לפנינו תביעת הבעל לשעבר לקבל מהאשה דמי שימוש ראויים עבור התקופה שלא שהה בבית.

הצדדים התחתנו בתאריך ג' כסלו תשס"ה (נובמבר 2004).

תחילתו של ההליך המשפטי ביניהם היה כבר כשנה לאחר נישואיהם.

עקב המתח ששרר בין הצדדים, בית הדין המליץ לצדדים לסיים את ההליך הרכושי לאחר הגט, ואכן כך נעשה. הצדדים התגרשו בתאריך כ"א שבט תשס"ט 15.2.09.

בתאריך 18.2.2010 ניתנה החלטה וכן ניתנו נימוקים בעניין הדירה והכתובה:

בית הדין שקל את שני הנושאים העומדים לפנינו חלוקת הדירה והכתובה.

בית הדין שמע את טענות ומענות הצדדים ומחליט כי הנתבעת זכאית לכתובתה בסך 180,000 ש'"ח.

באשר לחלוקת הדירה, בית הדין לקח בחשבון את העובדה כי התובע ואביו השקיעו את רוב הכסף ברכישת הדירה.

לנתבעת זכות ראשונית לרכוש את חלקו של התובע בדירה.

בית הדין הגיע למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובע, בפועל, סך של 20,000 ש"ח.

לפסק דין זה מצורפים נימוקים מפורטים של חברי בית הדין.

על הנתבעת להודיע לבית הדין בתוך שבעה ימים, כיצד ומתי תעביר לתובע את התשלום הנ"ל.

על החלטה זו הגיש התובע ערעור לבית הדין הגדול.

בהחלטת בית הדין הגדול מתאריך י' באב תש"ע 21.7.2010, נרשם ש"לא היתה התייחסות לכמה מהנושאים הרכושיים ושהנושא לא נבחן דיו בטענה שהאשה לא רוצה בו, ואם כך חל דינו של רבינו ירוחם... מחליטים בית הדין הגדול להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לבדיקה..."

בתאריך 25.11.2010 התקיים דיון נוסף לבירור שאלת זכאותה של האשה לכתובתה, לאור התמיהות שהעלה בית הדין הגדול בהחלטתו מיום 21.7.2010.

בית הדין שמע בארוכה את טענות ומענות הצדדים ולבסוף הוציא פסק דין בעניין בתאריך ט"ו טבת התשע"א 22.12.2010:

לאור האמור, קובע בית הדין כי פסק הדין נשוא הערעור בענין חלוקת הרכוש בעינו עומד, ועל הצדדים לבצעו לאלתר.

על פסק דין זה הוגש ערעור שני לבית הדין הגדול, ובית הדין הגדול בתאריך ג' בתמוז התשע"א 5.7.2011 נתן פסק דין:

בפס"ד ראשון מביה"ד הגדול העלנו ספקות אחדים בנוגע לזכות האשה לתוספת כתובה.

א. היו ביטויים של האשה שהיא מעוניינת בגירושין.

ב. האשה התלוננה רבות במשטרה גם בלי שהוכחה טענתה ולכן דינה כ"מגזמת עליו להורגו" וכעוברת על דת.

ביה"ד האזורי נתבקש לבדוק ולברר ספקות אלו.

מסקנת ביה"ד האזורי כי האשה פנתה למשטרה כדי להגן על עצמה כי היה לה יסוד לראות עצמה כמאוימת או כדי למנוע פגיעה בילדים ואף אם התוכן של התלונה לא הוכח מ"מ היה יסוד לחששותיה ולכן אין לראות במה שעשתה רצון לפגוע בשלו"ב.

כמו"כ מברר ביה"ד האזורי שהתלונות החמורות היו לאחר שהגיש תביעת גירושין וגרם לה כעס גדול ואין זה אומר שהחיים רגילים כשהוא מוכן לשלו"ב גם אם תנקוט בתלונות חמורות נגדו.

בענין הצהרותיה שרוצה גירושין מסביר ביה"ד האזורי שאין זה רצונה האמיתי והבסיסי אלא הוא תוצאה של תביעת הגירושין והתנהגות הבעל כנגדה. כלומר היא אינה רוצה גירושין אלא מחוסר סיכוי לשלום בגלל התנהגותו. והיה אם ישנה דרכו תסכים גם היא למהלך שלו"ב.

לאור הנ"ל, נדחה סופית ערעור הבעל בענין הכתובה. טענות הבעל על שומת הדירה לא נטענו בערעור הראשון ועכשיו עבר זמנן.

לאור פסק בית הדין הגדול הפך פסק הדין מתאריך 18.2.2010 לפסק דין חלוט.

וכאן המקום אך להתייחס לפסק דין שניתן ע"י בית הדין והוגש עליו ערעור לבית הדין הגדול, אם יש בזאת בכדי לעכב את ביצוע פסק הדין, בהתאם לתקנה קמו (1) לתקנות הדיון, ואעתיק בעניין זה את מה שכתב פרופסור אליאב שוחטמן בספרו סדר הדין בבית הדין הרבני, עמוד 1423:

האם יש בהגשת ערעור, או בהגשת בקשה לרשות לערער, בכדי לעכב את ביצועו של פסק הדין שמערערים עליו? בעיקרון, אין הגשת ערעור יכולה לשמש עילה לדחיית ביצוע פסק הדין. מרגע שניתן פסק הדין המחייב את פלוני, על אותו פלוני חל חיוב לשלם. (ראה שו"ע חו"מ, סי' יד, סעיף ד', ברמ"א: סמ"ע, לשו"ע, שם, ס"ק ג: שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב תר"ך, סי' קכח: שו"ת מהרי וייל, סי' קמט: שו"ת הרדב"ז, ח"ג, סי' אלף ז (תקעח).) מבחינה זו, דומה פסק דין לחיוב במס, שחל לגביו הכלל, שמי שמערער על חיובו במס חייב לפרוע תחילה את המס ואחר כך יזמין את רשויות המס לדין. (ראה שו"ת בנימין זאב, סי' רצה.) מן הראוי לציין, כי הגשת הערעור גם אינה מעכבת את המשך ההליכים בבית הדין האזורי במידה וטרם ניתן פסק דן סופי. (ראה החלטת בית הדין בתל אביב בתיק תשמ"ג/14603 (לא פורסם. החלטה מיום ט"ז בכסלו תשמ"ה. בדין ישבו הרבנים ש' דיכובסקי, ע' בר שלום וא' שרמן).)

ואף על פי שקיימת אפשרות שפסק הדין מוטעה – אין חוששים לכך, ואין חוששים שמא לא יהיה אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, (ראה נתיבות המשפט, לשו"ע שם, חידושים, ס"ק טו. בערעור תשי"ז/18, פד"ר ב, עמ' 262, סבור היה המיעוט (בעמ' 277), כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין נוכח בקשתה של בעלת הדין לסתור את הדין, כי יש חשש שיהיה קשה להחזיר את המצב לקדמותו אם תצליח האישה לסתור את הדין. ואולם הרוב סבר (עמ' 265), כי הזכות לסתור את הדין "אינה פוגעת – כל עוד לא הוכיח את צדקתו – בעצם פסק הדין ואיננה מעכבת את ביצועו, והואיל וקיים פסק דין סופי, עליו לקיים אותו.) אלא פסק הדין מוחזק כנכון ועל החייב לפרוע את חובו על פיו. (השווה לשיטת המשפט בישראל, עם תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 וראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009) עמ' 672 ח' בן נון, הערעור האזרחי (2004) עמ' 428-439.)

העובדה בלבד, שפסק הדין עשוי להשתנות או להתבטל בערעור, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות נימוק לעיכוב ביצוע פסק הדין, אלא על החייב על פי הפסק למלא אחר פסק הדין, ואם פסק הדין יתבטל בערעור – יקבל כספו בחזרה. (ראה הרב ש' שפירא, "עיכוב ביצוע – אימתי?". שורת הדין יא (תשס"ז), עמ' שסג-שסו.)

בהתאם לעיקרון הנזכר, גם קובעת תקנה קמו(1) לתקנות הדיון, תשנ"ג, כי "אין הערעור מעכב את ביצוע הפסק אשר מערערים עליו". (בדומה לתקנה שנהגה במוראביה, ראה ש' אסף, בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ד, עמ' 79.) על פי אותה תקנה, על הזוכה בדין "ליתן ערובה בטוחה, שבמקרה של שינוי פסק הדין לטובת הנתבע, ישיב לו בחזרה את כספו... אך אם אין לו ערבות בטוחה, משלישים את הכסף בידי בית הדין עד שיבוררו תוצאות הערעור". (וראה המ' 1163/60 שרשבסקי נ' שרשבסקי, פס"מ כד, עמ' 176, בעמ' 185.)

ב"כ התובע טען שהבעל הוצא מביתו מכח צווים רבים כולל האשמות על מעשה אונס, אך לא הוגש כתב אישום, ולכן התובע מבקש דמי שימוש ראויים. בתאריך 3.6.2008 הבעל הוצא מחוץ לבית, ומאז ועד היום האשה בבית. לדברי ב"כ האשה בית הדין החליט שעד שהאשה לא תתן 20,000 ₪ של הקיזוז, הבית עדיין שייך לתובע. מאז ועד היום, 44 חדשים שכר דירה בהיקף דירה כמו שלה זה 2,000 ₪ לחודש, כפול 44 חודש, וזה אומר שהיא חייבת לתובע 88,000 ₪. מאחר ולדבריו נכתב בפסק הדין ש-83% מהדירה שייך לבעל ואילו 13% שייך לאשה על האשה להעביר לתובע סך של 2000 ש''ח * 83% * 44 חודשים, סה"כ 73,040 ש''ח.

קודם שאתייחס לדברי ב"כ התובע, יש לציין שבכתב התביעה דרש דמי שכירות על סך של 1600 ש''ח ועכשיו טוען 2000 ש''ח – שמא המחירים עלו או כדאי לנסות ולבקש כמה שיותר הרי הנייר סובל הכל, אם לא הרווחתי גם לא הפסדתי, "נבקש כמה שיותר".

את דברי ב"כ התובע יש לדחות מכמה טעמים:

מה שכתב שחלקו של הבעל בדירה זה 83% זו דעת אחד הדיינים שכתב כך בנימוקיו ואשר עליה ניתפס בקרנות המזבח, מה שאין כן לדעת הדיין השני עולה שלצדדים חלקים שווים בדירה – לכל אחד 50% מערך הדירה, ואילו לדעת הדיין השלישי לא ניתנו נימוקים אלא כתב שהינו מצטרף, אמנם בבקשת הבהרה לבית הדין לבאר עמדת הדיין השלישי, כתב:

...סוף דבר: אם הערעור על חיוב הכתובה ידחה, הרי שפסק הדין נשאר על כנו.

ואם יתקבל הערעור הרי שיש לחלק את הדירה שווה בשווה כפי הפסיקה המקובלת בבתי הדין עשרות בשנים, ועל פי המקורות המפורטים שהביאו חברי בנימוקיהם.

אם כן גם בהבהרה שכתב הדיין השלישי עדיין לא גילה דעתו, רק שתלה דעתו באם יתקבל הערעור או לא יתקבל הערעור, שאם יתקבל הערעור חלוקת הדירה תהיה שווה בשווה ואם לא יתקבל הערעור הרי פסק הדין ישאר על כנו, משכך לא מובן מדוע תופס ב"כ התובע את החלוקה של 83% לבעל ולא כחלוקה שווה ביניהם.

גם אם נאמר כדברי הבעל וב"כ שמגיע לו 83%, ושאין לחלק את הדירה שווה בשווה, הרי מגיע לאשה את סך כתובתה בשווי של 180,000 ₪, על פי פסק בית הדין האזורי ופסק דין מבית הדין הגדול, ומאחר וביום מתן פסק הדין, בתאריך 18.2.2010, חוייב הבעל ליתן כתובה יש לראות כאילו נפרע מסכום הדירה סך של 180,000 ש''ח שהוא סכום הכתובה כבר ביום מתן הגט, שהרי אין כתובה משתלמת רק לאחר הגירושין, יוצא שהתובע קיבל סך של 75% מערך הדירה אשר ערכה היה 240,000 ש''ח כבר ביום הגט וחלקו הנשאר בדירה הוא 8% ועל חלק זה יש לשלם לו דמי שימוש ראויים, ולפי חישוב זה יהיה התובע נפסד. (ועיין עוד בנימוקים לפסק הדין מתאריך 18.2.2010 בחישוב שכתבתי בחיוב הכתובה והחלק היחסי בדירה).

עוד מה שכתב שיש לשלם דמי שימוש במשך של 44 חודשים, יש לדחות מאחר ולא הוכח לפנינו שהבעל גורש או אולץ לעזוב את הדירה. אמנם, האישה הרחיקה את הבעל באמצעות צו הרחקה בחודש יוני 2008, ולטענתה, בעילה מוצדקת. הצדדים מסכימים שהבעל חזר להתגורר בבית, לפחות מדי פעם, גם לאחר שניתן צו ההרחקה ופג תוקפו, עיין פרוטוקול מבית המשפט מתאריך 7.10.2008. וכן ניתן צו בהסכמה, ועיין בפרוטוקול הנ"ל את ההסכמות שהושגו בין הצדדים עם פקידת הסעד בבית המשפט ואשר קיבלו תוקף של פסק דין. משכך, אין אנו יכולים לקבוע שהבעל אולץ לעזוב את הבית. ולפחות מצד הספק, דינו כמי שעזב את הבית מרצונו – גם אם עשה זאת בשל החרפת המשבר המשפחתי ונוכח אווירה לא נעימה ועוינת.

מה עוד שיש לחלק את הדירה שווה בשווה כפי הפסיקה המקובלת בבתי הדין עשרות בשנים, ולראות את הדירה שנרשמה על שם שני בני הזוג – הרישום בוודאי קובע – שהדירה שייכת לשניהם, ואף אם השני לא שילם עבורה הרי הראשון נתן לו חלקו במתנה.

עוד יש לומר: מיד לאחר מתן פסק הדין בעניין הרכושי, קרי הדירה והכתובה, פנה ב"כ האשה לב"כ התובע שהאשה מעוניינת להעביר לתובע סך של 20,000 ש''ח כפי שפסק בית הדין אך לא הייתה היענות, והתובע וב"כ ניסו להשתמט מאחר והגישו ערעור. אך לאור מה שכתבנו בשם פרופסור אליאב שוחטמן, בספרו סדר הדין בבית הדין הרבני, ובנוסף עיין עוד מה שכתב בחלק ב עמוד 1155: "חובת בעלי הדין בביצוע מיידי של פסק הדין, קבועה בתקנה קיח (4) לתקנות הדיון 'כל פסק דין, לרבות פסק דין שניתן שלא בפני הצד, ניתן לביצוע מיד עם הכרזתו'". ע"ש. משכך, אין מקום לבקשת התובע.

כמו כן, הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, והוא הדין לפסק דין, אינו טעון קניין. ואף לא ניתן לשמוע טענה של אחד מבעלי הדין שלא התחייב בקניין על פסקי הדין. באחד מפסקי הדין של בית הדין הגדול, הביאו פרופסור אליאב שוחטמן בספרו סדר הדין בבית הדין הרבני, עמוד 1154, נאמר, ש"לא נהגו בתל אביב לעשות קניין לא בשעת הסכם ולא קודם שעושין אותו בית הדין לפסק דין. ועל כרחך שמחזיקים שהסכמים הללו בלי קניין זוקקין מצד הדין (וכדין התחייבות בשטר). ואם כן אין חוסר הקנין מוריד כלל". משכך היה על התובע לקיים את פסק הדין לאלתר ולקבל את סכום הכסף מהאשה ולא להשהות את ביצוע פסק הדין, ועיין עוד מה שכתב פרופסור אליאב שוחטמן בספרו סדר הדין בבית הדין הרבני, בעניין חובת ביצוע מיידי של פסק הדין, עמוד 1154 והלאה.

לאו האמור יש לחייב את התובע בדמי מדור והוצאות המדור בסך של 500 ש''ח כפי שקבע בית המשפט. משכך בית הדין דוחה חלקית את הבקשה ומחייב את האשה במחצית דמי השכירות רק מיום מתן הגט ועד למתן פסק הדין תוך קיזוז סכום המדור שהאב חויב ע"י בית המשפט.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

תביעת דמי השימוש נחלקת לשלוש תקופות:

א) מיום הרחקתו מן הבית בתאריך 3/6/08 ועד הגירושין 15/02/09. יש לציין שבתאריך ה-14/7/08 נתקבלה החלטה שהצדדים מסכימים להתגרש. משלב זה פקע חיוב המזונות של האשה כולל חיוב מדור נמצא שמהתאריך הנ"ל פטור הבעל מחיוב לספק מדור לאשתו.

וגם אם יש ביניהם שותפות רגילה יש אומדנא שמעיקרא קנו את הדירה כל עוד קיימת האישות ביניהם, וכיון שסיבת השיתוף אינה קיימת עוד, הסתיימה השותפות.

מאידך גיסא, יש לומר שגם אם פקעה האישות ביניהם דין השותפות נשאר עד שיחלקו הדירה ככל שותפות רגילה. וא"כ האשה פטורה מלשלם דמי שימוש ע"פ דברי הרשב"א בשו"ע חו"מ סימן קעא, סעיף ח' שפסק ביחס לשותפים "אם הוא דבר שאין יכולים להשתמש בו כאחד חולקים אותו בימים. וכתב הרמ"א "לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפים כמה שנים, לא יוכל אח"כ האחר לומר, אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש."

מבואר ברשב"א, שכל עוד לא היתה חלוקה של הנכס יכול השותף שהשתמש לטעון בשלי נשתמשתי.

בנדון דידן לא הוגשה ע"י הבעל תביעה לפירוק שיתוף בדירה. נמצא שיש לדון ע"פ אומדנא בלבד האם בכה"ג הסתיימה השותפות, ונשאר הדבר בספק.

ניתן להוסיף שאי התביעה לפירוק שיתוף הוכיחה שלא היתה בכוונת הבעל לחלוק את הדירה כל עוד לא ניתן הגט, בפרט שילדיו גרו בדירה וניתן לומר שהשתמשו בחלקו.

אמנם הבעל הורחק מהבית ע"י צו הרחקה מחודש יוני 2008 והיה מקום לומר שבאופן שהשותף לא יכול לגור בנכס, כן יוכל לתבוע דמי שימוש, אע"פ שלא תבע חלוקה. אמנם הדבר שנוי במחלוקת אחרונים, והדברים מובאים בשו"ת פני יצחק (ח"ג חחו"מ א) ומסקנתו שם שהמוחזק יכול לומר קים לי (ע' בספר עטרת דבורה ח"ב, סימן לג שסיכם הדברים). נפקא מינה בנד"ד שהאשה יכולה לטעון קים לי ואין הבעל יכול לתבוע שכ"ד על תקופת העבר, אלא רק מכאן ולהבא יכול לתבוע חלוקת שותפות.

עפ"י הנ"ל נדחית תביעת הבעל לדמי שמוש בתקופה הראשונה עד מתן הגט, וע"כ מצטרף אני למסקנתו של האב"ד.

ב) לגבי תביעת דמי שימוש מתאריך מתן הגט 15.2.09 ועד מתן פס"ד בתאריך 18.2.10, מסכים אני למסקנת האב"ד שהאב זכאי למחצית דמי שימוש כפי חלקו בדירה דהיינו 50%, הואיל וזו הייתה דעתו בפס"ד הקודם וזו גם דעתו של האב"ד בהרכב הקודם, הרב שחור, כפי שכתב בתגובתו לבקשת ההבהרה: "אם יתקבל הערעור הרי שיש לחלק את הדירה שוה בשוה כפי הפסיקה המקובלת בביה"ד עשרות שנים."

כלומר נקודת המוצא שבני הזוג שותפים בדירה בחלקים שווים, ואף אם צד אחד השקיע יותר דנים זאת כמתנה הואיל והדירה נרשמה ע"ש שני בני הזוג.

ג) לגבי תביעת דמי השימוש ממתן פס"ד ועד היום, דעת האב"ד שהאשה פטורה לשלם הואיל וגרה בדירה שלה.

לדעתי, הדירה אינה שייכת במלואה לאשה ונשאר חלק מהדירה ברשות האיש, ועל חלקו צריכה לשלם דמי שימוש.

בפס"ד מה-18/2/10 נפסק שלאשה זכות ראשונית לרכוש את חלקו של התובע בדירה, וביה"ד הגיע למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובע בפועל 20,000 ₪.

הסיבה לחישוב זה נבעה מכך שנלקחו בחשבון חלקה של האשה בדירה ופרעון כתובתה שלא שולמה מכספו של האיש אלא נגבתה מחלקו של האיש בדירה כדין גבית חוב מנכסים בנ"ח של החייב, ויש כח לביה"ד לקבוע מאלו נכספים תהיה הגביה, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן צח סעיףד בדין אדרכתא.

נמצא שמיום פסה"ד, לאחר שהודיעה האשה שברצונה לממש את זכותה ולקנות את הדירה מהאיש, גבתה את כתובתה מחלקו והפכה להיות בעלים על 92% מהדירה והבעל על 8% בלבד.

אין לומר שהאשה זכתה בכל הדירה וה-20,000 ₪ הינם חוב בלבד, שהרי מבואר בחו"מ סימן קצ סעיף י' שרק בשני אופנים הלוקח בעלים על הנכס שקנה אע"פ שלא שילם את כל שווי הנכס:

א. במכר את הנכס במקצת דמים והמוכר לא גילה דעתו שרוצה את יתרת החוב מיד (עייל ונפיק אזוזי) נקנה הנכס ללוקח ויתרת התשלום נחשב חוב.

ב. הקנה את הנכס במקצת דמים ואת השאר זקף במפורש כמלוה.

ובנד"ד ודאי שאין לומר שהקנה האיש את כל חלקו בדירה, ואין לומר שהואיל ולא מיהר לתבוע את ה 20,000 ₪ גמר בדעתו להקנות לה את כל חלקו.

כל זה אין לומר, שהרי הסיבה שלא רצה לקבל את הסכום הנ"ל היתה משום שחשב שערעורו יתקבל והאשה לא תוכל לגבות כתובתה מהדירה.

ואין לומר שביה"ד הקנה לאשה את הדירה וזקף את ה 20,000 כחוב, שהרי לשון ההחלטה מה 18.2.10 אינה לשון הקנאה אלא לשון נתינת זכות בלבד לאשה לקנות את חלקו של האיש ותו לא.

נמצא שהאשה צריכה לשלם עבור חלקו של האיש מיום פס"ד עד השלמת תשלום ה-20,000 ₪ 8% (2000-500) =1500₪ X מספר החודשים עד השלמת התשלום, שיקנה את הדירה לאשה במלואה.

(-) הרב דוד בר שלטון – דיין

לפנינו תביעת הבעל לתשלום דמי שימוש ראויים מהאשה.

העובדות
הצדדים נישאו כדמו"י ב-11/04. שנה לאחר מכן, ב-8/11/05 הגישו הצדדים בקשה לאישור הסכם גירושין שלא אושר בסופו של יום עכב חילוקי דעות. היחסים בין הצדדים לא שבעו נחת; האשה התלוננה מספר פעמים במשטרה על אלימות מצד הבעל ואף על מעשה אונס. אומנם לא הוגש כתב אישום נגד הבעל אך בתאריך3/6/08 הורחק הבעל מהבית, ומאז ועד היום האשה גרה בבית עם הילדים. בתאריך 14/7/08 פתח הבעל בתביעת גירושין, והצדדים התגרשו ב-15/2/09. בתאריך 18/2/10 ניתן פסק דין בענין חלוקת הבית והכתובה שבו פסק בית הדין שהאשה זכאית למחצית הדירה וכן זכאית לכתובה ויש לקזז סך חיוב הכתובה מסך זכות הבעל בבית, ועל האשה להעביר סך 20,000 ₪ לבעל והדירה תרשם על שמה בלבד. על פסק דין זה הוגשו שני ערעורים לבית הדין הגדול, ושני הערעורים נדחו. יש לציין שמיד לאחר פסק הדין מיום 18/2/10 פנה ב"כ האשה לב"כ הבעל ע"מ להעביר לבעל את תשלום 20,000 ₪, ע"מ לקיים את פסק הדין, אולם הבעל וב"כ השתמטו מלקבל את התשלום בכדי להגיש ערעורים על פסק הדין.

התביעה
נכון להיום הבעל תובע דמי שימוש מהאשה מה-3/6/08, היום שהורחק מהבית, ועד היום בו קיבל את חלקו מהאשה – הואיל ורק אז קיבל את ה20,000 ₪ שהיתה צריכה האשה להעביר לו הרי שיש לו חלק בדירה בכל הזמן הנ"ל; שכר דירה בדירה כזו שווי 2,000 ₪ לחודש, ומתאריך 3/6/08 שבו הורחק מהבית ועד היום שקיבל את חלקו – דהיינו 44 חודשים.

עוד טוען הבעל בתביעתו שאין לראות את הצדדים כמי שיש להם זכויות שוות בדירה אלא לבעל יש 83% מהדירה ולאשה רק 17% כפי שנכתב באחד מפסקי הדין, ובהתאם יש לקבוע את תשלום דמי השימוש.

דמי שימוש
בעניין דמי שימוש, הרשב"א בתשובותיו בשו"ת חלק ב' סימן קמ"א כתב:

נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה כל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו גם אני לבד כנגדן דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חברו היה משתמש בו.

כדברי הרשב"א פסק הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קע"א סעיף ח':

"לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים לא יוכל אחר כך האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש."

העולה מדברי הרשב"א והרמ"א הוא ששותף שלא השתמש בנכס המשותף לו ולחברו, אינו יכול לתבוע לאחר זמן החזר בדמות שימוש בלעדי או תשלום בעבור התקופה ששותפו עשה בה שימוש בלעדי.

אולם הדברים אמורים בשותף שעזב את הנכס מרצונו, ואין מדובר בשותף שנכפה עליו לעזוב את הנכס המשותף. "נכפה" פירושו, שנמנע ממנו לעשות שימוש בנכס ואין פירושו שעזב את הנכס מרצונו בשל תחושה לא נעימה ו/או אווירה לא טובה. הלכה פסוקה בחו"מ סימן שס"ג שהמוציא אדם מתוך דירתו אינו חייב לשלם בעד ההזק שנגרם לו בזה שאינו נמצא בדירתו אלא אם המוציא דר בדירה עליו לשלם כפי הנאתו אף על פי שלא היה מוציא כסף עבור הנאה זו.

גם בנידון שלפנינו, הואיל ומדובר בגירושין הרי שמחויב אחד הצדים לעזוב את הבית ובדרך כלל המנהג שהבעל עוזב את הבית כשמשמורת הילדים אצל האם כדי שלא להוציא את הילדים מסביבה בה היו רגילים. א"כ יש לראות את יציאת הבעל מהבית כבעל כרחו ובסופו של דבר האשה הנהנית במגוריה בבית א"כ מסתבר שיש עליה לשלם דמי שימוש על חלק הבעל בדירה.

דיון
הואיל והצדדים נחשבים כשותפים לעניין הרכוש, ובנידון שלפנינו הבעל הורחק מהבית בתאריך 3/6/08, היה מקום לראותו כשותף שיצא בע"כ שיכול לדרוש דמי שימוש כבר מהזמן שהורחק מהבית. אולם הואיל והצדדים הודו שהבעל חזר לגור בבית מדי פעם גם לאחר הצו כפי שעולה מפרוטוקול בית המשפט מתאריך 7/10/08, וכן הצו ניתן בהסכמה, וכן ביום 14/7/08 ניתנה החלטה שהצדדים מסכימים להתגרש – א"כ הרי שיש לראות את הבעל כמי שיצא מדעתו ואין ביכולתו לתבוע דמי שימוש ביחס של תקופה זו עד הגירושין.

אולם מזמן הגירושין, הואיל והבעל היה חייב לעזוב את הבית ע"פ הלכה, הרי שיש לראותו כמי שיצא בע"כ, ויכול לתבוע דמי שימוש. וא"כ יש לקבל את תביעת הבעל לתשלום דמי שימוש רק מיום 15/2/09, יום סידור הגט ולא קודם.

אמנם הבעל לא הגיש תביעה לדמי שימוש מזמן שגירושין אלא רק עכשיו, א"כ היה מקום לומר שלא מגיע לבעל דמי שימוש גם בגין התקופה שמיום בגט והלאה, שאם לא תבע ודאי מחל. שהרי ידועה המחלוקת האם ניתן לתבוע דמי שימוש רטרואקטיבית או רק מכאן ואילך והמוחזק יכול לומר קים לי. אלא שהואיל ובפרוטוקולים חזר ואמר שיתבע דמי שימוש הרי שיש לראותו כמי שתבע דמי שימוש מזמן הגירושין.

התביעה לדמי שימוש
הבעל בתביעתו מבקש דמי שימוש עד היום בו קיבל מהאשה את 20,000 ₪ חלקו בדירה. הואיל ולדבריו האשה לא העבירה אליו את הסך 20,000 ₪ כשבית הדין חייב אותה להעביר לו כדי לקיים את פסק הדין מיום 18/2/10. אולם לטענת האשה וב"כ הם פנו לבעל וב"כ ע"מ לשלם את הסך הנ"ל אלא שהבעל וב"כ התחמקו מלקבל את התשלום, וזה כדי להגיש ערעור, אולם בסופו של דבר לאחר דחיית הערעורים הסכימו לקבל את הסכום הנ"ל.

פסק דין האם נחשב לקנין
לכאורה יש לדון עד מתי מגיע לבעל דמי שימוש, האם עד הזמן שקיבל את חלקו בדירה או שמא עד פסק הדין, ופסק הדין נחשב לקניין והאשה זכתה בדירה מיום פסק הדין ותשלום סך 20,000 ₪ הוא חוב וא"כ הדירה שייכת לאשה במלואה מיום פסק הדין ומיום פסק הדין לא יכול הבעל לדרוש דמי שימוש. ואע"פ שבינתיים הוגשו תביעות לערעור בבית הדין הגדול מ"מ הואיל ותביעות אילו נדחו הרי שיש לראות את פסק הדין מיום 18/2/10 כחלוט למפרע. או שמא אין בכח פסק דין להיות כקניין אלא רק החלטה כיצד על הצדדים לפעול וכל זמן שלא פעלו הצדדים בהתאם אין כאן קניין, ויש לראות את הצדדים כשותפים עדיין בדירה עד היום בו קיבל הבעל את התשלום מהאשה.

עיין בדברי החזון איש חו"מ ב"ק סימן י"ח אות ו' עמ' קטז שכתב:

"יש לעיין אם יש כח ביד ב"ד להגבות למלוה חפץ הגזול מן הלוה בזמן שהמלוה מתרצה לקחת אותו בפרעון חובו מי אמרינן כיון דדבר שאינו ברשותו אינו יכול להקנות גם פסק ב"ד לא מהני או כח ב"ד שאני ובחפץ שביד הלוה נראה דא"צ קנין דפסק ב"ד עושה קנין כמו בקרקע דמהני פסק ב"ד כדאמר בב"מ לה: דאכיל פרי למר מכי מטי אדרכתא לידו ולמר עדיו בחתומיו זכין לו ולמר מכי שלמו ימי אכרזתא ולכ"ע א"צ קנין אלא החלטת ב"ד. וזמנים דפליגי אמוראי הוא אימת קבעו חכמים שיזכה המלוה לאכול פירות ומהא דאביי דאמר עבז"ל משמע לכאורה דיש כאן קנין שטר אבל י"ל כיון דבעלמא עבז"ל הכא נמי חשיב כמטי אדרכתא לידו".

הרי שלדעת החזון איש פסק דין דינו כקנין וכמי שהגיע אדרכתא לידו זוכה מיד בשדה. וא"כ גם בנ"ד מזמן שבית הדין פסק שיש לאשה זכות ראשונית לקנות את הדירה תוך קיזוז הכתובה הרי שהאשה כמי שזכתה בדירה ואין לבעל זכות מכאן ואילך לדרוש דמי שימוש. ומממלא יש לראות את הסכום שהאשה צריכה להעביר לבעל כחוב.

עיין בספר סדר הדין בבית הדין הרבני לפרופסור אליאב שוחטמן כרך ב' עמ' 1155 בענין ביצוע פסק הדין אות ב' שכתב, פסק דין יוצר חיוב וזה חל על בעל הדין שיצא חייב עם נתינתו. בהערה 284 כתב דין פסק דין כשטר חוב ראה ש"ך לשו"ע חו"מ סי' לט ס"ק כט וערוך השולחן חו"מ סי' לט סעיף טז. ובהמשך דבריו כתב גם בקשה מצד בעל דין לקבלת נימוקים כדי שיוכל להגיש ערעור אין בה כדי לעכב בעד חובתו למלא מיד אחר פסק הדין. ובהערה 290 הפנה לשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פרג סי' תקכג. ואע"פ שאפשר להבין שדבריו נאמרו על היוצא חייב בדין שצריך לשלם כדי לקיים את פסק הדין, ואילו בנ"ד האשה שצריכה לשלם היתה מוכנה לשלם אלא שהבעל סרב לקבל, מ"מ חובת שני הצדדים לקיים את פסק הדין במלואו הוא שווה. נמצא ע"פ הנ"ל חובת הצדדים לקיים את פסק דין גם אחד הצדדים חושב להגיש ערעור ופסק הדין מחייב. ובנ"ד ייחשב כמי שכתב בית הדין אדרכתא לאשה על הדירה והאשה זכתה בדירה אלא שיש לה חוב לבעל. וא"כ לא מגיע לבעל דמי שימוש מזמן פסק הדין.

אולם אפשר לומר שפסק דין נחשב כקנין זהו רק כשבית הדין מחליט שהדירה שייכת לאחד הצדדים וזה נחשב כמי שכתבו אדרכתא. אולם בנ"ד בית הדין לא פסק שהדירה שייכת לאשה אלא פסק שיש לאשה זכות ראשונית לקנות את חלק הבעל בדירה תוך קיזוז תשלום הכתובה, כשבסופו של דבר על האשה להעביר לבעל סך 20,000 ₪ כדי להשלים את קנית הדירה. וא"כ בית הדין נתן לאשה רק זכות ראשונית ולא פסק שהדירה שייכת לאשה, וא"כ אין לראות את פסק הדין בנ"ד כקנין ואין לראות בנ"ד כמי שכתב בית הדין שטר אדרכתא אלא כמי שורה לצדדים כיצד לפעול. וא"כ עד לזמן שהאשה העבירה לבעל את חלקו בדירה יש לראות את הבעל כמי שיש לו חלק בדירה ומגיעים לו דמי שימוש.

גם אם נאמר שיש לראות את הבעל כמי שיש לו חלק בדירה, אי אפשר לומר שיש לו חלק שווה לאשה כיון שאחרי פסק הדין האשה מוחזקת בדירה בדמי כתובתה ועל דמי הכתובה ודאי שיש לראות את פסק הדין כמי שכתב בית הדין אדרכתא עליו, שהרי פסק שמגיע לאשה כתובה. וא"כ חלקו של הבעל מצטמצם מזמן פסק הדין רק ל20,000 ₪ שהיה על האשה להעביר לו שהוא כ-8% ממחיר הדירה.

אולם אפשר שהואיל והבעל הגיש ערעורים לבית הדין הגדול ובית הדין הגדול דחה את הערעורים ופסק שיש לקיים את פסק הדין, הרי שיש לראות את פסק הדין כחלוט למפרע וכמי שכתב בית הדין אדרכתא לאשה על הדירה, והסכום שהאשה חייבת הרי הוא כחוב. אע"פ שבפסק הדין בית הדין רק נתן לאשה זכות לקנות את הדירה ולא פסק שהדירה שייכת לה, מ"מ הואיל ובית הדין פסק שמגיע לאשה את הכתובה ומחצית מהדירה, הסכום שנישאר כדי להשלים לבעל את חלקו בדירה הוא סכום מועט שאין היגיון שהבעל לא יסכים להצעת בית הדין וירצה לשלם לאשה את כתובתה ולמכור את הדירה. הרי שיש לראות את הצעת בית הדין כפסק דין גמור אע"פ שבפועל לא נעשה קנין מצד הבעל על חלקו לטובת האשה.

בעל חוב שרוצה לשלם והמלוה לא רוצה לקבל האחריות על מי
נקודה נוספת לדיון, הואיל והאשה וב"כ פעלו כדי לשלם את חלקו של הבעל בדירה ע"מ לקיים את פסק הדין אלא שהבעל וב"כ התחמקו מלקבל, האם יש לראות מצב זה כאילו קיבל הבעל את התשלום ואין לו יותר זכות בדירה, שהרי לא יתכן שיצא חוטא נשכר – גם יתחמק מלקבל את חלקו וגם ידרוש דמי שימוש על זמן זה – או שמא הואיל והבעל וב"כ רצו להגיש ערעור על פסק הדין ולכן התחמקו מלקבל את חלקו, ויש לומר שהבעל בעצת עורך דינו חשב שהערעור יתקבל ואולי בית הדין הגדול לא יחייב אותו בכתובה וא"כ תמונת המצב תהיה אחרת, ומדוע יצטרך להעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה ואח"כ לחזור ולזכות בה בחזרה. ואף שבסופו של דבר בית הדין הגדול דחה את הערעורים, מ"מ בפועל הבעל לא קיבל את התשלום עד דחיית הערעור, הרי שעדיין זכותו בדירה קיימת עד הזמן שקיבל את חלקו מהאשה.

אולם בספר סדר הדין בבית הדין הרבני לפרופסור אליאב שוחטמן כרך ג' עמ' 1423, כתב: גם אם יש ברצון אחד הצדדים להגיש ערעור אין בזה בכדי לעכב את ביצוע פסק הדין והיה על הבעל לקיים את פסק הדין ואם היה זוכה בערעור היה מקבל את כספו חזרה. וא"כ נמצא שהבעל נהג שלא כשורה כאשר התחמק מלקבל את חלקו בדירה ולא יתכן שיעשה שלא כהוגן וידרוש דמי שימוש. וכדי שלא יהיה חוטא נשכר יש לראות את יום פסק הדין כזמן הסופי שבו יש לבעל זכות לדרוש דמי שימוש.

נמצא ע"פ הנ"ל, שהבעל זכאי לדמי שימוש רק על התקופה שמיום הגירושין ועד יום פסק הדין.

חלוקת הדירה
בתביעת הבעל לתשלום דמי שימוש טען ב"כ הבעל, שע"פ אחת ההחלטות של בית הדין מגיע לבעל 83% מהדירה ולאשה רק 17%, ויש לחשב את דמי השימוש בהתאם ולא בחלקים שווים כשותפים רגילים.

לאחר עיון בפרוטוקולים והחלטות שהיו בתיק זה עולה, שהחלוקה הזו של הדירה היתה דעתו של אחד הדיינים כשהדיין האחר היתה דעתו לחלק את הדירה בחלקים שווים, ואילו אב"ד לא נראה כמי שהכריע דבר אלא כמי שרוצה לעיין בדברים ועדיין לא הכריע. וא"כ א"א לומר שהיתה החלטה סופית של בית דין בנושא זה. וממילא יש לראות את בני הזוג כשותפים בדירה בחלקים שווים, אפילו אם במציאות צד אחד שילם יותר עבור רכישת הדירה, הואיל ובסופו של דבר נרשמה הדירה בטאבו ע"ש שניהם בחלקים שווים.

עיין בפד"ר א' עמ' 117 בדברי הרב אליעזר גולדשמיט זצ"ל שדן בתביעת גירושין וחלוקת רכוש כאשר הדירה נקנתה ע"י הצדדים לאחר הנישואין ונרשמה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים והאשה טענה שהדירה נרכשה כמעט כולה מכספיה. ע"ש שהביא את תשובות הרשב"א ח"א סימן תתקנ"ז שאם הבית נקנה בכספי הבעל אין אנו אומרים שמכיון שכתב את הבית על שמה כי זוהי הוכחה שנתן לה את הבית במתנה. מכל שכן שאם יהיה להפך שהבית נקנה מכספי האשה ונרשם על שם הבעל שאין הרישום הוכחה שהאשה נתנה לו במתנה כי אין אשה נותנת בכלל תוספת כתובה לבעל ורגיל הוא הדבר שנכסי האשה נרשמים על שם הבעל.

וכתב הרב גולדשמיט זצ"ל שאין הדבר כן, כי פשוט הדבר שבכגון דא בשאלת הכוונה ברישום יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש וביחוד דירה למגורים על שם שני בני הזוג במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה שזה ששילם או שילם יותר נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל בזמן הזה רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא היתה הכוונה למתנה.

ע"ע בפסקי דין רבניים חלק יא עמוד 122 שכתבו בנושא זה:

"צריך גם להוסיף כי המצב בימינו הוא שנאלצים הורי הכלה לממן חלק גדול מהוצאות הזוג. רכישת דירה ע"י הורי הכלה בלבד ורישום מחציתה ע"ש החתן הוא חזיון נפרץ המהווה חלק מהסכם הנישואין. על כן אין לראות את רישום מחצית הדירה ע"ש החתן כרישום של כבוד בלבד אלא כמתנה גמורה שהיא חלק מהסכם בין הצדדים וכתמורה להסכמת החתן לנישואין". [ועיין בפסקי דין רבניים כרך י' עמ' קל"ו – קל"א בענין התנאים הכספיים בהסכם גירושין ובנישואין].

ע"ע בפד"ר יג' עמ' 144 ובפד"ר יד' עמ' 23 שכולם ס"ל שיש לראות את שני בני הזוג כשותפים בחלקים שווים בדירה כאשר הדירה רשומה ע"ש שניהם גם כשצד אחד שילם בפועל יותר עבור הדירה.

עיין בטור ובש"ע חו"מ סי' ס' סעי' יב שהרא"ש חולק על הרשב"א דלעיל ומרן פסק כהרא"ש כלל צו סעי' ד, שהכותב שטר חוב ע"ש אשתו נחשב כמי שנתו לה חוב זה במתנה, ובש"ך ס"ק לט כתב שכוונת הרא"ש גם כשהאשה אינה נושאת ונותנת בבית – כל שכתב הבעל שטרות על שמה הרי שנחשב שנתן לה אותם במתנה.

סיכום
הבעל זכאי לדמי שימוש על התקופה שבין יום הגירושין 15/2/09 ליום פסק הדין 18/2/10 שזה כ-12 חודשים.

סך דמי שכירות לדירה הוא 2000 ₪, כשמחציתם 1000 ₪ תוך קיזוז 500 ₪ עבור דמי המדור שחייב הבעל עבור הילדים – נמצא החיוב עומד על סך 6000 ₪.

(-) אייל יוסף דיין

מסקנות
א. לאור האמור, ברוב דעות, בית הדין מחייב את האשה להעביר לתובע דמי שימוש ראויים מתאריך מתן הגט 15.2.2009 ועד למועד מתן פסק הדין בתאריך 18.2.2010.

ב. מאחר ודמי השכירות הינם 2,000 ש''ח, מחצית מהם 1,000 ש''ח ומתוכם יש לקזז את מדור הילדים כפי שפסק בית המשפט 500 ש''ח לחודש. משכך על האשה להעביר לתובע 500 ש''ח * 12 חודשים סה"כ 6,000 ש''ח.

ג. על האשה להעביר סכום זה בתוך 30 יום.

ניתן ביום י"ג באב התשע"ב
(01/08/2012)