לפנינו ערעור על החלטות בית הדין האזורי מיום 7.4.10 אשר אישר את הסכם הגירושין שבין הצדדים.

לטענת המערערת אין תוקף להסכם הגירושין שכן הלה לא אושר בפני בית הדין כנדרש, וזאת בהתאם לחוק יחסי ממון סעיף 2:

"2. (א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו."

לטענת האישה הסכם זה אושר על ידי בית הדין בלי שרגל הצדדים לא דרכה באולם בית הדין, וללא שהצדדים דיברו עם אחד הדיינים, ועל כן לדעתה ההסכם בטל.

האישה מוסיפה וטוענת כי הליך זה נעשה בצורה קלוקלת מאחר שהבעל שילם 200 ₪ לפקיד כלשהו שסידר עבורו את קיצור ההליך. לעניין זה נדגיש כי קשה להעלות על הדעת ביושבֵי על מדין שיש להם קשר כלשהו לכך. מאחר ואף לא נטען כן על ידי האישה, הרי שאין מקום להתייחס לדברים אלו במסגרת דיון זה המתייחס כולו לנפקויות המשפטיות שנוצרו מחמת טענות האישה.

לעומת טענות אלו, לדבריו של בא כוח הבעל יש לקבוע כי הסכם הגירושין שריר וקיים. דבריו אלו נתמכים הם בשתי טענות. האחת, העובדה כי הגט ניתן בפועל על סמך הסכם גירושין זה, ומשחלק מההסכם בא לידי ביצוע, שוב אין מקום לביטולו. ובנוסף, לדבריו יש מקום לקבוע כי גם אם אין תוקף להסכם מכוח חוק יחסי ממון, הרי שעדיין יש תוקף להסכם מכוחם של דיני החוזים. דבריו אלו מבסס הוא על פס"ד ולנטין (ע"א 1581/92).

ב-25.12.11 התבקשה תגובתו של הדיין אשר אישר את הסכם הגירושין שבין הצדדים. בתגובתו כותב הדיין, כי להסכם הגירושין יש תוקף, שכן פרשנות האמור בסעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון לגבי כך שבית הדין נוכח כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית, אינה בהכרח כי על הצדדים להופיע בפני בית הדין, ובית הדין יכול להגיע למסקנה זו בין השאר על סמך חומר שהוצג לפניו או על סמך שאלות שנשאלו הצדדים על ידי סופר הדיינים.

קיים קושי מסוים בקבלת גישה זו, חוק יחסי ממון קובע כי באשרו הסכם ממון על בית הדין להיווכח כי בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו. הוראה זו באה על רקע יחסים מורכבים ועדינים הקיימים בין בני זוג, כאשר מתן אפשרות להגעה להסכם ביניהם עלול להביא לידי קיפוחו של הצד החלש.

כלשון בית המשפט העליון בע"א 4/80 מונק נ' מונק:

"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם."

אף שהערכאה המאשרת את ההסכם אינה אמורה לבדוק את תוכן ההסכם, התנה החוק האזרחי את אישור ההסכם בכך שערכאה שיפוטית תשקול ותקבע כי מדובר בהסכם שנעשה על דעת הצדדים – קרי: בהסכמה ובהבנת התוצאות. ברור כי שיקול דעת זה נעשה בדרך כלל לאחר ראיית הצדדים וחקירתם בהתאם לשיקול דעתו של הדיין, כדי לוודא כי אכן מדובר בהסכם אשר משקף את רצונם ודעתם החופשית של הצדדים.

לעניין זה מצריך החוק האזרחי את שיקול דעתו של בית הדין, היינו לא מדובר בהעברת אינפורמציה או שאלת שאלות פורמאליות גרידא שיש לשאול קודם אישור ההסכם, אלא שעל בית המשפט לנתח את התשובות המתקבלות ואת צורת אמירתם כדי להבין נכוחה כי מדובר בהסכמה חופשית של הצדדים. משכך, ברור כי דברים אלו אינם יכולים להתבצע על ידי סופר הדיינים. כבודו של הלה במקומו מונח, אולם לכלל דיין לא הגיע, ואין החוק מאפשר על דרך הכלל להסתמך על שיקול דעתו לעניין אישור הסכם ממון.

למרות האמור, יש מקום לדון בטענת האישה כי הסכם הגירושין בטל עקב הפגם שדבק בהליך האישור, וזאת משני טעמים.

הטעם הראשון נוגע לשאלה העקרונית בדבר תקפותו של הסכם ממון שלא אושר בבית משפט. דבר ברור הוא שככל הנוגע לחוק יחסי ממון, אין תוקף להסכם שכזה. אלא שעדיין יש מקום לכבול את הצדדים להתחייבויות ההדדיות שהוסכמו בחוזה מכוח חוק החוזים הכללי שאינו מצריך אישורו של בית משפט. גישה זו גובשה בפסק דין אבידור נ' אבידור ע"א 486/87. לעומת זאת, בפסקי דין אחרים נקבע כי אין תוקף חוקי להסכם שלא קיבל את אישורה של ערכאה שיפוטית: ראה פס"ד בע"א 490/77 דוד נציה נ' עליזה נציה לב (2) 621 (להלן – הלכת נציה), וכך פס"ד מונק ע"א 4/80.

בעניין העומד לפנינו נראה כי גם אם היינו מאמצים את הגישה השנייה, עדיין דין התביעה לביטול ההסכם להידחות.

בפס"ד רודן ע"א 151/85 האריך בית המשפט לקבוע כי במקום בו עברה תקופת זמן שבו הצדדים לא טענו לבטלות ההסכם, ולאחר שההסכם ברובו התקיים, אין מקום לתבוע את בטלות ההסכם. דברים אלו סומך בית המשפט על חובת תום הלב, ועל הצורך למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. לפיכך, במקום שנראה שהצדדים פעלו על פי ההסכם ולא טענו לבטלותו אין מקום לעורר בשלב מאוחר טענות בדבר בטלותו המשפטית.

עיקרון זה צוטט בהרחבה בפסקי דין שניתנו בערכאות אזרחיות ומכללם בבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני.

אכן בפסקי דין אלו מדובר על מקרים בהם חל שיהוי ניכר עד לטענות שנטענו כנגד ההסכם, אלא שנראה כי יש להבדיל מהותית בין סוגי ההסכמים שעליהם מדובר. יש חילוק רב בין הסכם אשר בא להגדיר מבחינה ממונית את זכויות הצדדים לבין הסכם גירושין, שכן הראשון יכול שיתפרש על פני תקופת זמן ארוכה בעוד השני מוגבל לזמן סידור הגירושין בין בני הזוג.

בנוסף, יש הבדל רב בין ענייני ממון בהם עדיין ניתן להחזיר את המצב לקדמותו על ידי שיפוי לבין ענייני אישות בהם התמורה שניתנה אינה הדירה, ואין אפשרות להחזרת המצב לקדמותו.

משכך נראה כי לגבי הסכמי גירושין הכוללים בתוכם הסכמה לגירושין מצד הצדדים, אין מקום לשמוע טענות משפטיות כלפי הסכם הגירושין בשעה שבני הזוג אימצו את ההסכם והתגרשו על פיו. שהרי אם אכן אחד הצדדים סבור כי קופח או כי ההסכם לא נעשה כדין היה צריך לעמוד על זכותו טרם הגט ולא לקבל את תמורת ההסכם, ורק אחר כן להעמיד את הצד השני בפני תביעה חדשה לביטולו.

בעניין זה נפנה גם לדבריו של המלומד נסים שלם בספרו יחסי ממון ורכוש, עמוד 174.

נעיר גם כי כל דרך אחרת יכולה לעורר שאלה חמורה ביחס לכשרות הגירושין, לעניין זה נפנה לתשובת המהר"ם מלובלין (סימנים קכד-קכו) ולתשובת גאוני בתראי (סי' נב).

גם בעניין העומד לפנינו נראה, כי יש לאמץ גישה זו ולקבוע, כי אין מקום להורות על ביטול ההסכם. כאמור, מדובר בהסכם אשר נחתם בין הצדדים וזאת לאחר שברור היה להם כי הגיעו לסוף דרכם המשותפת. לא מצאנו ביסוס לדברי האישה כי ההסכם נכפה עליה בצורה כלשהי, ואדרבא מהמסמכים שצורפו לתיק עולה תמונה מאוזנת לגבי פרידתם של בני הזוג. ואכן, הוגש תצהיר מטעם עורך הדין בפניו חתמה האישה על יפוי כוח להעברת הדירה, ובו הוא מצהיר כי שוחח עם עורך דינה של האישה טרם חתמה על ההסכם, וזה הבהיר כי ההסכם נעשה לרצונה של האישה, וכי האישה הייתה מודעת למשמעות ההסכם ולתוצאותיו.

בני הזוג הגיעו בהסכמה לשעריו של בית הדין וביקשו לאשר את ההסכם. לאחר שזה אושר פתחו תיק משותף לסידור גט, שבוצע כמה ימים לאחר מכן. לאחר הגירושין העביר הבעל את החובות על שמו כמוסכם, הילדים עברו למשמורת האם כמוסכם, והדירה נרשמה על שמו של הבעל כפי שהוסכם.

רק לאחר כשלושה חדשים פנתה האישה לבית הדין וביקשה את ביטול ההסכם. כפי שאמרנו, נראה כי יש לבחון את חובת תום הלב בהתבסס על חלקי ההסכם שקוימו מחד גיסא ועל השתהותה של האישה ביחס לפרק הזמן שנדרש לקיום ההסכם מאידך גיסא; ומאחר וכן, יש לקבוע כי אין מקום לביטול ההסכם.

זאת ועוד. אף שאמרנו שאין לאפשר את בדיקת הסכמת הצדדים והבנת תוצאותיו באמצעות סופר הדיינים, בדיעבד ועל רקע האמור לעיל, אפשר להסתמך על הלכת נציה שבה נקבע כי אישור הסכם ממון בפסק-גירושין אינו מצריך שהמאשר ייווכח תחילה באותם הדברים שהותנו באישור הסכם ממון על-ידי בית-המשפט. הוסבר שם כי יתכן שעצם המעמד של הנישואין או הגירושין מקנה להסכם משמעות ברורה ולכן לא הותנה התנאי לברר במיוחד אם מבינים הצדדים את משמעות ההסכם ותוצאותיו:

"... באשר לתנאים שחייבים להתמלא לפני שבית-המשפט מאשר הסכם ממון לפי סעיף 2 לחוק, יש לציין שסעיף-קטן (ג) קובע שאימות רושם הנישואין יכול לבוא במקום אישור בית-המשפט לגבי הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם; כמו-כן קובע סעיף-קטן (ד) שהסכם בין הצדדים שאושר בפסק-דין גירושין על-ידי בית-הדין דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעף 2 לחוק. וכאן יצויין שלגבי אימות על-ידי רושם הנישואין ואישור בפסק-הגירושין לא נאמר שעל המאמת או המאשר להיווכח תחילה באותם הדברים שהותנו באישור הסכם ממון על-ידי בית-המשפט. יתכן שעצם המעמד של הנישואין או הגירושין מקנה להסכם משמעות ברורה ולכן לא הותנה התנאי לברר במיוחד אם מבינים הצדדים את משמעות ההסכם ותוצאותיו. שונה המצב ביחסים שבין בני-הזוג בתקופת הנישואין, ואין ספק שבמשך שנות נישואין רבות בני-הזוג עושים בינם לבין עצמם כל מיני עסקות, הסדרים והסכמים לגבי פריט זה או אחר של רכושם וספק אם צריך לייחס לכל דבר כזה את המעמד של הסכם ממון במובן החוק הזה" (הלכת נציה, שם 624; ההדגשה הוספה).

על פי האמור דוחים את הערעור.


אני מסכים עם מה שכתבו עמיתַי, ורק אוסיף ואחדד כמה נקודות.

א. חוק החוזים (כללי) קובע כללים לביטול הסכם. כך לדוגמה, פרק ב, דן בביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. סעיף 14 דן בביטול עקב 'טעות' של המתקשר. סעיף 15 דן בביטול עקב 'הטעיה', סעיף 17 דן בביטול עקב 'כפיה' וסעיף 18 דן בביטול עקב 'עושק'. סעיף 20 קובע את דרך הביטול עקב אחת העילות הללו, ובו נאמר:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

בנידון שלפנינו, המערערת השתהתה למעלה משלושה חדשים עד שהעלתה טענה כנגד ההסכם. בכל התקופה הזו כבר לא הייתה נתונה תחת מרותו של המשיב-הבעל ולא היה לה לחשוש מפניו, ובכל זאת לא העלתה טענות לביטול ההסכם.

יתר על כן, בפרק זמן זה היא אף פעלה בהתאם להסכם. יש כאן חוסר 'תום לב' מובהק, כאשר צד מנצל את ההסכם לטובתו ולאחר שמיצה את זכויותיו לפי ההסכם, הוא מעלה טענות כנגד תוקפו.

בבג"צ 566/81 אליהו עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול ואחרים, בעמוד 9, נאמר:

"...סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61 (ב) לחוק הנ"ל משמשות הוראות שבסעיף 39 – 'ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים' – כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבת לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. כך נקבע כי הוראות סעיף 39 חלות גם לענין חיובים וזכויות המוענקים על פי דין – ולא מכוח תנאי חוזה – כגון הזכות הניתנת לצד לחוזה לבטלו, בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה פד"י לא (1) 828 בעמ' 836).

בנסיבות שלפנינו נעשה שימוש בזכות לטעון טענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על ידי בית משפט, בחוסר תום לב, ועל כן דין טענה זו להידחות" [הדגשות לא במקור].

פסה"ד הנ"ל ניתן לפני למעלה משלושים שנה, והוא אומץ על ידי כל בתי המשפט כנורמה שיפוטית מחייבת.

ב. עוד יש להעיר, כי אמנם היו פסקי דין שונים ממה שנאמר בע"א 486/87 אבידור נ' אבידור כנזכר בנימוקי עמיתי, אולם פסקי דין אלה קדמו לפסה"ד אבידור. לאחר מכן התקבל פסק דין זה כפס"ד מנחה.

ראה לדוגמה, בג"ץ 5385/95 ורבר נ' ורבר ואח', שאימץ גישה זו ודחה את העתירה, לא רק במקרה של שיהוי התביעה. שם מסכים בג"ץ עם דברי ביהמ"ש המחוזי שכתב:

" אפילו תאמר שנפלו פגמים בהליך האישור, גם אז יש להכיר בנפקותו המשפטית של ההסכם, הן מכוח פסק הדין שנתן לו תוקף, והן על פי דיני החוזים הכלליים, הרואים בהסכם שכזה, בלשון בית המשפט, 'הסכם סתם', שאינו הסכם ממון...".

ובג"ץ ממשיך:

בנסיבות אלה, נפקותו המשפטית של ההסכם, אליבא דבית המשפט המחוזי, כפולה: מלבד המחסום המהותי שהוא מציב כנגד תביעת האשה בקשר לנכס ביפו, יש בו גם כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט האזרחי להיזקק לתובענה, שהרי עצם הבקשה המשותפת מבית הדין הרבני לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק דין, מסרו בני הזוג בהסכמה, את הסמכות לדון בעניני הרכוש לבית הדין הרבני...".

ג. כבר אמרו חז"ל (ערובין, כט ע"א): "אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ". גם בנוגע לאישור הסכמי גירושין, קיימים מצבים בהם לא יכול ביה"ד או ביהמ"ש לקבל את הסכמתו של צד להסכם באופן בלתי אמצעי, והוא נאלץ להעזר בגורמים מחוץ למערכת השיפוטית הרשמית.

הדוגמה הבולטת ביותר היא כאשר אחד הצדדים נמצא בחו"ל והגט מבוצע על ידי שליח באמצעות רב מוסמך באותה מדינה. יחד עם סידור הגט חותם הצד הנמצא בחו"ל גם על ההסכם בפני אותו רב, אשר מאשר את חתימתו, וביה"ד מאשר את ההסכם לאחר מכן.

אפשרות זו מעוגנת בנוסח חוק יחסי ממון בין בני זוג עצמו. בסעיף 2 (ג1) נאמר: "הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, התשל"ו – 1976, ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית...".

ואילו בסעיף 2 (ב) שמתייחס לאישור בית המשפט או בית הדין הדתי, נעדרות המילים "שבני הזוג הניצבים בפניו".

משמעות ההבדל ברורה. נוטריון מנוע מלאשר הסכם כשבני הזוג אינם ניצבים בפניו, ואילו ערכאה שיפוטית רשאית לעשות כן.

גם בתי המשפט נוהגים באותה דרך כאשר יש לאשר הסכם שאחד הצדדים אינו בארץ, והוא מיוצג על ידי ב"כ. הדבר נקבע בתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ו-1984 תקנה 258כו:

"הוגשה תובענה לאישרו הסכם או לשינוי הסכם בענייני משפחה לפי סעיף 3 (ג) לחוק, יסביר בית המשפט לבעלי הדין, לפני אישור ההסכם, את משמעות הוראות ההסכם, ויברר שהם ערכו אותו בהסכמה חופשית. ואולם ראה בית המשפט כי נבצר מבעל דין להתייצב לפניו, רשאי הוא לערוך את הבירור האמור באמצעות בא כוחו או בדרך אחרת. זולת לגבי בירור לפי סעיף 2 (ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג- 1973, שעריכתו באמצעות בא כוח או בדרך אחרת תיעשה מטעמים מיוחדים שיירשמו". [הדגשה לא במקור]

אין ספק שלולא היו בתי הדין ובתי המשפט נוהגים כך, היו נותרות מאות עגונות ללא סיכוי לקבל גט. שכן ללא אישור ההסכם, לא היה ניתן לשכנע את הבעל לתת את הגט. וכבר היו מקרים ששלוחי ביה"ד הגיעו במסירות נפש לאסירים בבתי כלא ברחבי העולם, ובמדינות נידחות שזו היתה הדרך היחידה להציל את האשה מעגינות.

כאשר המחוקק קבע את הנוהל לאישור הסכם, כוונתו לנוהל שיש לנהוג במצבים רגילים.

אנו מודעים לעומס הרב על בתי הדין, שגובר במיוחד בערבי חגים ופגרה או מיד לאחריהם. לעתים על מנת שלא לדחות דיונים לחודשים רבים, במיוחד כאשר מדובר במתן פס"ד בהסכמה, מתפצל ביה"ד ומקיים במקביל דיון נוסף בלשכה, בדיין יחיד (על פי החוק) כאשר הדיין כותב בעצמו גם את הפרוטוקול וגם את פס"ד, וכל זה על מנת להקל על המתדיינים.

יש לזכור שנושא גירושין בטבעו טעון מאד מבחינה רגשית לשני הצדדים, וכאשר יש רצון טוב לסיים את ההליך בהסכמה, חשוב מאד שלא לדחות את הדיון, כי הדחיה עלולה לטרפד את כל ההסכם. עמידה על קוצו של יו"ד מבחינה פורצדוראלית, תביא נזק רב לכלל ציבור המתדיינים.

ד. בענין החשש לגט מוטעה כתוצאה מהפרת הסכם, הנזכר בנימוקי עמיתַי, ראה פסק דין של ביה"ד הגדול (תיק 7009-24-1 כ.נ. נ' כ. ר. ניתן ביום 22.1.06) בו נאמר בנימוקי הגר"ח איזירר שליט"א:

"אם ההנחה שההסכם פגום מבחינה משפטית או הלכתית נכונה, כי אז הבעל הוטעה לחשוב שהשיג את מבוקשו בהסכם ולמעשה לא השיג דבר. במקרה כזה כל מתן הגט היה בטעות כולל אמירתו שנותן את הגט 'ללא תנאי'. כי גם אמירה זו היתה בטעות כמו כל הגט. או שמא סבור שכבר נתקיים תנאו בכריתת ההסכם ולכן אמר 'בלי תנאי', אבל אם ההסכם אינו תקף אין בביטוי בלא תנאי שום משמעות".

וראה עוד, מה שכתבתי בנושא 'גט מוטעה' כתוצאה מהפרת הסכם גירושין, בקובץ שורת הדין, יב, עמ' שעו-שפ.

הרב אברהם צ' שיינפלד – דיין

כאמור, הערעור נדחה.

ניתן ביום כ"א בכסלו תשע"ב
(05/12/2012).