד בתביעת גירושין.

ביה"ד דחה את תביעתו בשל חוסר עילה לגירושין. עוד קבע ביה"ד כפסק דין בתביעת המזונות שהגישה האשה שהבעל חייב לזון את אשתו ואף קצב את סכום המזונות.

בפועל הגביה מנכסי הבעל לא צלחה לחלוטין וחלק גדול מחיובו לא נִגְבָּה, זאת בשל דרכים עקלקלות בהן נקט הבעל להברחת נכסיו.

גם כללים נוקשים של משרד הבטחון באשר לגִּמְלה אותה מקבל הבעל, סייעו לכך שהאשה לא תוכל לגבות את חובה כדבעי.

האשה עתרה לבית הדין בתביעה לחיוב הכתובה בה התחייב הבעל בנישואיו לה. בית הדין קיבל את טענת האשה וברמה העקרונית חייב את הבעל בכתובה.

בהבהרה שנתן ביה"ד בדיין יחיד הובהר, שאם הבעל יסרב לגירושין אזי רשאית האשה לגבות את כתובתה גם בזמן שהם נשואים.

האשה החלה לפעול לגביית החוב דרך ההוצאה לפועל. בעקבות זאת הגיש הבעל בקשה לשינוי אותה הבהרה, כאמור לעיל, וביה"ד החליט לקיים דיון בעניין זה.

הבעל טען שמאז ומתמיד היה נכון לגרש והוא מעוניין לעשות זאת באופן מיידי. הוא אמנם מתנגד לחיובו בכתובה אך מודע לכך שאין הדבר תלוי בו וביה"ד יכול לחייבו בפועל לאחר הגירושין בתשלום הכתובה. כיוון שכך, מעתה, אין כל משמעות לאותה הבהרה עליה נסוב הדיון, שהרי אין הוא מתנגד כלל לגירושין. ההיפך הוא הנכון הוא התובע את תביעת הגירושין ומעוניין בה בכל מאודו ומי שהכשיל הליך זה היא האשה ואם כן כיצד יתכן להאשימו בהתנגדות לגירושין.

האשה מנגד טענה שאף היא מעוניינת בגירושין ואינה חפצה בשלום בית. היא אינה מסוגלת כלל לחשוב על קשר של זוגיות עם בעלה, לאחר כל כך הרבה שנים בהם גרם לה סבל נורא ואיום. היא מאשימה אותו בלקיחת נעוריה עד אשר הלבינו שערות ראשה. אולם אף על פי כן היא אינה מוכנה להתגרש עד אשר יובטח לה תשלום הכתובה אותה הוא חייב לה. היא מוכנה להתגרש מבעלה לאחר שתגבה בפועל את כתובתה דרך ההוצאה לפועל. לדבריה, אין הסכמת הבעל לגירושין מתפרשת אכן כהסכמה ממשית, משום שהוא חויב בתשלום הכתובה ובפועל עושה את ההיפך הגמור ומתחמק בכל דרך אפשרית מחובו זה.

לדברי האשה, יש לבעל כסף רב ונכסים רבים שהבריח בדרכי רמיה ויכול הוא לשלם את כתובתה אלא שהוא אינו מעוניין לעשות כך. הצגת הדברים ע"י הבעל שהוא אינו בעל אמצעים אינה נכונה. לדבריה, הבעל הצליח לתעתע בבאי כוחה ולפני שהם שמו את ידם על נכסיו הוא הצליח להבריחם, ואת תמורתם הוא מסתיר, כך שאי אפשר בפועל לגבות את חובו כלפיה.

גם מהגמלה החודשית אותה הוא מקבל ממשרד הבטחון לא ניתן בפועל לגבות את החוב מחמת מגבלה חוקית, פרט לסכום קטן אותו היא גובה בין כך ובין כך עבור מזונותיה. בפועל היא אינה גובה סכום כלשהו עבור כתובתה, אלא שמטרידים אותו מדי פעם על מנת לבדוק שאכן אין הוא מסוגל לשלם את חובו.

לדברי האשה, אין הסכמת הבעל לגירושין כוללת את כל ענייני הגירושין הכרוכים בטבעם לגירושין, כמו הכתובה, על כן יש להשאיר בתוקפה את ההבהרה שניתנה על ידי בית הדין.

עד כאן טענות הצדדים.

דיון
ראשית נבהיר, שאין ספק שבנסיבות העניין לא הייתה להבהרה שיצאה מלפני דיין יחיד משמעות אופרטיבית – הלכתית וחוקית – שמכוחה רשאית הייתה האשה לגבות את כתובתה בלשכת ההוצאה לפועל ללא קיום הליך נוסף. ככלל, על מנת להוציא ממון יש צורך בשלושה דיינים אלא אם כן מולאו תנאים מסויימים, ואלה לא התקיימו בהבהרה זו.

יתר על כן, לא מובן כיצד בהוצאה לפועל הבינו את ההבהרה יתר על כוונתה. כלומר, בהבהרה נאמר שאם הבעל יסרב לגרש את אשתו אזי יחייבוהו בכתובה (כמפורש ברמ"א, שו"ע אבן העזר סימן קנד). אין בזה כלל הוראה מעשית לחייבו כעת בתשלום הכתובה. אכן מבירור עם הדיין שכתב את ההבהרה עולה שזו היתה כוונתו. לא היתה בזה הוראה מעשית לגביית הכתובה אלא משמעותה כמשמעות פסק דין הצהרתי, ועל כן לא היה על ההוצאה לפועל להפעיל הליכי גביה נגד הבעל. הפרשנות המוצעת למשפט זה על ידי האשה הינה פרשנות מפותלת ועקלקלה.

אלא שעדיין יש מקום לבחון את טענת האשה לגופה ולדון, האם נכון מבחינה הלכתית לחייב בכתובה, טרם הגירושין, אדם שעזב את אשתו לטובת אשה אחרת.

בעיקרו של הדיון ההלכתי, היה מקום לדון בעניינים מספר הטעונים בירור נרחב, כגון:

א. האם אשה שאינה חפצה בשלום בית זכאית לעכב את הגירושין, אף אם הם בעטיו של בעל שזנח את אשת בריתו והלך לחיקה של אשה אחרת.

ב. האם רשאית האשה לעכב את הגירושין (כאשר אינה מעוניינת בשלום בית) מחמת עיכוב תשלום הכתובה, בשל אי יכולת הבעל לשלמה.

ג. האם רשאית אשה לעכב את הגירושין בשל חוסר אפשרות מעשית לגביית הכתובה, הגם שעל פי הלכה פשוטה ניתן היה לגבותה. (בפועל אין אפשרות לגבותה משום שהנתבע מבריח נכסיו או משום שנמנעת היכולת לגבותה בשל הוראות מסויימות שאינן תקפות על פי ההלכה.)

אלא שכל השאלות הללו אינן רלוונטיות לדיון בחיוב הכתובה העומד כעת על שולחן בית הדין אלא לתביעת הגירושין. היה מקום להביא את בני הזוג הללו לגירושין זה מכבר. אין ספק שמצב כזה שבני הזוג אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת, והבעל חי את חייו עם אשה אחרת, אינו מצב שביה"ד צריך להנציחו, ועל ביה"ד מוטל לגרום בדרך כלשהי לגירושין.

ברור לחלוטין שהאשמה לפירוק הבית רובצת לפתחו של הבעל, והוא זה שבהנהגתו הלא טובה והלא מוסרית כלפי אשתו גרם למצב הזה. אולם גם במצב מעין זה, שומה על ביה"ד למצוא את הדרך הנכונה להביא את הצדדים לגירושין עם הזכויות המרביות המגיעות לאשה.

אשה זו איבדה את נעוריה ואת כל האפשרויות שהיו בידה לחיים חדשים ולמשפחה שלמה עם בעל חדש וילדים. עתה שהלבינו שערות ראשה, יכולה היא לכל היותר לבנות בית שיהא חסר כמה פרמטרים חשובים של משפחה.

ברור לחלוטין שטובת האשה להתגרש אפילו כעת, והתנגדותה לכך נובעת מעקשות יתר הגובלת בקנאה אובססיבית ובנקמת "תמות נפשי עם פלשתים".

אין לו לבית הדין לתת את ידו למהלך של נקמה שאינו מסייע כלל להשגת זכויות האשה. אם במשך זמן רב כל כך היא לא הצליחה להביא את בעלה לשלם לה את זכויותיה המגיעות לה, הרי אין לך ודאות גדולה מזו שזמן נוסף של התנגדות לקבלת הגט לא ישיג את מבוקשה.

גביית כתובה בעת שבני הזוג נשואים
עתה נדון בשאלה העומדת על שולחן ביה"ד, דהיינו חיוב כתובה כאשר בני הזוג עדיין נשואים כשהבעל חי עם אחרת.

כבוד דיין א' המציא לידינו פסק דין של הרה"ג הרב חיים שלמה שאנן שליט"א, בו הוא תומך את פסק דינו שאשה שבעלה עזבה לטובת אשה אחרת זכאית לתשלום כתובתה עוד לפני הגט בתשובת מהר"י הלוי, שנביא דבריו לקמן.

כתב מהר"י הלוי סימן טז:

"ראובן עברו בינו לבין אשתו מריבות הרבה, וכפי הנראה, שכונתו היא לקום וללכת חוץ לעירו במקום שליבו חפץ כדי שעל כרחם של קרובי אשתו ירצו ללכת אחריו לקחת ממנו גט, כדי שלא תשאר עגונה ויתפייסו בכל מה שיחזיר להם מנדונייתה..
.
ראיתי מה שכתבו בנדון זה החכמים... דכתובה לא ניתנה ליגבות מחיים, ומזה לא היה צורך להם להאריך..., דפשיטא דאין כתובה נגבית מחיים ולא שאני לן בין הכתובה לנדוניתא. ולאפוקי סברת הרב בעל העיטור המחלק בין עיקר כתובה, דדוקא בעיקר הכתובה ובתוספת אמרינן לא ניתנו לגבות מחיים, אבל לא בנדוניא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל... ואמנם בנ"ד לא שייך זה כלל. דבנ"ד הדברים מוכיחים שסיבת הקטטות היא שהם רואים כוונתו הרעה לאכול לה כל הממון ואח"כ לקום ללכת חוץ מהעיר, כדי שיצטרכו על כרחם להתרצות ממנו בגט בלבד. ואם כן לא שייך הכא אין כתובה נגבית מחיים, דה"ל כבע"ח שרואים בו שהוא מבזבז ממונו... ואין לומר דשאני ב"ח, דאע"ג דלא מטי זימניה מכל מקום עתיד הוא לבוא בהכרח, משא"כ זמן גבית כתובה דאפשר דלא יבא לעולם... דבנדון דידן כל הקטטות אינם רק בעבור שגילה דעתו שרוצה להניחה וכדי שלא יפרע לה נדונייתא חשב לקום ולברוח כדי שעל כרחה תתפייס בגט בלבד, וא"כ ה"ל כאילו הגיע זמן הפרעון דהרי לגירושין עומדת לפי הנראה ממעשיו... וא"כ בנדון דידן ה"ל כאילו הגיע זמן הגביה, כיון שגילה דעתו ומעשיו מוכיחים שזה הוא כונתו לגרשה. וראיה ממעשה... דתותרנית... דמשמע בהדיא דכל שנראה כונתו שהוא לגרשה, אע"ג שעדיין לא גירשה ואע"פ שיכול לטעון שאפילו היתה תותרנית לא היה מגרשה, אפילו הכי כיון שיש אמתלא ודברים הניכרים שדעתו לגרשה, ה"ל כאילו גרשה כבר ואינו זוכה בירושתה. ואם כן בנ"ד אע"ג דלא גירשה עדיין, כיון שמעשיו מוכיחים שכונתו לגרשה ה"ל כאילו גרשה וכבר הגיע זמן גבית הכתובה, ואע"ג דהתוס' ז"ל פליגי עליה דרשב"ם... ואם כן בנידון דידן שיש אמתלאות ודברים הניכרים שבדעתו לגרשה כולי עלמא מודו לרשב"ם דה"ל כאילו ביאר בפירוש בפיו שהוא עומד לגרשה, וכיון שכן הגיע זמן קרינן ביה..."

דברי מהר"י הלוי צריכים תלמוד מכמה אנפי.

ראשית, מהר"י הלוי דן בבעל שעזב את אשתו ומתכונן לברוח חוץ לעירו ולהבריח גם את נכסיו, כך שעתה ניתן לגבות את הכתובה ולאחר שיברח ספק רב אם תהא אפשרות לעשות כן. במקרה כזה סבור מהר"י הלוי שניתנה הכתובה ליגבות עוד בטרם סידור הגט וראייתו מדין בעל חוב המבזבז נכסיו, שם אפשר לעכב את ממונו אף בטרם זמן הפירעון. משם למד לנידון דידיה שגם בזה תהא הכתובה ניתנת ליגבות.

ראיה זו צ"ע ואם לדין יש תשובה, שהרי בעניין בע"ח המבזבז נכסיו מדובר רק בנושא עיכוב נכסים על מנת שלא יבזבז את ממונו, אולם לפרוע את החוב זאת לא שמענו.

ואכן כך מבואר בשו"ע חו"מ סימן עג סעיף י:

"מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לב"ד ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואנא ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר."

והוסיף הרמ"א:

"וה"ה בכ"מ שנראה לבי"ד לעכב מעות הנתבע."

ועל כך כתב הש"ך שם ס"ק לד:

"דוקא מבזבז אבל אם אינו מבזבז אעפ"י שמתמוטט מידי יום יום ולא יוכל לשלם לזמן אפי' במטלטלין לא יוכל המלוה לעכב תוך הזמן וכו', כן נראה עיקר לדינא, דהא בלאו הכי רב יהודאי גאון והרמב"ן והרשב"א בתשובה סימן אלף תתקח והריב"ש סימן ק"ס חולקים, וכדבריהם משמע לכאורה עיקר בש"ס, ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר מ"מ אין לך בו אלא חידושו וכו', ועיין בתשוב' מהר"א בן חיים סימן כה כמה דינים מדיני עיקול וכו'."

ברור לחלוטין שהדיון בסימן עג ומחלוקת הראשונים בזה הינה לגבי עיקול הנכסים ועיכובם כדי שלא יוכל הלווה להבריחם, אבל לעניין גבייתם טרם הזמן – אין כל מקור לא בדברי הראשונים, לא בשו"ע ולא בנושאי כליו. סוף דבר דברי מהר"י הלוי צ"ע, כיצד למד משם שאפשר אף להגבות לאשה את כתובתה בעודם נשואים; לכל היותר היה לו ללמוד משם לגבי עיקול נכסים בלבד.

עוד כתב מהר"י הלוי:

"שכיון שגילה דעתו שרוצה להניחה וכדי שלא יפרע לה נדונייתה חשב לקום ולברוח כדי שעל כרחה תתפייס בגט בלבד וא"כ ה"ל כאילו הגיע זמן הפירעון, דהרי לגירושין עומדת לפי הנראה ממעשיו... וראיה ממעשה דתותרנית וכו'."

חידש מהר"י הלוי שזמן גבית הכתובה אינו שעת הגירושין אלא מאותה שעה שחפץ הבעל לגרשה, וכפי שסבור הרשב"ם לעניין ירושה שמשעה שנתן עיניו לגרשה אינו יורשה, למדנו מדבריו שלעניין הזכויות הממוניות זה זמן הגירושין; א"כ ה"ה שמתחייב בכתובתה. והוסיף שאף שהתוס' פליגי על הרשב"ם, זהו דווקא בעניין ירושה אולם בנידון דידן שיש אמתלאות ודברים הניכרים שבדעתו לגרשה, כולי עלמא מודו לרשב"ם.

חידוש זה צ"ע משום שאכן הרשב"ם בב"ב קמו, א במעשה דתותרנית כתב:

"מהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה, כדאמרינן במסכת גיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות."

הרי"ף, התוס', הרמב"ן ועוד רבים מן הראשונים הקשו על הרשב"ם שהרי במסכת גיטין קיימא לן שיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט כדעת ר' יוחנן, ולא כדבריו של ריש לקיש שמשעה שנתן עיניו לגרשה הפסיד את הפירות.

כך כתב הרי"ף בגיטין יז, ב:

"אבל הכא לענין פירי, בפרקונה תליא מילתא כדאמרינן תיקנו פירקונה תחת פירות, וקיימא לן דלא פקע פרקונה מיניה עד דמטי גיטא לידה, הלכך כל כמה דמחייב בפירקונה אית ליה פירי ושמעת מינה דהלכתא כר' יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה."

החולקים על הרשב"ם לא נימקו דעתם בכך שהגירושין אינם ודאיים ומשום כך יורש הבעל את אשתו גם כאשר נתן עיניו לגרשה, אלא סברו שאף אם ישנה ודאות גמורה שהאשה תתגרש מבעלה, אעפי"כ, כל זמן שלא נמסר הגט לידה עדיין הוא אוכל פירות ועדיין הוא יורש את האשה וא"כ ה"ה בנידון דידן, ומנין שבכה"ג שיש אמתלאות רבות ודברים הניכרים שבדעתו לגרשה שונה הדין, הרי החולקים אינם תולים את הדין במידת הודאות של הגירושין, וצ"ע.

עוד נראה, שכיוון שתחת כתובתה מחויב הבעל בקבורתה וחיוב זה בוודאי שאינו נפקע ממנו כאשר נתן עיניו לגרשה, אם כן בוודאי שאינו לחייבו בתשלום הכתובה. משום שבזה תפסיד האשה את חיוב קבורתה וכמו שכתב הרי"ף בדיוק כעין זה בעניין פרקונה תחת פירותיה, ולומר שתקבל את כתובתה ולא תקבל את נדונייתה זהו דבר שאינו מסתבר בעליל, שהרי נדונייתה אלו הם נכסים שלה ממש ואילו הכתובה זהו תשלום מבעלה, ולא מצינו ולו מקרה אחד בו האשה מקבלת את כתובתה ולא את נדונייתה.

יתר על כן, נראה שמהר"י הלוי בעצמו סבור שדבריו הם חידוש, שהרי כאשר מביא את דברי החכמים החולקים עליו שכתבו "דכתובה לא ניתנה ליגבות מחיים" כתב על דבריהם "ומזה לא היה צורך להאריך... דפשיטא דאין כתובה נגבית מחיים". ברור א"כ ששעת גביית הכתובה הינה מיתת הבעל או הגירושין כפי שפסק בשו"ע סימן צג ס"א, וא"כ אם אכן ישנו מצב שהאשה זכאית לכתובתה בטרם סידור הגט לא הוי להו לרבנן קמאי שלא לפרש חידוש זה.

זאת ועוד. המהרי"ק בשורש קז כותב בפירוש שכתובה אינה משתלמת באם הבעל רוצה לגרש והאשה מסרבת. אם כן הוא חולק בפירוש על מהר"י הלוי כפי שהבינוהו. ומה שחילק הרה"ג הרב שאנן שליט"א שאפשר שמשום ששם מיירי בבעל הטוען מאוסה עלי שונה הדין, צ"ע מה מוסיף בטענה זו, האם בכה"ג האשה אינה זכאית לכתובתה. היעלה על הדעת שבעל הטוען מאוסה עלי יהא פטור מתשלום הכתובה. יש הסוברים שבאופן כללי אין זכות לבעל לטעון מאוסה עלי משום שאותה סברה הקיימת באשה שאינה כשבויה ליבעל לו אינה שייכת בבעל, יעויין בפד"ר חלק א'. אולם בוודאי שגם החולקים, והם עיקר, שגם הבעל הטוען מאוסה עלי טענתו ראויה לישמע, אעפי"כ לא יהא פטור מתשלום הכתובה, וא"כ מה בכך שכך איירי בתשובת המהרי"ק. ועוד, הרי בנידון דידן גם הוא איירי שהבעל טוען זה מכבר טענות שמשמעותן שהאשה מאוסה עליו. בדרך עקשותה שלא לקבל את הגט זה שנים, נראה שיש בדבריו ממש, וקשה מאוד לחיות עם אשה עקשת כל כך.

סוף דבר, ברור לחלוטין שמצינו אחד מן הראשונים החולקים על מהר"י הלוי בעניין תשלום הכתובה קודם הגירושין, ובכה"ג בוודאי אמרינן שאילו היה רואה מהר"י הלוי את דברי המהרי"ק היה חוזר בו מחידושו.

אמנם, רעק"א בסימן צג הביא את דברי המהר"י הלוי, אך המתבונן היטב בדבריו יראה שנקט רק את עיקר חידושו, דהיינו שאם חזינן בעל המנסה להבריח נכסיו על מנת לנשל את האשה רשאים הקרובים של האשה להוציא את הכתובה מידו. אפשר שדווקא כאשר יש חשש שהבעל רוצה להבריח את הנכסים נקט כדברי מהר"י הלוי ומדין עיקול ועיכוב הנכסים נגעו בה. ואף שכתב שהקרובים יכולים להוציא מידו היינו על מנת לעכב זאת בידם כדי שלא יבריחם, אבל את החידוש השני של מהר"י הלוי שבעצם זמן גביית הכתובה הוא כאשר נתן עיניו לגרשה לא נקטו.

עוד נראה, שגם מהר"י הלוי כתב את חידושו דווקא במקום שהאשה אינה חפצה בגירושין והבעל מבריח את נכסיו ולבסוף יְאלץ את האשה להתגרש ולא לקבל את זכויותיה. אבל אם האשה אינה חפצה גם היא בנישואין אלו ואין כל הבדל ביכולת שלה לגביית הכתובה בין אם תתגרש בפועל לבין אם תשאר נשואה, בכה"ג אפילו מהר"י הלוי אינו סבור שהגיעה שעת פירעון הכתובה ומדוע שלא תתגרש, וכל האפשרויות הקימות בפניה כעת לגבית הכתובה יהיו גם לאחר הגירושין, ומאיזה טעם יש לחייב את הבעל כעת בכתובתה.

על דברי הרה"ג הרב שאנן שליט"א יש להעיר עוד: במאמרו הנ"ל כתב שאמנם בשו"ת עין יצחק כתב בן המחבר בהרחבה בנידון מהר"י הלוי ומסיק לבסוף שלא כדבריו, אעפי"כ כיוון שמהר"י הלוי קדמון יש לפסוק כדבריו. ולכאורה היה מקום לומר להיפך, שהלכה כבתראי, שהרי ראה עין יצחק את דברי מהר"י הלוי ואעפי"כ פסק דלא כמותו. יתר על כן, לדברינו, שגם המהרי"ק שהוא ראשון סובר דלא כמהר"י הלוי, הרי גם קדמון וגם אחרון סבירא להו דלא כמהר"י הלוי.

סיבה נוספת לגביית הכתובה כתב באותו מאמר, שבעל שעזב את אשתו והלך לאשה אחרת וחי עמה באופן קבוע כמו בעל ואשה, בוודאי לא יהא דינו קל יותר ממי שהתירו לו על פי דין לשאת אשה שניה, כגון כאשר האשה שוטה שמתירים לו אף אם היא מתנגדת לנישואין השניים, ובכה"ג חייב להשליש את כתובתה, וא"כ בנידון דידן בוודאי שכך הוא הדין.

נראה שיש לדחות את הקל וחומר, משום שאפשר שדווקא כאשר מתירים לאדם על פי דין לשאת אשה שניה הרי שתמורת ההיתר הזה אנו מחייבים אותו להשליש את הכתובה, אך במקום שהוא אינו ממתין להיתר הזה יש לדון על פי דין וההלכה הפסוקה, שכתובה ניגבת רק לאחר הגירושין. אולם גם אם נקבל את הקל וחומר הנ"ל לא מובן כלל כיצד יסייע לנו, שהרי שם המנהג הוא רק להשליש התחייבות כספית, המחאה או שטר חוב על סכום הכתובה, ולא מפקידים בפועל את סכום הכתובה אצל האשה, וא"כ ה"ה בנידון דידן אפשר שניתן היה לעקל את סכום הכתובה על מנת שיהא מהיכן לגבותה אבל להגבותה בטרם זמן, זו מניין.

ראיה נוספת הביא שם מדברי השלטי גיבורים (בבא מציעא דף סז, א מדפי הרי"ף) בעניין אשת מומר התובעת כתובתה ונדונייתה, וכתב שם:

"אמנם יש לה על מה להסמך בהוראת גאוני המערב שהביא מי' בתשובותיו, וכתב שכן המנהג להגבות לה כתובה מיד, אע"פ שאין שורת הדין כך ומנהג מבטל הלכה."

וכתב הרה"ג שאנן שליט"א:

"ולענייננו, נראה לכאורה, שדומה הדבר למומר כיוון שהבעל עזב את אשתו לחיק נכריה במוצהר על מנת לא לחזור לאשתו."

שתי הערות יש להעיר על דבריו. ראשית, ההשוואה שעשה הרב יש לִשְׁדות בה נרגא, שהרי בוודאי שונה הדין כאשר אדם נעשה מומר ויש שיטות בראשונים שהפסיד יהדותו לגמרי (יעויין במח' הראשונים ובעיקר במאירי חולין ו, א בעניין הכותים שעשאום כגויים לכל דבר) או לכל הפחות יש הדורשים השבה ליהדות. יש מן הגאונים שסברו שמומר אינו יורש, מובא ברא"ש קידושין טז, א, ויש שסברו שאין מיבמין ואין חולצין לאשתו. אם כך נקל להבין, שאף שאין מקבלים את דעתם בכל הדינים הללו, אעפ"י כן נהגו חכמים לעניין כתובה כאילו זה הדין. אבל לא בכל מקרה שאדם נושא נכריה נאמר שנקרא מומר, ובנקל ניתן לחלק בין המלמד לבין הנלמד.

קושי גדול יותר יש מדברי השלטי גבורים הללו. מתוכן דבריו מוּכח בעליל דלא כמהר"י הלוי, שהרי לדבריו בכה"ג, לא מצד המנהג היה לגבות את הכתובה אלא מן הדין ממש, וא"כ מצאנו חבר למהרי"ק הלא הוא השלטי גבורים בשם הגאונים, שמצד הדין אין לגבות הכתובה בעודם נשואים, אפילו אם מדובר בבעל שעזב את אשתו ואת יהדותו, שבכה"ג אינו ראוי לשוב לאשתו, וא"כ קל וחומר בנידון דידן שזהו הדין, שאין לגבות הכתובה בעודם נשואים.

סוף דבר, בנידון דידן אין מקום לחייב את הבעל בכתובה בטרם הגירושין בפועל מהטעמים שפורטו לעיל:

המהרי"ק והשלטי גבורים חולקים על מהר"י הלוי, ואפשר שאילו היה רואה את דבריהם היה חוזר בו. ואף אם היה חולק יכול הנתבע לטעון קים לי כמותם.

חידושו של מהר"י הלוי קשה מכמה אנפי:

פשט לשון השו"ע באהע"ז סימן צג סעיף א' מורה שלא כדבריו שהרי כתב שאין הכתובה נגבית אלא במיתה או בגירושין.

הרי"ף והתוס' ועוד ראשונים חולקים על הרשב"ם ואין כל מקור לכך שבנידון דידן יודו.

עיקר ראייתו מבע"ח זהו לעניין עיקול הנכסים ולא לעניין גביית החוב.

דברי הרי"ף שכתב בעניין פרקונה נגד פירותיה שייכים גם בכתובתה נגד קבורתה.

מסתבר שגם מהר"י הלוי בעצמו לא אמר את דבריו אלא בכה"ג שהבעל מבריח נכסיו ואם לא נפסוק שמחויב בכתובה נפסיד את האשה. אבל אם האשה חפצה בגירושין אלא שמעכבת הגט משום הכתובה ולא יגרע כחה בגבייתה אם תתגרש, גם הוא לא היה מחייב בכה"ג כתובה בטרם הגט.

כבוד דיין א' כתב את פסק דינו בנידון דידן ופתח את הדברים בזכותה של האשה לעכב את קבלת הגט עד שתשולם לה כתובתה, ועל אף שמדובר באשה שאינה חפצה לחיות עם בעלה כיוון שהדבר אינו בעטיה אלא בשל התנהגותו הרעה של בעלה, הרי שבכה"ג זכאית האשה לעכב את הגירושין עד לתשלום מלוא כתובתה.

כמובן. נידון זה הינו לדינא דגמ'. אולם לאחר חרם דרבינו גרשום, האשה יכולה לסרב לקבלת הגט גם אם יוצע לה הרבה יותר מכתובתה. וכך כתב הרמ"א בפירוש בסימן קיט ס"ו. אך אעפי"כ, נושא זה, האם יש לאשה זכות לעכב את הגירושין לפני חרם דרבינו גרשום, יש לו נפ"מ לנידון דידן ומשום כך פתח בו כבוד דיין א'.

בפסק הדין הביא את תשובת הרשב"א שהביא הב"י ואת תשובת התשב"ץ ולאחר מכן הביא פוסקים רבים המפרשים שהרא"ש בתשובה הנראה כחולק על הרשב"א אין דעתו מתפרשת כפשטותה, אלא דווקא בנידון בו מחויבת האשה מחמת אחת מהעילות לקבל את גיטה. אבל במקום שאין סיבה המחייבתה לקבל את הגט, ורק הבעל הוא שחפץ בגירושין, אף שהאשה כעת אינה מעוניינת בו, אין הרא"ש חולק, וגם הוא סובר שרשאית האשה לעכב את הגירושין עד תשלום הכתובה.

הכרעה זו להלכה גם אם נסכים עמה, דרך הצגתה כאילו כל הפוסקים כך סוברים תמוהה עד למאוד. נשכחו מהכותב דברי בדק הבית בב"י שכתב על תשובת הרשב"א:

"ואינם נראים דברי סמכא דלא לישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים לכתוב כן אפילו ברמז, והראיה שהביא מידחיא בגילא דחיטתאה כמבואר למבין, וכמה תשובות כתובות בשם הגדולים ואינה שלהם וכדאמרינן בפרק ב' ביבמות לאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו."

גם תשובת הריב"ש סימן צא שהובאה בבית יוסף הנראית כחולקת בוודאי על תשובת הרשב"א לא הובאו בפסק דינו של דיין א'. ענין זה תמוה עד למאוד משום שפרט לכך שהב"י הביא תשובה זו ונראה שפסק כמותה, שהרי כתב ועיין בתשובת הריב"ש וכו' לאחר שכתב שתשובת הרשב"א לאו מר בריה דרבינא חתים עליה, הרמ"א בסימן קיט ס"ו פסק כדברי הריב"ש הללו וז"ל

"ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה."

והח"מ שהוזכר על ידי כבוד דיין א' כמתרץ את תשובת הרא"ש עם תשובת הרשב"א כותב בהמשך דבריו:

"ומיהו מדברי הריב"ש סימן צא משמע קצת שתקבל את גיטה ואח"כ תתבע כתובתה ואינה יכולה לעכב הגט עד שתהיה הכתובה מוכנת, כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתובה."

אם כן כיצד ניתן לפסוק כתשו' הרשב"א הנ"ל בלא להתייחס לכל הפחות לדברי הב"י על תשובה זו ולפסק הרמ"א שפוסק דלא כמותה אליבא דהח"מ.

הב"ש יישב את דברי הרמ"א הללו עם תשובת הרשב"א והרא"ש. לדבריו, בתשובה זו של הריב"ש מדובר דווקא כאשר יכול לגרשה על פי דין היינו כאשר שונא אותה וזיווג שני. אולם הח"מ לא הסכים ליישוב זה וכל קורא את תשובת הריב"ש יבחין שתירוץ הב"ש קשה להולמו. וז"ל הריב"ש:

"מי שרוצה לקחת אשה על אשתו ויש סִפּוּק בידו לזון ולפרנס את שתיהן, אין האשה יכולה למונעו מזה, כל שלא התנתה עמו כן בשעת נִשואין. אבל אם הוא עני, ואין ידו משגת לזון ולפרנס את שתיהן, יכולה לעכב עליו מלישא אחרת עליה, או יוציא ויתן כתובתה... והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת, והיא אינה רוצה להתגרש, אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריותן, אלא תקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה... דאי לא אפשר ליה למיקם בספוקייהו, והיא רוצה להתגרש, יוציא ויתן כתובה אם יש לו, ואם אין לו תהיה כתובתה עליו, עד שיהיה לו."

אין כל רמז בדבריו שמדובר בזיווג שני ובוודאי לא מדובר ששונאה, שהרי מעוניין הוא בה אלא שמבקש לישא אשה נוספת.

גם הגר"א בשני המקומות, בסימן קיז ובסימן קיט, הסביר את דברי הרמ"א כחולקים על הרי"ף והרשב"א, שהרי צירף את תשובת הרא"ש לתשובת הריב"ש כמקור לדבריו.

אלא שדיון זה אינו נוגע לענייננו, משום שאילו אכן היה המצב שבית הדין היה סבור שאין בידי הבעל בכדי לשלם את כתובתה היה ראוי דיון זה לעיון. אולם כבר נאמר בתחילת פסק הדין שבית הדין סבור שיש לבעל נכסים ויש לו כספים ממקורות שונים שאמנם על פי החוק אין אפשרות לגבות מהם, אך אין ספק שעל פי ההלכה היה לו לפרוע מהם את כתובת אשתו. עתה שמסרב הבעל לעשות כן אינו נידון כאדם שאין לו, אלא כאדם שאינו מעוניין לפרוע את כתובתה ובכה"ג ברור שהאשה רשאית לעכב את הגירושין עד לתשלום כתובתה או עד להבטחת תשלום כתובתה.

מודגש בזה שעל אף שרשאית היא לעכב את סידור הגט, אין היא זכאית בפועל לגבות את כתובתה וכפי שביארנו בדברים דלעיל וכפי שנפרט יותר לקמן.

בדברים שכתבתי לעיל הובאה דעת המהרי"ק בשורש קז החולק על מהר"י הלוי כפי שהבינוהו הרה"ג שאנן שליט"א בספרו עיונים במשפט וכן כבוד דיין א'.

והנה כבוד דיין א' כתב לדחות את הבנתנו בדעת המהרי"ק בכך, ששם מיירי שהאשה אינה חפצה להתגרש ומשום כך לדבריו בכה"ג אינה זכאית לכתובה.

המעיין היטב בדברי המהרי"ק יבחין שאין כל הבדל בין נידון דידיה לבין נידוננו בעניין חיוב הכתובה וכפי שנבאר לקמן.

כתב המהרי"ק שבעל הטוען שמאוסה עליו האשה מחמת המום שבה, אף אם נניח כדברי האשה שראה את המום ומחל, אעפי"כ:

"אי אפשר לחייבו להיות עמה כל ימיו... ובוודאי שאין צערא דגופא גדול מזה להיות לאדם אשה שהוא קץ בה ואינה מתקבלת בעיניו ובפרט שיש טעם גדול בדבר."

ומשום סברא זו כתב המהרי"ק שאף שחייב בכתובתה מכל מקום אין בידינו לכופו להיות עמה.

ובסוף התשובה כתב:

"ואשר כתבת דפשיטא הוא להוציא מיד הבעל לכל הפחות הנדוניא דהנעלת ליה והבאת ראיה ממה שכתב מהר"מ גכי הדין דיוציא ויתן כתובה, דאע"ג שלא הורשינו לכוף להוציא בלא ראיה ברורה מ"מ כתובתה נוציא ממנו וכו'. נלענ"ד דאין מכאן ראיה כלל ושאני התם שחייבוהו חכמים ליתן גט וכתובה, והרי היא עומדת וצווחת שהיא רוצה ממנו גט כדברי חכמים שחיבוהו בכך, ומותר לקרותו עבריינא אם לא יוציא ויתן כתובה אפילו לפירוש רבינו חננאל כמו שכתבו התוס' ר"פ המדיר, ודאי דין הוא שנוציא ממנו הכתובה, דפשיטא דלענין ממון יש כח ביד חכמים שהרי הפקרם הפקר, ואף על גב דלענין איסור אשת איש החמור אין כח ביד חכמים לכופו מאחר שאינו אלא פושע בעלמא. אבל הכא שהיא מעכבת את הגט והוא רוצה ליתן, האיך נוציא ממנו הכתובה ולא הנדוניא והרי לא נתנה כתובה ליגבות מחיים בלא גט, והיאך תתפוש היא את החבל בשני ראשים להוציא הכתובה ולעכב את הגט. וגם במורדת לא אשכחן מדינא דגמרא שתוכל להוציא מיד הבעל אפילו בלאותיה קיימין אלא היכא שיצאה בגט, אבל בלא גט לא."

מבואר בדברי המהרי"ק באופן ברור שהאשה אינה יכולה לעכב את הגט ובו בזמן לגבות את כתובתה וזאת משום שלא ניתנה הכתובה ליגבות מחיים.

ישנה מציאות אחת בלבד שבטרם הגט רשאית אשה לגבות את כתובתה וזאת כאשר הדין נותן שיוציא ויתן כתובה והבעל אינו מוכן לגרש, אזי מדין הפקר בי"ד הפקר יגבו את כתובה בעודם נשואים. כלומר, גם כאשר האשה צווחת שהיא מעוניינת להתגרש והדין נותן לחייבו בגט ובכתובה אעפי"כ מצד עיקר הדין לא ניתן לגבות את כתובתה בטרם מתן הגט ורק משום הפקר בי"ד הפקר ומשום קנסא שקנסו את הבעל על מנת שיגרש, חייבוהו חכמים בתשלום הכתובה.

אין בדברי המהרי"ק רמז כלשהו שבמקרה כזה זכאית האשה לכתובתה משום שלא קיימת הסברא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה או משום שנחשב כאילו הגיע זמן תשלום הכתובה. וא"כ בנידון המהרי"ק שמדובר שהבעל בפועל אינו חי עם האשה (והמהרי"ק אף כתב שלא ניתן לחייבו לחיות עמה) אעפי"כ לא ראו בזה כהגיע זמן תשלום הכתובה וזאת משום שבפועל האשה מעכבת את סידור הגט, וא"כ הוא הדין ממש בנידון דידן. ויפים הדברים שכתב המהרי"ק:

"אבל הכא שהיא מעכבת את הגט והוא רוצה ליתן היאך נוציא ממנו הכתובה ולא הנדוניא והרי לא נתנה כתובה ליגבות מחיים בלא גט והיאך תתפוש היא את החבל בשני ראשים להוציא הכתובה ולעכב את הגט."

אין אפשרות לכתוב דברים ברורים יותר מאשר כתב המהרי"ק.

גם הרה"ג שאנן שליט"א הבחין שדברי המהרי"ק סותרים בעליל את חידושו של מהר"י הלוי לפי הבנתו ותירץ בדוחק שאולי שם שאני משום שמיירי שהבעל טוען מאוסה עלי.

הסברו של כבוד דיין א' בדברי המהרי"ק אינם תואמים את דברי המהרי"ק בעצמו כמובא לעיל, גם הסברו לתירוץ הרה"ג שאנן מפולפל ואינו עולה יפה.

עוד כתב כבוד דיין א' להוכיח מדברי רעק"א ומדברי הבית מאיר בסימן לט שאף הם סבירא להו כחידושו של מהר"י הלוי.

גם במקרה זה מעיון מדוקדק עולה שחילוק גדול יש בין נידון דידיה לבין נידון דנא. שם מיירי באשה שהלך בעלה מחוץ לעיר ואין אפשרות לקבל ממנו גט, ועל כן דן רעק"א בשאלתו האם אפשר בעצם לגבות את הכתובה כאילו הגיע זמנה להפרע כעת, בטרם הגירושין, מחמת הדין שכופין אותו להוציא ולתת כתובה, או שמא אין זה נחשב כהגיע זמן הפירעון, אלא שיש דין מיוחד לגבי הבעל בעצמו שאותו ניתן לכפות לפרוע את הכתובה. נפ"מ בין שני ההסברים – האם יורדים לנכסי בעלי חובו; דהיינו, לפי הצד הראשון שנחשב כהגיע הזמן, יורדים אף לנכסי בעלי החוב, אולם לפי הצד השני דווקא אותו ראוי לכפות, ועליו מוטלת המצווה לקיים רצון חכמים, אבל בעלי חוב אינם קשורים למצווה מיוחדת זו, שהרי מבחינת דיני הכתובה לא חשיב כאילו הגיע זמן פירעון הכתובה. אולם לפי שני הצדדים הבין רעק"א שהאשה מעוניינת להתגרש אלא שזאת לא ניתן לעשות מפאת כך שהבעל לא נמצא במקום. משא"כ בנידון דידן הרי היא מסרבת לקבל את גיטה ואין כל מניעה מלהתגרש פרט לאי הסכמתה לקבל את הגט. וא"כ בכה"ג בוודאי שלא שייך הגיע זמן פירעון הכתובה וכן לא שייך החיוב המיוחד לקיים מצוות חכמים בפירעון הכתובה.

וגדולה מזו השיב לו הבית מאיר וז"ל:

"אמנם בנידון דידיה מצד אחר יש לומר שבוודאי אלו אשה זו היתה תובעת הגירושין על ידי בית הדין, למשל שכבר כתבו לו והתרו בו, שהדין נותן שמחויב בגירושין, והוא מסרב מלגרש, ושוב תבעה עכ"פ פירעון כתובה, אז היה על דרך ודאי נוטה שתטרוף אף ממשועבדים משא"כ בנידון דידן שכפי המשמעות מעולם לא תבעה גירושין אך הכתובה תובעת וכו'."

מדבריו עולה, שאם האשה לא תבעה גירושין ונענתה בשלילה אינה רשאית עדיין לתבוע כתובתה, ורק לאחר שתבעה גירושין וסירב בעלה מלגרש אזי קמה זכות האשה לכתובה, וא"כ במקום שרוצה בעלה לגרשה והיא מסרבת כל שכן שבכה"ג אינה זכאית לכתובה. ואף רעק"א מסתברא שסובר כך אלא שסבירא ליה בנידון דידיה שמסתמא מעוניינת האשה מאוד בגירושין כאשר בעלה עזב את העיר ואינו בנמצא כלל ואינו מקיים אף לא אחד מחיוביו כלפיה וע"כ חשיב כאילו תבעה גירושין ונענתה בשלילה. לא עלה על דעתו שאף במקרה שמסרבת לקבל את גיטה תהא זכאית לכתובתה גם בכגון זה.

סיכום
ביה"ד מבטל בזה את ההבהרה שניתנה ע"י דיין יחיד. אין להבהרה משמעות אופרטיבית מבחינה הלכתית ומבחינת חוקית, מה עוד שגם הדיין שכתבה לא כיוון לפרשנות שמייחסים לה, אלא רק שבאופן עקרוני אם לא יסכים הבעל לגירושין יחייבוהו בתשלום הכתובה בעודם נשואים. אך אם הבעל מסכים לסדר את הגט באופן מיידי בוודאי שאין מקום לחיוב הכתובה קודם הגט.

(-) דיין ב'


להמשך פסק הדין