הצדדים שבפנינו נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2003. נישואים שניים לשני הצדדים, ולהם שני קטינים.

תביעת הגירושין הראשונה הוגשה לביה"ד על ידי הבעל בתאריך 17.7.08. לצדדים נקבע מועד לדיון, אך בטרם הגיע מועד הדיון הוגשה בקשה לסגירת התיק עקב הסכמות ושלום בית, וביה"ד נענה לבקשה וסגר את התיק בתאריך ב' אב התשס"ח (3.8.08).

אולם בתאריך 09/08/2009 שב הבעל ופתח תיק גירושין נוסף, ובתאריך 18.8.09 התקבל בביה"ד כתב תביעה מתוקן נושא כותרת "כתב עדכון לתביעת גירושין ובכרוך לה חלוקת רכוש, מזונות אשה וילדים, משמורת וכל הקשור והנובע מהגירושין".

בדיון הראשון שהתקיים ביום י' שבט התש"ע (25.1.10) התברר לביה"ד כי הצדדים חיים בפירוד מזה כ-5 חודשים, שני הצדדים התלוננו על אלימות, האשה הביעה את הסכמתה להתגרש אך הבהירה שיש לה תנאים ממוניים תוך שהיא מציינת את שווי הכתובה בסך 550,000 ₪, כמו גם מגרש שנקנה ע"י הבעל בסך של 150,000 ₪ ושיתכן והופשר ושוויו היום הינו גבוה.

ב"כ הבעל טענה שלצדדים חובות רבים, פירטה כי הבעל לקח הלוואה מהבנק, מאחיו ומחברו, ותבעה שהאשה תשלם חצי מהחובות. עוד הוסיפה שהמגרש שנרכש ע"י הבעל בשנה שחלפה בסך 150,000 ש"ח מומן ע"י הלוואה ע"ס 80,000 ש"ח שניתנה ע"י אביו ואחיו של הבעל, כאשר סך של 55,000 ש"ח נוספים נלקחו מקופת גמל שהייתה לבעל טרם הנישואין.

לצדדים נקבע מועד לדיון הוכחות ליום כ' סיון התש"ע (2.6.10), ובאותו יום אכן נערך דיון ארוך במיוחד (הפרוטוקול מנה 24 עמו'). הבעל טען כי מצד אשתו היו כלפיו "קללות, איומים, תנועות מגונות", שהאשה איימה עליו שתקח לו את הילדים ו "תהרוג לי כל המשפחה, ויש עדות של העד במשטרה". לדבריו לפני שנתיים אמרה לו "שעד שלא תרצח כל המשפחה לא תעזוב אותם", ובעקבות זאת בקש למחרת היום לעזוב את הבית אך האשה "התנפלה עלי, נתנה לי מכות בראש, בידיים, והיא הגישה תלונה במשטרה שאני תקפתי אותה". כמו כן טען שהבית "תמיד היה מבולגן, דברים מפוזרים בבית, כל הזמן במחשב, באינטרנט, שבועות עם כביסה שלא נוגעת בהם."

לדבריו, "עשרה חודשים לפני הפרידה הפסיקו יחסי אישות, לא רצתה, פעם כואב לה הרגל, פעם הראש". עוד טען הבעל שהאשה מסיתה את הילדים נגדו. לדבריו למרות שהיו אמורים להיפרד לפני שנתיים האשה "התחננה שתשתנה, אמרה שתבטל התלונה ולמעשה לא עשתה מה שהבטיחה, לא התבטל כלום, נרשמו אישומים, היום אני בקצינת מבחן". לטענתו היום אינו עובד, והאשה גנבה לו "את התפילין, טליתות ומזוזה".

לשאלות ב"כ האשה ענה הבעל שקיבל עונש של 100 שעות (שרות), וכי הוא רואה את הילדים במרכז הקשר אך אינו משלם מזונות "כי אין לי", שכן הוא הפסיק לעבוד עקב מצבו הבריאותי והנגריה שלו נמכרה במרץ 2010 למר [ש' כ'] תמורת סך של 30,000 ש"ח. כמו כן, טען הבעל שהרכב (לא צוין סוג הרכב או כל פרט מזהה אחר) נמכר ושהשטח נמכר ל[מ' נ']. עוד ציין הבעל שהוא סובל ממיגרנות, נוטל כדורים ומסתגר בחדר, והכחיש כי נקט באלימות כלפי ילדיו.

הופיע העד [מ' ר'] שהינו חבר של הבעל מזה 20 שנה, לדבריו בית הצדדים "לא הכי מסודר בחיים, לא הכי נקי". לדבריו, הבעל סיפר "שהמצב לא טוב, הבגדים מלוכלכים כל מיני דברים כאלה, מאושר כחבר לא היה נשמע". לדבריו הלווה לבעל "סכומי עתק, פתח עסק, מסגרות לתמונות, מכחולים". לדבריו "[פלוני] אדם מאד ישר, מאד אמיתי ומאד עדין, כשצריכים את העזרה שלו,הוא מבין הראשונים".

לשאלת ב"כ האשה אמר העד שהיה בבית הצדדים 7-6 פעמים, אך נמצא אצלו בנגריה "בממוצע כל יומיים". וכי "אין לו כעת נגריה כמה חודשים, מאז שעזב אני לא בא, אבל אני בא אליו הביתה", לדבריו הבין שהיום הנגריה אצל אח של הבעל. העד הסביר כי גב' בשם [ח'] "לקחה כספים מאנשים גם מ[פלוני] ולא החזירה, היו עוד אנשים שנפגעו אבל אני לא רואה אותם לחוצים נפשית", לדבריו יתכן שהלחץ של הבעל נובע ממקרה זה.

עוד נחקר בדיון זה [י' א'] (אבי הבעל), לדבריו כשהיה בא לביתם של בני הזוג:

"ביום חול היתה (כוונתו לאשה [פלונית]- הוספה מאוחרת) על המחשב, בשבת היתה במיטה, היתה מעליבה אותו, נפגענו והלכנו הביתה, כשהיינו מזמינים אותם למסיבה היו מגיעים במקום ב-7 בשעה 9, הרסה לו את החיים."

עוד הוסיף כי האשה בדר"כ התייחסה לא יפה לבעל "בעצבים, לא הייתי מרגיש נוח, היינו כמה דקות והלכנו". לדבריו הבעל ישן חמישה חודשים ברכבו הפרטי ואח"כ בא לישון אצלו. אבי הבעל מסר לביה"ד כי לא ראה אלימות של הבעל כלפי האשה ולא של האשה כלפי הבעל. עוד אמר שלא ראה אלימות של הבעל כלפי הילדים. בסיום השאלות אמר האב כי הוא איננו יודע דבר על המגרש.

עוד נשמעו דבריה של הגב' [ר' י'] (אחות הבעל) שהעידה שהיא עוזרת לבעל בהגשת הצעות מחיר בעבודתו שכן הוא דיסלקט ואשתו אינה עוזרת לו. לדבריה ביתם של בני הזוג היה מבולגן ולא נקי. ובנוגע ליחס שגילתה האשה כלפי בעלה אמרה שהאשה הייתה "מעליבה אותו בזלזול וביטול כאילו דעתו לא חשובה". עוד התייחסה לאירוע שהיה כדלקמן:

"ש. היה אירוע לפני שנתיים בין [פלונית] ו[פלוני] שטענה ש[פלוני] הכה אותה, באת לתחנת המשטרה לקחת אותו, באיזה מצב מצאת אותו?

ת. היו לו שריטות על הפנים משקפיים שבורות, עייף, עצבני, דכאוני ובמיוחד כשמאשימים על דבר שלא עשית.

ש. [פלונית] כתבה במכתב (ציטוט) ברצוני לציין שהאירוע התרחש לאחר זמן רב בו היינו שרויים בחובות כלכליים כבדים... שחווינו שנינו הן בגלל הלחץ הכלכלי... עוד אבקש לציין שלא נגרם נזק לא לי ולא לבעלי ומאז אנו חיים יחד ומנסים להתגבר על בעיותינו האחרות, בעלי הינו אב מסור הדואג לילדיו ומפרנס משפחתו ומבקשת לבטל כתב האישום כנגד בעלי. מה את יודעת על מכתב זה ?

ת. אני כתבתי מכתב זה על פי בקשה מפורשת של [פלונית], הודתה בפני שהמציאה את סיפור האלימות, אני והיא בשיתוף פעולה מלא כתבנו את המכתב

בי"ד: את תחת אזהרה תאמרי במדויק.

ת. הודתה בפני שלא היה כלום ומעולם לא הכה ולא הרביץ לה ולא פגע, לא בה ולא בילדים.

ש. הם אומרים ש[פלוני] אדם אלים מה את אומרת.

ת. שהיא משקרת.

בי"ד לאשה: האם אמרת לה כאלה דברים ?

אשה: לא אמרתי, ויש גם עדים.

בי"ד: אז היא משקרת ?

אשה: כן, כן.

בכ"ב: גם הודתה בפני עו"ד דביר ואני יכולה להביא אותה."

לדברי העדה הבעל הודה באלימות כי "שיגעה אותו, תודה, תודה, בפעם הראשונה שעזב אותה כי הוא לא רוצה את הדבר הזה, ולאחר מכן חזרו, היא שיגעה אותו". בהתייחס למצב בריאותה של האשה אמרה העדה כי "היא סוסה יותר ממני וממך, בביטוח לאומי היא רשומה, היא יכולה את שנינו לפרק במכה אחת". לטענתה היא ראתה את השריטות ששרטה האשה את בעלה, והאשה לא נעצרה רק "כי היא נכה, מסכנה, משחקת אותה, אשה עדינה".

לבסוף עלתה האשה אל דוכן העדים וסיפרה על האירוע הנ"ל:

"אוגוסט 2008, זה היה יום ראשון, זה התחיל משבת, בס"ה ביקשתי קצת עזרה עקב המגבלות שלי, לא רצה לעזור, התפרץ ואמר, עד שלא אחזיר אותך לכסא גלגלים – לא ארגע, זה היה בשבת, ביום ראשון בבוקר התחיל לארוז את הדברים, אמרתי לו אם אתה הולך, תשאיר לי את הניירות ששייכים לי, מסמכים רפואיים ביטוח לאומי, תפס הקלסר חטף מהיד דחף אותי זרק אותי על הרצפה, אני על הרצפה ורואה את שני הילדים הקטנים מחובקים בכניסה וצורחים בעט בי בגב מקום שבו עברתי 8 ניתוחי גב, הטיח לי את הראש, ניסיתי להתגונן ובגלל זה השריטות, [מ'] בא וראה אותי זרוקה על הרצפה, ראה את הבעיטה האחרונה בגב והולך, [מ' א'] הזמין משטרה, הילדים אמרו לשוטרים, היה שוטר ושוטרת וסיפרו להם אבא הרביץ לאמא ואז הוגשה תלונה וזו התלונה בגינה הואשם, חבר התקשר אלי ושאל אם אני יכולה לוותר לו על עבודות השרות וכך נודע לי שיש לו 100 שעות עבודות שרות."

לדברי האשה יחסיהם היו תקינים "עד שנולדה הילדה, רציתי ללכת לבקר את אבי שחולה..., התעצבן ונתן לי סטירה למה אני הולכת, כל מהלך הנישואין היה המון עצבים, כשנכנס הביתה לא היה אומר שלום, תעופו ממני, תקחי הילדים ולכי לאמא שלך". "כל פעם שאמרתי משהו שלא היה נשמע לו, אמר שמעמד האשה זה ארבע בלטות ליד הכיור, כל מה שאמרתי היה צריך לקבל אישור ממשפחתו". "היה זורק הילדים מעליו, אמר תלכי איתם לאמא שלך". לדבריה הבעל היכה את בנם "זה היה ב-7.8 השנה, ואמר תלכי תברכי על הילד ברכת הגומל שלא רצחתי אותו, ואז הרמתי טלפון לאחותו ואמרתי לה אם לא רוצה לחיות איתי שלא יחיה, אבל אם יפגע בילדים אפנה הלאה". לדבריה את הכאת הילדים ראו [מ'], [א' י'] ו[ל' ל'].

עוד הוסיפה האשה כי בבית הייתה אווירת טרור, והיא חייה בפחד. ואולם מבחינה כלכלית "הוא דאג להכל הייתי תלויה בו, הוא שילם הכל בחלק השתתפתי מכסף שלי", עובדה שבשלה היא גם חזרה לשלום בית איתו בשנת 2008. בנושא התלונה שהוגשה על ידה למשטרה טענה שהבעל איים עליה ועל כן היא בקשה שיצילו אותה. לבסוף נוצר ביניהם שבר "כי הרביץ לילד, הרים הילד מהצוואר ואז התקשרתי לאחותו זה היה ביום חתונת אחי והגשתי תלונה במשטרה".

לדבריה הבית היה נקי, והיא אף הייתה טורחת ומביאה לבעלה אוכל לנגריה, עד שהאחרון אמר לה שמשום כבוד אביו יהיה זה אביו שיביא את האוכל.

לשאלת ב"כ הבעל אמרה האשה כי:

"נותרתי חסרת אונים ובלית ברירה אני מבקשת כתובה ופיצויים, היום אני מבינה שעשיתי טעות שחזרתי לפני שנתיים". לטענתה יש תיעוד רפואי על הפגיעה שלה, והתיעוד נמצא אצל רופאת המשפחה שלה."

ב"כ הבעל טען כי:

"יש לי נסיון עם נשים מוכות, מעולם לא נתקלתי באשה שטוענת שהוכתה וכותבת שני מכתבים, שני מכתבים כל כך מפורטים לבית המשפט, האם זו החתימה שלך (מגישה מכתב לאשה)."

במכתב נאמר:

"... אני פונה במכתב על רקע התלונה... חווינו משבר כלכלי, כיום במבט לאחור אני מודה שהדברים יצאו מפרופורציה, אינני אשה מוכה, לא עברתי בעבר ולא היום מכות מבעלי, אני אוהבת את בעלי."

האשה אישרה כי זו חתימתה על המכתב. ותיארה כי:

"היו שלושה נסחים, נוסח ראשון גיסתי כתבה אותו שמה [ט' ל'], ואז [ר'] אחותו אמרה שזה לא מספיק חריף ולא מספיק טוב, לאחר מכן ניגשתי לחברה בשם [ר'] שגם היא ניסחה מכתב ואז גם [ר'] אמרה שמכתב זה לא טוב, ואז [ר'] ישבה אצלי בבית וכתבה את המכתב הזה שיצא לבית משפט, זה העותק השלישי."

בדיון השלישי שהתקיים בתאריך י"ג באדר א התשע"א (17/02/2011) הופיע העד [מ' א'] (בן דודה של האשה, בן 16). העד סיפר כי ביום 13.7.2008 התעורר מצעקותיה של האשה וראה את הבעל בועט בה. עוד העיד כי ההתנהלות בבית הייתה "עצבנית, כשהילדים של [פלוני] אכלו היו עושים שטויות, היה צועק, קם מהשולחן, היה בעצבים". לדבריו כשהילדים התחילו "לשחק ולעשות בלגן התחיל לצעוק". עוד מעיד הנ"ל כי יום לפני אירוע התקיפה "היה ויכוח סוער, ואמר, לא ארגע עד שאושיב אותך בכסא גלגלים."

באותו דיון הופיעה גם הגב' [ר' א'] (דודה של האשה, אמו של העד הקודם). העידה שכשהאישה הייתה מאושפזת בבית החולים (בנסיבות שאינן קשורות לאירוע האלימות דלעיל) בעלה לא בא לבקר אותה. לדבריה "[מ' א'] עבר טראומה כשראה האירוע, היינו צריכים לחבק אותו". עוד הוסיפה בהתייחס לבעל כי "היו פעמים שהיו אצלנו שכעס, שצעק, כאבי ראש, שלא יפריעו לו, דיבר בקול רם, לא רגוע". עוד אמרה כי כשהייתה בבית הצדדים הבית "היה מתוקתק, הילדים מריחים, הכל מצוחצח."

לדיון הרביעי שהתקיים בתאריך י"ג באייר התשע"א (17/05/2011) הופיעה כעדה עו"ד דביר שייצגה את הבעל בהליך הפלילי שהתקיים נגדו בנושא "אלימות כלפיה וכלפי הילדים", לדבריה האשה "הגיעה אלי למרות שאסור לה להגיע אלי, אמרה שהפריזה בתלונה במשטרה, בכתה בדמעות על זה שלא יגורו ביחד, דרשה שיהיה בלי הרשעה, ביקשה שאעביר מכתב לשופט". אמרה שבסופו של דבר "לא היתה הרשעה".

במענה לשאלת ב"כ האשה אמרה העדה כי האשה:

"אמרה שרוצה לחזור בה ושאעשה הכל לביטול התלונה, אמרה שהפריזה בתיאורים במשטרה, עוד לפני שהגב' הגיעה, אמר לי הבעל שנורא רוצה להתגרש, לא יודע איך לעשות את זה, אמרה לו שתמרר לו את החיים, יגמור בקבר, היתה סיטואציה שממש בכה, לא ידע מה לעשות, חשש שאם יתגרש תהיה פה עלילה ואחר כך היא בכתה שמצטערת, הפריזה."

הדיון החמישי והאחרון בעניינם של הצדדים התקיים ביום ט' בטבת התשע"ב (04/01/2012). לדיון הופיעה העדה [י' א'] (אחות הבעל) שמסרה לביה"ד כי הבית לא היה מתוחזק "ערמות כביסה, בית מבולגן, על אף שלא לדבריה "היתה נוהגת לעשות ערמות של בגדים ולגהץ אותם, וכו' אני לא ראיתי, היא אמרה שמגהצת". עוד הוסיפה כי האשה גרמה לו להתאשפז בבתי חולים פסיכיאטרים "הפסיד את העבודה שלו, את הבית, את הילדים, לא נשאר לו כלום, מיררה לו החיים, גר באוטו עד שרצה להתאבד ואישפזנו אותו, פעמיים עזב את הבית, בפעם הראשונה התחננה שיחזור וחזר, ניסה שוב לשקם וברח כל עוד נפשו בו."

בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה:

"א. על ב"כ האשה להגיש תוך 60 סיכומיה לבית הדין ולצד השני, כולל מסמכים.

בית הדין קוצב מספר עמודי הסיכומים [ללא המסמכים] שיוגשו ל-15 עמודים בכל הנושאים, גירושין, רכוש, וכל הנושאים.

לאחר מכן קוצב בית הדין לצד הבעל הגשת סיכומים שיכילו 15 עמודים, ויוגשו תוך 15 יום."

בתאריך 13.5.12 התקבלו בביה"ד סיכומי האשה, סיכומים אשר מנו 270 (!) עמודים.

האשה תובעת את כתובתה בה נכתב "ודא נדוניא דהנעלת ליה בין נדוניא ובין מעות בעין וכפל כנהוג וכבוד משפחה עלה בקבץ לסך חמש מאות ועשרים אלף ₪ ועוד מאה זוז והודה החתן שקבלם ועלו ובאו לרשותו וכו'."

האשה עומדת על כך שאכן הבעל תקף אותה פיזית בתאריך 13.7.08 וטענה כי רק בשל לחציו של הבעל עליה לבטל את ההליכים הסכימה למחיקת התביעות. לדבריה אף לאחר שחזרו לשלום בית הבעל תקף את הילדים הקטינים, דבר שבשלו היא הגישה תלונות למשטרה. לסיכומים צורפה החלטת ביהמ"ש השלום ולפיה הבעל הודה "בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירה של תקיפת בת זוג". לאור כל הנ"ל טוענת ב"כ האשה כי "הבעל הינו אדם אלים באופן מסוכן ביותר".

טענה זו מחוזקת ע"י ב"כ האשה באיומים שהושמעו ע"י הבעל כנגד פקידת הסעד והאשה, דברים שנמסרו לפקה"ס ע"י הרופא שטיפל בבעל. כמו כן, אליבא דב"כ האשה, מחוזקת טענה זו בעובדה שביום 20.3.12 נעצר הבעל ע"י משטרת ישראל באישומים של החזקת נשק שלא כדין, איומים וקשירת קשר לעשות פשע (על המסמך המשטרתי נרשמה האשה תחת הכותרת פרטי נפגע עבירה). ומדברי ב"כ האשה עולה כי הבעל אף נעצר עד תום ההליכים בשל מעשיו.

תסקירים שצורפו לסיכומים מלמדים כי הבעל חדל לראות את ילדיו בתאריך 5.10.10. בתאריך 7.7.10 במהלך פגישה של האב עם הילדים, פגישה שהחלה במרכז הקשר, נטש האב בפתאומיות את ילדיו (בשל השתתפות של הילדים באזכרה לדודתם). העו"ס של האב מ[...] ציינה בהקשר זה כי:

"כשהאב חש מותקף ולחוץ, מגיב בנסיגה ובילדותיות, אך חוזר לעצמו לאחר זמן מה... היא הוסיפה שהאב אדם טוב ביסודו, אך כאשר חש פגוע מגיב בחוסר בגרות."

בתסקיר פקה"ס מיום 16.1.11 עולה כי בישיבה שהתקיימה בביה"ח לב השרון טרם שחרורו של הבעל מאשפוזו בו סוכם כי:

"מתוך דיווחים של כל הגורמים עלה באופן ברור פוטנציאל מסוכנות של הנדון, הן לעצמו הן לסביבתו, אע"פ ש[פלוני] לא איים מפורשות לפגוע באחרים."

הבעל אושפז במרכז לבריאות הנפש לב השרון מיום 3.9.10 עד ליום 20.1.11. החל מיום האישפוז ועד ליום 31.8.11 נקבעה לבעל דרגת אי כושר בשיעור 100% והוצאה לבעל תעודת נכה.

ב"כ האשה טוענת כי הבעל המשיך לעבוד בנגריה שהייתה בבעלותו, וכי טענתו כי הנגריה נמכרה בשקר יסודה, לדבריה הנגריה מוחזקת עבורו אצל אחיו, כפי שאמר בביה"ד מר [מ' ר']. ב"כ האשה צרפה לביה"ד מסמכים המורים על כך שבשנים 08-09 נעשו הפקדות ומשיכות של כספים בחשבון ע"ש הנגריה. האשה צרפה לסיכומים דו"ח חוקר פרטי על פיו הבעל נצפה עובד בנגריה בתאריכים 4.7.10 ו-8.7.10.

עוד תובעת האשה מחצית ממגרש הידוע כגוש [...] חלקה [...] אשר נרכש ע"י הבעל בתאריך 22.2.09 ונרשם על שמו בלבד. ב"כ האשה הגישה לביה"ד פירוט של נכסי הבעל ובהם צוין: הבעל לקח את כל המטלטלין שהיו בדירת הצדדים, ע"ש הבעל רשום רכב מסוג מזדה, וכמו כן רכב מסוג פולגסוואגן שהיה רשום על שמו נרשם על שם אחיו. חשבון בנק ע"ש הנגריה, זכויות בעסק הנגריה, זכויות פנסיוניות וסוציאליות ע"ש הבעל (לא פורטו נכסים ספציפיים), כמו גם כספים המגיעים לבעל מתביעות שהוא מנהל כנגד צדדים שלישיים (לסיכומים צורפה קבלה על תשלום ששילם הבעל ככול הנראה על שרותים משפטיים בתביעה אותה הוא מנהל נגד צד ג). בכל האמור לעיל תובעת האשה מחצית מהזכויות הרשומות על שם הבעל. וזאת בנוסף לבקשתה לפסוק גירושין ולחייב את הבעל בתשלום כתובתה בצרוף הצמדה.

סיכומי הבעל התקבלו בביה"ד הדין בתאריך 15.5.12 (סיכומי הבעל מנו אך 86 (!) עמודים).

ב"כ הבעל עומד בסיכומיו על כך שהתלונות אשר הגישה האשה למשטרה בגין אלימות הבעל הינן תלונות שווא כפי שעולה ממכתבה של האשה לבית המשפט בפני כב' השופטת בן שלמה, (מכתב מיום 30.6.09) ולמשטרה (רפ"ק מירית, המכתב צורף לסיכומים אך אינו נושא תאריך), ולטענתו הרי שבתלונות סרק אלה מתקיים דין "מגזמת עליו להורגו", ויש להפסידה את כתובתה. ב"כ הבעל עומד על כך שהתנהגותה של האשה שהזניחה את הטיפול בבית, והפרֵדה, כך לדבריו, בין האב לילדיו היא שגרמה לערעור מצבו הנפשי של הבעל והביאה בסופו של דבר לאישפוזו בתאריך 3.9.10 במרכז הרפואי לב השרון.

ב"כ הבעל טוען כי האשה הינה "אגרסיבית וקשה, צועקת, מקללת ומאיימת על הבעל כי תעשה הכל על מנת למרר את חייו בכל מחיר". לדבריו האשה אֵחלה לבעל ומשפחתו כי "ימותו בנסיבות קשות". הבעל מכחיש כי הפעיל כל אלימות שהיא נגד האשה או הילדים, וטוען כי האשה לא הביאה כל הוכחות לכך, לדבריו נהפוך הוא, האשה היא זו שאיימה על הבעל כי תפריד בינו לבין הילדים, ואף הצליחה בכך. לדבריו, האשה אף איימה על הבעל כי תגרום לו לשבת בכלא, ותפעיל נגדו את קשריה בעולם התחתון. לדבריו לאחר שהבעל הפסיד את כספיו, והאשה הבינה כי "איננו שווה" לה עוד כלכלית החריפה את התנהגותה נגדו, עד שגרמה לו "לנוס על נפשו ולעזוב את הבית".

בנוגע לאירוע מתאריך 13.7.08 עליו הגישה האשה תלונה בגין אלימות של הבעל כלפיה, לדברי הבעל האשה קיללה אותו ואת משפחתו בקללות גסות ועל כן הוא ארז מספר חפצים ויצא מהבית, הדבר עורר את זעמה של האשה והיא התנפלה עליו, משכה בשערותיו, כופפה את משקפיו והכתה אותו – פגיעה שהביאה לדימום בפניו, דברים, שלטענת ב"כ הבעל, נתמכים בעדויות שנשמע בביה"ד ביום 2.6.10 בו העידו אחות הבעל [ר'] ועו"ד אברמוב (ב"כ הבעל באותו דיון) כי ראו את הבעל עם שריטות על פניו ומשקפיים שבורות. לדבריו הבעל לא הפעיל כל אלימות נגד האשה, ותלונתה של האשה נגדו באותו יום הייתה תלונת שווא כפי שעולה ממכתביה, וכפי שעולה גם מעדותה של עו"ד דביר בביה"ד.

לטענתו של ב"כ הבעל יש לתת משקל רב לעדותה של עוה"ד דביר הן בשל היותה עו"ד והן בשל העובדה שהיא מכהנת כיו"ר ארגון נפגעי עלילה מינית, ועל כן יש לקבל את עדותה על כך שהאשה הגיעה אליה והודתה בפניה כי היא הפריזה בתיאורים במשטרה. לטענתו של ב"כ הבעל הרי שעדותו של [מ' א'], אשר העיד כי ראה את הבעל מכה את אשתו, מוטלת בספק, בשל גילו הצעיר, קרבתו לאשה, וסתירות שנתגלו, לטענת ב"כ הבעל, בעדותו. ב"כ הבעל אף עומד על כך כי עד כה האשה לא צרפה כל מסמך רפואי המראה על פגיעה בה, וכמו כן למרות כל טענותיה לא פנתה לטיפול במקלט לנשים מוכות.

עוד טוען ב"כ הבעל כי בתאריך 8.8.09 עזב הבעל את הבית בשל הצקותיה של האשה, ומיד לאחר עזיבתו התקשרה האשה לאחותו של הבעל ואמרה לה "עכשיו הוא הולך לאכול אותה בגדול". לדברי ב"כ הבעל האשה אף מימשה את איומיה והגישה נגד הבעל תלונת שווא שבשלה שהה הבעל מס' ימים במעצר בית, דבר אשר גרם לבעל עגמת נפש רבה, אובדן ימי עבודה והרחקה מילדיו.

עוד טוען ב"כ הבעל כי האשה לקחה לבעל את התפילין, הטליתות והמזוזה החדשה אותה הוא קנה לעסק (ואולם טענה זו לא הוכחה בכל צורה שהיא), ועל כן יש לראות בה עוברת על דת יהודית. כמו כן לטענתו האשה הביאה למעצרו של הבעל על לא עוול בכפו וניתקה אותו מילדיו דבר אשר גרם להידרדרות מצבו הרפואי נפשי. כל זאת בנוסף לטענתו כי האשה "לא דאגה לבעל, לא טיפלה בו, לא בישלה, לא כיבסה ולא ניקתה".

ב"כ הבעל צרף לסיכומים כשבעה עשר מכתבי המלצה המעידים על אופיו הנוח והנעים של הבעל.

באשר לנושא הרכוש טוען ב"כ הבעל כי שטח האדמה נמכר ובתשלום שהתקבל הוחזרו חלק מהחובות המשותפים, הנגריה נמכרה (צורפה קבלה על סך 30,000 ₪ שהתקבלו מהקונה) וכמו כן אחד הרכבים נמכר.

לבסוף טוען ב"כ הבעל כי מאז חודש 7.10 הורע מצבו הבריאותי של הבעל, הוא אושפז לתקופה של חודשיים, נקבעה לו ע"י המל"ל דרגת אי כושר עבודה בשיעור 100% עד לתאריך 31.8.11, וכיום הוא עובר תהליך שיקומי במפעל מוגן (על פי מסמך שצורף עומד ממוצע דמי השיקום במפעל על כ-700 ₪ לחודש).

בתאריך 28.5.12 התקבלו בביה"ד סיכומי תשובה מטעם הבעל. בסיכומים אלו מתרעם הבעל על כך שהאשה תובעת כתובה ורכוש "שעה שלא מונחת כל תביעה לאו לכתובה ולאו ולחלוקת רכוש מטעם האשה ואף לא מטעם הבעל שתביעתו הייתה לגירושין בלבד". עוד טוען ב"כ הבעל כי האשה הינה אישה מורדת "לא הייתה מתקלחת כדי שהבעל לא יגע בה, לא קיימו יחסי אישות במשך זמן רב, התעלמה מחובותיה וכו'."

ב"כ הבעל צירף מסמך מהמשטרה בו מפורטות ארבע תלונות שהוגשו נגד הבעל בשל אלימות בין השנים 2000-2011, כל התיקים נסגרו בשל חוסר ראיות. עוד צורף מסמך נושא כותרת "כתב אישום מתוקן – לצורך הסדר" הנוגע לאישום הבעל ברכישת נשק, במסמך זה מצוין כי הבעל מואשם בניסיון לרכישת נשק וברכישת נשק. ב"כ הבעל עומד על כך שבכתב האישום לא מצוין שהאישום הוא בשל ניסיון פגיעה באשה.

עוד טוען ב"כ הבעל כי האשה מסיתה את הילדים נגד האב, וכי זו הסיבה שהילדים החלו לפחד מאביהם רק לאחר שהאחרון עזב את הבית.

הבעל טוען כי לרשות האשה עומדים כספים בסכומים נאים מידי חודש, וכי היא עצמאית כלכלית, בעוד שדווקא מצבו הכלכלי של הבעל הינו בכי רע. לטענתו המגרש נקנה ב-150,000 ₪ ונמכר ב-130,000 ₪ (צורף הסכם מכר), מה גם שהוא נרכש מכספי הלוואה ע"ס 85,000 ₪ (צורף מסמך נושא כותרת "הסכם הלוואה" על הסכום הנ"ל בתאריך 1.2.09), ומכספי קופות גמל שהיו לו שנים רבות לפני הנישואין. עוד טוען ב"כ הבעל שהבעל הותיר לאשה את תכולת הדירה, רכב המזדה משנת 1996 הינו מיושן ותקול ומעוקל לטובת האשה, ולבעל אין זכויות פנסיוניות (צורף מסמך מהוצל"פ ולפיו מספר חברות מודיעות כי הבעל לא מחזיק זכויות ברשותם).

ב"כ הבעל מבהיר כי תצהירו של הבעל על כך שהוא בעל הון ניכר מתייחס לתקופה שקדמה להפסדים שנגרמו לו כתוצאה מהשקעתו ב"בנק הפרטי".

לבסוף חוזר ב"כ הבעל וטוען שביה"ד נעדר סמכות לדון בחלוקת הזכויות והחובות בין בני הזוג, כמו גם בנושא הכתובה, יחד עם זאת לדעת ב"כ הבעל באם יפסקו לאשה זכויות יש לחייבה גם במחצית החובות (צורף מסמך נושא כותרת "הנדון הלוואה" מתאריך 12.7.07 ובו מצוין כי הבעל לווה מאחיו סכומים שמצטברים ל-50,000 ₪).

תמצית העובדות והטענות הנצרכות לנדוננו
הצדדים שבפנינו נישאו זל"ז בשנת 2003, אלו הם נישואים שניים לשני הצדדים, ולמעשה הם חיים בפירוד מזה כ-3 שנים.

מן הדברים שנשמעו בביה"ד, הן מפי הצדדים עצמם והן מפי העדים עולה כי עוד קודם לעזיבתו של הבעל את הבית שרר בין הצדדים מתח רב. נראה כי לשיאם הגיעו הדברים באירוע בעל גוונים אלימים שהתפתח בין הצדדים בתאריך 13.7.09. לדברי הבעל לאחר שיום קודם לכן אמרה לו האשה "שעד שלא תרצח כל המשפחה לא תעזוב אותם, החליט לעזוב את הבית אך האשה לדבריו התנפלה עליו, נתנה לו מכות בראש, בידיים" ובסופו של דבר אף הגישה תלונה במשטרה בטענה שהוא תקף אותה.

האשה מצידה הכחישה את דבריו של הבעל, לטענתה כאשר הבעל התחיל לארוז את חפציו, בקשה ממנו שישאיר לה את הניירות ששייכים לה "מסמכים רפואיים ביטוח לאומי", אך הבעל תפס את הקלסר חטף מהיד דחף אותה "זרק אותי על הרצפה, אני על הרצפה ורואה את שני הילדים הקטנים מחובקים בכניסה וצורחים בעט בי בגב מקום שבו עברתי 8 ניתוחי גב, הטיח לי את הראש, ניסיתי להתגונן ובגלל זה השריטות". ואז הוגשה תלונה וזו התלונה בגינה הואשם ונדון ל-100 שעות עבודות שרות.

דבריה של האשה נתמכים בעדות בן דודה [מ' א'] שהעיד בפנינו כי ראה את הבעל מכה את אשתו ביום הנ"ל, ואולם האשה הצהירה בביה"ד כי תציג מסמכים רפואיים המעידים על האלימות שספגה, אך מסמכים שכאלה לא הוצגו בפנינו.

מאידך נשמעו בפנינו שתי 'עדויות' על כך שדווקא הבעל נראה חבול לאחר האירוע, פניו שרוטות ומשקפיו מעוקמות, וכפי שעולה מדבריה של האשה הרי שגם היא מודה שחבלה בבעל אלא שלטענתה עשתה כן כהתגוננות עצמית. עוה"ד שייצגה את הבעל בתיק הפלילי מסרה לביה"ד כי האשה הופיעה בפניה ובקשה ממנה שתעשה כל מאמץ על מנת שבעלה לא יורשע, תוך שהיא מציינת כי היא הפריזה בתיאור הדברים שמסרה למשטרה. לכל זאת מצטרפת העובדה כי האשה עצמה אישרה בפנינו כי ערכה בעזרת אנשים שונים שלושה מכתבים המופנים לרשויות ובהם הביעה את בקשתה להקל עם בעלה תוך ציון העובדה כי 'לא עברתי בעבר ולא היום מכות מבעלי'.

לאחר בחינת מכלול הדברים לא נראה כי ניתן לקבוע בוודאות כי האשה אכן הוכתה על ידי בעלה באותו אירוע, ובוודאי ובוודאי שאין להניח כי האשה סבלה, חלילה, מנחת זרועו של בעלה במקרים אחרים.

ואולם מאידך גיסא גם אינני מקבל את טענתו של ב"כ הבעל כי הבעל הוא זה שלמעשה סבל וניזוק מתלונות שווא שהוגשו נגדו במשטרה ע"י האשה. ב"כ הבעל אמנם הציג לביה"ד מסמך משטרתי בו מצוין כי ארבע תלונות שהוגשו נגד הבעל נסגרו מחוסר ראיות, אך אין בעובדה זו בכדי להראות כי התלונות אכן היו תלונות שווא. בתוך עמי אנוכי יושב, ומשמעותה של סגירת תיק מחוסר ראיות ברורה היא. המשטרה לא ציינה כי התברר לה שהבעל לא עשה את המעשים שיוחסו לו, ויתכן כי הוא אכן עשה אותם, אלא שלא הושגו ראיות נגדו, והמשטרה משיקוליה החליטה כי יש לסגור את התיקים.

באשר לשורשי המתח שבין הצדדים מקובלים עלי דבריה של פקידת הסעד של המועצה המקומית [...] בתסקיר שהוגש לביה"ד בו צוין (תחת הכותרת סיכום והמלצות):

"[פלוני] אדם שקט, מופנם והתנהלותו ילדותית. ההתרשמות מהגורמים הטיפוליים כי התנהגותה של אשתו כלפיו הביאה אותו לעיתים לתחושת תסכול וייאוש אשר גרמו לו להתבטאויות קשות כלפיה ואף לאיומים.

הפערים באישיותם ובהתנהלותם של בני הזוג הובילו לחיכוכים בלתי פוסקים עד להחלטתם כיום להתגרש."

מכתבי ההמלצה שהוצגו לביה"ד ע"י ב"כ הבעל, מכתבים המתארים את הבעל כאדם נוח ואדיב, שופכים גם הם אור חיובי על הבעל, ומלמדים על כך שאין המדובר באדם שבאישיותו קווים אלימים או שליליים מובהקים. ונראה כי המתחים ששררו בבית אכן נבעו כתוצאה מהמשבר הכלכלי אשר נחת על ראשו, כפי שתיארה גם האשה במכתבה הנ"ל שהופנה לרשויות.

הבעל טוען כי האשה לא תמכה בו וחמור מכך גידפה וקיללה אותו ואת בני משפחתו בנאצות חמורות, דברים שקיבלו חיזוק מדברי אביו ואחותו של הבעל. כאמור לעיל גם הגורמים הטיפוליים התרשמו כי התנהגותה של האשה כלפיו הביאה את הבעל לתחושות תסכול וייאוש. ולקמן נדון בהשלכות של טענה שכזו על נושא הגט והכתובה.

לאשה תביעות רכוש כלפי בעלה גם מעבר לנושא הכתובה וזאת על פי חוק יחסי ממון, תביעות שהבעל שולל לגופן בתוקף. מלבד זאת לטענת ב"כ הבעל אל לו לביה"ד להזדקק לדין זה שכן בפני ביה"ד לא עומדת תביעת כתובה ורכוש. ביה"ד אינו מקבל את טענתו זו של ב"כ הבעל, ההכרעה בנושא הכתובה נגזרת ישירות מהדיון ההלכתי על הגט, וזכותה המלאה של האשה להעלותו כתנאי לגירושיה. הוא הדין לגבי נושא הרכוש היה זה הבעל שכרך נושאים אלו לתביעת הגירושין שהוגשה על ידו, ואף העלה זאת בדיון הראשון שהתקיים בעניינם של הצדדים, והוא אינו יכול לשוב בו בשלב זה ולבקש כי ביה"ד לא ידון בנושא.

באחרונה נציין כי כיום הבעל נושא תעודת נכה וכי על פי הנתונים שהוצגו לפנינו הוא עבד תקופה במפעל שיקומי בו הוא השתכר כ-700 ₪ לחודש, ועתה הוא עצור באישומים שפורטו לעיל (ביה"ד אינו יורד, בשלב זה, לנושא האישומים האחרונים, וזאת עד שההליכים בנושא לא יתבררו וימוצו במקום בו הם החלו).

הדיון ההלכתי
א) אשה המתנה את קבלת הגט בתביעות ממוניות מקובלות
הארכנו בתיאור העובדות, הטענות והמענות בתיק זה, ולא בכדי. ממקרא מסכת הדברים עד כה עולה מסקנה ברורה אחת, הצדדים מואסים זב"ז מאיסות גמורה, ולדאבון לב מדורת השנאה ביניהם מכלה כל חלקה טובה, ואינה מותירה כל סיכוי לשלום בית. הבעל תבע גירושין והאשה מסכימה עקרונית להתגרש אך מתנה את קבלת הגט בפועל בתביעות ממוניות.

בפס"ד אחר (בתיק 292973/1) הארכתי בליבון דבריו המפורסמים של ר' ירוחם והעליתי בס"ד דכל חידושו של ר' ירוחם אינו אמור אלא בכפיית הבעל וכלשונו שם (מישרים, חלק ח נתיב כג):

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

היינו שבמקום שהבעל מורד מתוך שנאה וכעס, הגם שהאשה אינה חפצה בו ומבקשת את גיטה וכתובתה אין זה פוטר אותו מדין מורד, והיות וגם אם האשה תשוב ממרדה לא יהיה לה לאן לשוב, נחשב בעלה למורד וכופים אותו לגרש וכדברי הרב המגיד (אישות יד, טו). וברור הדבר שלא נאמר דינו של ר' ירוחם כלפי האשה כלל, ואין ללמוד ממנו במכ"ש לכוף את האשה במקום שאין לה דין מורדת, וכפי שהעלו גם הגרח"ש רוזנטל והגר"י זמיר ביושבם בצוותא חדא בבי"ד זה באחד מהרכביו הראשונים.

וכן הבאנו שם שאין להיסמך אך על דברי הגרח"פ כעיקר יחיד לחיוב גט, וכפי שהעלו הרבנים הגאונים אזולאי, וולדנברג וקאפח זכר כולם לברכה (בפד"ר ח"א עמוד 162) וז"ל:

"ברם אמתלא זו של חוסר תקוה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האשה לקבל ג"פ, כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאשה אשמה בהפרעת שלום הבית עד כדי כך שיש לה דין מורדת, או בדומה לזה אמתלא ברורה שהאשה נמאסה עליו."

וכן הוא באותו האופן ממש בפד"ר ח"ט שהבאנו לעיל:

"ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, וכו' ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו, אלא א"כ דינה כמורדת, או שאומר מאוסה עלי ויש סיבה מבוררת לכך, וגם רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקוה לשלום בית מחמתה שאז כופין אותה לקבל גט, או שמתירין לו לישא אחרת אם היא מסרבת לקבל גט."

וכן העלו בפד"ר יב עמ' 206:

"ונראה ברור שמ"ש לכפות הכוונה בדברים בלבד שב"ד ישפיע עליהם כל כך, עד שבדבריו כאילו יכפה עליהם להגיע להסדר ולהתגרש, ולא שנתכוון להכריח בדרכי הכפיה, שבתחילה כתב שראוי לבית דין להשפיע על כיוון של שלום אבל אם הדברים מאריכים ואין סיכוי לשלום יש לבי"ד לעשות את כל המאמצים ולהכריחם בדברים עד שיסכימו וירצו להתגרש."

והנה בנד"ד אחרי כל מה שתיארנו לעיל בנוגע ליחסים העכורים בין הצדדים גם לו עזבה האשה את הבית לא היה הדבר מטיל עליה בהכרח דין מורדת, וכדאיתא ברמ"א (אה"ע סי' פ סעיף יח):

"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתה עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים ואם יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום."

דברים שמקורם בתשובת הרשב"א (הובאו בב"י סי' עז ד"ה כתב הרשב"א בתשובה) ומהם עולה שגם אשה שעזבה בפועל את הבית מכח קטטה וממאנת לשוב לבית עד שיקרא לה בעלה אין לדונה כמורדת ולא הפסידה את מזונותיה, אך זאת בתנאי שאם יבוא אצלה "אינה מונעתו מכלום" ולא תמנע ממנו חיי אישות.

בנד"ד הבעל הוא זה שעזב את הבית, תובע את הגירושין וטוען שאין מקום לשלו"ב ללא שהוצגה בפנינו כל הוכחה להיותה של האשה מורדת. האשה מסכימה להתגרש אלא שהיא מתנה את הגירושין בקבלת כתובתה ומה שמגיע לה, לטענתה, מן הנכסים שנצברו ע"י הצדדים. גם על בקשתה זו ניתן ללמוד מדברי הרשב"א שם שכתב דאם אינה רוצה לבוא אצלו עד שיפרע מה שלוותה איבדה מזונותיה דהוי כמורדת, ונימק דזו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלוותה.

נמצאנו למדים שכל זמן שמתנה את חזרתה בדברים מקובלים, כגון שיקרא לה, אין לה דין מורדת, ואך כאשר בא ביה"ד למסקנה שהיא מעכבת את שובה רק כדי לצערו וע"כ היא מתנה את שובה בתנאים שאינם מקובלים יש לה דין מורדת. ודוק מינה לאתרין בו היא מסכימה להתגרש לנוכח דרישתו החד משמעית של הבעל והתנהגותו בעקבותיה, ואין לנו כל סיבה לתלות את עיכוב הגט על ידה בכך שהיא רוצה לצערו או למרוד בו. וכבר הרחבתי בנידון זה בתיק אחר (תיק מספר: 247419/8) ודנתי בו מדברי רבנו הגדול הגאון הרב רפאל אהרון בן שמעון זצ"ל בריש ספרו "בת נעות המרדות" (ח"א אם במרד פרק שני). והבאתי את דברי הגר"א הורוביץ בשיבתו בביה"ד הרבני האזורי ת"א (פד"ר יג 264-274) שלדעת רוב הפוסקים טענת עיגון לבד הויה טענה לחייב את הבעל בגט, ובוודאי שהווי טענה לחייב את האשה לקבל גט אף במקום שאיכא חדר"ג. אך סייג זאת וכתב דכל זה אמור כשהאשה מעגנת אותו מרצונה, אך כשהבעל גרם לפירוד והאשה מעכבת את הגירושין ותולה אותם במתן פיצוי הולם אין לחייבה להתגרש וכלשונו:

"ואין אנו רואים את סירובה של האשה לקבל גט, על אף שאפסו הסיכויים לשלו"ב, כנקמנות מצידה כפי שטען ב"כ הבעל (ראה בפסק דין כרך ז' עמוד 112) הואיל והאשה הצהירה שתסכים לקבל גט, אם הבעל יתן לה סכום כסף שיבטיח את עתידה כפיצוי על כל מה שגמל לה במשך השנים."

והלום ראיתי גם את דבריו של הגר"א שרמן (בית הדין הרבני הגדול תיק מס': נז/7787) שכתב:

"הגר"ח איזירר שליט"א אב"ד דבית הדין האזורי ברחובות שלח לביה"ד דנן שאלה עקרונית שעלתה בפניו בברור בתיק הצדדים דנן, שהבעל עזב את אשתו וחי עם אשה אחרת שנים רבות וכתוצאה מזה גרם שאשתו אינה רוצה יותר בשלום בית עמו ומסכימה להתגרש ואף רוצה להתגרש אלא שמתנה את הגרושין בתנאי ממון. במצב זה האם הבעל יכול לדרוש לחייבה בג"פ והאם היא חייבת להתגרש, וכן האם הפסידה מזונותיה את ברורו בשאלה זו שלח לתיק הצדדים שבפנינו, שם הביא מקורות הלכתיים שונים וביניהם את פסק דינו של הגר"א הורביץ שליט"א (שהיה דעת מעוט בתיק דנן). בכרך י"ג עמודים 264-274 שדן בשאלה בתביעת בעל שזנח את אשתו לחייבה לקבל גט ששם בלבון ובברור יסודיים מגיע למסקנה שאין לחייב את האשה בנסיבות אלו לקבל גיטה. ולמסקנה זו הגיע גם הגר"ח איזירר. ואמנם שאלה עקרונית זו שנוגעת לתיק שבפנינו, ולתיקים רבים שנדונים בבתי הדין הרבניים האזוריים ובית הדין הגדול ראויה ללבון וברור יסודיים ובבקור בחג הסוכות השתא העליתי שאלה זו בפני מרן הגרי"ש אליישיב שליט"א לקבל חוו"ד והשיב לי שכאשר הסיבה והגורם לאשה לא לרצות בשלום בית, לא באשמתה, אלא נובעת ממעשיו והתנהגותו אין לחייב אותה לקבל ג"פ, כאשר הבעל תובע זאת."

ונראה דגם הוא אזיל בשיטת הגר"א הורוביץ וככול אשר הראנו לעיל שכאשר תביעותיה הממוניות של האשה הינן מקובלות אין לחייב אותה בגירושין ללא קבלתן.

ב) אשה רעה אינה מפסידה את כתובתה
עתה אחר שעלה לנו שאין לראות באשה [פלונית], בשלב זה, מורדת, וכי יש תחילה לעמוד על הזכויות הממוניות להן היא טוענת ובהן היא תולה את גירושיה, נבואה לדון בבירור תביעותיה.

והנה אף אם נקבל את כל דבריו של הבעל ביחס למידותיה של האשה, ויהיה זה ברור אצלנו כי האשה הינה "אגרסיבית וקשה, צועקת, מקללת ומאיימת על הבעל כי תעשה הכל על מנת למרר את חייו בכל מחיר", וכי היא 'אֵחלה' לבעל ומשפחתו כי "ימותו בנסיבות קשות". נראה כי אין בדבר בכדי להפסיד את האשה את כתובתה.

פתח לדברים מצאנו בגמ' (יבמות סג, ב):

"היכי דמי אשה רעה אמר אביי מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא (פרש"י לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו), רבא אמר מקשטא ליה תכא ומהדרה ליה גבא (פרש"י שלא לאכול עימו ומצערתו- אך עיין עוד בדברי הב"ח ריש סימן קיט, ובשו"ת מהר"י הלוי סי' לט)... אמר רבא: אשה רעה מצוה לגרשה, דכתיב: גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון. ואמר רבא אשה רעה וכתובתה מרובה צרתה בצדה (פרש"י ישא אחרת אצלה)... הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זו אשה רעה וכתובתה מרובה נתנני ה' בידי לא אוכל קום אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא זו אשה רעה וכתובתה מרובה."

וע"ע בגמ' עירובין (מא, ב) ובתוס' בגיטין (מח, ב) דברים מהם עולה ברורות שגם אשה אשר מידותיה רעות עד שקשה לחיות עימה, וכפי שהגמ' שם לעיל מביאה בהקשר זה את הפסוק ומוצא אני מר ממות את האשה, בכל זאת לא הפסידה את כתובתה.

אך יש לציין כי כל זה אינו אלא ביחס לזכותה וזכאותה לכתובה, ואולם לעצם הגירושין הרי אמר רבא בגמ' לעיל דאשה רעה מצוה לגרשה, וכן פסקו הרמב"ם (גירושין י, כב) והשו"ע (סי' קיט סעי' ד), ועיין בח"מ, בב"ש וב"גט פשוט". אלא דכבר נזקק רבנו ה"חתם סופר" (חלק ה – השמטות סימן רג) לנושא הגדרת האשה כאשה רעה, וביאר שבאשה שמפורסם לכל באי שער עירה שאי אפשר לדור עימה לא בעינן עדות גמורה עליה דגלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה כשרים להעיד עליה, ולא בעינן בה כל דיני עדות, ולא בפני בע"ד דגילוי מלתא, דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה, כיון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שא"א לדור עמה ממש הוה כראי' ולא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא. והביא את דברי הגמ', הרמב"ם והשו"ע שאשה רעה מצוה לגרשה, וכתב דיש לעיין קצת –

"הא רב קרי אדביתהי מוצא אני מר ממות את האשה וכן רב חייא וכן רב יהודה יעויי' שם ואיך עברו על אותה המצוה לגרשה. ואם נימא שהם לא הגיעו עדיין לאותו השיעור אע"ג דהוה מר ממות א"כ נפל פיתא בבירא ומי כהחכם לשער דבר זה, ונ"ל עכ"פ הני נשי הוה צדקניו' במילי אוחרן כדאמרי' התם דיי שמגדלת בנינו ומצילות אותנו מן החטא, וא"כ טוב לגבר כי יסבול קצת מאשתו לפי שעה נגד מה שהנאתה מרובה במעשים הטובים. ורבא מיירי מאשה רעה במדותי' וגם בשארי דברי' לא נמצא בה דבר טוב אעפ"י שאין מצוה לגרשה משום אותן הדברים מ"מ איכא מצוה שהיא רעה בדעותי' כנ"ל."

הא קמן דכדי שתגיע לגדר אשה רעה שמצוה לגרשה צריך שתהא "רעה במדותיה וגם בשארי דברים לא נמצא בה דבר טוב". ומי יימר דהאשה שבנדוננו נופלת בהגדרה זו, ואדרבא כפי שהראנו לעיל אין ספק שאין להחיל על האשה דין זה. וראה אך לשם הדוגמא את דברי פקידת הסעד של המועצה האזורית [...] שכתבה בתסקיר "[פלונית], אם חמה לילדים, מטפלת בהם במסירות רבה ודואגת לכל צרכיהם הפיזיים והרגשיים."

ובר מן דין הרי כבר העלה הרמ"א (סימן קנד סעי' ג) במקום שיש קטטות בין בני הזוג:

"ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו."

וא"כ כל אימת שאין לנו ברור שהיא המתחלת אין לה דין אשה רעה שמצווה לגרשה ובוודאי שאינה מפסידה את כתובתה, וכ"כ גם ב"משפטי עוזיאל" (ח"ז סי' צו אות ב).

ג) אשה המקללת את בעלה ובני משפחתו
אלא שבנד"ד הבעל טוען שהאשה מקללת אותו ואת בני משפחתו בנאצות חמורות דבר שכשלעצמו יכול להוות עילה להפסיד את האשה את כתובתה כמובא בשו"ע (סי' קטו סעי' ד):

"או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה (וי"א דה"ה אם קללה אפילו אבי בעלה בפני עצמו ה"ה המקללת בעלה בפניו) בכל א' מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התראתו, ואם אין עדים תשבע שהוא כדבריה."

ואם כן אפשר שגם בנד"ד תפסיד האשה את כתובתה או לכל הפחות תחויב שבועה על טענות הבעל כי קללה אותו ואת בני משפחתו, דבר שיביא אותנו לפשר על השבועה (וע"ש בב"ש סקי"ח אמתי משביעין אותה על כך). אך קודם שנבוא לקבוע מסמרות בדין זה בנד"ד, נלבן בקצרה את ההלכה.

מקורו של דין זה במשנה (כתובות עב, א):

"מתניתין. ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. וכו'. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. וכו'."

ובגמ' שם:

"אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. אמר רב יהודה אמר שמואל: במקללת יולידיו בפני מולידיו, וסימניך: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אמר רבה: דאמרה ליה ניכליה אריא לסבא באפי בריה."

ובב"י הביא את פרש"י בדברי שמואל שלאו דווקא מקללת את אבי בעלה בפני בעלה אלא אף במקללת את אבי בעלה בפני בן בעלה הפסידה כתובתה, וציין שהרמב"ם (אישות כד, יב) לא כתב אלא מקללת אבי בעלה בפני בעלה, והסביר שלדעת הרמב"ם אתא שמואל לאשמועינן דאין כוונת המשנה שמקללת את אבי הבעל בפני אבי הבעל אלא דווקא במקללת אבי בעלה בפני בעלה מפסידה את כתובתה, אבל שלא בפני הבעל אף שהוא בפני חמיה אינה מפסידה, וכדברי הב"י כתב גם הב"ח. ובדרישה הוסיף שדעת הרמב"ם שפירש כן הוא על פי גירסת הרי"ף (לב, ב) והרא"ש (סי' ט) שתחת הפסוק אפרים ומנשה כראובן וכו' גרסו בגמרא את הפסוק ומולדתך אשר הולדת אחריהם המוסב על אב ובנו, ודכוותה הכא דווקא במקללת את חמיה בפני בעלה.

ובהמשך דבריו הביא הב"י את תשובת הרשב"א במיוחסות לרמב"ן (סי' קב) שכתב:

"אם מקללתו חנם הדין עמו, דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה."

ותמה על כך הב"י:

"ואיני יודע זו מנין לו, ואפשר שהוא לומד כן בקל וחומר ממקללת יולדיו בפניו. וק"ו פריכא הוא, דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כיבוד האב. ועוד דא"כ לא הוה משתמיט חד מהפוסקים לומר כן."

ועיין בב"ש (סקט"ז) שתירץ: "ול"נ דס"ל כהג"מ (כתובות סו"ס רצ) דמקללת זקנו של בעל בפני הבעל ואין הבעל חייב בכבודו מ"מ דינה כמקללת, מכ"ש המקללת בעלה בפניו", ועיין בזה עוד בדברי ה"בית מאיר", ואכמ"ל.

ולמעשה נחלקו בזה מר"ן השו"ע והרמ"א, שלדעת השו"ע דווקא במקללת אבי בעלה בפני בעלה מפסידה כתובתה, וכדברים המפורשים ברמב"ם, ולדברי הדרישה זו אף שיטת הרי"ף והרא"ש. ולדעת הרמ"א גם המקללת את חמיה בפני חמיה והמקללת את הבעל בפני הבעל מפסידה את כתובתה, וכדבריו עולה מההג"מ, הרשב"א והרא"ה (בשטמ"ק).

עוד דבר גדול למדנו מדברי הרשב"א במיוחסות דהוא ז"ל כתב "אם מקללתו חנם וכו'". והיינו דרק כשמקללתו בחנם מפסידה את כתובתה. וכפי שכתב גם הבה"ט (ס"ק יד) וז"ל:

"ודוקא על מגן, אבל אם מכה לה או מצערה הרבה, אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה. מהרא"ם סי' נג."

וכ"כ בהגהות הרעק"א (אות ב):

"המקללת בעלה בפניו, נ"ב, בחנם, ועי' תשו' לחם רב (סי' נב)."

וכן הטעים את הדבר ב"לחם רב":

"נ"ל דאע"ג דבמשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו דמשמע דבכל גוונא מפסדת כתובה, מ"מ אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך, דאין אדם נתפס על צערו, ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה. ומוכח כן לכאורה מלשון הרמב"ן וכו', ומשמע דמקללת דיוצאת הוי מקללת בחנם וכו', אבל אם אינו חנם אלא לסיבה, אין להפסידה בשביל כך, אבל אם קללה אחר ההתראה על לא דבר, מן הטעם הזה מפסדת כתובתה וכו'."

ועיין עוד בזה בפסק דינם של חברי ביה"ד בירושלים (פד"ר א עמוד 333) הרבנים הגאונים יעקב עדס, יוסף שלו' אלישיב, בצלאל זולטי, שדנו באשה ששפכה חומצה על בעלה וגם שם כתבו דדווקא אם עשתה כן על מגן, וגם "באשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו לא מקרי עוברת על דת, אלא כשעשתה זאת בלא שום סיבה וקטטה, אבל אם אפשר לתלות שעשתה זאת מחמת כעס וקטטה לא מקרי עוברת על דת דאין אדם נתפס על צערו."

והביאו את תשובת הרשב"א (סימן תקעא) שדן באשה שמתוך קטטה פרצה ויצאה בשוק ואמרה בקול רם לבעלה שהיה מין ושראתה אותו מקלקל עם עבדו ופעם אחת עם בנו, ויצאה בשוק צעקה על זה בפני גוים וישראלים רבים, ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה, וגם שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה מפני זה. והשיב הרשב"א:

"וכן במה שבאו לחייבה לצאת שלא בכתובה מדין עוברת על דת משה ויהודית בשפרעה ראשה וקצת זרועותיה... שלא אמרו אלא ברגילה בכך, אבל אם גלתה ופרעה ראשה באקראי או שדברה עם הבחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה... ועוד שבשעת הכעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצותיו כנגדה באותה שעה..."

ובספר משנת שכיר (הובאו דבריו באוצר הפוסקים ס"א ס"י) למד מכך דרק אם עשתה בלי קטטה עם בעלה ובישוב הדעת הרע שלה, אז מקרי עוברת על דת, משא"כ בנידון הרשב"א שעשתה זאת מחמת כעס וקטטה שהיתה לה עם בעלה לא מקרי משום זה עוברת על דת, ומסיק לדינא באשה שהלשינה על בעלה ונמסר לשלטון על ידה, אם הגורם לזה היו הקטטות ביניהם אין לה דין עוברת על דת. ובפד"ר שם אחר שדנו לדחות את מסקנת המשנת שכיר העלו:

"אולם נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים, אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האשה, כגון במקללת את יולדיו לאחר שהוא מכה ומצער אותה דכתב מהרא"ם הנ"ל דלא מקרי עוברת על דת, והיינו משום דמידת התגובה של האשה בשעת צערה וחמימותה מתאימה למידת הצער שגרם לה הבעל, אבל אם במקרה כזה שהבעל מכה אותה ומצער אותה, האשה תשפוך על בעלה תמצית חומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, בודאי שדינה כעוברת על דת. דוגמא לזה מצינו בשו"ע חו"מ סימן שפ"ח סי' ז' דפסק הרמ"א: י"א דאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול לפני עכו"ם אעפ"י דגורם למכה היזק גדול, ושם בסעי' ט' אסור למסור לישראל ביד עכו"ם בין בגופו בין בממונו... ואפילו היה מיצר לו ומצערו. הרי שיש הבדל במידת צערו וחמימותו והכל לפי הענין והמסיבות."

דון מינה ואוקי באתרין דגם בנד"ד האשה טוענת למתח רב שהיה בבית, ועינינו ראו ולא זר את גודל האיבה שבין הצדדים, ואף העדים שהופיעו בפנינו העידו על המתח והכעס שהיו מנת חלקם של הצדדים ואפשר שגם קללותיה של האשה לא באו אלא כתגובה מידתית למעשיו של הבעל, ובכהאי גוונא הרי לא תפסיד האשה את כתובתה.

ואף שלכאורה היה מוטל עלינו לדון כעת האם יכול הבעל להשביעה שלא קיללתו חינם, וממילא באם יעלה לנו שחייבת שבועה היה בזה בכדי להפסידה את כתובתה או את חלקה בדרך פשרה על השבועה, לא היא. דהנה לא די שהאשה תקלל את בעלה או את אביו, לכל חד כשיטתו, בחינם בכדי להפסידה את כתובתה, דהרי אילו עשתה כן ולא התרו בה אינה מפסידה מאום, ורק אם קדמה התראה למעשה עלולה היא להפסיד את כתובתה.

ובגדרי ההתראה מצינו מחלוקת גדולה בין הפוסקים ראשונים ואחרונים, דהנה הדרכי משה (אות י) הביא בנדון זה את תשובת מוהר"ם (ספר נשים טז) ממנה משמע שצריך להתרות בה שאם תעשה עוד כזה תפסיד כתובתה, ושכן משמע מתשובת הרא"ש (כלל לב סי' ח), וכתב דזה דלא כשלטי גיבורים (לג, א) שכתב דאין צריך להתרות רק שלא תעשה עוד, וכלשון הזה כתב גם הח"מ (סקט"ז). אך הב"ש (סקי"ז) כתב שנראה כדברי השלט"ג שדי שיתרה בה שלא תעשה כן עוד, שהרי התראה זו נלמדת מדין קינוי, ושם די שיתרה בה אל תסתרי עם פלוני, וכתב דיש לדחות את דברי הד"מ בשם המהר"ם והרא"ש. וכ"כ המהרח"ש (סי' נז) כדברי הב"ש שדי שיתרה בה שלא תעשה כן עוד, אולם ה"גינת ורדים" (אבה"ע כלל ד סי' יא) דחה את דבריו והסיק:

"כללא דמלתא דאין אשה מפסדת כתובתה אלא ע"י התראה מפורשת אפי' עוברת על דת משה, ובתרומת הדשן סי' רמב כתב דאשה שרגילה להתייחד עם הגוים היא עוברת על דת, וכתב דאפשר שאין זו צריכה התראה כיון דאית לה פריצותא וחוצפא יתירה, ומסיק בה הרב וכתב אע"פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה. ולעד"ן לומר דאפי' היה מסיק שפיר דלא בעיא התראה לית לן למילף מינה לעלמא וטעמא דמלתא משום דהוי חשש פריצות וזנות דהויא כאשה מזנה דלא בעיא התראה אבל בלאו הכי בעיא התראה, זולתי כשיהיה מעשה מכוער הרבה כההיא דכתב מהריק"ש בהגהות טא"ה סי' קט"ו אשה שרצתה להאכיל את בעלה סם המות ונתברר בירור גמור בעדים שקנתה אותו בפועל וגמרה בדעתה להאכילו ולא לתשמיש אחר, חמירא סכנתא מאיסורא, ועדיף מזנתה, ואין לה כתובה ולא תנאיה כי אם בבלאותיה הקיימים, וב"ד מפרידין ביניהם כדי שלא תצא מחשבתה לפועל, ומעשיה הרעי' גרמו לה, כן נ"ל כל שלא גרם הוא במעשיו ראוי לכך."

ולמסקנתו בעינן התראה מפורשת שתפסיד את כתובתה, וכדברי המוהר"ם והרא"ש, הד"מ ומר"ן בבדק הבית. ולדעתו דע"ל ז"ל אף לדעת התרומת הדשן שבמקום שהאשה רגילה בדבר אין צריך התראה זה אינו אלא במתייחדת עם הגויים דאית לה פריצותא וחוצפא יתירה דהויא כאשה מזנה דלא בעיא התראה, או כשיהיה מעשה מכוער הרבה כאשה שרצתה להאכיל את בעלה סם המוות, משא"כ בשאר עוברת על דת דבעינן התראה.

אמנם ב"פתחי תשובה" (סקי"א) הביא מתשובת גאוני בתראי (סי' כו) שהסכים לדברי השלט"ג, וכתב שאפשר שגם הרא"ש ס"ל הכי ומה שכתב אם תעברי תפסידי כתובתיך אורחא דמלתא נקט שדרך להתרות בה כך, אך אליבא דאמת לדינא די שיאמר לה אל תעשי כך עוד. וכן עולה גם משו"ת "שבות יעקב" (ח"ג סו"ס קכז) דאפילו נימא דכל עוברת על דת צריכה התראה, מ"מ משמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשים, אפילו שהיא עם הארץ גמורה, היות ובשעת הנישואין לומדים עמם קרובים ושכנים כיצד תיזהר בנדתה, שוב אינה צריכה התראה אחרת בשעת מעשה, והוסיף שאע"ג דבתשובת הרשב"א (סי' תקס) משמע דגם במשמשתו נדה בעי התראה, היינו דאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התראה לומר לה שתפסיד כתובתה, וכל שלא אמר לה כן הוי כלא התרה בה, אבל לפי הסכמת האחרונים כדעת הריא"ז בשלטי גיבורים וכן משמע בב"ש וכ"כ בתשובת מהרח"ש דא"צ לומר לה כן, הרי דהתראה בזו רק הודעה שתזהר בנדותה, וזה הכול יודעים וא"צ התראה עוד יותר.

והנה הגם שיש הרבה להאריך בבירורה של סוגיה גדולה זו מ"מ הרי בנד"ד כלל לא ברור שקיללתו חינם, ואף אם עשתה כן הרי גם צד הבעל כלל אינו טוען שהייתה התראה, ובמקללתו הרי גם התרומת הדשן ודעימיה יודו דבעי לכל הפחות התראה שלא תעשה כן עוד, ועל כן אין עוד צורך להאריך בנד"ד בדין התראה שכלל לא ניטען שהייתה. ורק זאת אוסיף בקצירת האומר דנראה דכל הדיון הנ"ל אינו שייך אלא בזוג שאינם מבני עדות ספרד אשר קיבלו עליהם ועל בניהם את כל דברי מר"ן השו"ע וככל היוצא מפיו יעשה. דהנה מוהר"י חזן ב"יחוה דעת" (ח"א חאבה"ע סי' יח) העלה ברוח מבינתו שהיות והבעל הינו מוחזק בכתובה הרי שיכול הוא לטעון קי"ל כדעת השלט"ג דאין צריך להתרות שתפסיד הכתובה. אך מו"ר אביר הרועים מרן הראש"ל הגרע"י שליט"א העיר עליו בהסכמתו (שם אות ד) שהרי מר"ן בשו"ע (סי' קטו סעי' י) כתב במפורש "שהעוברת על דת והתרו בה תחילה ואמרו אם תעברי תפסידי כתובתיך הפסידה כתובתה", ואף שהכנה"ג (הגה"ט אות יב) כתב בשם המהרח"ש שהבעל יכול לומר קי"ל כשלט"ג זה דווקא לדידהו שתופסים דגל הקי"ל נגד מר"ן, אך לדידן שאין לומר קי"ל נגד מר"ן בעינן שיתרה בה שתפסיד כתובתה, וכתב שכן העלה גם בשו"ת "שערי רחמים" פרנקו (ח"ב חאבה"ע סי' יב דף מט ע"ב) דלדידן בני א"י ההולכים אחר הוראות מר"ן לא הפסידה כתובתה עד שיתרו בה בפירוש שאם תעבור תפסיד כתובתה.

וכ"כ ה"ציץ אליעזר" (חכ"ב סי' פג) דמאחר שמר"ן כתב כן בשולחנו הטהור הרי שא"א לומר קים לי נגד פסק השו"ע וכמו"ש כן להדיא בשו"ת "שערי רחמים", וכן מתבאר בתשו' "נודע ביהודה" תניינא (חאה"ע סי' כ"ו) שאף במשמשתו נדה צריכה התראה, וכן בשו"ת "אור נעלם" (חאה"ע סי' ו). ואף שבשו"ת "תרומת הדשן" (סימן רסב) מצדד דאפשר שברגילה לעשות כן א"צ התראה, מ"מ דעת כל האחרונים שאף ברגילה צריכה התראה וכמדמוכח בב"י ס" קט"ו וב"דרכי משה", וכ"כ ה"חלקת מחוקק" וה"בית שמואל" וכן העלה בשו"ת "שערי רחמים" (ח"א חאה"ע סי' א) ושאף התה"ד לא כ"כ אלא בכגון נידונו שם שהיתה שם פריצות.

ועוד רגע אחד אדבר בדין המקללת. דהנה ידועים דברי הפת"ש (סי' קטו סק"י) שהביא בשם הגאון החסיד מהרח"ל זצ"ל מבריסק, שאמר דדוקא מקללת בשם או בכינוי מפסידה את כתובתה, ודימה זאת למקלל עצמו וחבירו במס' שבועות (לה, א) ובשו"ע (חו"מ סי' כז), ומקלל אביו ואמו (יו"ד סי' רמ"א ס"א) ע"ש. והקשה על זה הפת"ש ממה דאיתא בש"ס במקומו בכתובות (שם), דאמרה ליה ניכליה אריה לסבא באפי בריה. וכתב "והשיב לי חכם אחד, דאריה הנאמר כאן הוא משל להקב"ה, כדאיתא בחולין (נט ע"ב), וגם בספרי המקובלים אריה הוא שם. וכוונת הגמ' לכנות ע"ד דאיתא בסנהדרין (דף נו) ע"ש", והניח בצ"ע.

ואמת שדברי המהרח"ל מבריסק אינם מוסכמים שכן מצינו בשטמ"ק שהביא בשם תלמידי רבינו יונה ש"אפילו לא קללה אותו בשם ולא בכינוי תצא שלא בכתובה, כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואשה". וגם הרמב"ם, מר"ן והרמ"א לא כתבו במקומנו דין זה דרק בקללתו בשם או בכינוי חשיבה עוברת על דת, וגם בב"י לא זכר שר כל דעה שכזו, וא"כ הרי שאנן אבתרייהו גררינן באופן שפשוט הוא להלכה שאף בקללה ללא שם או כינוי חשיבה עוברת על דת. והכי מוכח גם מפשט הגמ' שהבאנו לעיל ד"אמר רבה דאמרה ליה ניכליה אריה לסבא באפי בריה". ופשט הדברים הוא שהקללה הינה באופן שמקללתו שימות, וכלל לא איירי בכינוי או בשם.

ויותר מכך מבואר גם בתשובת ה"לחם רב" שכלל לא הצריך שתהא מקללתו בשם או בכינוי כדי שתפסיד את כתובתה. ועיין שם שהביא את המרדכי בפרק המדיר בשם הר"ם ז"ל, דבהתראה בפעם א' סגי, ואם עברה פעם אחרת אח"כ על ההתראה, אע"פ שלא התרו בה בשעת מעשה, תצא שלא בכתובה. ושכ"כ בתשובות הרשב"א (סי' תתסד) בשם הר"ם. וכתב שאם לא התרו בה בפני עדים, אלא בינו לבינה, ועברה אח"כ בינו לבינה, אם מודה בהתראה ושעברה, כתב הרמב"ם ז"ל דמפסדת כתובה ותוספת. ואם מכחשת, בין שמכחשת בהתראה, או שמודה בהתראה אבל אומרת שלא עברה אח"כ, תשבע.

נמצא שבנדוננו אף אם נקבל את טענת הבעל שהאשה קיללה אותו וגם אם נאמר שקללה גם את אביו בפניו מ"מ הרי לא ברור לנו שעשתה כן על חינם, ולמעלה מכך הרי כלל לא נטען וודאי שלא הוכח כי התרו באשה כי בכך תפסיד כתובתה, ועל כן גם מן העילה הזו אין האשה מפסידה את כתובתה.

ד) אשה שהגישה תלונות שווא נגד בעלה
עוד מוסיף ב"כ המלומד של הבעל וטוען כי האשה אינה זכאית לכתובתה אף מן הטעם שהיא הגישה, לדבריו, תלונות שווא נגד הבעל. כסיוע לטענתו זו צירף ב"כ הבעל לביה"ד מסמך משטרתי המלמד כי ארבע תלונות שהוגשו נגד הבעל נסגרו מחוסר ראיות. ואולם, כפי שהזכרתי לעיל, עצם העובדה שהתלונות נסגרו מחוסר ראיות אין בה בכדי ללמד שהתלונות אכן היו תלונות שווא ושהבעל לא עשה מאומה, ויתכן גם יתכן כי הבעל עשה מעשים שלא יעשו אלא שהרשויות לא הצליחו להוכיח זאת. ודוק איני אומר שהבעל צריך להוכיח שידיו נקיות, וכי כל עוד לא הוכח אחרת הרי שהוא בחזקת אשם. אמת, יתכן שהוא נקי מכל רבב, ובכל זאת באם הבעל רוצה להיבנות מטענתו על תלונות שווא לא די בהוכחה כי הוגשו תלונות שנסגרו, ונדרשת גם הוכחה חיובית על כך שהיו אלו תלונות שווא.

לא נעלם מעיני פסק דינם של חברי בית הדין הגדול (תיק מספר: 812600/1) בהרכב הרבנים הגאונים הרב ציון בוארון, הרב ציון אלגרבלי והרב בנימין בארי, שם העלו בדעת הרוב (הרבנים בוארון ואלגרבלי):

"באשר לכתובה ותוספתה יש להפסידה הנ"ל לאור המעשה החמור של הגשת תלונות שווא ואפ' שלא הייתה התראה, מכל מקום חומרתה של הגשת תלונות שווא ידועה לכל ואין צורך בהתראה ואין לדמות נידונינו לדין גיזמה על בעלה להורגו (המובא באבן העזר סי' קט"ו בהגהה) שיש צורך התראה שהמדובר שם בגזמה ולא עשתה שום מעשה משא"כ בנידונינו שהאשה הגישה בפועל תלונות שווא במשטרה והגם שהמדובר בתגובת לוואי מ"מ היא לא מידתית, וכן נראה שהריב ומדון שהיה מנת חלקם של הצדדים האשה לא טמנה ידה בצלחת בריבים שביניהם וחשדותיה נגד הבעל גרמו לבעל לעזוב הבית באופן שהמצב כפי המתואר לא איפשר לבעל להמשיך להתגורר עם האשה בכפיפה אחת ויש להפסידה כתובתה, וכן כנימוק נוסף להפסד כתובה יש להוכיח מדין משיאתו שם רע בשכניו שמפסידה כתובתה, וק"ו בנידונינו שבתלונה שווא על הטרדה מינית, גרמה לו בושת פנים ברשויות. ובעקבות הפרסום ברשויות מתפרסם אצל אחרים בבחינת אוזניים לכותל, ועיין במהריק"ש סי' קט"ז בנושא אישה שקנתה סם רעיל וגמרה בדעתה להאכילו לבעלה ולא יצא זממה שיש להפסידה כתובתה ללא התראה. וכן עיין בספר גינת ורדים חלק אבן העזר כלל ד' סי' א' בנידון אשה שעושה כשפים לבעלה ומשקה אותו משקה העשוי משחיקת אבן מסוימת שסגולתה למצוא חן וחסד בפניו והבעל נפל למשכב וחלה כתוצאה מכך שיש להפסידה כתובתה אם תמשיך בכך מאחר ועל העבר אי אפשר להפסידה כתובה היות והייתה לה כוונה טובה משא"כ להבא וזאת אפילו ללא התראה כפי שעולה מתשובת מהרקי"ש הנ"ל ודון מיניה ואוקי באתרין שכל שהמעשה חמור יש להפסיד האשה ללא התראה."

נמצא שהם בגודלם הכריעו שאשה שהגישה תלונות שווא נגד בעלה הפסידה את כתובתה, אולם נדונם אינו דומה לנד"ד היות ושם היו אומדנות ברורות על כך שהאשה הגישה תלונות שווא ושעשתה כן בכוונת מכוון על מנת ללחוץ על הבעל, ועל כן ראו בה עוברת על דת והפסידוה את כתובתה, מה שאין כן בנד"ד בו כלל לא הוכח לביה"ד כי התלונות הינן תלונות שווא שהוגשו בזדון על מנת להכפיש את שמו של הבעל או ללחוץ עליו (וע"ע בדברינו לעיל בדין ההתראה הנדרשת על מנת להפסידה כתובתה).

בהסבר זה נדחתה בענייננו גם ההשוואה לדברי מר"ן (סימן עד סעיף ג) באשה המשיאה את בעלה שם רע בשכניו ומכריו שמפסידה את כתובתה כלשונו:

"...ואם היא אסרה כלי שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם כדי שלא יחזיקו להם טובה, או שנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבניו והוא אינו יכול להפר שאין זה מדברים שבינו לבינה ואסורה לארוג ולשאול ולהשאיל כלים תצא בלא כתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכניו."

דגם שם אינה מפסידה כתובתה אלא משום שהיא מזיקה לו בשם הרע שגורמת שיצא עליו ואילו כאן אם אכן היו דברים בגו איהו הוא דאפסיד אנפשיה, ואינו יכול להפסידה כתובתה בטענה שהיא משיאתו שם רע.

וא"כ מכל אשר הראנו לעיל עולה שגם בטענתו זו של ב"כ הבעל אין עילה להפסיד את האשה את כתובתה.

ה) אימתי ניתן לגרש ולהשאיר את הכתובה כחוב על הבעל
והנה הגם שהראנו לעיל שלבעל אין כל עילה להיפטר מתשלום כתובתה ותוספת כתובתה של אשתו מ"מ ברור הוא הדבר, מכל העובדות הנוגעות לרכוש הפרושות בפנינו – עיקר רכושו של הבעל נגנב ממנו, מצבו הרפואי התדרדר והוא מוכר כנכה 100% ועובד במפעל שיקומי ומשתכר כ-700 ₪ בחודש (בתקופה שקדמה למעצרו) – כי לבעל אין כל יכולת כלכלית לפרוע את סך תוספת הכתובה, 520,000 ₪, לה התחייב בעוד מצבו הכלכלי היה שפיר, טרם נגנבו ממנו סך 300,000 $ ובעוד הוא עבד כנגר מצליח. וממילא מוטל עלינו לבדוק האם במצב עניינים שכזה יש להתיר לבעל לגרש את אשתו מבלי לפרוע לה את כל סכי כתובתה, באופן שכתובתה תיוותר כחוב עליו לאחר הגירושין.

דין זה נפתח בגדולים ושורשיו נעוצים בתשובת רב שרירא גאון שבשו"ת "שערי צדק" (שער ד סי' מד) שהעלה:

"מי שנשבע שאשתו זו לא תהיה לו לאשה לעולם ואין לו ממה לפרוע לה כתובתה והוא מבקש לגרשה, והיא אומרת לו תן לי כתובתי ובכך תגרשני, דינא מאי. ראינו כי הדין כדברי האשה ואין עליה להתגרש עד שתשלם בכתובתה, ואף הוא אין לו לגרשה עד שישלם לה כתובתה, ואע"פ שנשבע שלא תהיה לו לאשה אין מחוייב בשבועתו עכשיו לפי שאין בידו מה לעשות ומצוה הוא שלא תתגרש אלא בכתובתה [ר"ל שאין השבועה חלה ע"ד מצוה], וגם מצוה שעד שישלם לה ויגרשנה שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ולפיכך כל זמן שאין לו תשלומי כתובתה תשב עמו ככל הנשים ויבא עליה בעונתה ותשמשנו אפי' שתהא דעתו לגרשה, ואין בה משום אל תחרוש על רעך רעה וגו', לפי שזו אינה יושבת עמו לבטח אלא עד שיזדמן לו כתובתה ויגרשנה ויהיה שוקד לכנס ממון מכל מקום שהוא יכול ויש לו עד שתתום כתובתה וישלם לה ויגרשנה, עכ"ל."

ובדרכו צעד הרשב"א (בתשובה חלק א סימן אלף רנד) וכתב:

"שמעתי משם הגאון ז"ל שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה, כן מצאתי לרב אלפסי ז"ל בתשובה. והביא ראיה ממה ששנינו (כתובות נא, א) לקתה חייב לרפאותה. אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. הרי גיטה וכתובתה אבל שלא בכתובתה אינו רשאי. ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו."

וכן כתב גם בשו"ת התשב"ץ (חלק ג סימן רכג) בשם הגאון והרי"ף והוסיף להוכיח כן גם מהגמ', כלשונו:

"ויש לי ראיה לזה מדאמרי' נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה, כדאיתא בפ' הבא על יבמתו (ס"ג ע"ב), וכן מההוא עובדא דשלהי אגדת הנזקין (נ"ח ע"א), וכן מעובדא דר' יוסי הגלילי דירושלמי שהית' אשתו רעה ור' אלעזר בן עזריה הלוה לו מעות לפרעה כדאיתא בפ' אלמנה נזונת (ה"ג), ובויקרא רבה בפרשת בהר סיני. וב"ר בפסוק אעשה לו עזר כנגדו מכל הני משמע שאינו יכול לגרשה אלא א"כ פורע אותה. וכן משמע בפ' מי שהוציאוהו (מ"א ע"ב)."

אלא שמר"ן הב"י דחה דברים אלו וכתב שאינם נראים דברי סמכא "דלא לישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים לכתוב כן אפילו ברמז", והביא שבשו"ת הרא"ש (כלל מב סימן א) העלה "נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחוייב לה; והנמצא אתו יתן, והמותר כאשר תשיג ידו". (ויש להעיר על כך כי הנידון ברא"ש הוא במקום שיש חיוב מן הדין לגרש, ועין בזה לקמן). וכן הביא גם משו"ת הריב"ש (סי' צא) שיכול הבעל לגרש ואח"כ תתבע האשה את כתובתה, (ושם דן במקום שאין חיוב על האשה להתגרש אך היה מותר לבעל לשאת אשה שניה, וכתב שאין האשה הראשונה יכולה לבקש כתובה בלא גט, וכן אינה יכולה להתנות את קבלת הגט בתשלום כתובה אלא תקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעין אותו מלישא אשה אחרת עליה, ועיין לקמן).

כדברים אלו פסק הרמ"א (סי' קיט סעי' ו):

"הגה: ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה, אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה (תשובת הרא"ש וריב"ש)."

אך הנה הח"מ (סק"ה) חלק על הרמ"א, הביא את דברי הרשב"א שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה, וכתב דדברי הרא"ש לא נאמרו אלא במקום שחייבת לקבל גט, כגון שבא בטענת מום גדול וכיוצא אבל במוציא לרצונו אפשר דמודה להרשב"א. אך ציין שמדברי הריב"ש (סי' צא) משמע קצת שתקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה, ואינה יכולה לעכב הגט עד שתהי' הכתובה מוכנת כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתובה. ובדרך זו דרך גם הב"ש (סק"ו) והוסיף שי"ל שגם הרב רמ"א איירי כשיכול לגרש ע"פ הדין, "היינו דשונא אותה וזיווג שני איירי אז יכול לגרש אותה אפילו אין לו כתובה אף הרשב"א מודה בזה אלא שם איירי היכא דאין ראוי לגרש כמו בלקתה דאין ראוי לגרש...וכן בזיווג שני אם אין שונא אותה אז אין ראוי לגרש ואם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש". וכתב דזו משמעות תשובת הרא"ש שכתב שאפילו אחר תקנות ר"ג יכול לגרש כשהיא בעלת נכפה כי בזה לא תיקן ר"ג אפילו אין לו לסלק הכתובה "ש"מ היכא דרשאי לגרש א"י לעכב בשביל פרעון הכתובה, וכ"פ הריב"ש". ומדבריו למדנו דדי בכך שהבעל רשאי לגרש בכדי להתיר לו לגרש ללא תשלום כתובה, תוך זקיפת הכתובה כחוב עליו.

והרב "גט פשוט" (סקי"ח) כתב שהרא"ש והרשב"א לא פליגי, והרא"ש איירי רק במקום שהאשה מחויבת לקבל את הגט, ורק אז אינה יכולה להתנות את קבלת הגט בתשלום הכתובה. וכ"כ גם בספר "בני משה" (ליקוטיו דף ב ע"ג) ובספר "זקן שמואל" (דף יט) ובספר "בני יעקב" (בתשו' סי' ו). וכן נראה גם מדברי הרב "נהר מצרים" (הלכות גיטין סעי' ג) וכ"כ גם ב"ערוך השולחן" (סעיף יג), וכלשונו:

"ונ"ל דלא פליגי לדינא, דוודאי כשרק ביכולתו לחיות עמה אף שהיא אשה רעה וסובל ממנה והתורה נתנה לו רשות לגרשה או ששונאה ובזווג שני בלא הכתובה אין ביכולתו לגרשה, וכ"ש בזמן הש"ס שביכולתו לישא אחרת. אבל כשהיא בעלת מום כנכפית וכיוצא בזה דטבע האדם א"א לסבול דכה"ג גם באיש היינו כופים לגרש אין משגיחין על כתובתה, וכ"ש כשהיא פרוצה כשהדין נותן שמצוה לגרשה דאין משגיחין על הכתובה, וכן נראה מכמה גדולי אחרונים [וכ"מ מהחמ"ח סק"ה וכ"כ הפר"ח אף שהב"ש סק"ו לא כתב כן מ"מ כן נראה עיקר לדינא]."

באופן שנמצא שלדעת הח"מ, ה"ערוך השולחן", ה"בני משה" וה"גט פשוט" ודעימייהו רק במקום שהאשה מחויבת לקבל את גיטה אינה רשאית להתנות את קבלת הגט בתשלום הכתובה, ואילו לדעת הרב ב"ש גם במקום שהבעל רשאי לגרשה וכגון בזיווג שני ושונאה, אזי אף שהאשה אינה מחויבת לקבל את גיטה, אינה רשאית להתנות את קבלת הגט בתשלום כתובה, ויגרשנה ותישאר הכתובה חוב עליו.

וע"ע ב"פרי חדש" שתמה על מר"ן והרמ"א וכתב שמאחר שהרשב"א בשם הרי"ף בתשובה כתב שאינו יכול לגרש אא"כ יש לו לשלם הכתובה, ושכן שמע מהגאון, וכן נמצא בתשובת הגאונים (סי' קפא), וגם הרשב"ץ הסכים עמהם, ולא נמצא שום פוסק חולק עליהם בהדיא זולת משמעות הריב"ש, אין לחלוק עליהם, וקבלת הגאונים תכריע, וציין שגם הגאון מהריק"ש פסק כתשובת הרשב"א וכדכתיבנא. וכן נראה מהפת"ש (סק"ה) שהסכים עם הפרי חדש.

ועיין גם בשו"ת רדב"ז (חלק ג סי' תקסו) שהעלה שמי שהוא ודאי עני ויש לו אשה רעה יש להתיר לו לגרש ותהיה הכתובה חוב עליו:

"במי שרוצה לגרש אלא שאין לו לפרוע כתובה לכ"ע אין כופין אותו שישכיר עצמו אלא מגרש וישאר עליו הכתובה חוב. הילכך בנ"ד כיון שראובן הוא ודאי עני ורוצה לגרש אין כופין אותו לעשות מלאכה כלל ואפילו שאינה בזויה. גם אין מוסיפין על כתובתה שאין זה מורד על אשתו כיון שרוצה לגרש אלא שאין יכול מפני התקנה שלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ יתן לה כתובה שהרי מדין התלמוד יכול לזרוק לה גיטה ותהיה מגורשת ויפטר ממזונותיה ומתשמישה ולא יהיה מורד. וקרוב אני לומר שלא היתה התקנה אלא למי שנתברר שהוא ודאי עני ויש לו אשה רעה אין אדם דר עם נחש בכפיפה ויגרש ויהיה הכתובה עליו חוב, ואין ראוי לגלות דבר זה שלא ילמדו בני אדם לטעון שהוא עני ואין יכול לזון את אשתו ורוצה לגרשה, ושמא עיניו נתן באחרת ונמצאו בנות ישראל יוצאות בלא כתובה, ומתבטלת תקנת חז"ל דאמרו משום חינא". (וע"ע בחלק א סימנים קעח, תמה ו-תנח, וכן בח"ב סי' תש).

ובספר "תורות אמת" למו"ר ועט"ר המלאך רפאל ברדוגו (סי' קיט ס"ו) כתב:

"אין לנו אלא דברי מר"ן וכמו שסתמה ההג"ה, ולשון הריב"ש הביאו מר"ן בב"י סי' א משמע דאפילו בסיבה קלה כגון שרצה לגרש לישא אחרת אינה יכולה לעכב משום הכתובה וכו'."

וכן כתב גם בנו הרב "לב מבין" (חאבה"ע סי' קטז):

"דלדעת בעלי השו"ע שעל פיהם אנחנו דנין אנחנו ורבותינו כל המגרש לאיזה סיבה שיראה לביה"ד, דבלאו הכי אי אפשר להסכים על הגירושין, יכול לגרש ותתבע אותו לכשתשיג ידו, ולא היה חולק בדבר עד עכשיו שבאו לחלוק עלינו את הדין וכו'."

ועיין גם בדברי הרב "ויאמר יצחק" למוהר"י בן וואליד (חאבה"ע סי' קעט) שכתב:

"מ"מ אנן בדידן כפי מה שמקובל בידינו דהיכא שלא הזכיר הדין מר"ן בשו"ע ומור"ם בהגה פסקו הולכין אחריו, הכי נקטינן ותשאר הכתובה חוב עליו. אלא דבזה"ז שהדור פרוץ ותולין עיניהם בבנות הארץ ללכת אחר תאות יצרנו מן הראוי הוא שאם יראה לב"ד שאין לו טענה מספקת כדי לגרשה שישתה בעציצו עד שיהיה בידו במה לשלם כתובתה.

וכן מצינו לא' קדוש מדבר מב"ד הראשונים שבמתא מכנסא יע"א שכתב בפס"ד וז"ל ולהיות הכל תלוי לפי ראות עיני הב"ד, שאם רואים בבעל שאין דבר בפיו מה זה היה לו לבגוד בבת בריתו חנם, רק שזחה דעתו עליו ותלה עיניו בבנות הארץ יש לב"ד להפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה, ולא יגרש עד שיפרע לה כל סכי כתובתה עיקר ותוספת ומתנה ונדונייתא עספ"א וכו'. וראוי לכל בעל נפש היושב על כסא דין לחוש לתועלת האשה ולא יחרוך רמיה צידו להוציא בת בריתו נקיה מכל ואיהו ליכול וליחדי עם אחרת ובעת תבוע אותו הראשונה יפשוט לה את הרגל וכו', ולכן קם דנא דבנדון כזה אינו יכול לגרש עד שיפרע כל סכי הכתובה וכו'."

נמצא שגם לדעת המלאך ר"ב ובנו ה"לב מבין" ועימם הרב "ויאמר יצחק" באשה שניה ששונאה יכול לגרשה ותשאר הכתובה חוב עליו, וכדברי הב"ש והריב"ש.

ועיין גם בדברי הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (ח"א סי' עד אות יד) שהוא ז"ל כתב מסברא דנפשיה דאף להרשב"א דכתב דכתובה הוי עיכוב להגט אין זה אלא בעיקר הכתובה אבל לא בתוספת. והביא לכך ראיה מהא דנדרים (סה, ב), וכתב שהטעם פשוט "דדוקא בהכתובה י"ל הסברא של הרשב"א הוא דכיון דתקנת הכתובה הי' העיקר שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולכן אם הי' הדין דיהי' יכול לגרשה אף אם אין לו יכולת לשלם הכתובה. א"כ תהיה קלה בעיניו להוציאה כיון דלא יהיה לו במה להגבות הכתובה ממנו ותיעקר עיקר התקנה בזה. ע"כ תקנו חז"ל דכ"ז דלא ישלם לה הכתובה דלא יהיה יכול לגרשה. וזה אינו אלא בהכתובה אבל לא בהתוס'". והוסיף:

"ויש להאריך עוד בזה אך אין אנו צריכים כיון דכבר הכריע הב"ש בסי' קי"ט ס"ק ו' דהיכא דראוי לגרשה בזה גם הרשב"א ס"ל דיכול לגרשה אף דאין לו במה לסלק הכתובה."

והגם שידוע ידעתי שהמנהג הרווח בין חכמי המערב ע"ה הינו שלא לאפשר גירושין בלא שיפרע קודם את כתובתה ותוס' כתובתה עד סוף פרוטה אחרונה, וכפי שכתב הרב "ישמח לבב" חלק אבן העזר (סימן כה) שמנהגנו מפי סופרים ומפי ספרים שאין יכול לגרש עד שיפרע לה כתובתה עד סוף פרוטה אחרונה, וקיבץ כעמיר גורנה ששה ועשרים עמודי התורה אשר כל בית ישראל נכון עליהם דהכי ס"ל (אך עיין במה שכתב מו"ר ועט"ר זקני ה"עמק יהושע" בדבריו (ח"ג סי' כב)). וכ"כ בשו"ת "כרם חמר" (חאה"ע סי' צט), וכ"כ בשו"ת "משפט וצדקה ביעקב" (ח"א סי' כח וקלה, וח"ב סי' כו). וכ"כ ה"דבר שמואל" עמאר (חאה"ע סי' כח) בשם מו"ר זקני הגדול הרה"ג ר' רפאל מאמאן שכן ה"מנהג פשוט" בפאס וצפרו שאין האיש רשאי לגרש את אשתו אא"כ יפרע לה תחלה כל סכי כתובתה. וכן העלה להלכה ברוח מבינתו גם מו"ר זקני ה"עמק יהושע" (ח"ג אבה"ע סי' כא-כג, וח"ז אבה"ע סי' ו).

מ"מ נראה אפשר דגם הם יודו שבמקום כנד"ד בו גדלה מדורת השנאה עד לב השמים ואין כל תקווה לשלו"ב, וזהו זיווג שני וכפי הנראה שני הצדדים מעוניינים בגירושין, ומבינים היטב כי זהו הדבר הטוב ביותר עבורם. בכה"ג הרי שגם הם יודו שטוב הוא להתיר את הגירושין ותישאר הכתובה חוב עליו, וכפי שכתבו המלאך ר"ב ובנו הלב מבין ועימם הרב ויאמר יצחק, ובאשה שניה ששונאה יכול לגרשה ותשאר הכתובה חוב עליו, וכדברי הב"ש והריב"ש.

וברור ופשוט שעל כגון דא אמר הגר"ח פלאג'י (חיים ושלום ח"ב סי' קיב) שצריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט שלא יהיו חוטאים. ועיין בדבריו בשו"ת חיים ושלום ח"א (סי' א, דף י ע"א) שכתב, שמאחר ששלמים וכן רבים מגדולי הפוסקים ורובא דרובא מרבני האחרונים הסכימו להלכה ולמעשה שבמקום שהדין נותן לגרשה או לישא אשה אחרת עליה, ואין בזה משום חרם דרגמ"ה, וכו' אם חקרו ודרשו בית הדין וראו שהבעל עני, אין לעכבו מלגרש או מלישא אשה על אשתו בעבור פריעת דמי הכתובה, אלא תשאר חוב עליו.

ויפים ביחס לנד"ד גם דברי רבנו ה"אגרות משה" (חלק ד' יורה דעה סימן ט"ז אות ב) וזה לשונו:

"ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא לצריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה."

ומצאתי און לי בסברא זו מדברי הרב כמוהר"ש אביטבול בספרו "מנחת העומר" (חאבה"ע סי' כז) שהעלה שבזיווג שני ושונא אותה מרוב קטטות ומריבות דינא הוא שיגרשנה ותשאר כתובתה חוב עליו, וכתב:

"א"כ בנד"ד שהוא זיווג שני ושונא אותה מרוב הקטטות ומריבות שעושה עימו ועם אחרים כידוע הוא דינא הוא שתתגרש ותתבענו במה שישאר לה מסך כתובתה."

וע"ש בדברי המהדיר שציין:

"עי' להרה"ג רמ"א בס' כריתות שכתב שהמנהג פה צפרו שאין לגרש עד שיפרע סכי כתובתה כסברת מוהריב"ץ בס' מוצ"ב (ח"א סי' כח וקל"ה וסוס"י ח ובח"ב סי' ך), וע"ע בספר חוק ומשפט סי' קפח ועי' להרה"ג עט"ר מו"ר אבי הי"ו בספר ישמח לבב סי' חבח' אבה"ע מה שהאריך בפרט זהותרווה צמאונך באופן דנראה פשוט שמנהגינו מיוסד על אדני פז הנה כי כן הוצרך המחבר לצדד בזה שבזיווג שני ושונא אותה יכול לגרש בלי פרעון הכתובה, ודו"ק."

הא קמן שלמרות שהינו מרבני צפרו עיר מולדת זקני שהמנהג ביניהם שלא לגרש עד תשלום כתובה וכפי שהראנו למעלה, מ"מ בזיווג שני ויש ביניהם קטטות רבות עד ששונאה ואין עוד תקווה לשלום ביניהם גם הם יודו שיכול לגרשה ותישאר כתובתה חוב עליו.

בנדוננו לאחר בחינת מצבו הכלכלי של הבעל, וכפי שצייננו לעיל אין חולק על כך שעיקר רכושו של הבעל (300,000$) נגנב ממנו, מצבו הרפואי התדרדר והוא מוכר כנכה 100% עובד במפעל שיקומי ומשתכר כ-700 ₪ בחודש (בתקופה שקדמה למעצרו), הרי שיש לקבל את טענתו של ב"כ הבעל שאין לבעל מהיכן לפרוע סך גדול שכזה. בהתאם לכך ולאחר העיון המדוקדק בכל החומר שבתיק, ובפרט לאור העובדה שהאשה עצמה מסכימה לגירושין וחפצה בהן, יש לקבוע כי מאחר ואין לבעל מהיכן לשלם סך גדול שכזה הרי שאין כל טעם והצדקה לעכב עוד את הגירושין. מצבו הבריאותי והנפשי של הבעל כבר התדרדר לשפל המדרגה, וקביעה כי מוטל עליו לשלם עתה את מלוא הכתובה, עלולה להחריף את מצבו, ואולי אף להקשות מאוד על שיקומו. אמת אין מרחמים בדין, אך בנדון דידן אין המדובר ברחמים אלא בחָכְמָה. דבר מזכויותיה של האשה לא יגרע, חלילה, באם נקבע כי לעת עתה עליה להתגרש לאחר פירעון חלקי של הכתובה כאשר את יתר הכתובה היא תוכל לגבות בהמשך. האשה בכל מקרה לא תוכל לקבל עתה את מלא זכויותיה, וקביעה כי על הבעל לשלם לה כבר עתה את מלוא הסכום לא תועיל לה מאומה, אך יתכן, כאמור, כי אם יתאפשר לצדדים לסיים פרק זה בחייהם יקל על הבעל להשתקם והוא יוכל לפרוע לה את יתר הסכום בעתיד.

לאור כל האמור לעיל הנני סבור כי בשלב זה על הבעל לשלם לאשה סך של 26,000 ₪ בלבד (כ5% מסך תוספת הכתובה) כהתחלת פירעון הכתובה (עיקר ותוספת), מעבר לכך הבעל לא יחויב בשלב זה בכל תשלום נוסף, ועל האשה להגיש לביה"ד תביעה לתשלום יתרת הכתובה אם וכאשר מצבו הכלכלי של הבעל יאפשר לו לעמוד בסך גדול יותר.

תבנא לדינא שעל הצדדים להתגרש, והאשה זכאית לכתובתה, אך בשלב זה וכל עוד הבעל אינו יכול לפורעה ישלם הבעל סך של 26,000 ₪ בלבד, ועל האשה להגיש לביה"ד תביעה לתשלום יתרת הכתובה אם וכאשר מצבו הכלכלי של הבעל יאפשר לו לעמוד ביתרת הסך הנ"ל.

ו) יתר תביעותיה הממוניות של האשה
האשה תובעת מחצית ממגרש הידוע כגוש [...] חלקה [...] אשר נרכש ע"י הבעל בתאריך 22.2.09 ונרשם על שמו בלבד.

כמו כן האשה תובעת מחצית מהזכויות במפורט לקמן:

• המטלטלין שהיו בדירת הצדדים.
• רכב מסוג מזדה הרשום ע"ש הבעל.
• רכב מסוג וולספגן שהיה רשום על שמו ונרשם על שם אחיו.
• חשבון בנק ע"ש הנגריה.
• זכויות בעסק הנגריה.
• זכויות פנסיוניות וסוציאליות ע"ש הבעל,
• כמו גם כספים המגיעים לבעל מתביעות שהוא מנהל כנגד צדדים שלישיים (לסיכומים צורפה קבלה על תשלום ששילם הבעל ככול הנראה על שירותים משפטיים בתביעה אותה הוא מנהל נגד צד ג).

הבעל דוחה את תביעותיה של האשה מכול וכול. לטענתו, המגרש נקנה ב 150,000 ₪ ונמכר ב 130,000 ₪ (צורף הסכם מכר), לדבריו המגרש נרכש מכספי הלוואה ע"ס 85,000 ₪ (צורף מסמך נושא כותרת "הסכם הלוואה" על הסכום הנ"ל בתאריך 1.2.09), ומכספי קופות גמל שהיו לו שנים רבות לפני הנישואין. כמו כן הבעל עומד על כך שהוא הותיר לאשה את תכולת הדירה. לדבריו רכב המזדה משנת 1996 הינו מיושן ותקול ומעוקל לטובת האשה, ואין לו זכויות פנסיוניות (צורף מסמך מהוצל"פ ולפיו מספר חברות מודיעות כי הבעל לא מחזיק זכויות ברשותם).

ביה"ד מקבל את טענתו של הבעל כי המגרש נרכש מכספי הלוואה ע"ס 85,000 ₪ כך שהסכום שניתן לחלק בין הצדדים לאחר מכירת הנכס בסך 130,000 ₪ עומד אך על 45,000 ₪. ואולם גם ביחס לסך האחרון הרי שהבעל טוען שהוא שולם כולו מכספי קופת גמל שנצברה על ידו קודם הנישואין, טענה זו לא הוכחה.

גם אם נקבל את טענותיה של האשה לגבי שני הרכבים הרי שהמדובר בשני רכבים ישנים שערכם נמוך. בנוגע לטענות על הנגריה הרי ברור הוא שהנגריה נרכשה ע"י הבעל הרבה קודם לנישואין, ועל פי המסמכים שהוצגו לפנינו נמכרה בסך 30,000 ₪. האשה לא הציגה בפנינו כל זכות פנסיונית שמגיעה לבעל, והבעל מכחיש כי יש לו כזאת. ובנוגע לתביעות של הבעל נגד צדדים שלישיים הרי שהאשה לא הציגה בפנינו כל מסמך המאשר כי הכספים נצברו במהלך הנישואים וכי יש לה חלק בהם.

לסיכום נושא זה הרי שעל פי חוק יחסי ממון יתכן ומגיע לאשה סכום נמוך הכולל בתוכו לכל היותר מחצית מסך של 45,000 ₪ שהוזכר לעיל ומחצית משווים של שני רכבים ישנים אשר ערכם ככל הנראה אינו עולה על אלפי ₪ בודדים.

ברם, לאור החלטת ביה"ד כי הבעל חייב בסך הכתובה והתוס' ע"ס 520,000 ₪ בתוספת מאה זוז, ביה"ד אינו סבור כי יש לחייב את הבעל גם בסכומים נוספים. ויפים לעניין זה דברי ביה"ד הגדול (שורת הדין כרך יא עמ' שעג, שעד). שביארו ביחס לסעיף 17 לחוק כי:

"בחוב תוספת כתובה יש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה עפ"י חוק יחסי ממון לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת. נראה לנו שגם אם כיון המחוקק לעיקר כתובה לא כיון לתוספת כתובה."

מסקנות
א. על הצדדים להתגרש זמ"ז, ויפה שעה אחת קודם.

ב. האשה זכאית למלוא כתובתה ע"ס 100 זוז (לדעת מר"ן 37.5 דרהם שהם כ-112.5 -120 גרם כסף טהור) בתוספת 520,000 ש"ח.

ואולם לאור מצבו הרפואי והכלכלי של הבעל, מצב שאינו מאפשר לבעל לפרוע בשלב זה את כתובת האשה, ולאור העובדה שגם האשה מסכימה וחפצה בגירושין הרי שאין לעכב את סידור הגט עד לתשלום הסך דלעיל, ועל כן על הבעל לשלם בשלב זה סך של 26,000 ₪ בלבד ועל האשה להתגרש ותישאר יתרת הכתובה כחוב על הבעל.

מעבר לסך הנ"ל לא יחויב הבעל בשלב זה בכל תשלום נוסף, ועל האשה להגיש לביה"ד תביעה לתשלום יתרת הכתובה אם וכאשר מצבו הכלכלי של הבעל יאפשר לו לעמוד בסך הנ"ל.

ג. באם האשה תסרב להתגרש בהתאם לאמור לעיל ידון בית הדין בחיובה בגט.

הרב יהודה יאיר בן מנחם – דיין

הנה מאחר ועמיתי הגר"י בן מנחם שליט"א העלה במסקנתו לפסק הדין שבנ"ד אין לחייב את האשה בגט, לא משום התביעות הממוניות שהעלתה ולא מדין אשה רעה או מדין מקללת בעלה, וכאמור באריכות בטוטו"ד בפסק הדין, דברים שגם אנוכי מסכים להם.

א"כ במצב זה הבעל חייב לשלם כתובת אשתו ביום הגירושין או להגיע איתה לפיצוי מוסכם על כתובתה וכמו שפסקו רוב הראשונים והאחרונים וכן פסקו גם זקנו של עמיתי, הגר"י מאמאן שליט"א בשו"ת עמק יהושע וכן זקן זקנו של עמיתי, המלאך רפאל מאמאן זצ"ל וכמובא לעיל בפסק הדין.

וע"ע בשו"ת "יביע אומר" (ח"ז חאה"ע סי' ב' אות י') שהסכים להלכה למ"ש ה"גט מקושר" נבון, ולמה שפסק הרב "ישכיל עבדי" במי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, ורוצה לישא אשה אחרת לקיים מצות פריה ורביה, ולא מצי למיקם בסיפוקייהו, רשאי לגרשה למרות רצונה ולשלם לה על חשבון כתובתה כאשר יוכל שאת, והשאר ישלם לה לאחר מכן כאשר תשיג ידו וכו'.

והיינו רק במקרה כזה יכול לגרשה אע"פ שאין לו לשלם כתובתה, הלא"ה לא. ע"ש. וע"ע שם ח"ב אהע"ז סימן יא אות ד' ובמילואים שם. וח"ה אהע"ז סימן א סוסק"ב.

וע"ע שם (ח"י חאה"ע סימן א) בשם הרמב"ם בתשובה (סי' קעז) שכתב שאע"פ שדין תורה הוא שיכול לגרשה והכתובה תשאר חוב עליו, מ"מ המנהג שאם אין דבר שמחייב הגירושין, אינו יכול לגרשה עד שיתן לה דמי כתובתה. ע"ש.

ועל פי זה העלה שם היביע אומר באיש שאשתו נשתטית יכולים להתיר לו לישא אשה שניה אף שאין לו להשליש לה כתובתה. ע"ש.

וכן העלה הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת תבואות שמש [אה"ע סימן קכד ד"ה ומה שהביא עוד ראיה]. וע"ע שם [סימן קכג ד"ה אחר זמן רב] שדחה דברי הגרי"צ חזן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת [ח"ב סימן יג] ע"ש.

ולכאורה יש לעיין היטב בכל התשובה הארוכה שביחוה דעת שם [אין פנאי כעת לכך] כי אנכי רואה שבמסקנתו שם הוא העלה גם כן כדברי התבואות שמש, וז"ל היחוה דעת שם בסוף התשובה: "בסיכום: אשה שהדין נותן שהבעל יכול לגרשה ואין לו במה לפרוע הכתובה אינה יכולה לעכב הגירושין בשביל פרעון הכתובה אלא יגרשה ותישאר עליו בחוב."

משמע שדוקא במי שהדין נותן שהבעל יכול לגרש אז הוא יכול לגרשה ותהיה הכתובה חוב עליו, הא לאו הכי אין יכול לגרש עד שיפרע לה הכתובה. אם כן הרי זה כפי שהעלה להלכה בתבואות שמש שם.

וע"ע מה שכתבתי בזה בפסק דין אחר [אברמוב].

לפי"ז בנ"ד הואיל ואין האשה חייבת לקבל גט מבעלה כאמור בפסק הדין, הרי שאין הבעל יכול לגרשה אם אינו פורע לה כל כתובתה או להגיע איתה לסכום פיצויים מוסכם.

הרב יעקב זמיר – אב"ד

מאחר וכאמור בפסקי הדין דלעיל תואר בהרחבה שלא הוכח שהאשה חייבת בקבלת גט, הרי שעל הצדדים להגיע להסכמה כוללת בכל הענינים, כולל בנושא תשלום הכתובה.

על כן אני מצטרף למסקנת הרב יעקב זמיר -אב"ד.

הרב אברהם שינדלר – דיין

מסקנות
א. על הצדדים להתגרש זמ"ז, ויפה שעה אחת קודם.

ב. האשה זכאית למלוא כתובתה ע"ס 100 זוז (לדעת מר"ן 37.5 דרהם שהם כ-112.5-120 גרם כסף טהור) בתוספת 520,000 ש"ח.

ג. לדעת הרוב – אין הבעל יכול לגרשה אם אינו פורע לה כל כתובתה או להגיע איתה לסכום פיצויים מוסכם.
ד.
לדעת המיעוט – לאור מצבו הרפואי והכלכלי של הבעל, מצב שאינו מאפשר לבעל לפרוע בשלב זה את כתובת האשה, ולאור העובדה שגם האשה מסכימה וחפצה בגירושין, הרי שאין לעכב את סידור הגט עד לתשלום הסך דלעיל, ועל כן על הצדדים להתגרש כאשר הבעל משלם סך של 26,000 ₪ בלבד, ועל האשה להגיש לביה"ד תביעה לתשלום יתרת הכתובה אם וכאשר מצבו הכלכלי של הבעל יאפשר לו לעמוד ביתרת הסך הנ"ל.

מעבר לסך הנ"ל לא יחויב הבעל בשלב זה בכל תשלום נוסף.

ביה"ד פוסק כדעת הרוב.

ניתן ביום ג' בתשרי התשע"ג
(19/09/2012)