א) הצדדים התגרשו בביה"ד ביום א' אב תשס"ג (30/7/03), לפי הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד.

בסעיף ב' להסכם נכתב, בין השאר, דירת הצדדים תמכר. בסעיף יב נכתב: "הבעל ימשיך להתגורר בדירה עד למכירתה" ובסעיף יד נכתב: "מעבר לאמור לעיל אין כל תביעות זה על זו".

ביום (5/2/05) שלח ב"כ הגרושה לביה"ד בקשה לחייב את הבעל בדמי שכירות לאשה על חלקה בדירה.

בדיון שהתקיים ביום ד' אדר ב' תשס"ה, השיב ב"כ הגרוש על הבקשה הנ"ל: "בהסכם כתוב שאני יכול להיות בדירה עד למכירתה, למה לא ביקשת (שכ"ד) עד היום למה עו"ד אחרים לא ביקשו. ביה"ד: כי ניסו למכור. בכ"ג: אביא לפה את ג', היא רצתה שהדירה תימכר בהפסד".

בהחלטת ביה"ד מיום ד' אדר ב' תשס"ה (15/3/05), נכתב בין השאר: "בבקשה זו תינתן החלטה במועד מאוחר יותר".

ביום א' ניסן תשס"ה (10/4/05), התקבלה בביה"ד הודעה ובקשה דחופה מטעם ב"כ הגרוש שבה נאמר בין השאר: "ברור מהאמור בהסכם מה הם החיובים הכספיים שהבעל חייב לשלם בגין שהותו בדירה כאמור בסעיף ב' שבו השפיע כבוד ביה"ד על הבעל כי יקבל 47% מערך הדירה ואילו האשה תקבל 53% מערך הדירה". (סעיף 4).

עוד נכתב: "... האיך מפרש כבוד ביה"ד את סעיף יב: "הבעל ימשיך להתגורר בדירה עד מכירתה" מבלי לציין בפניו שזכותו של הבעל להתגורר רק במחצית הדירה ואם הוא רוצה להתגורר בכל הדירה עליו לשלם עבור דמי שימוש ראויים?" (סעיף 5).

"יתרה מכך, בסעיף יד של ההסכם נאמר: "מעבר לאמור לעיל אין כל תביעה זה על זו" (סעיף 7). "אשר על כן מתבקש כבוד ביה"ד לדחות את הבקשה באשר הצדדים התגרשו על סמך הסכם שחיבר כבוד הדיין" (סעיף 14).

ביום כב סיון תשס"ה (29/5/054), התקבלה בביה"ד הודעה מטעם כונסי הנכסים שדירת הצדדים נמכרה.

באותו יום שלח ב"כ הגרושה, בקשה למתן החלטה בענין תביעת המבקשת לדמי שימוש ראויים.

ועתה נעבור לבירור הבקשה הנ"ל מהפן ההלכתי.

ב) שנינו בכתובות (קז ע"ב): "מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו. חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו, ישבע כמה הוציא ויטול וכו'". ובגמ' שם (קט ע"א), פסקו הלכה כחנן. ונחלקו ר"ת וריב"ם (תוס' שם קח ע"א ד"ה הא) בשאר חוב דעלמא. לדעת ר"ת, חנן איירי דוקא בפורע מזונות אשה ומשום הכי פטור דאין הדבר ברור שהיה מתחייב הבעל מזונות, שמא היה יכול להפטר שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שממציא לה מעות. אבל גבי שטר חוב דעלמא אפילו חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול להפטר בשום ענין. ומה דאוקימנא בגמ' שם דין המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו. כחנן דאמר איבד את מעותיו {וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה הוא, כי פרעיה נמי לשם מחילה, לאו מידי יהיב ליה. רש"י}.

מפרש ר"ת האי פורע לו את חובו, מיירי באותו חוב דאיירי ביה חנן, דהיינו במזון האשה דוקא, וחנן היא. אולם ריב"א הביא ראיה מירושלמי דחנן סובר שגם פורע חוב דעלמא פטור הלוה.

והקשו התוס' שם (קז ע"ב ד"ה חנן) על דברי חנן [לפירוש הירושלמי דמיירי בכל חוב}, מהא דקיי"ל (שם פ ע"א), היורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו כאריס. וכן מהגמ' (ב"מ קא ע"א), הבונה חורבתו של חבירו, נותן לו מה שההנהו. ותירצו, דהתם השבח בעין הוא ודין הוא שיטול, אבל הכא לא השביח לו שום שבח נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חובו ולא מידי יהיב ליה, והוא כמבריח ארי מנכסי חבירו, דאע"ג דמהנה אותו לא מתחייב מידי כדמסיק בנדרים (לג ע"ב).

ובשו"ע (חו"מ סי' קכח ס"א) פסקו מרן ורמ"א כדעת ריב"א וז"ל: "הפורע חוב של חבירו שלא מדעתו וכו' אין הלוה חייב לשלם לו וכו' והרי אבד זה מעותיו וכו' היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו. הגהה, וכן נ"ל עיקר ודלא כיש חולקים ואומרים דחייב לשלם. (טור בשם ר"ת והרא"ש). ואמנם הסמ"ע שם (סק"ג) דעתו שהלכה כיש חולקים שהם ר"ת ורא"ש. ובפרט מאחר שמהרי"ו שהיה בתראי ג"כ פסק כוותייהו". ע"ש.

ודעת הב"ח שם דהוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה. אולם, הש"ך שם (סק"ה) חלק על הסמ"ע והב"ח וכתב: "ולפענ"ד דהפסיד מעותיו וכמו שכתב המחבר ואפילו תפס הפורע מפקינן מיניה. לפי שכן נראה עיקר בש"ס דילן. וגם אביא בסמוך יותר משלשים פוסקים דסברי כן. וא"כ פשיטא דהחולק בטל בשלשים וגם בירושלמי מפורש כן וכן פירש רש"י בש"ס וכן פסק הרי"ף והרמב"ם וכו' מיהו לדידן לא הוי ספיקא כלל והעיקר דהפסיד מעותיו, ואפילו תפס מפקינן מיניה. אלא דהיכא דהיה ממון של הלוה בידו בתחלה בשעה שפרע, לא הפסיד מעותיו" וכו'. עכ"ל.

וכ"כ הגה"צ האדמו"ר רבי יעקב אביחצירא זצ"ל בספרו יורו משפטיך ליעקב (סי' סב) וז"ל: "ולענין הילכתא בודאי פשוט הוא דכדברי מר"ן ז"ל נקטינן. ומה גם דהשתא מור"ם הסכים לדבריו. ועוד בה, דרבו החולקים בזה על ר"ת, כמו שהביא הש"ך. ואע"ג דהסמ"ע כתב דבדרישה הוכיח דהלכה כר"ת מ"מ אין לנו אלא דברי מר"ן. ומה גם דמר"ן הכא סתם הדין ולא הזכיר בו שום חולק. והכי נמי מוכח פשטא דתלמודא. אבל לסברת ר"ת הוי לישנא דתלמודא בדוחק ולא בריוח" עכ"ל.

ג) וכתב הרשב"א בחידושיו לנדרים (לג ע"ב) על הא דאמר חנן, מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את את אשתו, הניח מעותיו על קרן הצבי וז"ל: "מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה, דבכה"ג הוא אינו חייב לשלם כיון דלא אמר לו שיפרע לו בשבילו, והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה אלא בתורת פרעון חוב. אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה שכל המפרנס סתם, אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה. והראיה מיתומים שסמכו אצל בעל הבית (גיטין נב ע"א) דיתומים קטנים אינם יכולים להתנות. ועוד, מן היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שחייב בעל השדה לשלם, ולא אמרינן שכיון שירד לתוכו סתם, לא נתכוון זה אלא למתנה.(לכאורה לפי חילוק התוס' לעיל אות ב, אין ראיה, דשאני הכא דהשבח בעין משא"כ במפרנס אשת חבירו דלא השביח לו שום שבח בעין ולכן פטור הבעל לשלם, וא"כ מטעם זה יש לומר אף במפרנס סתם הבעל פטור).

ועוד דגרסינן בירושלמי במסכת מציעא (פ"ה ה"א) גבי המלוה את חברו לא ידור בחצרו, חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין (הלוה לו דינרין) אשריתיה גו ביתיה (הניח הלוה אח"כ להמלוה לשכון ולדור בתוך ביתו. פנ"מ) אמר ליה, הב לי אגר ביתי. אמר ליה, הב לי דינרי (שאתה חייב לי, ואני הייתי סבור שאינך תובע ממני שכר דירת ביתך כל זמן שמעותי בידך. פנ"מ) אתא עובדא קומי ר' בא בר בינא, ומריקה ליה מאי דהוה חזי למשרייה.

והכא ודאי בהשרה אותו בגו ביתיה סתם קא מיירי ולא במעמידו מפורש בשכר. דאי לא, לא הוה אמר ליה אידך, הב לי דינרי. "ואשריתיה" נמי לא באגר משמע. וכן נמי לא משום רבית קאמר דא"כ לא הוה אמר ליה אלא. הב לי אגר ביתי. אלמא, כל שמשרה את חברו בתוך ביתו סתם, לא לתורת מתנה ולהעמידו בחנם מתכוון אלא בשכר. וכיון שכן, המפרנס אשת חברו סתם, לא בתורת מתנה מפרנס ולא בתורת פרעון חוב מזונות הבעל, אלא בתורת מלוה, והיא או בעלה חייבין לשלם" וכו' עכ"ל.

ד) והביאו הר"ן בנדרים שם וגם בכתובות (קז ע"ב), ואף שהוא חלק על הרשב"א בדין מפרנס אשת חבירו סתם. שלדעתו גם בזה הניח מעותיו על קרן הצבי לפי חנן. מ"מ בדין מפרנס חבירו סתם מודה הר"ן לרשב"א דלא לשם מתנה מכוון וחייב לשלם לו את המזונות. ע"ש.

והביאו הרמ"א בקצרה בד"מ (חו"מ סי' רסד אות ב' ) וכן בהגהת שו"ע שם (סוס"ד) וז"ל "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא ציויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו". עכ"ל. וע"ע ברמ"א בהגהת שו"ע חו"מ סי' שלה ס"א וז"ל:"המלמד עם בן חבירו שלא מדעת האב, יש אומרים דחייב לשלם לו כדין היורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות ויש חולקין".

וע"ע במגיד משנה (פי"ב מהל' אישות הי"ט) שג"כ הביא דברי הרשב"א וחלק עליו וע"ש במשנ"ל. וע"ע בנתיבות שם סק"ז. וצ"ע במ"ש שדור עמי חייב לשלם. שזה נגד הרמ"א בסי' שסג ס"י. ע"ש.

ה) אולם בשו"ת הרי"ף (סי' קטז),הובא בספר התרומות (שער סה ח"ב סי' ב) וברבינו ירוחם (מישרים נתיב כג ח"ה. וחלק אדם נתיב יט ח"א קסו ע"ג). ובספר מלאכת שלמה פ"ה מפאה. ובב"י (חו"מ סי' קכח מחדושים ב') כתב וז"ל: "ראובן הכניס יתום לחצירו והיה לאותו יתום קרקע שעולה בה (פירות) לשנה חמשים זהובים והיה נוטלן ראובן זה והוסיף עליהם משלו בכדי פרנסת היתום זה וכסותו והוא מכוון לשום מצוה, עד שהגדיל היתום ונפלו בינו ובין ראובן דברים ויצא מאתו, ותבעו ראובן במה שהוציא עליו. אמר יתום, כל מה שהוצאת תוספת על הפירות שיצאו מקרקע, לא הוצאתו על דעת הלואה אלא על דעת מתנה. אמר לו ראובן, כך היה בדעתי שלא לתובעך בו וחזרתי עכשיו. תשובה, אין לראובן זה מן הדין שיטול מן היתום כלום, לפי שלא אמר לו, אוציא עליך משלי בשעת צ"ל (בתורת) הלואה וכיון שלא אמר לו כן לא נתן לו אלא לפי גמילות חסדים. כמו שכתוב, מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, הניח מעותיו על קרן הצבי". עכ"ל.

ו) ולכאורה צ"ע דהרי"ף בנידון דידיה לא היה צריך לתת טעם זה, כיון שבנידונו הודה ראובן שהיה בדעתו שלא לתבוע את היתום. א"כ ודאי שלא יכול אח"כ לחזור ולתובעו אחר שכבר מחל לו. וצ"ל שהרי"ף קמ"ל בעיקר את הדין בעלמא שגם המפרנס חבירו סתם פטור מלשלם לו. שוב ראיתי בספר התרומות שם שהביא את תשובת הרי"ף הנזכרת בשינוי לשון קצת. ושם לא כתוב שראובן הודה שהיה בדעתו שלא לתבוע את היתום. אלא כתוב שראובן טען: "כי בתורת הלואה הוציא מה שהוציא. והשיבו היתום, כל מה שהוציא עלי יותר משלי, לא הוציא אותם על דעתי. וראובן טוען, לא כי, בתורת הלואה היה דעתי". ע"ש. ולפי נוסחא זו אתי שפיר תשובת הרי"ף.

מ"מ מוכח מהרי"ף דהוא סובר שהמפרנס חבירו סתם פטור מלשלם לו. ודלא כרשב"א והר"ן הנ"ל. ועוד משמע דס"ל להרי"ף, שחנן שאמר הניח מעותיו על קרן הצבי, מיירי בפירנס סתם ואפ"ה פטור ולא מיירי במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה וזה כפירוש הר"ן ולא כפירוש הרשב"א הנ"ל.

והב"י שם, אחר שהביא תשובת הרי"ף הנ"ל כתב: "ועיין בתרומת הדשן סימן שי"ז ובהר"ן פרק שני דייני גזירות". נראה כוונתו להעיר שתשובת הרי"ף פליגא על דברי תרוה"ד והר"ן בשם הרשב"א וכאמור.

וכ"כ להדיא בפירוש גידולי תרומה על ספר התרומות שם וז"ל: "מתשובה זו של הרי"ף מוכח דלא ס"ל כהרשב"א שכתב הר"ן ז"ל משמו ר"פ שני דייני, דכי אמרינן במי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו, הניח מעותיו על קרן הצבי, דוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה, דבכה"ג הו"ל כפורע חובו של חברו שהוא פטור, אבל פרנס סתם, חוזר וגובה. לפי שכל המפרנס סתם, אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והו"ל כלותה ואכלה וכו'. דנראה מדבריו, דכל המפרנס סתם, שאינו מפרש כלום, דעתו לשם הלואה. ואילו הרי"ף ז"ל סובר להפך, דאם פרנס ולא פרש כלום, מסתמא דעתו דרך חסד ולא דרך הלואה עד שיפרש דלשם הלואה איכווין. ומביא ראיה ממי שפרנס אשת חברו וכו' אלמא ס"ל, דההיא דקאמר, הניח מעותיו על קרן הצבי, אפילו במפרנס סתם הוא. {וע"ע בקרית מלך רב ובמעשה רוקח על הרמב"ם (פי"ב מהל' אישות הי"ט). וע"ע בשו"ת ראבי"ה סי' תתקנט}.

ז) וע"ע ברשב"א בתשובה (ח"ד סי' סח) וז"ל: " ... ומ"מ נפתלי זה אינו מכחישו אלא שטוען שאע"פ שפרנסו על שלחנו או שפרעו המס, אינו חייב לפרוע לו וכו' ועל הוצאת פרנסתו, אין בדבריו כלום, שיתומים שסמכו אצל בעל הבית, הרי הוא כאפוטרופוס וזן אותם משלהם ואם הוציא משלו, לא הניח מעותיו על קרן הצבי וזה מבואר בכתובות (קז ע"ב), ואפילו לחנן, ואפילו מה שאמר חנן כשעמד אחד ופרנס אשת חבירו, שהניח מעותיו על קרן הצבי, מסתברא לי שלא במפרנס סתם אמר אלא בפורע לה מזונות מחמת חיוב הבעל, דומיא דפורע חובו של חבירו, הא במפרנס סתם, לא אמר, ולכו"ע חייב, דומיא דיתומים שסמכו אצל בעה"ב, ודומיא דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, עכ"ל. { וע"ע שם ח"ג סי' פ. ובמיוחסות סי' יד ובתשובות מכ"י עם אדעתא דרבנן סי' יג. וע"ע באבני מילואים סי ע ס"ח אות ח'}.

והביאו בב"י (חו"מ סי' רצ סכ"ה) וכתב שכ"כ בתרומת הדשן (סי' שמח), וכתב שם דאפילו אחר שאינם סמוכים אצלו, שהוציא עליהם לצורך פרנסתם ומזונותיהם שלא ע"פ ב"ד, לא הניח מעותיו על קרן הצבי וכו'. ע"ש. והד"מ שם (סקט"ו) הביא דברי הב"י בסי' קכח (הנ"ל) בשם תשובת הרי"ף.

ח) ומרן בשו"ע שם (סכ"ד) פסק להלכה את תשובת הרשב"א הנ"ל וז"ל: "יתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי". עכ"ל. והרמ"א בהגהה שם כתב: "וה"ה אחר שאמר שהלוה ליתומים (תרוה"ד סי' שמח), אבל אם פרנסם בתורת גמילות חסדים פטורים (ספר התרומות שער סה ור"י) עכ"ל.

ועי' בכנה"ג (חו"מ מהדו"ק סי' קכח הגהב"י אות כא) שהקשה על מרן שבטושו"ע יור"ד (סי' רנג ס"ה) פסק להלכה בסתם את תשובת הרי"ף הנ"ל, וז"ל: "מי שפירנס יתום והיה מכוין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו פטור". ואילו בטושו"ע חו"מ סי' רצ פסק להלכה את דברי הרשב"א וכנ"ל, והרי לכאורה הרשב"א פליג על הרי"ף. וכתב הכנה"ג, שהרמ"א בהגהת שו"ע חו"מ סי' רצ הנ"ל נראה "כמכוין לתרץ זה ולכן כתב על דברי המחבר ז"ל, אבל אם פרנסם בתורת גמ"ח פטורים. ע"כ. ראה הר"ב להסכים תשובת הרי"ף לתשובת הרשב"א ז"ל. הסכים פסקי רבינו המחבר זה עם זה שהרי"ף מדבר כשפרנסם בתורת גמ"ח והרשב"א מדבר כשלא פרנסם בתורת גמ"ח, וכבר צדד גדולי תרומה בדף שנג, לחלק כן ודחהו ע"ש. ואפשר עוד לומר דהרי"ף מדבר בשלא היה היתום קטן כמו שכתב רבינו המחבר ז"ל {הב"י} לפנינו, וביאור דבריו, שלא היה קטן פחות מעונת הפעוטות דאין לפרש קטן פחות מי"ג, שלשון תשובת הרי"ף ז"ל כך הוא, מי שמפרנס יתום בתוך ביתו וכשהגדיל היתום וכו'. אבל אם היה היתום קטן שהגיע לעונת הפעוטות, חייב לשלם לו. ובכה"ג מיירי הרשב"א ז"ל בקטנים פחות מעונת הפעוטות, וס"ל כדעת הרא"ש ז"ל, דאף בקטנים ממש הוי דינא דיתומים שסמכו. אבל הנכון אצלי, דהרי"ף ז"ל מדבר בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתובעו אבל אם היה בידו משל היתום, יגבה ממנו מה שהוציא עליו. והרשב"א ז"ל מדבר כשיש בידו נכסי היתום. עוד אפשר לומר, דהרי"ף ז"ל מדבר, כשלא היו נכסים ליתום בשעה שפרנסו והרשב"א ז"ל מיירי כשהיו נכסים ליתום באותה שעה". עכ"ל הכנה"ג.

עי' ג"ת בשם רבינו ירוחם שלא אמר הרי"ף אלא ביתום אבל באיניש דעלמא מודה לרשב"א. וע"ע להלן אות י' מהב"י.

ט) ולפני כן (אות כ) כתב הכנה"ג: "מפרנס חבירו בסתם. מחלוקת שנוי. דלמ"ד מפרנס אשת חבירו בסתם לא איבד מעותיו, ה"ה הכא. ולמ"ד איבד ה"ה הכא. מהר"ם מטראני ז"ל ח"ב סי' ל'. ומהר"ם אלשיך בסי' ע {על אותה שאלה שבמבי"ט} כתב, דלכו"ע חוזר ומשתלם ממנו אפילו הוא קרוב ואפילו פרנסו הוא בעצמו בלי בקשת האיש המתפרנס. וכ"כ מהר"ר עובדיה ספורנו והובאו דבריו בהרמ"ע מפאנו סי' פט. וכן מתבאר מדברי מורי הרב ז"ל חלק א"ה סי' כא" עכ"ל.

וכאמור לעיל {אות ד} גם הר"ן סובר שאין קשר בין מפרנס אשת חבירו סתם לבין מפרנס חבירו סתם וכדעת מהר"ם אלשיך וסיעתו הנ"ל. שהרי אף שהר"ן חלק על הרשב"א בדין מפרנס אשת חבירו סתם וס"ל שגם בזה אמר חנן, הניח מעותיו על קרן הצבי. מ"מ הודה הר"ן לרשב"א בדין מפרנס חבירו סתם שהוא חייב.

י) ועוד הוסיף הב"י שם (סי' קכח) וכתב: "ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתובעו אבל אם היה בידו משל היתום, פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו, דלא אמרינן בכי הא דלגמילות חסדים פרנסו ונראה שאם היתום היה קטן, אפילו אין לו בידו משלו כלום, חייב לשלם לו, דלא שייך למימר היה לו לומר אוציא עליך משלי בתורת הלואה, כיון דקטן היה. ומיהו הני מילי בשהיו לו נכסים באותה שעה אבל אם לא היו לו אין לו עליו כלום, דאם לא היה הוא מפרנסו, היו אחרים מפרנסים אותו, דחייבים ישראל לפרנס ענייהם". עכ"ל. וע"ע לעיל אות ח מהכנה"ג.

וע"ע בב"י (אהע"ז סי' ע ס"ח) בשם הגהות מרדכי (סוף כתובות סי' שיא) "מעשה באחד שפירנס את בתו ולבסוף תבע מחתנו מה שהוציא עליה, והיה החתן מסיק זוזי בחמיו {שהלוה לחמיו}, וטען חמיו, אני פירנסתיה ממה שהייתי חייב לך מדרבי נתן שמוציאין מזה ונותנים לזה, והשיב רבינו שמחה, שהדין עם חמיו, דאע"ג שאם לא היה חמיו חייב לו, היה פטור, השתא דחייב לו, טענתיה טענה. והביא ראיה לדבר ע"כ. ומובא ברמ"א בהגהת שו"ע שם.

יא) והנה, גרסינן בגמ' (ב"ק כ ע"א): "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי, אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר. {דלא עביד למיגר. זה שדר באותה חצר אינו עשוי לשכור חצרות לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר. זה לא נהנה, דהא שכיחי ליה בתים בחנם. וזה לא חסר, דהא לא קיימא לאגרא ופשיטא דפטור. רש"י}.

אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר. {זה נהנה, שהרי היה לו לשכור בית אחר. וזה חסר, דחצרו קיימא להשכיר והוי מוגר לאחריני. רש"י}.

לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר.(דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר. רש"י}. מאי, מצי אמר ליה, מאי חסרתיך. {הא בלאו הכי לא מוגרת. רש"י}. או דילמא, מצי אמר, הא איתהנית? {דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני, רש"י}.

ולאחר שקלא וטריא אמרינן בגמ' שם (כא ע"א), הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר. אא"כ בבית חדש משום שחרוריתא דאשייתא {שמשחיר לו הכתלים הלכך חסר הוא אבל בית ישן לא. רש"י}.

וכן פסקו כל הראשונים וטושו"ע חו"מ (סי' שס"ג ס"ו) ע"ש.

והיינו אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פטור. כיון דזה נהנה וזה לא חסר. וכ"ש בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור שזה לא נהנה וזה לא חסר. ולדעת התוס' שם (ד"ה זה אין נהנה), אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור, כיון שלא נהנה אע"פ שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא. אולם לדעת הרי"ף ושאר פוסקים בזה אע"פ שלא נהנה חייב כיון שהשני חסר. ולכל הדעות בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר חייב כמ"ש בגמ' שם, כיון שזה נהנה וזה חסר.

יב) והנה בנ"ד נראה, דדירת הצדדים הויא כחצר דקיימא לאגרא, הואיל ואם לא היו הצדדים מסכימים למכור את הדירה, היתה עומדת להשכרה לאחרים או לאחד הצדדים. וגם בנ"ד הוי גברא דעביד למיגר, שאם הגרוש לא היה גר בדירה היה שוכר דירה אחרת, א"כ לכאורה הגרוש חייב לשלם לגרושתו דמי שכירות על חלקה בדירה משום דהוי זה נהנה וזה חסר, ובזה כאמור, לכו"ע חייב.

אלא שיש לחלק בין הדין שבגמ' הנ"ל לבין נ"ד. כי בגמ' אמרו, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. משמע אם הוא דר מדעתו של חבירו, אז גם בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר הוא פטור כיון שבעל החצר ידע שהוא דר ולא מיחה בו. וכן מוכח מרש"י שם בסוגיא (ב"ק כ ע"ב).

ובנ"ד הרי הגרוש גר בדירה מדעתה ובהסכמתה של האשה מכח הסכם הגירושין שעשו ביניהם. וא"כ הוא פטור מלשלם לה דמי שכירות על חלקה.

אולם התסו' שם (כא ע"א ד"ה כהדיוט), חלקו על רש"י וכתבו: "דשלא מדעת, לאו דוקא. אלא אורחיה דמילתא נקט וה"ה מדעתו".

וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן (ח"א סי' שיז) וז"ל: ... ואע"ג דבכולהו ההיא שמעתא לא נקיט אלא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, משמע הא מדעתו פטור. והכי פרש"י אהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. התוס' כתבו בפשיטות אף בלא ראיה, דלא כרש"י. וי"ל דרש"י נמי לא מחלק בין מדעת לשלא מדעת אלא גבי זה נהנה וזה לא חסר, דעלה קאמר התם, דכיון דלא חסר והוי נמי מדעת, ודאי פטור הנהנה. אבל היכא דזה נהנה וזה חסר, אפילו מדעת נמי, אינו מוחל על חסרונו". עכ"ל. וע"ע שם (סי' שמח). וכ"כ הרמ"ע מפאנו המובא להלן אות טו.

אלא שי"ל, שבנ"ד כו"ע יודו. כיון שבנ"ד הגרוש גר בדירה לא רק בידיעת גרושתו אלא הוא גר מכח הסכם גירושין שלפיו הגרושה נתנה הסכמה מפורשת לגרוש לגור בדירה, ואף שבהסכם לא נאמר בפירוש שהגרוש פטור מתשלום שכירות, אולם מאידך גם לא נאמר בפירוש שעליו לשלם שכירות אלא נאמר סתם, שהגרוש ימשיך לגור בדירה עד מכירתה.

ומסתמות הדברים מסתבר יותר לומר, שדעת הצדדים היתה שהגרוש לא ישלם דמי שכירות, שאם לא כן היה להם לקבוע בהסכם את סכום השכירות שעליו לשלם.

ועוד, בסעיף יד להסכם נאמר בפירוש: "מעבר לאמור לעיל, אין כל תביעות זה על זו" והראיה שעד היום הגרושה לא תבעה דמי שכירות, וגם עתה שתבעה דמי שכירות, יש אומדנא דמוכח דלא תבעה אלא בגלל כעס שכועסת עליו כיון שלדבריה הוא מעכב את מכירת הדירה, ודמיא למ"ש תרומת הדשן להלן אות יג, והרמ"ע מפאנו אות טו, שהיכא שיש אומדנא דמוכח שלא תבע אלא משום כעס שכעס על הנתבע, פטור לשלם. {אמנם עי' מ"ש בזה החת"ס (חו"מ סי' קיט) מובא בפת"ת (חו"מ סי' רמו סק"ד וסי' שסג סק"ז}.

ומלבד זאת אף אם נאמר שהדבר לא יצא מכלל ספק, הרי הגרוש מוחזק בממון, ומספק אין מוציאין ממון מחזקתו.

יג) והשאלה בתרוה"ד שם היתה בראובן שתבע את בתו ואת בעלה חתנו שמעון, דמי מזונות של שנתיים שהאכילם מעבר לשנים שהתחייב לזונם אחר חתונתם. שמעון השיב, לא תבעת ממני כלום כל אותם הימים וגם לא אמרת מעולם שדעתך ליטול ממני דמים. ראובן טוען, שלא הפסיד דינו בזה שלא תבע עד עתה. הדין עם מי?

והשיב הרב שם, דהדין עם ראובן התובע, ואפילו אם ראובן איש עשיר הוא ואין דרכו להאכיל בני אדם בשכר, מ"מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא דהוי זה נהנה וזה חסר מעט כגון בבית חדש, וכ"ש בנ"ד דזה נהנה וזה חסר ממש הוא שהרי ודאי ראובן היה צריך יותר יציאות לשולחנו בשביל שמעון ואשתו.

ועוד כתב, ומצאתי שפסק מהרי"ח בשם רבינו אפרים, מי שאמר לחבירו אכול עמי, ואכל עמו, חייב לשלם לו דמי מזונו. משבור את כדי וקרע כסותי דחייב אע"פ שמותר לו לשבור. ומייתי ראיה ה"נ שאומר לו לאכול את שלו, חייב לשלם. והוסיף תרוה"ד, ולפ"ז בנ"ד אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונות שלו, לא נתחייב לפרוע דמי מזונות אשתו, לפי מ"ש בגמ' כתובות, מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו, הניח מעותיו על קרן הצבי. וכתב שם המרדכי בשם מור"ם דלא שנא אחר ול"ש אב, לעולם הניח מעותיו על קרן הצבי, דלא כירושלמי. וגם כתב שם במרדכי בשם רבינו ברוך, דלא דוקא שהלך בעלה למדה"י אלא אפילו אם הבעל כאן, הניח מעותיו על קרן הצבי. ור"ת ור"ח מוקמי הא דפורע חובו של חבירו פטור, דוקא במזונות אשתו.

וסיים, תרוה"ד אמנם נראה אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם וכלתם, שנה או שנתיים, מותר על הקצבה שמקבלין עליהם. והדברים נראים שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו, לא היה תובע ממנו כלום, וא"כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם. כה"ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיון דמחל פעם אחת, שוב אינו יכול לחזור ולתבוע אבל אי לאו בדרך זה, חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו לפי ברכת הבית. וכו'. ע"כ תשובת תרוה"ד.

יד) והביאו להלכה הרמ"א בד"מ (חו"מ סי' רמו אות ד), וכן בהגהת שו"ע שם (סי"ז), וז"ל: "האומר לחבירו, אכול עמי, צריך לשלם לו. ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה אבל היכא דנתן לו לשם מתנה רק אח"כ נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו פטור".

ועי' שם בש"ך שהשאיר דברי הרמ"א בצ"ע וע"ש בקצות החושן סק"א שכתב ליישב. וע"ע ברמ"א בשו"ע אהע"ז (סי' ע ס"ח) ובב"ש שם.

טו) וע"ע בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' פט) שכתב וז"ל: ".... עוד תבע שמעון מראובן חמיו מזונות בנו של ראובן שעמד בביתו כמו ארבעה חודשים - לדידי חזי לי דלא חש לקמחיה וכו' כי אפילו פחות מבן שש, שחייב אביו לזונו וכו' אפ"ה אם אדם אחר זן אותו, הניח מעותיו על קרן הצבי, ולא יהא אלא כפורע חובו של חבירו דהלה פטור וכו' אבל אם היה הבן גדול באותו זמן שעמד בבית גיסו, לכאורה היה נראה לחייב הבן כשיהיה לו לפרוע, ואין זה דומה לפורע חובו של חבירו, דהתם יהבינן טעמא משום דלא מטי הנאה לידיה דלוה, דמצי למימר מפייסנא ליה ומחל לי. ברם הכא ע"כ הא קא מהני ליה, ולא שדי איניש זוזיה בכדי, וקס"ד לדמוייה לחצר דקיימא לאגר וגברא דעביד למיגר דכ"ע חייב וכו' דזה נהנה וזה חסר - וכ"ת התם שלא לדעת בעל החצר והכא לדעת ופטור, לא מצינן למימר הכי, דהתם אע"ג דנקט "שלא מדעתו" ומשמע מתוך דברי רש"י דאילו מדעתו פטור. כבר חלקו עליו רבני צרפת, ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פסקו, דכיון דאיכא חסרון מעט גבי בעל הבית, משום שחרירותא דאשיתא, דצריך לשלם לו כל הנאותיו, כ"ש הכא דחסר טובא שזן אותו די מחסורו וה"ל זה נהנה וזה חסר לגמרי, ואפי' (אולי צ"ל ואפשר ועי' לעיל אות יב מתרוה"ד)שגם רש"י אינו מחלק בין לדעת בין שלא לדעת אלא גבי חצר דלא קיימא לאגרא, דעל הרוב אינו חסר כלל אבל בחצר דקיימא לאגרא דזה נהנה וזה חסר ודאי אינו מוחל נזקו. וה"ז דומה לאומר שבור את כדי, קרע את כסותי דחייב אם לא אמר לו ע"מ לפטור, בפרק החובל צב ע"א, ה"נ אע"פ שאמר לו לאכול חייב, וכדומה לזה כתב מגיד משנה פי"ב מהלכות אישות. ועכ"ז וכו' בנ"ד ודאי אומדנא דמוכח הוא שאם לא היה שמעון בא לכלל כעס עם חמיו, לא היה תובע לו כלל ממזונות בנו". וכו'. עכ"ל הרמ"ע מפאנו.

לפי"ז, בנ"ד נמי דחשיב כאמור, זה נהנה וזה חסר, אע"פ שהגרושה הסכימה שהגרוש ימשיך לגור בדירתם. חייב הגרוש לשלם לה דמי שכירות על חלקה בדירה וכמ"ש תרומת הדשן, הרמ"ע מפאנו והרמ"א הנ"ל, דהאומר לחבירו, אכול עמי, צריך לשלם לו.

טז) והנה בספר תשב"ץ (ח"א סי' קעד) כתב: "... שראובן הדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפירוש אלא אמר לו, דור בחצרי. סתם, שהוא פטור. שאפילו נכנס הוא מעצמו בחצר זו בלא רשות בעל החצר, פירוש, דר בחצר חבירו שלא מדעתו היה פטור, דזה נהנה וזה לא חסר הוא. ששמעון לא חסר בשביל דירתו שכירות שהיה נוטל מאחרים, שהוא היה דר בה. וזה פירוש דלא קיימא לאגרא (ב"ק כ) וכו' וכשפירש שמעון בים לצרכיו אמר לזה, דור בחצרי. דודאי פטור, ויש לנו לומר בזה מ"ש בגמ' על זה, וכי מה חסרו ומה הזיקו, ואי זה שכירות היה נוטל מחצר זו שנאמר שחסר אותו בשביל הנאתו של זה וכו' ולא עוד אלא אפילו פירש בים ולא אמר לו, דור בחצרי. אלא מדעתו דר בו. שזהו פירוש, דר בחצר חבירו של מדעתו, היה פטור. כ"ש כשהוא בעצמו אמר לו, דור בחצרי. דודאי פטור וכו' לפי שזה מדעתו דר בו. וכ"ש שזה היה דר בו בחנם בפירוש, שאמר לו, דור בחצרי חנם. ואח"כ לא חידש לו דברים בענין הדירה ההיא אלא עמד סתם בה וכו' פשיטא לן דאינו מעלה לו, ואפילו דר בה הרבה שנים, עד שיפרש ויאמר לו, מכאן ולהבא תדור בשכר וכו'. עכ"ל.

והביאו בקצרה בב"י (חו"מ סוס"י שסג) ופסקו הרמ"א בשו"ע שם (ס"י) וז"ל: "האומר לחבירו, דור בחצרי אין צריך ליתן לו שכר".

יז) ועי' בב"ח (חו"מ סוסי' שסג) וז"ל: "כתב ב"י על שם הרשב"ץ בתשובה דבאומר לחברו דור בחצרי סתם, דור בחצרי בחנם קאמר, מדלא פירש דור בחצרי בשכר. ונראה דלא מבעיא בגברא דלא עביד למיגר אפילו בחצר דקיימא לאגרא אלא אפילו גברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא נמי פטור,והיינו טעמא, דהא מה שצריך להעלות לו שכר בעלמא, אינו אלא משום דאומר לו, אם לא היית דר בו, היו באים אחרים לשכרו ועכשיו שראו אותך דר בו לא באו לשכרו כדכתבו התוס' (ב"ק כ ע"א ד"ה זה נהנה), וטענה זו אין לה מקום אלא אם כן כשנכנס בה שלא מדעת בעל החצר, דהשתא חסריה הדר בו, שהרי לא היה יכול להשכירו לאחר מחמתיה וחסריה ואכל חסרונו, אבל אם אמר לו, דור בחצרי, איהו הוא דחסריה אנפשיה. מיהו מהרא"י בתרומת הדשן סימן שי"ז כתב, דהיכא דזה נהנה וזה חסר, אפילו מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו ושכן פסק מהרי"ח על שם רבינו אפרים, על מי שאמר לחברו, אכול עמי, ואכל עמו, חייב לשלם לו דמי מזונות וכו' וכ"כ ב"י ביור"ד סי' קס"ו על שם תלמידי רשב"א, דבחצר דקיימא לאגרא והלוהו ודר בחצרו, דאע"ג דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינים מטעם ריבית, מ"מ חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא, ואפילו ידע בעל החצר שדר בה ושתק, לא משמע שיהא דעתו שידור בה בחנם. וכן אם אמר לו כשהלוהו, דור בחצרי, צריך להעלות לו שכר וכו' ועוד האריך עי"ש. ונראה לי, דבפלוגתא דרבואתא, המוציא מחברו עליו הראיה. ואם הדר בו מוחזק מצי למימר קים לי כרשב"ץ דדור בחצרי חנם קאמר ופטור מלתת שכירות. ואם בעל הבית מוחזק מצי למימר, קים לי כמהרי"ח ומהרא"י. וכך העלתי בתשובה (סי' לט), על הלכה למעשה ולשם הארכתי בס"ד. ודלא כהרב {הרמ"א} בהגהת שו"ע, שפסק כרשב"ץ בסתם. נראה לי. עכ"ל הב"ח.

יח) והשאלה שם בשו"ת הב"ח (הישנות סי' לט) היתה, בראובן שהיה יושב בבית הכנסת למטה במקום שמעון בשכירות, ואמר לו לוי, מה אתה יושב כאן, שב על מקומי למעלה, ואחר כלות השנה כשהיה חשבון בין ראובן ללוי בעסק משא ומתן, אמר לו לוי לראובן, אני תופס סך כך וכך בעד שכירות של מקום בית הכנסת שישבת עליה כל שנה זו. וראובן טוען, מאחר שאמרת לי לישב על מקומך למעלה ולא בקשת אז שום שכירות א"כ אין לך לבקש עתה שכירות? ובתחילה כתב הב"ח, שכיון שזה נהנה {ראובן} שלא היה לו מקום בביהכ"נ בחנם, וזה {לוי} חסר, שלא היה משכירו לאחרים כל זמן שזה ישב על מקומו. א"כ לכו"ע בזה ראובן חייב לשלם דמי שכירות המקום. כמ"ש בגמ' ב"ק (כ), אולם אח"כ כתב הב"ח וז"ל: "הא ליתא, דאיכא למימר דכל זה אינו אלא בשלא אמר לו בעל החצר, דור בחצרי. התם ודאי כיון שזה נכנס בחצר שלא מדעתו ודר בה אע"ג דבעל החצר רואהו דר בה ולא אמר לו כלום כמ"ש בחו"מ סי' שסג, לא אמרינן בהא שתיקה כהודאה דמיא כיון דלא אמר לו צא מחצרי, אלא אמרינן כיון דחסריה במה שנכנס בביתו ודר בה, דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו, אין מבקשים ממנו להשכיר, כמ"ש התוס' שם (ד"ה זה נהנה) והשתא כיון דאיכא טעמא לשתיקתו, דקאמר הלא כבר חסרו ומאי יועיל לי אם אומר לו עכשיו צא מן הבית, אחר שכבר חסר, ולכן שתק, כי אמר דכיון דחסרי, מעתה צריך לשלם לי שכרי, לא אמרינן בהא שתיקה כהודאה דמיא וכו' אבל בנ"ד דלא נכנס לישב במקומו למעלה אלא לפי שאמר לו, למה אתה יושב למטה, שב על מקומי למעלה, הוא ליה כמו שאמר לחבירו דור בחצרי בסתם, דאין צריך להעלות לו שכר. וכמ"ש ב"י בסי' שס"ג, על שם הרשב"ץ וכו' והרב בהגהות שו"ע (שם) הביאו לפסק הלכה וכו' אפילו בגברא דעביד למיגר וכו' והיינו טעמא, דכיון דמה שצריך להעלות לו שכר אינו אלא מטעמא דמצי אמר שעל ידיך אני חסר, דאם לא היית דר בה, היו באים אחרים לשכרו ועכשיו שראו אותך דר בו לא באו לשוכרו כדכתבו התוס', השתא ודאי טענה זו אין לה מקום אלא בנכנס זה לחצר שלא מדעת בעל החצר וכו' אבל אם אמר לו, דור בחצרי. א"כ הדר בו לא גרם לו חסרון, ולמה לא השכירו לאחר, וגם בשביל שראו לזה שדר בו לא מצא שוכרים לשוכרו. זה לא עשה הדר בו, אלא איהו דאפסיד אנפשיה, דגרם לעצמו חסרון זה, שאמר לו, דור בחצרי, ולמה יהיה חייב הדר וכו' אכן מהרא"י בת"ה סי' שי"ז כתב דהיכא דזה נהנה וזה חסר אפילו מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו ושכן פסק מהר"יח ע"ש רבינו אפרים וכו' וכ"ב ב"י ביו"ד סי' קסו בשם תלמידי הרשב"א וכו' אם אמר לו כשהלווהו, דור בחצרי, צריך להעלות שכר וכו' שמעינן מדבריהם, דאפילו באומר לו דור בחצרי, לאו בחנם קאמר אלא דור כדרך בני אדם שדרין בשכירות קאמר וכו' כיון שלא אמר ע"מ לפטור וכו' והלכך נלפע"ד דבנ"ד, דאם לוי הוא מוחזק בממון ראובן, יכול לתפוס בידו עד כדי שיעור דמי שכירות המקום, דמצי למימר קים ליה מהרי"ח וכמהרא"י. אבל אם ראובן מוחזק, ולוי בא להוציא מיד ראובן, דמצי למימר קים ליה כתשובת הרשב"ץ וכו' כללא דמילתא, דבפלוגתא דרבוותא ואיכא ספיקא דדינא, אין להוציא מיד המוחזק". עכ"ל. וע"ע בשו"ת הב"ח שם סי' קי"ז (בא"ד) מובאת תשובת המהר"ל מפראג שחלק על הב"ח. וע"ע בספר הלכה למשה פ"ג הי"ג (כח ע"ד).

יט) והנה מה שכתב הב"ח לפרש דברי התשב"ץ שמיירי אפילו בחצר דקיימא לאגרא ואפ"ה פטור מדמי שכירות. לכאורה המעיין בתשב"ץ שם יראה דהתשב"ץ מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא. כי נידון התשב"ץ היה בשמעון שעמד לצאת למדינת הים ולפני שהוא יצא אמר לראובן דור בחצרי חנם וראובן דר בחצר כמה שנים, ואח"כ שמעון תובע מראובן דמי שכירות של חצר, וע"ז פסק התשב"ץ שראובן פטור מלשלם לשמעון דמי שכירות. ראשית, משום שאמר לו להדיא דור בחנם. שנית, אפילו לא היה אומר לו בחנם. או אפילו לא היה אומר לו כלל דור בחצרי אלא ראובן היה דר בה בלי ידיעת שמעון. היה ראובן פטור מתשלום,כיון שהחצר לא היתה עומדת להשכרה כי לא היתה החצר פנויה כי שמעון היה גר בה ורק הוא יצא למדה"י לצרכיו. ומתי שיחזור ממדה"י הוא יחזור לדור בחצירו וא"כ זה נהנה וזה לא חסר הוא. נמצא שפירוש, חצר דקיימא לאגרא, לפי הרשב"ץ היינו, חצר פנויה שבעה"ב לא דר בה אבל חצר שבעה"ב דר בה אלא שיוצא ממנה זמנית לרגל עסקיו ועתיד לחזור לדור בה ואינו יודע מתי יחזור, לא חשיבא קיימא לאגרא.

כ) א"כ לפי"ז י"ל דהתשב"ץ לא פליג על תרומת הדשן. כי תרוה"ד מיירי בחצר דקיימא לאגרא, לכן הדר בה חייב לשלם ואילו התשב"ץ מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא ולכן הדר בה פטור לשלם. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ולפי"ז גם בדברי הרמ"א אין סתירה.

וכן ראיתי בכנ"הג (חו"מ מהדו"ב סי' שס"ג הגהב"י אות טז) שכתב: "אפשר דמיירי {התשב"ץ}, בחצר דלא קיימא לאגרא". והוסיף הכנה"ג וכתב: "אי נמי, שדעת הרשב"ץ כדעת האומרים דכל שלא היה בעל בית בעיר, פטור. שוב נדפס תשובות מהר"ש יונה וראיתי בסי' א, כתב שדעת הרשב"ץ ז"ל כתירוץ האחרון שכתבתי".

גם בביאור הגר"א שם (סקל"א), תמה על הב"ח וכתב: "ודבריו צ"ע, דהא כאן מיירי דלא עבידא לאגרא כמ"ש התשובה שם ואפילו פירש לים ולא אמר לו כו' כ"ש כו': (ליקוט), האומר לחבירו דור כוו'. ר"ל, בלא קיימא לאגרא, דאפילו לא אמר דור, פטור. כ"ש בא"ל דור. שם בתשובה וכ"ה להדיא בב"מ סד ב' א"ר יוסף וכו' א"ד אר"י וכו' ודור בחצרי וכו', ועיו"ד סי' קס"ו ס"ב בשו"ע והג"ה, ואע"ג דכ"ש הוא, כתבה הרב שלא תימא, בדור גרע, כמש"ש, וליתא, דשם לענין רבית קצץ מי גרע". ע"כ.

כא) אולם הש"ך שם (סקי"ג) הביא דברי הב"ח שכתב שהתשב"ץ ותרומת הדשן פליגי ולכן המוציא מחבירו עליו הראיה. והש"ך הסכים עם הב"ח וגם קצות החושן שם (סק"ט), כתב: "והאחרונים לא הכריעו בזה והניחו הדבר בספק וכמ"ש הב"ח והש"ך" ועוד כתב הקצות, שבנותן מתנה בסתם יש לחלק בין אם חייב לו איזה חוב, בזה לא אמרינן דרך מתנה נתן אלא ודאי בחובו הוא דפרע. לבין היכא דליכא חוב, איכא למימר כל בסתמא, דרך מתנה הוא. ע"ש. וע"ע בקצות סי' רמו סק"א וב'.

כב) ועי' שו"ת חת"ס (חו"מ סי' קיט) שנשאל בחותן שתובע את חתנו שישלם לו שכר דירה שהיה דר עם בתו בביתו, יתר על שנים שקצב לו דירה בחנם. והרב ז"ל הביא דברי הב"י בשם התשב"ץ ופסקו להלכה הרמ"א (חו"מ סי' שסג ס"י) "האומר לחבירו, דור בחצירי, אין צריך ליתן לו שכר" ושוב הביא הרב ז"ל את הסתירה בדברי הרמ"א ממה שפסק (חו"מ סי' רמו סי"ז) בשם תרוה"ד "האומר לחבירו, אכול עמי, צריך לשלם לו". וע"ז הביא דברי הב"ח שהסכימו עמו הש"ך, הקצות והנתיבות, דהוה ספיקא דדינא ואין להוציא מעות מהדר בו. ואחר שהאריך להסביר דברי הרמ"א סיים החת"ס "ע"כ אין אני רואה שום מקום להוציא מיד המוחזק הנתבע, אך עכ"פ נימא ליה, יען אינו זוכה אלא מטעם ס"ס הנ"ל או מפלוגת תשב"ץ ותה"ד, א"כ טוב וישר לבצוע הריב". עכ"ל החת"ס. והביאו בפת"ת (חו"מ סי' שסג סק"ז).

ובתחילה הביא הפת"ת שם דברי הנודע ביהודה (מהדו"ת חו"מ סוס"י לד) שכתב: "ומה שרוצה {האפוטרופוס} דמי מזונות מהיתומה שהחזיק על שלחנו.זהו מהלכות עמומות, והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות. ועי' בחו"מ בב"י סי' קכח. ועי' בסי' רמו בסופו בהגהה. ובסי' רצ סכ"ה. ועי' ביו"ד סי' רנג ס"ה, ועי' באה"ע סי' ע בב"ש סקכ"ח. ולכן נלענ"ד, אם אין לנו הוכחה ברורה שהאפוטרופוס כיון בתורת צדקה, והאפוטרופוס מוחזק בנכסי יתומים, ישבע האפוטרופוס שהיה דעתו על מנת לקבל תשלומין, וינכה דמי המזונות ממה שבידו, והכל לפי ראות עיני הדיין איך היה דעת האפוטרופוס בעת שנתן המזונות." עכ"ל.

ועוד הביא הפת"ת, תשובת רעק"א (סי' קמז) שכתב: "בזן לאינש דעלמא בסתם נראה דעת הפוסקים ראשונים ואחרונים דחייב לשלם וכו' אולם בזן ליתום בזה כתב בעה"ת בשם תשובת הרי"ף ופסקו בשו"ע יו"ד סי' רנג ס"ה, דבהגדיל א"צ לשלם כיון דלא פירש דנתן לו בתורת הלואה וכו' סתמא לשם מתנה וכו' מכל הלין נראה בנ"ד דתפס לא מהני וכו' ואולם אם תפס שלא בעדים י"ל דמהימן במגו דזן אותם דרך הלואה וכו' אבל אם בעת שזן אותו היה בידו משל היתום, אפילו בעדים מהני וכו'" עכ"ל. ע"ש.

(-) הרב יעקב זמיר, אב"ד

ב-5.2.05 הוגשה בפני ביה"ד בקשת ב"כ האשה לחייב את הגרוש בדמי שימוש ראויים עבור מגוריו בדירה בחלק האשה . הבקשה מתיחסת לתקופה בה התגורר הבעל לבדו בדירה מלפני כ-3 שנים .

הצדדים התגרשו לפני כשנה וחצי.

התביעה שבפנינו מתפצלת ל 3 תקופות.

התקופה הראשונה מתייחסת לתקופה של כשנה וחצי המתחילה עם עזיבת האשה את הדירה והבעל נותר בזמנו לגור לבדו בדירה, תקופה זו מסתיימת עם מתן הגט. וביצוע הגירושין. על תקופה זו לית מאן דפליג שהבעל פטור מלשלם עבור דמי שימוש ראויים וזאת מהטעם הפשוט שבסמוך למועד מסירת הגט ישבו הצדדים ודנו על כל התביעות הכספיות ההדדיות התלויות ועומדות ולאחר משא ומתן ארוך של מספר שעות הסכימו הצדדים מה שהסכימו. הסכמות עלו על הכתב והצדדים סיכמו את ההסכם במשפט "מעבר לאמור לעיל אין כל תביעות זה על זו" כלומר הצדדים מחלו זה לזה על תביעות נוספות באם קיימות, ומחילה אינה צריכה קנין. וכאן אף קיבלו בקנין. הרי שלא ניתן כיום להוסיף תביעות על תקופה שקדמה לסידור הגט.

התקופה השניה מתחילה עם סידור הגט ומסתיימת במועד הגשת התביעה של האשה לדמי שימוש ראויים עבור מגורים בחלקה של האשה.

התקופה השלישית מתייחסת מתאריך 5/2/05 מועד הגשת התביעה של האשה כנגד הגרוש לתשלום דמי שימוש ראויים עבור מגוריו בבית, ועד פינוי הדירה ע"י הגרוש.

הנה ראיתי את הפס"ד המקיף שכתב אב"ד בו אסף וקבץ בטוב טעם את כל שיטות הפוסקים הדנים בסוגית האומר לחבירו אכול עמי או דור עמי האם חייב לשלם לו שכר או פטור, והסיק שמכיון ש"בדור עמי" איתא מחלוקת בפוסקים הרי שהבעל יכול לומר קים לי כהשיטות שפטור מלשלם ולא ניתן לחייבו לשלם, משום דבדיני ממונות המוציא מחבירו עליו הראיה.

אמנם לענ"ד הויכוח בנדון דידן הוא לא על אמירת "דור עמי" האם פטור מלשלם או חייב, אלא הויכוח על ההסכם שנעשה בין הצדדים ועל פירושו של ההסכם. הבעל נשאר בדירה מכח ההסכם ולא מכח הזמנת האשה "דור עמי" ובהסכם דהיינו תנאים שאדם עושה עם חברו הולכים אחר הכוונה. כאשר הטענה שטוען אחד הצדדים היא שהחיוב אינו מספיק ברור, בכה"ג נפסק בשו"ע חו"מ סימן ס"א סעיף ט"ז "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה" והוא מדברי רבינו ירוחם.

וכעין זה פסק הרשב"א בתשובה בחלק ד' סימן קמ"א שנשאל במי שלוה מנה מחבירו וקבע זמן לפרעון "מכאן ועד ראש חדש פלוני או עד חדש פלוני ... מי נימא בהא עד, ועד בכלל, ויש לו כל אותו יום, ראש חדש, וכל החודש כמו שהיה לו אם לא נשבע לו.." והשיב... שהקובע זמן לפרוע עד חדש פלוני אין לו כל אותו חדש, אלא לכשיגיע חייב לפרוע דעד ולא עד בכלל, בדיני ממונות ונדרים ענין אחד יש להם כדמוכח בפרק קונם, ומשום דנדרים ודיני ממונות הכל הולך אחר לשון בני אדם". עכ"ל.

כוונת הרשב"א למשנה בנדרים דף ס' ע"א קונם יין שאני טועם.. עד הפסח, אסור עד שיגיע" כלומר עד הפסח ולא עד בכלל.

גם בריב"ש סימן ר"ז שהסתפק אם אדם אמר שמסתלק מדין ירושת אשתו "אלא א"כ תסדר דינה לפני מיתתה" כוונתו היתה לסידור בשטר צוואה או בקנין או אפי' בסדור בדבור לבד שיועיל.

ופסק הריב"ש "ובזה נראה שהולכין אחר לשון בני אדם כדרך שרגילין לדבר בכיוצא בזה כמו שכתבו המפרשים ז"ל שבכל עניני שטרות הולכין בהן אחר לשון בני אדם, דומיא דנדרים כדמשמע בסוף פ' קונם יין דמדמה שטרות לנדרים לענין שיש לכתוב בשטרות לשון שמשמעותו כן בנדרים" ... וכן כתב אח"כ "ושטרות נמי לעולם הולכין בהם אחר לשון בני אדם, אלא שלפעמים כשאין לשון בני אדם ברור בדבר ההוא, הולכין אחר לשון תורה".

גם בחו"מ בסימן מ"ב בדברי הטור והב"י שם ישנם דוגמאות שאם אין החיוב ברור הולכין אחר המנהג "היה כתוב בו חשבון סתם הולכין אחר המנהג שרגילין לעשות בו באותו מקום".

בהסכם הגירושין נכתב "שהבעל ימשיך להתגורר בדירה עד למכירתה" . לעומת זאת לא נכתב במפורש שהבעל לא ישלם לאשה עבור מגוריו בחלק שלה .

יצויין שהגרוש בדיון שבפנינו ב- כ"ו תמוז תשס"ד 15.7.04 בעמ' 2 לפרוטוקול, הודה שלפחות פעם אחת עיכב המכירה ואמר לאחד הקונים הפוטנציאליים "שהדירה מכורה" . בנוסף, עו"ד הקודם של האשה עו"ד שחר, תיאר במכתביו לביה"ד כיצד פעם אחר פעם נדחה על ידי ב"כ הבעל וגם בכך לכאורה יש משום חבלה במכירה. בנדון דידן ברור היה שפני הצדדים למכירה מיידית של הדירה ואף שהצדדים קיבלו על עצמם לעשות זאת ולנסות במשך מספר חדשים עוד קודם לנסיון של ב"כ הצדדים ככונסי נכסים.

עיון בתיק מגלה שלא רק שהבעל לא עשה מאמצים כל שהם למכירת הדירה בעת שהותו בה אלא אף חבל והפריע לקונים ולב"כ האשה שניסו לבא לראות ולהראות את הדירה לקונים פוטנציאליים.

מספר ישיבות של ביה"ד נסבו סביב ענין זה והעיכובים והקשיים שהבעל וב"כ עשו במכירת הדירה מכתבים רבים הופנו לביה"ד ולצד שכנגד בענין זה, אמנם הצד שכנגד הכחיש והסכים להודות רק במקצת, אולם לענ"ד ניכרים דברי אמת והעיון בתיק מגלה שאכן כפי הנראה לבעל לא אצה הדרך לפנות את הבית, הוא גר בדירה בחנם בחלקה של האשה ומבחינתו יכול היה המצב להמשיך לנצח.

רק לאחר שביה"ד מינה כונס נכסים נוסף חיצוני המוכר לביה"ד ופעל רבות למכירת הדירה הדירה נמכרה.

וכעת נשוב לנדון דידן מאחר ונפסק בשו"ע שבתנאים שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה האם קיים ספק שהאשה לא התכוונה לתת לבעל לגור בדירה (שנבנתה בכספי הוריה) עד אין קץ ללא שישלם לה מאומה ויחבל במכירתה.

עיון בהסכם יגלה כמה וכמה תנאים נכתבו בענין המכירה. מבחינתה של האשה המכירה היתה אמורה להתבצע מיידית, ולפחות לנסות למכור מיידית ולא להמתין כשנתיים עד אשר ביה"ד ימנה כונס נכסים נוסף שימכור את הדירה.

ועל כן לאור התנהגות הבעל ואי שיתוף הפעולה הכנה מצדו בענין המכירה וע"מ שלא יצא חוטא נשכר היה מקום לכאורא לחייבו לשלם לאשה דמי שכירות ראויים עבור מגוריו בחלקה של האשה ממועד סידור הגט ועד לפינוי הדירה, אולם מכיון שלא ברור לנו מאיזה תאריך במדוייק לא שיתף פעולה במכירה ובנוסף, הבעל רק הודה במקצת בענין זה על כן נסתפק בחיובו לשלם לאשה דמי שכירות ראויים החל מיום הגשת התביעה ועד ליום פינוי הדירה בפועל ע"י הבעל.

על התקופה השלישית ממועד שהאשה הגישה התביעה לענ"ד ודאי שהבעל יחוייב בתשלום השכירות וזאת עפ"י מה שנפסק בשו"ע חו"מ סימן שס"ג סעיף ו' "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו ... ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכרו שהרי חסרו ממון" וברמ"א שם" ... וסתם בתים בזמן הזה קיימו לאגרא ואע"ג דעדיין לא השכירו מעולם" ובסמ"ע שם סעיף קטן י"ז שהרי חסרו ממון ... ואין זה מחשב גרמא בניזקין כיון דזה דר בו ואכל את כספו ואע"ג דלא נהנה בו מ"מ אכלו".

הגשת תביעה בביה"ד לתשלום דמי שימוש ראויים הרי היא אמירה מצד האשה לגרוש "צא" וכפי שנפסק בשו"ע "שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו" ובזה גם הרמ"א מודה ואין זה שייך "לדור עמי" ובזמן זה כבר הוכח לנו שהבעל לא שיתף פעולה בלשון המעטה בענין מכירת הדירה ומכיון שבזה הולכין אחר הכוונה, ודאי שכוונת האשה בשעת ההסכם לא היתה ליתן לבעל אפשרות ואישור לגור בחנם כל ימי חייו בדירה שמחציתה שלה והוא יחבל באפשרות מכירתה.

על כן יש לפסוק שעל הגרוש לשלם לאשה החל מ 5/2/05 250$ לחדש לפי שער יציג וזאת עד למועד פינוי הבית ע"י הגרוש.

באם לא חולקו הכספים של מכירת הדירה ניתן לקזז סכום זה מחלקו של הבעל.

(-) הרב אברהם שינדלר, דיין

כבר הארכנו בפס"ד ג'אן (נתניה 8443) מיום ל' ניסן תשס"ד, בדין זכויות בני זוג גרושים בדירתם המשותפת. והעלנו שם שדינם כדין שותפין.

בפס"ד דין זה כתבנו שאם אחד מבני הזוג גר בדירה אחרי הגירושין, חובתו לשלם עבור שימושו בחלקו של השני, והבאנו דברי הרשב"ש בתשובותיו ס' קל בזה.

והעלנו שם שאף דברי הרשב"א בתשובה ח"ב ס' קמ"א, שפסקה הרמ"א בסימן שס"ג ס"ח, שאין השני יכול לדרוש להשתמש אותו זמן שהשתמש הראשון אינם חולקים על דברי הרשב"ש, היכא ששניהם אינם יכולים לגור ביחד, ולכן בבני זוג גרושים ודאי יכול לדרוש שישלמו לו עבור שימושו בדירה ואף שסוגיית השימוש לא הוזכרה כלל בהסכם הגירושין. ע"ש מה שהארכנו ואכ"מ להאריך שנית, ולכן אין ספק שמשורת הדין זכותה של הגרושה לדרוש דמי שימוש עבור חלקה בדירה.

ואף אם אמרה לו במפורש גור בחצרי, אין הכרח שהכוונה גור בחצרי בחינם ובלא תשלום. ועכ"פ לענין הלכה למעשה, הנני מסכים למש"כ והאריך עמיתי האב"ד הגר"י זמיר בטוטו"ד בפסק דינו שאין אפשרות לגבות דמי שכירות מהגרוש מכיוון שיכול לטעון קים לי כפוסקים הפוטרים אותו מלשלם והממע"ה. ולכן אם נכתב בסתמא בהסכם הגירושין שאחד מן הצדדים יגור בדירה והצד השני חתם והסכים לסעיף זה הרי הוא כמרשה לו לגור בחצירו. ואף שדין גור בחצרי המוזכר בש"ס ובפוסקים מיירי כשהיוזם הוא הבעלים, נראה שאין לחלק בדבר ואף אם המעונין לגור בדירה הוא שהעלה תביעה זו והצד השני הסכים עמו.

אמנם מה שיש לדון לכאורה בנידון דידן, שהרי הצדדים הגיעו להסכם בסיוע חבר ביה"ד, בדיונים שנערכו בפנינו טענה האשה שהחלק הארי מדמי קניית הדירה היו מכספים שקיבלה מהוריה. והאשה לא רצתה להשאיר מרצונה את השימוש בדירה לגרוש. אך הנימוק שהכריע את הכף היה, שמגורי הגרוש בדירה יעזרו לזירוז ההליכים למכירתה, מפני שהלה יהיה מצוי בדירה ויוכל לתחזקה ולהכניס קונים פוטנציאלים כדי לראותה. בפועל עבר זמן רב ממועד הגירושין עד מכירת הדירה. למרות מגורי הבעל בדירה, הליך מכירתה לא התקדם כלל, ולטענת הגרושה הגרוש לא רק שלא נקט הליכים למכירתה אלא אף שיבש וחיבל בהליכי המכירה. והנה אף שהגרוש וב"כ הכחישו הדברים, על פניהם נראים הדברים שאכן הגרוש לא פעל כראוי לקדם המכירה, ואכן משנתמנה כונס נכסים חיצוני, הדירה נמכרה תוך זמן קצר ואין ספק שהאומדנא מוכחת שהגרוש לא פעל כפי שהיה מצופה ממנו למימוש הליכי הכינוס.

לכאורה יש לומר שהסכמת הגרושה למגורי הגרוש היתה, מפני שבתמורה למגוריו יפעל הלה במרץ למכירת הדירה ולפי"ז טרחתו תהוה שכר שימוש בדירה, ומעתה יש לומר שבהסכמתה למגוריו, אין הכוונה שיגור בחינם אלא שעיסוקו במכירתה לטובת שניהם הוא יהוה תשלום דמי השכירות. ועתה יש לומר שמכיוון שלא מילא חלקו בתשלום דמי השכירות, חזרה אליו החובה הראשונית והיסודית לשלם עבור שימושו בדירה. ובפרט מאז הוגשה התביעה לתשלום עבור השימוש.

והנה סעיף יב להסכם קובע: "הבעל ימשיך לגור בדירה עד למכירתה", ומכיוון שבסעיף נכתב במפורש שמגורי הבעל יהיו עד למכירת הדירה, אין הגרושה יכולה לעכב מגוריו,דאף ששנינו בסימן רי"ב ס"א בהג"ה "האומר ידור פלוני בבית זה ולא קצב זמן הדירה, אפילו רק שעה אחת במשמע", היינו בלא קצב, שיכול לטעון נתתי לך לגור בו שעה (ועיין חו"מ סימן ס' ס"ג ברמ"א ובסמ"ע ובש"ך שם, ובסמ"ע ובש"ך בס' רי"ב), אבל בנידון דידן שקצבו במפורש עד למכירתה ודאי שהגרוש מוחזק בזכות לגור בדירה ואינה יכולה לסלקו.

אמנם יש לומר שעכ"פ חייב לשלם, שאין בדברים משום מחילה על דמי שימוש, או שכתיבת סעיף זה נעשתה על פי ההנחות והטענות שהעלו הצדדים בעת המו"מ ביניהם, אמנם נראה שמכיוון שהצדדים לא הזכירו במפורש שחובה על הגרוש לשלם לגרושה דמי שכירות ולא נקבע שסכום כלשהו יורד מחלקו של הגרוש, ש"מ שכנראה הסכימו שמגורי הגרוש יהיו בחינם ועכ"פ מכיוון שהדברים אינו מפורשים בהסכם אין אחד הצדדים יכול לטעון שהדבר נעשה בתנאי, וכדאיתא בכתובת יט,ב דאין נאמנים לומר תנאי היו דברינו.

ואף שמהאמור בהסכם זה, "מעבר לאמור לעיל אין כל תביעה זה על זו", אין להוכיח, שכוונת הדברים היא שאין תביעה לגבי נכסים משותפים שהיו לצדדים, או על נכס הנמצא ברשות אחד מהצדדים בעת הנישואין, שמשנהו לא ידרוש זכויות ממוניות בו. ונוסח זה מקובל בכל הסכמי גירושין ואף בפסקי דין לגירושין המוצאים על ידי בית דיננו, ואין בכוונת הדברים שצד אחר לא יוכל לדרוש ממשנהו תשלום עבור שימוש בדבר השייך לו על פי ההסכם, שעל מה שחולק וניתן לאחד מהם, ודאי לצד המקבל יש בעלות גמורה ויכול לדרוש ולממש זכויותיו הממוניות אם לא ויתר עליהם בפירוש. אך עכ"פ מדלא פירשו והזכירו תשלום דמי שכירות משמע שהמגורים יהיו בחינם.

ואף שכתבנו לעיל ומסתבר לי שהסכמת הגרושה למגורי הגרוש היתה בתמורה למאמציו למכירת הדירה, ותנאי זה לא מולא על ידו, ושוב הדר דינא שחובה עליו לשלם עבור שימוש בדירה. הדברים שאמרנו הינם אומדנא, אך אין הדברים אומדנא דמוכח בלא כל פקפוק. ועיין בחו"מ סימן ט"ו ס"ה שאין לבי"ד לדון בזמן הזה על פי אומדנא ועיין בפתחי תשובה שם מש"כ בזה, וכבר הארכנו במקום אחר באיזה אומדנא הדיין יכול לדון אף בזמן הזה, אך עכ"פ בנידון דידן נראה שאין באפשרותינו להוציא ממון מיד הגרוש. ולקבוע שהוא חייב בתשלום דמי שימוש לגרושה ומשכך הנני מצטרף למסקנת פסק דינו של האב"ד הגר"י זמיר, ודוחה תביעת הגרושה לתשלום דמי שימוש.

(-) הרב שלמה שפירא, דיין

לאור האמור, אנו פוסקים:
א. האשה תבעה מהגרוש לשלם לה עבור מגוריו בדירה בחלקה, האשה תבעה לחייבו בדמי שכירות ראוים. בענין זה נחלקו חברי ביה"ד, לדעת הרוב בנסיבות מקרה זה אין הגרוש חייב לשלם מאומה לאשה, לדעת המיעוט על הגרוש לשלם 250$ לחודש החל מיום התביעה 5.2.05 ועד ליום פינוי הדירה ע"י הגרוש. חברי ביה"ד כתבו נימוקיהם בהרחבה והם חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. ביה"ד פוסק כדעת הרוב.
ב. בענין רכב הונדה סיוויק מ"ר XXXXX שנת יצור 1997 הרכב רשום על שם האשה, עוד קודם לנישואיה, הרכב נקנה בזמנו בזכויותיה כעולה חדשה ועומד מזה שנים לשימושה האישי. ביה"ד קובע שהרכב ישאר בבעלותה של האשה.
ביה"ד מבטל העיקול שהוצא על רכב זה.
ג. בענין הארנונה, ביה"ד קובע שחוב הארנונה ישולם שוה בשוה על ידי הצדדים וכפי שהוסכם בהסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים.
ד. בענין חובות החשמל והמים, על הבעל לשלמם וניתן לקזזם מהסכומים המגיעים לבעל מכספי חלוקת הדיר (באם קיימים חובות חשמל ומים על התקופה בה התגוררה האשה עם בעלה בדירה, על תקופה זו יש לחלק החוב שוה בשוה), וכפי שהוסכם ביניהם בהסכם הגירושין.

ניתן ביום ט"ז טבת תשס"ו (16/01/2006)

(-) הרב יעקב זמיר, אב"ד          (-) הרב שלמה שפירא, דיין          (-) הרב אברהם שינדלר, דיין