חזרה לתחילת פסק הדין


דעת דיין ג':
הענין שעליו נסוב פסק דין זה הוא גביית כתובה קודם הגט.

העובדות
עניינם של הצדדים נידון בעבר בבית הדין האזורי בירושלים. התקיימו מספר דיונים שבסופם פסק בית הדין כדלהלן: "אחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ ועיון בחומר שבתיק בית הדין פוסק, לאחר שהבעל ישלם לאשה סך 140,000 דולר בשער יציג לכתובה הצדדים יתגרשו". פסק דין זה ניתן בתאריך 19/3/1998.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הגדול שדן בדבר והחליט לדחות את הערעור. וכך היא לשון בית הדין בהחלטתו מתאריך 24/9/1998: "חיוב הכתובה הוא חוב ברור ואי אפשר להיפטר ממנו אלא בהסכמת האשה. צדק אפוא בית הדין האזורי שהתנה את הגירושין בתשלום מחצית הכתובה כפי שהסכימה האשה."

הפרשנות הנכונה לפסקים הנ"ל היא כזו: הבעל תבע גירושין וברצונו היה לגרש את אשתו בלא כתובתה, בית הדין פסק לעומת זאת שכל עוד לא ישלם הבעל את סך כתובתה לא יתבצעו הגירושין, אין בפסק זה שום משמעות אפילו מכללא שניתן לגבות את הכתובה עוד קודם לגט והדברים עתיקים ומיוסדים על מחלוקת הראשונים שהובאה בדבר הפוסקים סביב לרמ"א בסימן קי"ט סעיף ו', יעוין שם.

בתאריך 14/5/2001 הועבר התיק לבית הדין האזורי באשקלון. גם בבית דין זה התקיימו דיונים וניתנו החלטות שעיקרן נסוב על אפשרות גביית הכתובה.

בתאריך 15/12/2004 פסק בית הדין, וזו לשונו:

"א. בית הדין אינו מקבל את טענת הבעל שהוא רוצה כיום שלום בית, ומחייבו בגט ובתשלום כתובה.

ב. אם הוא מסרב לתת ג"פ לאשתו הוא חייב לשלם את הכתובה לפני מתן הגט."

בנימוקים המצורפים לפסק הדין התבאר טעמו של בית הדין לכך שניתן לכפות את הגט, והוא על פי דברי הרמ"א בסימן קנ"ד סעיף כ"א שלפיהם בכל מקום שכופין לגרש וכן במקום שיש מחלוקת אם כופין לגרש – כופין אותו ליתן הכתובה מיד, עכת"ד בית הדין. המעיין בהחלטת בית הדין יראה שהמדובר באותו זמן היה כך: הבעל חזר בו מרצונו להתגרש וטען שחפץ הוא בשלום בית, בית הדין לא קיבל את טענתו זו, וסבר שאין בה אמת, ולאור זאת חייבו עקרונית להתגרש אף כנגד רצונו המוצהר באותה שעה, וכן חייבו עקרונית לשלם את כתובת אשתו.

עוד כתב ביה"ד בהחלטתו מהתאריך הנ"ל: "עולה מכל האמור שאין מקום לטענת הבעל לשלום בית והואיל והוא נטש את אשתו כבר לפני שנים רבות ומאס בה והרי הוא מורד בכל החיובים שלו כלפיה בודאי שיש לחייבו בגט."

שוב התקיימו דיונים בבית הדין ובהם טען הבעל שאינו מסרב לגרש את אשתו, וכיון שכך מעוניין הוא להוסיף ולהידבר בענין סדרי התשלום.

גם על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול וגם ערעור זה נדחה. וכך הם דברי בית הדין הגדול מתאריך 25/12/2005: "לגופם של דברים חיוב הגט שקבע בית הדין האזורי שריר וקיים".

עוד הגיש הבעל ערעור לבית הדין הגדול על גובה סכום הכתובה וגם ערעור זה נדחה בתאריך 4/6/2009.

נוסיף עוד ונציין לפרוטוקול הדיון מתאריך 16/11/2004, ובו טען ב"כ הבעל כי האשה לא תבעה גירושין ונענה על ידי בית הדין כי האשה יכולה להשתמש בתביעת הבעל. ואכן כך משתקף בפרוטוקול זה כי נכון למועד הדיון הנ"ל גם האשה חפצה היתה בגירושין אם כי רצונה זה לא מנע ממנה את זכותה לכתובה משום שנעשה כתוצאה ממרידתו של הבעל שחי עם נשים אחרות ונטש אותה לאורך שנים.

בתאריך 1/12/2010 הגיש הבעל בקשה דחופה לבית הדין לבטל הליכי גביה בהוצל"פ שנקטה בהם האשה. טעמו בבקשה הנ"ל הוא כי כל פסק הדין שניתן בעבר לחיוב כתובה עוד קודם הגט הוא רק במציאות שבה הבעל מסרב לגירושין, אלא שאין הדבר כן והבעל אינו מסרב לגירושין וכיון שכך מתבקש הסעד המבוקש. עוד הוגשה בקשה בנדון זה בתאריך 6/3/2011.

בית הדין הורה בעקבות בקשות אלו לזמן את הצדדים לסידור גט לאלתר ואכן הצדדים זומנו לסידור גט בתאריך 24/5/2011.

עובר לסידור הגט התקיים דיון ובו הציע בית הדין שהצדדים יתגרשו מיידית ללא תנאים, אולם האשה סרבה להתגרש ודרשה לגבות את כתובתה קודם הגט, בית הדין הבהיר לאשה שבאפשרותה להתגרש ועובר לגירושין להמשיך לנקוט בכל אמצעי הגביה החוקיים שכן חיוב הכתובה יעמוד בעינו, אולם האשה נותרה בדעתה.

ושוב חזר הבעל ובקש שבית הדין יבהיר כי אין האשה רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד הבעל.

דיון
השאלה העומדת לפנינו היא, האם פסק הדין העקרוני – לפיו ניתן לחייב את הבעל בכתובה עוד קודם לגט – בעינו עומד.

כאמור, פסק דין זה מבוסס על דברי הרמ"א בסימן קנ"ד סעיף כ"א. דברי הרמ"א הנ"ל מתייחסים למציאות שבה הבעל מחויב לגרש את אשתו או שיש מחלוקת אם הוא מחויב לגרש את אשתו ואילו הוא מצידו אינו מעוניין להתגרש. זה אכן היה המצב ביום מתן פסק הדין בשנת 2004, אך הבעל חזר בו מאז וטוען באופן החלטי שרצונו לגרש את אשתו ואין הוא מעכב את הגט וכן אינו מתנה אותו בשום תנאי. כך הם דבריו באופן עקבי משנת 2004 לאחר פסק הדין הנ"ל, ונראה שמעולם הבעל לא סרב לקיום פסק הדין לגירושין.

כעת יש לדון, האם פסק הדין העקרוני שניתן, תקף גם לאחר שהבעל חזר בו ומעוניין להתגרש לאלתר כך שאין צורך בכפיה.

לו היה פסק הדין החלטי וחד משמעי דהיינו שהיה הבעל מוגדר כמי שיש לכופו על הגט היה מקום לדון דיון רחב בעניין זה, אולם מעולם לא נפסק שאכן יש לכוף את הבעל על הגט. כל האמור בפסק הדין משנת 2004 הוא, שהבעל חייב בגט ובתשלום כתובה, ועוד נאמר "אם הוא מסרב לתת ג"פ לאשתו הוא חייב לשלם את הכתובה עוד לפני מתן הגט". כאמור, נראה שמעולם לא סירב הבעל בפועל לפסק דין זה, ומיום שנפסק פסק הדין חפץ הבעל לגרש את אשתו ואילו האשה היא זו שמתנה את הגט בתשלום הכתובה.

לאור זאת פשוט בעיני שאין לחייב את הבעל בכתובה קודם הגט מהטעם הנ"ל.

יעוין באריכות בשו"ת אמרי משפט סימן י"ח, והדברים הנכתבים כאן עולים בקנה אחד עם האמור שם.

כב' דיין א' שליט"א העלה נימוק חדש לחיוב הכתובה קודם הגט, והוא מכח דברי מהר"י הלוי סימן ט"ז, אך דעתנו היא, כמבואר לקמן, שאין לגבות מכח דברי מהר"י הלוי.

גביית כתובה קודם הגט כאשר יש חשש להברחה
א. פתיחה
הדין הפסוק והפשוט הוא שזמן גבית הכתובה איננו תוך כדי חיי הנישואין וכן מבואר בדברי הגמרא כתובות פ"א ע"א "לא ניתנה כתובה לגבות מחיים". נימוק הדברים גם הוא מבואר בדברי הגמרא שם שעניינה של הכתובה הוא "כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי". וזהו הטעם לכך שאם מתה האשה בחיי בעלה אין יורשיה גובים את כתובתה, כמבואר בגמ' כתובות נג. וז"ל: "מתה היא אין לה כתובה, אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי". ולכן דנו הפוסקים בדין נדונייא כאשר מתה האשה בחיי בעלה האם זוכה הבעל בנדוניא מכח היותו יורש או שאף אם אינו יורשה אינו מחויב בנדוניא משום שלא הגיע זמן פרעונה, עי' אבני מלואים סימן נ"ב סק"א, סימן צ' סק"ו ועוד.

וכן מטעם זה מצאנו שדין הכתובה אינו כדיני ממונות לענין הראיה הנצרכת לו אלא כדין דבר שבערוה וזהו הדין המבואר בגמרא יבמות קי"ז ע"א שאם נישאת האשה לאחר על פי דבריה שמת בעלה, אף על פי שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה גובה כתובתה "מספר כתובתה נלמוד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי".

אמנם בתשובת מהר"י הלוי סימן ט"ז כתב שבחשש שֶיְּכַלֶה הבעל ממונו בסיבת הקטטות שביניהם תגבה האשה כתובתה עוד קודם הגירושין. ויש לדון בדבריו מכמה צדדים וללבן ענין זה, האם להאי כללא שזמן חיוב הכתובה בפועל הוא רק לאחר מיתת הבעל או גירושי האשה יש סייג, ופעמים שתגבה האשה כתובתה גם בהיותה עדיין נשואה לבעלה.

ודוק שכל דיוננו הוא דוקא בהאי גוונא של מהר"י הלוי או כעין זה וכגון שיש חשש הברחה או הסתרה של נכסים, ולא דנּוּ כאן בחיוב כתובה למי שכופין אותו להוציא שדנו בו מסברות אחרות.

ב. ראית מהר"י הלוי מבעל חוב שרואים בו שמבזבז ממונו
כתב בשו"ת ר' יעקב הלוי סימן ט"ז (ויניציאה שצ"ב) וז"ל: "ראובן הדר בפירארה עברו בינו ובין אשתו קטטות ומריבות הרבה וכפי הנראה שכונתו היא לקום וללכת חוץ לעירו במקום אשר ליבו חפץ כדי שעל כרחם של קרובי אשתו יתרצו ללכת אחריו לקחת ממנו גט לאשתו כדי שלא תשאר עגונה ויתפייסו בכל מה שיחזיר להם מנדונייתה". ותורף השאלה הוא כי קרובי אשתו השתדלו עם אדוני הארץ "להוציא מתחת ידו נדוניית אשתו" משום שרואים כי אין לבו שלם וכונתו לגרש ועוד שרואים הם כי הוא מכלה הממון באכילה ושתיה, ונשאל מהר"י הלוי כמי הדין.

ובתשובתו כתב שם שראה מה שכתבו בנדון זה חכמי מקומו, "והאריכו למעניתם לבאר דכתובה לא ניתנה להגבות מחיים", וכתב שבזה אין צריך להאריך כי מלתא דפשיטא היא שאין כתובה נגבית מחיים, ואין לחלק בזה בין כתובה לנדוניה, ודלא כסברת בעל העיטור. אמנם בנדון דידן לא שייך זה כלל, "דבנדון דידן הדברים מוכיחים שסיבת הקטטות היא שהם רואים כונתו הרעה לאכול לה כל הממון ואחר כך לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שיצטרכו על כרחם להתרצות ממנו בגט בלבד, וא"כ לא שייך הכא אין כתובה נגבית מחיים דה"ל כב"ח שרואים בו שהוא מבזבז ממונו וכשיגיע הזמן לא ימצא המלוה לגבות חובו, שכתב הרי"ף והר"א ז"ל דיכולין לעכב הממון קודם זמנו, וכתב מהר"י קארו ז"ל בח"מ סי' ע"ג דמסתבר טעמייהו והכי נקטינן". ועוד כתב בהמשך דבריו שם שבנדון זה "הוי ליה כאילו הגיע זמן הפרעון".

והנה טענה זו של מהר"י הלוי צ"ב, שאדרבא איפכא מוכח מהכא שהרי כתב הרא"ש ב"ק סימן ה' שלא לענין גביית החוב נאמרו דברים אלא אלא לענין עיכוב הנכסים בידי בית הדין עד שיברר התובע תביעתו, והביא הרא"ש שם בשם גאון שתקנת חכמים היא, וכתב שאין כאן תקנת חכמים "אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו". וכן מבואר בשו"ת הרא"ש כלל צ"ז סימן ד' שרק לענין עיכוב הנכסים נאמרו הדברים ולא לענין גביה. וכן מבואר במקור הדברים בשו"ת הרי"ף סימן קי"ג ובשו"ת אבקת רוכל סימן קס"א-קס"ב ובשאר מקורות שדנו בענין זה והם רבים מלפורטם אך נציין כאן לדברי השולחן ערוך חו"מ סימן ע"ג סעיפים י'-י"א, וברמ"א בהג"ה סעיף י' שכתב שזהו מקור המנהג לעקל וכן בשאר נו"כ השולחן ערוך שם, וכללו של דבר שכל דין זה לענין עיקול נאמר ולא מצאנו מי שפסקו לענין גביה.

ויש לדחוק וליישב דברי מהר"י הלוי, שבספר התרומות שער ט"ז חלק ג' הביא דין זה דעיקול ובתחילת דבריו הסתפק בו ותוכן הספק הוא –

"מי אמרינן לאו כל כמיניה דכיון דמלוה להוצאה ניתנה אדעתא דהכי אוזפיה דאי משכח ממאי לגבות בזמניה גבי ואי לא פסיד כדאמרינן השתא דאמרת פלגא מלוה אי בעי למשתי ביה שכרא שתי וכן מצוי בתשובה לרב יהודאי גאון ז"ל שהמלוה שבקש ללכת למדינת הים ולא הגיע זמן פרעון אין לו לתבעו ואין לומר לו תן לי ערב או דילמא אמטלטלי נמי חיישינן דילמא שמיט ואכיל להו לוה וכי מטיה זימניה ליכא לאשתלומי מיניה".

והנה צד אחד של הספק הוא שכל חוב שלא הגיע זמנו אין לדונו כחוב בפועל כלל, כיון שזו גופא כונתם בקביעת זמן הפרעון. אמנם צדו השני של הספק לא התבאר להדיא, ואכן הביא שם בספר התרומות ששאל להרמב"ן והשיב "שלא מצינו בתלמוד למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בב"ד משום חששא זו שמא יזכו אחרים בממונו... לכשיבא זמן חובו הרי הדין ביניהם... ולא מצינו דבר זה אלא בדיני נפשות דתניא ונקה המכה מלמד שחובשין אותו אבל בדיני ממונות עד שיתחייב אין תופסין ממנו". ומבואר שסברת הרמב"ן היא שחוב שלא הגיע זמנו אינו מאפשר שום פעולת גביה בנכסי החייב, ונראה שלכן כתבו הגאונים הוב"ד ברא"ש הנ"ל שתקנת חכמים היא משום דמודו לדברי הרמב"ן. אמנם הרא"ש כתב שדין גמור הוא, ובפשטות נראה שכל שיימנע הלווה מלפרוע מוטל עלינו "להציל עשוק מיד עושקו" ולדרכים אלו אין צד לומר שטעם דין זה הוא משום שהגיע החוב לכלל גביה. אך שמא דעת מהר"י הלוי היא שגם להטיל עיקול אין ניתן אלא אם כן מדין גביה באנו, אלא שבמקרים המדוברים אין צורך לגבות לחלוטין קודם הזמן שספק הוא שמא יפרע הלווה ממקום אחר משא"כ בנדון דמהר"י הלוי היה פשיטא ליה שלא יגיע הדבר לידי גביה ממקום אחר, ועוד היה פשיטא ליה שרצון הבעל לגרש את אשתו, ולכן סבירא ליה שיודו כולי עלמא שניתן לגבות בפועל. אמנם כאמור הדברים מחודשים, שלא מצאנו מי שהזכיר גביה בפועל בדין זה אלא עיקול וגם הרא"ש שסבר שהוא מדין תורה נראה שלא משום גביה אתו עלה.

וראיתי בים של שלמה ב"ק פרק א' סימן כ', שהביא דברי הרא"ש והחולקים עליו וכתב שדברי הרא"ש נכונים –

"כי אף שכתב זמן בשטר מ"מ השעבוד מתחיל משעת הלואה ותנאי הוא דאתני שלא יתבענו עד סוף הזמן והיינו כמו מהיום ולאחר מיתה אף שאינו גט אלא לאחר מיתה מ"מ הגט מתחיל מעת הנתינה ותנאי הוא דאתניה עד מיתה, כה"ג בפרט בהאי ענין להציל העשוק".

הרי שלא מטעם שהגיע זמן הפרעון דן המהרש"ל אלא משום שגם קודם זמן הפרעון השעבוד קיים וקיום השעבוד מורה על כך שבשרשו החוב קיים אלא שנדחית גבייתו, ולכן אף שאין גובין קודם הזמן ניתן לעקל נכסים להבטחת הגביה לכשיבוא הזמן.

ואם כן דברי מהר"י הלוי חידוש גדול הם ונראה שמהפוסקים הנ"ל מוכח שלא כדבריו.

אמנם מצאנו כמה פוסקים שהביאו דברי מהר"י הלוי. עי' באר היטב אבן העזר סימן צ"ג סק"א שכתב בשם מהר"י הלוי "אם אנו רואים כוונת הבעל לאכול לה כל הממון ואחר כך לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שתצטרך על כרחה להתרצות ממנו בגט בלבד, נִתְנה כתובה לגבות מחיים". הרי שנקט להדיא את הלשון שניתנה כתובה לגבות מחיים ונראה שגובים ממנו גביה גמורה ולא רק עיקול וצ"ב.

וכן רעק"א בחידושיו על גיליון השולחן ערוך אבן העזר סימן צ"ג סק"א הביא דברי שו"ת משאת משה סימן ס"ז בשם תשובת מהר"י הלוי הנ"ל. ובעיון בשו"ת משאת משה סימן ס"ז מבואר שס"ל שביאור דברי מהר"י הלוי הוא שמטא זמנא דכתובה ליגבות, ובאר דבריו על יסוד דברי הרי"ף הנ"ל וצ"ב. אמנם נראה שלא פשיטא ליה שהלכה כמהר"י הלוי אלא יש מקום לדברי חבריו שהובאו בתשובתו וסבירא להו שלעולם אמרינן שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וסו"ס גם זה צ"ב.

וכן הביא דברי מהר"י הלוי הללו בישועות יעקב בפירוש הקצר סימן צ"ג סק"ב.

אמנם לאידך גיסא יש להוכיח מכמה פוסקים דלא סבירא להו כמהר"י הלוי כמו שיתבאר לפנינו.

כתב השולחן ערוך סימן צ"ג סעיף א' "הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל". על דברי השולחן ערוך הללו כתב הט"ז סק"א:

"נראה מזה שאם רואין שהבעל מבזבז נכסיו תוכל האשה למחות בידו, כמו שמצינו בחושן משפט סימן ע"ג בלוה שמבזבז נכסיו דיכול המלוה לתבוע אפילו תוך זמנו. אלא שיש לחלק דשאני בכתובה דאפשר שלא תבוא לעולם לידי גביה דשמא תמות היא בחייו, וצ"ע למעשה".

נראה שאין ספק בדברי הט"ז שלענין עיקול בלבד נשנו דבריו, שהרי מוסבים הם על מה שכתב השולחן ערוך שהכתובה היא כחוב שעדין לא הגיע זמנו, והשווה זאת למה שהתבאר בחושן משפט סימן ע"ג סעיף י', וכבר הובאו ראיות למכביר לעיל שלא נאמרו הדברים שם אלא לענין עיקול בלבד. ואין לדחוק ולפרש דברי הט"ז כמ"ש לעיל בדעת מהר"י הלוי שבנדון דידיה שאני שהוה כאילו הגיע זמן הפרעון, שחילוק זה לא נזכר בדברי הט"ז כלל בסיבה לכך שהבעל מבזבז נכסיו ונראה שלא שאני ליה כלל ובכל גווני יש לדון רק לענין עיקול. ויתר על כך מצאנו בדברי הט"ז שאף לענין הטלת עיקול הסתפק כיון שאפשר שכתובה לא תבוא לידי גביה.

והבית מאיר סימן צ"ג סעיף א' דן בנדוניא אי אמרינן בה שניתנה לגבות מחיים וכתב שהרמ"א פסק שלא כדעת העיטור הסובר שנתנה לגבות מחיים ובסוף דבריו הסיק הבית מאיר –

"ויראה לעניות דעתי, נהי דלא קיימא לן כהעיטור... מכל מקום אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות ודומה לו דפסקינן לגבי לוה ומלוה דיכול לתבוע תוך הזמן בחושן המשפט סימן ע"ג, אף דאפשר אשה גרועה דאולי לא תבוא כלל לידי גוביינא, מכל מקום בכי הא ודאי יש לסמוך על העיטור ופשטות משמעות הרמב"ם".

נראה שכל דבריו לענין נדוניא בלבד, שבזה יש לסמוך על דברי בעל העיטור ולגבותה אך לענין כתובה לא מהני לגבות, ואפילו אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות וכדומה, ורק לענין הטלת עיקול יש לדון בדבר, וכל זה נראה דלא כמהר"י הלוי.

ובכנסת הגדולה הגהות הבית יוסף סימן צ"ג אות ב' הביא דברי מהר"י הלוי הנ"ל. אמנם בהמשך דבריו באות א' כתב הכנה"ג שמדברי הריב"ש סימן צ"א נראה דס"ל דלא כמהר"י הלוי. והנה בריב"ש שם מיירי במי שרוצה לישא אשה על אשתו ולא אפשר ליה למיקם בספוקייהו, "והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריותן אלא תקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה". נראה שס"ל לכנסת הגדולה שהעקרון המונח בדברי הריב"ש הוא שאין סיוג להאי כללא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ולכן אין לחלק בזה בין רוצה להתגרש לבין אינה רוצה להתגרש. ואף שבגוף דברי הריב"ש היה ניתן לחלק כך, נראה שסברה היא שלא לחלק שיסוד דבריו הוא שאפילו עיקול אין להטיל על כתובה קודם הגירושין. עוד כתב הכנה"ג שם שבמשפטי שמואל סימן פ"ח מבואר דלא כמהר"י הלוי ושכך מבואר גם בשו"ת הרמ"א סימן צ"א שאין לעקל כתובה קודם הגירושין.

ושו"ר בשו"ת גינת ורדים אבן העזר כלל ד' סימן ט"ז שדן בהטלת עיקול על כתובה והשווה ענין זה למחלוקת הרמב"ן והרי"ף שהובאה לעיל וכל דבריו סובבים סביב ענין העיקול בלבד ולא עלה על דעתו שתהא גביה מכח דין זה.

וכן ראיתי בשו"ת ים הגדול, אבן העזר סימן ע"ח סעיף 7, שכתב "אם הבעל מבזבז ממונו והדברים מוכיחים שכוונתו להרע לה ולהפסידה כתובתה, כן אשה שברח בעלה מן העיר והפר בריתו עמה שנשא אחרת עליה, בזה יש מחלוקת בפוסקים אם מגבין כתובתה מחיים ר"ל לעכב לה סכום נגד כתובתה, ע"י תשובת רמ"א וגינת ורדים שם, מהר"י הלוי סימן י"ו, כנה"ג אה"ע סימן צ"ג הגה"ט אות ו". הרי שלא עלה על דעת הרב שיגבו כתובתה אלא שיעקלוה בלבד ואמנם מה שביאר כן בדעת מהר"י הלוי, נראה שמדברי מהר"י הלוי עצמו מבואר שלענין גביה נאמרו דבריו וסוף סוף הרב ים הגדול לא סבירא ליה כך, ולמה שהתבאר לעיל נראים דבריו שרק לענין עיקול יש לדון.

ולסיכום ענין זה, הדין המבואר בחושן משפט סימן ע"ג סעיף י' לענין עיקול בלבד נאמר, וכמבואר לעיל מכל הנך רבוותא קדמאי ובתראי, ודברי הר"י הלוי שלמד מכאן שניתן גם לגבות כתובה קודם הגט כאשר הבעל מכלה ממונו הם חידוש מופלא, ואף שקצת הטעמנו דבריו נראה שעיקר דין זה נשנה רק לענין בטחון הגביה, וגם בזה כתבו הט"ז, הגינת ורדים, הרמ"א ועוד שאין ללמוד לענין כתובה, וכן כתב הכנסת הגדולה שדברי מהר"י הלוי שנויים במחלוקת.

ג. ראית מהר"י הלוי מסוגיה דתותרנית
עיקר יסודו של מהר"י הלוי הוא, שבאופן שהדברים מוכיחים שכוונתו הרעה של הבעל לאכול את כל ממון אשתו, לא שייך לומר שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, משום שהוה ליה כאילו הגיע זמן הפרעון כי לגירושין עומדת כפי הנראה ממעשיו.

ראיה נוספת לסברתו ולדינו הביא מהר"י הלוי מהגמרא בבא בתרא קמ"ו ע"א בענין תותרנית, שלדעת רשב"ם מתפרשת הסוגיה שכיון שדעתו לגרשה אינו זוכה בירושתה. וביאר דבריו מהר"י הלוי –

"כיון שיש שם אמתלאה ודברים הניכרים שדעתו לגרשה הוה ליה כאילו גרשה כבר ואינו זוכה בירושתה, ואם כן בנדון דידן אע"ג דלא גירשה עדיין כיון שמעשיו מוכיחים שכונתו לגרשה הוה ליה כאילו גרשה וכבר הגיע זמן הכתובה".

והוסיף מהר"י הלוי שאף תוספות החולקים על דברי הרשב"ם וסוברים שלא נפקעת ירושתו אלא בנתינת הגט ומפרשים הסוגיה דבבא בתרא הנ"ל בארוסה, לא אמרו דבריהם אלא ביחס לירושה –

"דאפילו שנדון אותו כנותן עיניו לגרשה מכל מקום אינו מספיק להפקיע ירושת בעל אם לא בגט או משעת כתיבה או משעת נתינה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואם כן בנדון דידן שיש אמתלאות ודברים הניכרים שבדעתו לגרשה כולי עלמא מודו לרשב"ם בהא דהוה ליה כאילו ביאר בפירוש בפיו ובשפתיו שהוא עומד לגרשה וכיון שכן הגיע זמן הפרעון קרינן ביה."

ולולא דבריו נראה לומר איפכא שלא אמר רשב"ם דבריו אלא ביחס להפקעת זכויותיו של הבעל, שכיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות ושאר זכויות, אך לענין חיובו של הבעל אין ללמוד משם שאין להשוות הפקעת זכות שיש לבעל באשה להטלת חוב של הבעל, ואף אם נאמר שמחויב הוא בכתובה עדיין אין לדמות ולומר שכשם שהפקענו זכויותיו בנתן עיניו לגרשה כך הגדרנו שהגיע זמן חיובו.

וכן פשטות הראשונים מורה דלא כמהר"י הלוי. עי' רמב"ן ב"ב קמו. ד"ה הואיל, שביאר קושייתו על דברי רשב"ם "הא דאמרינן שוב אין לו פירות במגרשה בתר הכי קאמרינן דהוכיח סופו על תחילתו", ולדידו אין מקור אפילו להפקעת זכויות הבעל קודם הגט, וזו גופא קושייתו על דברי הרשב"ם שהגט בלבד הוא המפקיע זכויות הבעל". וכ"כ בחידושי הר"ן שם ד"ה אמרו חכמים ובאור זרוע ב"ב שם. וברא"ש בבא בתרא פרק ט' סימן ט"ז. ויש לחזק סברה זו שבתוספות רי"ד בבא בתרא שם ד"ה הואיל למד מסוגיה זו הלכה מחודשת וז"ל: "ומפני שנכנס לבודקה והיה רוצה לגרשה אמרו חכמים שאינו דין שיירשנה ומכאן מוכיח שהמורד על אשתו וביני ביני מתה אשתו אינו יורשה כיון שאינו נוהג עמה כשורה". ואף שדבריו בענין מורד שנויים במחלוקת ראשונים (ע"י בח"י הרא"ה כתובות ס"ג ע"א ד"ה ומסתברא ובשו"ת שמע שלמה ח"א אה"ע סימן ח'), מ"מ מבואר שיסודו הוא שהפסיד הבעל זכויותיו אלא שלתוספות רי"ד הפסד זה הוא מדין מורד ולרשב"ם משום שנתן עיניו לגרשה, אך לומר שכבר הגיע זמן הגירושין לא מצאנו מקור לדבר בדברי הראשונים הללו.

ומה שכתב מהר"י הלוי שהר"י מגאש מבאר כרשב"ם צ"ב, שבדברי הר"י מגאש בבא בתרא קמו. מבואר שפירש כרשב"ם אך לא מטעמו אלא משום שבטלו הנישואין משום מקח טעות. אך יש לציין שבתשובת מיימוני סוף אישות סימן ל"ה כתב כרשב"ם וכטעמו. וע"ע בשו"ת מעשה איש אה"ע סימן י"ח ובספר חזון עובדיה אבלות ח"ב עמוד קכ"א.

הדרן לנדון דידן שמסוגיה זו נראה שלא מצאנו ראיה לדברי מהר"י הלוי.

ד. ראיה מגבית כתובה באשה שבעלה השתמד
בספר "עיונים במשפט" אבן העזר סימן כ"ז כתב שיש לדמות דין זה למומר שכתב בשלטי הגבורים בבא מציעא דף ס"ז א' מדפי הרי"ף שהמנהג להגבות לה כתובה מיד.

אמנם נראה שאדרבא יש להביא מדין מומר ראיה לאידך גיסא.

בשלטי הגבורים בבא מציעא ס"ז עמוד א' מדפי הרי"ף אות א' כתב:

"אמנם יש לה מה להסמך בהוראת גאוני מערב שהביא מיימוני בתשובותיו וכתב דכן המנהג להגבות לה כתובתה מיד אע"פ שאין שורת הדין כך ומנהג מבטל הלכה".

ובספר עיונים במשפט הנ"ל למד מכאן לנדון דידן, וכנראה כוונתו לבאר שכשם שמנהג מבטל הלכה במומר ה"ה הכא. אך לפ"ז לפנינו טעם אחר מטעמו של מהר"י הלוי, שלא משום שהוי כהגיע זמנה אתינן עלה הכא. אמנם בגוף דברי שלטי הגבורים לעיל מבואר טעם המנהג, "דכיון דמדינא חייב בעלה לגרשה הוי כאילו נתגרשה". הרי לנו שרק משום שחייב לגרשה הוא כאילו נתגרשה, וגם בכגון זה לא מדינא אתינן עלה אלא משום מנהג מבטל הלכה. ונראה שמכאן סתירה לדברי מהר"י הלוי, הן מסברה שמבואר שלא אמרינן שהוי כמאן דנתגרשה, והן מן הדין שדוקא במומר שחייב לגרשה נהגו להגבות כתובתה.

ועי' כנסת הגדולה הגהות הבית יוסף סימן צ"ג אות ג' שכתב:

"אשת משומד שתובעת כתובתה ונדונייתה מנכסי בעלה, אף על גב דמדינא חייב לגרשה והוי כאילו נתגרשה, לא מצי לגבות כתובתה בעוד בעלה בחיים אבל הרמב"ם ז"ל בתשובה כתב דהמנהג להגבות לה כתובתה מיד, אף על פי שאין שורת הדין כך, מנהג מבטל הלכה."

ומבואר מדבריו שלא סבירא ליה כסברת מהר"י הלוי, ורק ממנהג מבטל הלכה אתי עלה ולא מצינו מנהג זה אלא במומר.

שוב ראיתי בשו"ת הרמב"ם סימן שע"ה ששם מקור הדברים בדין זה ומדבריו נראה כמבואר דלא כמהר"י הלוי וז"ל:

"שאלה על דין אשה שנשתמד בעלה בארץ אחרת והיא תובעת כתובתה בבית דין הכח בית דין יפה להגבות לה כתובתה מנכסי בעלה אם לא כי אמר אחד מן השופטים יש כח בית דין להגבותה כתובתה ואינו אלא מן המתמיהין שהרי כותב לכשתנשא לאחר תני לי כל ממון שכתוב ליכי והיא אינה יכולה להנשא כל זמן שהיא בחיי בעלה אם לא יגרשנה וכתובתה לא ניתנה לגבות מחיים".

הנה דעת אותו אחד מן השופטים נראה שהיא כדעת מהר"י הלוי ואילו השואל סבירא ליה שלא אמרינן שהוי כהגיע זמנה אלא אם כן נתגרשה בפועל. ובתשובתו ענה הרמב"ם: "דרך הדין שלא תטול כתובתה עד שיגרשנה או עד שימות שעדיין היא אשת איש". וגם כאן מבואר שהסכים הרמב"ם מעיקר הדין לדעת השואל ולא לדעת אחד מן השופטים. ופשיטא ליה שאין היכי תמצי לומר שיגיע זמן חיוב הכתובה קודם מיתה או גירושין. אמנם הוסיף הרמב"ם וביאר בדין מומר: "אבל גאוני מזרח ומערב כולם הורו שתטול כתובתה אם רצתה וכן מעשים בכל יום לפנינו בדבר זה ודרך קנס הוא דבר זה לזה הרשע וסמכו על זה שאמרו רז"ל הפקר בית דין הפקר ומדרך זו באו להוראה זו". גם כאן מבואר להדיא דלא כמהר"י הלוי, ולכן נזקק הרמב"ם לומר שמדין הפקר בית דין הפקר הוא, ופשוט שאין ללמוד ממשומד לנדון דידן. ונראה שכל דין זה הוא במשומד וכמו שהוסיף הרמב"ם וכתב שגם לענין ירושה מפקיעים ממנו את ירושתו הראויה לו מדין תורה; ע"ע הלכות נחלות פ"ו הי"ב וע' בהערות לשו"ת הרמב"ם מהדורת מקיצי נרדמים שציינו לכמה מתשובות הגאונים בענין זה.

עוד הביא בעיונים במשפט שם ראיה משו"ת מהרש"ם ח"ג סימן רפ"ב, אמנם נראה שכל דבריו שם לענין עיקול בלבד נאמרו, וכ"נ שהבין המהרש"ם בספרו משפט שלום סוף סימן קפ"ד.

ה. ראיה לדין זה מהסוגיה ביבמות קטז-קיז
יסוד סברתו של מהר"י הלוי היא כי כאשר הדברים מוכיחים כי כוונתו הרעה של הבעל לאכול את כל הממון ולאחר מכן לפוטרה בגט ולאלצה לפוטרו מהכתובה, לא שייך לומר שאין כתובה נגבית מחיים, כי כיון שגילה דעתו ומעשיו מוכיחים שזה הוא כונתו לגרשה הריהו כאילו הגיע זמן פרעון הכתובה.

ויש להביא ראיה שלא כסברה זו מהסוגיה ביבמות, וז"ל המשנה ביבמות קיז.:

"בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה בית הלל אומרים תנשא ולא תטול כתובתה. אמרו להם בית שמאי התרתם ערוה חמורה ולא נתיר ממון הקל, אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחין נכנסים לנחלה על פיה. אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי."

וקודם חזרתם סברו בית הלל שרק לענין נישואין הקלו חכמים שתנשא האשה על פי עצמה אך לא לענין ממון. והנה עצם זה שמתירים את האשה להינשא מורה שחכמים סבירא להו שהאמת היא ככל הנראה שאכן מת בעלה שהרי לא יתכן שנתירנה מספק, אלא ודאי נאמנים האשה ועד אחד ליצור אומדנא שהמציאות היא שהבעל מת. וכיון שכך יש להקשות לשיטת מהר"י הלוי שכהגיע הזמן קרינן ליה וודאי עדיפה מציאות זו ממציאות שדעתו לכלות הממון שכאן הסברה נותנת שהבעל מת ואין מקום לומר שאולי ימות שוב בעתיד, וא"כ פשיטא שהגיע הזמן קרינן ביה, והיה ראוי שיהיה הדין שאף שאין יורדים לנחלה על פיה משום שאין כאן שני עדים, לענין כתובה שאני שהוא כאילו הגיע הזמן וסברה זו נכונה גם בלא מדרש כתובה במבואר בדברי מהר"י הלוי.

ונראה שקושיה זו נכונה לכל השיטות בטעם נאמנות עד אחד והאשה עצמה לומר שמת בעלה – הן למה שכתבו תוספות יבמות פח. ד"ה מתוך שהוא משום עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין ובדבר שיש טעם וסמך חכמים עוקרים דבר מהתורה בקום ועשה, הן למה שכתב הריטב"א יבמות פח. ד"ה מתוך חומר, שמסרן הכתוב לחכמים משום שניכרים דברי אמת שגם לדידו יש פה קולא שהקילו חכמים להאמינה כמ"ש הריטב"א יבמות קי"ד. ד"ה אבעיה וקיז. ד"ה אדעתא, הן לדעת המאירי יבמות פח. ד"ה אע"פ שהוא מדין אפקעינהו שגם לדידו רק משום האומדנא אפקעינהו.

וע"ע במה שכתב החזון איש אבן העזר סימן כ"ב סק"א-ד' בענין זה ונראה שבמבואר כאן נתיישבו קושיותיו.

הדרן לנדון דידן, שנראה מהסוגיה ביבמות הנ"ל שאין די לומר שיש אומדנא טובה לגמר הנישואין על מנת לחייב בכתובה, אלא יש צורך בעדות ברורה שאכן בטלו הנישואין ורק משום מדרש כתובה למדנו שכל שהותרו נישואיה בפועל גובה כתובתה. אך כל עוד שלא הותרו הנישואין אין מקום לגבות הכתובה, וכל זה נראה לכאורה דלא כמהר"י הלוי.

ו. בירור שיטת רעק"א
כתב רעק"א בהגהותיו לשולחן ערוך סימן צ"ג סעיף א' "בתשובת משאת משה סימן ס"ז כתב בשם תשובת מהר"י הלוי סימן ט"ז, המרגיל קטטה עם אשתו ודעתו ללכת ממנה ולעזוב ביתו, יכולים הקרובים להוציא הכתובה מידו", וכבוד דיין א' שליט"א כתב שמוכח מהגהה זו של רעק"א שכך דעתו להלכה ולא עוד אלא שכוונתו היא שניתן לגבות בפועל את הכתובה ולא רק לעקל.

עוד הביא כב' דיין א' שליט"א ראיה משו"ת בית מאיר סימן ל"ט שהביא שם את מה שנשאל על ידי רעק"א, ובתוך שאלתם הביא רעק"א את דברי שו"ת משאת משה בשם מהר"י הלוי הנ"ל וז"ל הרב דיין א':

"רואים מפורש שכיון שרע"א הוא השואל את בית מאיר מביא להלכה את שו"ת משאת משה המביא את מהר"י הלוי ודאי שפוסק כמותו... וגם מה שמסתפק הרע"א (והציע את שאלתו בזה לבית מאיר) הוא רק האם שעבוד הנכסים לכתובה התחיל מאז הנישואין או שהוא חל רק אחרי הגירושין, אבל לעניין גביה מבני חורין בודאי שס"ל בהמשאת משה שכיון שכופין לגרש כבר הגיע זמן גבית הכתובה... וגם רואים מפורש שהרע"א והבית מאיר הבינו את דברי המשאת משה שהביא את מהר"י הלוי שהוא פוסק כמו שכתבנו לא בגלל שהאשה היתה מוחזקת בנכסים, אלא אפילו כשאין האשה מוחזקת אלא צריכה לגבות או מבני חורין או ממשועבדים."

אמנם בעיון בדברי רעק"א גופם נראה שאדרבא יש להוכיח משם כדברינו.

מקור תשובת זו בספר אותיות דרעק"א ס"ב ושוב חזרה ונדפסה בשו"ת רעק"א הנד"מ ח"ד וז"ל.

"ע"ד הענין שאיש אחד פה השכין להנושה מקומו בבית הכנסת בלתי קנין מאשתו, אחרי זה הלך הממשכן בדרך עקלתון עד שנגזר עליו גזירת המושל יר"ה שלא יראה עוד פרסות רגליו במדינתו ואשתו יושבת ימים רבים שכולה וגלמודה מבלי משען ומשענה, וכעת היא תובעת את בעל המשכנתא שהיא רוצה להתפרנס עצמה מדמי המקום הנ"ל ורוצה לגבות כתובתה מהם."

והנה בתחילת דבריו כתב רעק"א שלכאורה אין ממש בטענתה, שהרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ושוב כתב רעק"א לדון בזה וז"ל"

"והנה לכאורה עלה בדעתי לצדד לזכות האשה בתביעה זו ע"פ שמבואר בשו"ת הרא"ש ופסק כן המחבר באבה"ע סי' קנ"ד סעי' ט' באם הדבר ידוע שאין הבעל רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני הסכנה כופין אותו לגרשה כי היא אינה צריכה ללכת אחריו. א"כ בנידון דידן אם היה אפשר לכופו לבעל לגרש היינו כופין אותו, וממילא י"ל כיון דדינו דיוציא ויתן כתובה אף דאין לנו מקום לכופו מ"מ עכ"פ חל חיוב פרעון הכתובה כמ"ש המרדכי ר"פ המדיר דבכל אלו דתנינן יוציא ויתן כתובה אף להפוסקים דס"ל דאין כופין אותו לגרש, מ"מ מוציאין הכתובה ממנו, וכן פסק בהגהת שו"ע ססי קנ"ד, ועי' בהגהת שו"ע סי' ע"ה דהביא דעת הי"א דאם אינו יכול לפרנס עצמו במקום שנשאה דיכול לכופה שתלך עמו למקום שירצה, וצ"ל הא דבסי' קנ"ד הניח דברי המחבר בסתימות היינו כיון דהוא הגורם להסכנה גרע, א"כ הכי נמי בנ"ד.

אמנם ה"ה חביבי הרב המאה"ג מו"ה יאקב נ"י אבד"ק ווילען סתר זה, ד"ל דודאי כל זמן שלא גירש לא הוי זמן גביית כתובה דאין אנו קורין כשתנשאי לאחר, אלא שאם היה בפנינו כופין אותו ליתן כתובה כדי שעי"כ ירצה לגרשה וכפיה כזו על הגירושין עושים, והיינו דוקא אם הוא בפנינו לגבות ממנו, אבל להוציא מן הלקוחות לא שמענו, עכ"ד.

והנה באמת אף דלענ"ד להמעיין בלשון המרדכי הנ"ל יראה דלאו מדין כפיה על הגט הוא אלא כיון דחכמים חייבוהו שיוציא ויתן כתובה, ממילא כופין אותו לקיים חיובו וליתן הכתובה, מ"מ נלע"ד לקיים דבריו ולא מטעמיה.

והיינו ד"ל דחז"ל רמו חיובא עליו לגרשה וגם ליתן כתובה והחיוב זה אקרקפתא דגברא מוטל בצווי החכמים, וממילא כופין אותו לקיים מצות חכמים. רק דבגט אי אפשר לכפות דהוי גט מעושה, מ"מ לענין הממון כופין אותו לקיים מצות חכמים שעליו וממילא נחתינן ג"כ לנכסיו דעד שאתה כופה בגופו יכפיהו בממוניה כמו למ"ד פריעת בע"ח מצוה, אבל מ"מ השעבוד נכסים שחל משעת הנישואין אותו השעבוד לא חל רק עד אחר הגירושין, אלא דחיוב חז"ל עליו שיגרש ויתן כתובה, וממילא בכלל זה אף אם אינו מגרש ומי חיובא עליו ליתן הכתובה, אבל מ"מ אין השעבוד חל על הנכסים שמכר מקודם אחר הנישואין, כנלע"ד."

הנה דן רעק"א בדבר רק משום דברי הרמ"א הנ"ל שנאמרו ביחס לכפית גט וצידד בזה, וכל זה שייך למה שהתבאר בראש דברינו. אמנם שוב חזר רעק"א ודן בדבר וז"ל:

"אח"כ מצאתי בשו"ת משאת משה סי' ס"ז בעובדא שהבעל הרחיק נדוד מחמת מרדין ונשא אשה על אשתו והנושה בא לגבות הלואתו מנכסיו שביד האשה, והביא שם לדמות לשו"ת מהר"י הלוי בשו"ת סי' ט"ז במרגיל קטטה עם אשתו ודעתו ללכת לעזוב ביתו דרשאין קרובי (העיר) {האשה} להוציא כתובתה ממנו דלא שייך כאן דלא נתנה כתובה וכו' דהו"ל כבע"ח דמבזבז נכסי' דמעכבין קודם הזמן, אף אנו נאמר דכוותיה בנידון דידן, ואם באנו לומר דיקדים בע"ח של בעלה לזו למחר הוא מת ולא תשיג ידה לגבות את שלה, ואם נפשך לומר דלמא איהי מייתא ברישא ולא נדחה להבע"ח מספק כבר הרגיש הרב ז"ל בשנית בזה וכתב כיון שדעתו ללכת שלא לפרוע כתובתה הו"ל כאילו הגיע הזמן לגבות יע"ש הכי נמי בנ"ד כיון דעבריינא הוא ואינו רוצה לקיימה נמצאת מדינא לגירושין קיימא (והרי) {וקרי} כאן מטא זמן חיובא, ואפילו לדעת החולקים באותו נידון, בכגון נ"ד אזלי ומודו כיון דנכסים בחזקתה אין כח ביד שום אדם להפקיע זכותה עכ"ל, הרי דנחית לסברתי דהיכי דצריך לגרשה מדינא מקרי מטא זמן גירושין לגבי בעיית אחר, אך כיון דמ"מ נראה מדבריו דבשו"ת מהר"י הלוי הביא גם הרבה חולקים, ובעל שו"ת משאת משה סמך רק על זה היכי דהיא מוחזקת, א"כ בנדון דידן דבעל המשכנתא (מוחזק) אינה יכולה להוציא ממנו מספק כיון דמהמרדכי הנ"ל אין ראיה שיהיה נקרא זמן גביה, וגוף שו"ת מהר"י הלוי אין בידי לעיין בו, וצ"ע לדינא."

מבואר בדברי רעק"א שהסתפק בדינו של מהר"י הלוי וסמך על דבריו רק במקום שהיא מוחזקת, וזה כפי שבארנו לעיל בדברי שו"ת משאת משה, וכיון שכך הרי מבואר איפכא מדברי רעק"א שאין להוציא מהבעל מכח דברי מהר"י הלוי וממילא זוהי הדרך הנכונה לפרש את דברי רעק"א בהגהתו לשו"ע סימן צ"ג אות א' שאכן הביא את דברי מהר"י הלוי, אמנם הביאם כפי שכתבם בעל משאת משה והמעיין בגוף הדברים יראה שלדינא מספקא ליה ואין להוציא מן הבעל.

ויתר על כן נראה שגם מה שהביא רעק"א את סברת מהר"י הלוי הוא רק ביחס להבנה הראשונה שהזכיר מהר"י הלוי שטעם גביית הכתובה עוד קודם הגט הוא משום דהוה כבעל חוב שמבזבז נכסיו ועלינו להציל עשוק מיד עושקו, אמנם בנידון דידן אין שייכת סברה זו שהרי בעל זה חפץ לגרש לאלתר ואינו מעכב אשה זו כלל וכאמור מעולם לא נפסק לכופו בגט ואת חיובו לגרש חפץ הוא לקיים מיידית והאשה היא המונעתו, וכי שייך כאן הצלת עשוק מיד עושקו, אתמהה.

ובגוף דברי רעק"א מבואר שלא ראה את דברי מהר"י הלוי במקורם אלא רק במה שהביא מדבריו בשו"ת משאת משה. ואכן בשו"ת משאת משה הביא רק את הטעם הראשון שהוזכר בדברי מהר"י הלוי והוא מצד הצלת עשוק מיד עושקו וכמבואר בחו"מ סימן ע"ג, ולא הוזכר הטעם השני שהביא מהר"י הלוי מהא דתותרנית, ואכן מודינא שדברי מהר"י הלוי עצמם נוטים לכך שגם בלא מבזבז נכסיו כל שדעתו לגרשה הוי כהגיע זמן, אולם טעם זה לא עלה על דעתו של רעק"א ולא נחת לזה כלל, אלא רק מצד מבזבז נכסיו שלא שייך בנידון דידן משום שהבעל חפץ לגרש לאלתר זה כשמונה שנים. וממילא גם מדברי הבית מאיר אין ראיה כלל לענין זה.

סוף דבר: רעק"א מספקא ליה לדינא אם לנקוט כמהר"י הלוי וגם לצד שיש לנקוט כמותו נראה שאינו שייך לכך, וכן אין ראיה מדברי הבית מאיר, וכמו כן המשאת משה גופו מספקא ליה.

ז. עיקול כתובה קודם הגט
יש לדון כאן עוד אם בנדון זה דמהר"י הלוי יודו כולי עלמא שניתן לעקל לצורך גביית כתובה.

והנה בשולחן ערוך ורמ"א חושן משפט סימן ע"ג סעיפים י'-י"א הובא הדין הפסוק שמעקלים כשיש לחוש להברחה והובאו מקורות דין זה לעיל אות ב'.

ונחלקו מהו הדין לענין כתובה, שהט"ז סימן צ"ג סק"א הסתפק בדבר משום דאפשר שלא תבוא לעולם לידי גביה שמא תמות היא בחייו, ונראה שזה לא שייך בנדון דידן שידוע שחפצים הם להתגרש אלא שהבעל מבריח נכסים קודם הגירושין.

ובשו"ת גינת ורדים אבן העזר כלל ד' סימן ט"ז כתב שאין מעקלים לכתובה והביא את טעמו של הט"ז, ועוד כתב שדוקא משום נעילת דלת מעקלים ואין זה שייך בכתובה, ולטעם זה נראה שאין לחלק וגם במבריח אין לעקל.

והריב"ש בסימן צ"א ג"כ נקט שאין לעקל לכתובה אך לא ביאר טעמו. וכ"כ בשו"ת הרמ"א סימן צ"ג וכן הביא בכנסת הגדולה אבן העזר הגהות בית יוסף אות ו' בשם משפטי שמואל.

והמהרש"ם ח"ג סימן רפ"ב הביא דברי הריב"ש הנ"ל וביאר שלא מיירי כשמבזבז בפועל את נכסיו, אך כשרואים בית דין שמבזבז נכסיו בפועל מהראוי לעכב על ידו בכל מה דאפשר. וכן הבית מאיר סימן צ"ג סעיף א' נקט שמעקלים לצורך כתובה.

ובשו"ת ים הגדול סימן ע"ח הביא מחלוקת זו והסיק שיותר נכון שיושלש סכום כתובתה ביד בית דין או ביד שליש נאמן עד שתבוא לידי גרושין או אלמנות ותגבה אותו.

וכאמור במקום שרגליים לדבר שהבעל מבריח נכסים וחפץ הוא לגרשה, לא מצאנו חולק בדבר זולתי לצד אחד שהובא בדברי הגינת ורדים, ונראה שכיון שכך היה מקום להורות שניתן להטיל עיקול לצורך הבטחת גבית הכתובה בנדון דידן. אמנם כיון שהאשה מעכבת את הגט בגלל רצונה לגבות בפועל את הכתובה עוד קודם הגט כל עוד שהגט מעוכב על ידיה, נראה שאין כאן עיקול מצד האשה אלא גביה ולכן יש להפסיק גם את הליכי העיקול בתיק זה.

והיה מקום לפלפל עוד בענין זה לפי הגדרת יסוד חיובה של הכתובה אם הוא משעת נישואין או משעת גרושין, אך בכל זה אין כדי לסתור את המקורות המפורשים הנ"ל.

וע"ע מה שכתבו בענין זה בפד"ר ב' עמ' 83, ושוב ראיתי בפד"ר י' בפס"ד מהרה"ג ש"ב ורנר ובית דינו עמ' 226 שחילקו באופן זה שכשיש חשש הברחה ניתן לכ"ע לעקל נכסיו. ובעמוד 238 ואילך שם הביאו דברי מהר"י הלוי, ונראה שנקטו שדבריו לענין עיקול בלבד נאמרו, וכאמור בגוף דברי מהר"י הלוי מבואר אחרת אך דבריו צ"ב.

ח. סיכום
דעת מהר"י הלוי שבנדון דידן כתובה נגבית מחיים והביאוהו הבאר היטב, רעק"א והישועות יעקב. אמנם חידוש דין זה לא נזכר בשאר פוסקים ולא מצאנו לו ראיה, ונראה מדברי הרמב"ם בתשובה סימן שע"ה שחולק על דין זה, וכן נראה מדברי תוספות רי"ד בבא בתרא קמ"ו ד"ה הואיל, ואף רעק"א הסתפק בדין זה. ולענין עיקול דנו הפוסקים שניתן לעקל, ואפשר שכך הבינו בדברי מהר"י הלוי. ובמקום שרגליים לדבר שהבעל מבריח נכסים וחפץ הוא לגרשה, לא מצאנו חולק בדבר זולתי לצד אחד שהובא בדברי הגינת ורדים, ונראה שכיון שכך היה מקום להורות שניתן להטיל עיקול לצורך הבטחת גבית הכתובה. אך בנדון דידן האשה מעכבת את הגט בגלל רצונה לגבות בפועל את הכתובה עוד קודם הגט, ולכן יש להפסיק גם את הליכי העיקול בתיק זה.

לאור כל זאת, דעתי בנדון זה היא כדלהלן:
א. בית הדין שונה דבריו ומציע לצדדים להתגרש לאלתר.
ב. בית הדין מבהיר בזה כי חיוב הכתובה בעינו עומד, ועם סידור הגט תוכל האשה לעשות כל שהחוק מאפשר לגבות את חובה.
ג. כל עוד שאין האשה מעוניינת להתגרש, בלא לדון בשאלה אם זו זכותה או לא, ייפסקו כל הליכי גביית הכתובה.
ד. אף שבדרך כלל יש מקום להטלת עיקול, כל עוד שהאשה מעכבת את הגט נראה שאין כאן עיקול מצד האשה אלא גביה, ולכן יש להפסיק גם את הליכי העיקול בתיק זה, וכל האמור במסקנת דברינו לפיו ניתן להטיל עיקול לצורך הבטחת גביית הכתובה לא נאמר במצב שבו האשה מעכבת את הגט בגלל רצונה לגבות בפועל את הכתובה עוד קודם הגט.
ה. אין לקיים בתיק זה דיונים נוספים בשום נושא שנידון בעבר כל עוד שלא סודר הגט.
(-) דיין ג'

פסיקתא
לאחר עיון ממושך בכל החומר שבתיק, ולאחר עיון מחודש בהלכה, פוסק בזה בית הדין:

דעת המיעוט –
ביה"ד חייב את הבעל בכתובה לאשתו. לפי ההלכה בנסיבות מיוחדות גובים כתובה לפני מתן הגט.

בנדון דנא מתקיימות הנסיבות המיוחדות שבהן הבעל חייב בתשלום כתובה לאשתו כבר כעת, ולכן האשה זכאית לגבות את הכתובה דרך ההוצאה לפועל או בכל דרך אפשרית.

דעת הרוב –
הבעל אינו חייב כעת בתשלום הכתובה בפועל. חיובו בכתובה הינו עקרוני, דהיינו אם הצדדים יתגרשו יחויב הבעל מיידית במלוא סכום הכתובה, והאשה תהא רשאית לגבותה באמצעות ההוצאה לפועל.

כל עוד הצדדים אינם גרושים וכל עוד הבעל אינו מסרב לסדר את הגט, לא מוטל עליו החיוב לתשלום הכתובה בפועל.

נפסק כדעת הרוב, ועל כן בית הדין מורה בזה להוצאה לפועל שלא לפעול לגביית הכתובה.

ניתן ביום כ"ח בסיון התשע"ב (18/06/2012)




חזרה לתחילת פסק הדין