לפני בית הדין מונח ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב, מיום י"א באייר תשע"א 15.5.2011. במסקנת פסק הדין נאמר כדלהלן:

על פי כל הנ"ל פוסק ביה"ד:
א. חוב הכתובה שהתחייב בו הבעל [פלוני] לאשתו [פלונית] בתוקפו עומד, ולפיכך, על מר [פלוני] לשלם לידי [פלונית] את כל סכום הכתובה שהתחייב בו בשעת הנישואין סך של 180,000 ₪ (מאה ושמונים אלף ₪).

ב. על [פלוני] לשלם סכום זה לידי הזוכה הגב' [פלונית] תוך 90 יום.

ביום כ"ח באייר תשע"א 1.6.2011 החליט בית הדין האזורי כדלהלן:

"אכן, הוברר כי נפלה טעות סופר ע"י ביה"ד. סכום הכתובה הוא אכן 680,000 ש"ח (שש מאות ושמונים אלף ₪) ולא 180,000 ש"ח כפי שנכתב בפסק הדין.

בהתאם לאמור לעיל מבהיר ביה"ד ומתקן את פסק הדין כדלהלן:

"חוב הכתובה שהתחייב בו הבעל [פלוני] לאשתו [פלונית] בתוקפו עומד, ולפיכך, על מר [פלוני] לשלם לידי [פלונית] את כל סכום הכתובה שהתחייב בו בשעת הנישואין סך של 680,000 ₪ (שש מאות ושמונים אלף ₪)."

בית הדין שמע את הצדדים ואת ב"כ הצדדים.

המערער טען לפנינו, בין היתר, שההליכים לא מוצו בביה"ד האזורי כדבעי, ואלפי המסרונים שהיו בשעות הקטנות של הלילה, מוכיחים בעליל שלאשה ישנם קשרים רומנטיים עם החשודים ואין פני האשה לשלום בית.

לעומתו טוענת האשה בין היתר שחלקם של המסרונים היו מבוימים היות שהבעל ניצל הזדמנות כשהטעינה הפלא-פון בסלון להשתמש בו ולביים מסרונים כאוות נפשו. וכן שהגישה תביעת גרושין רק כשהבעל בגד בה בעוד שפניה לשלום בית.

לאחר העיון, נראה מפרוטוקולי הדיון שהאשה הפנימה את הגרושין, וכבר בדיון הראשון בעקבות תביעת הבעל לגרושין האשה הסכימה להתגרש, מבלי להעלות אפשרות לשלום בית, וזאת כתגובת לוואי לדרישת הבעל להתגרש, בניגוד למקובל שכאשר רצונה של האשה בשלום בית לפחות עושה מאמצים להחזיר בעלה לחיק המשפחה. נראה אפוא שזה אינו רוצה זה לשלום בית, וניתן ללמוד זאת גם מכך שמרכז הכובד של האשה התמקד בעיקר בצד הכספי בלבד.

כמו כן עיין שו"ת משפטים ישרים חלק א סימן רסב:

שאלה אשה אחת שהיתה בה חולי הצרעת שהוא חולי המדבק אם יוכל בעלה לישא אשה אחרת עליה. וגם אם כופין אותו לגרש וליתן כתובה אם אינו רוצה להתקרב אצלה.

תשובה לפי התקנה ודאי נראה דיכולין ליתן לו רשות שהרי בתקנה האחרונה כתוב שאם יש אונס ניכר לב"ד שאינו יכול לבוא עליה שנותנין לו רשות ואף שהכא באפשרות לבוא עליה מ"מ כיון שאין דרך בני אדם לסבול זה מחמת הנזק המגיע מדיבוקא פשיטא דאין לך אונס גדול מזה וממילא נראה דאין כופין אותו לגרש וליתן כתובה זה נראה לכאורה. אמנם מדברי מור"ם /אה"ע/ ס"ס ק"ז נראה דאף אם היתה האשה נכפית ומאוסה לו אם אינו רוצה ליתן כתובתה ואינו רוצה להיות עמה נק' מורד ע"ש ב"ש וח"מ שכתבו שמשמע כן מדברי מור"ם וא"כ גם בנ"ד אם היא ראויה להשתמש אם אינו רוצה להיות עמה נקרא מורד ואם רוצה לגרשה וליתן לה כתובתה והיא אינה רוצה לקבל גט אז אין כופין להיות עמה. ובאמת שהדבר קשה כמ"ש הב"ש שם ס"ק כ"ז וצ"ע. ומ"מ אם רוצה לפרוע לה ממה שיש לו ולכתוב עליו השאר רשאי כמו שהוכחתי בתשובה אחרת. ועיין בב"י סי' ל"ט שכתב המצורע הוי מום גדול משום שמדבק יעו"ש. ומ"מ נראה דיכולין ליתן לו רשות לישא אחרת ואם תתבענו שיהיה עמה גם כן והוא אינו רוצה אז הדין שיפרע כתובתה כמ"ש. ולהיות שאמר הרב ב"ש שהדבר קשה ראוי לפשר ביניהם פשר מה. וכ"ש במצורע שהו"ל כנדה ואף אם מן הדין מותרת אין דעת כל אדם סובלת אותה ולמה יקרא מורד. ומ"מ צ"ע אם יש לה תוספת ונראה דיש לה כיון שנסתחפה שדהו וכמ"ש מרן /אהע"ז/ סי' קי"ז באשה שרואה דם מחמת תשמיש ויתן הכתובה כולה אלא די"ל דלא חייבוהו אלא בתוספת שמוסיף מדעתו ורצונו אבל תוס' שהוא מנהג ובעל כרחו עושה אותו נראה דלא נהגו כן אלא שלא יגרש חנם. אבל אם מוכרח לגרש מחמת שאומרים לו שיש לו סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא נר' דאדעתא דהכי לא הנהיגו. וכעין זה חלקו הרבנים מהריב"ץ זלה"ה והרב א"ז המשבי"ר זלה"ה דאף דקי"ל בממאנת יש לה תוס' ה"מ בתוס' שמוסיף מרצונו אבל התוס' שבע"כ מצד המנהג אין לה ואפשר דה"ה הכא כיון שמוכרח להוציאה אין לה תוספת וצ"ע וראוי לפשר.

וכן עיין בשות דבר שמואל [עמאר]:

מעשה בראובן ואשתו שנתקשרו בקש"מ שלא ישב עמה בבית כל היום כמנהגו ואם ישב כמנהגו רשאית לילך לבית אביה וחייב הוא לזונה והיא בבית אביה... ואין עליה שום חיוב מדברים שחייבת האשה לבעל ולא ישא א"א עד שיגרשנה בג"פ ושוב עבר על החיוב ותבעתו האשה במזונות ומפני כן רצה לגרש ולא לשלם מזונות והחכם שנידונו לפניו נסתפק בזה אי הוי זה כלל אונס לפוטרו מהתוספת ומבגדי חול ושלח לי אני הצעיר לחוות דעתי בזה וזה מ"ש לדידי חזי לי שלא נכלל זה וכיוצא בו באונסין שזכרו רבותינו בתקנת שנת "מבשר טוב" דמלבד שבתקנה הנז' עצמה לא זכרו כ''א ג' סבות שעליהם יפטר מה תוספת וכו' והם נחשדה וחלתה ושהה עמה י'שנים וכו'' ומדבריהם מוכח שאלו דוקא ולא זולתם כי לא כתבו שם תיבת וכיוצא בזה עוד זאת אפי' אם היו כותבין בפי' וכיוצא אין ראוי להכניס בדבריהם רק אונס שלא הביאה הוא על עצמו אבל זה וכיוצא בו שהוא שהביאו על עצמו מצד שהרגיל קטטות עמה עד שקצרה נפשה בעמלו ובישיבתו כל היום בבית שלא כדרך בני אדם עד שמרדה בו ולא נתרצית לחזור לו כ"א עפ"י תנאים אלו והתנאים מתוקנים כהלכתם ודאי שלא יכנס זה בכלל התקנה הנז'.

ועיין גם בספר הלכה למשה [אלבאז] וספר נופת צופים וספר שאלו לברוך שהביאו תקנה זו, והמעניין שחלקם כתבו שזו תקנה מעין הדין. ונראה לי שההסבר לכך הוא שמאחר שלשיטת מהרשד"ם במקרה ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שפטור מהתוספת, היות שהגרושין נכפו עליו לאור הנסיבות, ואדעתא דהכי לא כתב לה תוספת, הוא הדין כל אונס שהוא לא הביאו על עצמו בגרמתו אלא מצד התנהגות האשה או מצד שחלתה בחולי הצרעת שהוא חולי המדבק וכיוצ"ב שיש מקום לפחות לפשר בכתובה מצד דברי המהרשד"ם שעל בסיסה נתקנו התקנות דלעיל שיסודן בדין כאמור.

ולכן גם בנידוננו, ששני הצדדים לא יכולים לחיות בכפיפה אחת לאור הדברים המחשידים של האשה, שכתוצאה מהם היה הבעל אנוס בעזיבת הבית בזמן התהוות הקרע, ואשר בסופו של דבר הגרושין הפכו להיות בלתי נמנעים – יש לפשר בכתובה

כמו"כ בנידוננו יש רגליים לדבר ואומדנא לכיעור [ויתכן גם מעבר לכך] מצד ריבוי המסרונים בשעות לא שעות, ולכן יש לדון שהם נחשבים ככיעור כדי להפסידה כתובתה, ובפרט שהוכח שחלקם עוסקים בדברי חשק וחיבה.

לאור האמור, יש לחייב המערער רק בשליש מהכתובה והתוספת, בהתחשב גם שהמדובר בכתובה מוגזמת שנהוג בחלק מבתי הדין לפשר בה.

הרב ציון אלגרבלי – דיין

מסכים אני עם מסקנת יו"ר ההרכב, הרה"ג הרב ציון אלגרבלי שליט"א, לפשר בענין הכתובה, מהנימוק דלהלן:

לאחר עיון בחומר שבתיק על פני הדברים נראה כי שני הצדדים, בבואם לפני ביה"ד, לא רצו זא"ז וע"ז כתב ברבנו ירוחם בספר מישרים חלק שמיני נתיב כ"ג כי במקרה שכזה מקבלת האשה את עיקר כתובה ולא מה שהוסיף לה היות ש"אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

והבנת הדברים כתבו בפס"ד רבניים כרך ח' עמוד 324 פס"ד מהרבנים הגאונים זצ"ל, הגאון הרב יוסף אלישיב, הגאון הרב מרדכי אליהו והגאון הרב בצלאל זולטי. וזה לשונם שם בפס"ד:

"וע"כ נראה לומר דההבדל בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה, והבעל רוצה את אשתו, הרי כל ההכרזות וההתראות שנאמרו במורדת וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה, הרי אין מקום לתקנה זו, וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה."

וכבר כתבתי והארכתי בעצם הבנת רבנו ירוחם וכן ביארתי כי במקום שהבעל אין רצונו באשה והוא זה שגרם למצב שהאשה גם היא אין רצונה בו אזי מגיע לאשה הן כתובה והן תוספת כתובה [יעויין חוברת כנס הדיינים תשס"ח עמודים 112-115]

אולם במקרה שלפנינו, שהאשה העבירה מסרונים לגבר אחר בשעות לא שעות ובכמויות גדולות במשך זמן רב, אין לראות את הבעל כגורם היחידי למצב הגירושין. ויש לראות את הצדדים שניהם שרצונם בגירושין וכן שהם הביאו למצב הגירושין.

ובמקום ספק בחיוב כתובה, מי נחשב למוחזק הבעל או האשה, יעוין בספרו של הגרח"ש שאנן שליט"א, אב"ד תל-אביב, בספרו עיונים במשפט ח"ב סימן מ"ג, שהרחיב בדין זה והביא את הפוסקים בנושא זה. כמו"כ הביא שיש פוסקים הסוברים שבעיקר כתובה הבעל מוחזק ולעניין תוספת האשה מוחזקת.

למסקנת הדברים נראה לי לפשר בכתובה וכפי שכתב היו"ר הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א.

הרב נחום פרובר – דיין

ראיתי את שכתב כבוד עמיתי הרה"ג אלגרבלי שליט"א, והריני להסכים עימו בצורה חלקית.

עברתי על הכתבים שצורפו על ידי הבעל לתיק ועל הטענות הנטענות בכתב הערעור, ויש לחלק טענות אלו לשני חלקים.

הראשון נוגע לניסיונו של בא הכוח לשלול את כתובת האישה מחמת קשריה עם גברים זרים. לעניין זה יש לציין כי הוכח בבית הדין שהבעל מצידו עשה מאמצים "לתפור לאישה תיק", וזאת על ידי ניסיון ליצירת קשר עם גבר זר, תוך שהוא מתחזה לאישה ותוך שהוא מנסה לפתות אותה באמצעות מסרונים. למרות כן, מעיון בפרוט השיחות והמסרונים שהוגשו לבית הדין עולה כי לאישה היה קשר הדוק עם מר [ר' ר'] אשר חרג מהתנהלות מקובלת, וזאת כאשר במשך יותר מחודשיים בשנת 2006 נשלחו מסרונים רבים כל יום בין האישה לבינו, ולרבות בשעות מאוחרות של הלילה.

דברים אלו עולים, על פניהם, לכלל מצב של עוברת על דת יהודית, ובעניין זה נותן הדין כי האישה מפסידה כתובה. אכן על דרך הכלל יש צורך בהתראה טרם שתאבד כתובה. אלא שבמקרים בהם ברור לכולי עלמא כי מדובר במעשים החורגים מהתנהגות תקינה, יש מקום לפסוק איבוד כתובה גם ללא התראה – עיין בפתחי תשובה בסימן קטו ס"ק יא, ועיין גם בדברי הגר"א בסימן שם ס"ק יב לגבי אישה שהייתה רגילה לעשות מעשים שהינם בגדר עוברת על דת.

החלק השני של הטענות נוגע לטענת הבעל כי למעשה גם האישה חפצה בגירושין ומאחר וכן אין מקום לחיוב תוספת כתובה.

מנגד נטען על ידי האישה כי היא מצידה לא רצתה בגירושין, ומאחר והגירושין הגיעו ביוזמתו וברצונו של הבעל הרי שעליו לשלם את מלוא כתובתה.

אלא שמעיון בחומר המצורף לתיק הערעור ולתיק האזורי עולה כי דברים אלו של האישה אינם ברורים כל כך. הצדדים מודים כי למעשה כבר כשנה וחצי קודם לפירוד בפועל לא קיימו יחסי אישות. האישה הסבירה דבר זה בכך שהבעל לא בבית ומגיע בשעה שתיים בבוקר לאחר רכיבה על אופניים (פרוטוקול מיום ה-10.1.10). דברים אלו של האישה קשה לקבל מבחינה הגיונית. ברור הוא כי זוג אשר אינו מקיים יחסי אישות במשך תקופת זמן שכזו נמצא במשבר קשה, ולא ניתן ליישב עובדה זו בכך שהבעל חוזר מאוחר הביתה. אכן, אמירות האישה כפי שנאמרו בתביעת הגירושין שהגישה היא לבית הדין מורות על כך שגם היא מבחינתה הגיעה למסקנה כי הצדדים הגיעו לסוף דרכם המשותפת, ולפי הנאמר בדבריה יחסי הצדדים אינם נורמטיביים כבר מספר שנים.

על רקע האמור יש לבחון את זכותה של האישה לתוספת כתובתה, שכן בעוד לגבי עיקר הכתובה חייב הבעל לשלם כל עוד לא נעשה מעשה הגורם לאיבוד על ידי האישה, הרי לגבי תוספת הכתובה יתכן שהחיוב יתבטל אפילו מחמת הסכמה הדדית של הצדדים על סיום דרכם המשותפת.

ידועים הם דבריו של רבינו ירוחם המחייב גט במקום שהצדדים מורדים זה בזה:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

ומשמע אם כן בדבריו כי במקום שבו שני הצדדים אינם רוצים זה את זה, הרי נותן הדין שהאישה אינה מקבלת תוספת כתובה, דאדעת כן לא כתב לה.

אלא שדברים אלו נאמרו במקום שהאישה תובעת את הגט. אמנם באופן שהבעל תובע את הגט הרי שאין בהכרח מקום לאמור שהרי לא שייך לומר דאדעתא למשקל ומיפק, שהרי הוא עצמו היוזם והמבצע של הגירושין

ועיין דברי הב"ש בסימן צט סעיף קטן ב' לגבי גרושה שאין שמין בגדים שעליה אלא אם כן היא היוזמת של הגירושין. וכתב שם דהסכמה לגירושין אינו נחשב כיוזמה לגירושין ומשכך לא אמרינן אדעתא למשקל ומיפק לא כתב לה:

אבל סרחה עליו אדעת' דהכי לא אקני לה כ"כ הטור בשם בעל העיטור ונרא' דאין חילוק בדין זה אפי' בזה"ז דאיכ' חר"ג דאין מגרשי' בע"כ מ"מ אע"ג דהי' מרוצה מ"מ אם הוא לא היה רוצה לגרש' אין רצונה לגרשו תו לא שייך הטעם למשקל ולמיפק לא אקני לה.

לעניין זה ראה גם בתיק 063445456-21-1 בהרכב הרבנים דייכובסקי, נדב וגולדברג שקבעו כי אין בהסכמת האישה לקבל גט משום טעם להפסד כתובה או תוספת.

אלא שדברים אלו אמורים במקום שאכן האישה מצידה שלה אין רצונה להתגרש אלא שמאחר שהבעל מעוניין לגרשה אף היא מוכנה ומסכימה להתגרש. אמנם במקום שאף האישה מצידה הגיעה למסקנה כי היא מעוניינת להתגרש, ואף ללא יוזמת הבעל פועלת היא בעניין הרי ששוב הגענו להלכת רבינו ירוחם.

וכפי המבואר בנתיבות משפט לר"ח אלגאזי, הרי שפירוש הדברים הוא שבמצב ששני הצדדים מגיעים לבית הדין ואינם רוצים האחד בשני נחשבים מורדים זה על זה, ומאבדת האישה את תוספת כתובתה.

מטעם זה נראה אם כן כי אין חילוק מי התובע הראשון בבית הדין, שכן כל שנאמר על ידי הצדדים לבית הדין כי אינם רוצים זה בזה הרי שלא תקבל האישה את התוספת.

כיוצא בזה עיין פד"ר ח עמוד 323, ומשמע ממנו לפי המעשה שם שאף שהבעל החל במרד מכל מקום כל שאין האישה רוצה אותו אחר כן, שנותן הדין שנחשבים מורדים זה על זה ומהלכת רבינו ירוחם אין לה תוספת כתובה.

ובכן, הבעל שעזב את אשתו, בטענה שהאשה תחליף מקום המגורים בעפולה – מקום שעליו הוסכם ביניהם לפני הנישואין – ותלך לגור באילת, דרישה שהיא בלתי צודקת, לפי הדין, הרי דינו כדין מורד.

אלא שבניד"ד גם לאשה דין מורדת, אחרי שהצהירה בביה"ד שאינה מסכימה להשלים אתו גם אם יחזור לעפולה, ורצונה בגט ודורשת כתובתה.

כפי שנאמר קודם, נראה כי בעניין העומד לפנינו רצונה של האישה בגירושין אינו נובע רק מחמת מה שהבעל הגיש כנגדה תביעה, וכך גם נראה מדברי האישה ובא כוחה בפרוטוקול הדיון מיום ה-17.5.09:

הבעל: אני רוצה להתגרש

האישה: אני מוכנה להתגרש אבל בתנאים מסוימים

בא כוח הבעל: הגשנו תביעה רכושית לבית המשפט.

בא כוח האישה: אנחנו עוד לא הגשנו שום תביעה, אני חושש לסיים גירושין לפני סיום לכל הדברים.

ואכן בסופם של דברים הגישה אף האישה תביעת גירושין כנגד הבעל.

לפיכך נראה לקבוע כי מדובר במרידה הדדית של הצדדים זה בזה, ועל פניו אין כאן מקום לחיוב תוספת כתובה.

דברים אלו מתייחסים למועד התביעה בבית הדין, אלא שגם מטעם נוסף נראה כי נחשבים הצדדים כמורדים זה על זה דהנה בנתיבות משפט הביא ראיה מדברי הרשב"א בתשובה אלף רלה

שאלתם המורדת על בעלה ואומרת מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה אם כופין אותו לגרש...כבר אמרנו שאין הבעל מוציא אלא מרצונו ואם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם כתובתן כלומר נכסי צאן ברזל. אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב.

ולכאורה המקרה של הרשב"א לא איירי רק באופן שהאישה תובעת גירושין, שכן מדובר גם לגבי מקרה של בעינא ליה ומצערנא ליה, ומ"מ כתב הרשב"א שנחשבת האישה כתובעת להתגרש היות והיא מורדת על בעלה ועוקרת את קשר הנישואין ביניהם.

ומכאן למד רבנו ירוחם כי במקרה שבו האישה מחד גיסא עוקרת את קשר הנישואין, והבעל מאידך גיסא בא ותובע גירושין ואף הוא אינו חפץ בהמשך הקשר, הרי שבמצב כזה מתקיים הכלל של אדעתא דמישקל ומיפק לא כתב לה.

ומכל מקום למדנו גם מדברי הרשב"א כי במקום בו מרדה האישה בבעלה, למרות שלא באה לבית הדין בטענת גירושין אם רוצה הבעל גם הוא לגרשה הרי שאין לה תוספת.

ובעניין שלפנינו, המציאות בין הצדדים הייתה שיחסי אישות לא התקיימו ביניהם כבר כשנה וחצי, כפי שנאמר קודם, נראה כי על פניו אין מדובר בהחלטה חד צדדית של אחד מבני הזוג אלא מדובר במהלך מצד שניהם גם יחד, וזאת על רקע המצב הבין זוגי ביניהם. כמבואר, הגדרת התביעה לגירושין אינה בהכרח הגשת התביעה בבית הדין אלא הפסקת יחסי האישות בין בני הזוג, וכאמור נראה כי דבר זה קרה על דעת שני הצדדים, וגם מכאן עולה כי יש להחיל כאן את דין שניהם מורדים זה בזה.

אלא שנטען על ידי האישה כי ההתדרדרות במצב הבין זוגי קרתה באשמת הבעל, ואם כן הוא הרי שלכאורה יש מקום לטעון כי לא תפסיד את התוספת

דהנה עיין בפד"ר ח' עמוד 323 בדבריו של הגרי"ש אלישיב שרצה לחדש כי אם מרידת האישה מגיעה כתוצאה מכך שהבעל מרד בה הרי אין מן הדין שתפסיד את התוספת מדין למשקל ומיפק לא כתב לה, וכיוצא בזה ראה גם בהרחבה בפד"ר א עמוד 217 והלאה.

ודברים אלו נראים מוכרחים, שהרי אף שדעת רבנו ירוחם כי במקום שכופין הבעל להוציא הרי שאינו צריך לתת תוספת מודה רבנו ירוחם כי אדם שמרד על אשתו ומחייבים אותו להוציא שצריך לשלם את התוספת, שהרי הוסיפו על כתובתה כמבואר בגמרא ולאחר מכן כופין להוציא, ואם אינה מקבלת תוספת מה מרויחה האישה בזה שיוסיפו על כתובתה, ומכאן כי מורדת שהבעל אשם בדבר למרות שכופין להוציא מכל מקום תקבל האישה תוספת, אמנם במקום שהבעל אינו אשם אם כן אין לה תוספת.

אלא שדברים אלו אמורים רק לגבי מקום שהבעל יצר כלפי האישה מצב שמצד הדין יש לחייבו בגירושין, וכענין מורד או רועה זונות. אמנם במקום שהצר הבעל לאשה וכתוצאה מכך דורשת זו גירושין, הרי שלא תקבל תוספת כתובה שהרי מצינו לגבי מורדת באמתלא מבוררת שאינה מקבלת את תוספת כתובתה כמבואר ברא"ש שמה דכתב לה לא יהיב לה מידי והיינו מחמת שאדעת כן לא כתב לה, וכך הוא בשו"ע סימן עז סעיף ג, ועיין בגר"א שם אות לג, והרי מורדת זו מביאה טעם המתקבל מדוע יש לה למאוס בו ולמרוד עליו ובכל זאת אינה מקבלת תוספת ומתנות דאדעת כן לא כתב לה.

כאמור קודם, נראה בפשטות כי ההתדרדרות במצב הבין זוגי הייתה נחלת שתי הצדדים. גם אם הבעל לא נהג כיאות לא הוכח כי היה בדבר זה משום מצב של חיוב גירושין, ומכאן כי יש מקום לטעון כי האישה הפסידה את תוספת כתובתה.

למרות האמור נראה כי יש מקום להגיע לפשרה בעניין הכתובה, שכן הבעל הוא שתבע את הגירושין והאישה מצידה נחשבת מוחזקת בכתובתה ובפועל קשה להגיע בצורה ברורה לחקר האמת בעניין (עיין שו"ע חו"מ סימן יב סעיף ה). לאחר שיקול הדעת בעניין זה, הייתי מעמיד את סכום הפשרה על רבע מסכום הכתובה שעמד כאמור על 680,000 ₪.

הרב יצחק אלמליח – דיין

לאור הנ"ל פוסק ביה"ד כדלהלן:

דעת רוב ביה"ד כי על מר [פלוני] לשלם לגרושתו [פלונית] שליש מסכום הכתובה, דהיינו שליש מסך שש מאות ושמונים (680,000) אלף שקל. לדעת המיעוט, האישה זכאית לרבע מסכום כתובתה.

והלכה כדעת הרוב.


ניתן ביום ח' בתמוז התשע"ב
(28/06/2012)