דעת הרוב:
הצדדים נשואים זל"ז משנת 1972 ולהם ארבע בנות בוגרות. הצדדים מתגוררים בנפרד כשנה וחצי עקב סכסוכים וטענות הדדיות לאלימות ביניהם. יש לציין שטענות אלו בענין האלימות מעולם לא נידונו בביה"ד אלא בבית המשפט לעניני משפחה אשר בתאריך 18.5.09 הביא את הצדדים להסכמות בענין המשך המגורים המשותפים ביניהם.

בתאריך י"א כסלו תשס"ט 8.12.08 פתח הבעל תיק לתביעת גירושין וחלוקת רכוש.

בתאריך כ"ד שבט תשס"ט 18.2.09 פתחה האשה תיק לתביעת שלום בית. כמו"כ פתחה האשה תיק בנושא "שונות" (בבקשה לדמי שכירות) בתאריך ט"ז שבט תש"ע 31.1.10 וכן תיק לחלוקת רכוש בתאריך ב' שבט תשס"ט 27.1.09.

מאז פתיחת התיק לתביעת הגירושין, התקיימו בביה"ד דיונים מספר. במהלך הדיונים העלה ביה"ד הצעות שיביאו לסיום המחלוקות שבין הצדדים, אך בסופם של הדיונים הוחלט על הגשת סיכומים, ואכן שני הצדדים הגישו לבית הדין את סיכומיהם.

לאחר העיון בכל החומר שבתיקים וכן בסיכומי הצדדים, ולפני התייחסות פרטנית לכל נושאי התביעות, יש לציין כי ב"כ שני הצדדים הצהירו בסיכומיהם כי הדין החל על הצדדים הוא דין חזקת השיתוף וזאת מאחר שבני הזוג נישאו בשנת 1972 לפני חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג שנכנס לתוקף בשנת 1973. כך כתב ב"כ הבעל בסעיף 33 לסיכומיו, וכ"כ ב"כ האשה בסעיף 9 לסיכומיה, ולאור זאת כתבה ב"כ האשה בסעיף 10 שם כי "יש לחלק בחלקים שוים את כל הרכוש שהצטבר במהלך הנישואים לא משנה על שם מי הוא רשום, פרט לירושות ומתנות שצד קיבל ושמר לעצמו."

אף בכתב ההגנה של האשה בסעיף 17 התבקש ביה"ד לחלק את הכל בחלקים שווים וכמו"כ פירטה שם בהרחבה את כל הרכוש הרשום ע"ש הבעל וכן את הרכוש הרשום ע"ש האשה וכמו"כ את הרכוש הרשום ע"ש שני הצדדים.

אף הבעל הצהיר בביה"ד: "אני מבקש לעשות איזון משאבים" (פרוטוקול מיום ז' שבט תשע"א 12.1.11 שורה 69).

ועתה יש להתייחס לתביעות הבעל כפי שפורטו בסעיף 73 לסיכומיו:

תביעתו הראשונה של הבעל בסעיף הנ"ל היא לחייב את האשה בגט, אך מתוך העיון בכל החומר שבתיק עולה כי האשה הצהירה מספר פעמים שלאור המצב הנוכחי היא מוכנה להתגרש, ועל כן אין כל צורך להזדקק לתביעה זו. מעבר לכך יש לציין כי כל הדיונים בביה"ד התמקדו בנושא הרכוש בלבד, ולא בכדי, וזאת משום שאף הבעל מודע לכך שהאשה מוכנה להתגרש לאחר שתקבל את כל זכויותיה. כמו"כ לא הובאו כל הוכחות שיש בהם כדי לחייב את האשה בגירושין ועל כן הבקשה בנושא זה נדחית. כמו כן, נדחית בקשת הבעל בפרק ז' להרצאת הפרטים מיום 4.12.08 שבו תובע לפסוק שהאשה הפסידה את כתובתה.

בתביעתו השניה בסעיף הנ"ל מבקש הבעל לנהל התמחרות על הבית והנחלה במושב [ב']. אף בבקשה זו אין צורך בהחלטת ביה"ד, וזאת משום שהאשה הצהירה במהלך הדיון ביום ז' שבט תשע"א 12.1.11 שמוכנה להתמחרות (פרוטוקול עמ' 1 שורה 8), ועל כן על הצדדים לנהל התמחרות על הרכוש במושב [ב'] תוך שלושה חדשים.

בתביעתו השלישית דורש הבעל שהאשה תחזיר לו מחצית מהכספים שקיבלה על מכירת הדירה שירשה מאמה או לחילופין שתחזיר לו מחצית מכספי הירושה של אביו שהפקיד לחשבון המשותף. בסעיף 57 לסיכומיו הבהיר הבעל את תביעתו כי הפקדת חלקו בכספי ירושת אביו בחשבון המשותף היה "כחלק מהסכמה כי בבוא היום הנתבעת תפקיד אף היא את ירושתה לחשבון המשותף."

ביה"ד מבהיר בזה כי לא הוצג בביה"ד כל מסמך או כל ראיה בענין אותה הסכמה שכביכול היתה ביניהם, אדרבא האשה בסעיף 39 לסיכומיה כותבת שכל הפקדת הבעל את ירושתו לחשבון המשותף נועד לאזן את מצב הכספים שבין הצדדים כאשר אמה של האשה עזרה לבני הזוג אך משפחת הבעל לא עזרה מאומה.

מעבר לכך, יש להעיר כי מתוך נספח ד' לסיכומי הבעל מתברר שהפקדת ירושת אביו (בסך 101500 ₪) היתה בתאריך 6.10.97, מאידך האשה מכרה את הדירה שירשה מאמה בתאריך 3.12.08 כלומר כ-11 שנים לאחר ההפקדה הנ"ל של הבעל. הפרש שנים רבות זה מורה כי לא היה כל קשר בין שתי ההפקדות. ברור הדבר כי הפקדת הבעל לחשבון המשותף בשנת 97 כאשר הצדדים חיו יחדיו בחיים מאושרים ביניהם, היתה הפקדה לצורך החיים המשותפים ונחשבת כמתנה עבור האשה. אף הבעל אינו מתכחש לעובדת הפקדת הכספים לחשבון המשותף שנחשבת כמתנה, אלא שלטענתו הוסכם ביניהם שאף האשה תפקיד בבוא היום את ירושתה לחשבון המשותף, אך לא הוצגה בביה"ד כל הוכחה שאכן היה הסכם כזה.

אמנם יש להניח כי אם החיים המשותפים ביניהם היו ממשיכים כבעבר, היתה האשה מפקידה אף היא את ירושתה לחשבון המשותף, אולם מאחר ומכירת הדירה היתה בעיצומו של הסכסוך הקשה שביניהם, החליטה האשה להעביר את תמורת הדירה לחשבונה הפרטי. אין חולק על כך שכספים אלו הם כספי ירושה שלא חלה עליהם הלכת חזקת השיתוף, שהרי כלל יסודי בדין חזקת השיתוף הוא שהרכוש מתחלק בחלקים שוים "כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת" (כלשון בג"ץ בתיק בבלי 1000/92), והרי אין לך ראיה גדולה מהעובדה שהאשה סרבה להעביר את תמורת הדירה לחשבון המשותף שבכך ביטאה את עמדתה שאינה מעוניינת לשתף את בעלה בכספים אלו.

העולה מכל האמור, כי הדירה שירשה האשה מאמה אינה כלולה בחזקת השיתוף כמקובל בפסיקה בעניין הנ"ל, וכמו"כ הכספים שהתקבלו מתמורת הדירה והופקדו לחשבונה הפרטי של האשה, אינם כלולים בחזקת השיתוף כמבואר לעיל, ועל כן תביעת הבעל בנושא זה נדחית.

בסעיף ד' לתביעתו מבקש הבעל לקבוע כי על האשה להשיב לבעל מחצית מרווחי המושב המשותפים שמשכה ללא ידיעת הבעל.

עד עתה לא ברור לביה"ד באיזה סכומים מדובר, וזאת משום שהבעל סותר את עצמו מספר פעמים בכתבי תביעתו ובסיכומיו. בהרצאת פרטים מיום 8.12.08 בעמ' 2 פרק ב' כותב הבעל כי אחת העילות לתביעת הגירושין היא "אבדן אימון באשה עקב הוצאות 15 אלף ₪ ללא ידיעתי". מאידך גיסא, בנייר עמדה מטעם הבעל מתאריך 14.12.09 עמ' 2 סעיף 5 טוען הבעל על "סכומים גבוהים של למעלה מ-40 אלף ₪ אשר הועלמו ע"י הנתבעת". גרסה שלישית בסעיף 19 שם: "האשה משכה מהחשבון המשותף מתאריך 21.1.08 ועד סוף אוגוסט 2009 כספים בשיעור של 56 אלף ₪ לפחות". גרסה רביעית בסעיף 17 לסיכומי הבעל: "האשה הבריחה סכום של 49 אלף ₪ כל זאת מבלי ליידע את הבעל", והבעל מדגיש שם שסכומים אלו משכה האשה "בתקופה מלפני שהחל ההליך המשפטי בין הצדדים ועד לחודש 2/09" וזאת על אף שבהרצאת הפרטים הנ"ל בתחילת ההליך המשפטי טען הבעל על 15 אלף ₪ בלבד.

אך מעבר לסתירות בדברי הבעל, לא השכיל הבעל להוכיח אף מקצת מתביעתו זו. המסמך היחיד הרלוונטי שהציג לביה"ד הוא נספח י"ד לסיכומיו שהוא צילום של אישור מגזברות מושב [ב'] מתאריך 15.3.11. אישור זה נכתב לבקשת האשה ובו נאמר כדלהלן: "לבקשתך, הריני לאשר כי מיום 1.1.09 הכספים שמשכת מהמושב בהמחאות הרשומות על שמך מהוים 50% מהיתרות בכרטיסך המשותף עם [פלוני]". כלומר באישור זה נאמר כי הגב' [פלונית] לא משכה מעבר למחצית הכספים שהיא זכאית להם.

אמנם האישור התייחס למשיכות מתאריך 1.1.09 בלבד, אך מאחר שאישור זה ניתן לבקשת האשה, סביר להניח שהאשה בקשה את האישור מהתאריך הנ"ל שהוא היה סמוך לתאריך הקרע בין הצדדים (מועד הקרע המדויק הוא דצמבר 2008 כמצוין בסעיף 63 לסיכומי הבעל ובסעיף 1 לסיכומי האשה), ועל כן יש להניח שאף קודם לכן כל משיכות האשה היו מחלקה בלבד כל זמן שלא הוכח ההיפך בביה"ד, ולפי"ז כל המסמכים שצירף הבעל בנספח א' לסיכומיו המורים על משיכות האשה מהחשבון המשותף במשק לפני תאריך 1.1.09 אין בהם כדי להוכיח שמשכה מעבר למחצית הכספים שהיא זכאית להם. לאור האמור, נדחית בזה תביעתו הרביעית של הבעל.

בסעיף ה' לתביעתו תובע הבעל "כי על האשה להשיב לבעל מחצית מעלות טבעת היהלום אותה קנתה ללא ידיעתו ורשותו", ובסעיף 61 לסיכומיו הוא מפרט שדורש מהאשה סך של 8900 ₪ שהוא מחצית ערכה של הטבעת שנרכשה בסך 17800 ₪. הבעל הציג בנספח ג' קבלה מאת תכשיטי כפריס בע"מ שבו מופיע שהגב' [פלונית] רכשה בתאריך 28.12.08 טבעת יהלומים בסך 17800 ₪, אך בפועל שילמה האשה סך של 4900 ₪ בלבד וזאת משום שהאשה החליפה טבעת יהלומים ישנה וכן תליון יהלומים ישן בטבעת יהלומים חדשה כמפורט בקבלה הנ"ל, ועל כן האשה הוסיפה את ההפרש בלבד בסך 4900 ₪. ברור הדבר שהיהלום והתליון הישנים הם רכושה של האשה שקבלה בעבר הרחוק מבעלה כמתנה. ואמנם בעת גירושין בין בני זוג ישנן הלכות מיוחדות במתנות של תכשיטים שקבלה האשה מבעלה (עי' שו"ע אבהע"ז סי' צ"ט סעי' ב' וח"מ וב"ש שם), אולם בנידון דידן הבעל לא תבע את החזר התכשיטים שנתן לה בעבר אלא כל תביעתו היא למחצית הסכום שהוציאה האשה לאחרונה בזמן הקרע ביניהם עבור הטבעת החדשה, אלא שהבעל הטעה את ביה"ד שכביכול האשה משכה סך 17800 ₪ מהחשבון המשותף לצורך רכישת טבעת היהלומים החדשה, אך אין הדבר כן אלא הסכום שהאשה משכה הוא סך 4900 ₪ בלבד, ומאחר שסכום זה נלקח מהחשבון המשותף לאחר פרוץ הקרע ביניהם כאשר לדברי האשה מועד הקרע המדויק היה ב- 8.12.08 (כמפורט בסעיף 1 לסיכומי האשה) ומאידך רכישת הטבעת היתה בתאריך 28.12.08, על כן האשה חייבת להחזיר לבעל מחצית מהסכום הנ"ל, כלומר 2450 ₪.

בסעיף ו' לתביעתו תובע הבעל "כי על האשה להשיב לבעל מחצית מעלות הרכב מסוג מאזדה 2 אשר רכשה". להבהרת תביעתו זו יש להוסיף את האמור בסעיף 58 לסיכומי הבעל שבו הוא כותב כי "התובע רכש מכספי קרן השתלמות שבבעלותו מכונית מסוג רנו מגאן שנרשמה ע"ש הנתבעת. הנתבעת בחוסר תום לב מכרה את המכונית ורכשה תחתיה מכונית מסוג מאזדה. ביה"ד מתבקש להורות על פירוק שיתוף ברכב וחלוקת תמורתו בשווה. כאמור המכונית נרכשה בסכום 117374 ₪ ועל האשה להשיב לבעל מחצית מסכום זה, היינו 58687 ₪". מאידך האשה בסעיף 80 לסיכומיה כותבת כי מאחר שאין הבדל גדול בערך של שני רכבים אלו (הג'יפ משנת 1999 ורכב הרנו מגאן משנת 2001), על כן יש להורות כי כל צד ישאר עם הרכב שברשותו, כלומר הג'יפ ישאר בידי הבעל ומכונית המאזדה שנרכשה מכספי הרנו מגאן תשאר בידי האשה.
ברצונו של ביה"ד להעיר שלש הערות בענין תביעתו זו של הבעל:

ראשית, הבעל תובע החזר מחצית ערך הרכב בעת רכישתו ולא כערכו ביום הפירוד, וע"ז כותבת ב"כ האשה בסעיף 80 לסיכומיה: "כי הבעל יודע היטב שרכוש מחלקים לפי שוויו במועד הקובע ולא כפי שוויו בעת רכישתו. האם הבעל רוצה להשיב לאשה מחצית מהג'יפ שלו לפי שוויו בעת רכישתו?, משום מה את זה הבעל אינו מציע."

עד כאן דברי ב"כ האשה. ללא ספק צודקת בזה ב"כ האשה, שהרי אם נחליט להעריך את שווי הרכבים כפי שווים בעת רכישתם, הרי שערכו של הג'יפ גדול מערכו של הרנו מגאן והבעל יצטרך להחזיר לאשה מחצית מן ההפרש, ואם נעריך אותם עפ"י זמן הקרע, הרי שאין הבדל גדול בין ערכם של הרכבים.

הערה שניה בנידון, הבעל בתביעתו הנ"ל כותב כי הוא רכש את רכב הרנו מכספי קרן ההשתלמות שבבעלותו, אך בחקירתו ע"י ב"כ האשה בדיון מיום ד' אייר תשע"א 8.5.11 נשאל הבעל ע"י ב"כ האשה כדלהלן: "בשנת 93 קניתם רכב רנו והורי האשה שילמו 30 אלף ₪ מהסכום?" תשובת הבעל: "כן", כלומר שהבעל בתביעתו הנ"ל מנסה להטעות את ביה"ד שכביכול שילם את הכל מכספו כאשר הוא עצמו הודה בחקירתו שסכום נכבד מהרכב שולם ע"י הורי האשה שנתנו זאת כמתנה לבתם שהרכב נרשם על שמה בלבד.

הערה שלישית בנידון, הבעל וב"כ הצהירו שחל על הצדדים חוק חזקת השיתוף כמפורט לעיל, ועל אף הצהרתם זו כותב הבעל בהרצאת הפרטים מיום 8.12.08 עמ' 4 סעיף 2 בענין כלי הרכב וז"ל: "רכב מסוג רנו מגאן מספר רישוי [...] שנת ייצור 2001 רשום ע"ש האשה, ישאר בידה. רכב מסוג ג'יפ מס' רישוי [...] שנת יצור 1990 הרשום ע"ש האשה, הבעלות תועבר לידי הבעל". כאמור לעיל, אף האשה הצהירה בסעיף 80 לסיכומיה שמעוניינת שהג'יפ ישאר בידי בעלה ומכונית המאזדה (שנרכשה מכספי הרנו) ישאר ברשותה וזאת על אף שמעוניינת בחלוקה עפ"י חזקת השיתוף בשאר הנכסים.

הנה כי כן, הצהרתם המשותפת בכתב, הן של הבעל והן של האשה, שלא מעוניינים לאזן את הרכבים אלא שכל אחד ישאר עם הרכב הקיים ברשותו, תואמת להפליא את סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון שבו נאמר:

"עם פקיעת הנישואין ... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט ... נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם" (סעיף זה בחוק יחסי ממון חל אף בהלכת חזקת השיתוף).

עפ"י האמור לעיל יש להשאיר את רכב המאזדה בידי האשה ללא כל תשלום לבעל, ורכב הג'יפ ישאר בידי הבעל ללא כל תשלום לידי האשה. מסקנה זו תואמת הן את ההלכה שהרי הרכב רשום ע"ש האשה והרישום על שמה הרי הוא כמתנה, והן את החוק שהרי עפ"י חוק יחסי ממון וחזקת השיתוף יש להשאיר את המצב הקיים וזאת עפ"י הסכמתם בכתב של בני הזוג. לא מקובלת על ביה"ד טענתו המחודשת של ב"כ הבעל בסיכומיו לאזן את הרכבים כאשר בקשה זו נוגדת הסכם כתוב וחתום ע"י הבעל כמפורט לעיל, ועל כן בקשתו של הבעל בסעיף זה נדחית.

בסעיף ז' לתביעתו תובע הבעל: "כי על האשה להשיב לבעל מחצית מכספי קרן ההשתלמות אשר היתה זכאית להם."

להבהרת תביעתו זו יש לציין את האמור בסעיף 62 לסיכומיו כי "התובעת פדתה את קרן ההשתלמות אשר היתה על שמה בסך 59533 ₪ ואין כל ספק כי עליה להשיב לנתבע את מחציתה."

התובע הציג בנספח ט' לסיכומיו צילום מדו"ח קופ"ג יובלים ע"ש האשה שבו מופיע יתרת זכות לתאריך 30.6.08 ע"ש האשה בסך 59333 ₪ ומועד הזכאות למשיכת הכספים הוא 26.1.10. לטענת הבעל האשה משכה מהקרן את הסכום הנ"ל, אך הבעל לא המציא כל מסמך המאשר משיכה זו.

אם אכן האשה משכה סכום זה בתאריך הנ"ל או לאחריו, כלומר לאחר מועד הקרע בין הצדדים, הבעל זכאי למחצית סכום זה כלומר לסך 29766 ₪.

אף ב"כ האשה בנייר עמדה מטעם האשה מתאריך 7.12.09 מפרטת בעמ' 3 שם את הרכוש הרשום ע"ש האשה שאמור להתחלק בחלקים שוים ומפרטת שם את קרן ההשתלמות ביובלים.

לאור האמור לעיל מתקבלת תביעת הבעל בנידון זה והבעל זכאי למחצית קרן ההשתלמות שמשכה האשה במידה ויוכח שמשכה, ובמידה ועדיין לא משכה, זכאי הבעל למחצית קרן ההשתלמות בעת חלוקת הרכוש הכללית.

בסעיף ח' לתביעתו תובע הבעל מחצית כספים שהוציא על תיקונים בג'יפ וכן עבור רכישת רכב חילופי עקב סירובה להעביר את רשיון הרכב בזמן. בסעיף 49 לסיכומיו פירט הבעל ביתר הרחבה תביעות אלו, אך הבעל לא הציג כל קבלה על תשלום עבור נזקים שנגרמו לו עקב אי העברת רישיון הרכב, כמו"כ לא ברורה תביעתו של הבעל על השתתפות האשה במחצית התיקונים שהשקיע בהרכב, הרי הג'יפ היה ברשותו הבלעדית, וכמו"כ בהרצאת הפרטים מתאריך 8.12.08 תבע שהג'יפ ישאר ברשותו משום שהוא בשימושו הבלעדי ועל כן לא ברורה תביעתו להטיל על האשה לשאת במחצית הוצאות הג'יפ כאשר הוצאות בלאי הרכב נוצרו משימושו הבלעדי של הבעל וכאשר הג'יפ לא אמור לחזור לידי האשה, ועל כן תביעתו זו נדחית.

בסעיף ט' לתביעתו תובע הבעל שביה"ד יקבע שהבעל אינו חייב בתשלום דמי שכירות לאשה.

ביה"ד מבהיר בזה כי בביה"ד כמעט ולא התקיימו דיונים בענין הטענות ההדדיות של אלימות בין הצדדים שגרמו לעזיבתה של האשה את הדירה ועיקר הדיונים התקיימו בביהמש"פ בנושא זה, כמו"כ ביהמש"פ בתאריך 18.5.09 הביא את הצדדים לידי הסכמה על הסדר מגורים משותף ביניהם בדירתם המשותפת. לא ברור לביה"ד ולא הובאו כל הוכחות לטענת האשה שלא היה באפשרותה להתגורר בדירה עקב התנהגותו של הבעל. אף מתוך האמור בפרוטוקול ביהמש"פ (נספח ג' לסיכומי האשה) עולה כי נשמעו שם אך ורק טענות סותרות בין הבעל לאשה ולא הובאו כל הוכחות לטענותיהם, ועל כן תמוהים דברי ב"כ האשה בסעיף 70 לסיכומיה כי "מכל הראיות שהובאו עלה בבירור כי הוא מנע בהתנהגותו המחפירה את מגורי האשה". אין בידי ביה"ד כל ראיות בנידון הן מהדיונים בביה"ד והן מהדיונים בביהמש"פ, ועל כן מתקבלת בזה תביעתו של הבעל כי אינו חייב בתשלום שכ"ד לאשה.

בסעיף י' לתביעתו מבקש הבעל לדחות את בקשת המבקשת שלא לשלם את מִסֵי האגודה. בסעיף 71 לסיכומיו מפרט הבעל כי כוונתו לתשלומי מיים וארנונה שעל האשה לשאת בתשלומים אלו אף בהעדרה. הבעל צירף בנספח י"ז לסיכומיו אישור ממזכירות מושב [ב'] ובו נאמר כי "ההשתתפות במימון היא כוללנית, נובעת מעצם החברות באגודה השיתופית וללא כל קשר למקום מגוריו של החבר בישוב או מחוצה לו."

סביר להניח שהכוונה במסמך הנ"ל היא לכל הוצאה המוגדרת כמִסֵי חבר באגודה, אך הוצאות מים אינם נכללים במונח מִסִים שהרי חשבון מים נגבה עפ"י כמות המים שמשתמש בה החבר, ובזמן שהבית נעול ואין שימוש במים, לא מחייבים כלל את החבר על אי שימוש במים, ועל כן אמנם חוב הארנונה מוטל על האשה אף בהעדרה כאמור במסמך הנ"ל אך חוב המים שנובע משימושו הבלעדי של הבעל, מוטל עליו בלבד, ועל כן אם ניכו חוב של חשבון מים מחשבון האשה בהעדרה, על הבעל להחזיר לאשה סכומים אלו וזאת מתקופת העדרה מהבית בחודש 9/09. שאר מִסֵי האגודה מוטלים על שני הצדדים באופן שוה. מסקנתנו זו עונה אף על האמור בסעיף י"א לתביעת הבעל.

בסעיף י"ב לתביעתו מבקש הבעל "לקבוע כי כספי הפנסיה של הבעל יחולקו עם פרישתו לגמלאות ביחס של 80% לבעל ו- 20% לאשה. בסעיף 53 לסיכומיו מרחיב הבעל בנידון ומפנה לסעיף 8 לחוק יחסי ממון המקנה לביה"ד סמכות "בנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת" שלא לאזן באופן שווה את הנכסים כולם או מקצתם, ועל כן טוען הבעל כי מאחר ובהגיעו לגיל 67 יהיה זכאי ל- 54% פנסיה בלבד יש לקבוע כי כספי הפנסיה לא יאוזנו באופן שוה אלא עפ"י החלוקה המפורטת לעיל.

בקשתו זו של הבעל אינה מובנת כלל, הרי גם האשה תגיע לגיל פנסיה בעתיד, והרי ברור הדבר מתוך המסמכים שבתיק שכושר השתכרותה של האשה וכן זכויותיה העתידיות הן פחותות משל הבעל, ולכאורה היה ראוי להתחשב בעתידה של האשה ולהטות את האיזון לטובתה, ובודאי שאין כל עילה מוצדקת להעדיף את הבעל יותר מהאשה ואין כאן כל "נסיבות מיוחדות" המצדיקות שלא לאזן את הנכסים בשוה ולהעדיף את הבעל, ועל כן בקשתו זו של הבעל נדחית.

בשולי פסק הדין נוסיף ונבהיר בענין החלטת ביה"ד בתחילת פסק הדין על אי-חיובה של האשה בגט עקב הסכמתה להתגרש וכמו"כ מאחר שלא הובאו כל הוכחות המחייבות אותה להתגרש.

ביה"ד מודע לכך כי כיום יש סבירות גבוהה שאף האשה מעוניינת בגירושין לאור המצב הקשה השורר בין הצדדים, כמו"כ בדיון שהתקיים בתאריך כ"ז סיון תשע"א 29.6.11 נשאלה האשה האם רוצה היום שלו"ב, ותשובתה היתה: "לא", במקרים מעין אלו כשני הצדדים אינם מעוניינים זב"ז כתב רבינו ירוחם בספר מישרים (נתיב כ"ג) ששני הצדדים חייבים להתגרש, אך על אף האמור לעיל, ביה"ד דבק בעמדתו כי בשלב זה אין לחייב את האשה בגט וזאת עפ"י האמור בשו"ת מהרשד"ם (אבהע"ז סי' מ"א) שאף במקום שיש לחייב את הבעל או את האשה בגט, אם החייב בגט תובע זכויות המגיעות לו מהצד השני שניתן לבצעם בקלות, מעכבים את החיוב בגט עד שיקבל החייב את זכויותיו.

הנימוק העומד מאחורי פסק דין זה הוא כי תקנות חז"ל לחיוב גט או לכפיה נועדו למנוע את עגינותה של האשה או את עיגונו של הבעל, אך כאשר הבעל מוכן להתגרש בתנאי שיקבל את זכויותיו מהאשה המחזיקה בהם, אין האשה נחשבת לעגונה משום שהיא מעגנת את עצמה שהרי באפשרותה לתת לבעל את זכויותיו ולהתגרש באופן מידי, וכן ההיפך כשבעל מחזיק בזכויות אשתו והאשה מוכנה להתגרש בתנאי שתקבל את זכויותיה, אין הבעל נחשב לעגון משום שבאפשרותו לתת לאשה את זכויותיה ולהתגרש באופן מיידי.

בנידון דידן הבעל מתגורר לבדו בדירה ומחזיק אף בזכויות האשה. האשה מצהירה שמוכנה להתגרש בתנאי שהבעל יתן לה את זכויותיה בטרם מתן הגט משום שאם לא תקבל זאת לפני הגט תיאלץ לרדוף אחריו בבתי משפט ובהוצל"פ. במקרה מעין זה הבעל אינו עגון שהרי באפשרותו לתת לאשה את חלקה באופן מיידי לאחר התמחרות ביניהם ולהתגרש לאחר מכן באופן מיידי. כמו"כ יש באפשרותו למכור את הדירה לצד ג' תוך זמן קצר ולהתגרש. אפשרות נוספת העלתה האשה שהבעל ימשיך להתגורר בדירה ולשלם לאשה את מחצית שכר הדירה. לכל האפשרויות האלה הסכימה האשה ועל הבעל לבחור אחת משלשת האפשרויות ולהתגרש באופן מיידי, ועל כן לאור האמור, אין בידי ביה"ד לחייב את האשה בגט בשלב זה כשהאשה אינה מעגנת את הבעל ובאפשרותו להתגרש באופן מיידי לאחר מתן זכויותיה של האשה.

דעת המיעוט
הצדדים נישאו בשנת 72 ולהם ארבע בנות בוגרות.
בשנת 2008 הגיש הבעל תביעת גירושין לביה"ד.

לדברי האשה היו מספר אירועים אלימים ובעקבותם היא עוזבת את הבית. האירועים לא הוכחו, והבעל נותר לבדו בבית.

האשה תבעה דמי שכירות ראויים על בנין מגורי הבעל בבית וכן החזר הוצאות הארנונה והמים של הבית. ביה"ד מינה שמאי שהגיש מסקנותיו על הבית והמשק.

מועד הקרע המוסכם על הצדדים הוא 8/12/08.

האשה ירשה דירה מאמא שלה ולא הכניסה את הכספים לחשבון המשותף.

הרכוש העומד לצדדים בית ונחלה במושב [ב'], עם שטחים נלווים שרשום על שם שני הצדדים.
כמובן שאין לכלול בחלוקת הזכויות הסוציאליות של הצדדים ירושות שלא נכנס לחשבון המשותף.

אחר קריאת הסיכומים, ושמיעת הצדדים ובאי כוחם, נראה לפסוק:

לענין הגירושין:
הצדדים כבר פרודים מאז 9/09. כשלש שנים. אין ספק ששני הצדדים רוצים להתגרש, ואם האשה לא תבוא לגירושין, הרי שלפי רבני ירוחם בספר מישרים (נתיב כג) כופים את הצד המסרב לגט.

לענין דירת האשה:
על ירושת האשה מאמא שלה אין לחייב אותה להשיב את הכספים לבעל.

לענין רווחי המושב:
ימונה אקטואר שיחשב את שווי הזכות של כל צד כדי לחלקם בין הצדדים לפי הנחיות דלהלן. ביה"ד קובע כי על האשה להשיב מחצית מרווחי המושב המשותפים שמשכה ללא ידיעת הבעל. וכן מחצית קרן השתלמות שזכתה בהם עד היום.

לענין דמי השכירות, אין דמי שכירות ראויים לאישה, על כך כיוון שעזבה את הבית.

לענין הדירה והבית:
נדחית הצעת האישה מאחר והבעל מבקש למכור את הבית והנחלה, למרבה במחיר. מהמחצית של האישה יקוזזו הנקבע לעיל. ואם לא יצליחו הצדדים למכור תוך 3 חודשים, ימנה ביה"ד את ב"כ הצדדים לכונסי נכסים בשכ"ר של 1/2% לכל אחד.

לענין דמי שכירות:
נדחית הבקשה כיון שלא הוכחה סיבת עזיבתה של האשה.

ביה"ד מחייב את הבעל להשיב לאשה את כל הכספים ששילמה על ארנונה ומים מאז עזיבתה את בית הצדדים בחודש 9/09.

הרכבים – כל אחד עם הרכב ברשותו כי הם שווים בשוויים, הן הג'יפ משנת 1999 והן רנו משנת 2001.

מסקנות
לאור האמור, פוסק בית הדין:
א. לדעת הרוב, דוחים את תביעת הבעל לחיוב אשתו בגט. לדעת המיעוט, אם האשה תסרב להתגרש, כופים אותה להתגרש.

ב. על הצדדים לנהל התמחרות על הבית והנחלה במושב [ב'] על בסיס מסקנות השמאי וזאת תוך 3 חדשים מהיום. אם הבעל הוא שירכוש את חלקה של האשה, זכותו לקזז מחלקה של האשה את הכספים המגיעים לו ממנה עפ"י פס"ד זה. אם הצדדים יחליטו שאינם מעוניינים ברכישת נכס זה, עליהם למוכרו לצד ג' בתוך פרק הזמן הנ"ל. והיה והנכס הנ"ל לא ימכר תוך 3 חדשים מהיום, ביה"ד ימנה כונס נכסים למכירתו עפ"י בקשת אחד מהצדדים.

ג. תביעת הבעל בענין כספי הירושה המפורשת בסעיף 73 ג' לסיכומיו, נדחית.

ד. לדעת הרוב, תביעת הבעל בענין החזר מחצית מרווחי המושב המפורטת שם באות ד' נדחית. לדעת המיעוט, על האשה להחזיר מחצית מרווחי המושב לבעל.

ה. על האשה להחזיר לבעל מחצית מההפרש של טבעת היהלום, סך של 2450 ₪.

ו. תביעת הבעל בענין הרכב המפורטת שם באות ו' נדחית.

ז. על האשה להחזיר לבעל מחצית מקרן ההשתלמות בסך 29766 ₪.

ח. תביעת נזיקין של הבעל בענין הרכב המפורטת שם באות ח', נדחית.

ט. הבעל אינו חייב בדמי שכירות לאשה.

י. לדעת הרוב, על האשה לשלם את כל מִסֵי האגודה עד למכירת הבית והנחלה למעט חשבון מים ועל הבעל להחזיר לאשה את חשבון המים שקוזז מחשבון האשה וזאת מעת עזיבתה את הדירה בחודש 9/09. לדעת המיעוט, על הבעל לשאת בתשלום הארנונה.

יא. תביעת הבעל בענין כספי הפנסיה המפורטת שם באות י"ב, נדחית.

יב. ביה"ד קובע בזה כי כל הרכוש המשותף של הצדדים בין הרשום ע"ש הבעל ובין ע"ש האשה ובין ע"ש שניהם יחולק בחלקים שוים כולל קופ"ג, קרנות השתלמות, פנסיה וחסכונות, למעט שני הרכבים שברשותם כאשר הג'יפ יעבור לבעלותו של הבעל ומכונית המאזדה תשאר בידי האשה, וכמו"כ למעט את כספי הירושה שירשה האשה מאמה שישאר בידי האשה. החישוב בענין הרכוש המשותף הוא עד למועד הקרע 8.12.08.

יג. לצורך איזון המשאבים בקופ"ג, קרן השתלמות, פנסיה וחסכונות, ממנים את האקטואר משרד רו"ח [...], ועל הצדדים לשתף פעולה עם האקטואר הנ"ל. על האקטואר להעביר לביה"ד את הדו"ח בהקדם ולא יאוחר מתוך 3 חדשים מעת קבלת כל החומר מהצדדים. הוצאות האקטואר יחולו על הצדדים באופן שווה.

יד. שאר המטלטלין המשותפים יתחלקו באופן שווה בין הצדדים.

ניתן ביום כ"ו בתשרי התשע"ב
(24/10/2011)