הצדדים נישאו כדמו"י לפני כ-17 שנה. מנישואים אלו נולדו להם שלשת ילדיהם: (16), (15), (10). ביום 14.10.90 הגיש הבעל את תביעתו לגירושין בגין בעיותיה הרפואיות-נפשיות של האשה. לטענתו, סובלת האשה ממניה-דפרסיה, ניסתה להתאבד ומסוכנת לעצמה וסביבתה. ביום ט' אייר תשנ"א הגיש הבעל כתב תביעה מתוקן בו ביקש לדון בכרוך לגירושין גם בנושא מזונות האשה, החזקת הילדים, מזונותיהם וחלוקת הרכוש. במהלך הדיונים התרשם ביה"ד אל נכון כי תביעת הגירושין הינה כנה, וכי העניינים שנכרכו בגירושין, נכרכו כדין ובכנות, בכדי להסדיר אחת ולתמיד את כל העניינים השנויים במחלוקת בין הצדדים ולעשות זאת במהירות וביעילות המירבית.

ביום כ"ב סיון תשנ"א הוציא ביה"ד, לבקשת ב"כ הבעל, צו ללשכת הרווחה בקדומים, להגיש תסקיר לביה"ד על מצב המשפחה ומצב החזקת הילדים. כן הורה ביה"ד להזמין לדיון הקרוב את אחיות האשה, וזאת בכדי לנסות ולמנות אפוטרופוס לאשה מקרב בני משפחתה. ביום י"ג תמוז תשנ"א (25.6.91) התקיים דיון בו הופיעו אחות האשה, ובעלה. הבעל עצמו לא הופיע עקב אישפוזו בגין התקף לב (מאוחר יותר עבר הבעל ניתוח מעקפים, ולדברי בא-כחו יתכן ויהיה צורך בהשתלת לב). במהלך הדיון חזר ב"כ הבעל על טענת הבעל בכתב התביעה כי האשה היתה חולה קודם הנישואין והעלימה זאת מן הבעל. יש לציין כי באותה ישיבה בה הופיעה אחות האשה, הוכחשו דברי הבעל, ולדבריה הבעל ידע היטב את מצב הנפשי של אשתו ואף ישנו עד עם מסמכים אשר יוכיחו את דבריה.

כמו כן בתאריך ט"ז שבט תשנ"ב בה הופיעה האשה לביה"ד הוכחשו ג"כ דברי הבעל ע"י האשה, אשר לטענתה הבעל דיבר עם הרופא המטפל אשר נתן לבעל דיווח על מצבה הבריאותי של האשה. אך לדברי הבעל הוא שוחח עם הרופא רק לאחר שכבר נישאה לו ולדבריו הרופא אמר שזו רק הפרעה קלה באישיות, ולאחר מכן התברר שזו הפרעה קשה.

ב"כ הבעל העלה תביעה חילופית להיתר נישואין ופירט את נושא הרכוש שנכרך בגירושין. בהתאם לסעיף ל' לתקנות הדיון, רשאי תובע להעלות תביעות-אגב במהלך הדיון, ואין צורך להגישן בכתב, ודי להן אם הם נרשמו בפרוטוקול - כפי שאכן נעשה במקרה זה.

ביה"ד ניסה לשכנע את אחות האשה להתמנות כאפוטרופוס על האשה, אולם ללא הצלחה. כיון שכך החליט ביה"ד לפנות לקרן לטיפול בחסויים למנות אפוטרופוס עבור האשה. ביום 25.8.91 התקבל בביה"ד העתק מכתבו של מנכ"ל הקרן לטיפול בחסויים לעו"ד נילי מימון, נציגת היועץ המשפטי לממשלה במשרד העבודה והרווחה, ממנו עולה כי הקרן לטיפול בחסויים אינה מוסמכת להגיש בקשות למינוי אפוטרופוס, ועל כן הועברה הועברה פניית ביה"ד לעו"ד נילי מימון.

ביום 2.9.91 התקבל בביה"ד מכתבו של עו"ס פנחס גרבר מלשכת הרווחה בקדומים, ממנו עולה המלצה חד-משמעית שכל הילדים יהיו בהחזקת האב.

לאחר שלא הצליחו נסיונות ביה"ד למנות לאשה אפוטרופוס מבני משפחתה, כמו גם פניית ביה"ד לקרן לטיפול בחסויים, ולאחר שלא נתקבלה כל תגובה מנציג היועץ המשפטי לממשלה, כאמור לעיל, מינה ביה"ד ביום י"ז טבת תשנ"ב את המזכיר הראשי של ביה"ד, הרב בן ציון נהוראי, כאפוטרופוס של האשה פלונית לצורך הדיון בענין הגירושין והיתר הנישואין והעניינים הממוניים הכרוכים בכך, עד תום ההליכים.

ביום ג' שבט תשנ"ב התקיימה פגישה בין האפוטרופוס לבין הבעל וב"כ לצורך ניהול מו"מ. הבעל מסר את הצעותיו הכספיות, האפוטרופוס ניהל תרשומת על כך והיא מצויה בתיק אפוטרופוס 160/נב.

ביום ט"ז שבט תשנ"ב התקיים דיון בביה"ד בנוכחות הצדדים, האפוטרופוס וב"כ הבעל. ביה"ד הביא את הצדדים לידי הסכמה לנסיון קצר בו יבדקו הצדדים אם ניתן לשפר את הקשר ביניהם ולחיות יחד בשלום, כן הוסכם והוחלט כי במידה ולא יצליחו, יסודר ג"פ ביניהם ללא דיחוי, וביה"ד יקבע את התנאים. כן הסכימו הצדדים לקבל על עצמם כל פסיקה של ביה"ד בענין מזונות האשה והילדים וכן החזקת הילדים וכל ענייני הרכוש. הצדדים והאפוטרופוס חתמו על ההסכם. לאחר שהנסיון לא הצליח - וזאת בעטיו של הבעל כאשר לדבריו הוא אינו מסוגל נפשית להתקרב לאשתו, ולפיכך המצב נשאר כמות שהוא - התקיים ביום יט' אדר ב' תשנ"ב דיון נוסף בנוכחות הצדדים, האפוטרופוס וב"כ הבעל. בסיכומו של הדיון הארוך והממצה, החליט ביה"ד, בהסכמת הצדדים להפנות את בני הזוג לפרופ' עטרה קפלן-דינור מנהלת המחלקה לפסיכיאטריה בביה"ח הדסה עין כרם, לבדוק את מצבם ולהעביר חוו"ד ותסקיר על מצב האישה ועל מצב היחסים הבינזוגי והמלצותיה.

לבקשתה של פרופ' קפלן, ציוינו על ביה"ח שלוותה לשלוח אליה את סכומי המחלה המצויים בידם. לאחר עיכובים רבים, שמקורם בעיכוב משלוח סיכומי המחלה מביה"ד שלוותה, הגיעה חוות דעתה של פרופ' קפלן דינור. חוות הדעת מתארת בפרוטרוט את מצבה הטרגי של האישה והתרופות שהיא נוטלת וכן את מצבו של הבעל. בסיכום, כותבת פרופ' קפלן-דינור: גב' פלונית הנה אישה הסובלת מהפרעת אישיות חמורה בצורה קיצונית, כשבנוסף יש סימנים של מחלה מנית-דפרסיבית. בבדיקתי אני התרשמתי שיש גם סימני פגיעה מוחית (למרות בדיקות ראש תקינות). במהלך השנים, למרות אין סוף אשפוזים וטיפולים פסיכיאטריים שונים, בסה"כ מצבה הנפשי המשיך להתדרדר ותפקודה בחיי יום יום הלך וירד ובנוסף נפגע גם מצבה הגופני. הערכתי היא שגב' פלונית אינה מסוגלת לדאוג לעצמה. לאור נסיון העבר, אין לדעתי, סיכוי שטיפול ישנה את מצבה במידה משמעותית.

יש לציין, כי במהלך הדיונים התברר כי במשך השנים עשה הבעל, שהינו רופא במקצועו, רבות כדי לסייע לאשתו, ולהביא לשיפור במצבה, כך גם אמרה אחות האשה, ביום י"ג תמוז תשנ"א: "הבעל עשה הרבה למענה". פרופ' קפלן מציינת בחוות דעתה: "התקבל הרושם שמר פלוני הגיע לגבול היכולת להתמודד עם הפרעתה עוד לפני שקיבל את התקף הלב".

בעמ' 2 לסיכום המחלה מיום 10.1.86, מביה"ח שלוותה, שם כותב ד"ר א. אברמוביץ: "בקבלתה למוסדנו – החולה סירבה בתחילה לספר את כל עברה ובעיקר לא בפני בעלה. לאחר מספר ימים התברר שעד אותם הימים שמרה בסוד לפניו את עצם האשפוזים הפסיכיאטריים" - היינו, אלו שהיו לפני הנישואין – 6 פעמים בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית ואשפוז במחלקה סגורה בביה"ח בלומנטל. אם כי, ניתן לומר כי לא סיפרה לבעלה על האישפוזים, אך ידע על מחלתה משיחתו עם הרופא המטפל, כגירסת האשה.

חוות הדעת של פרופ' קפלן הגיעה אמנם לביה"ד כבר ביום 10.12.92, ובפני ביה"ד היה איפוא כל החומר הדרוש בכדי להוציא פס"ד בתיק; עם זאת, נקבעה ישיבה נוספת, לא לצורך דיון, אלא על מנת למצות את האפשרות להגיע לגירושין, כהסכמת הצדדים ביום ט"ז שבט תשנ"ב. האשה סרבה. הבעל עמד על תביעתו לגט או להיתר נישואין, עקב מצב האשה, וטען עוד כי ברצונו להביא עוד ילדים, דבר שנבצר מאשתו, גם עקב מצבה הגניקולוגי - בעיות בחצוצרות ובכליות וסיכון גבוה.

והנה, לאחר העיון בנדון, בבואינו לדון בטענת הבעל שהיה כאן מקח טעות, אם אכן האמת כדבריו, שהאשה העלימה את מחלתה אשר חלתה בה עוד קדם הנישואין, יש לפנינו עילה ע"פ הדין לחייבה בגט, ואם תסרב יש להתיר לו לישא אחרת עליה.

והמקור לזה הוא בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קפ"ח, דאם לא ידע מזה הוי ספק קידושין כמו בנמצא בה מום וכדקי י"ל בס' ל"ט ס"ה. וכבר כתב ה"ש בסי' קי"ז ס"ק כ"ד, דאם לא ידע מהמום כופין אותה לקבל גט, ומביא שם בשם הגליא מסכת קו"א סי' ה', דבכה"ג א"צ אפילו ק' רבנים להתיר לו לישא אחרת, וכן מסיק שם בדברי מלכיאל, שאם יגיד הבעל בחרם שלא ידע שהיתה שוטה וכשנודע לו לא נתרצה, ומה ששהה עמה הוא בשביל איזו אמתלא, יכול לישא אחרת בלי ק"ר רק בהשלשת גט ונדונייתה.

וכן הביא בספר שארית יעקב סי' י"ב בשם הגאון ר' יצחק אלחנן מקובנא, דהיכא דהוי ספק בעיקר הקידושין והדעת נוטה שם ביותר להקל בעיקר הקידושין, יש להתיר לבעל לישא אחרת אף בלא היתר ק"ר. ויעויין באוצר הפוסקים ס"ק ע"ב אות ז' שהביא עוד הרבה פוסקים דאזלא בשיטה זו.

אך בנידוננו, יש כאן הכחשת האשה וכן אחותה באה בטענה כי הבעל ידע את מחלתה עוד קודם הנישואין ואף שוחח עם הרופא שטיפל באשה והם יכולים להוכיח זאת שידע ע"פ עד ומסמכים, אך כאמור הבעל מכחיש דבריהם, ולדבריו נודע לו זאת רק אחר הנישואין. יש לציין כי ביה"ד לא נכנס לברר היטב את הטענות בנידון, וזאת מהטעמים שיתבארו להלן, אשר לפי האמור עדיין לא נוכל להחליט שיש כאן טענת מקח טעות.

וביותר מאחר שלאחר שנשאה חלתה במחלת נפש הרבה פעמים ואף אושפזה על ידי הבעל ולאחר מכן המשיך לחיות עמה במשך שנים רבות חיי אישות ואף הביאו ילדים לעולם. ולכאורה יש כאן טענת ידע ומחיל ולא יוכל לטעון טענת מקח טעות וכדאיתא בשו"ע סי' קי"ז יעו"ש.

ואף שהבעל נתן אמתלא שחשב שיוכל לטפל בה כדי שתבריא, ומאחר שלא עלתה בידו חוזר לטענת מקח טעות אין אמתלא זו נראית לבי"ד, ומטעם שהבעל שהינו רופא בודאי יודע כי מחלת נפש אשר חלתה בה מספר פעמים הינה מחלה שעלולה לחזור על עצמה, וכיון שכן ע"כ קיבל עליו לחיות עם אשתו למרות מחלתה והויא מחילה וממילא אין כאן טענת מקח טעות.

אשר לפי האמור לא היה לבי"ד להכנס לטענות אם ידע הבעל על מחלתה קודם נישואיה אם לאו, מאחר שכבר חי עמה רבות בשנים יש כאן מחילה וכמו שביארנו.

ולפי"ז ממילא מה שנוגע לחיובי ממון כגון מזונות וכתובה אין לנו לפוטרו ומהטעם שכתבנו שראה ונתפייס.

אך נראה, דאף על פי כן יש נ"מ לנידונינו, אם אכן בשעת הנישואין ידע הבעל על מחלתה אם לאו. והוא ע"פ מ"ש המהרי"ק בשורש ק"ה וק"ז, וז"ל שם, דמכיון דשהתה עמו כמה ימים, מחל על המום, ויש מקום לומר דחזרה להיות ככל הנשים ואסור לו לגרשה בע"כ, אף די"ל דלענין צערא דגופא שלא יוכל לגרשה בע"כ אין המחילה נמשכת להבא לסובלה כל ימיו, מ"מ ספק איסורא לחומרא דלא פשיטא לן מילתא.

הרי שהמהרי"ק מסתפק בנידון כמו שלנו לומר דיש צד דהוי ככל הנשים ואינו יכול לגרשה בע"כ וזאת מטעם מחילה, אך די"ל דאפשר דזהו מחילה לשעה ואין המחילה נמשכת להבא לסובלה כל ימיו.

וראיתי בפד"ר ח"ה עמוד 203, פס"ד בהרכב הרה"ג ע.הדאיא, והגרי"ש אלישיב שליט"א, והגר"ב ז'ולטי ז"ל, שהביאו דברי המהרי"ק הנ"ל ואצטט לשון הפס"ד האמור.

וז"ל, וגדולה מזו מספקא ליה למהרי"ק הנ"ל דאפילו באופן שראה את המום אחרי הנישואין ונתפייס ונתחייב בכובה, מ"מ לענין תקנת ר"ג צידד לומר דבצערא דגופא אין המחילה נמשך להבא לסובלה כל היום.

אלא שאם נאמר כן יש לדון שאם אח"כ – אחרי שבא עליה ושהה כמה ימים, אפילו ראה את המום ומחל, דלא חלה עליו תקנת רגמ"ה ויכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל וכו', מכיון שמאז שבא עליה ושהה נעשית כנשואה גמורה, ואז, דהיינו בשעת נישואין, הרי לא חלה עליו תקנת רגמ"ה, ממילא גם אח"כ שראה ומחל מי הכניסו לכלל תקנה זו. וסברא זו כתובה בשו"ת אגודת אזוב סי' כ"ב אות כ"א, ועד כאן לא דן המהרי"ק לומר שהוא נלכד בחרמו של ר"ג משום דס"ל דחלות נישואין תלויה ועומדת בראיית המום ובמחילתו, ובזה י"ל דדעתו של אדם היא מתחילה שכשלא יקפיד על המום היינו שנתרצה בחלות הקידושין והנישואין תהיה ככל הנשים דעלמא, משא"כ אם הקידושין והנישואין חלו בטרם ראה את המום, וכנ"ל.

אשר לפי"ז איכא נ"מ רבה אם ידע על מחלתה קודם לכן ואז חל עליו חדר"ג בשעת הנישואין, לבין אם לא ידע בשעת הנישואין על מחלתה ואז בשעת הנישואין ליכא עליה חדר"ג, וממילא אף אם ראה ונתפייס אח"כ אמרינן דכיון דבשעת הנישואין ליכא עליה חדר"ג, גם אח"כ מי הכניסו לכלל התקנה וכמ"ש בשם אגודת אזוב הנ"ל.

וא"כ בנידונינו עלינו לברר באם אכן הבעל לא ידע על מחלתה כטענתו, או שידע על מחלתה כטענת האשה.

ובעצם הדין כדי לברר אם ידע אם לאו, חובת ההוכחה מוטלת על האשה, מכיון שודאי לנו שהמומין היו בה קודם שנשאה וכהא דאיתא במשנה כתובות דף ע"ה, בהיו בה מומין ועודה בבית אביה על האב להביא ראיה, וה"ה בנידו"ד על האשה להוכיח דידע ומחיל, אך למעשה האשה ביקשה להוכיח את דבריה כי הבעל ידע קודם הנישואין את מצבה, כאשר לדבריה הבעל שוחח עם הרופא שטיפל בה, אך למעשה לא הובאו הוכחות בפועל.

אך לפימ"ש לעיל ישנם תימוכין לדברי הבעל שלא ידע על מחלתה. בעמוד 2 לסיכום המחלה מבי"ח שלוותה כותב ד"ר אברמוביץ בקבלתה לבי"ח החולה סירבה בתחילה לספר את כל עברה ובעיקר לא בפני בעלה, לאחר מספר ימים התברר שעד אותם ימים שמרה בסוד לפניו את עצם האישפוזים הפסיכיאטריים שהיו לפני הנישואין 6 פעמים בבי"ח רמב"ם במחלה פסיכיאטרית, ואישפוז במחלקה סגורה בבי"ח בלומנטל.

מדברים אלו עולה ברור, שאכן הבעל לא היה מודע לחומרת מחלתה, ואף אם נניח ששוחח עם הרופא קודם הנישואין וכדברי האשה, נראה כי אכן העלימו מהבעל את מצבה האמיתי ואת האישפוזים שהיא עברה קודם הנישואין, כי אחרת מדוע חששה לספר על עברה בפני הבעל כשאושפזה בביה"ח שלוותה, וכפי שכתב ד"ר אברמוביץ בנידון, והסברא נותנת שאילו היה יודע על מחלתה ועל מספר רב של אישפוזים פסיכיאטרים שהאשה אושפזה בעבר קודם הנישואין, קרוב לודאי שלא היה נושאה לאשה. ואשר לפי"ז יש לדון כאן טענת מקח טעות בשעת הנישואין, וממילא לא חל עליו חדר"ג וכמ"ש בשם אגודת אזוב הנ"ל. ואף אם אח"כ נודע לו והמשיך לחיות עמה ונאמר לפי"ז דידע ומחיל, עכ"פ כיון דבשעת נישואין לא היה בכלל חדר"ג ממילא מי הכניסו לכלל זה אח"כ וכמ"ש לעיל.

וממילא לפי"ז יש כאן מקום להתיר לו לישא אחרת עליה ומה"ט שנתבאר.

זאת ועוד אחרת. גם בלא מ"ש בשם אגודת אזוב הנ"ל נראה, דלא בכל מום אמרינן דסבר וקיבל, והיינו במום קבוע אם נודע לו והמשיך לחיות עמה אמרינן כה"ג סבר וקיבל. אך במום המשתנה לגריעותא כה"ג לא אמרינן סבר וקיבל. והמקור לזה מדברי המבי"ט ח"ג סי' רי"ב, שכתב בנידון בעל נכפה שהאשה הסכימה על כך קודם הנישואין, ואח"כ הכביד חליו כתב שם וטענה טובה היא בנ"ד שאינה יכולה לסבול עתה שנתחזק עליו חולי זה.

וכן בשו"ת דברי חיים חלק אהע"ז סי' נ"א כתב שם בתו"ד דמחלה שעשויה להשתנות לגריעותא לא אמרינן סבר וקיבל.

וכן איתא בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קי"ט וז"ל שם, ועוד נראה דמומין אלו כפי דברי הרופאים בגב"ע הוא ענין חולת עצבים והמוח וידוע שמחלה זו מתחזקת בכל פעם ביותר, א"כ לא שייך בזה סבר וקיבל אף בידע בשעת הנישואין והוכיח זאת שם משימ"ק כתובות דף ע"ז יעו"ש (הו"ד בפד"ר עמוד 218 ).

וכ"כ בשו"ת הרי בשמים מה"ת סי' ע"ב וז"ל, ועוד נראה דהך סברא דסבר וקיבל לא שייך רק במום כזה שהוא תמיד במצב ובמדרגה אחת, משא"כ בחולי השוטה שמשתנה מעת לעת, א"כ אפשר שבאותו מעמד שראה קודם נשואים סבר וקביל, והשגעונות שנולדו בה אח"כ א"א לו לקבל וכו' יעו"ש.

ויוצא מכל האמור, דבמחלה המשתנית לרעה, אף כשהבעל קיבלה עליו, אין זה מהוה מחילה כשהיא נמצאת במצב גרוע וחמור מזה, כי על כך לא מל ולא ויתר. ולפיכך בנידונינו שהמדובר הוא בחולי שנשתנה לרעה הן בתכיפות האישפוזים והן במשך זמן האישפוז, וכן נסיונות התאבדות שלא היו קיימים קודם לכן, נראה דכה"ג לא אמרינן סבר וקביל, וזו עילה לחייבה בגט ולחילופין ליתן לו היתר נשואין לישא אחרת עליה.

ויש להוסיף מ"ש שם בשו"ת הרי בשמים הנ"ל שכתב וז"ל, אך י"ל דבנשתטית כו"ע מודו דלא שייך טענה זו דסבר וקביל כיון דאין אדם דר וכו' דהרי כתבו התוס' בב"ב כ"ג בשם הר"ש דאין חזקה לנזקין ואפילו היה בקנין יכול לחזור בו דקנין בטעות הוא דסבור היה שיוכל לקבל ועכשיו א"י לקבל וכ"ש בנשתטית דמאי אהני לן שידע מעיקרא אם בכ"ז אנו רואים שא"א לו לדור עמה וכו'.

וזה מחזק מ"ש לעיל שבנידו"ד לא שייך סבר וקביל כה"ג ויש להתיר לו לישא אחרת כל היכא דלא מיתדר לו עמה עקב מחלתה וכשנ"ת.

בנוסף למ"ש יש לדון כאן להתיר לו לישא אחרת עקב מה שנראה שכיום האשה מאוסה עליו, וכפי שהבעל טען בפרוטוקול מיום י"ט אדר ב' (עמוד 6) כאשר ביה"ד ניסה לשכנעו שאולי המצב ישתפר, טען הבעל אני לא מסוגל מבחינה נפשית וכאשר אני מדבר איתה אני מרגיש מחנק ואני עוזב את הבית.

כמו כן כאשר ביה"ד ניסה להביאם לנסיון זמני של שלום הבעל טען שלא היה מסוגל להתקרב אליה. מכל האמור נראה לביה"ד כי המצב הביא את הבעל למאוס באשתו.

ולענין טענת מאיס עלי כאשר נראה לבי"ד שיש כאן סיבות וטעם מבורר, כתב רבינו הצ"צ בשו"ת סיק קל"ב, באחד שעזב את אשתו טענת מאוסה עלי ואינו יכול לדור עמה בשום פנים ויושב גלמוד ד' וה' שנים שיש להתיר לו ע"י ק"ר לישא אחרת, דכל שנראה לעין שאמת כדבריו חשוב טעם מבורר. ויעויין באוצה"פ אות ט"ז שרבו הפוסקים דאזלי בשיטה זו, ולפיכך יש לנו עוד טעם מלבד מש"כ לעיל להתירו לישא אחרת עליה.

ומה שיש לדון עדיין בנידו"ד שמצבה הנפשי של האשה אינו מצב סטטי, אלא מצב של עיתים שוטה ועיתים חלומה, דהיינו ישנם מצבים אשר כאשר מקבלת טיפולים מצבה משתפר ואז יש להגדירה כחלומה, וממילא יש לדון אם בשעת חלימותה אפשר להתיר לו לישא אחרת, אך גם בזה רוב רובם של הפוסקים נקטו דאם נראה והוחזק שאשה זו תחזור לשטותה יש להתיר לו לישא אחרת אף בעת חלימותה. וכ"כ בספר חיי אריה ח"א סי' מ"א, וכ"כ בשו"ת צ"צ החדש סי' ג' דהא דמותר לישא אחרת בע"ש וע"ח הוא לאו דוקא בעת שטותה אלא אף בעת חלימותה שכ"כ ג"כ הב"ח סי' קי"ט סעיף ז'. ויעויין באוצ"פ אות ד'.

ובפרט לפי מ"ש דכאן נראה לבי"ד דיש ג"כ מאיסות מצד הבעל אשר ברור דהמאיסות מחמת שטותה הוא אף בעת חלימותה, אשר לפי"ז כו"ע יודו דכה"ג יש להתירו לישא אחרת עליה.

ומן הראוי להבהיר דמה שכתבנו לעיל עיקר הטעמים הם להתירו לישא אחרת עליה, אך אין הטעמים מספיקים לקבוע מסמרות כדי להפסידה כתובתה הן מטעם מקח טעות או מטעם מאיסות וכן להפסידה ממזונותיה.

אך לענין להתירו לישא אחרת לפי כל הטעמים שהוזכרו יש להתיר לו להישא אחרת עליה ואין כאן מקום לחומרות בזה, שחומרתו זהו קולתו, מה גם שהבעל רוצה להביא עוד ילדים לעולם כאשר הוא מנוע מכך עם אשה זו לפי הוראת הרופאים, ובפרט שכיום הינו חולה לב אשר צריך סעד לתומכו עקב מצבו הבריאותי הקשה, ולהמשיך עם אשה זו רק יכביד על בריאותו אשר עלול להגיע לכלל סכנה וח"ו, ולפיכך יש לזרז ההיתר ולפי הנימוקים שנתבארו בארוכה בס"ד.


הרב יעקב אליעזרוב


לאור הנימוקים המצורפים פוסק ביה"ד:

א. עקב מחלתה של האשה פלונית ולאור סירובה המוחלט לקבל גט, מתירים לבעל פלוני לשאת אשה אחרת על אשתו.

ב. פס"ד זה טעון אישורו של מע"כ הרשל"צ הרה"ר לישראל ונשיא ביה"ד הגדול שליט"א.

ג. פסד"ז טעון אישור ק' רבנים כדין.

ד. על הבעל להשליש גט פיטורין בביה"ד.

ה. כמו כן על הבעל להפקיד סכום כסף בסך ארבעת אלפים (4000) שקלים עבור כתובתה, (וזאת בנוסף לקופת הגמל אשר רשומה ע"ש האשה). ובנוסף לכך על הבעל להפקיד שטר התחייבות, וזאת במידה וביה"ד יחליט על על הבעל להוסיף על הסכום האמור.

ו. בנוגע לדירת המגורים המשותפת פוסק ביה"ד כי בשלב זה האשה תמשיך להתגורר בדירה אשר ישמש לה כמדור, והבעל מנוע מלעשות כל פעולה לפינויה של האשה ללא החלטת ביה"ד בנידון.

ביה"ד מבהיר בזאת כי אין בסעיף זה כל קביעה בנושא הבעלות על הדירה, וביה"ד ידון ויחליט בנידון במועד אחר.

ז. לענין תכולת הדירה קובע ביה"ד כי בשלב זה התכולה תישאר בדירה וכן רהיטי הילדים מאחר והילדים באים לביקורים בסופי שבוע אין לפנות את רהיטי הילדים עד לאחר שביה"ד ידון בנושא, אך הבעל יקבל את בגדיו וחפציו האישיים.

ח. בנוגע למזונות היות והאשה מקבל קצבת נכות בסכום של אלף (1000) שקל לחודש, הבעל ישא בהוצאות הבעית בנוסף לסכום שהיא מקבלת כשההוצאות הינם בסבירות המתקבלת על הדעת, במידה ויהיו חילוקי דעות ביה"ד יקבע סכום קבוע בהתאם.

ט. ילדי הצדדים ימשיכו להיות במשמורת בו הם נמצאים כיום (בפנימיות ובמשפחה אומנת) תחת אפוטרופוסות האב. ביקורי הילדים ימשיכו במתכונת הקיימת תחת מעקב ובהכוונת פקיד הסעד המטפל בנושא. במידה ויהיו שינויי נסיבות ידון ביה"ד ויחליט בהתאם.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשנ"ג.

(-) י"ד הגר - אב"ד       (-) מצטרף למסקנות נח הייזלר     (-) יעקב אליעזרוב