לפנינו בקשה לדיון ועיון מחדש בהחלטת בית הדין מיום 26.12.12 ותיקון פרוטוקול הדיון מיום 25.12.12.

הצדדים התגרשו ביולי 2011.

חלוקת הרכוש נקבעה בפסק דין של בית הדין דנן (למעט כב' אב"ד שהוחלף) מיום 4.12.11, ושם נקבע עקרונית כי אין בטענות הבעל כנגד האשה באשר לבגידתה כדי לפסוק חלוקת רכוש לא שוויונית, אף לאור סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

הבעל לשעבר ערער על החלטה זו, והעלה טענה חדשה לצורך קביעה לחלוקה בלתי שווה ברכוש. לפנינו החלטת בית הדין הגדול מיום 28.6.12 כי בית הדין האזורי ישוב ויעיין בתביעה לחלוקה לא שווה בגין השמעת טענות חדשות שלא עלו לפניו, וכלשון בית הדין הגדול בהחלטתו הנ"ל: "התיק יוחזר לבית הדין האזורי, ומזכות המערער לפנות לשם ולבקש להעלות את טיעוניו שיש כאן הפרת חוזה."

למעשה, הדיון בתיק זה נסב על השאלה, האם רשאי בעל דין להעלות טענות חדשות לאחר מתן פסק דין, וכן לגופו של עניין, בשאלה מהותית – האם רשאי בית הדין לבצע חלוקה לא שווה בזכויות הצדדים לאור סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, בגין בגידת האשה, אף לאור החלטת בג"ץ הידועה השוללת אפשרות זו, וזאת בגין טענת הפרת חוזה, הנגזרת מחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, סעיף 39.

בשאלות אלו התקיים דיון ביום 25.12.12, ובמהלכו עלו טענות הצדדים כדלהלן:

ב"כ התובע מפרט התביעה: חזרנו לכאן בעקבות החלטת בית הדין הגדול מיום 28.6.12. יש לאזן את הרכוש באופן לא שווה, משום טענה להפרת חוזה. קשר נישואין הוא חוזה מחייב, קשר משפטי, וכשחוזה זה הופר יש לבדוק זאת לפי חוק החוזים סעיף 39 וסעיף 12 וכן לפי פסיקת בית משפט העליון. כשייקבע שזה הפרת חוזה, יש לחלוק בחלוקה לא שווה לפי סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון.

ב"כ האשה-הנתבעת מגיב: בכתב הערעור לא עלתה טענה חדשה, ורק יומיים לפני מועד הדיון בערעור הוגשה בקשת הבעל לשעבר להשלמת טיעונים, טענות חדשות בדבר הפרת הסכם. טענה זו מבוססת על פסיקת בג"ץ שמתייחסת רק למקרה של הבטחת נישואין ולא לזוג שהיו נשואים בפועל. בבית הדין הגדול טענתי כי טענות אלו לא עלו לפני בית הדין האזורי, אף שהבעל לשעבר היה מיוצג. ע"פ החלטת בית הדין הגדול, על הבעל לשעבר לבקש להעלות את טיעוניו, ולשיטתנו הוא לא יכול, לאור תקנת קלו לתקנות הדיון. בסך הכל הבעל לשעבר מעלה טענות חדשות, וזה לא ניתן לעשות, הרי תמיד הוא ירצה להוסיף טענות. הבעל מצא עו"ד חדש עם רעיונות מכובדים, ופתאום רוצה להחזיר הכול אחורה.

לגופו של עניין מגיב ב"כ האשה-הנתבעת: נקבע חוק יחסי ממון, והוא הקובע בין בני זוג. בג"ץ התייחס למקרים דומים והדברים מצוטטים בהחלטת בית הדין האזורי, ונקבע כי אין הצדקה לסטות מהכלל של חלוקה שווה. פסקי הדין מדברים רק על הפרת הבטחה לנישואין, ולא אודות ברית הנישואין. פה חל חוק יחסי ממון, משום שהם נשואים, ופה לא מצא המחוקק מקום לקבוע כי חוק החוזים הוא זה שיכריע. רק נקבע סעיף 8 (2) באשר לאפשרות לחלוקה לא שווה ואודות כך בית הדין כבר נתן החלטתו. אין שום אסמכתא משפטית באשר למקרה כגון שלנו.

ב"כ התובע מגיב: הסמכות שייכת לבית הדין מכוח החלטת בית הדין הגדול. גם בפס"ד בית הדין האזורי נתניה מוזכר שהנישואין הן ברית. בבית המשפט העליון בערעור 5258/98 נאמר ע"י הנשיא ברק כי הבטחת נישואין היא הכנה לקשר משפטי מובהק. א"כ נישואין הם קשר משפטי מובהק. עד היום הציגו לפני בג"ץ את הבגידה כעונש, ולכן פסק מה שפסק, אך אני לא מדבר על עונש אלא על הפרת ברית הנישואין. יש משמעות לפסיקה מעין זו כדי שלא לעודד בגידות.

בהחלטת בית הדין מיום למחרת (שהובאה לאחר הצגת טענות הצדדים, כאמור) נאמר:

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומרים שהוצגו, לא נמצאה עילה לחרוג מהחלטת בית הדין מיום 4.12.11 או לשנות ההחלטה. בית הדין אינו סבור כי ניתן להעלות טענות חדשות לאחר פסק דין ולאחר שהצדדים ובאי כוחם קיבלו את יומם בבית הדין להשמיע כל טענותיהם, ולא מצא מקור לכך בתקנות הדיון. בנוסף, בהתאם לחוק יחסי ממון, שהוא החוק החל באשר ליחסי ממון בין בני זוג ובהתאם לפסיקות בג"ץ המוזכרות אף בהחלטת בית הדין נשוא הערעור, אין מקום להסתמך על חוק החוזים באשר לחלוקת רכוש בין צדדים נשואים.

עתה מוצגת בקשה מאת התובע, שכותרתה "בקשה דחופה לדיון ועיון מחדש בהחלטה ולתיקון פרוטוקול הדיון."

בבקשתו הנוכחית מצדיק טענתו לאפשרות הצגת טענות חדשות בבית הדין אף לאחר מתן פסק דין, וכן מצדיק טענתו כי לאור חוק החוזים, והפרתו בנידון דידן, לשיטתו, יש לחלק הרכוש באופן לא שוויוני, לאור סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון.

בהחלטה זו נבאר וננמק ההחלטה המקורית מיום 26.12.12.

העלאת טענה חדשה לאחר מתן פסק דין
טרם הדיון בשאלה זו נקדים בירור בשאלה מהותית. בבואנו לדון בחלוקת רכוש ע"פ חוק יחסי ממון, כמתחייב מפסיקות בג"ץ, האם ידון בית הדין ע"פ סדר הדין האזרחי, שהרי בהתאם לחוק האזרחי אנו חולקים הרכוש, או ע"פ סדר הדין התורני, עליו אמון בית הדין הרבני.

בשאלה זו נראה שהתשובה פשוטה. אמנם בית הדין מחלק את הרכוש ע"פ חוק יחסי ממון, כנדרש ע"י הפסיקה, ברם, חלוקת הרכוש עצמה מתבצעת ע"י בית הדין ע"פ דין תורה. כידוע, מקפידים בתי הדין לבצע קניין כהלכתו עם הצדדים באשר להסכמתם לחלוקת הרכוש ע"פ מנהג המדינה (קרי – חוק יחסי ממון), כך שלמעשה, אף שחלוקת הרכוש אינה בהתאם לכללי וגדרי השולחן ערוך, אך בקניין שעורכים הצדדים, הם מקנים אף את החלק שאינם זכאים לו, לטובת הצד השני, ממילא חלוקת הרכוש נעשית בהתאם לדין תורה.

אף במקרה בו לא נעשה קניין, ידועה פסיקת חלק מדייני ישראל כי חלוקת הרכוש ע"פ חוק תואמת את ההלכה הדתית, וראו לדוגמה פסק דין בית הדין הגדול תיק 873705/1, בו כתב הג"ר ציון אלגרבלי שליט"א כך:

"ובר מן דין, בנידוננו לא צריך לכל האמור מאחר וכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא, ובפשטות נראה שגם על דעת מנהג עתיד הוא נושא. המנהג מחייב הצדדים ובפרט בעניין חלוקת רכוש. הקפדת המלכות שחלוקת רכוש תידון לפי החוק (אלא אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי דין תורה), גורמת כי המנהג השתרש ביותר, ולכן יש ללכת על פיו. ויש גם מקום לומר, שכשהמלכות מקפדת דינא דמלכותא דינא בשלטון ישראל."

כך שהמסקנה המתבקשת היא שחלוקת הרכוש המתבצעת בין כותלי בית הדין הרבני, תידון ע"פ סדר הדין הדתי עליו אמון בית הדין, ולא ע"פ סדר הדין האזרחי.

ומהי אכן עמדת הדין האזרחי בשאלה זו – האם רשאי בעל דין להעלות טענות חדשות לאחר מתן פסק דין?

בדרך כלל מקובל עקרון "סופיות הדיון" בבית המשפט האזרחי, ואין לפתוח דיון חדש לאחר מתן פסק דין.

בעניין זה, ראה מה שנכתב בפס"ד בית הדין הגדול, תיק 1-64-9683 מפי כב' הדיינים שליט"א הרב שלמה משה עמאר – נשיא, הרב עזרא בר שלום והרב חגי איזירר:

"אמנם במשפט האזרחי, אין הסדר חקיקתי לענין דיון חוזר בענין שהוכרע בפסק דין חלוט. במשפט האזרחי נהוג היה כמעט לקדש את עקרון "סופיות הדיון" ועקרון "מעשה בית דין". למרות זאת, חלו שינויים והתפתחויות בשנים האחרונות, אשר קרבו את משפט המדינה למשפט העברי. בשורה של פסקי דין נקבע כי לבית משפט אזרחי נתונה סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין. נקבע שם כי היסוד העומד בבסיס הדיון החוזר הוא האיזון בין שני אינטרסים – בין אינטרס הסופיות של פסק הדין והאינטרס לפיו לא יוטרד בעל-דין בהליכים חוזרים, לבין האינטרס שלא יישאר על כנו פסק-דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות או התגלותן של ראיות חדשות, לבלתי צודקת לחלוטין.

בעבר, הפסיקה בה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בענין אזרחי, התייחסה בעיקר, למקרים בהם הסתמך המבקש על עילת התרמית, היינו הטענה כי פסק הדין שניתן נגדו הוגש במירמה. הלכה זו הורחבה, וכיום מכירה הפסיקה האזרחית באפשרות העקרונית לבטל פסק דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות, לאחר מתן פסק דין סופי, שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין (ראו: ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא נ' בית טלטש בע"מ ואח', פדאור (לא פורסם) 01 (1) 440; עא 417/89 סעד חסן סעד אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים מה (4) 641)."

בנוסף לאמור לעיל באשר למגמה המתרחבת בבתי המשפט באשר לכך, ראה פס"ד בית המשפט העליון (ע"א 271/75) מפי כב' השופטים שמגר, מני וכהן (ומצוטט אף בתוך טענות התובע), שם נאמר כך:
"אולם, מקום בו מדובר על העלאתה של טענה משפטית שהיא במסגרת עילת התביעה והנובעת מן הנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים ופתוחים בפני בית המשפט ובפני הצד שכנגד, הרי אין לנעול את הדלת מפניה... לשון אחרת, כאשר טענה משפטית מועלית לראשונה בערכאת הערעור אך היא מעוגנת בעובדות שאינן שנויות במחלוקת ואינה אלא בגדר פרשנות משפטית במסגרת עילת התביעה וכתבי בית הדין, יהיה זה נכון להתיר השמעתה של טענה זו."
כך שאף ע"פ סדר הדין האזרחי, קיימת מגמה לאפשר במקרים מסוימים אפשרות להעלאת טענות חדשות אף לאחר מתן פסק דין.

ברם, כאמור לעיל, בסוגיית חלוקת רכוש, אף אם נחלקו בהתאם לחוק יחסי ממון, סדר הדין הדתי הוא זה שעל פיו ינוהל הדיון והתיק, ובשל כך נבחן את עמדת ההלכה התורנית בשאלה זו.

סתירת הדין על סמך טענות משפטיות חדשות – בהתאם לאמור בתקנות הדיון
ראשית, ראו תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג, תקנות קכט–קלא, באשר לסתירת דין ודיון מחדש ביוזמת בעלי הדין, בהם נאמר כך:

"קכט. דיון מחדש לבקשת בעל דין
(1) בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

(2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם.

קל. הדיון בבקשה
(1) בית-הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.

(2) החליט בית-הדין שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה, רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור.

קלא. פסק דין
אחרי הבירור, כאמור, בפרק זה, יאשר בית-הדין את פסק-הדין או יבטלו ויוציא פסק-דין חדש.

הרי שלשון התקנה [קכט (1)] היא "... על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם", משמע שכאשר מדובר על טענה משפטית חדשה, ולא עובדתית, לא יהיה רשאי בעל דין לבקש דיון מחדש.

מחמת סיבה זו כתב בית הדין בהחלטתו המקורית כי "בית הדין אינו סבור כי ניתן להעלות טענות חדשות וכו', ולא מצא מקור לכך בתקנות הדיון."

זאת בניגוד לטענת ב"כ התובע, כי בתקנות הדיון נאמר כי קיימת אפשרות זו.

ברם, להלן נראה כי אכן קיימת אפשרות ע"פ הדין להעלות טענות מסוימות חדשות אף לאחר מתן פסק דין, וממילא נראה לומר כי הלשון בתקנות הדיון [תקנה קכט (1) ] "... על סמך טענות עובדתיות" אינו מדויק, ואינו בא לשלול הוספת טענות משפטיות שלא עלו עד כה ע"י בעל דין טרם מתן פסק הדין (וראה אף האמור בפס"ד בית דין רחובות בתיק מספר 62235-24-2 באשר לכך, מפי הרב יהודה שחור שליט"א, ופורסמו הדברים אף בקובץ שורת הדין כרך יד עמוד תיז והלאה, שם כתב לאחר הבאת לשון התקנה הנ"ל: "נציין כי בספר סדר הדין (= לפרופ' אליאב שוחטמן) עמוד 437 ישנה התייחסות לבקשת בעל דין לסתירת הדין על סמך טענות משפטיות, ברם, אין אנו צריכים להכריע במחלוקת זו וכו'"). בעניין זה, ראה האמור בספר סדר הדין פרק יח 5, ב עמוד 1319 שכתב: "ע"פ תקנה קכט(1) לתקנות הדיון, תשנ"ג, מוגבלת אמנם זכותו של בעל דין לבקש דיון מחדש 'על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות', אבל דומה שלא היתה כאן כוונה לשלול מבעל דין את זכותו שע"פ דין לסתור את הדין גם על סמך טענות משפטיות".

ואכן, ע"פ הפסיקה ההלכתית בבתי הדין, קיימת אפשרות לסתירת הדין ע"י טענות משפטיות חדשות שלא הובאו עד עתה לפני בית הדין, ויבואר להלן.

סתירת הדין על סמך טענות חדשות – הפסיקה ההלכתית
למעשה יש מקום לדון בשאלה, האם בידי בעל דין לסתור את הדין על סמך טענות חדשות שלא טען בעת הדיונים עד למתן פסק דין (בעניין זה, ראה בספר "סדר הדין" לפרופ' אליאב שוחטמן, פרק יח). ראה שו"ת שואל ונשאל, ח"ה, חו"מ, סימן ח, שסבר שהזכות לסתור הדין אינה אלא על סמך ראיות חדשות, ומנמק דינו בכך, שבשו"ע מובא רק שרשאי בעל דין לסתור הדין על סמך ראיות חדשות, אך לא מצוין כי רשאי לסתור אף על סמך טענות חדשות.

ברם, מתוך דברי הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' תתצט) משמע כי אכן ניתן להעלות טענות חדשות אף לאחר מתן פסק דין, שכתב: "שאין לבית דין לקבוע זמן על טענותיהם שלא יוכל לטעון עוד ולחזור ולטעון ולבטל זכותיה". וראה אף האמור בשו"ת הרא"ש (כלל יג אות כ): "ולאו דוקא עדות וראיה, אלא הוא הדין אם טען טענה אחת ולא שאלו הבית דין אם יש לו עוד טענות או זכויות אחרים, שיכול לטעון אחר כך טענות אחרות שאינן סותרות את הראשונות, ולסתור בהן את הדין". הרי שאף לאחר פסק דין, יהיה ניתן לסתרו על סמך טענות חדשות.

ראה אף האמור בסמ"ע חושן משפט (סימן כ ס"ק א) באשר לדין השו"ע בסעיף א אודות סתירת הדין בראיות חדשות (שעליו כתב הגר"א ס"ק א שאיירי אף לאחר פסק דין): "והוא הדין אם קבעו בית דין זמן לבעל דין שיבוא לטעון ולא בא לזמנו, שעדין יכול לטעון אחר כך, דאין כח ביד בית דין לקבוע זמן שלא יוכל לחזור ולטעון, אם לא שקנו מידו". וכן ראה האמור שם בס"ק ה, שם מביא את תשובת הרא"ש הנ"ל, שיכול בעל דין לטעון אחר כך טענות חדשות, כל שאינן סותרות את הראשונות.

בנוסף, ראה האמור בפס"ד בית הדין הגדול הנ"ל, שם הביאו מקורות לסתירת הדין ע"י הצגת ראיות או עדויות חדשות, ובהמשך הדברים כתבו כך:

אכן, ההגיון, השכל הישר ועקרונת המוסר, הצדק והיושר מחייבים, כי פסק דין שיסודו בטעות, יבוטל, בלי תלות במועד הגשת בקשת הביטול או באופיה. פסק דין שיסודו בטעות, יוצר מציאות משפטית מעוותת, שאינה תואמת את המציאות העובדתית. תפקידו של בית הדין הוא לפסוק "דין אמת לאמיתו". אסור לו לבית הדין, להותיר פסק דין מוטעה על כנו, אך ורק בשל העובדה, כי כבר ניתן פסק דין. כך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט, י"ז, ח': "דיין שדן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמיתו."

דברים אלו מתאימים אף כאשר מדובר על ראיות משפטיות חדשות, אשר בגינן יתכן וקיים צורך בתיקון פסק הדין, כדי לשאוף להוציא פסק דין מתוקן ואמיתי בתיק.

וראה אף האמור בקובץ שורת הדין כרך יב, מאמרו של הרב שלמה שפירא שליט"א, אב"ד נתניה, שם עסק בסתירת הדיון, וכתב בתוך הדברים לאחר הבאת המשנה בסנהדרין לא ע"א:
"ומבואר ממשנה זו שמעיקר הדין אף אם נגמר הדין ואף אם נפסק, אם התגלו עובדות וראיות חדשות, סותרים ומחזירים את הדין. וטעמא דמילתא דאין אנו הולכים בדין תורה אחרי הפרוצדורה הפורמלית של המשפט (כפי הנהוג במשפט האזרחי), אלא דנים על פי הדין המהותי ובירור האמת, וכל מי שמחזיק ממון חבירו שלא כדין, אף אם החזיק ע"פ פסק של בית דין, הרי הוא גזלן, וחובה להשיב הממון לבעלים האמיתיים. ואם התברר שהיתה טעות בדין, חובה על האדם וחובה על הבית דין לדאוג להחזירו, ולא אמרינן מה שהיה היה."
כך א"כ ינהג אף בית דין זה.

הלכך, אף שנאמר בתחילת ההחלטה הקודמת נשוא הבקשה, ההחלטה מיום 26.12.12, כי לא נמצא בתקנות הדיון מקור להחזיר את הדין בטענות חדשות, בכל זאת בית הדין לא נעצר בכך, ופנה בהמשך החלטתו לעסוק בפן המהותי, כאמור בהמשך החלטה זו וכפי שיובהר להלן, לאור הדברים האמורים לעיל, כי בדרך כלל, כל עוד לא סותרת הטענה החדשה את קודמותיה וכל עוד לא הצהיר בעל דין כי אין לו טענות נוספות (הגבלות המובאות בהלכה), יהיה ניתן לשמוע טענה חדשה, לשם בירור האמת ופסיקת דין אמת לאמיתו.

נימוק זה מבהיר את חלקה הראשון של ההחלטה הקצרה המקורית של בית הדין מיום 26.12.12 בשאלה זו.

עתה נעבור להבהרת חלקה השני של ההחלטה הנ"ל.

חלוקה רכוש לא שוויונית לאור חוק החוזים (הפרת חוזה)
ובכן, בהחלטתו המקורית של בית הדין מיום 26.12.12, נשוא בקשה זו, נקבע כך:

"בנוסף, בהתאם לחוק יחסי ממון, שהוא החוק החל באשר ליחסי ממון בין בני זוג ובהתאם לפסיקות בג"ץ המוזכרות אף בהחלטת בית הדין נשוא הערעור, אין מקום להסתמך על חוק החוזים באשר לחלוקת רכוש בין צדדים נשואים."

החלטה זו נומקה בכך כי לאור קביעת המחוקק, רק חוק יחסי ממון ופסיקת בג"ץ המבארת החוק, הם אלו שיקבעו בין בני זוג באשר לחלוקת רכוש, שאם לא כן, נשמטת הקרקע מתחת רגליו של חוק זה.

ואכן, הנחה זו מצויה אף בהחלטת בית המשפט לעניני משפחה, ראה תמ"ש 10541-03-11 מ.ז. נ' א.ז. מאת כב' השופט אסף זגורי (בסוגיית פסיקת פיצויים בגין בגידה במסגרת חי הנישואין), ומכיוון שהכרעות בשאלת חלוקת זכויות ורכוש מכח חוק יחסי ממון נובעות מההיבט המשפטי, ולאו דווקא ההלכתי, נציג עמדתו האמורה בפסק דינו.

וכך כתב בסעיף 27 לפסק דינו:

27. אקדים אחרית לראשית ואציג קביעתי ומסקנתי כבר כעת: דין העתירה לחייב הנתבעת בפיצוי נזיקי בגין בגידה דינה להידחות על הסף ולגופה.

וראה עוד מה שכתב בסעיף 28.4:

28.4. באותה החלטת הביניים, קבעתי כי באופן עקרוני, בגידה של בן זוג ברעהו עשויה להקים עילת תביעה נזיקית וחוזית (סעיפים 21-29 להחלטת הביניים). עם זאת עמדתי כבר אז על הקשיים הנלווים לבירור תביעה מסוג זה שעה שקשה להגדיר אימתי התנהגות פלונית תיחשב "בגידה" ואימתי לאו. עוד הצבעתי על החשש מניסיון להכניס את עיקרון האשם בדלת האחורית באמצעות טענת "בגידה". הרתעתי מפני החדירה למרחב הפרטי של הנתבע בתביעות מסוג זה והתרעתי מפני מדרון חלקלק בפגיעה בזכויות יסוד של בעלי הדין (סעיף 35 להחלטת הביניים).

ובעיקר ראה מה שכתב שם בסעיף 30:

30. בירור התביעה העלה, כי התובע ביקש לעשות שימוש בטענת הבגידה והניאוף של אשתו ללא הבחנה של ממש מתביעתו הרכושית. בכך הוא ביקש למעשה להכניס את "עיקרון האשם" בדלת האחורית של חוק יחסי ממון אשר קבע ניתוק מוחלט משאלת האחריות לפקיעת הקשר (ראה בהקשר זה ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג (3) 205 שם נקבע כי לאשם היחסי של אחד מבני הזוג אין קשר לזכויות ברכוש המשותף וכן ראה: ע"מ (י-ם) 473/03 ש' א' נ' צ' א' ואח' [פורסם בנבו] (06/05/2004) ).

ובהמשך לכך, האמור בסעיף 31 לדבריו:

31. בהחלטת הביניים קבעתי, כי ככלל יש לצמצם המקרים בהם תוכר עילת הניאוף כעילת תביעה ויש לקבוע, כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות טבועה לדחות תביעה שכזו לפי שיקול דעתו אם היא עלולה לערער את בסיס האיזון הרכושי בין הצדדים או אם עולה חשש שהיא נועדה להכניס את עיקרון האשם לדיון בענייני איזון המשאבים. בנסיבות שלפניי וללא קשר למהימנות בעלי הדין בטענות הניאוף או הבגידה, נהיר כי יש מקום לסלק התביעה על הסף כעת, לאחר שמיעת העדויות שעה שהוכח שנעשה שימוש לא ראוי בטענת הניאוף להשיג הישגים כספיים מהנתבעת שהתובע ככל הנראה לא יכול היה להשיגם באמצעות איזון המשאבים.

ובכן, בית הדין, בהחלטתו נשוא הבקשה לעיון מחדש, סבר כנ"ל, כי אין להכניס "בדלת האחורית" לחוק יחסי ממון טענות המבוססות על סברה צדדית, שאין מקורה בחוק עצמו, ובכן בעצם לאיין את כוונת החוק ופסיקות בג"ץ שבעקבותיו, ומכאן באה הכרעתנו בסוגיה זו.

באשר לבקשה לתיקון פרוטוקול, בית הדין אכן זוכר כי ב"כ התובע ציין את תקנה קנג לתקנות הדיון. ברם, במידה ולצד השני השגה על כך, רשאי הוא לומר דברו בתוך 5 ימים.

הרב יצחק אושינסקי – דיין

ראיתי מש"כ חברנו הרה"ג ר' יצחק אושינסקי שליט"א, ודבריו דברי טעם, אלא שלדעתי אין צורך בכל זה שכן לא מצינו בתורת מרע"ה עילת הפרת חוזה עקב בגידה בחיי נישואין, וודאי לא עילה המחייבת אותנו לשנות את החלטתנו הקודמת.

הרב ישראל דב רוזנטל – דיין

לאור האמור, בית הדין עומד על החלטתו מיום 26.12.12.

באשר לבקשה לתיקון פרוטוקול, בית הדין אכן זוכר כי ב"כ התובע ציין לתקנה קנג לתקנות הדיון. ברם, במידה ולצד השני השגה על כך, רשאי הוא לומר דברו בתוך 5 ימים.

ניתן ביום כ"ה בטבת התשע"ג
(07/01/2013).

הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד

הרב יצחק אושינסקי – דיין

הרב ישראל דב רוזנטל – דיין

---

---