לפנינו תביעת האשה לתשלום כתובה ופיצויים.

הצדדים נשואים כדמו"י מיום 11/3/99 מנישואין אלו נולדו לצדדים ארבעה ילדים. למעשה הצדדים פרודים לסירוגין כבר משנת 2006.

תביעה זו החלה בעצם בתביעת הבעל לגירושין באפריל 2008. בתאריך 28/4/2008 התקיים דיון בתביעת הבעל לגירושין בו טען הבעל שהצדדים פרודים כבר שנתיים ומבקש להתגרש. במהלך הדיון התברר שיש לבעל אשה אחרת ואף נולד לו ילד ממנה. האשה הסכימה להתגרש אלא שעמדה על זכיותיה לקבלת כתובה ופיצויים. בהחלטת בית הדין נכתב:

"מן הדין היה לדחות את תביעת הבעל לגירושין היות והבעל חי עם אשה אחרת ואף יש לו ילד משותף מאותה אשה. אולם מאחר והאשה רוצה להתגרש הרי שיש לקבל עקרונית את עמדת האשה. על הבעל וב"כ להעביר תוך 7 ימים הצעה הולמת להסכם גירושין."

בתאריך 7/6/10 הגישה ב"כ האשה תביעת לגירושין וכתובה בו טוענת שהבעל חי עם אשה אחרת ואף נודע לה שנולד לו ילד נוסף ממנה.

בתאריך 15/2/12 ולאחר מספר דחיות התקיים דיון בתביעת האשה לגירושין ולכתובה. לטענת ב"כ האשה, הצדדים פרודים כבר שש שנים, הבעל חי עם אשה אחרת ואף נולדו לו ממנה שני ילדים, ולכן תובעים כתובה ופיצויים. הבעל הסכים להתגרש. המשך הדיון סבב על תביעת הכתובה והפיצוי.

במהלך הדיון התברר ששווי הדירה כפי השמאות 360,000 ₪ אולם יש משכנתא על הדירה בסך 210,000 ₪ כולל פיגורים. סך הכתובה 43,200 ₪.

ב"כ הבעל הציע שהבעל יעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה וזה תמורת תשלום כולל עבור כל התביעות – כתובה ופיצויים – והאשה תמשיך בתשלומי המשכנתא. ב"כ האשה התנגדה. לדבריה יש להעביר את חלקו של הבעל בדירה ע"ש האשה תמורת כתובה ופיצויים אך על הבעל להמשיך ולשאת במחצית תשלומי המשכנתא תמורת מדור עבור הילדים. עוד טענה שיש לחייב את הבעל בכתובה עם הצמדה וכן בתוספת כתובה. בית הדין הורה לצדדים להגיש סיכומים, והצדדים אכן הגישו סיכומים.

טענות האשה
בסיכומים טוענת ב"כ האשה שלבעל דין "רועה זונות", הואיל והמשבר בחיי הנישואין נוצר בעיקר בשל בגידתו של הבעל שחי עם אשה אחרת ואף נולדו לו שני ילדים ממנה.

מפנה לשו"ע אה"ע סי' קנד' סעי' א': "מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדויות או שהודה י"א שכופין אותו להוציא וליתן כתובה". זאת ע"פ הפסוק במשלי (כט, ג) רועה זונות יאבד הון. ולכן תובעת עיקר כתובה תוספת כתובה הצמדה ופיצוי.

לגבי עיקר כתובה, מאתיים זוז, מפנה ב"כ האשה לחוברת אורייתא תשנ"ו, למאמר של הרב אליהו בר שלום שכתב בשם האגרות משה שמאתיים זוז לבתולה אינו שווי מינימאלי אלא הוא שווי מזונות לשנה אחת. על כך יש להוסיף תוספת הכתובה בשווי בסך 43,200 ₪ כפי שנכתב בכתובה.

עוד תובעת להצמיד את תוספת הכתובה למדד יוקר המחיה ושוויה 56,441.52 נכון להיום.

עוד מבקשת פיצוי עבור עוגמת הנפש שעשה הבעל לאשה.

בהתיחסות להצעת ב"כ הבעל להעביר את חלקו של הבעל בדירה ע"ש האשה והאשה תמשיך בתשלומי המשכנתא ובזה לסלק את כל התביעות, כותבת ב"כ האשה שעקרונית הם מקבלים את הצעת ב"כ הבעל להעביר את חלקו של הבעל בדירה ע"ש האשה, וזו בתמורה לתשלום כתובה ופיצוי, אבל בקשר לתשלומי המשכנתא הואיל והבעל חייב במזונות הילדים הרי שעליו להמשיך במחצית תשלומי המשכנתא עבור המדור.

טענות הבעל
בסיכומי ב"כ הבעל טוען ב"כ הבעל שהבעל עזב את הבית לאחר שהאשה התעללה בו תקופה ממושכת.

בהתייחסות לתביעת האשה לעיקר כתובה כמזונות לשנה וכן בתביעה להצמדה ליוקר המחיה של תוספת כתובה בסך 43,200 ₪ ובהצמדה 56,441.52 ₪, טוען ב"כ הבעל כי דין תביעה זו להידחות, ומפנה לכמה פסקי דין של בתי הדין השונים ובית הדין הגדול שאין להצמיד כתובה למדד יוקר המחיה וכן עיקר כתובה הוא ערכו המינימאלי ולא פרנסה כדי שנה.

לגבי תביעת הכתובה ופיצוי הרי הציע שכנגד זה יעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה ובזה יסלק את כל התביעות והאשה תמשיך בתשלומי המשכנתא.

דיון
אין ספק שהבעל שהלך לרעות בשדות זרים ופיתח מערכת יחסים עם אשה אחרת ואף נולדו לו שני ילדים נוספים והאשה קובלת על כך – שדינו כרועה זונות, ויש לקבל את הסכמת הצדדים להתגרש ולחייב את הבעל בכתובה ואף בפיצויים.

שני הצדדים מסכימים שהבעל יעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה וזאת בתמורה לתשלום כתובה ופיצויים. המחלוקת ביניהם האם האשה תמשיך לשאת בתשלומי המשכנתא או שהבעל ימשיך לשאת במחצית תשלומי המשכנתא כמדור עבור הילדים.

אם נעשה חשבון, שווי הדירה ע"פ השמאות היא 360,000 ₪. שווי המשכנתא 210,000 ₪ כולל הפיגורים. הואיל והדירה רשומה ע"ש שני הצדדים נמצא שהסכום שישאר ביד הצדדים לאחר קיזוז המשכנתא הוא 150,000 ₪ – חציו שייך לבעל וחציו לאשה, דהיינו 75,000 ₪ לכל אחד. על כך יש להעיר:

א. אם נצא מנקדת הנחה שלא ניתן לפסוק הצמדה לתוספת כתובה, ועיקר כתובה עומד על שוי ערכו המינימאלי (450 ₪ לשיטת בני ספרד כפי שנכתוב לקמן), הרי שהבעל חייב לאשה 43,650 ₪. אם נפחית 43.650 ₪ מ-75,000 ₪, נמצא 31,350 ₪ שזה עבור פיצויי גירושין.

ב. ואם נצא מנקודת הנחה שיש מקום לחייב הצמדה לעיקר כתובה וזה עומד על סך 56,441 ₪, הרי שנישאר מ-75,000 ₪ 18,559 ₪ ואם נוסיף לזה עיקר כתובה שווי מזונות לשנה הרי שלא נותר כסף לפיצוי.

ג. בנוסף יש לדון האם יכולה האשה לתבוע את הבעל להמשיך ולשאת בחצי תשלומי המשכנתא כמדור עבור הילדים כאשר הבעל מעביר את חלקו בדירה על שמם.

התביעה להמשיך חצי תשלומי המשכנתא
לגבי תביעת ב"כ האשה שהבעל ימשיך לשלם את מחצית תשלום המשכנתא גם אחרי שהבעל יעביר את חלקו בדירה ע"ש האשה וזאת כמדור עבור מזונות הילדים – לכאורה אין נושא מזונות הילדים נידון בבית הדין אלא בבית המשפט והואיל ומזונות הילדים כולל ג"כ מדור הרי שאין בית הדין יכול להזדקק לתביעה זו.

עיקר כתובה מאתיים זוז
שיעור עיקר כתובה הוא מאתיים זוז לבתולה ומנה לאלמנה וגרושה כמבואר בכתובות נד: "אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף". והיינו שהסכום המינימלי שחייב לכתוב בכתובת אשתו הינו מאתיים זוז. סכום זה חייב לשלם לה אף אם לא כתב כמבואר בכתובות נא.: "לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתיים וכו' מפני שהוא תנאי בי"ד". ואפילו אם התנה לפחות לא יועיל תנאי כמבואר שם. אמנם מעבר לסכום מינימאלי זה של מאתיים זוז אין הבעל חייב לכתוב ולהתחייב לה. אמנם אם רצה להתחייב ולהוסיף לה מרצונו הרי זה חיוב גמור וככל חוב כדאמרינן באהע"ז סימן צג.

באהע"ז סימן ס"ו סעיף ו' פסק מרן: "כמה שיעור הכתובה לבתולה ק"ק וכו' ושל זו וזו כסף מדינה, נמצא כתובת בתולה הם ל"ז דרהם וחצי כסף צרוף" וכו'. וברמ"א שם: "אבל יש פוסקים מאתיים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא והוא ח' פעמים יותר" ובסעיף ז' שם: "אם ירצה להוסיף על זה מוסיף וכו'", וע"ש.

כמה שווי מאתיים זוז
השיעורים שנקטו הראשונים לגבי שיעור מאתיים זוז והסכום שנפסק בשו"ע אהע"ז הוא ל"ז דרהם וחצי כסף צרוף. בחזון איש ח' אהע"ז סימן ס"ו אות י"ח כתב דדרהם הוא ס"ד שעורות ושם בס"ק כ"א כתב שגרם משקלו כ' שעורות ולפי"ז בדרהם איכא 3.2 גרם כסף צרוף. לפי"ז לדעת השו"ע שיעור מאתיים זוז הוא 120 גרם כסף צרוף ולדעת הרמ"א דמחמיר שיעורו הוא 960 גרם כסף צרוף. וכן כתבו בפד"ר כרך י"א עמ' 364 – 365 ובכרך י"ג עמ' 306.

אומנם עיין בדברי מרן הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א בספר הלכות עולם (חלק א עמוד רפח). וכן בספר הלכות שלמה מועדים למרן הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (הלכות פסח עמוד ריג). עיין גם בירחון אור תורה תשנ"ד (סימן פב) שיש פוסקים שסוברים שדרהם משקלו 3 גרם ולא 3.2 ושיש הבדל בין דרהם מצרי לדרהם טורקי. נמצא ע"פ חשבון זה למרן השו"ע מאתיים זוז שווה ל-112.5 גרם כסף טהור ולרמ"א 900 גרם כסף טהור. שווי גרם כסף טהור נכון להיום כ-4 ₪. נמצא לדעת מרן שווי מאתיים זוז הוא 450 ₪ ולרמ"א 3600 ₪. ואף לדעת הרמ"א אין ספק שסכום זה של 3600 ₪ לא מספיק כיום לקיום של שנה אפילו לעני שבעניים. ובודאי בנידון דידן שהצדדים הינם מבני עדות המזרח הפוסקים כהשו"ע וסכום זה העולה לכ-450 ₪, אין בו כדי שיתפרנס בו אדם אפילו חודש ואפילו הכי פסק כן בשו"ע בסתמא.

שמע מינה, שבשיעור עיקר כתובה אזלינן אחרי השיעור שקבעו חז"ל. ואף שאין בסכום זה בכדי לקיים עיקר תקנתם, אין האדם מתחייב אלא במה שתקנו ולא על מה שעמד בשורש תקנתם, ואי אפשר לחייבו ביותר מזה. ואף אם לא כתב כתובה כלל או כתב בסכום פחות הרי הבעל חייב בסכום זה מתנאי כתובה, ובסכום זה הוא חייב ולא ביותר.

עיקר כתובה פרנסה לשנה
תביעת ב"כ האשה לחשב את עיקר הכתובה מאתיים זוז כמחיה לשנה ולא כערכו המינימאלי.

הנה בטעמא דתקנו לבתולה מאתיים זוז איתא בש"ס בכמה דוכתי דהוא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, כמבואר כתובות יא. ומשמע שסכום זה הינו סכום שאין האדם מוציא בקלות וימנע מהאיש לגרש את האשה.

בשו"ת הר"י מגאש ס' קלו' כתב וז"ל:

"הלא תראה שנתנו הסיבה במה שתקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכבר הבנו מדבריהם בזולת מקום זה שהם ראו שכשאדם כותב לאשתו שיעור זה שהוא מנה מאתיים לא תהיה קלה בעיניו להוציאה אם עשה כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה וכו' ואין ספק שאין דבריהם אלא על עיקר כתובה שהוא הוא שתקנו לה רבנן לא על התוספת" וכו'.

ובטעמא דתקנו סכום זה של מאתיים זוז לא מצאתי מפורש בראשונים הטעם לשיעור זה, אך יש לעמוד על השיעור ומהות השיעור ממה ששנינו בפאה פ"ח מ"ח "מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני". ומשמע שמי שיש לו מאתיים זוז לא נקרא עני לענין הזכות ליטול ולקבל מתנות עניים. ועיין שם בר"ש שכתב שסכום זה מספיק למזונות למשך שנה ע"ש מה שרצה לדייק מהמשנה בכתובות סד. (ומדבריו משמע שמספיק למזונות לו ולאשתו), ודבריו הובאו באו"ז הלכות צדקה ס' י"ד, וכן כתב בטור יו"ד ס' רנ"ג וכן כתב הרע"ב שם, שקים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות. וכן כתב גם הגר"א בשנות אליהו שם וע"ש במפרשי המשנה. וכתב שם התפארת ישראל באות מא' "ומ"כ דלהכי תקנו ר' זוז לבתולה שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה". ומזה נראה לומר שטעמא דתקנו חז"ל סכום זה משום שיש בסכום זה בכדי להתפרנס שנה שלמה.

טעם זה שייך רק בזמנם
הנה כבר כתב הטור ביוד ס' רנ"ג לגבי פאה:

"יש אומרים שכל אלו השעורים לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה ולפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיחיה אבל האידנא שאין כל זה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מהרווח וכו' ואפשר בימיהם היה ההוצאה מועטה והיה אפשר להתפרנס בריוח של חמישים זוז אבל האידנא אי אפשר והכל לפי המקום והשעה "

משמע שהטור מסתפק שמא אין סכום זה מספיק לפרנסה לשנה
.
עיקר כתובה – סכום מינימאלי
לכאורה דין זה שייך גם בעיקר כתובה. ובאמת כבר עמד בהאי מילתא הריב"ש בתשובותיו בסימן קנ"ג וז"ל:

"והוקשה לך איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אשה והם אמרו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והלא אפילו עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה. תשובתך אתה שיערת באנשי מיורקה שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב אוצרות כסף וסחורה ומטמוני מסתרים וכו' ואשר אין לו כל אלה אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב ואומנות נקיה להרויח בה פרנסתו והותר נקרא עני. אבל תשער בתושבי הארץ הזאת שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה ועל הארץ ישנים או על שטיח עור ובכסות יום מתכסים בלילה ומלבושיהם טלאי על גבי טלאי ורובם הולכים יחפים. ובימי חז"ל כך היו כמו ששערו במזונות אשה למשרה אשתו על ידי שליש וגם מגדולי החכמים היו בעלי אומנות וכו' ובדורו של רבי יהודה בר אלעי היו חמשה מתכסים בטלית אחת ואנשי כנסת הגדולה המתקנים תקנות בישראל כשעלו מן הגולה כבר היו עניים עד מאוד כמו שמוזכר בספר עזרא וכו' (ע"ש מה שהאריך) וגם ההבדלה במוצאי שבת קבעוה בתפילה עד שהעשירו קבעוה על הכוס כדאיתא בפ' אין עומדים וכו' ושנינו במסכת פאה מי שיש לו נ' זוז והוא נושא ונותן בהם וכו' לפי שאינו בגדר עני וחמשים זוז הם חצי כתובת אלמנה. ותמה על עצמך איך אשה מתקדשת בפרוטה וכו' והוא דבר מועט עד מאוד וכו' וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכלן בשוה שלא לבייש את מי שאין לו ושערו בעני ואמרו שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף והעני אם ירצה לגרש את אשתו את כל אשר לו צריך ליתן לה" וכו'."

ומבואר מדברי הריב"ש דעיקר סכום כתובה שתקנו שאפשר להתפרנס בו שנה שלמה הינו בעני מרוד ואין לו כלום. אף שלשאר אינשי זהו סכום פעוט ולא חשוב. וכן מבואר מדבריו שאף שבימיו לעני בישראל אין זה סכום גדול וקלה בעיניו להוציאה אין חייב לכתוב כתובה בסכום יותר גדול. ואף שטעם חז"ל לענין כתובה הוא כדי שתהיה פרנסת שנה מ"מ קבעו לפי מה שהיה בזמנם שהיו עניים מאוד. ואף שכשמשתנה המצב הכלכלי ובסכום זה קלה בעיניו להוציאה והאשה אינה יכולה להתפרנס בו עכ"פ אין חייב לכתוב לה עיקר כתובה בסכום גדול יותר. ושמע מינה שלא אזלינן בתר עיקר טעם התקנה אלא מה שתקנו הוא הקובע אף לדורות ואף שלא כתב סכום חשוב.

הצמדה לתוספת כתובה
תוספת כתובה אינו נובע מחיוב או מתקנת חז"ל אלא מההתחייבות שחייב עצמו הבעל מרצונו וכלשון המשנה שאם רצה להוסיף מאה מנה מוסיף, וכמו שפסק השו"ע בסימן ס"ו ס"ז ואם ירצה להוסיף על זה מוסיף. ויש לעיין מהו הדין ובמה יתחייב אם ערך הכסף שהתחייב בו ירד כגון מי שהתחייב בכתובה סכום מסוים של ש"ח שכח הקניה של כסף זה ירד מכח מדד המחירים לצרכן שעלה במשך שנים, ואילו כח הקניה של כסף זה נמוך משהיה בשעת ההתחייבות וכתיבת הכתובה.

דין זה יסודו בדברי הגמ' בב"ק צ"ז, והאריכו בדבר הראשונים והאחרונים והמהרשד"ם בחו"מ סי' עה' והמחנה אפרים הלכות מלוה ולוה דיני ריבית סי' כה' והאור שמח. ודין זה של ירידת ערך המטבע וביטול המטבע הוזכר בפדר"ים בהרבה מקומות. עיין בפס"ד של הגר"ש דיכובסקי בפד"ר כרך י"ג עמ' 307-308 ובפס"ד של חברי ביה"ד הרבני בחיפה הרה"ג שלוש אקסלרוד והרצברג בפד"ר כרך י"ח עמ' 41-55. ועיין עוד בברכת שלמה לגר"ש טנא ח' אהע"ז ס' כ"ה אותיות ט"ז וי"ז ובמשנת יעקב לגר"י רוזנטל הלכות אישות פרק י' הלכה י' ובלב אריה לגר"א הורביץ סימנים ל' ו לא'. ובשורת הדין כרך ד' עמ' ק"ה מאמרו של הגר"נ גורטלר, ובשורת הדין כרך ט' עמ' תפא' מאמרו של הגר"י אריאל. ובדין זה אין מנהג מוכרע קבוע ופסוק בין גדולי הדורות שעברו ובין דייני בתי הדין היום – זה נוהג בכה וזה בכה וכל אחד פוסק כדרכו.

אלא שדבריהם נאמרו במקרה שהתחלף המטבע כגון מלירות לשקלים. ניקח לדוגמה זוג שהתחתן לפני 1985 כשהמטבע היה לירות והבעל כתב בכתובה מליון לירות הרי שהסכום היום יעמוד על מאה שקלים שודאי הסכום העכשווי אינו ריאלי ביחס לסכום שהתכוון הבעל לתת בזמן החתונה, ועל זה דנו כיצד להצמיד את הסכום העכשווי כדי שיהא ריאלי.

הצמדה בגין אינפלציה רגילה
אולם בנידון דידן המטבע היה ונשאר שקלים חדשים והסכום שניתן בחתונה היה ונשאר סכום ריאלי גם להיום וכל בקשת ב"כ האשה להצמיד ליוקר המחירים. א"כ יש עלינו לדון האם שייך הצמדה במקרה כזה ואין בזה משום ריבית.

כלל גדול בהלכות ריבית שהמטבע נחשב לקבוע ואנו תולים את הזול והיוקר בפירות ולכן אסור להלוות סאה בסאה, שאם תהיה התייקרות הרי ההתייקרות בפירות ויש כאן ריבית מדרבנן. ואילו מטבע במטבע מותר ללוות כי המטבע נחשב לדבר קבוע.

הסתפקו הפוסקים האם כלל זה שייך רק בזמנם במטבעות הקדומות שעיקר ערכן נבע מהמתכת שהיתה בהן, משא"כ במטבעות ושטרות שלנו שאין להם ערך עצמי והם כשטר חוב שהממשלה קבעה שיקראו כסף למרות שאין גופם ממון. לדעת רוב הפוסקים, רואים גם את המטבעות של ימינו כמטבע שגופו ממון אע"פ שאין להם ערך עצמי בגלל דינא דמלכות דינא. עיין בחתם סופר יו"ד סי' קלד' ובנחל יצחק חלק א' סי' סו' סעי' לח' ובחזו"א חו"מ סי' טו' ס"ק כו' וביו"ד סי' עב' ובאה"ע סי' סו' ס"ק יז'. וא"כ ע"פ זה אם גם המטבע שלנו נחשב כמטבע הרי שההצמדה מותרת ואין כאן ריבית כי היוקר תלוי בפירות והמטבע כדבר קבוע.

אולם האגרות משה אינו מבאר כך. עיין בדבריו ביו"ד חלק ב' סי' קיד' שדן בנושא זה ומכריע שלענין ריבית קובע הדינא דמלכותא ולדבריו המטבע נחשב כגופו ממון, מ"מ אין לו הגדרה של דבר קבוע כמו למטבע בעל ערך עצמי, והטעם שכל חשיבות המטבע הוא מצד שהמלכות החליטה להחשיבו כמעות א"כ עדיין שייך בזה גם כן יוקר וזול. א"כ מדבריו מבואר שאם המלכות תקבע שכל הלוואה או חוב מוצמדים אוטומטית למדד אין בכך משום ריבית משום דינא דמלכותא אלא שהחוק במדינה אינו מאפשר הצמדה אוטומטית בכל הלוואה או חוב אא"כ הגיע זמן הפירעון והלוה אינו משלם. נמצא, לפי מנהג המדינה אין להצמיד חוב רגיל למדד אא"כ הגיע זמן הפירעון והלוה לא משלם. ובכתובה זמן הפירעון הוא לאחר הגירושין וא"כ אי אפשר לגבות הצמדה ע"פ דינא דמלכותא.

כשההתחייבות היא בכתובה
לכאורה כל האמור נכון להלוואה רגילה שלדעת האגרות משה יש לדון בה ע"פ דינא דמלכותא אולם בכתובה יש לדון כיצד היא ההתחייבות. לכאורה, יש אומדנא שהאשה אינה מסכימה לשחיקת המטבע וכאילו הבעל מתחייב מראש ליתן גם הצמדה כדי שיהא לאשה ביטחון בזמן הראשון שלאחר הגירושין, וא"כ ההצמדה אינה ריבית אלא כהתחייבות מראש. אולם קיימת אומדנא הפוכה שאין הבעל מתחייב באמת ליתן כתובה בשעת הנישואין שהרי לא מאמין שיתגרש וכל הענין הכתובה נראה בעיניו פורמלי, טקסי ולא רציני, וא"כ אם על הסכום שכתוב אין אומדנא שמתחייב לשלם כ"ש שלא על ההצמדה. וא"כ אי אפשר לחייב בהצמדה רק ע"פ אומדנה כשיש אומדנא הפוכה.

נמצא, כשאין שינוי במטבע אלא המטבע נשאר כמו שהיה אין להצמיד גם את תוספת הכתובה למדד יוקר המחיה שהדבר נחשב לריבית.

וא"כ הדעה השניה שהזכרנו לעיל היא העיקרית, שאין מקום לפסוק הצמדה לתוספת כתובה ועיקר כתובה עומד על שוי ערכו המינימאלי 450 ₪ לשיטת בני ספרד כפי שכתבנו, הרי שהבעל חייב לאשה 43,650 ₪ עיקר כתובה ותוספת כתובה ואם נפחית 43.650 ₪ מ-75,000 ₪ חלקו של הבעל בדירה נמצאת היתרה בסך 31,350 ₪ תהיה עבור פיצויי גירושין.

נמצא שהצעת ב"כ הבעל היא ריאלית.

בסיכום:
א. על הצדדים להתגרש כהסכמתם.

ב. על הבעל להעביר את חלקו בדירה לטובת האשה וזאת כתשלום עבור עיקר הכתובה תוספת כתובת ופיצויי גירושין.

הרב אייל יוסף – דיין

אני מצטרף למסקנות.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

אני מצטרף למסקנות.

הרב דוד בר שלטון – דיין

פסיקתא
א. על הצדדים להתגרש.

ב. על הבעל להעביר את חלקו בדירה לטובת האשה, ולחתום על כל טופס שיידרש, וזאת כתשלום עבור עיקר הכתובה תוספת כתובה ופיצויי גירושין.

ניתן ביום י"ד באב התשע"ב
(02/08/2012)