רקע
מדובר בבני זוג שהתגרשו ביום 24/1/01.

בהסכם הגירושין שנחתם ואושר באותו היום נאמר בסעיף 2: "יש למכור את הדירה לכל המרבה במחיר, והתמורה לאחר ניכוי החובות על הדירה תחולק שווה בשווה".

בסעיף 4 נכתב: "לאשה זכות להעלות טענותיה ותביעותיה בכל הקשור לחובות שלדעתה הבעל חייב לה".

בסעיף 5 נכתב: "ביה"ד יקבע ישיבה וידון בנושא תביעת האשה לתשלום כתובתה וכן תשלום מלוא המשכנתא על ידה בשנים האחרונות".

בפס"ד מתאריך 17/12/01 קבע ביה"ד שהאשה זכאית לכתובה בסך של 13,000 $ וכן לסכום של 31,143 ₪ החזר משכנתא בצרוף חישובי הצמדה על החוב הנ"ל. סכומים אלו יקוזזו מחלקו של האיש בדירה".

בתאריך 8/7/10 הגיש הגרוש תביעה לביה"ד שבה תובע דמי שכירות על חלקו בדירה מיוני 2003 ועד מכירת הדירה, סה"כ-7 שנים – בסך 84,000 ₪.

בישיבת ביה"ד מתאריך 11/1/11 הוציא ביה"ד החלטה המורה לעשות שומה חדשה לדירה ובהתאם לערכה יחלקו בשווייה, וכן לשום גובה שכ"ד.

ב-12/5/11 התקבלה חוות דעת מומחה ששם את הדירה בשווי של כ-350,000 ₪ וגובה דמי השכירות בסך של 2100 ₪ לחודש לשנים 2001-2011.

ברור טענות הצדדים ביחס לאי מכירת הדירה
לדברי הגרוש האשה מנעה את מכירת הדירה "הכשילה בכל דרך מכירת הדירה" לדבריו (סעיף 9 לכתב התביעה), "הציע לנתבעת להשכיר את הדירה לצד שלישי, ויחלקו את שכ"ד ביניהם עד שימכרו את הדירה אך להצעה זו היא סירבה".

לשאלת ביה"ד (מיום 13/09/1/) מדוע לא תבע דמי שימוש עד הגשת התביעה, ענה הבעל: "כאשר הילדה הקטנה הגיעה לבגרות בקשתי לחלק את הדירה ואז טענה האשה שלא מגיע לי כלום... ברגע שהיא סירבה, אמרתי לה שאתבע ממנה דמי שימוש".

לדבריו תבע מיום הגיע הבת לגיל 18, לפני כ-7 שנים.

לשאלת ביה"ד היכן היה 7 שנים ענה "לא פונים ישר, ניסינו למכור. לביה"ד באםי כאשר אין הסכמה".

מאידך האשה מכחישה את טענות האיש. לדברי ב"כ-האשה, "אנחנו קראנו לו לבוא לחלק את הדירה. הנתבעת צרפה מספר ראיות לדבריה.

בתאריך 25/7/02 פנתה ע"י עורך דינה במכתב לתובע. בסעיף 1 נכתב "נתבקשתי ע"י גב' [פלונית] להודיעך כי יש בכוונתה לממש את החלטת ביה"ד הרבני האזורי בחיפה מיום 12/12/01 ולמכור את הדירה בה היא מתגוררת היום וכו'".

בנוסף צרפה מכתב מתאריך 5/3/08 שכותרתו "בקשת עזרה בסיוע משפטי". בנימוקי הבקשה כתבה האשה: "הדירה הנוכחית רשומה על שמי ועל שם בעלי לשעבר. בכדי שאוכל למכור אותה ולקנות דירת קרקע עלי לבצע פירוק שותפות ולקבל את חלקי בדירה וכך אוכל לקנות דירת קרקע לי ולבני [מ']".

בהמשך כתבה: "לפני כשנתיים פניתי לקבלת עזרה מהסיוע המשפטי לקבל עו"ד כדי לייצג אותי (כונס נכסים)".

מכאן שטענת האשה מוכחת שפנתה לאורך השנים האחרונות לבעל ולגורמים נוספים כדי למכור את הדירה. בנוסף בכתבי התביעה של האיש, הן בביהמ"ש והן בביה"ד, אין תביעה למכירת הדירה אלא רק לדמי שימוש.

לסיכום – קיימת הכחשה בין הצדדים בנוגע לאחריות על אי מכירת הדירה.

דיון הלכתי
חיוב דמי שימוש בדירת בני זוג שהתגרשו ואחר מהם נשאר בדירה
מאחר וע"פ ההלכה, לאחר גירושין מנוע בן הזוג מלגור באותה דירה ובנוסף הוחלט בהסכם הגירושין למכור את הדירה, דינם כשותפים שתבעו לפרק את השיתוף ביניהם. עי' בפד"ר יח ע' 300 בשם הגר"ש שפירא, "לאחר גירושין מאחר והזוג מנוע ממגורים משותפים יש חובת תשלום שכ"ד, מפני שאינם יכולים להשתמש בשותפות בנכס".

זו גם מסקנתו של הגר"א לביא בספרו עטרת דבורה ח"ב סימן לג, וע"כ על האשה לשלם לכאורה את דמי השימוש.

אולם בנד"ד טוענת האשה (כפי שכתבנו לעיל) שרצתה למכור את הדירה ולעבור לדירה אחרת. כלומר, לא רצתה ליהנות מחלקו של הגרוש, והסיבה שדבר זה לא נעשה משום שהגרוש עיכב את מכירת הדירה.

הרי שלדבריה חזר בו השותף הגרוש מכוונתו למכור את הנכס, דהיינו לחלק את השותפות. ויש לדון האם בכה"ג חוזרים למצב של שותפות רגילה שבה נפסק בשו"ע חו"מ סמן קעא סעיף ח "אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד חולקין אותו לימים", והוסיף הרמ"א בשם הרשב"א: "לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפים כמה שנים, לא יוכל אח"כ האחד לומר, אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש".

אומנם יש לחלק שדברי הרמ"א דווקא כשהשותף השני יכול היה להשתמש עם הראשון בחלקו, כמדויק מלשונו" "ואלו רצה חברו, היה משתמש בו". אולם אם השני מנוע מלהשתמש בנכס, יכול לתבוע מהראשון להשתמש זמן דומה ולחלופין לתבוע שכ"ד.

כך סובר בעל תשובת בית דוד (חו"מ סימן נה): "כל עיקר שזה פטור מלעלות לו שכר הוא משום שהיה יכול גם שכנגדו להשתמש בו בזמן שנשתמש הוא, הא אם לא היה יכול להשתמש שם, חייב להעלות שכר".

וכך סוברים כמה פוסקים נוספים, ביניהם שו"ת בית שלמה חו"מ סימן מח וכן הזרע יעקב ועוד.

מאידך גיסא, יש שביארו שגם אם מגורי האחד מנעו את מגורי השני אינו רשאי לתבוע שכ"ד על תקופת העבר, אלא רק לתבוע חלוקת השותפות מכאן ולהבא.

כך ביאר בספר דבר משה ח"ב סימן מ' שכתב "וכן הדין בחצר שאין בו דין חלוקה שא"א לשניהם להשתמש כאחד, כשמסתלק זה ישתמש השני, ואם האחד מהם לא יוכל לעמוד בזה יטען גוד או איגוד".

וכתב בספר שו"ת פני יצחק (ח"ג חחו"מ א) שכך סובר הרב אדרת אליהו. מסקנת הפני יצחק שיש בדבר מח' אחרונים בהסבר דברי הרשב"א, וע"כ המוחזק יכול לטעון קים לי כסברת הדבר משה וספר אדרת אליהו (המקורות נלקחו מספר עטרת דבורה ח"ב, סימן לג).

לכאורה המח' הנ"ל שייכת לנד"ד שהרי מדובר בשותפות בדירה, ולפי דברי האשה לא הייתה תביעה מצד הגרוש למוכרה דהיינו לחלוק את הדירה.

נמצא שלדעת הדבר משה וסיעתו אין הגרוש יכול לתבוע שכ"ד כל עוד לא תבע חלוקת שותפות.

מאידך לשיטת הבית דוד וסיעתו יש מקום לחייב שסוברים שבמקום שהשותף מנוע מלגור בנכס המשותף יכול לתבוע שכ"ד.

גם לשיטה זו יש מקום לחלק, שדווקא במקום שהשותף שגר בנכס היה מעוניין להמשיך בשותפות וליהנות מהנכס, אולם אם תבע את פירוק השיתוף ולא היה מעוניין ליהנות מהנכס יש מקום לומר שפטור מלשלם עפ"י מה שנברר לקמן.

השו"ע פסק בסימן שע"ה סעיף ו': "היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות שמים לו וידו על התחתונה... אמר לו בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו".

לדברי האשה היא דרשה ממנו כבר אחר הגירושין למכור את הדירה וכאילו אמרה טול מה שבנית, אלא שהגרוש לא בא ונטל, דהיינו לא מכר את הנכס, וע"כ האשה המשיכה לבנות מחלקו ויש לדון האם צריכה לשלם.

עלינו לברר הדין באדם שנתן לחבירו הנאה, אלא שחבירו מוחה לפני קבלת ההנאה שאינו חפץ בהנאה זו ולא ישלם לו, האם חייב בתשלום או שפטור.

מדברי יד רמ"ה יש להוכיח שפטור, שכתב בב"ב דף ד בסוגיא דמקיף וניקף בד"ה (מנא תימרא): "לא מחייבינן ליה, דמקיף הוא דאפסיד אנפשיה דמשמעתא הוה ניחה ליה בהאי גדר ואקפיה ולאו כל כמיניה לאהנויי על כרחיה אדעתא דחיוביה ממונא" וכו'.

אומנם במה שפשוט לרמ"ה מסתפק הרמב"ן, שכתב בב"ב שם: "ולדידי לא קשיא דהרי זה דומה במקצת ליורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שאלו מתחילה בא לימלך ומוחה ע"י אינו רשאי ליגע בה ואפשר שאינו חייב כלום אלא יטול עציו ואבניו וישלם כחש קרקע ואפילו בשדה העשיה ליטע".

ועי' חזו"א ב"ב סימן ב' סק' ו ד"ה נראה, דהסתפק בדבר ובתחילה סבר שבכה"ג צריך לשלם אלא שסיים: "וצ"ע בדברי הרמב"ן (שמסתפק שפטור) כיון דהשתא ניחא ליה למה לא ישלם".

יש לציין שבמח' הזו נחלקו האחרונים (הובאו דבריהם בפת"ש סי רס"ד, סק' ד).

ושם כתב שו"ת פרי תבואה ס' נח שדעת הרב השואל שם שלמרות שקיי"ל היורד לשדה חבירו שחייב וה"ה בכל פעולה שעושה עבור חבירו, אולם היכא שגילה דעתו מתחילה שאינו חפץ בזה פטור, אומנם דעת הרב פרי האדמה שחייב שכתב שם: "אבל היכא דהוי ודאי הנאה לא אכפת לו במה שגילה הנהנה דעתו שאינו רוצה לשלם".

לסיכום – דין זה נתון במחלוקת שהרי הרמב"ן מסתפק בדבר וכן ראינו מח' אחרונים למרות שהיד רמ"ה הכריע ספיקו של הרמב"ן.

אומנם כל המח' הנ"ל דוקא בהנאה שמגיעה לאדם בע"כ ואין לו דרך להימנע מקבלת הנאה זו, כמו אדם הצובע לחבירו את דירתו ואינו יכול להסיר את הצבע.

מאידך בנד"ד האשה יכלה לעזוב את הדירה, להשכיר אותה ולשכור דירה אחרת ובכך להימנע מליהנות מחלקו של הגרוש בדירה, וכיון שלא עשתה כך מוכח שהיה לה נוח בהנאה זו.

לענ"ד יש לדחות, שלא מוטל על האדם מקבל ההנאה בע"כ לדאוג להחזרתה לנותן ההנאה אלא מוטל על בעל ההנאה לקחתה, וכדברי השו"ע לעיל: "אמר לו בעל הקרקע טול מה שבנית שמעון לו". כלומר חובת הטרחה מוטלת על בעל ההנאה.

לכן בנד"ד, לא היה מוטל על האשה ליזום בעצמה את עזיבתה את הדירה.

אומנם, כפי שציינו לעיל, לדברי התובע הוא תבע ממנה לעזוב את הדירה ולהשכירה. אולם כיון שהאשה הוכיחה במסמכים שלא רק שלא עיכבה את מכירת הדירה אלא אף דרשה את מכירתה אין סיבה שתעזוב את הדירה שחציה בבעלותה ותעבור לדירות מושכרות בעוד שיש לה אפשרות לקנות את חלקו של הגרוש בדירה או לחלופין לקנות דירה אחרת.

מחילה
גם אם נניח שיש זכות לגרוש לתבוע דמי שימוש על הנכס, יש להניח שהייתה מחילה עד שעת התביעה, שהרי התובע מודה שמחל על זכותו לדמי שימוש מיד אחר הסכם הגירושין עד הגיע הבת לבגרות.

מאז ועד הגשת התביעה עברו 7 שנים שבהם לא תבע הגרוש דמי שימוש והאמתלא שנתן מדוע לא תבע אינה מספקת.

סברה נוספת שמחל, משום שהאמא גרה בדירה עם ילדיו, בפרט עם הבן הנכה, הרי שגם ילדיו השתמשו בחלקו וע"כ-יש להניח שמחל.

סיכום
א. ביה"ד הגיע למסקנה שהאשה רצתה במכירת הבית והאיש זה שעיכב.
ב. דעת הדבר משה וסיעתו שא"א לתבוע דמי שימוש כל עוד אין תביעה של חלוקת הנכס.
ג. דעת הרמ"ה וסיעתו שאדם המקבל הנאה בע"כ פטור מלשלם עליה.
ד. חוסר תביעה במשך כל השנים מעיד שהייתה מחילה.
ה. יש להוסיף שהאשה לא נהנתה לבדה מחלקו של האיש שהרי בחלקו גרו הילדים המשותפים והתביעה עליהם.

בצירוף כל הנימוקים הנ"ל, דוחים את תביעת הבעל לדמי שימוש עד שעת הגשת התביעה.

תביעת דמי שימוש משעת הגשת התביעה
התובע הגיש תביעה לביהמ"ש בתאריך 26/5/10 לדמי שימוש, ללא אזכור של תביעת מכירת הדירה.

רק בפרוטוקול מתאריך 2/11/10 שורה 5 תובע ב"כהבעל את מכירת הדירה או השכרתה.

לאור התביעה הנ"ל, הנימוקים שכתבנו לפטור את הנתבעת מתשלום דמי שימוש אינם קיימים במלואם:

א. ברגע שהשותף תובע חלוקת השותפות מוסכם שהשותף שגר בנכס צריך לשלם דמי שימוש.
ב. לאחר שתבע ודאי שא"א לומר שמוחל על תשלום ההנאה בחלקו.

אמנם הנימוק השלישי שמקבל הנאה בע"כ פטור מלשלם עליה שזו דעת הרמ"ה – קיים כאן. אולם כיון שמדובר כאן בספיקא דדינא יכול המוחזק לטעון קים לי כדעה שגם בכה"ג משלם. כיון שמוטל על הגרוש לשלם את חוב הכתובה והמשכנתא ותובע לקזז מחוב זה את תשלום דמי השימוש, נמצא שהוא המוחזק וממנו צריך להוציא.

חישוב דמי השימוש
תביעת דמי השימוש משעת הגשת התביעה בביהמ"ש מתאריך 26/5/10. הגרוש תובע את כל דמי השימוש בחלקו, אולם כיון שהאשה לא השתמשה בדירה לבדה וגם הילדים גרו בדירה כפי שכותבת בסכומים סעיף 7, יב: "הדירה לא שמשה את הנתבעת לבדה אלא גם את ילדי הצדדים ובהם מר [ד' מ'] שנפצע במהלך שרותו הצבאי והוכר כנכה צה"ל לצמיתות". הגרוש לא הכחיש טענה זו.

לכן נראה לחייבה על דרך הפשרה בכמחצית דמי השימוש מחלקו של הגרוש דהיינו 500 ₪ מיום הגשת התביעה, דהיינו מתאריך 26/5/10, ולקזז סכום זה מחוב הגרוש.

תביעות האשה
כנגד תביעת האיש הגישה האשה 7 תביעות כפי שמובא בסעיף 5 לטענות הנתבעת

אתייחס לשלוש התביעות הראשונות.

1. חוב מזונות ושכר טרחת עו"ד – האשה תבעה מזונות ושכר טרחת עו"ד בבית המשפט המחוזי וכנגד טען האיש שפרע חוב המזונות דרך ביטוח לאומי וכן פרע את שכר הטרחה.
כיון שהחיוב נקבע בערכאה אחרת והאיש טוען שפרע, חיוב זה צריך להתברר בערכאה הנ"ל.

2. פיצויים בגין נזקי גוף והוצאות שכ"ט עו"ד בהנ"ל – פס"ד ניתן בערכאה אחרת וגם על חיוב זה טוען האיש שפרע, גם כאן תביעה זו צריכה להתברר בערכאה הנ"ל.
לסיכום – ביה"ד מנוע לדון ולהתחשב בתביעות הנ"ל.

3. חוב בשל חוות דעת שמאיות קודמות – תביעה זו נידחית, הואיל והאשה הזמינה שמאויות אלו על דעת עצמה, בעוד שבהחלטת ביה"ד מיום ה 24/1/01 סעיף 2 נכתב "שיש למכור את הדירה לכל המרבה במחיר".

4. תביעת חוב המשכנתא מ-7/01 עד 6/05 כולל ביטוחים סה"כ 16,614 ₪. חוב זה יש לחלק בין שני הצדדים הואיל ומחצית מחוב זה שולם עבור חלקה של האשה וע"כ חוב הבעל הינו בסך 8307 ₪ בלבד. ביה"ד לא מחייב בחוב זה הצמדה.

5. חוב משכנתא – הגרוש חויב לשלמו ע"פ פס"ד מיום 17/02/01 סכום של 31,143 ₪ כולל הצמדה. חישוב ההצמדה יהיה נכון ליום הקיזוז.

6. חוב הכתובה – חיוב ע"פ פס"ד הנ"ל בסך 13,000$. אין להצמיד חיוב זה למדד משום שבעצם חיוב הסכום לפי שער הדולר יש הצמדה, ולכן החשוב יהיה לפי שער הדולר ביום הקיזוז.

מסקנות
1. תביעת האיש לדמי שימוש מתקבלת רק מיום הגשת התביעה בתאריך ה-025/5/10 ורק למחצית הסכום דהיינו 500 ₪ לחודש עד מכירת הדירה. סכום זה יקוזז מחובותיו לאשה.

2. הבעל חייב לשלם לאשה את חוב הכתובה בסך 13,000$ וחוב המשכנתא בסך 31,143 ₪ כולל הצמדה ע"פ פס"ד מיום 17/02/01.

3. בנוסף הבעל חייב לשלם את חלקו בחוב משכנתא מתאריך 7/01 עד 6/05 סה"כ-8307 ₪ (ללא הצמדה).

4. חובות אלו יקוזזו מחלקו של האיש בדירה לאחר מכירתה.

5. הבעל רשאי להגיש בקשה לביה"ד לצורך מינוי כונס נכסים לדירה ומכירתה.

הרב דוד בר שלטון – דיין

דמי שימוש ראויים
בפנינו תביעת הבעל לדמי שימוש ראויים. ראיתי את מה שכתב ידידי הרב דוד בר שלטון בעניין חיוב בדמי שימוש ראויים בנ"ד זה.

העילה לחיוב דמי השימוש
במסכת בבא קמא דף כ. מבואר:

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך. היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר. אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר. לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי *אמר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר הא איתהנית".

להלכה נפסק בשולחן ערוך חו"מ סי' שסג סעי' ו', "זה נהנה וזה לא חסר" פטור אבל אם דר בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר יחשב "זה נהנה וזה חסר" וחייב.

עוד נפסק בשולחן ערוך שם: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו". ובאר הסמ"ע: "בכה"ג בכל ענין אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר צריך לשלם לו כל שכרו כיון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה ואין אומרים בכה"ג כופין על מדת סדום".

יש לדון האם חיוב התשלום ביסודו מכוח דיני הנזיקין או מפני שמחויב לשלם תמורת הנאה שקיבל. הנפקא מינה היא במזיק באונס כשאין כוונתו להזיק שיתכן ויפטר משא"כ אם עילת החיוב היא ההנאה שנהנה מהנכס.

בספר נתיבות המשפט סי' רמו סק"ה מבואר שבגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא יסוד החיוב אינו חיוב נזיקין מאחר שלא הזיקו בעצם המגורים הללו, וכמ"ש התוספות ד"ה זה "דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא". אלא החיוב נקבע כתשלום תמורת ההנאה שבמגורים וכמפורש בגמ' שהתובע טוען "הא איתהנית", ועל כן אין נפקא מינה בנסיבות שהביאו לכך.

ועיין בתשובת הרשב"א ח"ד סי' יג ובקצות החושן סי' שצא סק"ב שחיוב התשלום ב"נהנה" אינו נגבה ממיטב כנזיקין. והיינו שאין דנים את חיוב הנהנה כהלכה מהלכות מזיק אלא כחייב החזר על הנאתו. וע"ע בזה בספר אור שמח הלכות נזקי ממון פ"א ה"ב.

העולה מדברינו: בנידון שבפנינו הבית נשוא התביעה הוא כסתם בתים העומדים להשכרה וככל שהנתבעת נחשבת כמי שגרה בחצר התובע שלא מדעתו או בידיעתו אך בעל כרחו חייבת בדמי שימוש. כאמור התשלום הוא בגין ההנאה שהנהנה קיבל במגוריו בנכס.

בהתאם לכך ועפ"י המבואר בקצות החושן ובנתיבות המשפט מאחר ודמי השימוש נקבעים כתשלום תמורת ההנאה מנכסי חבירו, עילה זו להבדיל מעילת "מזיק", אינה יכולה להיות מושפעת מהנסיבות שהביאו לידי כך.

הטענה "בחלק שלי התגוררתי"
הנידון בסוגיא בבבא קמא דף כ' הוא במי שדר בחצר חבירו שלא מדעתו. אך יש לדון מה דינו של שותף שגר בנכס המשותף לבדו בלא שהתאפשר לשותף השני לממש את זכותו.

לכאורה בנידון שבפנינו היה מקום לומר שהנתבעת יכולה לומר שהשתמשה בחלק שלה בדירה ואינה מחויבת בתשלום שכר דירה לבעלה השותף עמה בדירה.

בשולחן ערוך חושן משפט סי' קעא סעיף ח' פסק ביחס לשותפים: "אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד חולקין אותו בימים". וכתב הרמ"א: "לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים לא יוכל אחר כך האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש". מקור פסיקתו של הרמ"א הוא מדברי הרשב"א בתשובותיו שו"ת חלק ב' סימן קמ"א שכתב נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה כל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו אני לבד כנגדן דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חברו היה משתמש בו.

העולה מדברי הרשב"א והרמ"א הוא, ששותף שלא השתמש בנכס המשותף לו ולחברו אינו יכול לתבוע לאחר זמן החזר בדמות שימוש בלעדי או תשלום בעבור התקופה ששותפו עשה בה שימוש בלעדי.

שותף שעזב בע"כ
אולם כל הדברים הנ"ל אמורים בשותף שעזב את הנכס מדעתו ואין מדובר בשותף שנכפה עליו לעזוב את הנכס המשותף. נכפה פירושו שנמנע ממנו לעשות שימוש בנכס ואין פירושו שעזב את הנכס מרצונו בשל תחושה לא נעימה או אווירה לא טובה. הלכה פסוקה בחו"מ סימן שס"ג שהמוציא אדם מתוך דירתו אינו חייב לשלם בעד ההיזק שנגרם לו בזה שאינו נמצא בדירתו אלא אם המוציא דר בדירה עליו לשלם כפי הנאתו אף על פי שלא היה מוציא כסף עבור הנאה זו.

בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב זצ"ל סימן קצ"ז כתב שיש מקום לומר שאם אחד גירש את חברו מביתו והכניס אחר תחתיו, בעל הבית יכול לדרוש דמי שכירות גם מזה שגירשו מביתו מפני שיש לומר שגם זה מקרי השתמשות ברכוש חבר, הואיל והוא הכניס את חברו לגור בבית ויש לו קורת רוח מזה הרי אפשר לומר שדינו כאוכל ממה שחברו נפסד.

ובנ"ד בזוג שהתגרשו הרי לא ניתן יותר מבחינת ההלכה לגור יחד, וא"כ נחשב הבעל כמי שאולץ לעזוב את הבית בע"כ, וא"כ מסתבר שמגיע לבעל דמי שימוש על החלק שלו בדירה.

דיון והכרעה
בנ"ד לא ניתן לתבוע דמי שימוש ראויים ביחס לתקופה שמזמן הגט ועד היום הואיל והבעל לא תבע דמי שימוש וגם בהסכם הגירושין לא נזכר דבר מזה שאם לא תימכר הדירה על האשה לשלם לבעל על חלקו בדירה דמי שימוש, ומסתבר שיש כאן מחילה הואיל וגם הילדים גרו בדירה.

אולם מתאריך שתבע הבעל דמי שימוש בבית המשפט ובהסכמת הצדדים התיק הועבר לבית הדין הרבני, היה מקום לחייב את האשה בדמי שימוש. ואעפ"כ לדעתי תביעת הבעל בנושא זה אינה כנה. אין הבעל מבקש באמת דמי שימוש אלא כל מבוקשו לצער את האשה או להפחית את הכספים שחייב לאשה:

א. הבעל מעולם לא ביקש לאכוף את הסכם הגירושין על מנת ליישם את הסעיף המחייב את האשה למכור את הבית, וזאת הואיל והיתה בינו ובן האשה הסכמה בע"פ שלא למכור את הבית עד שתגיע הילדה הקטנה לגיל 18. וגם אז לא מיהר הבעל לאכוף את פסק הדין ולא תבע את האשה למכור את הדירה וחיכה עוד 7 שנים. וגם עכשיו אין הבעל תובע לאכוף את הסכם הגירושין ולחייב את האשה למכור את הדירה, תביעה שהיתה נדרשת קודם התביעה לדמי שימוש.

ב. ואף אם נאמר שדמי שימוש חייב אדם לשלם מדין נהנה וזאת בלא קשר לסיבה בה הוא נתבע, מ"מ בנידון דידן הרי האישה עשתה כמה מהלכים ופנתה לכמה עו"ד ע"מ למנות כונס נכסים ולמכור את הדירה ומי שעיכב היה הבעל, וא"כ ודאי שכל זמן שהבעל עיכב לא יוכל לתבוע דמי שימוש. גם אח"כ – גם אחרי תביעתו לדמי שימוש – כל זמן שהבעל לא פעל ולא פועל בעצמו למכירת הדירה, אין מן הראוי לתבוע את האשה בדמי שימוש. שאין יכול הבעל להטיל את כל האחריות למכירת הדירה רק על האשה ולא לפעול גם הוא בעצמו למכירת הדירה ואח"כ לבא ולדרוש מהאשה דמי שימוש משום נהנה. בהחלטת ביהמ"ש העליון בבע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית, כתב השופט אליקים רובינשטיין בהחלטתו: "עניין נוסף שראוי להזכירו ואף לו השלכות רוחב הוא כאשר אחד מבני הזוג מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט... בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק השיתוף. במצב זה בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים".

ג. ועוד י"ל הואיל והבעל יכול היה בהסכם הגירושין להישאר הוא בדירה והאשה תצא למקום אחר, ובכ"ז בחר לצאת, יתכן שי"ל שדינו דומה למי שיצא מרצונו ולא מגיע לו דמי שימוש כדברי הרשב"א והרמ"א. ואין לומר שדינו כמי שיצא בע"כ שהרי מעיקר הדין כשהדירה של שינהם היא נדחית מפניו כמבואר בכתובות כח' ובשו"ע אה"ע סי' קיט סעי' יא ובח"מ ס"ק כז ובב"ש יח.

אולם עם כל זאת, הואיל ובגירושין מחויב אחד הצדים לעזוב את הבית ובדרך כלל בית הדין מבקש מהבעל לעשות זאת כשמשמורת הילדים אצל האם כדי שלא להוציא את הילדים מהסביבה בה היו רגילים, יש לראות את יציאת הבעל מהבית כבעל כרחו.

בנוסף, הואיל ובסופו של דבר האשה נהנית במגוריה בבית, וגם אחרי תביעת הבעל לדמי שימוש ראויים בבית המשפט גם האשה לא פעלה למכירת הדירה, ונוח היה לה להמשיך ולגור בבית, א"כ מסתבר שיש עליה לשלם דמי שימוש על חלק הבעל בדירה.

אלא שבנ"ד גרו גם הילדים בדירה. א"כ יש לקבל את דברי ידידי הרב בר שלטון לחייב רק מחצית מדמי התביעה שעיקרה כנגד האשה ולא כנגד הילדים. והואיל ותביעת הבעל עמדה על סך 1000 ₪ לחודש, הרי שיש לחייב את האשה בסך 500 ₪ לחודש מיום התביעה 26/5/10 ועד היום – שנתיים וחודשיים – דהיינו 26 חודשים, ס"ה 13,000 ₪, וסכום זה יש לקזז מהכספים שהבעל חייב לאשה.

(-) אייל יוסף דיין

ראיתי את הדברים הנפלאים שכתבו חברי הדיינים בטוב טעם ודעת, והנני מצטרף לדבריהם.

(-) הרב דניאל אדרי – אב"ד

מסקנות
1. תביעת האיש לדמי שימוש מתקבלת רק מיום הגשת התביעה בתאריך ה-25/5/10, ורק למחצית הסכום דהיינו 500 ₪ לחודש עד מכירת הדירה. סכום זה יקוזז מחובותיו לאשה.

2. הבעל חייב לשלם לאשה את חוב הכתובה בסך 13,000$ וחוב המשכנתא בסך 31,143 ₪ כולל הצמדה ע"פ פס"ד מיום 17/02/01.

3. בנוסף הבעל חייב לשלם את חלקו בחוב משכנתא מתאריך 7/01 עד 6/05 סה"כ 8,307 ₪ (ללא הצמדה).

4. חובות אלו יקוזזו מחלקו של האיש בדירה לאחר מכירתה.

5. הבעל רשאי להגיש בקשה לביה"ד לצורך מינוי כונס נכסים לדירה ומכירתה.

ניתן ביום י"ג באב התשע"ב
(01/08/2012)