ראשיתו של תיק זה בבקשה שהגישה הגב' [פלונית] לביה"ד בתאריך 22/12/2011.

המבקשת עותרת לביה"ד כי יורה למשרד הפנים לרשום אותה כאלמנת המנוח [פלוני] ז"ל שנפטר בתאריך כ"ז אייר התש"ע (11.05.10).

על פי התיקים המצויים בביה"ד בני הזוג נישאו בשנת 2004 (במהלך חודש אוגוסט) כשהאשה הרה, והתגרשו כעבור מספר חודשים בתאריך 23/12/2004 בעוד האשה בחודש התשיעי להריונה.

בתסקיר פקה"ס מיום 09.11.11 צוין כי לאחר גירושי הצדדים נסע המנוח ז"ל לחו"ל למשך כשנה ומחצה ועם שובו ארצה שהה במשך פרק זמן מסוים באילת. לדברי המבקשת, כך בתסקיר, לאחר שהמנוח שב מאילת הוא התגורר עם המבקשת למשך כשלושה חודשים בהם המבקשת הרתה לו בשנית.

בתום התקופה הנ"ל עזב המנוח את המבקשת, אך לאחר זמן מה שב אליה ואל שני הקטינים, והמבקשת הרתה לו, כך לדבריה בתסקיר, בשלישית.

מעיון בתיקי הצדדים עולה כי עובר לסידור הגט הכיר המנוח באבהותו על העובר שנשאה רעייתו, ונושא מעמדם של שני הילדים האחרונים של המבקשת הוסדר בערכאה אחרת, והם נרשמו כילדי המנוח.

לדיון הראשון שנקבע בתביעה שלפנינו ליום ג' בטבת התשע"ב (29/12/2011) הופיעו המבקשת וב"כ עו"ד [ג' ג' נ'] (שהינה אחות המנוח).

ביה"ד התייחס ליחסים שהתנהלו בין המבקשת למנוח לאחר גירושיהם:

"ב"ד: למה לא הלכתם לרבנות להתחתן עוד פעם ?

אשה: אני כל הזמן רציתי, היינו ביחד, אבל היה קשה לו העניין המשפחתי.

ב"כ: לאחר שנולד הבן השלישי הודיע לכולם שבחג השבועות יישא את [פלונית] כדת משה וישראל, ולקח על עצמו תשובה מלאה.
...
ב"ד: השכנים וכל האנשים ידעו שהמשכתם לגור יחד לאחר הגירושין ?

מבקשת: כשהלכתי ללדת את הילד השלישי הוא נשאר עם הילדים בבית אמא שלו, אמא שלו ליוותה אותי בלידה, את הברית עשינו אצל הרב [ע'].
...
ב"ד: היה שומר שבת ?

ב"כ: כל השנים עוד לפני הגירושין היה שומר שבת, חגים, תמיד אמר כשאקח על עצמי תשובה התשובה תהיה מוחלטת, אנו מבקשים שבית הדין יכריז עליה כאלמנתו ולא כגרושתו, היא עדיין איתו ועדיין הוא בעלה.

מבקשת: כשהתינוק היה בן שלושה חודשים, הוא נהרג.
...
ב"כ: אני רוצה לציין שלצורך זכויות אין לי צורך בהכרזה זו, מתוקף היותה האפוטרופוסית הביולוגית היא מקבלת את כל הזכויות, הנפקות המעשית היא שרוצה להיות אלמנתו ולצורך הילדים, גם אם לא היתה נשואה לו כלל, היתה מקבלת מתוקף היותה אם ילדיו."

בתאריך 18/01/2012 התקבלה בביה"ד בקשת אם המנוח, אחיו (ג' ג') ואחותו (נ' ח') לדחות את תביעתה של המבקשת. הבקשה נשלחה לתגובת הגב' [פלונית], ובתגובה הגישה הגב' [פלונית] לביה"ד בקשה ארוכה (המונה 28 עמודים) לדחיית התנגדותם של בני המשפחה דלעיל. בתגובתה זו טוענת המבקשת כי בני משפחת המנוח אשר מסרו לפקה"ס כי הקשר הזוגי בין המבקשת למנוח נמשך לאורך כל השנים, גם בהיותם גרושים, שינו את טעמם רק בכדי למנוע מהמבקשת להגן על זכויות ילדיה בעיזבון המנוח.

לבקשה צורפו מסמכים המלמדים כי בין המבקשת לבין משפחת המנוח מתקיים, לדאבון לב, סכסוך חריף באשר לעיזבון המנוח. המדובר במגרש מכוניות (ברח' פ') שלטענת המבקשת היה בבעלות המנוח ושמשום כך את פירותיו יש להעביר לילדיו בעוד שלטענת משפחת המנוח מגרש זה הינו בבעלותם.

בדיון השני והאחרון שהתקיים לפנינו בתאריך כ"ח בטבת התשע"ב (23/01/2012), ואליו הופיע גם אח המנוח מר [ג' ג'], התברר לביה"ד כי הפרטים שנמסרו לו בדיון הראשון לא היו אמת, או למצער, לא שיקפו את האמת כולה, וכי למעשה המבקשת נישאה למנוח פעם נוספת והתגרשה ממנו שלושה חודשים לפני פטירתו.

לאור החשיבות הרבה הנודעת לדברים, נביא את עיקריהם כלשונם:

"ב"ד: התגרשת פעם אחת או פעמיים?

[פלונית]: פעמיים.

[ג' ג']: אני חיתנתי אותם כדי שלא יחיו באיסור.

[פלונית]: הרב [ד'] חיתן אותנו, היו שני עדים ואחר כך לאחר חצי שנה התגרשנו בבני ברק בבית דין, אחר כך נולד לי תינוק, זה היה שלושה חודשים לפני המוות של בעלי.
...
[ג' ג']: אחי לא היה איתה, לאחר הגירושין חי עם אחרת בשם [מ' א'], חי איתה 8 חודשים, למה חיתנו אותם כי היא היתה בהריון ולא רצו שהילד יהיה בסטטוס...
...
ב"כ מבקשת: לגופו של עניין המבקשת רוצה שעיזבון המנוח יירשם ע"ש הילדים, אבל יש זכויות נוספות, השאיר אדמה בכפר יונה, אדמה בחדרה ועסקים באזור התעשיה, מגיעים לגב' זכויות שארים, הבקשה שלה לגיטימית, בעילות בנות ישראל, לא בעילות זנות, אלו בעילות קודש וגם אם הבקשה שלה היא כסף, זה לגיטימי, חודש לפני שהתפוצצה פרשת הגניבה שלו נתן עדות בפני פקידת סעד עמוד 3 בתיק בית המשפט, פקידת סעד כותבת מפי בני המשפחה, כי הקשר בין [פלונית] למנוח נמשך גם לאחר שהיו גרושים, [פלונית] ראתה בו את בעלה, הוא שינה כי התפוצצה פרשת הגניבה, אותה [מ' א'] מפורסמת כמי שמעוניינת בגברים, מפורסמת כנערת פלייבוי.

[ג' ג']: היתה חברה שלו.

ב"כ מבקשת: היתה מקור לביצוע עבירות מין.

[פלונית]: הבחורה הזו ישנה לי במיטה כשהייתי בהריון, מצאתי תחתונים שלה, חצוף.

ב"כ מבקשת: מה שעושה אח המנוח, מפיץ לשון הרע על המנוח בשביל בצע כסף, חודש לפני המוות דקר המנוח את אחיו [ג' ג'] בבטן דקירה עמוקה בגלל הגניבה, יומיים לפני המוות בא ([ג' ג']) לבקש סליחה וטרק לו את הדלת כי גנב אותו."

לנוכח דברים חמורים אלו ביה"ד תהה כבר במהלך הדיון על ההשלכות של מה שנמסר לו על הבקשה שלפניו:

"למה את חושבת שעל פי ההלכה כפי שתיארת אותו, חודש ימים לפני זה דקר את אחיו, כמו כן אומרת המבקשת ש[מ' א'] ישנה במיטה שלה, כיצד את יכולה להסביר שכל יחסי האישות שהיה לו עם המבקשת היה לשם קידושין, אם זה היה אופי חייו."

ב"כ משפחת המנוח עו"ד שלג הבהיר את טענת אח המנוח, מר [ג' ג'], והסביר כי שמונה חודשים עובר למות המנוח "האשה לא גרה עם המנוח, המנוח גר ב[כ' י'] ברח' [י' ה'] האשה גרה ברח' [ד'] ב[נ']". ובאותה תקופה התגורר עם הגב' [מ' א'].

ביה"ד שב ונזקק לטיב היחסים שהתקיימו בין המנוח למבקשת לאחר גירושיהם השניים:

"ב"ד: האם גם לאחר הגירושין השניים ניסיתם להחזיר?

[ג' ג']: כן, אמא שלי בחוץ יכולה להעיד על זה.

בי"ד: האם גרו יחד לאחר הגירושין השניים?

[ג' ג']: לא, אבל היא עו"ד היתה נגד שיחזרו, אחותי השניה היתה נגד, אחי הגדול גם היה נגד, רק אני ואמא חתרנו שיחזרו, עשיתי עובדה, הבאתי אותה לבית של אמא ברח' [ח'], ואז אחי עזב את הבית, לא היה איתה יום אחד.

בי"ד: האם ליווית אותו בגירושין בבני ברק?

[ג' ג']: לא.

בי"ד: האם היית עד בחתונה השנייה?

[ג' ג']: הייתי נוכח, היה עד [א' צ'] והרב [ד'] היה טבעת וכתובה.

בי"ד: למה הלכו לבני ברק להתגרש, כמה זמן לאחר מכן התגרשו ?

[ג' ג']: בין 4 ל-6 חודשים התגרשו בבני ברק, הרב [ד'] לא רצה בשום אופן לחתן אותם, אמר שיש איסור מהרב שלוש, אף אחד לא יידע שהם נשואים (יפרדו ויכול לצאת תקלה) אמרתי לו שאני אחראי, אמרתי אם נפרדים אני דואג לסידור גט.

ב"ד: למה לא לקחת אותה לרבנות להתחתן ?

[ג' ג']: אחי ז"ל לא רצה להתחתן פעם שנייה, אבל אמר איך אביא ילד, אני מוכן להתחתן אבל לא ברבנות, אמרתי אני אדאג לזה.

בי"ד: כמה זמן לפני הפטירה שלו התגרשו בבני ברק ?

[ג' ג']: לא זוכר.

בי"ד: האם זה היה לפני ההריון השלישי?

[ג' ג']: כן.

בה"ד: מדוע לא חיתנת אותה בפעם השלישית ?

[ג' ג']: אמרתי לו מה קרה ששוב היא בהריון, אמר לי, גנבה לי זרע, זה היה ביום העצמאות.

ב"כ מבקשת: שקרן אתה.

בי"ד: אני מתרה בך.

ב"ד: מה זה נקרא גנבה זרע.

[ג' ג']: היה מסטול, זה היה ביום העצמאות ואז שכבה איתו, רציתי שוב לחתן אותם ואמר בשום פנים ואופן, היה פעם ראשונה היה פעם שנייה, לא יהיה יותר.

שלג: אני רוצה להקריא מה עו"ד [ג'] כתבה בזמן הגירושין של המבקשת... שם יצגה את אחיה.

ב"כ מבקשת: הבאנו עדים אנו רוצים להעיד אותם, אני רוצה להעיד פקידת סעד.

בה"ד: מה שיצא שמה שמעניין אתכם זה הגדרת מעמדה בביטוח לאומי, האם בתור חד הורית לא מקבלת יותר ?

ב"כ מבקשת: לא, יש פה גם עניין הכבוד שלה כלפי ילדיה."

ימים ספורים לאחר הדיון התקבלה בביה"ד בקשת ב"כ המבקשת להשתחרר מהיצוג בתיק, תוך שהיא מנמקת כי:

"2. הבוקר הסתבר כי למבקשת אינטרסים ותוכניות אחרות אשר כולם ככולן ניסיון בוטה להשגת טובת הנאה כלכלית על חשבון היתומים. המבקשת חפצה לכרסם במחצית מזכויות ילדיה כ"אלמנת" המנוח. באם תתקבל הבקשה הרי שזכויות היורשים החוקיים על פי דין תורה תפגענה.

3. המבקשת סירבה לחתום על מסמכי ויתור זכויותיה כאלמנה לטובת ילדיה היורשים החוקיים וכן סירבה בפני כבוד בית הדין להצהיר על ויתור זכויותיה הכלכליות לטובת ילדיה (ראה פרוטוקול הדיון האחרון) עניין המלמד על כוונותיה לשינוי מעמדה על חשבון זכויות ילדיה הקטינים."

ואולם בתאריך 28/02/2012 התקבלה תגובת ב"כ החדש של המבקשת, ובה הכחשה גורפת לכל האמור לעיל, וכדלהלן:

"3. ניסיונה של עוה"ד להציג את התובעת כמי שרוצה לכרסם באיזה מזכויות ילדיה בעיזבון, ראוי לכל גינוי ובפרט מעוה"ד שמלבד היותה אשת אמונה של התובעת המחויבת בדין, לפעול לטובתה, היא גם דודתם של הקטינים – למען הסר כל ספק, הנתבעת מוכנה, חפצה ומבקשת כי כל זכות המגיעה לקטינים מהיותם יורשי עיזבון אביהם, תרשם אך ורק על שם הקטינים ותשמש לרווחתם."

סיכומי המבקשת התקבלו בביה"ד בתאריך 25/04/2012.

תמצית העובדות
מכל אשר פורט לעיל עולה כי המבקשת הגב' [פלונית] נישאה למנוח פעמיים ואף התגרשה ממנו פעמיים. בפעם הראשונה נישאו המבקשת והמנוח ז"ל בשנת 2004 (במהלך חודש אוגוסט) כשהאשה הרה, והתגרשו כעבור מספר חודשים בתאריך 23/12/2004 בעוד האשה בחודש התשיעי להריונה. ובפעם השניה נישאו בנישואין פרטיים אצל הרב [ד'], והתגרשו כעבור חצי שנה בבי"ד פרטי בבני ברק. לדברי אח המנוח, מר [ג' ג'], הנישואין השניים היו עקב הריון אליו נקלטה המבקשת מהמנוח, אולם המבקשת הכחישה את טענתו זו.

ביה"ד דרש וחקר על מהלך חייהם של המבקשת והמנוח אחר הגירושים השניים. [ג' ג'], אח המנוח, אמר כי אחיו לא חי עם המבקשת אפילו יום אחד, וכי כאשר התברר כי המבקשת הרה בשלישית הוא התאמץ לשכנע את המנוח לשאת אותה פעם נוספת, אך המנוח התנגד לכך בתוקף. לדבריו המבקשת התעברה מהמנוח כאשר האחרון "היה מסטול, זה היה ביום העצמאות ואז שכבה איתו, רציתי שוב לחתן אותם ואמר בשום פנים ואופן, היה פעם ראשונה היה פעם שנייה, לא יהיה יותר."

המבקשת הכחישה בתוקף את טענת מר [ג' ג'] הנ"ל על האופן בו היא התעברה בשלישית, ואולם כאשר היא נשאלה ע"י ביה"ד האם הם גרו ביחד לאחר הגירושין (והדבר היה עוד בדיון הראשון, כאשר לפני ביה"ד לא נחשפה העובדה שהמבקשת נישאה למנוח פעם שניה והתגרשה ממנו בבי"ד פרטי בבני ברק), השיבה המבקשת כדלהלן:

"ב"ד: השכנים וכל האנשים ידעו שהמשכתם לגור יחד לאחר הגירושין?

מבקשת: כשהלכתי ללדת את הילד השלישי הוא נשאר עם הילדים בבית אמא שלו, אמא שלו ליוותה אותי בלידה, את הברית עשינו אצל הרב [ע']."

ודוק, המבקשת לא אישרה בפה מלא כי היא גרה עם המבקש, וכל אשר ציינה אינו אלא שכאשר היא כרעה ללדת היה זה המנוח שנשאר בבית אימו עם הילדים. האח [ג' ג'] ציין לפנינו כי לאחר הגירושין השניים חי המנוח עם גב' בשם [מ' א'], טענה שהמבקשת וב"כ דאז לא הכחישו, והמבקשת אף ציינה כי מצאה במיטתה או בקרבתה פרטי לבוש של הגב' הנ"ל המעידים על טיב קשריו של המנוח עם אותה אישה, כך גם אמרה ב"כ המבקשת דאז כי האשה הנ"ל הייתה מקור "לביצוע עבירות מין", כלשונה. מכל האמור לעיל עולה כי לא הוכח לפנינו כלל וכלל כי המבקשת התגוררה עם המנוח גם לאחר גירושיהם השניים, ואדרבה ניכר כי הם לא חיו יחדיו באותה תקופה, וכי באותה תקופה המנוח חי עם הגב' [מ' א'].

עוד עולה מן המתואר לעיל בהרחבה כי המנוח ז"ל לא שעה להפצרותיו של אחיו [ג' ג'] לשאת את הגב' [פלונית] בשלישית, וביכר על פניה מערכת יחסים עם אשה זרה שלית מאן דפליג שלא היו לו כל קידושין בה, ושעובדה זו לא מנעה ממנו מלחיות עימה חיי אישות.

צדדי ההלכה
גדרי העדות או הראיה הנצרכת בכדי להחיל על בני הזוג דין נשואין
תחילה וראש לכל שיקול ועיון בנדון אשר לפנינו יש לשים לב לעובדה שלא הוצגה לפנינו כל עדות ישירה, ברורה וכשרה על כך שהמבקשת אכן נבעלה, התייחדה או התגוררה עם המנוח לאחר גירושיהם השניים. אדרבא מהחומר אשר מונח לפנינו עולה כי הנ"ל לא התגוררו יחדיו ולו יום אחד לאחר גירושיהם השניים, והראיה האחת והיחידה לכך שאכן התקיימו ביניהם יחסי אישות, שיש להדגיש שממה שהוצג לפנינו עולה כי הם היו חד פעמיים, הינה העובדה שהמבקשת הרתה לטענתה מהמנוח, ושגם המנוח ככל הנראה הכיר והודה בכך בחייו.

והנה פינה ויתד לנדון שכזה נעוץ בדברי הרמב"ם (גירושין פרק י הלכה יז) ביסוד דין זה:

"המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר בין שגירשה מן הנשואין בין מן האירוסין הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות. ואפילו ראו אותו שנתן לה מעות. שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה. לפיכך הרי זו בחזקת מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני."

ושם בהלכה י"ח המשיך וביאר:

"נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד. אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן ויבעול כמו שבארנו. לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת."

ועיין בדברי הרב המגיד שם שהביא את מקור הדין מהמשנה (גיטין פא, א) דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומרים וכו'. ותיכף הביא את דברי הרשב"א שכתב:

"ומסתברא כגון שראה הוא את העדים, אבל אם ראו אותו שנים מן החלון והם רואים ואינם נראין לו אינה צריכה ממנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אינה מקודשת אע"פ ששניהם מודים, הלכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא."

וכדברי הרשב"א האלו כתבו גם הריטב"א והר"ן בסוגיא, וכן העלה להלכה מר"ן השו"ע (בסי' קמט סעי' ב'), וכל"ה:

"נתייחד עימה בפני שני עדים, והיו שני עדים כאחד, וראו הוא והיא את העדים אם הייתה מגורשת מן הנישואין חוששין לה."

נמצאנו למדים דדבר פשוט הוא שבכדי להחיל על בני הזוג דין נשואים בעינן לדיני עדות דקידושין, היינו ששני העדים יראו את מעשה הקידושין ושהאיש והאשה יראו את עדיהם, וככול המבואר בשו"ע סי' מב' בהאי דינא, וכפי שזכר מר"ן גם בנד"ד. ואשר על כן יש לחלק בין מקום שראו שני עדים שנבעלה לו דאז אמרינן דודאי מקודשת, אבל במקום שרק נתייחד עימה בפני עדים אינה אלא ספק מקודשת דחוששין לה שמא נבעלה (וע"ע בהסבר החת"ס בדין זה, ואכמ"ל).

וע"ע ב"שאגת אריה" [בהוספות לספר שאג"א סי' א'] דעמד על טעמו של הרמב"ם שכתב דבעינן שיהיו שני העדים כאחד משום דקי"ל דהמקדש בעד א' אפילו שניהם מודים אינה מקודשת, דעיקר הקידושין תלה רחמנא בראיית שני עדים, הילכך אם לא ראו ביחד, אע"ג דא"א עושה בעילתו בעילת זנות ולשם קדושין בעל, אינו כלום, דעל כל קדושין אין כאן אלא ע"א, והעדי קדושין הם עדי קיום, ואין כאן קדושין בשני עדים ואינה מקודשת, וע"ע בדברי רבנו המשנת יעקב (שם) שהאריך לבאר דין זה.

ובשו"ת "בית אפרים" (אה"ע סי' ס"א) הוסיף ועמד על כך דבעינן שהעדים ידעו שבועל לשם קידושין, וז"ל:

"ועתה נבא לחקור בדין מקדש בפחות משו"פ או במלוה דאמרינן בהו כשבעל אח"כ אין עושה בעילתו זנות ובועל לקדושין, והיינו כשייחד עמה בפני עדים אמרי' הן הן עדי יחוד, והאיך הדין אם הני עדי יחוד לא ידעו שזה קידש אותה בפחות משו"פ והם סבורין שכבר קידשה בפרוטה קדושין גמורין וא"כ עדי יחוד אלו אע"פ שהם עדי ביאה, מ"מ לא אסקי אדעתייהו שבועל אותה לשם קדושין שהם סבורים שמקודשת היא לו מכבר... וכמו שבקדושי כסף צריכין שיראו העדים שידעו שזה הנתינה הוא נותן לה עתה לשם קדושין, כמו"כ צריכין העדים לדעת כשנתייחדו שהיחוד שהיא ביאה היא לקדושין, אבל בהנך גווני שהעדים היו סבורין שמקודשת היא מכבר, לא אסקי אדעתייהו שיבעול לשם קדושין... א"כ בנדון הנ"ל שהעדים היו סבורין שכבר נתקדשה לו א"כ לא אסקי אדעתייהו כלל דביאה זו לשם קדושין היא, נלע"ד דלא מהני."

וע"ע בכעין זה בנו"ב (תניינא אבה"ע סי' נב), וכן בדברי הגר"ד מקרלין ב"יד דוד" (שם סוף אות פח) שכתב:

"הכא אין לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דאפשר להיות דטעה וסבר דקידושין שנעשו בגיותו מועילין לכשיחזור בתשובה. ואף שמודה שידע שאין מועיל הקידושין שנעשה בהיותו עכו"ם, על כל זה יכול להיות דהוי כמקדש בלא עדים."

ואף שהמקנה (אה"ע סי' מ"ב סעי' ג') אינו מסכים לדברי ה"בית אפרים", וכתב:

"וכן בהאי דלנה עמו בפונדקי, לא הזכירו שום אחד מהפוסקים דבעינן שעדי הייחוד ידעו שהיא מגורשת מהאיש הזה שנתייחד עמה, אפ"ה אמרינן דכיון שאנו יודעים שנתייחדה עמו לפני עדים, ואנו יודעים שהיא מגורשת מאיש הזה אמרינן דמסתמא כיוונו לשם קידושין."

מ"מ כל מחלוקתם אינה אלא בשאלה האם בעינן שהעדים ידעו שבועל לשם קידושין, אך כו"ע מסכימים דבעינן ששני עדים יראו אותם מתייחדים כמבואר לעיל. ואף הרדב"ז (חלק ד סי' ד, וע"ע ח"ג סי' תקמא) שכתב שאין צורך שהבועל יראה את העדים ודי לו שהבועל ידע שיש שם עדים, מ"מ הרי זה ברור לדעתו דבעינן שיהיו שם עדי ייחוד ולא די בהודאה של הצדדים על יחסי אישות שהתקיימו ביניהם כפי שלא די בהודאת בני זוג על כך שנעשו ביניהם קידושי כסף בלא עדים (סי' מב סעי' סעי' ב).

והגם שעל דברי מר"ן השו"ע (סי' קמט סעי' א-ב) שהביא את דברי הרמב"ם הראשונים דלעיל כלשונם, וכתב "המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים", נוסף במוסגר "או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה", מ"מ ברור הדבר שאין זה בא לייתר את הצורך הקבוע מעיקרא דדינא בשני עדים, ולא בא רבנו הרמ"א אלא לומר שבמקרים מסוימים די לנו בידיעה כללית על כך שהיו קידושין.

ארחיב מעט את היריעה. דהנה על דברי הרמ"א האלו שמקורם בר"ן, ומהם עולה שדי בכך שגלוי לכל שבא עליה, הקשו הב"ש (סק"א) והט"ז (סק"א) דאם נשאה כדין נישואין אין כל צורך להזכיר את הבעילה ולדון מכוחה. והגר"א (סק"א) כתב על דברי הרמ"א האלו "עמש"כ סי' כו' סעי' א", וכוונתו ברורה למ"ש שם על דברי מר"ן השו"ע שהעלה שאפילו בא על אשה לשם אישות בינו לבינה, אינה נחשבת כאשתו, ואפילו אם ייחדה לו. וע"ז ביאר הגר"א שאף שכיון שידוע שבא עליה הוי כעדים מ"מ במקום שלא לשם קידושין בעל לאו כלום הוא. ומדבריו עולה שהרמ"א כאן איירי במחזיר גרושתו וייחדה לו כדרך נישואין היינו שגלוי לכל שבא עליה, והוי כעדים, וע"כ כתב הרמ"א שמקודשת לו. וע"כ צריך לומר שמחלק בין מקום שחי איתה כדרך נישואין שבזה העלה בסעיף א' שמקודשת לבין מקום שאינו חי איתה כדרך נישואין, ולא היה אלא ייחוד חד פעמי לעיני עדים דאז הוי ספק מקודשת.

וכן העלה הב"ש שם (סק"א):

"כל שנשאה וגלוי לכל הוי כאלו היה עדים בעת הביאה לפ"ז אם הי' גלוי שנוש' אותה לשם אישות הוי קידושין בביאה."

וכן כתב גם הגאון "ושב הכהן" (סי' ל):

"שכוונתו למה שכתב הריב"ש בסוף התשובה הנ"ל בשם הרא"ה, לגבי קטנה שנתגדלה, דכיון דאשתו היא ועומדת תחתיו כולי עלמא ידעי שנתייחד ובא עליה. ומזה משמע דהיכי שנשאה אמרינן דודאי בא עליה... ולפי זה מה שכתב ואם לא ראו עדים שבא עליה, היינו שאפילו עדי יחוד ליכא... דאפילו עדי יחוד אין צריך."

והרא"ה שם שהוא מקור דין זה לא איירי אלא במקום שהיא מיוחדת לו כאישתו, דאז, ואך אז, כולי עלמא ידעי שנתייחד עימה ובא עליה ואין צריכה עידי יחוד, וכ"כ בנ"י (יבמות פח, א) ש"פרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאוריתא". הא קמן דכל מה שלא הצריך הרמ"א עדות ברורה בדבר זה אינו אלא במקום שהדבר מפורסם וכולי עלמא ידעי שהתייחד עימה ובא עליה.

וכ"כ גם ב"פסקי הלכות" (אישות סי' ד דף מו, ב) לר' דוד קרלין דבעינן שיהיה "ידוע בעיר שהם דרים ביחד כדרך איש ואשתו, אף שבעל בלא עדי יחוד". וכן הוא ב"משכנות יעקב" (חאבה"ע סי' לט), וכן הסכימו להלכה חברי ביה"ד הרבני הגדול בירושלים (פד"ר ח"ז עמ' 35-64) הגאונים הגר"ש ישראלי זצ"ל והגר"א גולדשמידט זצ"ל.

נמצא שבנד"ד שכפי שהובא לפנינו הצדדים לא חיו יחד ולו יום אחד לאחר הגירושין השניים שנערכו ביניהם, ולא דרו יחד כאיש ואישה, ולא הובאו לפנינו לא עדי יחוד וודאי לא עדי ביאה, הרי שגם אם נניח בוודאות שלא שביק היתרא ואכיל איסורא, ואף אם נאמר שוודאי בעל לשם קידושין הרי לא היו כל עדים על כך, ואין לתת לאשה זו דין נשואה שהתאלמנה.

ויש לצרף לקביעה זו גם את דברי הגאון ה"זכר יצחק" (סי' עג אות ג) שהעלה שאפילו בדרו יחד אין הדין כנתיחדו ואינה צריכה ממנו גט, וע"ש בדבריו.

ואולם יש להבהיר כי לו היה זה המכשול היחיד שהיה קם וניצב בדרכה של המבקשת למילוי רצונה להיות מוכרת כאלמנתו של המנוח, היה מוטל, לענ"ד, על ביה"ד לשוב ולהזמין את המבקשת לדיון נוסף ולהורות לה להביא עימה לדיון זה את כל העדויות אשר בכוחה להביא לשם ביסוס בקשתה, והיינו שבים ומבררים האם ניתן למצוא סעד איתן לדבריה. אלא שהאמת תורה דרכה שבנד"ד גם לו היו עומדים לפנינו עדים כשרים אשר יעידו בברור על חייו של המנוח עם המבקשת לאחר גירושיהם השניים, גם אז בנד"ד היינו מנועים מלהיענות לבקשתה של הגב' [פלונית].

ואפרש את שיחתי.

בעל שהינו פרוץ בעריות האם תולים שבעל לשם קידושין
דהנה פשוט הוא דהאי הילכתא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגומר ומקדש אינה כהלכתא בלא טעמא, ולא בכל בועל ובועל יש וניתן לאומרה, וכבר הרחיבו על כך הפוסקים ראשונים ואחרונים.

ויסוד הדברים מבואר בתשובת הרדב"ז (ח"א סי' שנא) שכתב:

"ומכאן אתה למד שהמתיחד עם גרושתו והיא בנדתה אינה צריכה גט וכו' דכיון דלא חייש לאיסור כרת לא חייש לבעילת זנות ולא בעל לשם קידושין.

וכן הדין במי שהוא פרוץ בעריות ורגיל לבא ביאות אסורות, דכיון דלא קפיד בהכי לא בעל לשם קידושין, אלא לשם זנות בעלמא כשאר ביאותיו."

וה"משנה למלך" (שם הל' יח) הביא את דבריו והסכים להם. אלא שכבר העירו האחרונים ובתוכם כעין החשמל גם רבנו ה"שדי חמד" (מערכת אות אלף אות לב) שדברי הרדב"ז שהובאו לעיל סותרים למה שכתב בתשובה אחרת (ח"ד סי' רעז) בה דן באשה שיצאה מבעלה משום זנות ואחר זמן ראו שנבעלה על ידו, והעלה שבכה"ג זקוקה לגט מהגרוש, וטעמו ונימוקו עימו:

"בראוה שנבעלה לכ"ע צריכה גט שהרי אינה מזוהמת לו ובעיל לשם קדושין דכל מאי דאפשר לתקן מתקן. והנלע"ד דבכה"ג צריכה גט שני דכיון שראוהו שבעל וראינו דלא מזהמא ורוצה לשתות בעציצו ובעביטו כל מאי דאפשר לו לתקן מתקן, וכל מאי דאפשר לו לשפשף משפשף, דאי בעיל לה לשם זנות אית בה תרתי חדא בעילת זנות דכל שאר נשים, ותו איסורא דידה דאחרי אשר הוטמאה ומשום הכי בעיל לשם קדושין לתקן שלא יהא בעילת זנות אלא בעילת איסור. ואע"ג דעתיד הוא לגרשה השתא מיהא מתקן הוא ולא הויא בעילת זנות."

ועיין בשו"ת "תורת חסד" (סי' כב' אות ב), בתשובות "מלבושי יום טוב" (חאבה"ע סי' ג), בספר "שער לוי" פאלאנט (עמ' 61) ובשו"ת "שאילת משה" וסרמן (חאבה"ע סי' כז) שכתבו לתרץ דהרדב"ז מחלק בין איסור חמור לאיסור קל, ועל כן בסי' שנא דאיירי בנידה דהוי איסור חמור שחייבים עליו כרת כתב דלא אמרינן דאין אדם עבב"ז, משא"כ באיסור קל כהא דסי' רעז דאין בו אלא לאו ואינו מחייב כרת, ועל כן אם עבר עליו אמרינן דכל מה דיכול לתקן מתקן וגמר ובעל לשם קידושין. ובדרך זו דרך גם הגאון הרב גולדשמידט בשבתו בשבת תחכמוני בביה"ד הגדול (שם עמ' 56-59).

אך הנה רבנו ה"שדי חמד" הביא מהמוהרימ"ט (אבה"ע סי' א) שאין טעם לחלק בין איסור קל לאיסור חמור, דכל שמפקיר עצמו בשאט נפש מסתמא לא קפיד אביעלת זנות דקילא מיניה. ובשדי חמד הסכים לדבריו, וכתב דכן עולה גם מדברי הרדב"ז עצמו בסי' שנא שכתב שגם מי שהוא פרוץ בעריות ורגיל לבוא ביאות אסורות אין אומרים בו אין אדם עבב"ז, ומדבריו משמע שגם מי שרגיל לבוא ביאות אסורות באיסור לאו אין אומרים בו אין אדם עבב"ז, ואע"ג דלדעת הרמב"ם (איסורי ביאה ר"פ טו) אין בחייבי לאוין אפילו מלקות בבעל ללא קידושין. וע"ש שהביא שגם הגאון החק"ל כתב דדוחק לחלק בין איסור כרת לאיסורים אחרים, ושכן כתב הרב "שמחת יהודה" (סי' יז).

ומו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל התייחס לדברים בשבתו בביה"ד הגדול (פד"ר ח"ז עמ' 42) וכתב לחלק בין תשובת הרדב"ז בח"א סי' שנא הנ"ל וסי' תט ששם איירי רק במי שהוא מומר לעבירות אלה, וכבר עבר עליהם פעם ופעמיים וכפי שכתב "ואם אינו זהיר בנידה" והיות והוא פרוץ בדבריו אמרינן שאף עושה את בעילותיו בעילות זנות. ואילו בסי' רעז אין מדובר על מי שחשוד על ביאות אסורות, ורק ליבו אנסו ויצרו תקפו דאז אמרינן דכל דיכול לתקן מתקן, ודפח"ח.

ועל כן העלה שם הגר"ש ישראלי זצ"ל שמי שהוחזק לעבור באיסור נדות שהוא בכרת יש לומר שלא אכפת לו גם להתקשר עם אשתו שלא על פי דיני ישראל. והוסיף וכתב:

"ומכל שכן בזמננו, שהשתרש למרבית הצער והחרפה המושג של ידועה בצבור, אין יסוד להניח שבאופן זה, שהרשות היתה נתונה לסדר חו"ק בדרך הנאותה כדמו"י, והם לא עשו ככה, שכונתם היתה לשם קידושין. אדרבא, מסתבר יותר, שלאחר שניסיון הנישואין שלהם לא עלה יפה והגיעו לידי גירושין, שוב לא היה הרצון להתקשר באופן שיכול להכביד אחר כך, אם שוב לא יצליחו להגיע לכלל הבנה הדדית, והשאירו זאת להתקשרות בלתי מחייבת. ומאחר שמצד האיסור לא איכפת להם כפי שיש לראות מההתנהגות לענין דיני טומאה וטהרת המשפחה, מעתה לא היה שוב מעצור גם לנהוג באופן בלתי מחייב במובן ההתקשרות ההדדית."

ולענ"ד כל דבריו שם שייכים לנד"ד, דגם בנדוננו זה לפי דברי האח [ג' ג'] הרי שהמנוח התעקש שלא לשאת את המבקשת בשלישית, בנימוק שהגר"ש ישראלי עצמו הזכיר, שאחר שפעמיים נישואיהם לא עלו יפה לא רצה להתחייב ולשאת אותה בשלישית. ועוד שהרי אין חולק על כך שלאחר גירושיהם השניים, עד לתקופה שבה נלקח מהעולם בתאונה, היה המנוח בקשר עם אשה אחרת, וחי איתה חיים מלאים, כפי שהתבטאו גם המבקשת וב"כ. באופן שברור הדבר שהמנוח לא הקפיד באותה תקופה על איסור נידות "והיה פרוץ בעריות ורגיל לבא ביאות אסורות, דכיון דלא קפיד בהכי לא בעל לשם קידושין, אלא לשם זנות בעלמא כשאר ביאותיו."

והנה הגר"א גולדשמיט זצ"ל (שם עמ' 53) חלק על דברי הגר"ש ישראלי, והביא את דברי ה"אבני מילואים" (סי' לג סעי' א) שהביא ממ"ש הב"י (סי' יז) בשם הרשב"א בתשובה (סי' קפא) שדן בבועל שהאשה נאסרה עליו מדין כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, והתייחד עם האשה לאחר גירושיה מבעלה והעלה שהיות ואין אדם עבב"ז גמר ובעל לשם קידושין. וכתב האבנ"מ דאפילו היכא דעבר איסור לא הורעה החזקה דאין אדם עבב"ז. וכן הביא הגר"א גולדשמיט גם מהמהר"ם אלשקר (בתשובה סי' פח) דרק במקום שאסורה עליו עולמית ואין בידו להחזירה אמרינן דהוי בעילת זנות, משא"כ במקום שאסורה עליו זמנית כנידה דאמרינן אין אדם עבב"ז. וצירף לכך גם את דברי ה"אור שמח" (גירושין י הלכ' יט) דלדעת הרמב"ם גם אם בעל נידה אמרינן דאין אדם עבב"ז. ועל כן סיכם:

"העולה לפי האמור הוא, כי לדעת הרמב"ם, התוספות הרשב"א ומהר"מ אל – אשקר, קיימת החזקה הזאת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולשם קידושין התכוון, גם אם הביאה היא בעבירה, כגון שהיתה נדה או איסור אחר, כי אף על פי שאינו מקפיד מלעבור על עבירה אחת, מקפיד הוא, כשבידו לתקן את הדבר, שלא לעבור עבירה אחרת, וזה בניגוד לדעת הרדב"ז בתשובה בסימן שנ"א, שבגרושתו והיא בנדתה אינה צריכה גט."

ואולם גם הוא בגודלו מודה דכל זה אינו אמור אלא ביחס להלכה הראשונה שקבע הרדב"ז שם (ח"א סי' שנא) במי שהתייחד עם גרושתו והיא בנדתה, וכי כו"ע מסכימים להלכה השניה שקבע הרדב"ז בלשונו שם שמי שהוא פרוץ בעריות כיון דלא קפיד בהכי לא בעל לשם קידושין אלא לשם זנות בעלמא, שהרי באופן זה לא מצד האיסור אנו באים אלא מכח הנהגתו הכללית שהוא פרוץ בעריות, ועל כן איננו תולים שביאה זו הייתה שונה מיתר בעילותיו שהן ביאות זנות.

וכן הביא מ"תרומת הדשן" (סי' רט) שכתב:

"דלא שייך לומר דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, הואיל ובלאו הכי פרוץ הוא בזנות וחשוד אניאוף."

וכן הביא מהמהר"י הלוי (כלל א סימן ו), ומהרד"ך (בית כ חדר ה) שכתב:

"ואף על גב דכתב הרמב"ם וכן הסמ"ג וכן רבינו יעקב ז"ל חזקה שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות... ואם כן נראה דוקא בישראל הכשרים יש לנו לומר חזקה זו, נראה לע"ד, דאין הכוונה לומר שיהיו חסידים, אלא היינו שהם כשרים: שאינם פרוצים בעריות, ואף על פי שהם פרוצים בעבירות אחרות, לא הוו פרוצים בעריות. וכמו שהשיג הראב"ד ז"ל:... אלא אם כן הוחזק בפריצות עריות העמד בני ישראל על חזקתן...."

וכ"כ במפורש גם הרב קרית חנה דוד (ח"ב הילכות גיטין סי' יט) שדן בבועל גרושתו וכתב:

"דזה הכלל המסור בידינו שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דוקא במוחזק בכשרות אבל אם דרכו דרך גבר בעלמא שרועה זונות אין אומרים בו אין אדם עושה בעילתו וכו'."

ואם כן בנד"ד שכאמור לעיל, למרבה הצער, מנוח זה היה פרוץ בעריות, וגם המבקשת וב"כ מודים בכך, אין עוד מקום לגזור ולומר שבעילתו את המבקשת הייתה לשם קידושין, ואין כל אפשרות להענות לבקשתה ולהכיר בה כאלמנתו.

ודע דאף שהרד"ך (שם) הוסיף וכתב:

"ועוד נראה דדוקא במקדש בפחות משו"פ ובמלוה הוא דבעינן כשרים משום שאינם מחזיקין אותם לנשותיהם, אבל במגרש את אשתו ובמקדש על תנאי, מאחר שמחזיק אותה כאשתו אין אדם עושה אשתו זונה. וכן נראה קצת מהרמב"ם שלא הזכיר במגרש את אשתו מלת כשרים, כמו שהזכיר במקדש בפחות משו"פ ובמלוה. וכן נראה ממ"ש הרמב"ם על דברי הגאונים דדוקא במגרש את אשתו או במקדש על תנאי אמרינן אאעב"ז עד שיפרש כו', ולא כתב עד שיהא פרוץ בעריות, נראה דבאשתו אפילו פרוץ בעריות אינו בועל לשם זנות."

מבואר מדבריו דלדעת הרמב"ם במגרש את אשתו ובמקדש על תנאי אפילו בפרוץ בעריות אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום שאין אדם עושה אשתו זונה. מ"מ כבר השיב על דבריו אלה בשו"ת מהר"י לבית הלוי (שם) וכתב שאדרבה כשגרשה הרי גילה דעתו שאינו חפץ בה עוד, ואין טעם לומר שדואג יותר שלא לעשותה זונה. וז"ל:

"ומה שהוכיח מדברי הרמב"ם שלא הזכיר במגרש את אשתו שיהיו כשרים, הרי במה שכתב שם הרמב"ם שבידו לעשותה בעילת מצוה, הורה בלשונו שזה באנשים הגונים הרודפים אחר המצות ובורחים מהעבירה ולא בפרוצים אשר אין להם עסק במצות, והרמב"ם סמך על מה שכתב בפ"ז מהל' אישות גבי מקדש במלוה ובפחות משו"פ דחזקה זו היא בכשרים דוקא וכו'."

באופן שנראה ברור מלשונו של הרמב"ם שגם הוא סובר שבפרוץ בעריות אין לומר שבועל לשם קידושין, וככול אשר הראנו לעיל.

ועיין עוד בדברי רבנו ה"אגרות משה" (אבן העזר חלק א סימן עד) שהוסיף טעם מיוחד בקדרה זו, ובדונו במהות הידיעה הנדרשת מעדי היחוד כתב:

"וידיעת עדים צריך שתהיה ידיעה ממש בעצם מצד ראייתם או אף בידיעתם, אבל שתהיה ברורה להם בעצמן כראייה שהוא ראיה ממש של עצמן, ובפרוץ לזנות לא ברור לאינשי סברא זו לומר שבפעם זה הוא מכוין לקידושין, והוו כקידושין בלא עדים. ואף אם העדים ת"ח שיתלו מצד ידיעתם את הדין שאיכא חזקה זו דלא ישבוק היתרא שבעל לשם קידושין ויכריע אצלם הדין לומר כן גם מצד סברת עצמן ונימא שמועיל זה כראיה, אבל הרשע והפרוץ לזנות לא ידעו מזה שיתלו לקידושין דהוא ודאי יחשוב שיתלו שהוא לזנות כמו שהוא פרוץ לזה והא צריך שהמקדש והמתקדשת ידעו שיש עדים להקידושין שעושים."

ודבריו מתאימים ביותר לנדון דידן דהרי נודע הדבר שבאותה תקופה בה הרתה המבקשת בשלישית חי המנוח ז"ל גם עם אשה אחרת ללא כל חופה וקידושין, וודאי לו היו עדים על חייו המשותפים עם המבקשת, דבר שכאמור לעיל באות א' לא הוכח לפנינו שהיה וקרוב לוודאי שכלל לא היה, מ"מ גם אם היה חי עם המבקשת באותה התקופה כדרך נישואין הרי העדים לא ידעו להבדיל בין מעשיו עם המבקשת למעשיו עם האשה האחרת, וגם לו ידעו הרי המנוח עצמו לא היה לו כל יסוד להניח שהעדים יתלו את ביאתו במבקשת בביאת קידושין, וא"כ אין להחיל על ביאתו עם המבקשת שם קידושין.

ולכל אשר הבאנו לעיל יש לצרף גם את דברי ה"שאגת אריה" שהובאו בשו"ת "בית אפרים" (סי' ס"ב), שכתב שבדורותינו אלו קשה לומר שהבועל יודע לקדש בביאה, וזל"ה:

"יש לצדד בנדון שלנו קצת להיתר מצד הסברא דכל חזקה שאמרו בגמ' דאין אדם עושה בב"ז, וודאי לשם קדושין בעל, אינו אלא בדורות הראשונות שהיו דרכם לקדש בביאה וא"א לקידוש ביאה אלא ע"י עדי יחוד, והי' דין זה ברור לכל, אבל בזמנינו ובמדינות הללו שאין דרכם לקדש בביאה אין דין זה ידוע אלא לחכמים הבקיאים בה' קידושין, אבל לזה שהיה רך בשנים, הדבר קרוב לומר שלא היה יודע ובקי בה' קדושין דנימא דבעיל לשם קדושין."

וע"ע בדברי הרב קרית חנה דוד (ח"ב הלכות גיטין סי' כה) שכתב כן:

"ועוד נראה לי מטעמא אחרינא לא חיישינן לשמא בעל לשם קידושין, והוא משום דבזמן הזה לאו כולי עלמא דינא גמירי לקדש בביאה, ובדעתם אין קידושין אלא בכסף ובשוה כסף וכו' ואינם יודעים קדושי דשטר וביאה כלל, שדוקא ת"ח היודעים דין זה אבל כל העולם אין יודעים מזה כלל, ולהכי בוודאי דפשוט שלא נתכוון בביאתו לשם קידושין בזמן הזה, כן נ"ל ולכל מי שמודה על האמת."

וכן הביא גם הגאון רבנו שלום משאש בשו"ת תבואות שמש (חאבה"ע סי' יג) מהרב רחמים פשוטים (חאבה"ע סי' א דפ"ו ע"א וע"ב) ושכן הסכימו הרב מ"מ (חאבה"ע סי' א) והחק"ל (חאבה"ע סי' כ).

וא"כ גם בנדוננו קשה להניח שהמנוח ז"ל ידע לקדש בביאה או התכוון לכך, ותעיד על כך גם אמירת ב"כ האשה כי "לאחר שנולד הבן השלישי הודיע לכולם שבחג השבועות יישא את [פלונית] כדת משה וישראל, ולקח על עצמו תשובה מלאה", דברים שגם מהם ניתן ללמוד שהמנוח עצמו לא ראה בחייו ובבעילותיו עד אז ביאות שיצרו קידושין, ורק שאף לכך שמאוחר יותר יקדש וישא את המבקשת כדת משה וישראל, דבר שלדאבון לב נמנע ממנו בנסיבות טרגיות.

ועיין עוד בכל זה בפס"ד של בית הדין הרבני הגדול (פד"ר טז עמוד 52) שדנו בערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה שדחה בקשת אשה להכריז עליה כאלמנה, ודעת הגר"ש בן שמעון והגרא"י לנאל הייתה שיש לדחות את הערעור ואין להיעתר לבקשת האשה לרשמה כאלמנה, וע"ש בדבריהם. ובנדון חמור יותר עיין בדברי מו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה (ח"ג חאבה"ע סי' יז), שדן בכהן שבא על גרושתו, והביא את הני טעמי דהבאנו לעיל והוסיף עליהם והעלה להתירה לעלמא בלא גט.

סוף דבר
אכן צדק ב"כ המלומד של המבקשת באומרו כי היו וישנם מקרים בהם בתי הדין בישראל נענו לבקשות מעין זו אשר הונחה לפנינו. ואולם לא כל המקרים שווים, ולא ראי זה כראי זה, ולאור כל המפורט לעיל אין המקרה אשר לפנינו דומה למקרים הרווחים בהם ניתן היה להיענות לבקשה. אשר על כן, ובהתאם לנימוקים שהעלנו לעיל, ביה"ד קובע שבמקרה דנן לא ניתן להיענות לבקשתה של האשה הניצבת לפנינו, ואין להורות למשרד הפנים לרושמה כאלמנתו של המנוח.

יחד עם זאת ביה"ד מקבל את דבריה של המבקשת כי "עיקר תביעתה בכבודה שלה כלפי כולי עלמא ובייחוד כבודה שלה ושל ילדיהם וכבודה שלה בפני ילדיהם", כאמור בסיכומים אותם הגיש ב"כ. וביה"ד מוצא לנכון להבהיר כי כל האמור לעיל אינו גורע כי הוא זה מכבודה ומעמדה או מכבודם ומעמדם של ילדיה, וכי מהחומר אשר היה לעיני ביה"ד ומן הדיונים שהתקיימו לפניו ברור לביה"ד שהמבקשת אכן הייתה מסורה למנוח וביקשה להינשא לו גם בשלישית, בקשה, שלדאבון לב, אפשר שאך בשל נסיבות טרגיות לא התממשה.

ועוד דבר אוסיף טרם אסיים, ביה"ד מצווה לדון דין אמת, לא להכיר פנים ולא להטות משפט. "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג) אמר רחמנא, ועל כן במקום שאין הדין מאפשר לנו להיענות לבקשה איננו יכולים ואסור לנו להיענות לה. ואולם אין בכך בכדי להתיר לאף אדם ובכלל זאת למי מבני משפחתו של המנוח להקל בכבודה או להצר את צעדיה של המבקשת. אדרבה טוב יעשו אם יסייעו בידה להגן על זכויותיהם של ילדיה על מנת שתוכל לגדלם בשובה ובנחת. ויהיה בדבר נחת רוח לאחיהם המנוח ז"ל, והאמת והשלום אהבו.

הרב יהודה יאיר בן מנחם – דיין

אני מצטרף למסקנת פסק הדין הנ"ל. וכן העלתי בס"ד בפסק דין אחר בעניין חזקה "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" במקרה כעין נדון דידן.

הרב יעקב זמיר – אב"ד

אני מצטרף למסקנת פסק הדין.

הרב אברהם שינדלר – דיין

ניתן ביום י"ז בסיון התשע"ב (07/06/2012)