לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי פתח תקווה מיום ב' בניסן תשע"ב (25.3.2012), כדלהלן:

"הוגשה תגובת האישה ל"בקשה לביטול תביעת הגירושין".

כיון שב"כ האישה אינו מתנגד לסגור את תביעת הבעל לגירושין, והואיל והאישה לא מבקשת גירושין, הלכך לא ניתן לדון בכתובה כל עוד האישה לא מסכימה או מבקשת גט, ע"כ סוגרים את תיק הגירושין שפתח הבעל."

ב"כ המערערת טען שהיות שלפני החלטה זאת, בית הדין האזורי קבע בפסק דינו שלא ניתן לחייב את האשה בגט, לפיכך לא היה מקום לסגור את תיק הגירושין שפתח הבעל. כמו כן טען, שקביעת בית הדין האזורי בהחלטה נשואת הערעור, שב"כ האשה אינו מתנגד לסגור את תביעת הבעל לגירושין, איננה נכונה: "בתגובתי לבית הדין האזורי ציינתי שהאשה מסכימה להתגרש בתנאי שהבעל ישלם את דמי כתובתה". לדברי ב"כ המערערת, היה על בית הדין לדון בכתובה וזאת בהתאם לתשובת מהר"י הלוי.

ב"כ המשיב טען, בעיקר, שאין מקום לדון בתביעת כתובה ללא שמונחת לפני בית הדין הרבני תביעה לגירושין. לדבריו תתכבד האשה ותגיש תביעה לגירושין.

יצוין שבמהלך הדיון, העלו הצדדים טענות ביחס לסכום הכתובה, ואין מקום להעלותם לפנינו היות שבית הדין האזורי עדיין לא דן בכך.

לאחר שמיעת ב"כ הצדדים אנו סבורים שצדק כב' ביה"ד האזורי שסגר את תיק הגירושין לבקשת הבעל. כמו כן צדק בעמדתו שאין מקום לקיים דיון בכתובה כאשר אין לפניו בקשה לגירושין מצד האשה.

והנה לפנינו תשובת מהר"י הלוי לר' יעקב לבית הלוי (שנת שצב) סי' י"ו, אותה מזכיר ב"כ האשה:

"ראובן עברו בינו לבין אשתו מריבות הרבה וכפי הנראה שכונתו היא לקום וללכת חוץ לעירו במקום שליבו חפץ כדי שעל כרחם של קרובי אשתו ירצו ללכת אחריו לקחת ממנו גט כדי שלא תשאר עגונה ויתפייסו בכל מה שיחזיר להם מנדונייתה...

ראיתי מה שכתבו בנדון זה החכמים... דכתובה לא ניתנה ליגבות מחיים ומזה לא היה צורך להם להאריך... דפשיטא דאין כתובה נגבית מחיים ולא שאני לן בין הכתובה לנדוניתא ולאפוקי סברת הרב בעל העיטור המחלק בין עיקר כתובה דדוקא בעיקר הכתובה ובתוספת אמרינן לא ניתנו לגבות מחיים אבל לא בנדוניא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל... ואמנם בנ"ד לא שייך זה כלל דבנ"ד הדברים מוכיחים שסיבת הקטטות היא שהם רואים כוונתו הרעה לאכול לה כל הממון ואח"כ לקום ללכת חוץ מהעיר כדי שיצטרכו על כרחם להתרצות ממנו בגט בלבד ואם כן לא שייך הכא אין כתובה נגבית מחיים דה"ל כבע"ח שרואים בו שהוא מבזבז ממונו... ואין לומר דשאני ב"ח דאע"ג דלא מטי זימניה מכל מקום עתיד הוא לבוא בהכרח משא"כ זמן גבית כתובה דאפשר דלא יבא לעולם... דבנדון דידן כל הקטטות אינם רק בעבור שגילה דעתו שרוצה להניחה וכדי שלא יפרע לה נדונייתא חשב לקום ולברוח כדי שעל כרחה תתפייס בגט בלבד וא"כ ה"ל כאילו הגיע זמן הפרעון דהרי לגירושין עומדת לפי הנראה ממעשיו... וא"כ בנדון דידן ה"ל כאילו הגיע זמן הגביה כיון שגילה דעתו ומעשיו מוכיחים שזה הוא כונתו לגרשה וראיה ממעשה... דתותרנית... דמשמע בהדיא דכל שנראה כונתו שהוא לגרשה אע"ג שעדיין לא גירשה ואע"פ שיכול לטעון שאפילו היתה תותרנית לא היה מגרשה אפילו הכי כיון שיש אמתלאה ודברים הניכרים שדעתו לגרשה ה"ל כאילו גרשה כבר ואינו זוכה בירושתה, ואם כן בנ"ד אע"ג דלא גירשה עדיין, כיון שמעשיו מוכיחים שכונתו לגרשה ה"ל כאילו גרשה וכבר הגיע זמן גבית הכתובה, ואע"ג דהתוס' ז"ל פליגי עליה דרשב"ם... ואם כן בנידון דידן שיש אמתלאות ודברים הניכרים שבדעתו לגרשה כולי עלמא מודו לרשב"ם דה"ל כאילו ביאר בפירוש בפיו שהוא עומד לגרשה וכיון שכן הגיע זמן קרינן ביה..."

ועיין שם עוד שכתב לדחות דברי הטוען שאין להתיר לה לקחת הנדוניה כי אם בצירוף טענה למה הבעל אינו מקובל עליה, וסיים: "ולא שייך כלל בנידון דידן לא ניתנה כתובה לגבות מחיים."

המעיין בתשובת מהר"י הלוי יראה שעיקר הטעם להוצאת הכתובה מידי הבעל היה מחשש שיכלה את הממון ושוב לא יהיה מניין לגבות את הכתובה.

ועוד, כפי האמור שם, כוונת הבעל להרחיק נדוד ולאלץ את האשה לקבל את הגט על כורחה בלי לקבל את כתובתה. ובנידון דינן אין הבעל דוחק באשה להתגרש.

ועוד, כפי הנידון שם, חלק ניכר מן הכתובה כלל את הנדוניא שהביאה האשה לבעל ונכתבה בכתובה כפי שהיה מקובל בעבר.

ובעיקר הדין של חיוב בכתובה לפני מתן הגט, ביה"ד רואה לנכון לצטט את דברי הפוסקים בזה.

וז"ל המרדכי בריש המדיר:

"כתב הר"ם ז"ל כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מ"מ נפיק ממונא מיניה כאן דכיון דחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה אם לא הרשינו לכוף להוציא דאם היינו כופים ה"ל מעושה שלא כדין מ"מ כתובה מ"ט לא נפיק מיניה כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה הלכך מפקי' מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה."

הרי מפורש בדברי המרדכי, כי רק באופן שנפסק שהבעל חייב לתת גט ומסרב, יש לחייבו בדמי הכתובה. וכן כתב הרשב"א (חלק א סימן אלף קצב), וז"ל:

"ומיהו יוציא ויתן כתובה דקא אמרינן אומרים לו להוציא ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתובה. ואם לא רצה להוציא אין כופין להוציא שאין כופין אלא לאותן השנויי' במשנת המדיר וכו' אבל כאן אין כופין להוציא בשוטי אלא בגביית כתובתה כלומר שכופין אותו ליתן לה כתובתה עכשו ואם לא רצה והוא מורד מוסיף והולך."

ומקור דין זה מבואר בדברי הר"ן בסוף פרק המדיר, שהוא מהירושלמי (כתובות פי"א ה"ז), וז"ל הר"ן:

"ומהא שמעינן דכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה לא משמע כפייה בגט אלא בכתובה אי לאו דמפרשא מילתא בהדיא וכדאמרינן וכו' הלכך המדיר את אשתו מליהנות ומתשמיש המטה דתנן בהו יוציא ויתן כתובה, לא היו כופין אותו על הגט אלא על הכתובה."

וכן כתבו הרשב"א והריטב"א (כתובות דף עז).

וז"ל התשב"ץ (ח"א סימן א):

"ויש אונס אחר אעפ"י שהוא אונסו בגופו אינו אונס לגרש אלא שאונס אותו לעשות דבר אחד והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפייה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא.והראיה מדאמרינן בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות ואקשו עליה התם והא תנינן המדיר את אשתו וכו' עד יוציא ויתן כתובה ופריקו שמענו שמוציא שמענו שכופין וכתב זה הירושלמי ר"ח ז"ל בפירושיו. ופירש זה הירושלמי כך הוא שהם תרצו דהא ל"ק דאע"ג דתנן יוציא ויתן כתובתה כלום שמענו שכופין בתמיה דיוציא לחוד וכופין לחוד דכופין ר"ל שכיפין /שכופין/ אותו ממש לגרש ויוציא ר"ל שכופין אותו לפרוע כתובתה ואם מתוך כפייה זו רוצה לגרש יגרש וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרק אעפ"י".

וכן פסק הריב"ש (סימן קכז), וז"ל:

"דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה, דאמרינן עלה בגמ', בפ' אע"פ (סא:): יוציא ויתן כתובה, לא שיהיו כופין אותו על הגט. שכבר הסכימו כל האחרונים ז"ל, דבכל מקום שאמרו: יוציא ויתן כתובה, אין כופין על הגט, אבל כופין על הכתובה. ומבקשין על הגט, ואומרין לו שהוא חייב להוציא, ואם לא יוציא אין רוח חכמים נוחה הימנו, ושרי למקרייה עבריינא. אבל לעולם אין כופין אותו על הגט, לא בשוטים ולא בשמתא, זולתי באותן ששנינו בפרק המדיר (עז): ואלו שכופין אותן להוציא."

מבואר בדברי הריב"ש שגם במקום שאין הדין נותן לכופו על הגט, אבל כופין אותו על הכתובה במקום שיש עליו חיוב גט.

וכן כתבו המהרח"ש (חלק אבה"ע סי' מו) והמרלהב"ח (סימן לג) והמהרש"ק (ח"ג סימן מב) וכן כתב המהריב"ל (ח"ג סימן קב).

הרי שלדעת כל הפוסקים הנ"ל, כופין לתת כתובה מיד גם לפני הגט באופן שיש עליו חיוב לתת גט. וכן מבואר ברמ"א (סי' קנד סעיף כא).

בנידון דידן, אין פסק הדין המחייב את הבעל בגט, ולכן אין עליו חיוב לתת כתובה לפני סידור הגט.

עוד יש להעיר לב"כ המערערת, שבכל מקרה לא יוכל ביה"ד לקבוע את הסכום הסופי אלא לאחר שיפסוק בית המשפט בכל עניני הרכוש שבין הצדדים – ולאחר שיתברר חלקה של האשה באיזון המשאבים – וכמו שכבר הביע ביה"ד הגדול דעתו בעניין, כמובא בשורת הדין (יא, יב).

ניתן ביום ו' בטבת התשע"ג
(19/12/2012)