|
ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב יצחק שמואל גמזו הרב יצחק אושינסקי הרב ישראל דב רוזנטל |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 898084/4 | |
| תאריך: |
כ"ד בטבת התשע"ג
06/01/2013 | |||
| תובע |
פלוני
בא כוח התובע עו"ד רוזינר איילת דהאן | |||
| נתבעת |
פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד מיכאל הוכהויזר | |||
| הנדון: | חלוקת רכוש – כריכה, כתובה/פיצוי גירושין | |||
| נושא הדיון: | חלוקת רכוש ע''פ דין תורה, דין מתנות שנתנו הורים ודין עד שהוכן מראש | |||
החלטה
לפנינו תביעת גירושין של הבעל.
פרטי טענות הצדדים מובאות אף בהחלטת בית הדין מיום 5.11.12 (דיון שהתקיים לפני דיין יחיד, בהסכמת הצדדים).
בהחלטה הנ"ל אושרה הסכמת הצדדים להתגרש, אך נקבע כי בשלב זה נעסוק בחלוקת הרכוש עוד טרם הגט.
חלוקת רכוש ע"פ דין תורה
בהחלטת בית הדין הנ"ל הובא כי הצדדים הסכימו לחלוק הרכוש ע"פ דין תורה, וכך נאמר שם:
ואכן, הדיון הרכושי שיפורט להלן, יעסוק בחלוקת הרכוש בהתאם לגדרי הלכה בלבד. זאת לאור סעיף 13 (ב) לחוק יחסי ממון הקובע כי –
מזונות אשה
בדיון הקודם התייחס בית הדין אף לתביעת האשה למזונותיה, וכך נאמר שם:
בדיון האחרון שהתקיים ושיוצג להלן כמעט והושלמה התמונה, כאשר נידונו שאר העניינים הפתוחים שבין הצדדים.
בית הדין פתח את הדיון בשאלת חלוקת הרכוש.
טענות הצדדים – חלוקת רכוש
ב"כ הבעל מפרטת הרכוש לחלוקה לשיטתה: הרכוש הקיים הוא מטלטלין כלליים, כן מטלטלין של הבעל שקנה לפני הנישואין והאשה נטלה זאת, ציוד משרדי, תמונות של הילדים שהאשה נטלה.
ב"כ האשה מגיב: לגבי המיטלטלין, המיטלטלין נדרשים לגידול הילדים. מיטלטלין כבדים, מקרר וציוד חשמלי, נקנו ע"י הורי האשה ערב החתונה, הם שלמו ישירות לחנויות, ולכן לא רואים זאת בחשבון הבנק. ההורים שלמו במהלך החיים מזומן לצדדים. לכן הציוד הנ"ל לא אמור להיות לבעל. הציוד המשרדי של הבעל נשאר אצלו. למעלה מ-200,000 ש''ח נתנו ההורים לצורך הצדדים, מהחתונה והלאה.
ובכן, באשר למיטלטלין המשמשים את הילדים, מומלץ כי הבעל יותירם ביד האשה, ללא קיום דיון או מחלוקת. באשר לתמונות הילדים, מומלץ כי האשה תשתף את בעל בתמונות הילדים, באופן צודק וחכם, כאשר שני הורים יוכלו להחזיק ברשותם תמונות נאותות של הילדים. באשר למטלטלין נוספים, ראו האמור להלן.
דירה הרשומה ע"ש הבעל
ב"כ הבעל טוענת כי הדירה הרשומה ע"ש הבעל, שייכות לו בלעדית. לטענתה, מדובר בדירה שהוא קנה לבדו והרשומה על שמו עוד טרם הנישואין. והוסיפה: אבי האשה נתן כ-30,000 ש''ח לפני החתונה, אך הורי הבעל נתנו מעל 70,000 ש''ח לאולם ולהוצאות חתונה, סך שלא נכנס לבנק. הכנסות החתונה נכנסו לחשבון הבנק של הצדדים.
ב"כ האשה מגיב באשר לדירה: אין חולק שהדירה רשומה ע"ש הבעל, אך טרם הנישואין הבעל הבטיח שיעביר מחצית מהדירה ע"ש האשה, ולכן ההורים של האשה העבירו כספים רבים כתמיכה. במועד הנישואין הדירה הייתה שווה כ-300,000 ש''ח, כך שהורי האשה נתנו יותר ממחצית. ההורים תמכו בכל מהלך החיים. לחתונה כל צד שילם 35,000 ש''ח.
לשאלת בית הדין, האם יש לאשה ראיות כי הכספים שנתנו הורי הבעל, אם אכן נתנו, היו בתנאי לרישום הדירה גם ע"ש האשה, השיב ב"כ האשה אין ראיות כי ההורים נתנו את הכסף כנגד רישום הדירה.
ובכן, באשר לדירת הצדדים, בית הדין לא מצא בטענות שעלו עילה לשלילת בעלותו הבלעדית של הבעל בדירה. בית הדין לא שמע כל הנחה סבירה או אסמכתא מבוססת מצד האשה לטענתה כי הבעל התחייב לרשום מחצית הדירה על שמה או כי התחייב להוריה לנהוג כך תמורת הטבות כספיות מצידם. כמו כן לא הוכח לפנינו כי אף הנתינה של ההורים לזוג, אם אכן כך היו פני הדברים, הותנתה ברישום מחצית הדירה ע"ש האשה או שאכן זו היתה כוונתם בנתינה. לאור האמור אין מניעה לקבוע כי הדירה הרשומה על שם הבעל, שייכת באופן בלעדי לבעל.
מוצרי החשמל שבידי האשה
באשר למוצרי חשמל שנקנו ע"י הורי האשה, לטענת האשה, טוען ב"כ האשה כי הם נהגו כך כדי שמחצית הדירה תעבור לידי האשה.
אף באשר לכך, ראה האמור בפסקה הקודמת, אף בהנחה כי אכן כך היו פני הדברים. וראה עוד האמור להלן.
דין מתנות שקנו הורי האשה לצדדים – האם חוזרות בגירושין לאשה?
פה המקום לשאול, במידה ויוכח כי אכן הורי האשה רכשו את מוצרי החשמל הבסיסיים לצדדים או שלא תהיה הכחשה באשר לכך, האם מחובתו של הבעל להשיב המתנות לאשה עצמה, או שמא נטען כי זו מתנה לצדדים, ואינם חייבים להשיב זאת להורים בעת הגירושין, כדין נותן מתנה לאוהבו ונעשה שונאו?
ובכן, עי' פד"ר יא עמוד 126 (נימוקי הגר"ש דיכובסקי שליט"א) שכתב:
לאור התשובה הנ"ל, במידה ומוצרי החשמל נתנו ע"י הורי האשה לצדדים לצורך תשמישי הבית, היה מקום לפסוק בנידוננו כמסקנת המבי"ט הנ"ל שחוזרות המתנה לאשה.
ברם, בנידון זה קיימת לכאורה סתירה בדברי המבי"ט עצמו. וראה המשך הדברים בפס"ד שם:
ע"כ מהפד"ר שם.
ועיין באר היטב אבן העזר סימן צ"ט ס"ק ז שהביא הסתירה הנ"ל, וכתב "וכנה"ג הביא תשובת מהר"א וכו', שכתב מנהג פשוט דלא כהריב"ש ז"ל, ואפי' מתנות שנותנים לה אחרים, הכל לבעל."
ועי"ש פת"ש ס"ק ז שהביא שיטת מהר"ח מזרחי כי מתנה שנתנה האשה או קרוביה לבעל, אפי' אם מגרשה מדעתו, הכל שלו, ואינו מחזיר כלום. והביא שכן מובא בעוד פוסקים, משום הסברא "דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם". ולכן לדעתם מה שנותנים לחתן קיטל או טלית, אינו צריך להחזירם, כשמגרש את אשתו.
והמשיך וכתב בפד"ר שם:
לאור מסקנתו, יש להותיר את מוצרי החשמל שנקנו ע"י ההורים, אם יוכח כך, בידי זה שמחזיק בהם, קרי – בידי האשה.
בענין זה דנו גם בביה"ד הגדול (ערעור על פסה"ד הנ"ל, פד"ר יב עמוד 183), ושם הביא הג"ר שאול ישראלי זצ"ל ביאור אחר בכל ענין מתנות שנקנו לשימוש משותף. למעשה כתב כך לאחר הבאת שתי תשובות המבי"ט הנ"ל:
והוסיף בהמשך דבריו:
לאור האמור, במידה ויוכח כי מוצרי החשמל נקנו ע"י הורי האשה או שלא תהיה הכחשה בכך, ולאור העובדה כי האשה היא המוחזקת במוצרים אלו, יש מקום לשקול להורות כי הבעל לא יוכל להוציאם מידה, מדין ספק או מדין ודאי, בהתאם לשני פסקי הדין שהובאו.
זכויות כספיות
ב"כ האשה מוסיף: יש גם זכויות סוציאליות ע"ש הבעל, ויש לחלקם.
ב"כ הבעל מתנגדת לכך ומגיבה: האשה למדה על חשבון הבעל. הבעל שילם את לימודיה של האשה, ואחרי שהיא סיימה את התואר היא עזבה.
באשר כך, בית הדין אינו מוצא עילה כי הזכויות של הבעל לא יוותרו בבעלותו הבלעדית, שהרי ע"פ דין תורה, אין מחובתו לחלוק עם אשתו בזכויותיו אלו הנובעות מעצם עיסוקו והינם פירות עבודתו.
הלוואה שנפרעה מהחשבון המשותף
ב"כ האשה תובע: הבעל נטל הלוואה לצורך הדירה בסך 60,000 ש''ח וההלוואה נפרעה מהחשבון המשותף, מתוך ידיעה של האשה שזו דירה משותפת. אם יסבור בית הדין שהדירה של הבעל, הרי שההלוואה נפרעה מהחשבון המשותף, ויש להחזיר חציה לאשה.
הבעל מגיב: בגיל 27 קניתי את הדירה. קניתי אותה מהכספים של המל"ל שקבלתי מהוריי. קניתי אותה בלא הלוואה ובלא משכנתא. הדירה שלי עוד קודם לנישואין, עוד לא הכרתי את האשה כשרכשתי את הדירה. שנה ומשהו לפני החתונה לקחתי מהבנק "הלוואה לכל מטרה", ללא ריבית, והכנסתי זאת לחשבון פיקדון. בכסף זה השתמשתי בתקופת הנישואין. פרעתי זאת במשך כמה שנים, אולי כ-900 ש''ח לחודש, זו הלוואה שנגמרה לפני כמה חודשים. מעולם לא אמרתי שארשום את הדירה ע"ש האשה. באשר לטענת האשה לקבלת חלקה בפירעון ההלוואה, אמנם גם האשה שילמה להלוואה במשותף עמי, אך הכנסתי את הכסף לתוך החיים המשותפים, לצורך הנישואין. הדירה נקנתה בשנת 2007, בתאריך 4.11.07.
ב"כ האשה מוסיף: אכן הלוואה נלקחה לפני החתונה, ביום 15.7.07, הם נישאו שנה וחודשיים לאחר מכן. הבעל לא הכניס כלום מכך לנישואין מכך. לאור התאריכים, ההלוואה נלקחה לצורך רכישת הדירה, ונפרעה ע"י שניהם בסך כ-1000 ש''ח לחודש. הפיקדון שחיו ממנו היו מתנות החתונה. אכן, יש להוריד 13 תשלומים מהתביעה שלנו, אותם הבעל פרע בלעדית עד החתונה.
למעשה, תביעת האשה בגין החזרי פירעון הלוואה מסתכמת ב 60,000 ש''ח פחות 13,000 ש''ח, סה"כ 47,000 ש''ח.
למעשה חלוקים הצדדים בשאלה נוספת, האם הלוואה זו נוצלה לצורך חיים משותפים לאחר הנישואין, או שמא היא מימנה את קניית הדירה ע"י הבעל, כאמור לעיל.
באשר לכך, בית הדין מעיר כי לאור סמיכות התאריכים בין נטילת ההלוואה ע"י הבעל לקניית הדירה, אכן ניכר שהלוואה זו נלקחה לצורך קניית הדירה. ברם, למעשה נראה לומר כי אין האשה זכאית להחזרי הלוואה זו, אף שנפרעה ברובה מהחשבון המשותף, ונבאר. בכל תקופת נישואיהם, הצדדים נהגו כמובא בהלכה, הבעל פרנס את האשה, במעט או ברב, ומעשי ידיה היה כנגד מזונותיה. האשה, בפרעה החוב מהחשבון המשותף, לא התנתה את הפירעון בקבלת חלק בדירה, והאומדנא נותנת כי היא סברה וחשה כי פירעון החוב מצידה היה כנגד מגוריה בדירתו של הבעל. לאור האמור, לא נראה שעליו להשיב לה כספים אלו, וכמובן שאין זה מקנה לה חלק בדירה. אף לא נראה שיש לבחון זאת כדין הלוואה שהלוותה לבעל ודורשת כיום תמורתה, שהרי לא גילתה דעתה שכך נהגה, והאומדנא הבסיסית הינה כאמור לעיל. בנוסף, אין לטעון כך, שהרי האשה לא הלוותה לבעלה בפירוש כספים אלו, ואף אם כך היתה נוהגת, כבר ידועה ההלכה כי בעל הלווה מאשתו, אינו חייב להשיב לה המלווה, כמובא בשו"ע חושן משפט סימן קכז סעיף א ובש"ך שם ס"ק ב (ראה מסכת בבא בתרא נא ע"א, ע"ב).
דמי פיצוים
ב"כ הבעל טוענת: סך 21,000 ש''ח שנכנסו לחשבון המשותף התקבלו כפיצוי לנזקי גוף של הבעל. סך זה הועבר מהמוסד לביטוח לאומי לחשבונם המשותף של הצדדים. הבעל דורש זאת.
ב"כ האשה מגיב: אכן התקבלו כספים בגין תאונה, נסגר התיק בפשרה, אלו כספים שנתנו גם על אבדן כושר עבודה, הם נכנסו לחשבון המשותף, והבעל גילה דעתו שהוא רוצה לראות זאת כממון משותף, הם הוו חלף פרנסה, אז הוא לא עבד.
ובכן, בית הדין קובע כי סך זה משותף לשני הצדדים, שניהם השתמשו בו, ואין לאשה חובה להשיבו לבעל. הבעל הסכים להכניס סך זה לחשבונם המשותף, וגילה דעתו כי ישמש לצרכי שני הצדדים. למעשה סך זה כבר אינו קיים בעולם (החשבון המשותף ביתרת חובה), וודאי שאין לראות בסך זה כהלוואה לאשה, שהרי הבעל לא ציין בשום שלב כי זו הלוואה, ומבחינתו (ואף מבחינתה), סך זה שימש לפרנסת הצדדים וילדיהם במסגרת המשפחתית.
סילוק יתרת החוב בחשבון המשותף
בחשבון המשותף קיימת יתרת חובה ע"ס 30,000 ש''ח. לדעת שני הצדדים, היו אלו הוצאות למשק בית שוטף. הבעל תבע בעבר (בכמה בקשות שהגיש) ותובע אף עתה כי האשה תישא עמו בחלקים שווים בפירעון החוב. האשה התנגדה לכך, במסגרת תגובתה שהוגשה בעבר לבית הדין, אך הסכימה להשתתף בחלק מסוים בעתיד, מבלי לפרט מהו אותו חלק.
במסגרת הדיון האחרון, ב"כ הבעל דורשת פירעון יתרת החוב בשווה ע"י שני הצדדים.
בית הדין מקשה לבעל – הרי הבעל פרנס בכך את המשפחה, וזו חובתו, ומדוע שהאשה תישא בכך עמו.
הבעל מגיב: מאז שנפרדנו האשה הוציאה הוצאות על עצמה כגון על פיצות ועוד.
ובכן, באשר ליתרת החובה בחשבון הבנק המשותף, בשלב זה בית הדין אינו מוצא מקום לחרוג מהחלטתו מיום 3.12.12 באשר לכך. נזכיר כי שם נקבע כדלהלן:
המסקנה העולה מהחלטה זו היא שהבעל ישא עתה בפירעון יתרת החוב לבדו, אף שבעתיד הבעל יוכל לקזז חלק מכך מחלקה של האשה, במסגרת איזון כולל, או שהיא תשלם חלק מכך ישירות לבעל, במידה ולא יהיה ממה לקזז, וע"פ החלטת בית הדין בכך.
ברם, במידה והבעל יוכיח כי לאחר המועד בו ניתק הקשר והאפשרות לשלום נגוזה, עדיין הוציאה האשה הוצאות על עצמה באופן שאינו מקובל ובניגוד לרצונו, יוכל להוכיח טענתו בדיון הבא הקבוע לצדדים, ובית הדין יתן דעתו על כך.
בכל מקרה, עד לדיון הבא או במהלכו, תמציא האשה עמדתה, בכמה היא מוכנה להשתתף במסגרת פירעון חוב זה, כפי האמור בסעיף 7 ובסעיף 12 לתגובתה לדרישת הבעל לפירעון החוב במשותף.
כתובה
באשר לכתובה, האשה דורשת מלא כתובתה בסך 180,000 ש''ח, בית הדין עיין בכתובה, בה נקוב סך זה כסך כולל.
ב"כ הבעל מגיבה: רק כשהבעל אשם, האשה זכאית לכתובה. אך פה הבעל לא רצה לגרש את האשה, הוא עוד אוהב אותה, היא רוצה להתגרש, היא לא רוצה לחזור אליו, הבעל מוכן לקבלה חזרה עם טיפול זוגי, ולא מגיע לה כתובה.
הבעל עצמו מגיב: עשיתי הכל כדי שהקשר יימשך, קראתי ספרים של הרב ארוש כיצד יש להתנהג עם אשה וביצעתי את אמור בהם, הייתי בקשר טוב עם הוריה, הם ניסו להביא את האשה לטיפול, תמיד הורדתי הראש לפניה, היינו בטיפול זוגי, לאשה יש שיחות עם חברים בצ'טים.
באשר להמשך ההליך בשאלת הכתובה, ראה עוד להלן.
דין עד שהוכן מראש ע"י בעל דין
בשלב זה של הדיון הוכנס לאולם הדיונים עד מטעם האשה, [פ' א'], עובד עם בני נוער וכן עובד בייעוץ כללי לדורשי עצה, במסגרת ארגון מסוים, כאמור להלן. ואלו תשובותיו לשאלות בית הדין: את הבעל לא הכרתי כלל, אני מכיר רק את האשה, רק פעמיים ראיתי אותה, אני מתנדב באתר של [...], יש שם פניות בתחום רחב של נושאים. לפני שנה וחצי האשה פנתה לאתר וחיפשה יועצי זוגיות בצפון, הפנו השאלה אלי, היא סיפרה שיש לה בעיות בבית. מהרגע שהופנתה אלי, המשיך ההליך להתקדם דרך המייל הפרטי שלי. היא שלחה לי מיילים ואז זה עבר לטלפון. לפני שבוע פגשתי אותה כהכנה לדיון. הם ביקשו להיפגש עמי לפני הדיון, נפגשתי עם האשה ובא כוחה כהכנה לדיון.
ובכן, כבר עתה מוצאים אנו מקום להבהיר דבר מה. בית הדין העיר לב"כ האשה אודות הכנת העד לעדותו מראש, ותשובת ב"כ האשה היתה שהוא רק שוחח עם העד (יחד עם האשה עצמה) כדי לוודא שעדותו מתאימה לאינטרס של האשה, כדי שלא יהיה בגדר "עד עוין" מבחינת האשה, אך מצהיר כי לא תדרך אותו באשר לעצם העדות. להצהרתו, פגישתם ארכה כחצי שעה. לטענתו, ע"פ סדר הדין האזרחי הדבר מותר, כשם שניתן לקבל הצהרת עדות בכתב.
וכאן יש לשאול ולברר – כיצד עלינו להתייחס לעדות, בה ידוע לנו שבעל דין הכין את העד מראש או לפחות וידא עמו מהי העדות אותה הוא מתכנן למסור בפני בית הדין?
בסדר הדין האזרחי אכן מותר לעו"ד להיפגש מראש עם עדיו. וראה כללי האתיקה לעו"ד, כלל 37(א) שם נאמר "עו"ד רשאי להיפגש עם אנשים אשר עשויים להעיד מטעם לקוחו". ובפסיקה אף נאמר כי עו"ד שאינו נפגש עם עדיו לפני המשפט הוא רשלן (ראה פ"ד ט 1345, אלופי נגד היועץ המשפטי לממשל, 226/54). ברם, אף ע"פ סדר הדין האזרחי, כאשר עו"ד נפגש עם עדיו לשם הכנתם למשפט, אסור לו לשים דברים בפיו של העד ולהורות לו מה לומר, אך רשאי לרענן את זכרונו (ראה שם, וראה כל הנ"ל בספר "מחשבות", עמוד 218).
ומהי עמדת ההלכה באשר לכך?
ובכן, ידוע המובא בשו"ע חו"מ סימן כח סעיפים יג, יד (שמקורו בגמרא בכתובות, כ ע"א, ע"ב), באשר לעד ששכח עדותו ונזכר ע"י דבר אחר או ע"י אחר שהזכירו. ושם נאמר (סעיף יד) כי במידה ונזכר ע"י הבעל דין שהזכירו, לא יעיד, אלא אם כן העד הוא תלמיד חכם (כשיטת רש"י, ויש אומרים – רמב"ם – שהבעל דין הוא תלמיד חכם).
בנידון דידן נראה כי העד זכר העדות בעצמו (כך נוצר הרושם בבית הדין במהלך עדותו ולאור שליטתו בעדות), כך שאף אם ב"כ האשה והאשה עצמה נפגשו אתו, לא היה צורך להזכיר לו את מהות הדברים, ויתכן והצורך היה רק לוודא כי הוא זוכר את הדברים ואת השיחות שניהל עם האשה.
בעניין זה, ראה אף האמור בשו"ת ישיב יצחק (ח"ג סימן לט, ומובאים הדברים בסדר הדין לפרופ' אליאב שוחטמן, פרק יב, 4, ג, עמוד 899):
מסקנת דבריו שם כי מאחר שהעדים לא רמזו ששכחו את העדות, אין שום חשש בזה שהבעל דין דיבר עמם, ואפי' שאינם ת"ח ואינם יראי שמים. ומוסיף שם:
לאור האמור, בית הדין מאשר קבלת עדותו.
עתה נעבור לגוף עדותו של העד.
עדות
ב"כ האשה חוקר את העד, ואלו תשובות העד: אכן במסרון של האשה היתה בקשה לטיפול זוגי ש"יגביר אהבה". המלצתי לה על יועצים. האשה הרגישה שהפערים הולכים וגדלים והיא רצתה לגשר על הפערים. בכל שיחה היתה תחושה שהפער גדל. האשה לא דברה על גירושין, שאלתי אותה על כך, היא רצתה לשמור על הבית ולא גירושין. היא לקחה על עצמה את משימת תיקון הזוגיות. התרשמתי כי קיימים פערים באשר לתפיסת הזוגיות, היא מרגישה שלבעל נוח עם המצב הנוכחי, ללא חבר לחיים, לא הרגשתי שהבעל רצה לגרש, אף שהאשה אמרה שהבעל אמר כמה פעמים את המילה "גירושין", כששאלתי אותה מהי עמדת הבעל. היא אמרה שזה עלה בשעת מריבה. לאחר שהבעל עזב את הבית, היא הרגישה פגועה. האשה דיברה על אלימות מילולית של הבעל וכן כלפי חפצים, על חוסר רגישות ביחסי אישות, לכן היא רצתה ייעוץ, אך לא הביאה זאת בתור סיבה לגירושין. לאחר עזיבת הבעל, היו מפגשים בין הצדדים בבתי קפה והיו יחסי אישות. בשלב ראשון היה קשה לה, בשלב שני היו קשיים כלכליים, היא הרגישה שלבעל נוח בכך שהוא מתפנק אצל ההורים, בלא שיתוף, בשלב שלישי היא עזבה את יקנעם. בשלב לאחר עזיבת הבעל את הבית, האשה כבר דברה על גירושין, כי הבינה שאי אפשר לחיות כך.
ב"כ הבעל חוקרת את העד, ואלו תשובותיו: האשה הלכה לייעוץ אישי, לא ספרה לי מעולם שיש לה נכות נפשית, היא סיפרה לי שהיא לא בקשר טוב עם הוריה מאז צעירותה, לא סיפרה שהוכתה ע"י הוריה. היא אמרה שקשה לה להיעזר בהוריה, כי הם לא כתובת. לא יכלה לקבל מהם תמיכה. בנושא הכלכלי לא עסקתי. היא אמרה לי שהיא פנתה פעם למשטרה, לפני שהיא עזבה את הבית. ביקשתי מהאשה למחוק את השיחות במייל, זאת משום שצריך שהיא תעדכן את הבעל ולא שהוא יראה את השיחות מעצמו. נדמה לי שהבעל היה מודע לקיומי.
הבעל מכחיש שידע אודות הייעוץ והתמיכה הנ"ל שקבלה האשה מהעד.
וממשיך להשיב העד לב"כ הבעל: לפני פסח האשה כתבה לי כי היא החליטה להיפרד, והיא אמרה שלהיפרד זה בגירושין. אכן האשה רצתה להיות עם הבעל בפסח.
ב"כ הבעל מציגה לבית הדין התכתבות העד עם האשה במייל, שם האשה כתבה לפני פסח שהיא החליטה להתגרש.
למעשה, הבעל עזב את הבית בדצמבר 2011. באזור חנוכה. לטענתו, משום שהאשה לא פתחה לו את דלת הבית. כמה חודשים לאחר מכן, האשה עזבה את אזור הצפון עם ילדים.
עתה נציג את הרושם והמסקנה העולים מתוך עדותו של העד, ע"פ ראות בית הדין: אכן האשה שאפה בתחילה למצוא פתרון לבעייתה הזוגית, חיפשה יועצי נישואין ובשלב מסוים אף החלה לחשוב על הליך של גירושין. האשה לא סלדה מהבעל, אך שהבינה כי עמו לא תוכל להמשיך את חייה, וכשם ששיקפה את עמדתה בדיון הקודם שנערך (טרם לדיון האחרון). לאשה הפריעו בעיקר הפערים הגדולים שנפערו בין שני הצדדים, והריחוק שהלך והתרחב. היה לה קשה לקבל את העובדה שלבעל נוח לחיות כך בתוך הזוגיות. רושם זה עולה אף מתוך העובדה כי היא שאפה לבלות את הפסח האחרון (לאחר הפירוד) בחברת הבעל והילדים, באמרה לעד (במייל): "כרגע חשוב לי רק לעכל את החלטה שקיבלתי ולעבור את הפסח בצורה רגועה, ביחד, ולטייל עם [פלוני] ועם הילדים, כדי שהזיכרונות האחרונים שלנו מהנישואין האלו יהיו נעימים". אגב, באותה התכתבות עם העד הנ"ל אמרה גם אודות החלטתה להתגרש: "ניסיתי מאוד להתרכז כל השבת ולחשוב על זה, אבל ידעתי את זה כל הזמן". כך שמסתבר שהחלטה על הגירושין הבשילה אצלה אט אט עוד קודם לכך. נוצר הרושם כי הבעל ניסה בכל דרך להמשיך את חיי הנישואין, ואף האשה שאפה לכך, אך המתחים שביניהם והפערים שגדלו לא אפשרו להם ליישם את שאיפתם זו.
בנוסף, לאור יחסי האשה העכורים עם הוריה, כפי שתיארה בפני העד, יש לבדוק לעומק את טענותיה באשר לקניות מצד ההורים לבני הזוג ושאר תמיכה כספית שהעניקו הוריה לצדדים, כטענותיה האמורות לעיל.
לאור האמור, החלטת בית הדין הקודמת באשר לאי-זכאותה של האשה למזונותיה, המוזכרת אף בתחילת החלטה זו, הינה בעינה, שהרי לא הוכח כי הייתה הצדקה משמעותית בהתנהגותו של הבעל לכך שהאשה בחרה לעזוב את חייה המשותפים עם הבעל (כגון רצונה לבלות עמו ועם הילדים את חג הפסח, אף לאחר שהחליטה על גירושין), והתנגדותה לשוב אליו עד היום, כפי הצהרתה בדיון הקודם.
אי קבלת עדים מטעם הבעל– עדים שלא אושרה עדותם
הבעל הביא מיוזמתו כמה עדים, שנכחו בעת פתיחת הדיון מחוץ לאולם הדיונים. הבעל מבקש להכניס עדיו, למרות שלא ניתן לו אישור להביאם. ב"כ האשה מתנגד להכנסת העדים, בטענה כי לפי תקנות הדיון לא יתקבלו עדים שלא אושרה הזמנתם לדיון, ובנוסף מדגיש כי בנידון עדי הבעל כבר נתנה החלטה שלא תישמע עדותם. ומוסיף: נערכנו לדיון לפי הזמנות העדים שאושרו.
למעשה, בית הדין לא נעתר לבקשת הבעל לקבלת עדיו, והורה לו לשחרר את העדים לשגרת יומם.
הבעל קבל על כך לפני בית הדין. לטענתו, רואה בכך חוסר צדק ואי קיום ההלכה של השוואת שני בעלי הדין, לאור העובדה כי בית הדין אישר לעד של האשה להעיד בדיון.
באשר לכך ננמק כדלהלן.
לאחר הדיון הקודם שהתקיים, הבעל ביקש להביא כמה עדים. בקשתו היתה סתמית, המפרטת רק שמות העדים הנדרשים לעדות. בהחלטת בית הדין מיום 18.12.12 נאמר:
עד עתה לא התקבלה ההשלמה הנדרשת מאת הבעל.
לאור בקשת ב"כ האשה לאחר כמה ימים, נתנה החלטה נוספת ע"י בית הדין, החלטה מיום 31.12.12 שקבעה כך:
ב"כ הבעל מודה כי ההחלטה מיום 31.12.12 מצויה ברשותה, אף שבתחילה ניסתה לומר שלא קיבלה החלטה זו.
הרי אם בחר הבעל להטריח עדים ולהביאם לבית הדין אף שלא אושרה עדותם, עשה זאת על אחריותו בלבד, אף שהיה עליו לסבור ולהניח כי לאור החלטות בית הדין, לא תישמע עדותם.
בנוסף וכהשלמה להנ"ל, עדים אמורים להיות מאושרים ע"י בית הדין, ובנידון דידן, לא רק שלא אושרו עדיו של הבעל, אלא עוד ניתנה החלטה שאין להביא עדים שלא אושרו. וראה תקנה פא לתקנות הדיון (הבאת עדים), הקובעת כך:
בנידון דידן, הבעל התרשל במילוי הנדרש ע"י בית הדין לשם בחינת הצורך להבאת עדיו, בית הדין לא קיבל אינפורמציה אודות מהות עדותם וייחוסם לצדדים, ולכן לא קיבלם לעדות בדיון זה. בנוסף, בית הדין לא היה ערוך מבחינת לוח הזמנים לעדויות נוספות (לעומת זאת, העד מטעם האשה כן אושר לעדות ע"י בית הדין).
ברם, במידה והבעל יחפוץ להביא עדות לדיון הבא, ראה האמור להלן באשר לכך.
מתווה להמשך ההליך
ובכן, לאחר ההכרעות שהובאו לעיל ולאחר הדיון הראשוני בשאלת הכתובה, כולל שמיעת עדותו של העד שהופיע בבית הדין, בית הדין מציג המתווה להמשך ההליך:
א. ייקבע דיון נוסף.
ב. במסגרת דיון זה ילובנו טענות הצדדים בענינים הרכושיים, בהתאם להשלמות שנדרשו ע"י בית הדין, כאמור לעיל.
ג. במסגרת דיון זה אף תלובן סוגיית הכתובה, ותישמע עדות מצד הבעל, אם תוגש בקשה מתאימה ויאושרו עדיו.
ד. בדיון הבא, בית הדין ישתדל לסיים את שאר העניים הפתוחים שבין הצדדים, כדי לאפשר לצדדים לצאת בכבוד לדרך חדשה.
הפניית הצדדים ליחידת הסיוע שעל יד בית הדין
בית הדין מתרשם כי לשני הצדדים קושי ניכר בהפנמת הליך הפירוד והגירושין, וקושי זה משליך אף על הסדרי הראיה בין האב לילדים. בגין זאת, בית הדין מפנה את הצדדים ליחידת הסיוע של בתי הדין, לשם סיוע בהפנמת ההליך, כולל כל המורכבות שבו עבור שני הצדדים, ובעיקר כדי לתת לצדדים כלים מתאימים לארגון הקשר שלהם עם ילדיהם במצב הנתון בו הם מצויים. במידה ואנשי יחידת הסיוע של בית הדין יתעלו על הצפוי ויסברו כי ניתן לשאוף אף להביא את הצדדים לכדי שלום בית, בית הדין רק יברך על כך.
מבוקש דו"ח יחידת הסיוע בעוד 30 יום.
ניתן ביום כ"ד בטבת התשע"ג
(06/01/2013).
פרטי טענות הצדדים מובאות אף בהחלטת בית הדין מיום 5.11.12 (דיון שהתקיים לפני דיין יחיד, בהסכמת הצדדים).
בהחלטה הנ"ל אושרה הסכמת הצדדים להתגרש, אך נקבע כי בשלב זה נעסוק בחלוקת הרכוש עוד טרם הגט.
בהחלטת בית הדין הנ"ל הובא כי הצדדים הסכימו לחלוק הרכוש ע"פ דין תורה, וכך נאמר שם:
"בענין חלוקת הרכוש, בהסכמת הצדדים, הרכוש יחולק ע"פ דין תורה ולא ע"פ חוק יחסי ממון. ב"כ הבעל בקשה זאת במפורש וב"כ האשה מאשר ומסכים כי הצדדים מבקשים לדון ולחלק הרכוש ע"פ דין תורה, אך מבקש שכלל הנושאים שבתיק ידון ע"פ תורת ישראל. בית הדין מוסיף כי שני הצדדים שומרי מצוות, כך שהסכמה זו מתאימה והגיונית בנסיבות הענין."
ואכן, הדיון הרכושי שיפורט להלן, יעסוק בחלוקת הרכוש בהתאם לגדרי הלכה בלבד. זאת לאור סעיף 13 (ב) לחוק יחסי ממון הקובע כי –
"בענין שחוק זה דן בו ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי."
מזונות אשה
בדיון הקודם התייחס בית הדין אף לתביעת האשה למזונותיה, וכך נאמר שם:
"כמו כן האשה דורשת מזונות אשה.
ב"כ הבעל מוסיפה: האשה צוותה הכול על הבעל והוא עשה כדבריה. הבעל לא רצה להתגרש. האשה אמרה לו ללכת ולפתוח תיק בבית הדין. היא זו שדרשה את הגירושין, לכן לא מגיע לה מזונות וכתובה. היא עזבה את יוקנעם. היא סיימה את לימודיה לקחה כסף מבעלה הלוואה שנטלו, היום היא בלימודים מעשיים שכן מקבלת שכר, וכיום לא נח לה להיות עמו. יש לקרוא את התסקיר. האשה יודעת להעמיד פני תם. כך נהגה גם עם הביטוח לאומי שכשבקשה דמי נכות. אנו רוצים להוכיח שהאשה גרמה לגירושין ורצתה אותם. לאשה אובססיה של ניקיון ויש לה "קריזות". הבעל מבקש בדיקת מסוגלות הורית.
ב"כ האשה טוען כי האשה לא עובדת בשכר.
בית הדין בדק האם האשה רוצה לחזור לבעלה. בית הדין בירר עם האשה האם היא מוכנה לחזור לצפון לגור עם הבעל. האשה לא מוכנה לכך בשום פנים ואופן. ומוסיפה: הייתי אצלו בכלא, לא מוכנה לחזור. כיום הילדים שמחים אתי ויש לנו בית נחמד. אף אם הוא יבוא לגור אצלי, לא אסכים, אני לא רוצה לגור אתו ואני מפחדת ממנו.
ובכן, בנסיבות אלו, כאשר האשה אינה רוצה לשוב ולחיות עם בעלה, חובת ההוכחה באשר לעילת העזיבה את המגורים עם הבעל מוטלת עליה לשם קבלת מזונותיה, כאמור ברמ"א אבן העזר סוף סימן ע ובב"ש שם ובח"מ שם. האשה רשאית להמציא עילותיה וראיותיה לכך".
בדיון האחרון שהתקיים ושיוצג להלן כמעט והושלמה התמונה, כאשר נידונו שאר העניינים הפתוחים שבין הצדדים.
בית הדין פתח את הדיון בשאלת חלוקת הרכוש.
טענות הצדדים – חלוקת רכוש
ב"כ הבעל מפרטת הרכוש לחלוקה לשיטתה: הרכוש הקיים הוא מטלטלין כלליים, כן מטלטלין של הבעל שקנה לפני הנישואין והאשה נטלה זאת, ציוד משרדי, תמונות של הילדים שהאשה נטלה.
ב"כ האשה מגיב: לגבי המיטלטלין, המיטלטלין נדרשים לגידול הילדים. מיטלטלין כבדים, מקרר וציוד חשמלי, נקנו ע"י הורי האשה ערב החתונה, הם שלמו ישירות לחנויות, ולכן לא רואים זאת בחשבון הבנק. ההורים שלמו במהלך החיים מזומן לצדדים. לכן הציוד הנ"ל לא אמור להיות לבעל. הציוד המשרדי של הבעל נשאר אצלו. למעלה מ-200,000 ש''ח נתנו ההורים לצורך הצדדים, מהחתונה והלאה.
ובכן, באשר למיטלטלין המשמשים את הילדים, מומלץ כי הבעל יותירם ביד האשה, ללא קיום דיון או מחלוקת. באשר לתמונות הילדים, מומלץ כי האשה תשתף את בעל בתמונות הילדים, באופן צודק וחכם, כאשר שני הורים יוכלו להחזיק ברשותם תמונות נאותות של הילדים. באשר למטלטלין נוספים, ראו האמור להלן.
דירה הרשומה ע"ש הבעל
ב"כ הבעל טוענת כי הדירה הרשומה ע"ש הבעל, שייכות לו בלעדית. לטענתה, מדובר בדירה שהוא קנה לבדו והרשומה על שמו עוד טרם הנישואין. והוסיפה: אבי האשה נתן כ-30,000 ש''ח לפני החתונה, אך הורי הבעל נתנו מעל 70,000 ש''ח לאולם ולהוצאות חתונה, סך שלא נכנס לבנק. הכנסות החתונה נכנסו לחשבון הבנק של הצדדים.
ב"כ האשה מגיב באשר לדירה: אין חולק שהדירה רשומה ע"ש הבעל, אך טרם הנישואין הבעל הבטיח שיעביר מחצית מהדירה ע"ש האשה, ולכן ההורים של האשה העבירו כספים רבים כתמיכה. במועד הנישואין הדירה הייתה שווה כ-300,000 ש''ח, כך שהורי האשה נתנו יותר ממחצית. ההורים תמכו בכל מהלך החיים. לחתונה כל צד שילם 35,000 ש''ח.
לשאלת בית הדין, האם יש לאשה ראיות כי הכספים שנתנו הורי הבעל, אם אכן נתנו, היו בתנאי לרישום הדירה גם ע"ש האשה, השיב ב"כ האשה אין ראיות כי ההורים נתנו את הכסף כנגד רישום הדירה.
ובכן, באשר לדירת הצדדים, בית הדין לא מצא בטענות שעלו עילה לשלילת בעלותו הבלעדית של הבעל בדירה. בית הדין לא שמע כל הנחה סבירה או אסמכתא מבוססת מצד האשה לטענתה כי הבעל התחייב לרשום מחצית הדירה על שמה או כי התחייב להוריה לנהוג כך תמורת הטבות כספיות מצידם. כמו כן לא הוכח לפנינו כי אף הנתינה של ההורים לזוג, אם אכן כך היו פני הדברים, הותנתה ברישום מחצית הדירה ע"ש האשה או שאכן זו היתה כוונתם בנתינה. לאור האמור אין מניעה לקבוע כי הדירה הרשומה על שם הבעל, שייכת באופן בלעדי לבעל.
מוצרי החשמל שבידי האשה
באשר למוצרי חשמל שנקנו ע"י הורי האשה, לטענת האשה, טוען ב"כ האשה כי הם נהגו כך כדי שמחצית הדירה תעבור לידי האשה.
אף באשר לכך, ראה האמור בפסקה הקודמת, אף בהנחה כי אכן כך היו פני הדברים. וראה עוד האמור להלן.
דין מתנות שקנו הורי האשה לצדדים – האם חוזרות בגירושין לאשה?
פה המקום לשאול, במידה ויוכח כי אכן הורי האשה רכשו את מוצרי החשמל הבסיסיים לצדדים או שלא תהיה הכחשה באשר לכך, האם מחובתו של הבעל להשיב המתנות לאשה עצמה, או שמא נטען כי זו מתנה לצדדים, ואינם חייבים להשיב זאת להורים בעת הגירושין, כדין נותן מתנה לאוהבו ונעשה שונאו?
ובכן, עי' פד"ר יא עמוד 126 (נימוקי הגר"ש דיכובסקי שליט"א) שכתב:
"כתב המבי"ט בתשובותיו (ח"א סימן צ"ט): הכלל כי מתנות כשהיא עצמה באה לגבות כתובתה באלמנות או בגירושין, גובה כל המתנות שניתנו לה בין מקרוביה בין מקרוביו... ואם הם מתנות שמשמשים לשניהם, נראה שהם אם מקרוביה תקח אותם בלי שומא, ואם הם מקרוביו לא תקחם אלא בשומת כתובתה... אם ניתנו מאת קרוביה לשניהם כמו מתנות שהן תשמיש הבית ג"כ אינו יורש אותם בעלה אלא יורשיה... אחרי כל זה אינו תלוי במנהג חילוק הכתובה בין הבעל והיורשים כשתמות האשה, כי כפי הדין אין לבעל זכות במתנות כמו שנזכר.
מבואר, כי מתנות הניתנות לשימוש משותף והן מיועדות לתשמיש הבית, אם ניתנו ע"י קרובי האשה לשניהם, זכאית האשה לקבלם באלמנות או בגירושין."
לאור התשובה הנ"ל, במידה ומוצרי החשמל נתנו ע"י הורי האשה לצדדים לצורך תשמישי הבית, היה מקום לפסוק בנידוננו כמסקנת המבי"ט הנ"ל שחוזרות המתנה לאשה.
ברם, בנידון זה קיימת לכאורה סתירה בדברי המבי"ט עצמו. וראה המשך הדברים בפס"ד שם:
"אלא שהמבי"ט בתשובה אחרת פסק לא כן, ואלו דבריו (ח"ב סימן פ'): "וא"כ בנידון דידן קילוס אחד וכיוצא בו שאמרה האשה שנתן לה אביה אינו תכשיט שלה אלא מכלי תשמיש הבית הוא ושלו הוא ויכולים לשומו לו בפרעון כתובתה, והרי הוא דורון לו כמו מלבושים שנותן אבי הכלה לחתן, דכל שאינו תכשיט לה על הסתם הוא מתנה לחתן על הכלה שישתמשו שניהם בו בבית, והרי הוא ככל כלי הבית שהם שלו אם לא שיפרש אביה בפירוש שהוא נותן אותו החפץ לבתו.
וכבר העיר על סתירה זו כנסת הגדולה בסימן צ"ט, וכתב: "אמר המאסף מתוך תשובה זו (התשובה דלעיל) נראה במתנה שמשתמשים לשניים הם מתנות שהם תשמיש הבית. ותמהני דבח"ב סי' פ' כתב דכל שהם מתשמישי הבית אע"פ שניתנו לה מקרובותיה הן שלו ושמין לה בנדונייתה."
ע"כ מהפד"ר שם.
ועיין באר היטב אבן העזר סימן צ"ט ס"ק ז שהביא הסתירה הנ"ל, וכתב "וכנה"ג הביא תשובת מהר"א וכו', שכתב מנהג פשוט דלא כהריב"ש ז"ל, ואפי' מתנות שנותנים לה אחרים, הכל לבעל."
ועי"ש פת"ש ס"ק ז שהביא שיטת מהר"ח מזרחי כי מתנה שנתנה האשה או קרוביה לבעל, אפי' אם מגרשה מדעתו, הכל שלו, ואינו מחזיר כלום. והביא שכן מובא בעוד פוסקים, משום הסברא "דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם". ולכן לדעתם מה שנותנים לחתן קיטל או טלית, אינו צריך להחזירם, כשמגרש את אשתו.
והמשיך וכתב בפד"ר שם:
"ברור, איפוא, שמספק לא נוכל להוציא מן הבעל. ועיין בהפלאה ובבית יעקב סימן צ"ח שכתבו לדעת העיטור שאם סרחה עליו שמין לה – כשיש הכחשה ביניהם הוא אומר שסרחה והיא מכחישה, אין להוציא מן המוחזק. והוא הדין בנידון דידן, אין להוציא מן הבעל."
לאור מסקנתו, יש להותיר את מוצרי החשמל שנקנו ע"י ההורים, אם יוכח כך, בידי זה שמחזיק בהם, קרי – בידי האשה.
בענין זה דנו גם בביה"ד הגדול (ערעור על פסה"ד הנ"ל, פד"ר יב עמוד 183), ושם הביא הג"ר שאול ישראלי זצ"ל ביאור אחר בכל ענין מתנות שנקנו לשימוש משותף. למעשה כתב כך לאחר הבאת שתי תשובות המבי"ט הנ"ל:
"ובאשר לדיון בסתירה שתי תשובות המבי"ט בנידון מתנות שנתנו מצד קרובי האשה, שגם בזה מסתמך פסק הדין נשוא הערעור, שמטעם זה יש לראות הדבר כספק, ויש לזכות את הבעל מספק, מצד שהוא מוחזק. הנה לפנינו תשובת החתם סופר (אבהע"ז, סי' קמט, והובאו דבריו בפתחי תשובה סי' צט), בהם מישב את מה שנראה כסתירה לכאורה – 'דלא קשה מידי וכו', אבל בסימן כט מיירי בדברים המיוחדים לו ולה, כגון טבעת שיכול הוא לשומו על אצבעו וגם היא, ואולי גם מצעות המיטה החשובים שעושים לשניהם ממש וכו', בזה תליא אם קרוביה נותנים, הם שלה, ואינם נישומים'. ולפי דברי האמת הללו, הרי נידון שלנו, שאבי האשה שילם עבור הדירה שתהא רשומה ע"ש שניהם, הרי זה בגדר מתנה 'בדברים המיוחדים לו ולה', דהא דסי' כט של המבי"ט, ושלא כמו 'כלי הבית הנקראים על שם הבעל', אע"פ ששניהם משתמשים בזה, ובזה הרי הכריע המבי"ט שהם שלה באלמנות וגירושין."
והוסיף בהמשך דבריו:
".. ושייך כל כה"ג סברת המבי"ט במה שפסק בסי' כט שמה שניתן לשניהם בדוקא, ונקרא על שם שניהם, כל שניתן ע"י קרובי האשה, כשבא לגרשה נוטלתם בלי שומא, כי על דעת כן נתנו, ששניהם יוכלו ליהנות מזה בתור בעל ואשה, וכל שנפרדת החבילה, אין בכוונת הנותן לזכות את הבעל בכל מאומה, וחוזרת המתנה, והיא רק לאשה."
לאור האמור, במידה ויוכח כי מוצרי החשמל נקנו ע"י הורי האשה או שלא תהיה הכחשה בכך, ולאור העובדה כי האשה היא המוחזקת במוצרים אלו, יש מקום לשקול להורות כי הבעל לא יוכל להוציאם מידה, מדין ספק או מדין ודאי, בהתאם לשני פסקי הדין שהובאו.
זכויות כספיות
ב"כ האשה מוסיף: יש גם זכויות סוציאליות ע"ש הבעל, ויש לחלקם.
ב"כ הבעל מתנגדת לכך ומגיבה: האשה למדה על חשבון הבעל. הבעל שילם את לימודיה של האשה, ואחרי שהיא סיימה את התואר היא עזבה.
באשר כך, בית הדין אינו מוצא עילה כי הזכויות של הבעל לא יוותרו בבעלותו הבלעדית, שהרי ע"פ דין תורה, אין מחובתו לחלוק עם אשתו בזכויותיו אלו הנובעות מעצם עיסוקו והינם פירות עבודתו.
הלוואה שנפרעה מהחשבון המשותף
ב"כ האשה תובע: הבעל נטל הלוואה לצורך הדירה בסך 60,000 ש''ח וההלוואה נפרעה מהחשבון המשותף, מתוך ידיעה של האשה שזו דירה משותפת. אם יסבור בית הדין שהדירה של הבעל, הרי שההלוואה נפרעה מהחשבון המשותף, ויש להחזיר חציה לאשה.
הבעל מגיב: בגיל 27 קניתי את הדירה. קניתי אותה מהכספים של המל"ל שקבלתי מהוריי. קניתי אותה בלא הלוואה ובלא משכנתא. הדירה שלי עוד קודם לנישואין, עוד לא הכרתי את האשה כשרכשתי את הדירה. שנה ומשהו לפני החתונה לקחתי מהבנק "הלוואה לכל מטרה", ללא ריבית, והכנסתי זאת לחשבון פיקדון. בכסף זה השתמשתי בתקופת הנישואין. פרעתי זאת במשך כמה שנים, אולי כ-900 ש''ח לחודש, זו הלוואה שנגמרה לפני כמה חודשים. מעולם לא אמרתי שארשום את הדירה ע"ש האשה. באשר לטענת האשה לקבלת חלקה בפירעון ההלוואה, אמנם גם האשה שילמה להלוואה במשותף עמי, אך הכנסתי את הכסף לתוך החיים המשותפים, לצורך הנישואין. הדירה נקנתה בשנת 2007, בתאריך 4.11.07.
ב"כ האשה מוסיף: אכן הלוואה נלקחה לפני החתונה, ביום 15.7.07, הם נישאו שנה וחודשיים לאחר מכן. הבעל לא הכניס כלום מכך לנישואין מכך. לאור התאריכים, ההלוואה נלקחה לצורך רכישת הדירה, ונפרעה ע"י שניהם בסך כ-1000 ש''ח לחודש. הפיקדון שחיו ממנו היו מתנות החתונה. אכן, יש להוריד 13 תשלומים מהתביעה שלנו, אותם הבעל פרע בלעדית עד החתונה.
למעשה, תביעת האשה בגין החזרי פירעון הלוואה מסתכמת ב 60,000 ש''ח פחות 13,000 ש''ח, סה"כ 47,000 ש''ח.
למעשה חלוקים הצדדים בשאלה נוספת, האם הלוואה זו נוצלה לצורך חיים משותפים לאחר הנישואין, או שמא היא מימנה את קניית הדירה ע"י הבעל, כאמור לעיל.
באשר לכך, בית הדין מעיר כי לאור סמיכות התאריכים בין נטילת ההלוואה ע"י הבעל לקניית הדירה, אכן ניכר שהלוואה זו נלקחה לצורך קניית הדירה. ברם, למעשה נראה לומר כי אין האשה זכאית להחזרי הלוואה זו, אף שנפרעה ברובה מהחשבון המשותף, ונבאר. בכל תקופת נישואיהם, הצדדים נהגו כמובא בהלכה, הבעל פרנס את האשה, במעט או ברב, ומעשי ידיה היה כנגד מזונותיה. האשה, בפרעה החוב מהחשבון המשותף, לא התנתה את הפירעון בקבלת חלק בדירה, והאומדנא נותנת כי היא סברה וחשה כי פירעון החוב מצידה היה כנגד מגוריה בדירתו של הבעל. לאור האמור, לא נראה שעליו להשיב לה כספים אלו, וכמובן שאין זה מקנה לה חלק בדירה. אף לא נראה שיש לבחון זאת כדין הלוואה שהלוותה לבעל ודורשת כיום תמורתה, שהרי לא גילתה דעתה שכך נהגה, והאומדנא הבסיסית הינה כאמור לעיל. בנוסף, אין לטעון כך, שהרי האשה לא הלוותה לבעלה בפירוש כספים אלו, ואף אם כך היתה נוהגת, כבר ידועה ההלכה כי בעל הלווה מאשתו, אינו חייב להשיב לה המלווה, כמובא בשו"ע חושן משפט סימן קכז סעיף א ובש"ך שם ס"ק ב (ראה מסכת בבא בתרא נא ע"א, ע"ב).
דמי פיצוים
ב"כ הבעל טוענת: סך 21,000 ש''ח שנכנסו לחשבון המשותף התקבלו כפיצוי לנזקי גוף של הבעל. סך זה הועבר מהמוסד לביטוח לאומי לחשבונם המשותף של הצדדים. הבעל דורש זאת.
ב"כ האשה מגיב: אכן התקבלו כספים בגין תאונה, נסגר התיק בפשרה, אלו כספים שנתנו גם על אבדן כושר עבודה, הם נכנסו לחשבון המשותף, והבעל גילה דעתו שהוא רוצה לראות זאת כממון משותף, הם הוו חלף פרנסה, אז הוא לא עבד.
ובכן, בית הדין קובע כי סך זה משותף לשני הצדדים, שניהם השתמשו בו, ואין לאשה חובה להשיבו לבעל. הבעל הסכים להכניס סך זה לחשבונם המשותף, וגילה דעתו כי ישמש לצרכי שני הצדדים. למעשה סך זה כבר אינו קיים בעולם (החשבון המשותף ביתרת חובה), וודאי שאין לראות בסך זה כהלוואה לאשה, שהרי הבעל לא ציין בשום שלב כי זו הלוואה, ומבחינתו (ואף מבחינתה), סך זה שימש לפרנסת הצדדים וילדיהם במסגרת המשפחתית.
סילוק יתרת החוב בחשבון המשותף
בחשבון המשותף קיימת יתרת חובה ע"ס 30,000 ש''ח. לדעת שני הצדדים, היו אלו הוצאות למשק בית שוטף. הבעל תבע בעבר (בכמה בקשות שהגיש) ותובע אף עתה כי האשה תישא עמו בחלקים שווים בפירעון החוב. האשה התנגדה לכך, במסגרת תגובתה שהוגשה בעבר לבית הדין, אך הסכימה להשתתף בחלק מסוים בעתיד, מבלי לפרט מהו אותו חלק.
במסגרת הדיון האחרון, ב"כ הבעל דורשת פירעון יתרת החוב בשווה ע"י שני הצדדים.
בית הדין מקשה לבעל – הרי הבעל פרנס בכך את המשפחה, וזו חובתו, ומדוע שהאשה תישא בכך עמו.
הבעל מגיב: מאז שנפרדנו האשה הוציאה הוצאות על עצמה כגון על פיצות ועוד.
ובכן, באשר ליתרת החובה בחשבון הבנק המשותף, בשלב זה בית הדין אינו מוצא מקום לחרוג מהחלטתו מיום 3.12.12 באשר לכך. נזכיר כי שם נקבע כדלהלן:
"לאור העובדה כי הצדדים קיבלו עליהם חלוק הרכוש עפ"י דין תורה, בית הדין מאמץ את האמור בסעיף 7 לתגובת האשה, ברם, רושם לפניו אף את האמור בסעיף 12 לתגובה, והחשבון הכולל יבוצע בעתיד במסגרת הליך כולל לחלוקת הרכוש כאשר סך זה יקוזז או ישולם, לכאן או לכאן."
המסקנה העולה מהחלטה זו היא שהבעל ישא עתה בפירעון יתרת החוב לבדו, אף שבעתיד הבעל יוכל לקזז חלק מכך מחלקה של האשה, במסגרת איזון כולל, או שהיא תשלם חלק מכך ישירות לבעל, במידה ולא יהיה ממה לקזז, וע"פ החלטת בית הדין בכך.
ברם, במידה והבעל יוכיח כי לאחר המועד בו ניתק הקשר והאפשרות לשלום נגוזה, עדיין הוציאה האשה הוצאות על עצמה באופן שאינו מקובל ובניגוד לרצונו, יוכל להוכיח טענתו בדיון הבא הקבוע לצדדים, ובית הדין יתן דעתו על כך.
בכל מקרה, עד לדיון הבא או במהלכו, תמציא האשה עמדתה, בכמה היא מוכנה להשתתף במסגרת פירעון חוב זה, כפי האמור בסעיף 7 ובסעיף 12 לתגובתה לדרישת הבעל לפירעון החוב במשותף.
כתובה
באשר לכתובה, האשה דורשת מלא כתובתה בסך 180,000 ש''ח, בית הדין עיין בכתובה, בה נקוב סך זה כסך כולל.
ב"כ הבעל מגיבה: רק כשהבעל אשם, האשה זכאית לכתובה. אך פה הבעל לא רצה לגרש את האשה, הוא עוד אוהב אותה, היא רוצה להתגרש, היא לא רוצה לחזור אליו, הבעל מוכן לקבלה חזרה עם טיפול זוגי, ולא מגיע לה כתובה.
הבעל עצמו מגיב: עשיתי הכל כדי שהקשר יימשך, קראתי ספרים של הרב ארוש כיצד יש להתנהג עם אשה וביצעתי את אמור בהם, הייתי בקשר טוב עם הוריה, הם ניסו להביא את האשה לטיפול, תמיד הורדתי הראש לפניה, היינו בטיפול זוגי, לאשה יש שיחות עם חברים בצ'טים.
באשר להמשך ההליך בשאלת הכתובה, ראה עוד להלן.
דין עד שהוכן מראש ע"י בעל דין
בשלב זה של הדיון הוכנס לאולם הדיונים עד מטעם האשה, [פ' א'], עובד עם בני נוער וכן עובד בייעוץ כללי לדורשי עצה, במסגרת ארגון מסוים, כאמור להלן. ואלו תשובותיו לשאלות בית הדין: את הבעל לא הכרתי כלל, אני מכיר רק את האשה, רק פעמיים ראיתי אותה, אני מתנדב באתר של [...], יש שם פניות בתחום רחב של נושאים. לפני שנה וחצי האשה פנתה לאתר וחיפשה יועצי זוגיות בצפון, הפנו השאלה אלי, היא סיפרה שיש לה בעיות בבית. מהרגע שהופנתה אלי, המשיך ההליך להתקדם דרך המייל הפרטי שלי. היא שלחה לי מיילים ואז זה עבר לטלפון. לפני שבוע פגשתי אותה כהכנה לדיון. הם ביקשו להיפגש עמי לפני הדיון, נפגשתי עם האשה ובא כוחה כהכנה לדיון.
ובכן, כבר עתה מוצאים אנו מקום להבהיר דבר מה. בית הדין העיר לב"כ האשה אודות הכנת העד לעדותו מראש, ותשובת ב"כ האשה היתה שהוא רק שוחח עם העד (יחד עם האשה עצמה) כדי לוודא שעדותו מתאימה לאינטרס של האשה, כדי שלא יהיה בגדר "עד עוין" מבחינת האשה, אך מצהיר כי לא תדרך אותו באשר לעצם העדות. להצהרתו, פגישתם ארכה כחצי שעה. לטענתו, ע"פ סדר הדין האזרחי הדבר מותר, כשם שניתן לקבל הצהרת עדות בכתב.
וכאן יש לשאול ולברר – כיצד עלינו להתייחס לעדות, בה ידוע לנו שבעל דין הכין את העד מראש או לפחות וידא עמו מהי העדות אותה הוא מתכנן למסור בפני בית הדין?
בסדר הדין האזרחי אכן מותר לעו"ד להיפגש מראש עם עדיו. וראה כללי האתיקה לעו"ד, כלל 37(א) שם נאמר "עו"ד רשאי להיפגש עם אנשים אשר עשויים להעיד מטעם לקוחו". ובפסיקה אף נאמר כי עו"ד שאינו נפגש עם עדיו לפני המשפט הוא רשלן (ראה פ"ד ט 1345, אלופי נגד היועץ המשפטי לממשל, 226/54). ברם, אף ע"פ סדר הדין האזרחי, כאשר עו"ד נפגש עם עדיו לשם הכנתם למשפט, אסור לו לשים דברים בפיו של העד ולהורות לו מה לומר, אך רשאי לרענן את זכרונו (ראה שם, וראה כל הנ"ל בספר "מחשבות", עמוד 218).
ומהי עמדת ההלכה באשר לכך?
ובכן, ידוע המובא בשו"ע חו"מ סימן כח סעיפים יג, יד (שמקורו בגמרא בכתובות, כ ע"א, ע"ב), באשר לעד ששכח עדותו ונזכר ע"י דבר אחר או ע"י אחר שהזכירו. ושם נאמר (סעיף יד) כי במידה ונזכר ע"י הבעל דין שהזכירו, לא יעיד, אלא אם כן העד הוא תלמיד חכם (כשיטת רש"י, ויש אומרים – רמב"ם – שהבעל דין הוא תלמיד חכם).
בנידון דידן נראה כי העד זכר העדות בעצמו (כך נוצר הרושם בבית הדין במהלך עדותו ולאור שליטתו בעדות), כך שאף אם ב"כ האשה והאשה עצמה נפגשו אתו, לא היה צורך להזכיר לו את מהות הדברים, ויתכן והצורך היה רק לוודא כי הוא זוכר את הדברים ואת השיחות שניהל עם האשה.
בעניין זה, ראה אף האמור בשו"ת ישיב יצחק (ח"ג סימן לט, ומובאים הדברים בסדר הדין לפרופ' אליאב שוחטמן, פרק יב, 4, ג, עמוד 899):
"כל דין זה שחוששין לפסול העדות אם הבעל דן מזכירו, איירי אם העד בתחילה לא זכר העדות וע"פ בקשתו הזכירו הבעל דין, אבל ודאי אם הבעל דין רק רצה לבקש ממנו שיעיד לו העדות ומסביר לו דרך סיפור דברים שמזמינו להעיד, אע"פ שבתוך דבריו סיפר את גוף העדות שצריך להעידו, ודאי שלא מוטל על העד לסתום אזניו שלא ישמע לזה, וזה דרך העולם שהבעל דין מזמין ומביא עדים, ומהני, אע"פ שהדרך לדבר אז מגוף העדות – כיון שהעד יודע העדות, אין כאן דין הזכרה."
מסקנת דבריו שם כי מאחר שהעדים לא רמזו ששכחו את העדות, אין שום חשש בזה שהבעל דין דיבר עמם, ואפי' שאינם ת"ח ואינם יראי שמים. ומוסיף שם:
"מכל מקום, כיון שהעדים לא בקשו להזכירם העדות וכו', אפי' הזכיר [בעל הדין] במהלך השיחה העדות, זהו דרך בני אדם, שאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה, וכל העדויות בטלים, דזהו דרך העולם, דכל בעל דין ותובע מחפש עדים לתביעתו."
לאור האמור, בית הדין מאשר קבלת עדותו.
עתה נעבור לגוף עדותו של העד.
עדות
ב"כ האשה חוקר את העד, ואלו תשובות העד: אכן במסרון של האשה היתה בקשה לטיפול זוגי ש"יגביר אהבה". המלצתי לה על יועצים. האשה הרגישה שהפערים הולכים וגדלים והיא רצתה לגשר על הפערים. בכל שיחה היתה תחושה שהפער גדל. האשה לא דברה על גירושין, שאלתי אותה על כך, היא רצתה לשמור על הבית ולא גירושין. היא לקחה על עצמה את משימת תיקון הזוגיות. התרשמתי כי קיימים פערים באשר לתפיסת הזוגיות, היא מרגישה שלבעל נוח עם המצב הנוכחי, ללא חבר לחיים, לא הרגשתי שהבעל רצה לגרש, אף שהאשה אמרה שהבעל אמר כמה פעמים את המילה "גירושין", כששאלתי אותה מהי עמדת הבעל. היא אמרה שזה עלה בשעת מריבה. לאחר שהבעל עזב את הבית, היא הרגישה פגועה. האשה דיברה על אלימות מילולית של הבעל וכן כלפי חפצים, על חוסר רגישות ביחסי אישות, לכן היא רצתה ייעוץ, אך לא הביאה זאת בתור סיבה לגירושין. לאחר עזיבת הבעל, היו מפגשים בין הצדדים בבתי קפה והיו יחסי אישות. בשלב ראשון היה קשה לה, בשלב שני היו קשיים כלכליים, היא הרגישה שלבעל נוח בכך שהוא מתפנק אצל ההורים, בלא שיתוף, בשלב שלישי היא עזבה את יקנעם. בשלב לאחר עזיבת הבעל את הבית, האשה כבר דברה על גירושין, כי הבינה שאי אפשר לחיות כך.
ב"כ הבעל חוקרת את העד, ואלו תשובותיו: האשה הלכה לייעוץ אישי, לא ספרה לי מעולם שיש לה נכות נפשית, היא סיפרה לי שהיא לא בקשר טוב עם הוריה מאז צעירותה, לא סיפרה שהוכתה ע"י הוריה. היא אמרה שקשה לה להיעזר בהוריה, כי הם לא כתובת. לא יכלה לקבל מהם תמיכה. בנושא הכלכלי לא עסקתי. היא אמרה לי שהיא פנתה פעם למשטרה, לפני שהיא עזבה את הבית. ביקשתי מהאשה למחוק את השיחות במייל, זאת משום שצריך שהיא תעדכן את הבעל ולא שהוא יראה את השיחות מעצמו. נדמה לי שהבעל היה מודע לקיומי.
הבעל מכחיש שידע אודות הייעוץ והתמיכה הנ"ל שקבלה האשה מהעד.
וממשיך להשיב העד לב"כ הבעל: לפני פסח האשה כתבה לי כי היא החליטה להיפרד, והיא אמרה שלהיפרד זה בגירושין. אכן האשה רצתה להיות עם הבעל בפסח.
ב"כ הבעל מציגה לבית הדין התכתבות העד עם האשה במייל, שם האשה כתבה לפני פסח שהיא החליטה להתגרש.
למעשה, הבעל עזב את הבית בדצמבר 2011. באזור חנוכה. לטענתו, משום שהאשה לא פתחה לו את דלת הבית. כמה חודשים לאחר מכן, האשה עזבה את אזור הצפון עם ילדים.
עתה נציג את הרושם והמסקנה העולים מתוך עדותו של העד, ע"פ ראות בית הדין: אכן האשה שאפה בתחילה למצוא פתרון לבעייתה הזוגית, חיפשה יועצי נישואין ובשלב מסוים אף החלה לחשוב על הליך של גירושין. האשה לא סלדה מהבעל, אך שהבינה כי עמו לא תוכל להמשיך את חייה, וכשם ששיקפה את עמדתה בדיון הקודם שנערך (טרם לדיון האחרון). לאשה הפריעו בעיקר הפערים הגדולים שנפערו בין שני הצדדים, והריחוק שהלך והתרחב. היה לה קשה לקבל את העובדה שלבעל נוח לחיות כך בתוך הזוגיות. רושם זה עולה אף מתוך העובדה כי היא שאפה לבלות את הפסח האחרון (לאחר הפירוד) בחברת הבעל והילדים, באמרה לעד (במייל): "כרגע חשוב לי רק לעכל את החלטה שקיבלתי ולעבור את הפסח בצורה רגועה, ביחד, ולטייל עם [פלוני] ועם הילדים, כדי שהזיכרונות האחרונים שלנו מהנישואין האלו יהיו נעימים". אגב, באותה התכתבות עם העד הנ"ל אמרה גם אודות החלטתה להתגרש: "ניסיתי מאוד להתרכז כל השבת ולחשוב על זה, אבל ידעתי את זה כל הזמן". כך שמסתבר שהחלטה על הגירושין הבשילה אצלה אט אט עוד קודם לכך. נוצר הרושם כי הבעל ניסה בכל דרך להמשיך את חיי הנישואין, ואף האשה שאפה לכך, אך המתחים שביניהם והפערים שגדלו לא אפשרו להם ליישם את שאיפתם זו.
בנוסף, לאור יחסי האשה העכורים עם הוריה, כפי שתיארה בפני העד, יש לבדוק לעומק את טענותיה באשר לקניות מצד ההורים לבני הזוג ושאר תמיכה כספית שהעניקו הוריה לצדדים, כטענותיה האמורות לעיל.
לאור האמור, החלטת בית הדין הקודמת באשר לאי-זכאותה של האשה למזונותיה, המוזכרת אף בתחילת החלטה זו, הינה בעינה, שהרי לא הוכח כי הייתה הצדקה משמעותית בהתנהגותו של הבעל לכך שהאשה בחרה לעזוב את חייה המשותפים עם הבעל (כגון רצונה לבלות עמו ועם הילדים את חג הפסח, אף לאחר שהחליטה על גירושין), והתנגדותה לשוב אליו עד היום, כפי הצהרתה בדיון הקודם.
אי קבלת עדים מטעם הבעל– עדים שלא אושרה עדותם
הבעל הביא מיוזמתו כמה עדים, שנכחו בעת פתיחת הדיון מחוץ לאולם הדיונים. הבעל מבקש להכניס עדיו, למרות שלא ניתן לו אישור להביאם. ב"כ האשה מתנגד להכנסת העדים, בטענה כי לפי תקנות הדיון לא יתקבלו עדים שלא אושרה הזמנתם לדיון, ובנוסף מדגיש כי בנידון עדי הבעל כבר נתנה החלטה שלא תישמע עדותם. ומוסיף: נערכנו לדיון לפי הזמנות העדים שאושרו.
למעשה, בית הדין לא נעתר לבקשת הבעל לקבלת עדיו, והורה לו לשחרר את העדים לשגרת יומם.
הבעל קבל על כך לפני בית הדין. לטענתו, רואה בכך חוסר צדק ואי קיום ההלכה של השוואת שני בעלי הדין, לאור העובדה כי בית הדין אישר לעד של האשה להעיד בדיון.
באשר לכך ננמק כדלהלן.
לאחר הדיון הקודם שהתקיים, הבעל ביקש להביא כמה עדים. בקשתו היתה סתמית, המפרטת רק שמות העדים הנדרשים לעדות. בהחלטת בית הדין מיום 18.12.12 נאמר:
"בקשת ב"כ הבעל להזמנת עדים הוקראה.
לאחר פירוט מהות עדותם וייחוסם לצדדים, בית הדין ישקול הבקשה לגופה."
עד עתה לא התקבלה ההשלמה הנדרשת מאת הבעל.
לאור בקשת ב"כ האשה לאחר כמה ימים, נתנה החלטה נוספת ע"י בית הדין, החלטה מיום 31.12.12 שקבעה כך:
"בקשת ב"כ האשה בענין עדים הוקראה.
כמקובל, עדים שלא אושרה הזמנתם מראש לעדות, ובייחוד לאור החלטה כי יש להמציא מהות עדותם וייחוסם לצדדים טרם אישורם, לא יתאפשר להם להעיד במועד הקבוע ליום 2.1.13."
ב"כ הבעל מודה כי ההחלטה מיום 31.12.12 מצויה ברשותה, אף שבתחילה ניסתה לומר שלא קיבלה החלטה זו.
הרי אם בחר הבעל להטריח עדים ולהביאם לבית הדין אף שלא אושרה עדותם, עשה זאת על אחריותו בלבד, אף שהיה עליו לסבור ולהניח כי לאור החלטות בית הדין, לא תישמע עדותם.
בנוסף וכהשלמה להנ"ל, עדים אמורים להיות מאושרים ע"י בית הדין, ובנידון דידן, לא רק שלא אושרו עדיו של הבעל, אלא עוד ניתנה החלטה שאין להביא עדים שלא אושרו. וראה תקנה פא לתקנות הדיון (הבאת עדים), הקובעת כך:
"כל צד רשאי להביא בעצמו את עדיו לבית הדין, לאחר שקיבל רשות מבית הדין."
בנידון דידן, הבעל התרשל במילוי הנדרש ע"י בית הדין לשם בחינת הצורך להבאת עדיו, בית הדין לא קיבל אינפורמציה אודות מהות עדותם וייחוסם לצדדים, ולכן לא קיבלם לעדות בדיון זה. בנוסף, בית הדין לא היה ערוך מבחינת לוח הזמנים לעדויות נוספות (לעומת זאת, העד מטעם האשה כן אושר לעדות ע"י בית הדין).
ברם, במידה והבעל יחפוץ להביא עדות לדיון הבא, ראה האמור להלן באשר לכך.
מתווה להמשך ההליך
ובכן, לאחר ההכרעות שהובאו לעיל ולאחר הדיון הראשוני בשאלת הכתובה, כולל שמיעת עדותו של העד שהופיע בבית הדין, בית הדין מציג המתווה להמשך ההליך:
א. ייקבע דיון נוסף.
ב. במסגרת דיון זה ילובנו טענות הצדדים בענינים הרכושיים, בהתאם להשלמות שנדרשו ע"י בית הדין, כאמור לעיל.
ג. במסגרת דיון זה אף תלובן סוגיית הכתובה, ותישמע עדות מצד הבעל, אם תוגש בקשה מתאימה ויאושרו עדיו.
ד. בדיון הבא, בית הדין ישתדל לסיים את שאר העניים הפתוחים שבין הצדדים, כדי לאפשר לצדדים לצאת בכבוד לדרך חדשה.
הפניית הצדדים ליחידת הסיוע שעל יד בית הדין
בית הדין מתרשם כי לשני הצדדים קושי ניכר בהפנמת הליך הפירוד והגירושין, וקושי זה משליך אף על הסדרי הראיה בין האב לילדים. בגין זאת, בית הדין מפנה את הצדדים ליחידת הסיוע של בתי הדין, לשם סיוע בהפנמת ההליך, כולל כל המורכבות שבו עבור שני הצדדים, ובעיקר כדי לתת לצדדים כלים מתאימים לארגון הקשר שלהם עם ילדיהם במצב הנתון בו הם מצויים. במידה ואנשי יחידת הסיוע של בית הדין יתעלו על הצפוי ויסברו כי ניתן לשאוף אף להביא את הצדדים לכדי שלום בית, בית הדין רק יברך על כך.
מבוקש דו"ח יחידת הסיוע בעוד 30 יום.
ניתן ביום כ"ד בטבת התשע"ג
(06/01/2013).
| הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד | הרב יצחק אושינסקי – דיין | הרב ישראל דב רוזנטל – דיין |