עניינו של פסק דין זה הוא שיעור חיוב המזונות שבהם מחויב אב כלפי ילדיו.

הצדדים מנהלים הליכים בכמה סוגיות בבית דיננו, ולגבי עיקרם של דברים קיימת ביניהם הסכמה עקרונית.

לבני הזוג בת משותפת בגיל שנה, ופסקנו לה מזונות. האשה לא תבעה מזונות עבור עצמה, וממילא לא נפסקו לה מזונות. לעת עתה הצדדים פרודים והאשה מתגוררת בבית הוריה.

נקודת מחלוקת עקרונית אחת התגלעה בין הצדדים, והיא עניין דמי הטיפול.

האשה מעוניינת לצאת לעבוד כדי לפרנס את עצמה, וכיוון שכך תובעת היא שהאב ישא במלוא עלות תשלום המטפלת עבור הבת.

לעומת זאת, ב"כ הבעל טען כי הפסיקה המקובלת היא שעל האב לשאת בתשלום השהיה בגן בין השעות 07:30-12:00 בלבד, ומעבר לזאת אין לחייבו.

ב"כ הבעל העלה את טענותיו המשפטיות על הכתב ולהלן עיקרן. בהתאם לדין האישי חייב האב לשאת בכל ההוצאות הקשורות לחינוכה של בתו. הפסיקה לאורך השנים (כמפורט בהמשך) קובעת כי בשהייה במעון או אצל מטפלת יש מרכיב חלקי של חינוך ומרכיב נוסף של שמרטפות, בעוד שהאב חייב בהוצאה לצורך חינוכה של הבת, הרי אין הוא חייב לשלם לאמה עבור שמרטפות. אילו הבת היתה מתחנכת בגן ילדים או אצל מטפלת עד השעה 12:00 היה מקום לחייבו במלוא הסכום, אולם השעות העודפות לאחר השעה 12:00 הן שעות של שמרטפות בהן האשה חופשיה מטיפול בקטינה ופנויה כבמקרה זה לעבוד ואין לחייב את האב בהוצאה זו.

ב"כ האב הפנה לעניין זה לדברי בית המשפט המחוזי בתל אביב בהליך ע"מ 1165/02 ב' א' נ' ב' א', וכן לפסקי דין אחרים, שמהם עולה לטענתו כי סעיף החינוך בדמי המזונות שמשרת את הקטין כמרכיב של צרכיו, הוא עלות הגן עד לשעות הצהריים בלבד במסגרות ציבוריות קרי, מהשעה 08:00 ועד לשעה 12:00 בצהריים. חיוב האב בהוצאות חינוך הינו בהתאם לתעריף הקבוע למסגרות חינוכיות ציבוריות ולא עפ"י תעריף של מסגרות פרטיות. התוספת של הצהרון או השעות הנוספת מעבר לשעות הגן, אינה נכללת בפריט של חינוך, אלא למעשה היא דרך לטיפול בילד כדי לאפשר לאם לעבוד ואין לחייב בהוצאה זו את האב. לטענת ב"כ האב, זהו גם הדין לעניין חיוב האב בדמי טיפול. כך בהליך עע"מ (ת"א-יפו) 64/97 שבתאי פריזם נ' תיאה פריזם, תק-מח 1 (98) 2819, נקבע כי:

"במקרה הנוכחי, מדובר לגבי אחד הילדים במסגרת פרטית ובהתמשכות השהייה בגן עד השעה 16:00 אחר הצהריים. שהייה שכזאת, היא כבר איננה לצרכי חינוך (שבו מדובר כאשר עוסקים בצרכים הכרחיים), אלא שהייה שכזאת באה לסייע לאם עובדת שאכן תוכל לעבוד ובית המשפט קמא אמר זאת מפורשות. אולם, משאמר זאת מפורשות ונימק זאת בכך שהאם תוכל לעבוד הרי שלא מדובר בעוד צרכים הכרחיים למעשה מדובר בצרכי האם ולא בצרכי הילדים."

בהליך ע"מ (ת"א) 1018/99 ישראל יחיאל צימרמן נ' איילת, תק-מח 2 (99) 20, נקבע:

"הגן הוא צורך חינוכי לילדים כדי לפתח את היכולת לקשור קשרים עם ילדים אחרים, אולם משך החינוך באותו גן הוא משעות הבוקר עד שעות הצהריים, בעוד שאחר הצהריים מחזיקים ילדים בצהרונים וכיו"ב כדי להקל על נשים עובדות למצוא פתרון לטיפול בילדים."

הצד השווה שבמובאות השונות הוא תפיסת העולם העומדת ביסודם, ולפיה חיוב האב במזונות ילדיו הוא לפי שיעור מינימאלי וממילא חיובו בדמי טיפול הילדים הוא לפי שעות מינימאליות.

פסקי הדין הנזכרים מבטאים את פרשנות בתי המשפט לגבי המשפט העברי, קרי: משפט התורה, שהוא הדין המחייב ביחס לחיוב מזונות הילדים. זוהי פרשנות שנעשית באופן חופשי על ידי שופטים בערכאות שונות על פי מושג שהשתרש והוא החיוב לפי "צרכים אלמנטאריים", או "שיעור מינימאלי", או "צרכים הכרחיים" וכיוצא בזה. בתי המשפט הסיקו, כפי הנראה, שצרכים הכרחיים אלו הם צרכים חינוכיים בלבד, ודי לשם כך במסגרת חינוכית המסתיימת בשעה 12:00.

אכן המושג צרכים הכרחיים יש לו בית אב בהלכה, אולם נראה כי אין פירושו צרכים המספיקים לקיום בדרגה התחתונה האפשרית, אלא משמעות ביטוי זה היא צרכים המספיקים לאדם בינוני. וכך הקיום הבסיסי, האלמנטרי, המינימאלי, ההכרחי ושאר ביטויים דומים, משמעותם היא צרכים המספיקים לאדם בינוני.

לצערנו, מגמה זו של צמצום חיוב המזונות לא באה מטעמי טובת הילדים אלא כדי להעביר את הנטל ככל האפשר גם לידי האם, וכך להביא לחלוקה שוויונית יותר בדמי המזונות.

אין למגמה זו על מה לסמוך. לפי הדין, חיוב מזונות ילדים קטני קטנים מוטל על האב בלבד, ושיעורו הוא כפי הנהוג והמקובל בעיר שבה הצדדים מתגוררים, אצל אנשים בינוניים, וכל זה גם בלא שבאנו לדון בדבר מדין צדקה.

ולנידון דידן, סביר בהחלט להפקיד ילדה בגיל שנה בידי מטפלת עד השעה 16:00.

האם שאינה ניזונית מבעלה, אינה מחויבת להימנע מלפרנס עצמה. שעות עבודה סבירות בימינו הן כשמונה שעות ביום, וזו דרכם של אנשים ונשים בינוניים לצאת לעבודה. לו היה הבעל מפרנס את אשתו כפי כבודו וכבודה, היה מקום לומר שיהא "כבודה בת מלך פנימה". אולם משאין הוא עושה כן, אין ספק שרשאית היא לעבוד בדרך סבירה, ומחויב האב בדמי טיפול סבירים במלואם.

לפנינו יובאו נימוקים רחבים בסוגיה זו, ומהם תוצאות לעניין שנדון בפנינו.

נוסיף עוד כי היה מקום לבסס פסק דין זה מטעמים נוספים, אולם דברינו מתייחסים בעיקרם לעיקרון העולה מפסקי הדין של בתי המשפט הנזכרים בדברי ב"כ הבעל.

פתיחה
חיוב הבעל במזונות אשתו הוא לפי כבודו וכבודה, וכיוון שכך ישתנה גובה החיוב ממשפחה למשפחה. אמנם, מהו הדין ביחס למזונות בניו ובנותיו – האם תקנת חכמים היא שחייב האב לזונם לפי כבודו וכבודם, או לפי שיעור אחר נמוך מזה? אף אם נאמר שאין האב מחויב לפי כבודו, עדיין יש לעיין אם יש משמעות לאמידות האב וניתן לחייבו חיוב ממון גבוה יותר גם בלא שנחייבו מדין צדקה.

עוד יש לדון, אף אם נאמר ששיעור המזונות אחד הוא לכל הבנים והבנות ואינו משתנה לפי אמידות האב, האם המדובר בשיעור מינימאלי, ומהי הגדרת שיעור מינימום זה.

הדיון בענין זה הוא ביחס למזונות בניו ובנותיו קטני קטנים, אך גם ביחס למבואר בש"ס לענין חיוב מזונות בנותיו לאחר מיתה, וכן במה שעולה מדברי הראשונים והפוסקים בדין שיעור חיוב מזונות המקבל לזון עליו את בת אשתו. שלשה דינים אלו של מזונות – כפי שנראה – שווים הם זה לזה, ומהם יש ללמוד לנדון דידן.

א. חיוב מזונות קטני קטנים 'לפי צרכם'
כתב הרמב"ם בהלכות אישות (פי"ג ה"ו):

"ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד. זה הכלל כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור וכל שבית דין מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכסותו וכלי ביתו ומדורו."

הנה הגדיר הרמב"ם שחיוב הכסות והמדור אינו לפי כבודו של אב אלא לפי צרכם של הבנים והבנות. ובפשטות, נראה מדבריו שדין זה נאמר לא רק בכסות ומדור אלא גם במזונות, שהרי תלאם זה בזה בכלל שכלל. וכ"כ המגיד משנה: "זה פשוט שהפרנסה והכסות הרי הן כמזונות וכן הזכירו בגמרא בהרבה מקומות פרנסה בכלל מזונות". וכ"כ החלקת מחוקק (סימן ע"א סק"א), שיש ללמוד ממה שכתב הרמב"ם לגבי כסות שכך הדין גם במזונות, וכ"כ הבית שמואל (סימן ע"א סק"א): "ואין זנין אותן לפי עשרו כמו שכתוב בסימן ע"ג לענין כסות."

וכן הגר"א בביאורו (סימן ע"ג סק"ט) ציין למ"ש השו"ע (שם סע' ו'): "כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין לאחר מותו יש לו כסות". והביא זאת כמקור לדברי הרמב"ם והשו"ע שחיוב כסות הוא לפי צורכן נראה שכוונתו לבאר שדינם שווה ואדרבא מקור הדין הוא מכסות. עוד הביא הגר"א מקור לדבר מהגמרא (כתובות ס"ח א), ונראה שכונתו למ"ש הגמ' "אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה ושתיה והא בלבושא וכיסויא". הרי שחיוב פרנסה כולל בתוכו מזונות וכסות, ואף שהגמרא שם עוסקת במזונות הבנות לאחר מיתה, עדיין יש ללמוד מכאן שחיוב מזונות כולל בתוכו כסות. ועוד יתבארו דברי הגר"א הללו לקמן באות ה'.

אמנם יש לדון מהו גדר השיעור שנקט הרמב"ם "ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד".

בספר חינא וחסדא (לרבי יהושע שלמה ארדיט, אִזְמיר, תרכ"ד; ח"ג דף מ"ה טור א) כתב שהמדד לשיעור זה הוא "כדי שיעור ההכרחי להם שלא יצאו רעבים מסעודתם". וכתב זאת לאפוקי ממה דמשמע לכאורה בחלקת מחוקק (סי' ע"א סק"א) שכתב שאם אין נותן להם לפי כבודו, "די שנותן להם מזונות כל דהו". ויכלו דבריו להתפרש ש"כל דהו" היינו כדי קיום נפשם אף שבפועל רעבים הם ללחם. וביאר החינא וחסדא שאין זו כוונת החלקת מחוקק אלא שיעור כפי צרכם היינו "כדי שיעור ההכרחי להם שלא יצאו רעבים מסעודתם". ונראה לכאורה ששיעור זה פחות הוא משיעור של עני שבישראל, שהרי שיעור מזונות של עני שבישראל שמחויב לתת לאשתו ביאר הרמב"ם בהלכות אישות פי"ב ה"י שהוא "לחם שתי סעודות בכל יום, סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן". וזה ודאי יותר מאשר "שלא יצאו רעבים מסעודתן". ולכן נראה שלדעת החינא וחסדא, שיעור מזונות הבנים הוא כפי ההכרחי להם לקיומם ובאופן שלא ירעבו ושיעור זה קטן מאד.

והיה מקום לומר ששיעור זה הוא השיעור המבואר ברמב"ם בהלכות אישות (פי"ב הי"א) ביחס למזונות אשתו, שכתב שם הרמב"ם: "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן". וכן פסק בשו"ע (סימן ע' ס"ג), וכתבו החלקת מחוקק (סק"ט) והבית שמואל (סק"ז) שכל שיש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים. ולדבריהם השיעור של עני שבישראל הוא גדול משיעור זה שאינו יכול ליתן לה אפי' לחם, וי"ל שזהו השיעור המינימאלי לקיום האדם והוא כל שלא יצאו רעבים מסעודתם. אמנם לא כך ביאר החת"ס בשו"ת (אה"ע סימן קל"א [הראשון]) עיי"ש, שכתב ששיעור זה הינו שיעור קיום הגוף ומשמע שאף שבפועל רעבים הם מ"מ כל שיש בו לקיים את גופם בחיים אין כופין את הבעל להוציא.

אך יש להעיר שהחינא וחסדא עצמו (ח"ג דף קע"ז טור א') כתב אחרת בביאור דין זה, שאינו יכול ליתן לה אפילו לחם, שנקט כדעת הכנסת הגדולה ששיעור זה שווה לשיעור של עני שבישראל, והובאו דברי הכנה"ג גם בהגהות רעק"א על הבית שמואל (סע"א סק"ז הנ"ל).

וסו"ס נראה שלדעת החינא וחסדא שיעור החיוב "כפי צרכן בלבד" הוא שיעור קיום הגוף באופן "שלא יצאו רעבים מסעודתן", והוא שיעור נמוך מאד.

אמנם יש להעיר על דברי החינא וחסדא הנ"ל מדברי הבית שמואל (סימן ע"ג סק"ה) וז"ל: "כפי צרכן ולא לפי כבודו כי דוקא לאשתו נותנים משום דדרשינן מקרא דעולה עמו וחייב לכבדה אבל לבניו אינו צריך ליתן אלא כדי צרכן". הרי שלא שלל הבית שמואל אלא את חיוב המזונות לפי כבודו, ולפי דעת החינא וחסדא הנ"ל היה לו לכתוב שלא זו בלבד שאין נותן להם אביהן כפי כבודו אלא אפילו כעני שבישראל אינו נותן להם, וכן עולה דקדוק זה גם מדברי הבית שמואל לעיל (סימן ע' סק"א).

והנה נראה שמקור דברי הבית שמואל הוא מדברי המגיד משנה אישות (פי"ג ה"ו) שכתב וז"ל "וכתב רבינו ואינו נותן להם כפי עושרו לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה ופשוט הוא". ומדבריו נראה ששיעור חיוב מזונות הבנים הוא כעני שבישראל, שאלו דבריו שרק באשה "הוזכר חילוק בין העשיר לעני" אך בבנים אין חילוק ובכל גווני נותן להם כעני שבישראל.

ובשו"ת הרשב"ש סי' תק"ב כתב:

"ולענין פסיקת מזונות הבת כפי מה שצריכה ולא כפי עושרו, יפה דנת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות אישות וכן היא בספר אבן העזר וכן הסכים הרב בעל מגיד משנה ז"ל דדוקא באשתו הוא דאמרינן עולה עמו ואינה יורדת."

הנה דן הרשב"ש במזונות בת "כפי מה שהיא צריכה", שהיא הלשון שנקט הרמב"ם, והוכיח זאת ממה שכתב המגיד משנה שדוקא באשתו אמרינן עולה עמו ואינה יורדת, ולדברי החינא וחסדא עדיין אין להוכיח מכאן שגרע מעני שבישראל. ומכאן נראה שהיה פשיטא ליה לרשב"ש ששיעור מזונות כדי צרכן שווה לשיעור מזונות של עני שבישראל.

וזהו גם הקשר דברי הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות אישות, שבהלכות א-ד כתב את שיעור חיוב הכסות שחייב אדם לאשתו, ובהלכה ה' כתב "במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עשרו", ובהלכה ו' לגבי בנים כתב "ואינו נותן להם כפי עשרו", ומשמע שלדבריו נותן להם כעני שבישראל. וכן יש לדייק דיוק זה בשו"ע (סי' ע"ג סע' א-ו).

ונראה שזהו פירוש דברי החלקת מחוקק (סע"ג סק"ו) שכתב: "דדוקא גבי אשתו דרשינן מקרא דעולה עמו וחייב לכבדה יותר מגופו אבל בניו אם נותן להם כדי צרכן ההכרחי יוצא בזה". וכונתו שחיוב מזונות הבנים הוא כפי צרכן ההכרחי שהוא כשיעור עני שבישראל. וזהו גם פירוש דבריו (בסי' ע"א סק"א) שבמזונות בניו ובנותיו "די שנותן להם מזונות כל דהו", דהיינו כעני שבישראל. ואין סתירה בין לשונות החלקת מחוקק, שכוונתו לומר שכשם שחיוב הכסות בעני הוא "בפחות שלובשת כל אשה", ה"ה חיוב מזונות עני בהתאמה לכך הוא "כל דהו". וכל זה דלא כמו שכתב החינא וחסדא (ח"ג דף מ"ה טור א) הנ"ל, שכונת החלקת מחוקק אינה לכל דהו ממש "אלא ר"ל כדי שיעור ההכרחי להם שלא יצאו רעבים מסעודתם", וציין שם למה שכתב החלקת מחוקק (בסע"ג סק"ו) והבית שמואל (סק"ה), ולדבריו נראה ששיעור זה הוא קטן משיעור חיובו של עני בישראל ואינו אלא השברת הרעבון.

ולפי דברינו, אף שהשיעור גדול הוא ממ"ש החינא וחסדא "שלא יצאו רעבים מסעודתם", עדיין נמדד הוא לפי מה שמחויב העני שבישראל, וכמבואר בשו"ע (סי' ע' ס"ג) ביחס למזונות אשה וז"ל: "כמה מזונות פוסקים לאשה לחם שתי סעודות בכל יום ופרפרות לאכול בה הפת ושמן לאכילה ולהדלקת הנר ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין ובשבת שלשה סעודות ובשר או דגים". וכך בהתאמה לבנים ובנות כפי הראוי להם.

והנה ברמב"ם (פי"ב ה"י) מבואר ששיעור מזונות האשה בעני שבישראל הוא:

"לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן."

דהיינו, השיעור הפחות ביותר נמדד לא לפי מאכלו של עני אלא לפי "סעודה בינונית". וביחס לכסות כתב הרמב"ם (בפי"ג ה"ב):

"אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה."

וסתם בעלת בית בינונית היא, ולקמן (באות ח) יתבארו דברי הרמב"ם הללו ומקורם.
ועי' בשו"ת הלכה למשה (לרבי רפאל משה אלבאז, ירושלים תרס"א; אה"ע סי' ט"ו) שכתב:

"ובפרט שחיוב מזונות הבנים אינו לפי עושרו כנ"ל כ"א דבר הצריך וא"כ יכול הבעל לומר שהחיוב שחייבוהו חז"ל לזון בניו בדבר הצריך אינו כפי מה שצריך להם בעיר אחרת כ"א בדבר המספיק להם כפי מנהג עירו ושער מקומו."

ונראה שכוונתו לשיעור סעודה בינונית וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל ודלא כחינא וחסדא הנ"ל. (ומה שסיים וכתב בהלכה למשה "ואם כן הדבר פשוט שאין לחייבו בשומא ששמו לו חו"ר פאס יע"א כי אם בסך שלושים אוקיות בכ"ח על צד המרבה כמו שנוהגים בעירנו לשום לעשירי עם", כוונתו שאת שכר ההנקה ישלם כפי שדורשת מניקה את שכרה מעשירי עם ולא שזהו חיוב המזונות.)

ובלב מבין (להר"מ בירדוגו; אה"ע סו"ס קל"ח) כתב "דאינו נותן להם מזונות אלא מזונות פחותים כמו משרה אשתו ע"י שליש ואפילו אם הוא עשיר אין צריך ליתן מזונות בניו לפי עשרו אלא כפי עניו כמבואר באה"ע". וזה כדברי המגיד משנה (אישות י"ג ו) הנ"ל וסיעתו. וכ"כ בס' לב חיים (אה"ע סי' ע"א סע' א') ששיעור מזונות הבנים הוא "דבר ההכרחי כמו העני שזן את אשתו ע"י שליש המפורש בסי' ע' סע' ג'".

בשו"ת עמק יהושע (ח"ב אה"ע סימן י"ט אות ג') ביאר אחרת וכתב שאף שדברי מר"ן והפוסקים מבוארים שאב אינו חייב לזון את בניו לפי כבודו מ"מ –

"פשוט וברור כי מזונות הבנים אינם בגזירה שוה כעני כעשיר כל העם מקצה, רק כל אחד חובִתו לזון אותם כפי צרכם בפת ולפתן כפי הדרגתו וכפי שהיה נהוג לזונן לפני שיגרש את אמן והפת ולפתן גופייהו יש בהן סוגים רבים, זאת אומרת שהעשיר נתון יתן להם פת נקי ובר, ותבשיל עם ירקות ובשר, ופירות לקינוח סעודה, רק אין חובִתו לתת להם כפי כבודו ועשרו במדת תשלומי כפל ב' תבשילין ושני מינין לקינוח סעודה, כחובִתו כלפי אשתו הכבודה, וכן הבינוני נותן להם כפי צורכם פת ולפתן כפי הדרגתו, זאת אומרת פת לחם נקי ובינוני ותבשיל אחד עם ירקות ופירות לקינוח סעודה, וכן הדל נותן להם מזונות דלים כפי הדרגתו."

ודרכו של הרב עמק יהושע היא שאף אין האב חייב לזון את בניו כפי כבודו מ"מ חייב לזונם כפי שנהג לזונם לפני הגירושין דהיינו ברמת החיים שהורגלו בה קודם, וכתב שכפי כבודו היינו "במדת תשלומי כפל ב' תבשילין וב' מינין לקינוח סעודה" ובזה אינו חייב האב.

אמנם נראה שדבריו נסתרים מדברי המ"מ (אישות י"ג ו'), הרשב"ש (סי' תק"ב), ושאר המקורות שהובאו לעיל שמהם עולה שחיוב מזונות הבנים הוא כעני שבישראל.

בפד"ר ט' עמ' 256-257 כתב הגר"מ אליהו זצ"ל:

"...יש שלשה סוגים בחיוב מזונות, לאשתו – חייב לפי כבודה וכבודו, עולה עמו ואינה יורדת עמו ...; לבת – נותן לה לפי מה שהיא צריכה (אבל מתחשבים עם עוניו ועושרו, ולא נותנים לה לפי עושר משפחתו או לפי פזרנותו ולא לפי כבודה של הבת או משפחת האם); ובבת אשתו – נותנים לה כעני שבישראל בלבד כזן ומפרנס ע"י שליש..."

חידש כאן הגרמ"א חיוב אמצעי של מזונות שאינו כעני שבישראל אך אינו גם לפי כבודו וכבודה. ויסוד דבריו הוא על פי דקדוקו בלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב שחיוב הכסות אינו נותן להם לפי עושרו "אלא לפי צרכן בלבד". וכן הוא לשון השו"ע (ע"ג ו'): "משמע מכאן שלא נותן כעני שבישראל אלא לפי צרכן". עכת"ד הגרמ"א זצ"ל וציין שכ"כ הראש"ל בספרו שערי עזיאל (חלק ב' עמוד רע"ב).

וצ"ע ממ"ש החלקת מחוקק (בסימן ע"ג סק"ו): "אבל בניו אם נותן להם כפי צרכם ההכרחי יוצא בזה", ולגרמ"א הרי חילוק גדול יש בין "כפי צרכן" שנקט השו"ע לבין "כדי צרכן ההכרחי" שנקט החלקת מחוקק. וכן צ"ע מהחלקת מחוקק (סימן ע"א סק"א) שכתב ששיעור זה של מזונות הבנים הוא "מזונות כל דהו", וודאי אינו מתפרש כמ"ש הגרמ"א זצ"ל. וכן קשה עליו משאר מקורות דלעיל ובפרט מדברי החינא וחסדא, הלב מבין והלב חיים. ולכן נראה שהבנת החלקת מחוקק היא שכדי צרכן היינו כעני שבישראל וממילא היינו כדי צרכן ההכרחי. וכן כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל בספרו חוות בנימין (ח"ב סימן מ"ב) ובפד"ר (ט' עמ' 263) ביחס לדבריו הגרמ"א וז"ל:

"חיוב זה כפי שמפורש שם הוא לא לפי עשרו אלא לפי צרכן בלבד ואין ביחס לחיוב זה חילוק בין עשיר לעני ואפילו עשיר ומכובד אינו חייב ליתן לבניו אלא המספיק להם לפי צרכם ואין בזה שום מחלוקת ושום דעה המחייבת יותר מזה."

אמנם הגרמ"א הביא מקור לדבריו משינוי לשון השו"ע (בסימן קי"ד סעיף ו') ביחס למזונות בת אשתו ששם כתב להדיא שאינו חייב ליתן לה לפי כבודו ולא לפי כבודה אלא נקט כלשון שכתב בסי' ע"ג סע' ו') ביחס למזונות בניו ובנותיו שהוא כדי צרכן ומכאן למד הגרמ"א שהשיעור של כדי צרכן גדול יותר. וראיה זו תתברר לקמן אות ז.

ב. דעת האגרות משה
בשו"ת אגרות משה אה"ע (ח"א סימן ק"ו) כתב שאף לפוסקים שמזונות בניו ובנותיו לא מדין מזונות אשתו נגעו בה מסתבר שיודו שיש בבנים חיוב גם מצד מזונות אשתו כמו בארחי ופרחי, "ולפ"ז יצטרך לזון אותם במזונות שנותן לאמם ולא דמי לכסות שבסי' ע"ג סע' ו' שאינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד משום שהקטנים א"צ לכסות שצריכה אמם ודלא כח"מ". ושנה דבריו עוד באג"מ יו"ד (ח"א סימן קמ"ג). והנה, בלא לדון בטעמיו של האג"מ, הרי דבריו הם שלא כמ"ש המ"מ אישות (פי"ג ה"ו) שביאר שמקור דברי הרמב"ם שחיוב כסות לבניו הוא לפי צרכן הוא משום שהכסות היא בכלל מזונות, וכ"כ הרשב"ש (סי' תק"ב), החלקת מחוקק (סי' ע"א סק"א) וכפי שהזכיר האג"מ בדבריו, הבית שמואל (סי' ע"א סק"א) שהדין שווה בכסות ומזונות. וכ"כ עוד החינא וחסדא (ח"ג דף מ"ה טור א'), בשו"ת הלכה למשה (אה"ע סי' ט"ו), בלב מבין (אה"ע סו"ס קל"ח), בלב חיים (סימן ע"א), והוב"ד לעיל אות ב'. וע"ע בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' ע"ו עמ' רנ"ו) שחלק על כל דברי האג"מ הנ"ל.

ואם כן נראה שהאג"מ יחידאה הוא והדר דינא ששיעור חיובו של האב במזונות בניו ובנותיו הוא כעני שבישראל ואין בזה הפרש בין אמיד ללא אמיד בעיקר החיוב אלא א"כ באנו לחייבו מדין צדקה.

ג. חיוב מזונות הבנות לפי כבודו
בגמרא כתובות (סח, א):

"אמר שמואל לפרנסה שמין באב. מיתיבי הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן. כיצד, אין אומרים אילו אביה קיים כך וכך היה נותן לה אלא שמין את הנכסים ונותנין לה, מאי לאו פרנסת הבעל, אמר רב נחמן בר יצחק, לא, בפרנסת עצמה."

ופרש"י "פרנסת עצמה – מזונות בעודה אצל אחין". ומסקנת הגמרא שם שנזונות דכתיב בברייתא, היינו מזונות הבנות, ומתפרנסות היינו כסות. וסוגיה זו עוסקת במזונות הבנות שהן מתנאי בית דין כמבואר במשנה כתובות (נב, ב) שגם בלא כתב לאשתו בכתובה "בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין". והמבואר בברייתא הנ"ל הוא שחיוב זה נעשה באופן ששמין את הנכסים ונותנין לה. ואם חיוב מזונות הבנות הוא כדי צרכן נראה שלא שייכת שומא שפשוט שהוא כעני שבישראל וא"צ שומת נכסים. ואכן פירש"י (ד"ה הא באכילה ושתיה): "שמין הנכסים אם עני הוא נותנין לה כפי מה ששנינו באע"פ במשרה אשתו ע"י שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד". הרי שחיוב מזונות הבנות לפי הכבוד הוא ודלא כמשנ"ת לעיל ביחס למזונות קטני קטנים שהוא כעני שבישראל. וכ"כ תוס' (ד"ה מאי לאו) ששומת הנכסים בפרנסת עצמה היא שאם עני הוא מתחייב כעני שבישראל, "ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד". וכ"כ שם בתוס' שאנץ (ד"ה מאי לאו) ובתוס' רא"ש (ד"ה מאי לאו) וכ"כ המרדכי כתובות (סימן ק"צ) שדין פרנסת הבת הוא כדין מזונות האשה ושמין את הנכסים שהניח לפי עניו או עושרו, וכ"כ בהג"ה על הרא"ש (פ"ו סימן י"ב), בשלטי הגבורים על הרי"ף כתובות פ"ד (כ, א בדפי הרי"ף אות א') ובפסקי ריא"ז כתובות (פ"ד ה"ד). ולכאורה אין לחלק בין מזונות קטני קטנים למזונות הבנות, שהללו מזונות והללו מזונות, ומשמצאנו שבמזונות הבנות יש לשער לפי כבודו ה"ה למזונות קטני קטנים.

ועוד נראה שסוגיה זו קשה ע"ד הרמב"ם ושאר פוסקים שפסקו ששיעור מזונות קטני קטנים הוא כפי צרכן ולא לפי כבודו.

אמנם הרמב"ם עצמו כתב (בפי"ט הי"א מהלכות אישות) ששיעור מזונות הבנות אינו לפי כבודו וז"ל (שם): "שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה ולבנות פוסקין להם דבר המספיק להן בלבד". השווה הרמב"ם לשונו בהלכה זו עם מה שכתב (בפי"ג ה"ו) ביחס לקטני קטנים שאביהם "חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד". ואם כן לדעת הרמב"ם הדין שווה ובין במזונות קטני קטנים ובין במזונות הבנות נותן להם כעני שבישראל ולא לפי כבודו.

וכדברי הרמב"ם פסק בשו"ע בסימן ע"ג (סע' ו') ביחס לכסות ובסימן קי"ב (סע' ו') ביחס למזונות הבנות.

ומקור דברי הרמב"ם הוא בירושלמי כתובות (פ"ה ה"ו): "אשתו עולה עמו אבל לא יורדת עמו, אלמנה ובניה יורדין אבל לא עולין, הפועלין עולין אבל לא יורדין, הבת לא עולה ולא יורדת". וכ"כ המ"מ (על הרמב"ם שם), הגר"א (סי' קי"ב סקט"ו) ועוד.

וכתב הפני משה על הירושלמי (שם) שדין מזונות הבנות נכלל במה שכתב הירושלמי: "הבת לא עולה ולא יורדת". וכ"נ מלשון המ"מ והגר"א שהביאו בבא זו דהירושלמי כמקור לדברי הרמב"ם. אמנם צ"ב שמלשון זו של הירושלמי מוכח שיש לזון את הבת לפי כבודה שאף שאינה עולה ואין חייב לזונה לפי כבודו, מ"מ גם אינה יורדת ואין לגרוע ממזונותיה לפי כבודה וכ"כ הפני משה (שם, ד"ה הבת): "לא עולה ולא יורדת עמו אלא הכל כדרך משפחת אמה ואע"פ שמשפחתו פחותה או מעולה". וקשה שאין אלו דברי הרמב"ם שכתב שלבת פוסקין דבר המספיק לה בלבד, הרי שאף לפי כבודה אין פוסקין לה. ונראה שמקור דברי הרמב"ם הוא ממ"ש הירושלמי: "אלמנה ובניה יורדין אבל לא עולין". וכ"כ הקרבן העדה (שם) שמ"ש הירושלמי בניה היינו מזונות הבנות שאין ניזונות לפי כבודן אלא בדבר המספיק. ולמ"מ נ"ל שמ"ש הירושלמי שהבת אינה עולה ואינה יורדת היינו שאין לפחות לה משיעור עני שבישראל וכ"נ קצת שפי' בשטמ"ק כתובות (סח, א, ד"ה מאי לאו) ודלא כפני משה. ועדיין יש להקשות שהירושלמי כלל בדבריו את האלמנה ואת הבנות במה שכתב "אלמנה ובניה יורדין אבל לא עולין", ודעת הירושלמי היא שגם אלמנה ניזונית לא לפי כבודו וכבודה אלא לפי צרכה. אמנם בבבלי כתובות (מח, א) מבואר שנחלקו בזה ת"ק ור' יהודה האם לאחר מיתה אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו. והרמב"ם עצמו פסק (בפי"ח ה"ג) שאלמנה ניזונית לפי כבודה אך גם לפי כבודו "מפני שעולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה", וכ"פ בשו"ע אה"ע (סי' צ"ד סע' ה'), והרי מזונות אלמנה ומזונות הבנות שניהם תנאי כתובה הן וממילא י"ל שכשם שלא קיי"ל כירושלמי לענין מזונות האלמנה ה"ה לא קיי"ל כותיה לענין מזונות הבנות. וצ"ל שהרמב"ם ס"ל שלגבי אשתו שבחייה מצאנו שעולה עמו ואין יורדת עמו, יש לדון האם גם לאחר מותו נותר הדין על כנו וזוהי מחלוקת התנאים שהובאה במשנה (כתובות מו, ב) והתבארה בגמרא (בכתובות מח, א) וכן נחלקו בזה הבבלי והירושלמי. אמנם לגבי מזונות הבנות כלל לא שייך לדון מצד עולה עמו ואין יורדת עמו וכפי שאכן היה פשיטא ליה לרמב"ם ביחס למזונות קטני קטנים מחיים וממילא ה"ה למזונות הבנות לאחר מיתה ואין לנו מקור לכך שבפרט זה נחלק הבבלי על הירושלמי.

אמנם עדיין קשה על הרמב"ם מדברי תלמודא דידן בכתובות (סח, א) שנקט ביחס לחיוב מזונות הבנות לשון של שומא וכפי שהתבאר לעיל. וכבר העיר על כך הגר"א בביאורו לאה"ע קי"ב (סקט"ו) שמש"ס דידן הנ"ל נראה דלא כירושלמי.

ובשטמ"ק כתובות (סח, א, ד"ה מאי לאו) ג"כ הקשה קושיה זו, והביא דברי הרמב"ם (בפי"ג ה"ו) שכתב ששיעור מזונות קטני קטנים הוא כפי צרכן וכתב השטמ"ק שאין לחלק בין מזונות הבנות לאחר מיתתו לבין מזונות בניו ובנותיו הקטנים וכל שכן שהרמב"ם עצמו כתב (בפי"ט הי"א) שגם שיעור מזונות הבנות הוא לפי צרכם וביאר השטמ"ק דברי הרמב"ם עפמ"ש באישות (פי"ט הי"ז) שכשהנכסים מרובין מניחים אותן תחת יד הבנים והם זנים את הבנות ובנכסים מועטין מניחים אותם תחת יד בי"ד, וכיון שכך לצורך זה נצרכת השומא לדעת איך להניח את הנכסים ביד הבנים או ביד בית דין.

והפנ"י בכתובות (סח, א, ד"ה תוספות) יישב קושיה זו שלמסקנת הגמרא העמידו דברי שמואל הסובר לפרנסה שמין באב כתנאי ושמואל ס"ל כר' יהודה וכיון שכך יש לפרש את הברייתא דשמין את הנכסים שעוסקת היא ג"כ בפרנסה ואין שמין באב וס"ל כחכמים, עכת"ד. אמנם קשה שנראה שהראיה אינה רק ממסקנת הסוגיה אלא גם מההו"א ומלשון הברייתא יש להוכיח דלא כרמב"ם. וז"ל הגמרא "הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומרים אילו אביה קיים כך וכך היה נותן לה אלא שמין את הנכסים ונותנין לה". ולשון הברייתא "ניזונות ומתפרנסות" מתפרשת שניזונות היינו מזונות הבנות ומתפרנסות היינו נדוניא, וממילא גם להו"א יש להוכיח שמזונות הבנות הם לפי כבודו וכבודה ולא רק כדי צרכן וכך מבואר בתוד"ה מאי ובשאר ראשונים שהוזכרו לעיל שהוכיחו דינם מהו"א דברייתא.

ולכאורה הדברים מפורשים בגמרא, שלאחר שתירצה שהברייתא מיירי בפרנסת עצמה הקשתה הגמרא "הא ניזונות ומתפרנסות קתני מאי לאו אחד פרנסת הבעל ואחד פרנסת עצמה", ותירצה שאידי ואידי בפרנסת עצמה, אך לא עלה על הדעת לומר שהברייתא מיירי אך ורק בפרנסת הבעל ולשון הברייתא מתפרשת ניזונות – מזונות הבנות, ומתפרנסות – פרנסת הבעל. ושמא י"ל דס"ל לפנ"י שבהו"א דגמרא יכולים הדברים להתפרש "נזונות ומתפרנסות" שנזונות ומתפרנסות היינו נדוניא וכשם שניתן לנקוט לשון פרנסה ביחס לנדוניא כך ניתן לנקוט לשון מזונות שבלא"ה לא נקטנו את הלשון המבטאת את עיקרו של דבר דהיינו נדוניא אלא את השלכת הדין שניזונות ומתפרנסות וכיון שכך להו"א אין ראיה לדין מזונות הבנות וכל הראיה היא מהמסקנה שהעמידה הגמ' שניזונות היינו מזונות הבנות. ובמסקנה סברה הגמ' שכיון שניזונות דינא אתי לאשמועינן ה"ה מתפרנסות, ודחתה הגמ' שתרי גווני מזונות הבנות נקט, הא באכילה ושתיה והא בלבושא. על זה ביאר הפנ"י שכיון שהתבאר שדברי שמואל כתנאי הם י"ל שהברייתא היא כחכמים שלפרנסה אין שמין באב ולא נזכר בה דין מזונות הבנות כל עיקר.

אמנם נראה שלב"י שיטה אחרת בביאור סוגיה זו, שכן בב"י אה"ע (קי"ב ו') הנ"ל הביא דברי הירושלמי כמקור לדברי הרמב"ם ושוב כתב שם וז"ל:

"תניא בפרק מציאת האשה הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן, כיצד, אין אומרים אילו אביהן היה קיים כך וכך היה נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. ונראה דמכאן ג"כ למד הרמב"ם מה שכתב אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד."

נראה שהב"י ס"ל שמסוגיה זו למד הרמב"ם את דבריו, ואם כן לא זו בלבד שאין מסוגיה זו סתירה לדברי הרמב"ם אלא שממנה למד הרמב"ם דבריו וכאמור בדברי הראשונים הנ"ל מבואר שלא כך וראייתם מלשון הברייתא "שמין את הנכסים ונותנים לה" ומה שייכת שומא אם דין מזונות הבנות הוא לפי צרכיהן בלבד, והעיר על דברי הב"י הבית מאיר על השו"ע (סי' קי"ב סע' ו'), וכתב שדבריו צ"ע.

נראה לבאר שהב"י ס"ל שביאור דברי הרמב"ם כך הוא שאם היו הדברים מתפרשים כדברי שאר ראשונים לא היה לגמ' לנקוט "שמין הנכסים ונותנין לה" שעיקר השומא אינה על הנכסים אלא על האדם והלשון הנכונה היתה צריכה להיות "שמין את האב ונותנין לה". ועל כרחך שמ"ש הגמ' "שמין את הנכסים" מתבאר לפמ"ש הגמ' ב"ב (קל"ט, ב) וכפי שנפסק ברמב"ם (אישות פי"ט הי"ז) וז"ל:

"מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים והם זנין את אחיותיהן עד שיבגרו או עד שיתארסו בד"א בשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחת עד שיבגרו הבנות ואלו הן הנקראים נכסים מרובין אבל אם אין הנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו ונותנין השאר לבנים ואם אין שם אלא מזון הבנות בלבד הבנות ניזונות מהן עד שיבגרו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים."

הרי לנו שיש צורך לשום את הנכסים לידע אם מרובים הם שבאופן זה הבנים יורשים וזנין את אחיותיהם או שמועטים הם ובאופן זה אין הבנים יורשים את דמי מזונות הבנות אלא מוציאים אותם מהם. וביחס לדין זה מבוארת לשון הגמרא כתובות (סח, א) הנ"ל "שמין את הנכסים" ואת הנכסים דייקא ולא את האב. ועי' בשו"ע אה"ע (קי"ב סע' י"א-י"ד) עוד נפק"מ לשומא זו שנעשית בשעת מיתה. וכד דייקינן אלו דברי השטמ"ק בכתובות (סח, א) שהובאו לעיל אלא שהשטמ"ק לא הביא מסוגיה זו ראיה לשיטת הרמב"ם. ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם וגם דברי הב"י שכתב שהסוגיה הנ"ל היא מקור דבריו.
ובס' הערות במסכת כתובות (דף סח, א, ד"ה מאי לאו) ראיתי שיישב דברי הב"י הנ"ל בדרך אחרת, יעו"ש.

ד. היחס בין מזונות הבנות לבין מזונות קטני קטנים
יש לדון האם נחלקו שאר ראשונים על דברי הרמב"ם ביחס למזונות קטני קטנים, שברמב"ם עצמו מבואר שדינם שווה ואין גובים אותם לפי כבודו אלא לפי צרכם. ואילו הראשונים שהוזכרו לעיל: רש"י, תוס', תוס' שאנץ, תוס' רא"ש, מרדכי, הג"א, ריא"ז ושלטי הגיבורים, ס"ל שבמזונות הבנות מחויב האב לפי כבודו ולשיטתם יש לעיין האם ניתן לחלק בין הדינים ולומר שלענין מזונות קטני קטנים מודו לרמב"ם או שהדינים שווים ונמצא שלכל הנך ראשונים שיטה אחרת לענין מזונות ולדידן גם במזונות קטני קטנים הדין הוא שמחויב בהם האב לפי כבודו.

ובשטמ"ק כתובות (סח, א) הנ"ל כתב בתוך דבריו שאין לחלק בין מזונות הבנות לאחר מיתה לבין מזונות קטני קטנים. וכן מבואר בב"ש (מהדו"ק סי' ע"א סק"א). ומכח סברה זו יש מאחרוני דורנו שרצו לחדש שאכן נחלקו שאר ראשונים ע"ד הרמב"ם וס"ל שבמזונות קטני קטנים מחויב האב לפי כבודו. אמנם אין נראה כן מדברי הפוסקים שהרי בטוש"ע (סע"ג סע' ו') הובאה ההלכה שכסות בניו ובנותיו עד בני שש אינו נותן להם לפי עשרו אלא לפי צרכן בלבד בלא חולק וכן בסי' ע"א נקטו כך בפשטות החלקת מחוקק (סק"א), הבית שמואל (סק"א) הבאה"ט (סק"ט) וכלל לא הזכירו שיש להקשות על דין זה מדעת ש"ר במזונות הבנות.

וכל דיון הפוסקים לענין מזונות הבנות הוא מיניה וביה בלבד ולא עלה על דעתם ללמוד מכאן לענין מזונות קטני קטנים ולא ראו סתירה בין הדברים. והבית שמואל (סקי"ב סקי"ד) הקשה ע"ד השו"ע שפסק כרמב"ם שלמזונות הבנות פוסקין דבר מספיק בלבד ממשמעות דברי הגמרא בכתובות (סח, א) והבי"ד השה"ג שפסק שגם לבנות פוסקין לפי כבוד אביהם, ונראה שהניח הדבר במחלוקת ולא יישב את הקושיה על הרמב"ם מדברי הגמ' ואעפ"כ נקט בפשטות (בסע"א סק"א ובסע"ג סק"ה) שמזונות בניו ובנותיו מחויב בהם כפי צורכן ולא כפי כבודו. ואמנם במהדו"ק בסי' ע"א סק"א השווה הבית שמואל בין הדברים אך זאת כתב לדעת הרמב"ם. וז"ל הבית שמואל: "וחיוב זה אין צריך ליתן להם לפי עושרו אלא דבר המספיק להם, כמו שכתוב לקמן סימן קי"ב לענין מזונות בנות שחייב גם כן מתקנת חז"ל". ואכן לדעת הרמב"ם נראה שיש להשוות הדינים וכמ"ש השטמ"ק הנ"ל אך לדעת החולקים על הרמב"ם לענין מזונות הבנות אין הכרח להשוות ועדיף לומר שמודו בזה לרמב"ם, ושמא מה שהשמיט הבית שמואל דבריו אלו במהדו"ב הוא משום שכל סברה זו לא פסיקא ליה ואפילו בדעת הרמב"ם והשו"ע.

גם מדברי הגר"א (בביאורו לסימן קי"ב סעיף ו' סקט"ו) נראה שפסק כשאר ראשונים ודלא כרמב"ם לענין מזונות הבנות מכח הסוגיה בכתובות ואילו בסימן ע"ג סק"ט נראה שס"ל כשו"ע לענין כסות בניו ובנותיו ולא הביא חולק בדין זה. ויתר על כן שביאר הגר"א שמקור דברי השו"ע שחיוב כסות בניו ובנותיו אינו לפי עושרו אלא כפי צרכן הוא מהסוגיה כתובות (סח, א), וביאור דבריו שבסוגיה זו מבואר שבכלל חיוב המזונות נכלל גם חיוב הכסות כמ"ש הגמ': "אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה ושתיה והא בלבושא וכיסויא", ותימה הרי סוגיה זו לענין מזונות הבנות נשנתה. ואכן מבואר בה שכלול דין כסות בכלל מזונות, אך תרוויהו נידונין לפי כבודו כמ"ש הגר"א עצמו בסי' קי"ב סקט"ו, וא"כ אדמסייע הגר"א לדין השו"ע מסוגיה זו היה לו להקשות על עיקר החיוב מהסוגיה, ועל כרחך שפשיטא ליה לגר"א שיש מקום לומר שאין החיובים שווים וחיוב מזונות קטני קטנים יהא לפי צרכם ואילו חיוב מזונות הבנות לאחר מיתה יהא לפי כבודו וכיון שכך יש להביא ראיה מהסוגיה בכתובות (סח, א) לענין פרטי זה שחיוב מזונות כולל בתוכו כסות וממילא כפי שיהיה שיעור החיוב במזונות אלו כך יהא השיעור לענין כסות.

ובס' פנ"י כתובות (סח, א, ד"ה תוספות) כתב בתירוצו השני וז"ל:

"ויותר נראה לפרש שיטת הרמב"ם והטור והשו"ע שלא באו אלא לומר שאין דין הבת כדין האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו דאי אורחא דידיה בדברים גדולים אין משגיחין לשיעור הנכסים, אלא העיקר לפי כבודן כדקתני סוף פרק אע"פ בד"א בעני אבל במכובד כו' ולא קתני אבל בעשיר וסיים נמי הכל לפי כבודה ולא לפי הנכסים, משא"כ בפרנסתן אין משגיחין לפ"כ אלא לפי שיעור הנכסים ושיהיה מיהו שיעור המספיק."

ביאר כאן הפנ"י שאין כונת הפוסקים לומר שדי בכדי צרכן אלא נותנים להם לפי שיעור הנכסים. וכך ביאר לשון הגמ' כתובות (סח, א) אמנם נראה שאין לפרש פירוש זה ברמב"ם ביחס למזונות הבנים והבנות ששם נקט הרמב"ם שנותנים להם "כפי צרכם" וזה ודאי אינו מתפרש לפי שיעור הנכסים, הרי לנו שמחלק הפנ"י בין מזונות הבנים והבנות שהן "כפי צרכן" דהיינו כעני שבישראל לבין מזונות הבנות לאחר מיתה שהם "לפי שיעור הנכסים" ולא כעני שבישראל ומבואר כנ"ל שאין הדינים תלויים זה בזה.

ועדיין יל"ע מהו הטעם לחלק בין הדינים, שפשטות הדברים נראית כמ"ש השטמ"ק שאין לחלק ביניהם ודין מזונות חד הוא, ואם מצינו במזונות בניו ובנותיו שהם לפי צרכם או לפי כבודו ה"ה במזונות בִּתו לאחר מיתה וכן להיפך. אמנם נראה שמצינו מקור לחילוק זה ממזונות בת אשתו וכפי שיתבאר לפנינו.

ה. דין מזונות בת אשתו
כתב הרא"ש כתובות (פי"ב סימן א') ביחס לדין מזונות המקבל עליו לזון את בת אשתו:

"כתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל דהני מזונות דמתניתין לא מיחייב למיתב לה אלא במשרה אשתו ע"י שליש ואפילו בעשיר שבישראל לא מיחייב למיתב לה לפי כבודו דכי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי לגבי אשתו אבל לגבי בתה לא, ולא תימא הני מילי דאיהי גופה הויא עניה אבל אם היתה עשירה חייב לזונה לפי כבודה אלא אפי' עשירה נמי אינו חייב לזונה אלא בפחות שבמזונות דכי אמרינן הכי הני מילי לגבי אשתו דבתנאי ב"ד קא אכלה אבל בת אשתו דאיהו חייב נפשיה יד בעל השטר על התחתונה ונותן לה פחות שבמזונות, ולא נהירא לי דמי שנותן מעות לבעל הבית כדי לפרנסו או עשתה לו טובת הנאה כדי לפרנסו כי הך דמתני' מסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו ולא שיתנהו לרע מכל בני הבית שיהיו הם אוכלים בשר ושותין יין והוא יאכל זרעונים וישתה מים."

והב"י (בסימן קי"ד סעיף ו') ביאר דברי הרמ"ה, וז"ל:

"ודברים נכונים הם וכבר נתבאר בסימן קי"ב לגבי מזונות בִּתו שאין פוסקין לה אלא דבר המספיק לה בלבד ולא לפי כבודה שלא אמרו כן אלא באשתו בלבד ולא בבתו."

השווה הב"י דין מזונות בת אשתו ודין מזונות הבנות לאחר מיתה שבתרווייהו הדין הוא שפוסק להם לפי צרכם ולא לפי כבודו וכבודן, ולפ"ז לשון הרמ"ה דחוקה קצת שכן מזונות הבנות לאחר מיתה גם הם מתנאי בית דין ואפ"ה אין מחויב בהם לפי כבודו, ואכן ניכר שינוי הלשון, שבדברי הרמ"ה מבואר שחלוקה אשתו שאוכלת כתנאי בית דין מבת אשתו שהוא חייב את עצמו, ואילו בדברי הב"י מבואר שחלוק דין אשתו מדין בתו, שלא אמרו שמחויב לפי כבודה אלא באשתו ולא בבתו. וצ"ל לפ"ד הב"י שהרמ"ה מילתא דפשיטא נקט שבבת אשתו כיון שהוא חייב את עצמו יד בעל השטר על התחתונה אך באשתו שאוכלת בתנאי בית דין חייבו חכמים לזונה לפי כבודו וכבודה אף שאין הכרח לדבר שהרי מצינו בבִתו לאחר מיתה שניזונית לפי צרכה למרות שאוכלת בתנאי בית דין, אעפ"כ יש לומר שבתנאי בית דין יש כח לחכמים לחייבו יותר. ואם כן זה שאשתו אוכלת בתנאי בית דין אינו מתפרש כסיבת חיוב עצמית אלא כאפשרות לחיוב. והנה הב"י מכח סברתו הנ"ל כתב שדברי הרמ"ה עיקר אלא שבאוכלת על שולחנו דברי הרא"ש דברי טעם הם וכן פסק בשו"ע (קי"ד סעיף ו'): "ואינו חייב ליתן לה לפי כבודו ולא לפי כבודה ואם מאכילה על שלחנו ניזונית עמו כאחד מאוכלי שלחנו". וע"ע בב"ח שביאר דברי הרמ"ה באופן אחר.

אמנם בדרכי משה כתב לבאר דעת הרא"ש שחלק על הרמ"ה שאין לדמות מזונות בִּתו לאחר מיתה למזונות בת אשתו –

"דשאני בִּתו דאוכלת בתנאי בית דין ולא תקנו לה בית דין אלא דבר המספיק לה אבל הפוסק לזון בת אשתו דאי לאו דעבדה לה נייח נפשיה לא כתב לה הכי והויא כמי שנתנה לו דמי מזונות וסתמא דעתו שיפרנסה כאחד מבני ביתו וכמו שכתב הרא"ש."

העומד ביסוד דברי הרמ"א הוא שחיוב מזונות בִּתו לאחר מיתה הוא לפי צרכה, ואת דברי הרא"ש הבין שחיוב מזונות בת אשתו הוא לפי כבודה, וממילא ביאר שבִתו לאחר מיתה כיון שאוכלת בתנאי בית דין גריעא מבת אשתו שאוכלת מכח ההסכמה בינו לבין אשתו ומשום כך הויא כמי שנתנה לו דמי מזונות, ולכן אף שבִתו לאחר מיתה אוכלת כפי צרכה – בת אשתו אוכלת לפי כבודה. וכן פסק הרמ"א (בסימן קי"ד סע' ו'). אך דוק שלא ביאר הרמ"א דברי הרמ"ה באופן אחר ונראה שס"ל כב"י שגם לדידו היה פשיטא שמזונות בִּתו לאחר מיתה הן לפי צרכה.

אמנם הגר"א (בסימן קי"ד סק"ז) כתב שדברי הרמ"א דחויים וודאי שיש לדמות את מזונות בת אשתו למזונות הבנות לאחר מיתה –

"ואדרבא מכאן למדו לשם דהירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת שכתב המפרש שם היא בבת אשתו והביאו הריטב"א והר"ן ריש פרק הנושא תנא זנה חמש שנים הראשונים בין ביוקר כו' הדא היא הבת לא עולה ולא יורדת."

והבנת הגר"א בדעת הרמ"ה היא כב"י ששווה דין מזונות בת אשתו למזונות בִּתו לאחר מיתה ובשניהם הדין הוא שניזונית לפי צרכה. אמנם את דברי הרא"ש ביאר הגר"א באופן אחר וז"ל:

"ופליג עליה הרא"ש וה"ה בבִתו וכמו שכתוב שם ס"ח א' דשמין כו' וכמו שכתבו רש"י ותוספות שם ומרדכי והגהות מיימוניות והגהות אשירי שם וכמו שכתוב לעיל סימן קי"ב ס"ו."

דהיינו כשם שחולק הרא"ש בבת אשתו כך חולק הוא בבִתו לאחר מיתה, ואדרבה מקור דברי הרא"ש הוא מבִתו לאחר מיתה. אמנם כיצד יתבארו פשט דברי הרא"ש שכתב שטעם הדבר שחייב במזונות בת אשתו לפי כבודה הוא משום שמסתמא כך דעתו ונראה שביאר הגר"א כך שבשני דינים אלו יש התחייבות של האדם כלפי אשתו הן בבת אשתו והן בבִתו לאחר מיתה שהוא מתנאי כתובה וכשם שהנותן מעות לבעל הבית כדי לפרנסו מסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו כך כל המתחייב כלפי אשתו לפרנס את בנותיה מתחייב לפי כבודו וכבודה, הן אם התחייבות זו היא מדעתו כבמקבל עליו לזון את בת אשתו והן אם התחייבות זו היא בתנאי בית דין כמזונות הבנות לאחר מיתה.

ועי' ט"ז (סימן קי"ד סק"י) שכתב שמזונות בִּתו לאחר מיתה לכ"ע אין נותנים לה אלא דבר המספיק כמבואר בסימן קי"ב סע' ו' ואין לדמות לבת אשתו לדעת הרמ"א, "דשם מיירי אחר מות האב דשם ודאי לא נתכוין כאחד מאוכלי שולחנו שהרי כבר מת, על כן נתכוין שיהיה לה דבר המספיק בלחוד", וכאן מצאנו זכר לסברה זו שגם בחיוב שהוא מתנאי כתובה נכון לדונו לפי דעתו, אלא שהט"ז חולק ע"ד הגר"א וס"ל שבמזונות בִּתו לאחר מיתה דעתו שיהיה לה דבר המספיק בלחוד.

אמנם הגר"א גופו ס"ל שמזונות בניו ובנותיו הם לפי צרכם בלבד כמבואר בבאור הגר"א (סימן ע"ג סק"ה) ולמבואר כאן א"ש משום שחיוב זה אינו חיוב כלפי אשתו אלא חיוב העומד בפני עצמו שהטילו עליו חכמים נגד רצונו אף שבאופן טבעי זן את בני ביתו לפי כבודו כמבואר בדברי הרא"ש הנ"ל מ"מ חייבוהו גם כשלא ירצה לזון ובזה לא חייבו יותר מכעני שבישראל.

ועוד יש לחדד ראיה זו, שלגר"א היה פשיטא בדעת הרא"ש שהגמ' בכתובות (סח, א) מהווה מקור לא רק לכך שחיוב מזונות הבנות לאחר מיתה הוא לפי כבודו אלא גם לכך שבמזונות בת אשתו מחויב לפי כבודו, ותימה מנא ליה הא דלמא מזונות הבנות חייבו חכמים דומיא דמזונות בניו ובנותיו שמחויב בהם לפי כבודו ומסתבר שלא לחלק בתקנה ומזונות בת אשתו שאינם בכלל התקנה יתחייב בהם כמ"ש הירושלמי, כעני שבישראל. ע"כ נראה לומר שהגר"א היה פשיטא ליה שמזונות בניו ובנותיו מחויב בהן לפי צרכם דהיינו כעני שבישראל כמ"ש הש"ע (בסי' ע"ג סע' ו') וכמבואר בבאהגר"א (שם סק"ט) וכיון שכך הוקשה לו מדוע יש לחלק בין מזונות בניו ובנותיו לבין מזונות הבנות לאחר מיתה, על זה תירץ הגר"א שאת מזונות הבנות אין לדמות למזונות בניו ובנותיו אלא למזונות בת אשתו, וזוהי סברת הרא"ש שכתב שטעם החיוב בבת אשתו הוא כי "מסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו" וה"ה למזונות הבנות לאחר מיתה שמחויב בהם כלפי אשתו, מעבר לגיל של קטני קטנים, עד דתבגרן, שגם כאן נכון לומר שחייבוהו כפי שמסתמא דעתו, ואין לדמותו לחיוב מזונות בניו ובנותיו שהוא חיוב עצמי ולא כלפי אשתו.

וממילא נראה שמ"ש הרמ"ה שחיוב בת אשתו הוא לפי צרכה משום "דאיהו חייב נפשיה יד בעל השטר על התחתונה ונותן לה בפחות שבמזונות", ה"ה לחיוב מזונות הבנות לאחר מיתה שיסודן מחיוב שמחויב כלפי אשתו אף שתקנת חכמים הוא. ולפי דברי הרמ"ה פשיטא שגם מזונות בניו ובנותיו הן כפי צרכן וכמ"ש הב"י.

ונתבאר בדברי הגר"א שיש לחלק בין מזונות בת אשתו ומזונות הבנות לאחר מיתה שהם חיובים שמתחייב כלפי אשתו ומכוחה לבנות לבין חיוב מזונות בניו ובנותיו שהוטל עליו באופן עצמי. וכאמור לא עלה על דעת הגר"א ללמוד שבמזונות בניו ובנותיו יתחייב לפי כבודו וכבודם.

ולולא דברי הגר"א היה נראה לפרש דברי הרמ"ה כך שדוקא מזונות בִּתו לאחר מיתה מחויב לפי כבודו וכבודה משום שחיוב זה הוא בתנאי בית דין משא"כ מזונות בת אשתו שהוא חיוב שהוא חייב את עצמו ולפ"ז החילוק הוא בין מה שחייבוהו בתנאי בית דין שיש לו זיקה למזונות אשתו שמתנאי כתובה הוא ולכן דינו הוא לפי כבודו וכבודה לבין מה שאינו בתנאי בית דין דהיינו מזונות בניו ובנותיו ומזונות בת אשתו.

נמצאנו למדים שדעת השו"ע והרמ"א נראית שבכל גווני דמזונות, הן מזונות בניו ובנותיו, הן מזונות בִּתו לאחר ממיתה והן מזונות בת אשתו, ניזונים לפי צרכם.

דעת הגר"א בדעת הרא"ש, שמזונות בת אשתו ומזונות בִּתו לאחר מיתה ניזונות לפי כבודו וכבודה ומזונות בניו ובנותיו לפי צרכן. והינ"ל בדעת הרמ"ה שמזונות בניו ובנותיו ומזונות בת אשתו ניזונין לפי צרכם ומזונות בִּתו לאחר מיתה ניזונים לפי כבודו וכבודה.

ומה שכתב הגר"א שמבת אשתו למדו לבִתו לאחר מיתה, י"ל שהרמ"ה ס"ל שהבבלי חולק בזה על הירושלמי לענין בִּתו לאחר מיתה כמבואר בגמ' כתובות סח, א, אך מודה לו לענין בת אשתו. ועי"ל שבירושלמי כתובות (פ"ה ה"ו) מבואר ששתי בבות יש בברייתא זו, האחת לענין בת לאחר מיתה והשניה לענין בת אשתו, ולא תליין זה בזה וכמשנ"ת לעיל אות ד' בדברי הירושלמי.

ו. דעות נוספות בענין זה
בספר ביכורי גֹּשֶן (לרה"ג נחום גורטלר, אב"ד רחובות; ח"א סימן י"א) כתב שאף שהאחרונים סתמו להלכה בלא חולק שמזונות בניו ובנותיו מחויב בהם כפי צרכם בלבד, נ"ל שרוב הראשונים חולקים על דין זה, והוכיח מדברי הגר"א בסימן קי"ד עכת"ד. וצ"ע כמ"ש לעיל שמדברי הגר"א גופו (בסי' ע"ג סק"ט) עולה שמודה במזונות בניו ובנותיו שמתחייב בהם לפי צרכם בלבד וביארנו בזה שהגר"א מחלק בין מזונות בִּתו לאחר מיתה ומזונות בת אשתו לבין מזונות בניו ובנותיו וכאמור הדברים עולים גם מדבריו בסימן קי"ד סק"ז.

הגרח"ג צימבליסט בדבריו המודפסים בראש ספר ביכורי גשן הנ"ל כתב שכל דברי הגר"א נאמרו רק לענין מזונות הבנות לאחר מותו שהוא מדין תנאי כתובה משא"כ מזונות הבנים הקטנים שהם מתקנת חכמים פרטית, בזה כו"ע מודו שאינו חייב אלא לפי צרכן עכת"ד. ויש להקשות על דבריו מדברי הגר"א גופו בסימן קי"ד שכתב שמזונות בת אשתו ומזונות הבנים לאחר מיתה שוים בדינם הרי שאף שאין מזונות בת אשתו מתנאי כתובה מ"מ מתחייב בהם לפי כבודו, ולכן נראה שיש לבאר דברי הגר"א כמשנ"ת באות הקודמת. אמנם כאמור לעיל יש מקום לומר סברה זו בדברי הרמ"ה (שלא כפי שהבינוהו הב"י מחד והגר"א מאידך) ולחלק בין מזונות בִּתו לאחר מיתה ומזונות בת אשתו שבהם יהא הדין שניזונים לפי כבודו לבין מזונות בניו ובנותיו שבהם הדין שניזונים לפי צרכם.

הגר"ש ישראלי זצ"ל כתב גם הוא כדברי הגרח"ג צימבליסט וז"ל בספרו חוות בנימין (ח"ב סימן מ"ב) ובפד"ר (ט' עמ' 263):

"דברי תוס', הג"א ומרדכי שלפיהם מזון הבנות לאחר מיתת אביהן הוא לפי עשרו וכבודו של האב, בניגוד לדעת הרמב"ם וכפי שפסק בשו"ע כמותו בסי' קי"ב ע"פ הירושלמי, אינם נוגעים לחיוב מזונות הילדים בחיי האב. החיוב לאחר מותו מנכסי האב הוא מתנאי כתובה, ואילו החיוב בחיים שהוא בין לבנים בין לבנות מקורו בתקנות אושא ואין שייכות וקשר בין שתי התקנות זהו דבר המובן מאליו וכן יש לראות מביאור הגר"א בסי' קי"ב סקט"ו שציין שם מקור ההלכה בירושלמי, שנראה שם שמשווה חיוב לזון הבנות מתנאי הכתובה – להתחייבות הבעל שקיבל עליו לזון את בת אשתו והעיר ע"ז שהוא בניגוד למה שנראה בגמרא דילן, ושמרדכי והג"א פסקו כש"ס דילן, אבל לא העיר כלום על האמור בסי' ע"ג בחיוב האב לזון ילדיו."

וכאמור לגבי עצם הדין שכתב ששיעור מזונות בניו ובנותיו הוא כעני שבישראל, נראה שאכן זו דעת הגר"א אמנם בנוגע לסברת הרב יש להקשות עליו מדברי הגר"א בסי' קי"ד (סק"ז) שכתב שיש לדמות בין מזונות הבנות לאחר מיתה לבין מזונות בת אשתו והסוגיה בכתובות (סח, א) שמבואר ממנה לדעת הגר"א שחיוב מזונות הבנות הוא לפי כבודו, מהווה מקור גם לכך שזהו השיעור בבת אשתו ולדעת הגרש"י זצ"ל הרי הדבר צ"ע כיצד ניתן ללמוד ממזונות הבנות שמתנאי כתובה הן ולכ"נ שסברת הגר"א היא לחלק בין דינים שיסודם התחייבות האדם כלפי אשתו דהיינו מזונות הבנות לאחר מיתה ומזונות בת אשתו לבין מזונות בניו ובנותיו שיסודם מתקנ"ח עצמית. וכאמור, איך שלא נבאר סברה זו הרי הדברים מבוארים בדברי הגר"א שהודה לדעת השו"ע (בסימן ע"ג סע' ו') שמזונות בניו ובנותיו מתחייב בהם לפי צרכם בלבד, אך חלק עליו במ"ש בסימן קי"ב (סע' ו') ביחס למזונות הבנות. וכתב הגר"א שיש ללמוד מהסוגיה כתובות (סח, א) שבחיוב זה של מזונות עולה עמו ואינה יורדת עמו, ושוב הוסיף וחידש (בסי' קי"ד סע' ו') שיש ללמוד ממזונות בנותיו למזונות בת אשתו שגם בהם יהיה הדין שעולה עמו ואין יורדת עמו.

אמנם כאמור לעיל היה מקום לבאר שהרמ"ה ביאר כגר"א זצ"ל וזה מה שכתב בלשונו שיש לחלק בין המחויב מתנאי בית דין למחויב מדעתו, אך אין נראה כך מדברי הגר"א.

הגר"מ אליהו זצ"ל (הוב"ד בפד"ר ט' עמ' 255-258 וכן לעיל אות ב') חידש שיעור אמצעי של חיוב מזונות בניו ובנותיו וז"ל:

"...יש שלשה סוגים בחיוב מזונות, לאשתו – חייב לפי כבודה וכבודו, עולה עמו ואינה יורדת עמו ...; לבת – נותן לה לפי מה שהיא צריכה (אבל מתחשבים עם עוניו ועושרו, ולא נותנים לה לפי עושר משפחתו או לפי פזרנותו ולא לפי כבודה של הבת או משפחת האם); ובבת אשתו – נותנים לה כעני שבישראל בלבד כזן ומפרנס ע"י שליש..."

ולעיל הקשנו עליו מדברי החלקת מחוקק ועוד פוסקים עיי"ש.

אלא שהגרמ"א זצ"ל הוכיח דבריו משינוי לשון השולחן ערוך, שבסימן קי"ד סע' ו' ביחס לחיוב מזונות בת אשתו כתב: "נותן לה מזונות משלם כמי שזן את אשתו ע"י שליש ואינו חייב ליתן לה לפי כבודו ולא לפי כבודה", וכאן לשונו ברורה שהחיוב הוא כעני שבישראל ולעומת זאת ביחס למזונות הבנות כתב השולחן ערוך (סימן קי"ב סע' ו'), "שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה ולבת פוסקין לה דבר המספיק בלבד", ובסימן ע"ג סע' ו' כתב השולחן ערוך "בניו ובנותיו עד בני שש חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור ואינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד". ומכח זאת חידש שהלשון שנזכרה בש"ע ביחס למזונות בניו ובנותיו אינה שווה לשיעור של כעני שבישראל אלא מחויב לתת לבניו ובנותיו מתוך התחשבות בעניו ועושרו. ותימה שבסימן קי"ד סע' ו' כתב השולחן ערוך שמזונות בת אשתו מחויב בהם כעני שבישראל ומקורו מדברי הרמ"ה שהובאו ברא"ש כתובות פי"ב סימן א' ונפסקו בטור שם. והנה בטור שם הבי"ד הרא"ש גופו שחלק ע"ד הרמ"ה וכתב שחייב לתת לבת אשתו כאחד מבני ביתו ועל כך כתב הבית יוסף שדברי הרמ"ה דברים נכונים הם "וכבר נתבאר בסימן קי"ב לגבי מזונות בִּתו שאין פוסקין לה אלא דבר המספיק לה בלבד ולא לפי כבודה שלא אמרו כן אלא באשתו בלבד ולא בבתו" ומפורש בדברי הב"י שהלשון שנזכרה ביחס למזונות הבנות בסימן קי"ב סע' ו' – "דבר המספיק" שווה היא לשיעור שהוזכר בסימן קי"ד סע' ו' ביחס למזונות בת אשתו שהוא כעני שבישראל ודלא כדברי הגרמ"א. ומעתה כבר אין שום סיבה לחלק חילוק חדש ולומר שהלשון "כפי צרכן" שונה מהלשון "דבר המספיק" וכֻלהו שיעור אחד נינהו כעולה מדברי הב"י הנ"ל.

וכן מבואר מפשטות דברי הד"מ (סימן קי"ד אות ה') עיי"ש, שעולה מלשונו שמ"ש הטור "דבר המספיק" היינו כעני שבישראל. וכן מפורש בגר"א (סימן קי"ד סק"ז) שהשווה את שני הדינים וביאר כך דעת הרמ"ה והב"י וז"ל:

"ואדרבא מכאן למדו לשם דהירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת שכתב המפרש שם היא בבת אשתו והביאו הריטב"א והר"ן ריש פרק הנושא תנא זנה חמש שנים הראשונים בין ביוקר כו' הדא היא הבת לא עולה ולא יורדת."

וע"ע בדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל שהובאו לעיל אות ב'.

ואם כן נראה שיש לנקוט בפשטות שחיוב מזונות הבנים והבנות מעיקר הדין, בלא לדון בדין צדקה, הוא שווה לחיוב של עני שבישראל הנזכר ביחס למזונות אשתו, וכמו שכתבו המ"מ (אישות פי"ג ה"ו), הרשב"ש (סי' תק"ב), הבית שמואל (סע"ג סק"ה), החלקת מחוקק (סע"ג סק"ו), ועוד, כמבואר לעיל אות ב'.

אך עדיין יש להעיר ששיעור זה גדול משיעור מזונות מינימאלי, דהיינו גדול מהשיעור שכתב החינא וחסדא (ח"ג דף מ"ה טור א') שהוא "כדי שיעור ההכרחי להם שלא יצאו רעבים מסעודתם", והדבר תלוי בגדר שיעור מזונות אשה שבעלה עני וכפי שיתבאר ענין זה לקמן.

ז. סוגית הגמ' בכתובות (סד, ב)
זו לשון משנתנו כתובות סד, ב):

"המשרה את אשתו על ידי שליש – לא יפחות לה משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורין. אמר רבי יוסי: לא פסק לה שעורין אלא ר' ישמעאל, שהיה סמוך לאדום. ונותן לה חצי קב קיטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה, ואם אין לו – פוסק לעומתן פירות ממקום אחר, ונותן לה מטה מפץ ומחצלת, ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה, ומנעלים ממועד למועד, וכלים של חמשים זוז משנה לשנה. ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים, אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה, והשחקים שלה. נותן לה מעה כסף לצורכה. ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת. ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה – מעשה ידיה שלה. ומה היא עושה לו ? משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל, או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל. ואם היתה מניקה – פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. במה דברים אמורים – בעני שבישראל, אבל במכובד הכל לפי כבודו."

ובגמרא הובאה מחלוקת ר' יוחנן בן ברוקא ור' שמעון ביחס לשיעור המזון בעירובי תחומין, ומסקנת הדברים שלדעת ר' יוחנן בן ברוקא שני קבין הם שיעור שש עשרה סעודות דהיינו שלוש ביצים לכל סעודה. ולדעת ר' שמעון שני קבין הם שמונה עשרה סעודות דהיינו שתי ביצים ושני שליש ביצה לכל סעודה.

והתקשו הראשונים מדברי הגמרא ערובין (פג. א):

"תנו רבנן ראשית עריסותיכם כדי עריסותיכם וכמה עריסותיכם כדי עיסת המדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו ז' רבעים קמח ועוד חייבת בחלה שהן ו' של ירושלמית שהן ה' של ציפורי, מכאן אמרו האוכל במידה זו ה"ז בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקולקל במעיו."

ושיעור ז' רבעים קמח ועוד הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה, ושיעור סעודה לפ"ז הוא למעלה מעשרים ואחת ביצים, ואם כן יש סתירה בין הסוגיות ביחס לשיעור אכילת אדם בסעודתו.

בפסקי הרי"ד כתובות (סד, ב) ביאר וז"ל.

"מצאתי ששאלה זו נשאלה למר רב שלום זצ"ל, והשיב כל מידות חכמים כך הם, כל דבר ודבר נתנו בו שיעור למטה כדי קיום נשמה, ולא לכל אדם פוסקים כך אלא לעני, שכך שנינו במה דברים אמורים בעני שבייש אבל במכובד הכל לפי כבודו. ועד כמה עד שבעה רבעים ועוד שהם מ"ג ביצים וחומש ביצה"

נמצא לפי דבריו שהשיעור האמור במשנתנו בעני שבישראל הוא השיעור הקטן למטה שיש בו כדי קיום נשמה בלבד.

והנה בספר חינא וחסדא (ח"ג דף מ"ה טור א') כתב ששיעור מזונות בניו ובנותיו שכתב הרמב"ם שנותן להן כפי צרכן בלבד הינו "כדי שיעור ההכרחי להם שלא יצאו רעבים מסעודתם". ואפשר שדבריו עולים בקנה אחד עם מ"ש הרי"ד ביחס לשיעור חיוב עני שבישראל במזונות אשתו. אולם נראה שגם החינא וחסדא לא אמר דבריו אלא במזונות הבנים והבנות אך במזונות אשה ס"ל כדברי הרמב"ם והשולחן ערוך שיובאו לקמן ודלא כמר רב שלום והרי"ד.

חידוש נוסף מצאנו בדברי מר רב שלום והרי"ד והוא שהשיעור של מ"ג ביצים וחומש ביצה הוא שיעור המזונות הגדול ביותר לסעודות יום אחד. ונראה ששיעורים אלו אינם תלויים בשינוי הזמנים שכן השיעור של מזון יום אחד לא נשתנה מתקופת המדבר עד זמן הש"ס וחזר ונפסק שיעור זה בדברי רב שלום גאון והרי"ד בזמניהם. הרי שמה שכתב "כל מידות חכמים כך הם" נותר נכון גם בזמנינו וגם היום השיעור הקטן הוא כמחלוקת ר"י בן ברוקה ור' שמעון והשיעור הגדול ביותר למזונות הוא מ"ג ביצים וחומש ליום.

ויעויין באוצר הגאונים כתובות (סד, ב) שהביא דברי רב שלום אלו במלואם, ומקורם של דברים בתשובות הגאונים חמדה גנוזה (סימן ע"ג).

אמנם בשטמ"ק כתובות (סד, ב) הובאו דברי תלמידי ר' יונה שהקשו קושיה זו וז"ל:

"והקשו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שבזה השיעור יספיק לה דהא אמרינן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ"ג א) ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם כדי עיסת מדבר מכאן אמרו כל האוכל במדה זו הרי זה ברוך ומבורך פחות מזה הרי זה מקולקל במעיו הנה שעל האוכל פחות מעומר ביום אמרו שהוא מקולקל במעיו והעומר הוא שני קבין פחות חומש ואומרים שנוכל לתרץ דה"מ בלא לפתן אבל הכא שנותנין לה שאר דברים אינה אוכלת כל כך לחם ועוד דנשים מתוך שאינם עוסקים במלאכה כמו האיש אינן אוכלות כל כך."

ולדעת רבני צרפת הנ"ל יש להשוות בין שיעור המן במדבר לבין שיעור מזונות עני שבישראל ועל שיעור המזונות הנזכר במשנתנו גם כן נאמר הרי זה ברוך ומבורך אלא שכיוון שנותנים לה שאר דברים אינה זקוקה לאכילת לחם מרובה עד כדי שיעור מ"ג ביצים וחומש כמו שכתב בתרוצו הראשון, או שנשים אינן אוכלות באותה כמות של האנשים כמ"ש בתי' השני.

לפי זה נמצא שדוקא עני שבישראל אוכל בסעודתו מ"ג ביצים וחומש ורובא דעלמא שאינם עניים אוכלים יותר משיעור זה וקשה הרי האוכל יתר על כן רעבתן הוא כמ"ש הגמ' ערובין (פג, ב) ואטו כולי עלמא רעבתנים נינהו. ועוד קשה וכי שיעור המן שירד במדבר ירד לפי שיעור עני שבישראל בלבד. ונראה שלדרך זו השיעור של עני שבישראל הוא שיעור מזונו של אדם בינוני, שגם עני שבישראל אם יאכל פחות משיעור זה יהיה מקולקל במעיו כפי שנראה בגמ' ערובין הנ"ל, ושיעור אכילת אדם בינוני הוא שיעור השווה לכל נפש ולכן ירד המן במדבר בשיעור זה והאוכל יותר ממנו הוא רעבתן, אמנם בעשיר שהורגל לאכול יותר מכדי שיעור זה, אין לכנותו רעבתן והגמרא בעירובין נקטה דבריה אליבא דרובא דעלמא ומיעוט העשירים הרגילים להרבות במאכלם יותר, אכן יתחייבו במזונות נשותיהם בשיעור גבוה מזה.

נמצאנו למדים שנחלקו קמאי בשיעור חיוב מזונות של עני שבישראל, לדעת רב משה גאון והרי"ד השיעור הוא כדי קיום נשמה דהיינו ג' ביצים בסעודה לריב"ב. ושיעור זה הוא קטן ביותר. ולדברי רבני צרפת שיעור זה שווה לשיעור המן במדבר אלא שכיון שכולל הוא קטנית ולפתן די בפחות לחם או שבאשה השיעור הוא פחות. ונראה ששיעור זה הוא שיעור סעודת אדם בינוני.

והנפקא מינה בולטת לתירוץ השני שבדברי רבני צרפת שלדידהו השיעור באיש הוא גדול יותר. אך נראה שגם לתירוץ הראשון יש נפק"מ שיתכן שהשקלול בין לחם לבין לפתן וקטניות יכול להיות שונה, ודוק.

ח. שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם בהלכות אישות (פי"ב ה"י):

"כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין. ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום."

חיוב המזונות המינימאלי שנזכר במשנה בכתובות (סד, ב) ביחס לעני שבישראל נישום בפועל לפי "סעודה בינונית של כל אדם". ומבואר בדברי הרמב"ם הללו שאין זה שיעור של קיום נשמה כמ"ש מר רב שלום ופסקי הרי"ד הנ"ל, אלא גם עני שבישראל מחויב לזון את אשתו לפי שיעור סעודה בינונית. עוד הזכיר הרמב"ם ששיעור זה מתייחס לאדם "שאינו לא חולה ולא גרגרן" נראה שמקור דבריו הוא מדברי הגמרא עירובין (פג, ב) "יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקולקל במעיו". וכיון שכך עולה שהשיעור הנזכר בגמרא שם, "האוכל במידה זו הרי זה בריא ומבורך" הוא השיעור של סעודה בינונית הנזכר בדברי הרמב"ם. ושיעור זה הוא עשירית האיפה עומר לגולגולת והוא השיעור לחיוב הפרשת חלה מן העיסה שהוא מ"ג ביצים וחומש.

ונראה שאת סתירת הסוגיות בין המשנה בכתובות (סד, ב) לבין הגמרא עירובין (פג, ב) יישב הרמב"ם כמ"ש תלמידי רבנו יונה בתירוצם הראשון, שהשיעור הנזכר במשנה בכתובות הוא כולל לפתן ואז די בכמות קטנה יותר של לחם ואילו השיעור הנזכר בעירובין הוא כשאוכלים לחם בלבד ואז יש צורך בכמות גדולה יותר של לחם.

ויש לציין עוד לדברי הגמרא עירובין (ל, א): "רבי שמעון בן אלעזר אומר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם", ונראה שזהו מקור דברי הרמב"ם שהשיעור שנזכר בגמרא עירובין (פג, ב) שהאוכל במידה זו הוא בריא ומבורך שווה הוא לסעודה בינונית.

הדרן לפירוש דברי הרמב"ם. מה שכתב הרמב"ם: "פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם", שיעור זה עולה מחיבור שתי הסוגיות הנ"ל. ומה שכתב: "שאינו לא חולה ולא גרגרן" מבואר בסוגיה עירובין (פג, ב) הנ"ל. וכאמור עולים הדברים בקנה אחד עם הביאור הראשון שנזכר בדברי תלמידי ר' יונה.

יש לדון בהמשך לכך בדין כסות, שחיוב זה שמחויב בו גם העני שבישראל נכון לא רק לענין המזונות אלא גם לענין כסות. ונראה שבענין חיוב הכסות יש קצת שינוי בדברי הרמב"ם שכתב הרמב"ם (בפי"ג מהלכות אישות הלכה ב'): "העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה". ההגדרה של "אשה בעלת בית" נראה ששווה היא לגדר החיוב במזונות דהיינו זוהי ההגדרה של אשה בינונית וכשם ששמין את חיוב המזונות בסעודה בינונית "של כל אדם" כך יש לאמוד את חיוב הכסות לפי "כל אשה בעלת בית". ונראה שביחס לחיוב המזונות לא חילק הרמב"ם בין איש לאשה ולא שם לפי שיעור אכילתה של אשה אלא לפי שיעור "סעודה בינונית של כל אדם" וכאמור לעיל הדברים מתבארים לפי תירוצם הראשון של תלמידי רבנו יונה ששיעור סעודה בינונית שווה בכל אדם ואין בזה חילוק בין איש לאשה, אך ביחס לחיוב הכסות כתב הרמב"ם שהחיוב הוא לפי "כל אשה בעלת בית" ולא לפי האנשים, שבכסות מסתבר שיש ללכת לפי לבוש האשה השונה מלבוש האיש, שלא כמזונות שיש מקום לומר שאכילת האיש והאשה שוות הן. ונראה שמקור הדין נלמד לדעת הרמב"ם ממזונות, שכשם שבמזונות שמין לפי אדם בינוני ה"ה בכסות יש לשום כך אלא שהסתבר לרמב"ם שבכסות אזלינן לפי אשה בינונית היינו אשה בעלת בית.

אך עוד חילוק יש בדברי הרמב"ם בין מזונות לכסות, שביחס למזונות כתב הרמב"ם שהשיעור הוא לפי "סעודה בינונית של כל אדם", ולא חילק בזה בין אדם לאדם ולא נתן מדרגות באכילת הבינוני, וכאמור, נראה שמקור דבריו מהסוגיה ערובין הנ"ל שהשוותה את שיעור אכילת אדם ביום לאכילת ישראל במדבר מהעומר שהוא עשירית האיפה.

אמנם ביחס לכסות כתב הרמב"ם: "העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה". גם כאן נראה שכוונת הרמב"ם היא לאשה בינונית ולא עניה וזה מה שכתב ששמין בכל אשה בעלת בית, דוק בדבריו שהשומא היא לא לפי עניה אלא לפי "כל אשה בעלת בית". אמנם הוסיף הרמב"ם וביאר שאף שנותנין לה לפי לבושה של כל אשה בעלת בית, החיוב מוטל על הבעל "בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית". ואם כן החיוב הוא לפי לבושה הפחות של אשה בינונית ואינו כחיוב המזונות שהוא כסעודה בינונית של כל אדם.

נראה שס"ל לרמב"ם שבמזונות שיעור סעודת אדם בינוני חד הוא ושווה בכל האנשים כדמוכח מהסוגיות בעירובין וכתובות שהובאו לעיל, ואילו בכסות אף שאת העיקרון שהחיוב הוא לפי בעלת בית בינונית יש ללמוד ממזונות, כיון שעינינו הרואות שיש מדרגות גם בלבושן של נשים בינוניות, חיוב הכסות יהיה לפי לבוש אשה בינונית, אך כיון שביסוד הדברים זהו החיוב שמתחייב בו עני שבישראל דהיינו החיוב המינימאלי, יש למודדו בלבוש הפחות שלובשת אשה בינונית.

ולאור זאת נראה שגם מ"ש הרמב"ם (בפי"ג ה"ג) שנותן לה כלי בית ומדור יתחייב בו הבעל העני במזונות אשתו וכן אב בין עשיר ובין עני במזונות בניו ובנותיו לפי השיעור הפחות של אדם בינוני.

וסיכומם של דברים בשיטת הרמב"ם שחיוב מזונות של עני בישראל הוא לפי אדם בינוני ושיעור זה שווה בכל מדרגות האנשים הבינוניים, ושיעור כסות ומדור אף שגם הוא נמדד לפי אדם בינוני, אינו לפי בינוני ממוצע אלא לפי הבינוני הפחות.

ולענין הלכה, לא מצאנו שהובאה שיטת מר שלום ופסקי הרי"ד בדברי הפוסקים אלא שיטת הרמב"ם בלבד כפי שיבואר לפנינו.

בטור (סימן ע' סעיף ג') לאחר שהביא את לשון המשנה בכתובות (סד, א) ביחס למזונות אשתו ואת שיעור המזונות הנזכר שם, הביא דברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות אישות שנזכרו לעיל ובתוך הדברים הביא הטור ששיעור מזונות עני שבישראל הוא "סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר".

וכתב הב"ח על הטור שם: "הביא לשונו מפני שלומדין מדבריו כמה דברים שאינן מפורשים בשאר הפוסקים". ונראה שבכלל הדברים הללו הוא מה שהתבאר לעיל בדברי הרמב"ם ששיעור מזונות עני שבישראל הוא שיעור סעודה בינונית של כל אדם.

ובסימן ע"ג סעיף א' הביא הטור את שיעור חיוב כסות אשתו והסמיך לזה את דברי הרמב"ם שכתב: "העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן בגדים הראויים ליתן לה לימות הגשמים ולימות החמה כסות שלובשת כל אשה בעלת בית באותו מדינה". שינה הטור מלשון הרמב"ם והשמיט את מה שכתב הרמב"ם שנותן לה "בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה מדינה". והבדל גדול יש בין הגירסאות הללו, שלגירסת הרמב"ם שלפנינו חיוב הכסות נמדד לפי אשה בינונית אך כמה רמות יש בבינוניות ונותן לה כפי הפחות שלובשת אשה בינונית, אמנם לגירסת הטור ברמב"ם חד שיעור דכסות הוא ולכל הבינוניות משערים בו והוא ממש כמזונות ששווה שיעור המזונות לכל ונמדד לפי סעודת אדם בינוני.

והנה הבית יוסף הביא על דברי הטור את דברי המ"מ על הרמב"ם אך מעיון בדברי הב"י נראה שמוסבים דבריו לפרש דברי הטור על פי מה שכתב המ"מ. שכן לאחר שהביא את כל דברי המ"מ הוסיף הב"י לבאר דברי הטור באותה לשון וכהמשך לדברי המ"מ (ע' ב"י מד"ה ומ"ש מקום ואילך). ובכלל דבריו כתב הב"י על דברי הטור: "וכתב רבינו בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית הוא שמדבר באשת עני", נראה שגירסת הב"י בטור היתה "בפחות" כפי שהוא ברמב"ם לפנינו ולא "בכסות" כפי שהיא גירסת הטור שלפנינו ברמב"ם. ונפק"מ רבתא ביניהם כמבואר וכן בשו"ע סימן ע"ג סעיף א' כתב: "חייב ליתן לה בגדים הראויים לה בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותה המדינה". וכן גרס הב"י בסימן נ"ח סעיף א' בדברי הרמב"ם.

ולדינא נראה לפסוק כלשון הרמב"ם שלפנינו וכמבואר בב"י ובשו"ע, ומ"מ היה פשיטא הן לטור והן לב"י שחיוב הכסות נמדד לפי "כל אשה בעלת בית באותה מדינה", וזהו השיעור שמתחייב בו גם עני שבישראל אע"פ שהעניים אינם בעלי בית ויתכן שמורגלים הם בפחות.

וכאמור, בדברי הפוסקים הנ"ל לא מצאנו שנקטו כדברי מר שלום והרי"ד אלא כדעת הרמב"ם.

עוד מצאנו במשנה ערכין (כג, א) וז"ל: "אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו נותנין לו מזון שלושים יום וכסות שנים עשר חדש מטה מוצעת וסנדליו ותפיליו" גם כאן מבואר שיש דין מזון וכסות כחייבי ערכין אך לא התבאר שיעורם.

ובגמרא ב"מ (קיג, ב): "כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב". ופסק כן הרי"ף שם והסמיך לכך את המשנה בערכין הנ"ל שנותנין לו מזון שלושים יום וכסות שנים עשר חדש וכו' וכתב הנמוקי יוסף על הרי"ף (ד"ה אבל לא לאשתו ובניו"):

"כתב הרא"ה ז"ל דכי אמרינן שאין מוסיפין על המועט דוקא בכלי אומנות אבל במזון שלושים יום וכסות י"ב חדש שמין לא לעולם בבינונית אע"פ שמתחילה היה מרעיב עצמו ולובש בגדים מטולאין."

וגם כאן מצאנו שעני ניזון כבינוני ואע"פ שהורגל עני זה להרעיב עצמו אין נותנים לו כפי הרגלו אלא כשיעור בינוני ונראה שטעם הדברים כמו שהתבאר לעיל מדברי הגמרא בעירובין (פג, א) ששיעור המן במדבר שהוגדר שם כשיעור סעודה בינונית הוא השיעור הראוי לכל אדם ולכן לענין מזונות יסדרו לבעל חוב כשיעור זה וה"ה לכסות. אמנם עדין לא התבאר להדיא ששיעור זה שווה גם לשיעור המוזכר במשנה כתובות (סד, ב) אם כי מסתבר שטעמא חד הוא שכשם שאין לנו להרעיב את בעל החוב ולסדר לו כעני ה"ה אין לנו להרעיב את אשתו ובניו, ועדיין היה מקום לחלק ולומר ששמא שאני דין מסדרין לבעל חוב מדין מזונות שסידור לבעל חוב הוא מהתורה ומזונות מדרבנן כמ"ש הנמק"י (שם, ד"ה אבל לא לאשתו ולבניו) בשם הרי"ף בתשובה.

וכן המרדכי ב"מ (פ"ט סימן ת"ג) כתב: "ולא יוציא מכל אשר תשיג ידו רק מזון ל' יום וכסות שנים עשר חדש מזון הראוי לאדם כיוצא בו וכסות הראוי לאדם בינוני", וראוי לו היינו בינוני, ע' סמ"ע חו"מ (סימן צ"ז סקמ"ז וסימן צ"ט סק"ו) וייתכן שהמרדכי חולק, ע' פרישה חו"מ סימן צ"ז סק"מ.

ובספר התרומות (שער ב' חלק א' סעיף ג') כתב: "יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו במדה בינונית וכסות הראוי לו כדרכו". ומבואר כנ"ל וע' בדברי המהדיר לספר התרומות.

ובשולחן ערוך חושן משפט (סימן צ"ז סעיף כ"ג) פסק שנותנין לו מזון ל' יום והוסיף על דבריו הרמ"א "כבינוני שבעיר אע"פ שאכל תחילה כעני" ועל דברי הרמ"א הללו כתב הגר"א בבאורו (סקע"א): "כבינוני שבעיר כמו במשרה אשתו שלא יפחות כל שהוא שיעור בינוני כמ"ש שם בגמ' ושם בד"א כעני כו'."

דברי הגר"א ברורים הם ששיעור בינוני הוא שיעור המזונות שנקצב גם לעני שבישראל וכל הסוגיות שוות הן, הסוגיה בערובין (פג, א) בענין שעור אכילת אדם בינוני מן המן ושיעור הפרשת חלה, הסוגיה בב"מ (קיג, ב) בענין שעור המזונות שמסדרין לבעל חוב והסוגיה בכתובות (סד, א) בענין חיוב מזונות אשתו כעני שבישראל וכל זה עולה עם שיטת הרמב"ם ותלמידי רבנו יונה וכמבואר לעיל.

ט. שיעור מזונות אדם בינוני בזמנים שונים ובמקומות שונים
לעיל הובאה שיטת הרי"ד וסיעתו ולפיה שיעור המזונות הנזכר במשנה כתובות (סד, ב) הוא "שיעור קטן למטה כדי קיום נשמה" והתוס' רי"ד התקשה שיש סתירה בין השיעור הנזכר במשנה זו לבין השיעור הנזכר בעירובין (פג, א) והנה השיעור הנזכר בעירובין (פג, א) דהיינו מ"ג ביצים וחומש ביצה לא השתנה מזמן ירידת המן במדבר, עובר לתקופת המשנה והתלמוד שהוגדר שיעור זה כשיעור עיסה החייבת בחלה, עד זמן רב שלום והרי"ד, וכיון שכך נראה לומר שגם השיעור הנזכר בכתובות (סד, ב) שהוא השיעור הקטן למטה שיש בו כדי קיום נשמה בלבד, לא נשתנה ועומד בעינו.

ובפשטות גם לדעת הרמב"ם שס"ל שהשיעורים הנזכרים שווים הם, לא נשתנה השיעור, שהרי את סתירת הסוגיות תירץ בשיטה מקובצת בשם תר"י בשני אופנים או שהסוגיה בעירובין היא כאשר אוכל לחם בלבד או שנשים כיון שאינן עוסקות במלאכה אוכלת פחות ולשני הביאורים הללו השיעור הנזכר בסוגיה עירובין נשאר קבוע בכל התקופות מזמן היות ישראל במדבר ועד תקופת הראשונים אלא ששיעור זה הוא כאשר אוכלים לחם בלבד או שהוא שיעור לאנשים ולא לנשים.

אמנם הרמב"ם בהלכות אישות (פי"ב ה"י) השמיט את פירוט המזונות שנזכר במשנה כתובות (סד, ב) וכתב: "כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים אם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן". ומבואר מדברי הרמב"ם ששיעור זה של סעודה בינונית משתנה מעיר לעיר ויש לשומו בכל עיר לפי עניינה, אמנם יותר מזה מבואר בדברי הרמב"ם ששיעור זה משתנה מזמן לזמן שכן מה שכתב הרמב"ם שפוסקין לה לפי סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר, מתפרש שיש לאמוד בשעה שבאים לפסוק מזונות אשה מהו שיעור סעודה בינונית באותו מקום. הרי לנו שאין שיעור זה קבוע אלא נדון לפי שיעור אכילת אדם בינוני באותו מקום בזמן שבאים לפסוק מזונות אלו. וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה כתובות (סד, ב) שלאחר שביאר את דברי המשנה בהשמטת שיעור המזונות הוסיף וכתב: "והדין בזה כולו חוזר לפי ראות עיני הדיין לפי עניינו ועניינה כפי מה שנוהגין אנשי המדינה", לא נקט הרמב"ם שיעור מסוים של מזונות אלא כתב ששיעור זה נישום כפי מה שנוהגין אנשי המדינה.

והסמ"ג (ל"ת פ"א) לאחר שהביא את כל דברי המשנה הנ"ל ושיעור המזונות המפורט בה סיכם וכתב:

"מתוך שיטת התלמוד למדנו שכל תנא היה דן בארצו לפי עניין הארץ שהיה דר בה אם כן עכשו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינוניות של בני אדם הדרים באותה העיר ואין משערין לא בחולה ולא בגרגרן, ומאותו מאכל שרגילים בינונים של אנשי אותה העיר לאכול."

דוק, שתחילת דברי הסמ"ג הם נימוק לדברי הרמב"ם המובאים בהמשך דבריו. וע' בהגהות מיימוניות על הרמב"ם (שם, אות ו') שהביא דברי הסמ"ג הללו. אמנם לא ביאר הסמ"ג מהו המקור בתלמוד לחידוש זה של הרמב"ם.

ובספר מעשה רקח על הרמב"ם שם כתב: "נראה שרבינו למד כן מההיא דדביתהו דרב יוסף דפסק לה ר' נחמיה יין משום דבני מחוזא שתו חמרא וק"ל ועיין להר"ן שם". וצ"ב שממה שפסק לה ר' נחמיה יין משום שבני מחוזא שתו חמרא למדנו שתוספת היין תלויה במנהג המקום אך לא למדנו משם שעצם שיעור המזונות משתנה לפי מנהג המקום. ועדיין יתכן לומר ששיעור המזונות קבוע הוא ובלתי משתנה אלא שתוספת היין תלויה במנהגי המקומות השונים.

עוד הביא הרמב"ם דין זה ביחס לכסות וז"ל בהלכות אישות (פי"ג ה"ב):

"במה דברים אמורים באותן הימים ובארץ ישראל אבל בשאר זמנים ושאר המקומות אין הדמים עיקר, יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או בזול הרבה, אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה."

גם כאן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם שחיוב הכסות משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן ואינו נידון לפי השיעור הנזכר בגמרא אלא לפי השיעור הפחות הנוהג באשה בינונית במקום זה. וכתב המ"מ: "מתבאר בגמרא דאין כל המקומות שוים ואמרו שם גבי מנעלים האי תנא במקום הרים קאי ודבר פשוט הוא", ומקורו בגמרא כתובות (סה, ב). ונראה שמכאן מקור לכך שחיוב הכסות משתנה ממקום למקום וממילא למד הרמב"ם שכשם שחיוב הכסות משתנה כך חיוב המזונות שונה ממקום למקום וכשם ששונים הם ביחס למקום כך שונים הם מזמן לזמן.

ובשולחן ערוך (סימן ע"ג סעיף ג') פסק כדברי הרמב"ם הנ"ל ביחס לכסות שחיוב זה נמדד לפי הפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה מדינה דהיינו שהדבר משתנה לפי הזמן והמקום וכתב בבאר הגולה (אות א') שביאור דברי השו"ע הוא כמו שכתב הרמב"ם "דשיעור הכסות חמישה זוז דתנן במשנה כתובות דף ס"ד ע"ב היה באותן הימים ובארץ ישראל אבל בשאר זמנים ובשאר מקומות אין הדמים עיקר אלא נותן לה הבגדים הראויים לה" וכ"כ בבאור הגר"א (סימן ע"ג סק"ג).

וכן על דברי השו"ע (ע' סעיף ג') ביחס לחיוב המזונות כתב הגר"א (בבאורו סק"ד) "דשיעורין דמתניתין הוא בארץ ישראל ובאותן הזמנים, אבל בשאר זמנים ושאר מקומות הכל לפי הענין, רמב"ם". כאמור, השווה הגר"א בין דין כסות לדין מזונות וכמו שהתבאר לעיל.

עלה בידינו, ששיעור מזונות וכסות נמדדים לפי אדם בינוני (אף שיתכן שיש חילוק ביניהם) ושיעור זה משתנה לפי הזמן והמקום ואין לדיין בכל זה אלא שעתו ומקומו.

ועדיין חידוש יש, שמדברי הגמרא כפי שבארוה תלמידי ר' יונה והרמב"ם הנזכרים לעיל, עולה ששיעור מזונות אדם בינוני לא נשתנה מזמן ירידת המן עד זמן המשנה ושוב חזר והשתנה מאז ממקום למקום ומזמן לזמן.

ועוד יש לעיין בכך שביחס לשיעור סעודה בדין עירובי חצרות ועירובי תחומין נותר שיעור המשנה על כנו, דהיינו ג' ביצים לדעת ר' יוחנן בן ברוקה כמו שפסק הרמב"ם, או ב' ביצים ושליש לרשב"י כפי שפסקו תוס' בעירובין ועוד. הרי שלא נשתנה השיעור ובזה לא חילקו הרמב"ם ושאר פוסקים בין זמן לזמן ומקום למקום, ואילו ביחס למזונות אשתו ובניו חילק הרמב"ם בין הזמנים והמקומות, ויש ליישב.

י. סיכום
חיובו של אדם במזונות בניו ובנותיו אינו לפי עושרו אלא "כפי צרכם". כך כתב הרמב"ם בהלכות אישות (פרק י"ג הלכה ו') וכן נקטו הפוסקים להלכה.

שיעור זה אינו שיעור מינימאלי להשברת רעבון, אף שיש מי שכתב כך; ומאידך גיסא אינו תלוי בעושרו של האב, אף שיש גם מי שכתב כך. אלא הוא כשיעור חיוב מזונות שנאמר ביחס לעני שבישראל המחויב במזונות אשתו המבואר במשנה כתובות (סד, ב).

כדרך זו נראה שמבואר במגיד משנה בהלכות אישות (פרק י"ג הלכה ו'), בשו"ת הרשב"ש (סימן תק"ב), בחלקת מחוקק (סימן ע"ג סק"ו ובסימן ע"א סק"א), בשו"ת הלכה למשה (אה"ע סימן ט"ו), בלב מבין (אה"ע סו"ס קל"ח), בלב חיים (אה"ע סימן ע"א סעיף א'), בספר חוות בנימין (ח"ב סימן מ"ב) וכן דעת הגר"א (חו"מ סימן צ"ז סקע"א) ועוד.

וכל זה אמור בחיוב האב מעיקר הדין בלא להתייחס לדין צדקה.

בשומת שיעור זה של עני שבישראל נחלקו קמאי. והרמב"ם בהלכות אישות (פרק י"ב הלכה י') סבירא ליה שהוא שיעור מזונות אדם בינוני וכן כתבו תלמידי ר' יונה הובאו דבריהם בשיטה מקובצת כתובות (סד, ב) וכן פסק הטור (בסימן ע' סעיף ג') והשולחן ערוך (שם), הגר"א (חו"מ סימן צ"ז סקע"א) ושאר פוסקים.

הדברים אמורים הן לגבי מזונות והן לגבי כסות ומדור, אלא ששיעור המזונות אחד הוא בכל האנשים הבינוניים, ואילו שיעור הכסות משתנה ומחויב בו האב לפי הפחות שבבינוניים וכן נראה ביחס למדור.

משמעות הדבר היא שגם עני שבישראל מחויב לזון את בניו כפי השיעור שמחויב בו אדם בינוני כי בפחות מזה הרי הם "מקולקלים במֵעיהם" כמו שכתבה הגמרא בעירובין (פג, ב).

ואם כן השיעור של "כפי צרכם" ניתן לפרשו שהוא "שיעור מינימאלי" ובלבד שיתבאר ששיעור מינימאלי זה היינו כפי שניזון ומתכסה אדם בינוני.

שיעור זה של אדם בינוני משתנה לפי התקופות והמקומות ויש לשומו לפי המקובל באותה העיר כמו שכתב הרמב"ם בהלכות אישות (פרק י"ב הלכה י'), הסמ"ג (ל"ת פ"א), השולחן ערוך (סימן ע"ג סעיף א'), באר הגולה ובאור הגר"א (שם), השולחן ערוך (סימן ע' סעיף ג') ובאור הגר"א (סק"ד) ושאר פוסקים.

מוצא דבר: יש לשום את חיוב מזונות הבנים והבנות הכסות והמדור כפי המקובל באנשים בינוניים באותה העיר ובאותה תקופה ולא כפי מטבע הלשון המשפטית המקובלת שמדובר בצרכים הכרחיים לקיום מינימאלי אלמנטארי בלבד.

וכיוון שכך הבעל מחויב לשאת במלוא עלותו של הפעוטון שבו שוהה בִּתו בלא הגבלת שעות. כאמור, יש מקום לנמק פסק דין זה בטעמים נוספים, אך הנימוק הנזכר לעיל הוא העקרוני יותר ומתייחס גם לטיעון שהובא בדברי ב"כ הבעל מפי הפסיקה כדי לפוטרו ממלוא עלות דמי הטיפול.

"והדין בכל זה חוזר לפי ראות עיני הדיין לפי מצבו ומצבה ומנהג אנשי המדינה" (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת כתובות פרק ה).
הרב א' אריאל אדרי – דיין

בפני בית הדין תביעה למזונות ילדה.

אחת הטענות שהועלתה על ידי האב היא כי שכר המטפלת של הילדה כולו אינו חלק מצרכיה הבסיסיים של הילדה ובשל כך אין הוא אמור להיות מוטל על האב בלבד. ב"כ האב המציא לביה"ד אסמכתאות משפטיות לתמיכה בעמדתו.

בית הדין סבור שמחמת שתי סיבות, שכל אחת מהן יפה לכשעצמה, אין לקבל את הדברים.

הראשונה היא, שהטיפול בילדה מוטל מבחינה הלכתית על האב בלבד והאשה רשאית וצריכה למצוא תעסוקה על מנת לפרנס את עצמה. לכן, התשלום עבור טיפול בילדה בשעות שהאשה אינה מסוגלת מחמת עבודתה או שאינה מעוניינת מחמת כל צורך שלה, הרי שהטיפול באותו זמן מוטל על האב. אשר על כן בוודאי שצורך זה הינו צורך בסיסי של הילד.

השניה, בית הדין דנן סבור שהחוב למזונות הילדים לפי ההלכה אינו לצרכיהם הבסיסיים של הילדים אלא לפי הצרכים המקובלים ברמה בינונית של סוג האוכלוסייה אליה הם משתייכים. יעויין בפד"ר ט' עמודים 255-258 וכן בספר חוות בנימין חלק ב' סימן מב.

התקבל הסכם העסקה למטפלת שנחתם בין האשה למטפלת ע"ס 1,500 ₪ מִדֵּי חודש.

כאמור, חיוב מזונות והכלול בו נפסק על פי ההלכה, ולפי ההלכה החיוב אינו לפי צרכים מינימאליים אלא לפי צרכים מקובלים.

לאור זאת, יש לחייב את האב בעלות דמי הטיפול.

בית הדין מורה כי הבעל ישלם את דמי הטיפול ישירות למטפלת. לשם כך, יש להעביר את הסכם ההעסקה לבעל.

ניתן ביום י"ז באלול התשע"ב
(04/09/2012).