לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים בתיק 756555/1 מיום ט"ו כסלו תשע"ב אשר חייב את הבעל [פלוני] לגרש את אשתו [פלונית].

בפסק הדין האמור קובע בית הדין האזורי כי האישה היא בבחינת טוענת מאיס עלי בטענה מבוררת וזאת בהתבסס על המצב הבין זוגי שבין הצדדים אשר נתברר לבית הדין כי לא היה טוב במשך שנים רבות, ועל העובדה שאין עליה חולק כי הבעל הפיץ כנגד האישה במסגרת המשפחה המורחבת ובמסגרת השכונתית מכתבים ופשקוילים אשר היה בהם משום השחרת פני האישה והוריה ברבים.

מכאן, לדברי בית הדין האזורי, כי יש חיוב לבעל לגרש את האישה וזאת בהתאם לשיטות הנוהגות לחייב גט בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת כפי שבוארו בהרחבה במאמרו של הגר"ח איזירר בשורת הדין ב עמ' 64.

מוסיף בית הדין וקובע כי גם אם היינו אומרים על דרך כלל כי אין מקום לחיוב הרי שבמקום בו לא שייך שהבעל יתקן את מצב המאיסות ללא עזרת האישה, והיא מבחינתה אינה רוצה ומסוגלת לעזור בכך, הרי שיש מקום לחייב גט לכולי עלמא.

על פסק דין זה מבקש הבעל לערער, בין מבחינה עובדתית ובין מבחינה הלכתית. מבחינה עובדתית נטען על ידו כי שגה בית הדין בפרשנות העובדות ובכך שהאמין לדברי האישה. לדבריו, מדובר באישה שיש לה הפרעה באישיות ואשר מושפעת לרעה מאמה אשר חותרת ללא הרף כדי לשכנע את האישה להתגרש. אמנם האישה מצידה למעשה מעוניינת לחזור לשלום בית, ומכאן בקשתו של הבעל לחייב את האישה לחזור לשלום בית.

מבחינה הלכתית טוען הבעל כנגד פסק הדין האמור, כי דעתו של הגר"ח איזירר אינה הלכה פסוקה בעניין חיוב גט בטענת מאיס עלי, ויש להורות כי הלכה כדעות הסוברות כי אין מקום לחייב גט באופן זה.

מעיון בתיק עולה כי הצדדים חלוקים בצורה קיצונית לגבי הסיבות שהביאו לידי המשבר בחיי הנישואין שלהם. בכתב התביעה של האישה מופעים יותר ממאה סעיפים אשר יש ברובם – אילו הוכחו – כדי להביא למסקנה כי על הבעל לגרש את אשתו. לדבריה, מדובר בבעל עם הפרעה נפשית, אשר היה מתעלל בה הן מבחינה פיסית והן מבחינה נפשית. אמו של הבעל הייתה דמות דומיננטית בבית בניגוד לרצונה. הבעל מנע ממנה חיי אישות כעונש או כתכתיב. הבעל אינו מתקלח וריח רע נודף ממנו. הבעל הוציא את דיבתה רעה בעיני השכנים והקרובים, ונהג להכות את ילדיו ולהתעלל בהם.

מנגד, בכתבים שהגיש הבעל לבית הדין מצטיירת תמונה הפוכה לחלוטין. לטענת הבעל, הוא אדם סלחן ומבליג ומנגד האישה הינה תוקפנית בעלת אישיות חצויה אשר נוהגת לתקוף אותו הן במילים והן במכות, מאבדת שליטה לעיתים תכופות, ואינה מטפלת בבית ובילדים.

נראה כי קיים קושי מעשי לקבוע מי האשם במצב המתמשך שנוצר – ודאי לגבינו, היושבים בערכאת ערעור – אלא שבנסיבות שלפנינו לא נראה שיש צורך להגיע להכרעה שכזו. עובדה אחת ברורה למעלה מכל ספק; קרי: הפצתם של מכתבים מטעם הבעל אשר יש בהם פירוט רב ונרחב בנוגע למעשיה ומעלליה הנטענים של האישה. במכתבים אלו פירט הבעל את חיי בני הזוג בפרטי פרטים. הוא לא פסח על דברים הנוגעים בינו לבינה, הטיל ספק בשפיותה של האישה, והשפיל את האישה ומשפחתה. לא מדובר במכתב אחד או שתיים, כי אם במספר מכתבים בעלי עמודים רבים אשר נכתבו על פני פרק זמן של כחודשיים ונשלחו לקרובים ולשכנים. נטען אמנם על ידי הבעל כי דבר זה נעשה במענה להפצת שקרים מצידה של האישה כלפיו, אלא שדבר זה לא הוכח על ידו כלל.

וכך לשון הרמ"א באבן העזר קנ"ד ג:

ואם אין ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות.

ובתשובת הרשב"א במיוחסות סי' ק"ב:

וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מתמיד להכותה שאינו נאמן לטעון עליה שהיא מקללתו בפניו דלא כל הימנו לאחזוקה בפרוצה, כענין שאמרו בפ' המדיר גבי ע"מ שלא תלך לבית המשתה.

אלא שאין מכאן בהכרח כדי לקבוע חיוב גט שהרי מה ששנינו בגמ' כתובות (עב) לגבי אדם שמדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל שיוציא מחמת שמשיאה שם רע בשכנותיה, זה איירי מחמת העתיד ושעל כן רוצה היא בגט כדי שלא יהיה לה אותו שם רע. אמנם לגבי מעשה של הוצאת שם רע שכבר נעשה הרי שאין בזה כדי לחייב את הבעל להוציא שהרי אין האישה טוענת מחשש העתיד כי אם מחמת מה שאירע כבר.

אלא שלמרות שאין בכך חיוב מצד עצמו מכל מקום ברור כי יש בכך כדי ליצור אצל האישה טענת מאיס עלי, שכן מואסת היא ואינה רוצה באדם שעשה לה כך. טענה זו אינה נבחנת על סמך העתיד אלא עוסקת בעבר. היינו, מאחר שהבעל עשה לה כך, שוב אין היא יכולה לחיות איתו.

בדומה, עיין דבריו של הנודע ביהודה תניינא סימן צ' לגבי אדם שעזב את אשתו לתקופה ארוכה ועתה מתחרט ורוצה לחזור והיא מצידה אינה רוצה, ודן שם דאין מקום לכוף כדין עוזב את אשתו דהרי מבחינת העתיד רוצה הבעל לחזור וטוען שלא יעשה עוד כן, וכתב שם דמכל מקום האישה מבחינתה יכולה לטעון כי מאוס הוא עליה מחמת מה שעשה בעבר.

אכן גם בעניין העומד לפנינו מתחרט הבעל על שליחת מכתבים אלו, אלא שכאמור אין בכך די כדי להכחיש את טענת המאיס עלי מצידה של האישה.

מאחר וכן, הרי מדובר בטענת מאיס עלי ובאמתלא מבוררת.

לעניין זה נטען על ידי הבעל כי אין לקבל להלכה כי קיים חיוב גט באופן זה, ומאחר וכך יש להורות לצדדים לחזור לשלום בית.

ברור כי גם לשיטות הסוברות כי אין לחייב גט במאיס עלי בטענה מבוררת, מכל מקום ודאי לא כופים את האישה לחזור לשלום בית וכדברי הרמ"א בסימן עז:

ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו.

ואף פוסקים כי מצווה על הבעל לתת גט לאישה כמבואר בדברי רבינו יונה שהובאו בשטמ"ק כתובות סד:

וכתב רבינו יונה ז"ל וז"ל דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפייה בשוטים אבל ב"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא. ורבינו תם ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר.

ועיין בעניין זה פד"ר יב עמ' 103 ובפס"ד בתיק 810538/2 שניתן בב"ד הגדול ע"י הדיינים הרב שרמן, הרב אלגרבלי והרב רבינוביץ.

ואף באופן זה יש מצבים שניתן להחיל הרחקות דרבינו תם כמבואר בתשובת מהרי"ק בסימן כט, ועיין גם בביאור הגר"א סימן קנד ס"ק סז, ועיין גם בהרחבה בפס"ד בתיק 1-21-9918 שניתן על ידי הדיינים הרב אלגרבלי, הרב אליעזרוב והרב רבינוביץ, שבו ביארו בהרחבה כי במקום שבו המאיס עלי הוא מחמת התנהגותו השלילית של הבעל כלפי האישה הרי שניתן לקבוע הרחקות דר"ת.

מאחר וכן נראה כי יש לקבוע כי מצווה על הצדדים להתגרש, וכי במידה והבעל לא יאות לקיים מצווה זו הרי שיהיה ניתן לקרותו עבריינא, ואף ניתן יהיה להחיל הרחקות דר"ת כנגדו בהתאם לשיקול הדעת של בית הדין האזורי.

הרב יצחק אלמליח – דיין

ראיתי את דברי עמיתי הרה"ג יצחק אלמליח שכתב "אלא שאין מכאן בהכרח כדי לקבוע חיוב גט שהרי מה ששנינו בגמ' כתובות (עב) לגבי אדם שמדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל שיוציא מחמת שמשיאה שם רע בשכנותיה, זה איירי מחמת העתיד ושעל כן רוצה היא בגט כדי שלא יהיה לה אותו שם רע. אמנם לגבי מעשה של הוצאת שם רע שכבר נעשה הרי שאין בזה כדי לחייב את הבעל להוציא שהרי אין האישה טוענת מחשש העתיד כי אם מחמת מה שאירע כבר".

ונראה לי שאין הבדל בין משיאה שם רע בעתיד לבין השיאה שם רע בעבר, מאחר שיש בכך גם השלכה לגבי העתיד מבחינה חברתית כשהיא סובלת מתחושת ניכור ודחיה בחברה כתוצאה מהשם הרע אשר לרוב הולך ומתגבר בבחינת חברא חברא אית ליה, מלבד עצם השם רע מסוג זה כשלעצמו שיש לראותו כעילה לחיוב גט

עיין תשב"ץ חלק ב סימן ח בנידון אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות... קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתי' כי היא היתה אם כל חי בפ' אע"פ (ס"א ע"א) ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרי' יוציא ויתן כתובה כדאי' בהמדיר בהרבה מקומו' (ע' ע"א ע"א ע"ב) דוק ותשכח כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה... ואפי' לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס (שם ע"ז ע"א) דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות

ודון מיניה ואוקי באתרין שגם בנידוננו שצער האשה הולך ומתמשך כתוצאה מהתהודה שיש לכל שם רע, שיש לחייבו בגט.

משכך יש כאן עילה מובהקת לחייב הבעל בגט בנוסף לעובדא שנראה ברור שהיום האשה מואסת כיום בבעלה באמתלא מבוררת המסמנת ומגלה נחישות האשה להתגרש באופן סופי, שיש פוסקים הסוברים שיש לחייב בגט. עיין יביע אומר ושו"ת ציץ אליעזר.

באשר למ"ש עמיתי כשיש מצווה לגרש יש להחיל הרחקה דרבינו תם, יש מקום לדון ולהרהר בדבר ועוד חזון למועד. אולם לעניינו לא צריך להכריע באמור מאחר ונ"ל שיש לחייב בגט כאמור וביה"ד האזורי יחליט במתחייב מכך כדי להוציא לפועל החיוב בגט הלכה למעשה.

הרב ציון אלגרבלי – דיין

לאחר שעברתי על כל החומר שבתיק וכן לאחר שמיעת הצדדים נראה במקרה שלפנינו כי על אף שהבעל טוען שרצונו בשלום בית, האשה אכן מואסת בבעלה ותובעת אך ורק גירושין וכפי שכתבו בדעת הרוב בביה"ד האזורי וכפי שכתבו עמיתי הרבנים הגאונים שליט"א.

והשאלה העומדת לפנינו היא: מה הדין באשה המואסת בבעלה ותובעת גירושין ומאידך הבעל רצונו בשלום בית.

הנה בפסקי דין רבניים כרך ז' עמוד 4 פס"ד מהרבנים הגאונים יצחק ניסים זצ"ל, בצלאל ז'ולטי זצ"ל, והרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל, מובא כדלהלן:

"גם אם נניח שדינה של המערערת היא כאשה הבאה בטענת מאיס עלי בטענה מבוררת, אכתי אין בזה לחייב את הבעל במתן גט וכו' מדברי הרשב"א משמע דלא רק שאין כופין את הבעל לגרשה בטוענת מאיס עלי אלא אף לא מחייבים אותו לתת גט."

ובמרדכי בכתובות דף ע"ז מביא את שיטת ר"ת דאף בדינא דמתיבתא הבעל מגרש אם רוצה לגרש, ומשמע להדיא דתלוי ברצונו של הבעל.

וכן מביא שם תשובות הר' מאיר שעל דינא דמתיבתא כתב "ומעגנין לה עד שתתפייס להיות עמו או עד שיתפייס הוא ליתן גט" משמע כמו"כ דתלוי ברצונו של הבעל.

וכן מובא בשו"ת רש"ל סימן מ"א דאף במאיס עלי בטענה מבוררת אין כופין את הבעל וכן אין מחייבים, מדכתב שם "ואף אם כפוהו בדברים עד שנתרצה לגט", וכן בשו"ת רש"ל סימן ס"ט.

ובפס"ד רבניים כרך ז' עמוד 201-206 פס"ד מהרבנים הגאונים יצחק ניסים זצ"ל אליעזר גולדשמיד זצ"ל והרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שם דנים ומביאים דנהי דלא כופין במאיס עלי, מ"מ י"ל דחיוב יש, ומביאים שיטות דאין חיוב, ולאחר מכן מביאים את שיטת הריטב"א וכן את שיטת המאירי שיש חיוב לתת גט וכן מדייקים משו"ת בנימין זאב, ומשמע שם בפס"ד שמצרפים שיטות אלו לחייב את הבעל בגט מדין משיא שם רע בשכנותיה השייך בפס"ד הנזכר שם.

ובפס"ד רבניים כרך י"ב עמוד 339-337 פס"ד מהרבנים הגאונים הרה"ג שמואל שפירא זצ"ל, הרה"ג משה יוסף מילצקי זצ"ל והרה"ג משה טופיק שליט"א, מביאים שם את דעות הפוסקים בענין טוענת מאיס עלי, אם מחייבים בגט או לא מחייבים, ומסיקים שם לדינא [בעמוד 339 בסוף הקטע הראשון], שאף לדינא דמתיבתא ואף בטענה מבוררת לא כופין ולא מחייבים [וכן יעויין פס"ד רבניים כרך ב' עמוד 194-195] אלא שכתבו שם בפס"ד אף בדעת ר"ת [עמוד 338 בקטע השני] כדלהלן:

"ולכן במאיס עלי אע"ג שאין חייב לגרש, בשעת הצורך אפשר לעשות הרחקה."

גם הרה"ג חיים גדליה צימבליסט שליט"א בספר שורת הדין כרך ה' עמוד ר"ל-רל"ו כותב כדלהלן: "ולמעשה נהיגי עלמא כדעת ר"ת ורוב הפוסקים שגם אין מחייבים אותו לגרש". אולם לאחר שדן באריכות באם יש אפשרות להחיל על הבעל דינא דהרחקה דר"ת מסיק בסוף דבריו כדלהלן:

"מסתבר שבמקום עיגון גדול טוב שלא להחמיר אלא להעמיד הדבר על עיקר הדין ולהשתמש בהרחקה דר"ת אולי יועיל."

כמו"כ יעויין בספר שורת הדיו כרך ה' במאמרו של הרה"ג אוריאל לביא שליט"א, שמביא בהרחבה בנידון זה, ומסיק שם בעמוד רל"ט-רמ"ג שבמקום שיש עיגון מתמשך ולאחר שיקול דעת מיוחד של ביה"ד שהאשה מתעגנת, יש להחיל על הבעל הרחקה דר"ת.

ויעוין מאמרו הארוך והמקיף של הרה"ג חגי איזירר שליט"א בספר שורת הדין כרך ב' עמוד ס"ד-קי"ח שהמשמעות בדבריו היא, שבמאיס עלי בטענה מבוררת יש חיוב גט על הבעל.

יש להוסיף כי בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' סימן כ"א כתב בהרחבה בנושא אשה הטוענת מאיס עלי, ומביא בתשובה הנ"ל את כל השיטות בנושא זה, ולמסקנת דבריו כתב שם בסוף אות י"ב כדלהלן:

"עם בירור כל הנ"ל, יש מקום סביר להחליט ולומר שבמורדת בטענת מאיס עליה באמתלאה ברורה אחרי עבור י"ב חודש ממרידתה אפשר לכל הדעות לכוף הבעל לגרש בדרך ברירה, דהיינו אם לא יגרש לחייבו במזונות אשתו כשהיא יושבת בנפרד ממנו ואם צורך השעה דורשת אפשר להתנהג כך גם בתוך י"ב חודש."

ובחלק ה' סימן כ"ו בתשובתו להרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל כתב שם כדלהלן:

"ובסיכומם של דברים אני אומר, כי כאמור ידעתי גם ידעתי דברי רבותינו הגדולים ז"ל שמפיהם אנו חיים אשר יצאו בסופה ובסערה נגד כפיה זאת, מי ביותר ומי בפחות וכו' אבל ידעתי גם דברי רבותינו גדולי הפוסקים האחרים ז"ל וחושבני שבהשיתנו אל לבנו להאזין גם להמולת הפוסקים הגדולה העומדים במערכה לצדה השני של המטבע לכוף לגרש לתקנת בנות ישראל, ובהעריכנו מערכה מול מערכה גם דברי כת האריות השניה הזאת וכו' ואחרי זאת בקחתנו גם בחשבון חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתנו אשר רבו שוטני התורה, וכן בראותנו פרצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמים, וכשלא מוצא אוזן קשבת לדבריו עושה במחשך מעשים,וכמה פעמים הרי אוזננו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים שהנשים נכשלות ומכשילות את הרבים באיסור אשת איש וכו' נדמה לי ששפיר ישנו במה שכתבתי בספרי שם כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה של טענת מאיס עלי ולהשתמש לפי הצורך בכפיה" עי"ש בכל דבריו."

וכן יעוין בספר יביע אומר חלק ג' סימן י"ח אות י"ג מה שכתב ע"ז מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א.

ויעויין גם בהרחבה בנושא זה בספר "שערי ציון" להרה"ג ציון בוארון שליט"א כרך א' סימן ו', מה שכתב בעניין זה.

וכן יעוין פס"ד רבניים כרך ט"ו עמוד 145-183 שהביאו בהרחבה את כל השיטות בנושא אשה הטוענת מאיס עלי.

לאור כל הנ"ל נראה כדלהלן:

אף אם לא נחליט במקרה שלפנינו לחייב את הבעל בגט, יש לתת לבעל עצה שיגרש את האשה, וכן להודיע לו שמצווה עליו לגרשה כמופיע בשטמ"ק בכתובות דף ס"ד ע"א בשם רבנו יונה, ובאם יסרב הבעל לגרש את האשה, יש להחיל עליו דין הרחקה דר"ת כדי להביא את הצדדים לידי גירושין.

הרב נחום פרובר – דיין

למסקנת הדברים, ביה"ד פוסק ברוב דעות כדלהלן:

נותנים לבעל עצה שיגרש את האשה, וכן מודיעים לבעל שמצווה עליו לגרשה כמופיע בשטמ"ק בכתובות דף ס"ד ע"א בשם רבנו יונה, ובאם יסרב הבעל לגרש את האשה יש להחיל עליו דין הרחקה דר"ת כדי להביא את הצדדים לידי גירושין.

ניתן ביום י"ב באב התשע"ב
(31/07/2012)