לפני ביה"ד מונח ערעור על פס"ד ביה"ד האזורי שניתן ביום ל' בתשרי תשע"ב (28.10.2011) בו נפסק כדלהלן:

"בהמשך לפסק הדין שניתן ביום י"ז תמוז תשע"א (19/07/2011), התקיים דיון נוסף בין הצדדים.

על יסוד ההוראות הקבועות בפסק הדין הנ"ל, ועל יסוד הנתונים שהוצגו בדיון, מהם עולה שבכפוף להיעדר תביעות מצד הבעל מכוח הוראות חוק יחסי ממון, אין בכוונת האשה להגיש תביעה לזכויות ממון הנובעות מהוראות חוק זה, אנו פוסקים שהאשה זכאית לתשלום מלוא הסכום הנקוב בכתובה – סך 26,000 שקל.

הסכום ישולם לאשה תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין".

עלתה טענה מצד הבעל (להלן: המערער), שבהסכם שהוסדר בין הצדדים, ויתרה האשה (להלן: המשיבה) על הכתובה, לאחר שקיבלה פרטי רכוש מהרכוש המשותף. המשיבה מצידה הכחישה זאת, ולדבריה אין ממש בטענה זו מאחר שבעת חלוקת הרכוש, נושא הכתובה לא עלה לדיון.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שהוצג לפנינו, אנו קובעים כי נטל הראיה לשלילת זכותה של המשיבה, על יסוד טענה להסכמה על ויתור ומחילת תשלום הכתובה, מוטלת על המערער. זאת מאחר שהטוען לקיום התחייבות המעוגנת בשטר, הוא המוחזק. במקרה דנן לא נמצאה אסמכתא לטענה שהמשיבה ויתרה על הכתובה. המסמך שהוצג לפנינו, המכיל רשימה לחלוקת הרכוש, ובו מצוין כי המערער "יקבל כתובה", אינו מבטא ויתור מצד המשיבה על תשלום הכתובה, אינו חתום על ידי הצדדים, ובנוסף לכך, לדברי המשיבה, הוא נכתב על ידי אמו של המערער שלא על דעתה ואינו יכול לחייב אותה.

כמו כן נציין כי לא הוצגה ראיה ממשית התומכת בטענת המערער כי המשיבה בגדה בו, והתמונה שהוצגה אינה אסמכתא ראויה לביסוס טענה זו.

על כן הטענה לשלילת זכותה של המשיבה לתשלום הכתובה אינה מתקבלת.

בנוסף נציין כי עלתה בקשה לחיוב המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

לאחר עיון בבקשה, הבקשה נדחית. שני הצדדים פעלו בתום לב, כאשר כל אחד סבר שהצדק עמו. גם אם נפסק שלא כדברי המערער, אין בכך עילה לחיוב בהוצאות.

ב"כ המערער טען לפנינו, בין היתר: "סוכם בין הצדדים, שהאשה תקבל במיטלטלין יותר מאשר יקבל הבעל... כמו כן אמו של מרשי שילמה עבור הדירה 10,000 ₪ כדי שלא יישאר חוב... האשה נואפת, צילמו אותה חשופה בפרוזדור, בפני ציבור. את כל ההסכם קיימה האשה, ולקחה כלי בית, מזרון ומצעים. ביחס לזכויות סוציאליות, כל צד נשאר עם זכויותיו. אשה המבקשת להתגרש, מגיע לה דמי כתובתה?! היא שגרמה לגירושין... היא לקחה את הזהב שעלה הון. השמים צועקים, שהבעל ייתן גם חצי הממון וגם דמי כתובה לאשה... לא נכון שמרשי קיבל מעבר למה שקיבלה המשיבה. הרכב בא מלפני נישואין, הוא מכר את הרכב ולקח הלוואה שעד היום הוא משלם אותה כדי לרכוש רכב אחר. האיש נתן מעל ומעבר, ולא רצה את הגירושין... האשה הכתה את הבעל בנוכחות הוריה והוריו... אמו של הבעל שילמה 50,000 ₪ עבור הדירה. לטענתנו ה-20,000 ₪ שהבעל משך היו כדי לכסות קנס שחל על הדירה".

ב"כ המשיבה: "לאשה היה ב"כ מייצג, שפנה לבית הדין האזורי בתביעת גירושין וכתובה. העילה לתביעה, היות שהבעל עזב את האשה לבדה בבית. יצוין שאחר אלימות חוזרת, הגישה האשה תביעה לגירושין. בכתב הערעור, לא מצאתי עילה לשנות את פסק דינו של בית הדין האזורי. השאלה אם יש תוקף להסכם בכתב יד של אמו של המערער, תוך כך שהוא קטוע. ההסכם לא חתום, ולא הוגש לבית הדין האזורי, ורק בכתב הגנה לבית הדין האזורי הוא צורף".

עוד הוסיף ב"כ המשיבה: "לכתב ההגנה לבית דין קמא, וכן לכתב תשובתי לערעור, צרפתי מסמכים לפיהם הבעל הרוויח יותר מאשר האשה. הוא משך 20,000 ₪ מחשבון פיקדון משותף לצדדים. רכב מסוג פורד פוקוס המשותף לצדדים, ששוויו 45,000 ₪ על פי מחירון יצחק לוי, השאיר הבעל לעצמו. גם את הטלוויזיה לקח לעצמו. התכשיטים שלקחה מרשתי, נחשבים כמתנה. לא הוכח שמרשתי קיבלה יותר מאשר קיבל המערער. להיפך, אם היינו תובעים אותו, היה משלם לנו סכום כסף נוסף. למה מרשתי צריכה להיות מופסדת? אבקש לחייב את המערער בהוצאות משפט".

ב"כ המשיבה מפנה בכתב התשובה לערעור לבג"ץ 5680/11 פלונית נ' בית הדין האזורי פתח תקוה, ופס"ד בית הדין הרבני הגדול בתיק 844874/2, הקובעים בעקבות סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, שהסכם הממון צריך אישור בכתב על ידי הערכאה המשפטית.

עוד טען ב"כ המשיבה: "הטענה לאלימות מצד מרשתי, סתם נזרקה ללא הבאת הוכחה. טען הבעל שאשתו שברה לו את הצלעות, ולא הציג מסמך רפואי על כך. האשה התקשרה למשטרת ישראל, שהבעל אלים כלפיה, לבסוף ויתרה לו. והבעל נטש אותה".

לאחר העיון נראה לי לדחות הערעור לאור ככתוב בשלחן ערוך, אבן העזר סי' קה סעיף ה:

"המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיו דברי שחוק והיתול או דברי תימה, אלא בדעת נכונה."

ולכן לא ניתן להסיק מכללא מהסכם לא חתום בין ההורים שהייתה מחילה על הכתובה, בעוד שלגבי מחילה יש צורך בגמירות דעת מלאה, בבחינת "שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהם". מה גם שלא הוכח שהמשיבה קבלה יותר על סמך ה"הסכם". באשר לנטען שיש לפוטרו מכתובה על רקע תביעת המשיבה לגירושיו, יובהר כי תביעת גירושין כשלעצמה מצד האשה אינה פוטרת מכתובה, ובפרט כשיש סיבה מוצדקת לתביעתה, כאשר מדובר בבעל שעזב אותה.

ובאשר לנטען, שכתוצאה מהתנהגות המשיבה כאמור בדברי המערער, יש לפוטרו מהכתובה, יוער שגם לו יוכיח המערער דבריו, יש צורך בהתראה להפסד כתובה.

לסיכום, הערעור נדחה כפי ששכתב ביה"ד האזורי בטוב טעם ודעת.

הרב ציון אלגרבלי, דיין

בהמשך לדברי ידידי הרה"ג אלגרבלי שליט"א, ברצוני להעיר כי על פי מה שהביא את דברי השלחן ערוך, אבן העזר סי' קה סעיף ה, דלעיל, הוסכם לכאורה מכל הפוסקים, וכפי שכתב בחלקת מחוקק שם ס"ק יד:

"לא קנין ולא עדים וכו' – משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה, וכן משמע לעיל סי' צ"ו סעיף ב', דאף שהכתובה בידה מהני מחילה דהא צריכה לישבע שלא מחלה הכתובה, שמע מינה דמהני מחילה אף דנקיט' כתובה. ובמרדכי ספ"ק (=סוף פרק קמא) דסנהדרין מביא ראיה דמחיל לך ותפיס שטרא מהני, מהא דאמרינן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, אעפ"י שמסר השטר חוב לקונה בכתיבה ומסירה, ודלא כמ"ש בסמ"ע סימן י"ב, דמחילה בתפיס שטרא לא מהני לדעת השו"ע, והמרדכי חולק על הרמב"ם לפי דבריו, ולפי מ"ש מוכח דגם הרמב"ם הכי ס"ל."

ובשולחן ערוך, אבן העזר, סימן צו סעיף ז, נכתב:

"פעמים שאף גרושה משביעין אותה, אפילו לא יטעון, כגון פוגמת כתובתה, כגון שהיתה כתובתה אלף, ואמר לה: התקבלת כתובתיך, והיא אומרת: לא התקבלתי אלא מנה."

העולה מן הדברים, כי כאשר המערער טוען שהמשיבה מחלה לו על כתובתה, והמוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים, ויש מסמך בכתב יד שהיא אכן מחלה על הכתובה ויש לכך גם לפחות רגלים לדבר – הרי שניתן להשביעה שלא מחלה. ומאחר שבזמננו לא משביעים, יש ללכת במקרה זה ע"פ מנהג בתי הדין ולִפְחות רבע מן החיוב. וכבר נהגו כל בתי הדין לפשר בשבועה, כפי שכתב שולחן ערוך, חושן משפט סימן יב סעיף ב: "ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה". וע"ש שם בפתחי תשובה, ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ב סימן קלג, ובפסקי דין רבניים חלק ב פס"ד בעמוד 297:

"ברם בי"ד מצווים למנוע מחיוב שבועה בכל מדת האפשרות, ויש להם הרשות גם לעשות פשרה בין הצדדים כדי ליפטר מעונש שבועה כנפסק בחו"מ סי' י"ב סעי' ב' וש"ך סק"ז, ולכן גם בנידוננו יש לעשות פשרה הקרובה לדין בכדי למנוע שבועה או קב"ח, עיין שם בפ"ת סק"ג דפשרה הקרובה לדין היינו שליש פחות ממה שזכאי לקבל עפ"י הדין או פחות מזה, הכל כפי ראות עיני הדיין, ע"ש."

לסיכום: לדעתי יש לחייב את המערער ברבע פחות מסכום הכתובה, דהיינו 19,500 ₪.

הרב אליעזר איגרא, דיין

ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג אליעזר איגרא. עיין שלחן ערוך, חו"מ סימן פב סעיף יא, שהמחבר הביא שיטות שונות בשאלה אם טענת מחילה דינה כ"אשתבע לי דלא פרעתי":

"אם טען הלוה: מחלת לי חוב שבשטר זה, יש מי שאומר שדינו כמי שטוען: פרעתיו. הגה: ויכול לטעון: מחלת לי, אף על פי שיש בו נאמנות, שהנאמנות לא קאי אלא על הפרעון, (טור והתרומות בשם הרמב"ן). והמדקדקים כותבים: והאמנתיו לומר שלא נפרעתי ובכל ענייני חוב זה. ויש מי שאומר [דמחילה] כמו שטוען: אמנה או רבית הוא."

וכידוע שהלכה כי"א בתרא כשהמחבר מביא שני יש אומרים. ומה גם, שנראה שיש צורך בטענת וודאי כדי לחייב שבועת המשנה, ולא כשמסתמך על מסמך לא חתום שאין בו מחילה מפורשת על הכתובה מצד המשיבה. ועוד שלדברי המשיבה על דעת ההורים נכתב המסמך ולא על דעתה.

הרב ציון אלגרבלי, דיין

בהמשך להערת הרה"ג אלגרבלי שליט"א, שהשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פב סעיף יא, דלעיל, הביא שתי דעות האם נאמן להשביעו בטענת מחילה. מאחר ש"יש אומרים" ו"יש אומרים", הלכה כ"יש אומרים" בתרא, הרי שלא נאמן לטעון מחילה. אולם לא ברור שכך כולי עלמא פוסקים, ועיין בפתחי תשובה שם ס"ק ח, בשם הרע"א, ממנו משמע שלא פסק כלישנא בתרא.

כמו כן ניתן לפקפק בטענת המחילה ולעיין בנוסח הכתובה, שיש שכותבים בה, "ואם תמחול הרי המחילה בטילה כחרס הנשבר", וכו', וממילא לא יוכל לטעון פרעתי.

אולם לדעתי, טענת המחילה במקרה דידן היא למעשה טענת פרעתי, שהרי טענתו היא, שהוויתור על הכתובה היה במסגרת הסכם הגירושין בתמורה לוויתורים אחרים.

ומה שכתב הרה"ג אלגרבלי שליט"א: "ומה גם, שנראה שיש צורך בטענת וודאי כדי לחייב שבועת המשנה, ולא כשמסתמך על מסמך לא חתום שאין בו מחילה מפורשת על הכתובה מצד האשה. ועוד שלדברי האשה על דעת ההורים נכתב מסמך זה ולא על דעתה". לענ"ד המערער טוען טענת ודאי ולא טענת שמא, טענתו היא שעל סמך ההסכמות שהיו במסמך הלא חתום התחלק הרכוש בתמורה למחילת הכתובה.

אשר על כן לענ"ד במקרה דידן ודאי לכו"ע יכול להשביע את המשיבה שלא מחלה (כעין פרעתי), ולכן יש לחייב את המערער ברבע פחות כנגד השבועה דהיינו 19,500 ₪.

הרב אליעזר איגרא, דיין

ראיתי מ"ש עמיתי הרה"ג אלעזר איגרא שליט"א, ונ"ל שכל שלא נטען ששולם ישירות לכתובה אלא שהמערער טען שהיה הסדר ביניהם שמוחלת על הכתובה ויחולק הרכוש, והזכויות חולקו בהתאם למסמך ההורים, ולדבריו המשיבה קבלה יותר מחלוקה שוויונית במיטלטלין, ועכ"פ לא נכון שקיבל מעבר למה שקיבלה המשיבה, ולדברי המשיבה אם היו תובעים אותו יותר היה משלם, ומכך שהמערער לא טוען שקבלה יותר באיזון משאבים לא שייך לחייב המשיבה שבועת "אשתבע לי דלא פרעתיך", ומה גם שלא נטענה טענת "אשתבע לי דלא פרעתיך", וכ"כ לא נטענה טענת פרעון הכתובה, אלא רק טענת מחילת הכתובה.

ציון אלגרבלי, דיין

בנוגע לטענת הגר''צ אלגרבלי שכאן המערער לא טען "אשתבע לי דלא פרעתיך", אכן צודק הרב שכן מבואר להדיא בשלחן ערוך חו''מ סי פב סע' ב:

"כל זמן שלא יטעון: השבע לי שלא פרעתיך, אין משביעים למלוה, אלא אומרים ללוה: שלם. ואם טען: השבע לי שלא פרעתיך, משביעין אותו בנקיטת חפץ, ויטול."

אולם יש לעיין בדברים אלו, שהרי השולחן ערוך, אבן העזר, סימן צו סעיף ז, כתב:

"פעמים שאף גרושה משביעין אותה, אפילו לא יטעון, כגון פוגמת כתובתה, כגון שהיתה כתובתה אלף, ואמר לה: התקבלת כתובתיך, והיא אומרת: לא התקבלתי אלא מנה."

נלע"ד בהבנת הדברים, שכאשר הנתבע טוען נגד שטר פרעתי, אין לו נאמנות בכך, ועד שלא יטען "השבע לי" – לא ישביעו אותו. כי לעיני הדיין לא עומדת כל 'ריעותא' נגד השטר, אלא רק דברי הנתבע. מה שאין כן כאשר לעיני הדיין יש 'ריעותא' כשהאישה מודה שחלק נפרע הרי שאז הוא יכול לחייב שבועה לברור האמת.

לכן כתב המחבר בשלחן ערוך, "...אפילו לא יטעון, כגון פוגמת כתובתה", "פוגמת" זו היא רק דוגמא, אבל אם יש ריעותא חיצונית אחרת, כגון במקרה שלנו, שהרכוש חולק ויש מסמך אמנם לא חתום אך הרכוש חולק לפי המתווה שלו, ומסתבר גם שכשמחלקים את הרכוש מטפלים בכל העניינים, ובפרט שהעניין הועלה בכתב – הרי שיש בכך 'ריעותא' בעין שלא נובעת רק מדברים, והדיין יכול להשביע על כך גם בלי טענה.

עוד יש מקום לבית הדין לחייב שבועה מצד הדין שנפסק ברמ''א, חו''מ סי' טו סע' ד:

"ובדרך זה יוכל הדיין לומר לנתבע ג"כ שלא יתן לו זמן עד שיעמיד ערבות, כי אין לדיין באלו הדברים רק מה שעיניו רואות (מהרי"ק שורש י"ד ויכול אפילו להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין, אם עושה כדי לברר האמת (שם שורש קפ"ו)."

ובנדוננו, שנראים הדברים שסמוך לגירושין הגיעו הצדדים להסכם כולל בעניין חלוקת הרכוש, ורק לאחר זמן הגישה המשיבה תביעה שהכתובה לא היתה כלולה בהסכם, יש מקום להטיל שבועה כדי לברר האמת. ואף שבפתחי תשובה שם הביא בשם ספר עבודת הגרשוני לפקפק בדברי הרמ''א, וזה לשונו:

"עיין בתשובת עבוה"ג סי' צ"א שכתב דיש לפקפק על דין זה, כי במהרי"ק שם [סוף שורש קפ"ו] משמע דדוקא משום שהדיין ההוא נבחר לפסוק הן דין הן פשרה אפילו כנגד הדין כו', עיין שם."

אולם יש לחלק ולומר, שדברי עבודת הגרשוני שמפקפק, מדברים בחיוב שבועה כאשר מצד הדין אין שום צד לחייב שבועה. מה שאין כן בנדוננו, הרי אם הנתבע היה "טוען אשתבע לי דלא פרעתיך", היה חיוב שבועה, אלא שמתוך חוסר ידיעתו אינו יודע שצריך לטעון זאת, במקרה כזה מסתבר שגם עבודת הגרשוני יודה לרמ''א שבית דין רשאים לחייב שבועה.

וכן כתב בברכת שלמה להרב טנא סי' כ אות ה, בשם שו''ת הרי בשמים סי' מא:

"אמנם נלע''ד תלוי בזה בראות עיני הדיין שאם הוא מתוך דברי הבע''ד שאין הנתבע משקר בטענתו בודאי יכול לומר להתובע שישבע אף כשלא טעין הנתבע השבע לי כמבואר ברמ''א סי' ט''ו ס''ד דיכול הדיין להשביע אף במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כדי לברר האמת וכן הוא בש''ך סי' ע''ה ס''ק ס''ג א"כ מכ''ש בנידון דידן שאם הי' הנתבע טוען השבע לי הלא הי' מחויב לישבע מצד הדין ורק דלאו דינא גמיר אם לפי ראות עיני הדיין נראים דברי הנתבע כנים יכול לפסוק שהתובע ישבע אף בלי טענת הנתבע ואם באמת אינו יכול לעמוד על דבריהם וטענות שניהם שקולים אין לנו אלא דברי השלחן ערוך דאמרינן לי' להנתבע זיל שלים ותו לא מידי דברי ידידו דו''ש באהבה."

הרב אליעזר איגרא, דיין

לדעתי, אין מקום לפסוק כתובה למשיבה, הן ממכלול הדברים שנטענו והן מצד מעשה כיעור שיש בתמונות שהוצגו.

הרב ציון בוארון, דיין

לסיכום, היוצא מדעת הרוב הוא, שהמערער ישלם סך 19,500 ₪ עבור הכתובה והתוספת.

ניתן ביום י"ג בכסלו התשע"ג
(27/11/2012).