לפני בית הדין תביעה לכתובה.

בני הזוג נשואים משנת 1981, ולהם ארבעה ילדים, כולם בגירים.

בתאריך כ"ג אדר תשנ"ו (14/3/1996) פתח הבעל תיק לתביעת גירושין. הצדדים נתבקשו להגיע להסכם גירושין ולאחר מכן יסודר הגט. בפועל הצדדים לא פנו לבית הדין שנים מספר מאז החלטה זו.

בתאריך י"ד תמוז תשס"ה (21/7/2005) חזר הבעל ופנה לביה"ד וחידש את תביעת הגירושין. בדיון שהתקיים בתאריך י"ג כסלו תשס"ו (14/12/2005) ביקש הבעל להשהות את הגירושין בפועל עד גמר ההליכים ביניהם משום שעורכי דין והצדדים מנהלים משא ומתן. באותו יום החליט בית הדין כי כשיגיעו הצדדים להסכמות יאושר ההסכם ויזומנו לסידור הגט.

לאחר כשנה וחצי, בתאריך 4/3/2006, הגיש הבעל בקשה לקבוע דיון מאחר והושגה הסכמה בבית המשפט לענייני משפחה ומאחר והבעל תובע גירושין: "יש לברר את עמדת האשה".

הדיון הראשון התקיים בפועל בתאריך כ' תמוז תשס"ט (12/7/2009) כשלוש שנים לאחר הגשת הבקשה לדיון וזאת מפאת בקשות דחיה שהוגשו על ידי שני הצדדים בהסכמה בכל העת שבינתיים.

ישיבה נוספת התקיימה בתאריך ט"ז מרחשון תש"ע (3/11/2009), ובה הבהירה האשה שכל תביעותיה הרכושיות מסתכמות בלא יותר ממחצית הדירה הרשומה על שם שני בני הזוג. משום כך הוצע שהצדדים יתגרשו מיידית והדירה תעוקל לצורך תביעות האשה כאשר בפועל יבוצע הדבר ע"י רישום הערת אזהרה על חלקו של הבעל בדירה לטובת האשה. האשה סירבה להצעה זו, אולם לאחר הישיבה הנ"ל פסק בית הדין שהאשה חייבת לקבל גט פיטורין מבעלה בכפוף לכך שהבית יעוקל להבטחת זכויות האשה.

האשה סירבה לבצע את פסק הדין ולפתחו של הבעל עמדו שתי אפשרויות. האחת, תביעה לאכיפת פסק הדין ע"י סנקציות כנגד האשה; ולחילופין, בקשה למתן היתר לשאת אשה שניה.

תוך כדי הדברים תבעה האשה לדון בחיוב כתובתה. בית הדין סבור היה שכדאי לדון בתביעת האשה לכתובה ואפשר שדיון בזה יזרז את עניין הגירושין בלא להזדקק לאפשרויות שהועלו לעיל.

עד כאן הרקע הקודם לתיק זה בקצרה.

נשוא דיון זה הינו כאמור תביעת האשה לכתובתה עם מתן הגט.

ידוע לכל בר-בי-רב שהאשה מוחזקת בכתובתה כל זמן שלא הוכח אחרת, ועל כן נטל ההוכחה להפסד הכתובה רובץ לפתחו של הבעל, ומשום כך נפתח בנימוקי הנתבע להפסד הכתובה.

לדברי הבעל האשה אינה זכאית לכתובתה, בשל ארבע סיבות:
א. האשה עוברת על דת משה.
ב. האשה מאסה בבעל ואינה מעוניינת בו.
ג. האשה סילקה אותו מהבית.
ד. האשה עשתה מעשה כיעור.
אמנם הסיבות שנקטנו כאן הינן לפי הסדר בו נקט ב"כ הבעל, אולם אנו נדון בסיבות המוזכרות אחת לאחת אך שלא לפי הסדר הנ"ל.

הסיבה השלישית, שלפיה האשה אינה זכאית לכתובתה כאמור היא בשל כך שסילקה את בעלה מהבית.

בפרוטוקול הדיון מתאריך י"א תמוז תשס"ה (18/7/2005) מובאת טענת הבעל:

"לא גרים ביחד חצי שנה, אני עזבתי את הבית, רציתי להתגרש ולכן עזבתי את הבית, אני גר עם הבן שלי לבד, על כל דבר קטן אנחנו רבים, לא הסתדרנו, אין כבוד הדדי, אין יחסי אישות סדירים."

אלו הדברים אותם טען הבעל כאשר עזב את הבית. אין זכר לכך שהאשה היא שסילקה את בעלה מהבית, ולו כך היו פני הדברים בוודאי היה נטען כך, במיוחד לאור העובדה שלאחר מכן טען הבעל טענות קשות כנגד אשתו. ומכך שלא נטענה טענה זו מוכח בעליל שלא כך היו פני הדברים.

אכן נכונים הדברים, שלאחר שעזב הבעל את ביתו הוצאו כנגדו צווי הרחקה, אולם היציאה הראשונית מביתו היתה בּיָזמתו לאחר שהחליט שהוא מעוניין להתגרש מאשתו.

משום כך בית הדין דוחה נימוק זה.

הסיבה השניה להפסד הכתובה עפ"י הנתבע היא מעשה כיעור שעשתה האשה.

לדבריו, בזה שערכה קניות עם אדון בשם [ד'] ובכך שסעד אצלה בשבתות ובכך שנסעה עמו פעמים מספר, יש בזה כדי מעשה כיעור.

המעיין בסי' יא בשו"ע אבן העזר יבחין מיד שהדוגמאות המוזכרות שם אינן דומות כלל למעשים שעשתה התובעת ביחד עם אדון [ד']. אפשר שבמעשים הללו אין אפילו סרך של איסור. אמנם קיימים מעשים המוזכרים בפרוטוקול שהם בוודאי אסורים כמו נשיקות בין גבר לאשה שאינה אשתו וכו'. אולם אין ספק שבמציאות החיים הקיימת בימינו רעה חולה זו אינה מורה בהכרח על קשר רומנטי בין השניים.

בסי' יא המוזכר לעיל, לאחר שמוזכרות כמה דוגמאות למעשה כיעור מסכם בעל השו"ע: "וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים". כלומר, הדוגמאות הנזכרות בשולחן ערוך אינם רשימה סגורה לטב או למוטב אלא דוגמאות בלבד. בית הדין צריך להכריע בכל מקרה לפי הזמן בו חיים האנשים ולפי התרבות הנוהגת באותו זמן.

אין ספק, כאמור לעיל, שכל המעשים המיוחסים לאשה אין בהם משום מעשה כיעור בימינו שלנו, ומשום כך גם סיבה זו להפסד הכתובה אין בה ממש.

הסיבה הראשונה המוזכרת בסיכומי ב"כ הבעל היא שהאשה עוברת על דת משה. ב"כ הבעל הזכיר בפירוש את הנימוק לכך שעוברת על דת משה מפסדת כתובה, וזאת משום שהבעל אינו יכול לחיות עם האשה.

ב"כ הבעל ציטט בטובו את דברי הרא"ש שעניינם הוא שלא כל איסור שעושה האשה מגדירָהּ כעוברת על דת משה ובשל כך מפסידה את כתובתה, אלא רק אם עוברת על איסורים מיוחדים כמו מאכילתו שאינו מעושר וכו', אולם אם היא עוברת על איסורים שאין בהם בכדי להכשיל את בעלה אין בכך כדי להפסידה כתובתה. האיסורים המוזכרים המיוחסים לאשה אף שחמורים הם מאוד, אין בהם בכדי להכשיל את הבעל ובשל כך אין מקום להפסידה כתובתה בגינם.

הסיבה האחרונה שבגינה סבור הבעל שהאשה הפסידה את כתובתה היא שהאשה אינה מעוניינת בו ומואסת בבעלה.

ההוכחות שהציג ב"כ הבעל למאיסות האשה בבעלה הם: צווי ההרחקה שביקשה האשה כנגד בעלה מאז שנת 2005, הגשת כתב תביעה לגירושין בהסכמת האשה, טענות האשה על אלימות הבעל כלפיה, תשובתה החד משמעית שאף אם יעזוב את האשה איתה הוא חי היא אינה מסכימה לקבלו כעת לביתה לאחר שמונה שנים של בגידה.

מאמירות אלה מוכח בעליל שהאשה אינה חפצה בבעלה ומשום כך הגירושין הינם בעצם לפי רצונה היא, ובכהאי גוונא אין לחייב את הבעל בכתובה.

הנימוק האחרון בו נעסוק ראוי לאריכות דברים.

הטענה בקיצור היא, שכיוון שהאשה אינה חפצה בקשר עם בעלה ואינה מוכנה לקבלו גם אם ישוב בתשובה שלמה כפי שמוכח מתשובתה לשאלת ביה"ד, וכפי שכתב זאת ב"כ הבעל בסיכומיו, בכך נשמטה זכות האשה לכתובתה או לכל הפחות לתוספת כתובה.

אי-רצון האשה לחיות עם בעלה כנימוק להפסד כתובה מבואר בכמה מקומות, כדלקמן:

הרמב"ם (הל' אישות כד, ג) בענין אדם שנשא אשה האסורה לו מן התורה או מדרבנן כתב כך:

"העיקר, שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה, כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנתה לו הנאתה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרתה אותה עליו... שאין מעשיה הם הגורמים לה להֵאָסֵר".

מבואר בדבריו שחיוב הכתובה הוא כל זמן שהאשה רוצה בקשר הנישואין.

גם הכסף משנה במקום כותב: "אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת, דאדעתא למיפק לא אקני לה."

כך כתב גם בספר צמח צדק (אהע"ז קלז) "שלא הקנה לה התוספת אלא על דעת שתהא עמו ותהיה אשתו."

כעין זה כתב הר"ן על הרי"ף (כתובות סוף פרק אלמנה ניזונית):

"ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת, דווקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת, אין לה תוספת, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, ורוצה לצאת וכו' דאין לה תוספת כיוון שהיא רוצה לצאת ממנו."

מכל המקורות הללו מוכח שאם האשה חפצה להיפרד מבעלה והיא בדבריה ובמעשיה גורמת לגירושין אין היא זכאית לכתובה או לכל הפחות לתוספת כתובה.

ובנידון דידן, כאמור לעיל, האשה אינה חפצה בבעלה ואפילו אם יחזור בו מכל קשר עם האשה הזרה, היא אינה מעוניינת בחידוש החיים המשותפים עמו. יוצא אפוא שאין היא זכאית לכל הפחות לתוספת כתובתה, אולם המעיין היטב בדברים ייווכח שאין זה הדיון במקרה דנן.

בענייננו מדובר בבעל שהורשע ע"י בית המשפט באלימות ומשום כך הוצא כנגדו צו הרחקה, והדעת נותנת שלא בחינם הורשע אלא יש דברים בגו. זאת ועוד, מעולם לא הוכח שניסה לשדל את אשתו לשוב לשלום בית. לא הוכח שניסה לרצות אותה (גם אם אינה צודקת).

ידועים דברי הרשב"א המובאים בב"י (סי' עז) בעניין חיוב מזונות לבעל שאשתו עזבה את הבית שלא בצדק, ובעלה לא פעל לשם החזרת אשתו, ולא ניסה לדבר על ליבה. בשל טעם זה כתב הרשב"א שהוא עדיין מחויב במזונותיה. וז"ל שם:

"ולפי שלא נתבאר לי מלשון השאלה מה שהיא טוענת שתשוב לבית בעלה אם יביאה אל ביתו ויפרע מה שלוותה ונסתפקתי אם היא מעכבת בלבד מחמת שהוא אינו קורא לה או שאינה רוצה לשוב אליו עד שיפרע מה שלוותה ואחר כך יביאנה ואז תשוב אליו. על כן אני אומר שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום לפי שהוא אינו רוצה בשימושה הכי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהייתה חולה ואחר שנרפאת מפני שיצאה שלא ברשות ואין כאן מרד כלל."

א"כ מסתבר מאוד להשוות חיובו בתוספת כתובה לחיובו במזונות, שהרי הטעם שהבעל חייב במזונות אשתו מצד עיקר הדין גם הוא מוגבל רק למצב בו האשה מוכנה להמשך הקשר. ואם מוצאים אנו מקרה יוצא דופן שלמרות שהאשה עזבה את בעלה שלא כדין אף על פי כן חייב הבעל במזונותיה – הנימוק להלכה זו הוא שהחובה מוטלת על הבעל לרצות את אשתו ולשדלה בדברים על מנת שתשוב לביתו, ומשלא עשה כך מחויב במזונותיה על אף שאינה עומדת לפניו – א"כ הוא הדין והוא הטעם בנידון הכתובה.

יתר על כן, צווי ההרחקה שהוצאו כנגד הבעל, לא זו בלבד שאינם משמשים עילה להפסד כתובה אלא אף משמשים עילה להחשיב את הבעל כמורד מחיוביו כלפי אשתו. זאת משם שכיוון שצווי ההרחקה הוצאו בדין כלפיו כפי שנקבע על ידי בית המשפט, הרי שהוא גרם במעשיו לאי-קיום חובותיו האישיות כלפי אשתו.

וזאת למודעי, גם כאשר אדם אינו מסוגל לקיים את חובותיו כלפי אשתו משום שנכפה עליו שלא לקיימם, אם כפיה זו נגרמה בפשיעתו נחשב האיש כמורד. עניין זה נפסק בכמה פסקי דין. יעוין בפד"ר (ח"ח עמ' 303-311) בפסק דין שנכתב ע"י הגאון הרב חיים ג' צימבליסט שליט"א, שם פסקו לחייב את הבעל בגט בכה"ג. כך סבור גם הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל בספרו משפטי שאול (סי' כא), וכן בפד"ר (ח"ח עמ' 124-128) בפסק דין שנכתב ע"י הגאון הרב רוזנטל זצ"ל. אמנם בפד"ר (ח"ה עמודים 329-332) פסקו הגאון הרב ז'ולטי זצ"ל וייבדל לחיים ארוכים הגאון הרב עובדיה שליט"א שבכה"ג לא ניתן לחייבו בגט כיוון שאנוס הוא, אולם כבר האריך הגאון הרב אוריאל לביא שליט"א בספרו עטרת דבורה (סי' צג) לסתור את ראייתם העיקרית מדברי העונג יו"ט. ובנידון דידן בוודאי יסכימו גם הגאונים הנ"ל שאף שאין לכפות בעל בגט כאשר הוא אנוס מלקיים חובותיו עכ"פ בוודאי שאין זה משמש עילה להפסד כתובת האשה. זאת ועוד, נידון דידן אף חמור יותר, שהרי ברור לחלוטין שהבעל חי עם אשה זרה שאינה אשתו אלא שלדבריו קשר זה החל רק לאחר שעזב את ביתו. (בית הדין מקבל את גרסת הבעל הראשונה שהוא עזב את ביתו ולא סולק ממנו, ואף שלאחר מכן בוודאי שהוצאו כנגדו צווי הרחקה, אולם העזיבה הראשונית שגרמה לכל העימות בין הצדדים, היתה ביוזמתו.)

לבעל שהורחק מביתו על ידי אשתו אף אם הדבר היה שלא בצדק, אין לו כל היתר לקשור קשר אינטימי עם אשה זרה, ואין ספק שקשר כזה מהווה אבן נגף בכל אפשרות של תיקון והשבת השלום למעונם. חז"ל כבר אמרו שאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה ואין אשה המסוגלת לראות את בעלה בחיקה של אשה זרה. אין ספק שאילו היה סיכוי של תקווה להשכנת השלום בבית זה הרי שהוא נכחד באותו קשר שקשר הבעל עם אשה זרה.

לא מדובר על קשר מזדמן הנגרם מתאווה רגעית אלא קשר של קיימא המעיד על קשר נפשי כמו איש ואשה לכל דבר. קשר כזה אין האשה מסוגלת לסבול ואין עליה כל טענה במה שאמרה שאינה יכולה לקבלו לאחר שנים של קשר עם אשה אחרת.

זאת ועוד, מעולם לא נטען ע"י הבעל שהוא מוכן לעזוב את האשה הזרה ולפנות לשיקום הזוגיות בינו לבין אשתו.

וזה לשון הטור (אהע"ז סי' קיח):

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה וכו', ובעניין כזה אמרו חכמינו ז"ל – כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה" וכו'.

מבואר בדבריו שרק כאשר האשה תבעה את הגירושין וגם יצאו הגירושין ממנה כי אז היא מפסידה את כתובתה – עיקר ותוספת. אולם אם תבעה את הגירושין אך לא יצאו הגירושין ממנה אזי לא הפסידה את כתובתה.

כאשר הבעל מורשע באלימות וכאשר הוא קושר קשר של קיימא עם אשה זרה ומנתק בזה כל קשר וכל אפשרות של תיקון היחסים בינו לבין אשתו, אינו מדבר על ליבה ואינו מְרַצֶה אותה לשוב ולתקן את זוגיותם, אין זה קרוי שיצאו הגירושין ממנה כי אם ממנו.

גם בעניין זה האריך בספר עטרת דבורה (סי' לו). והוכיח שם מדברי הגמ' (יבמות סג, ב) ומדברי הרא"ש (מכות דף פא סי' א, כתובות פרק ח סי' ט) שגם אם האשה הקניטה את בעלה ומתוך כך גירשה, לא הפסידה את כתובתה ואת תוספת הכתובה.

סוף דבר אין מקום לטענת הבעל שהאשה הפסידה את כתובתה והיא בחזקתה לכתובה ותוספת.

הסכום אותו חייב הבעל בכתובה ותוספת כתובה ופיצויי גירושין ייקבע על ידי בית הדין בישיבה נפרדת.

הרב ישי בוכריס – דיין

אני מצטרף לפסק הדין.

הרב א' אהרן כץ – אב"ד

העניין שעליו נסב פסק דין זה הוא תביעת האשה לפסיקת כתובתה.

ארבע סיבות מנה הנתבע בדבריו ולפיהן יש לקבוע כי האשה הפסידה כתובתה.

הנני מסכים עם עמיתי הגר"י בוכריס שליט"א כי לשלוש מהן אין על מה לסמוך. דהיינו אין להפסידה כתובתה משום היותה עוברת על דת, משום שעשתה מעשה כיעור או משום שסילקה את בעלה מן הבית, ואיני רואה לנכון לכפול הדברים.

הסיבה הרביעית שמנה הנתבע היא כי האשה מאסה בבעלה ולפיכך אין היא זכאית לכתובתה. סיבה זו היא רבת משמעות, ויש לדון בה מכמה פנים.

נקודת הדיון היא, מהי הסיבה שבעטיה הגיעו הצדדים עד כדי רצונם ההדדי הנוכחי להתגרש – האם יש כאן תביעה מצד אחד והסכמה מצד שני, הסכמה הדדית, מאיסות ומרידה הדדיות, או מרידה מצד אחד והסכמה מצד שני. לשאלה זו ולפתרונה תוצאות לעניין חיוב הכתובה.

הצדדים הופיעו בבית הדין לראשונה בתאריך ח' תמוז תשנ"ו (25/6/1996). בדיון זה אמרו שניהם כי אין ביניהם יחסי אישות. הבעל טען כי האשה מסרבת לקיים יחסי אישות, ואילו האשה טענה כי בעלה אינו מסוגל לקיים יחסי אישות. מכל מקום, העובדה באותה זמן הייתה כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי אישות.

לא נטענו בדיון זה טענות לאשמת מי מהצדדים. האשה מצידה הוסיפה כי הגורם המפריע ליחסיהם הוא אמו של הבעל.

בתסקיר שהוגש בהמשך לדיון זה בתאריך ב' בטבת תשנ"ז (12/12/1996) דיווחה פקידת הסעד לסדרי דין בעירית אשקלון כי מאז אוגוסט 1996 הצדדים מתגוררים בנפרד. בפועל הליך הגירושין לא הושלם ומאז לא התקיימו דיונים במשך שנים מספר.

בחלוף תשע שנים הוגשה על ידי הצדדים, בתאריך 9/6/2005, בקשה בהסכמה לקביעת מועד לסדור גט. הבקשה חתומה על ידי באי כח הצדדים דאז וזו לשון הבקשה:

"1. הצדדים מודיעים כי הינם מסכימים להתגרש זמ"ז בג"פ כדמו"י, ללא כל התנאה מראש, ובלי קשר לכל התובענות המתנהלות בביהמ"ש לענייני משפחה באשדוד.

2. מחודש 2/05 אין הצדדים מתגוררים יחדיו. הבעל גם הסכים לשהות מחוץ לביתו עד 9/05."

הנה כי כן גירושין בהסכמה לפנינו. אין כאן מרידה של כל צד במשנהו אלא הסכמה ורצון משותף להתגרש.

בתאריך י"א תמוז תשס"ה (18/7/2005) התקיימה ישיבה שנקבעה לדיון בבקשה זו. בדיון העלו הצדדים טענות שונות אך בעיקרם של דברים תמונת המצב היא של הסכמה לגירושין. אולם בדיון זה אמרה האשה כי ברצונה לחלק את הרכוש קודם הגירושין.

באלול תשס"ה (14/9/2005) הגיש ב"כ הבעל בקשה לביטול צו עיכוב יציאה, ובה טען כי הצדדים הסכימו להתגרש בדיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד בתאריך 7/6/2005, אולם האשה חזרה בה מהסכמתה ודרשה כי ענייני הרכוש בין בני הזוג יידונו תחילה. עוד נכתב שם כי הבעל אינו מתגורר בביתו מתאריך 2/5/2005 ועזב את הבית על סמך הסכמתה המפורשת של האשה לקבל את גיטה.

בדיון הבא שהתקיים בכסלו תשס"ו (14/12/2005) פתחה האשה בדברים ואמרה: "כל אחד חי את החיים שלו."

לאחר דחיות רבות בהסכמה התקיים דיון המשך בתאריך כ' תמוז תשס"ט (12/7/2009). גם בדיון זה פתחה האשה בדברים ואמרה: "הוא חי את החיים שלו ואני חיה את החיים שלי."

הדיון הבא התקיים בתאריך ט"ז מרחשון תש"ע (3/11/2009), ובו אמר ב"כ הבעל כי הבעל כבר חמש שנים אינו בביתו. הדבר תואם לערך את התאריך בבקשה משנת תשס"ה. גם בדיון זה הביעה האשה את הסכמתה לגירושין אך דרשה להסדיר את הנושא הממוני תחילה. בדיון זה גם עלה לראשונה נושא הכתובה והאשה אומרת: "אני דורשת את הכתובה כי הוא ביזה אותי, אני לא בגדתי."

התקיים דיון בעניין זה. האשה טענה כי הבעל חי עם אשה שהיא ידועתו בציבור והיכרותו אִתה התחילה שש שנים קודם, עוד בהיותו בבית. הבעל לעומת זאת טען כי הכיר את האשה חצי שנה לאחר "שגורש" מהבית.

בדיון שהתקיים בעניין כתובה בתאריך כ"ז באייר תשע"א (15/3/2011) חזרה האשה על דבריה כי זה שמונה שנים שהבעל מנהל מערכת יחסים עם בת זוגו וארבעים ושמונה שעות לאחר שיצא מן הבית עברו להתגורר במשותף. גם בדיון זה חזרה האשה על דבריה כי לאחר שמונה שנים מאוחר מִדי מלשוב לשלום בית ושללה אפשרות זו אף אם ילך בעלה לטיפול גמילה מאלימות וייפרד מבת זוגו.

הבעל אמר כי עזב את הבית בנובמבר 2004 וחצי שנה לאחר מכן הכיר את בת זוגו הנוכחית.

נטענו טענות הדדיות בין הצדדים שעיקרן מחלוקת אודות מועד היכרותו עם בת זוגו הנוכחית.

סיכומם של דברים הוא: הצדדים הסכימו ביניהם להתגרש, הטענות שנטענו בהקשר זה היו שוליות משום שהיה ברור שהגירושין נעשו בהסכמה. מתוך הסכמה זו עזב הבעל את ביתם המשותף בהנחה שהגירושין יתקיימו בקרוב. בפועל הליך הגירושין נדחה בגלל רצון האשה לברר את נושא הרכוש והכתובה.

לכל אורך השנים לא עולה טענת המרידה ואין לה שום זכר, זאת משום שההסכמה ההדדית היא הרלוונטית והמשמעותית.

באשר לטענה כי הבעל ניהל מערכת יחסים עם נשים אחרות קודם עזיבתו את הבית, אין אנו נדרשים לשאלה זו שלא הוכחה די הצורך. לענייננו די בזה שהליך הגירושין כולו היה מוסכם מתוך הבנה של הצדדים שזו הדרך הנכונה, וכיוון שכך אין ספק שהאשה זכאית לכתובה. אולם יש לדון האם זכאית היא גם לתוספת כתובתה, ולהלן יידון עניין תוספת כתובה בגירושין בהסכמה.

פתיחה
יש לדון בגדרה של תוספת כתובה, האם נכון לראותה כהגדלת הכתובה וממילא חיובה כרוך הוא בחיוב הכתובה, ואף שהוסיף הבעל חיוב זה מדעתו ורצונו מכל מקום עניינו הוא הגדלת הכתובה באופן סובייקטיבי ולכן גדריהם ודיניהם יהיו שווים זה לזה או שסיבת התחייבותו של הבעל בתוספת כתובה איננה שווה לסיבת החיוב שמחויב בו האדם בכתובה מהתורה או מתקנת חכמים. ויש בזה נפקא מינה לכמה וכמה הלכות וכפי שיתבאר לפנינו.

א. ביאור הלשון "תוספת כתובה"
הלשון "תוספת כתובה" לקוחה היא מהמשנה (כתובות נד): "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף". ובגמרא: "רצה לכתוב לה לא קתני אלא רצה להוסיף". ונחלקו ראשונים בביאור דיוק זה ומשמעותו.

רש"י במהדו"ק (הוב"ד בשטמ"ק) הביא מי שפירש שדיוק דברי הגמרא הוא מדלא כתיב רצה לכתוב, ועולה מכאן שאין צורך בכתיבת סך התוספת, וחיובו הוא אף על פי דלא כתב לה משום דברים הנקנים באמירה. והובא פירוש זה גם ברא"ה ובריטב"א וע' באוצר הגאונים (כתובות נד, ב) הביאוהו בשם העטור ותשובות הגאונים (אסף ח"ב עמ' 175).

ורש"י במהדו"ק הנ"ל דחה פירוש זה ופירש דברי הגמרא באופן אחר שעיקר דיוקה הוא מהלשון –

"רצה להוסיף, משמע כולה כתובה חדא מילתא היא כמו מוסיפין על העיר ועל העזרות ועל הלשכות דעבדי לה חדא קרתא רבתי חדא לשכה רבתי חדא עזרה רבתי אבל לכתוב משמע תרי מילי נינהו."

ומלשון זו של רש"י נראה שהתחייבות התוספת על ידי הבעל היא באופן ששווה חיובה לחיוב הכתובה, ויתר על כן שהתוספת עניינה הגדלת הכתובה, וכשם שמוסיפין על העיר ועבדי לה חדא קרתא רבתי כך מוסיפין על הכתובה ועבדי לה חדא כתובה רבתי.

וכ"כ הריטב"א (ד"ה רצה לכתוב): "השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאילו הם דבר אחד וכדאמרינן מוסיפין על העיר ועל העזרה שקדושת התוספת כקדושת העיר."

וכ"כ המאירי: "ושמועה זו אין דקדוקה אלא שלשון תוספת מורה להיות בנוסף דבר אחד עם הדבר שעליו הם מוסיפים אותו כענין שאמרו (סנהדרין ב, א) מוסיפין על העיר ועל העזרה כלומר להיות כלה עיר אחת ועזרה אחת מכאן למדנו שהתוספת ככתובה."

ורש"י שלפנינו (ד"ה רצה לכתוב) לא כתב לשון זו שהובאה לעיל אך כתב לשון קרובה לזו וז"ל: "השתא דתנן להוסיף משמע להוסיף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא". ונראה שביאורו כנ"ל שהתחייבותו של האדם בתוספת כתובה עניינה להכלילה בכלל הכתובה, ולכן גם על התוספת יש "שם כתובה". וכ"כ תלמיד רבנו יונה 0הובאו דבריו בשיטה מקובצת): "עכשו ששנה להוסיף מלתא אגב אורחין אתא לאשמועינן שהתוספת שמתנה להוסיף עליה הכל הוא ענין אחד עם הכתובה ודין אחד... דלדעת זה כתבו". אמנם לקמן יתבאר שעל אף לשונות הראשונים הללו נראה לומר גם בדעתם שחילוק יש בין חיוב הכתובה להתחייבותו של הבעל בתוספת.

ב ביאור הכלל הנזכר בגמרא (כתובות נד, ב)
בסוגיה (כתובות נד, ב – נה, א) הובאו ארבעה עשר דינים שבהם שווה דין תוספת כתובה לכתובה וגם זה לכאורה מורה שיסוד חיובם שווה ולא רק פרטי דיניהם.

אמנם הרשב"א (כתובות נה, א ד"ה כל זמן) ביאר סוגיה זו באופן אחר וז"ל:

"וכתב ר"ח ז"ל מדקא מני כל הני ואזיל ש"מ דלא אמרינן תנאי כתובה ככתובה אלא לאלו המפורשים כאן בלבד דהא פירש ולא שייר דאשכחן בפרק אלמנה ניזונת [לקמן ק"א א'] דתניא בהדיא נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה הממאנת וחברותיה אין להם מנה מאתיים אבל תוספת יש להן, נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא ככתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכ"ש מנה מאתיים."

הרי לנו שעל משמעות דברי הגמרא שתוספת כתובה ככתובה היא כתב ר' חננאל שלאו כללא הוא, ולא אמרינן תנאי כתובה ככתובה אלא לאלו שנשנו במפורש בסוגיה. וכ"כ הר"ן על הרי"ף בשם ר' חננאל כדברי הרשב"א, וכן הביא דברי חננאל אלו המרדכי (סי' קעז). והרא"ש (פ"ה ס"א) כ' וז"ל: "וגם יש דברים שתוספת כתובתה אינה ככתובה כגון אלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט וממזרת ונתינה לישראל אין להן כתובה ויש להן תוספת ולהכי פרט כל הדינין ולא אמר בסתם תנאי כתובה ככתובה". וגם דבריו אלו נראים כמ"ש ר"ח שהסוגיה דכתובות לאו כללא היא ולא נשנתה אלא לארבעה עשר הפרטים האמורים בה בלבד. וכ"כ הרא"ש להדיא כדעת ר' חננאל ביבמות (פ"ו סי' כ) ובשו"ת הרא"ש (כלל מ"ג סי' ד).

ולכאורה יש לומר שדברי ר"ח, הרשב"א, הרא"ש והר"ן הנ"ל חלוקים על מה שהובא לעיל בשם רש"י, הריטב"א, המאירי ותלמיד רבנו יונה שהם כתבו שלשון תוספת משמעותה שהתוספת והכתובה חד הם כמו מוסיפים על העיר ועל העירות דעבדי לה חדא קרתא רבתי, ולדידהו נראה לכאורה שמה שאמרה הגמרא ביחס לתוספת שתנאי כתובה ככתובה הוא כלל גמור ולא נשנה דוקא ביחס לדינים שנזכרו בסוגיה.

אמנם הריטב"א, אע"פ שביאר שתוספת כתובה עניינה שנעשה טפל לכתובה "וכדאמרינן מוסיפין על העיר ועל העזרה שקדושת התוספת כקדושת העיר" והובאו דבריו לעיל, הביא סמוך לדבריו אלו (ד"ה למאי) את דברי ר' חננאל שהובאו בראשונים הנ"ל וז"ל:

"כתב רבנו חננאל ז"ל דכיון דפרט הכי דדוקא לדברים אלו הנפרטים וכיוצא בהם, אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן מפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל אבל יש שאר דברים שאין תוספת כעיקר ותדע לך דהא ממאנת וחברותיה אין להם כתובה ויש להם תוספת כדאיתא בפ' אלמנה, וכן האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ואינו נאמן להפסידה תוספת כפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל."

ומבואר שאין סתירה בין הדברים אע"פ שיש לעיין בדבר כיצד ניתן לומר שהתוספת נעשית טפל והריהי כתוספת על העיר ואף על פי כן אין דין התוספת כדין הכתובה אלא לענין הפרטים שנזכרו בסוגיה, ויתבאר לקמן.

ואם כן מבואר שדברי ר' חננאל יש להם מקום לכולי עלמא. אמנם תוספות (כתובות נד, ב' ד"ה ולעוברת) התקשו ג"כ בקושית ר' חננאל הנ"ל שממאנת ושניה ואיילונית אין להם כתובה ויש להם תוספת, ותירצו:

"התם היינו טעמא דמתחלה כשכתב תוספת לאו אדעתא דכתובה כתב לה דהא יודע שאין לממאנת ושניה כתובה הלכך תוספת דכתב לה מתנה בעלמא כתב לה ולא שייכה לכתובה כלל."

ולדברי ר' חננאל לאו קושיה היא כלל שסוגיתנו לאו כללא היא ואדרבא הכלל הוא המבואר לקמן (קא, א) ביחס לממאנת ושניה שיש להן תוספת ולא כתובה משום שאין לדמות בין כתובה לתוספת וכמ"ש הראשונים הנ"ל, נראה מדברי תוספות שחולקים הם על דברי ר' חננאל וס"ל שסוגייתנו כללא היא שתוספת כתובה עניינה הגדלת הכתובה ולכן שווה דינה לדין תוספת. ולשיטתם נדחקו תוספות באיילונית שתוספת שכתב לה לאו תוספת היא אלא מתנה בעלמא מחמת חיבת לילה הראשונה, ואפילו תמצא אילונית הואיל ולא פירש, ולדברי ר"ח וסיעתו אין קושיה כלל שסוגיתנו לא כללא היא, אם כי עדיין טעמא בעי מהו אכן גדרה של תוספת כתובה. וע' תוספות (יבמות סה, ב) שמבואר שאכן בנקודה זו נחלק ר"ת על ר"ח אי תוספת ככתובה לכל דבר ור"ח הוכיח דבריו מאילונית ור"ת ביאר כמ"ש בתוספות לפנינו, ויתבאר עוד לקמן.

וע' מאירי (כתובות קא, ב ד"ה זה שביארנו) שנראה שדבריו עולים בקנה אחד עם דברי ר' חננאל. ושו"ר בספר העיטור (ריש אות כ, כתובה) שנראה מדבריו שדברי ר' חננאל הם חדא שיטתא, והביא שיטה הסוברת שיש מקום לומר שלא כדבריו שתוספת כתובה ככתובה לכל מילי, וכן מבוארות שתי שיטות אלו בשו"ת הרא"ש (כלל מג סי' ד).

ועדיין יש לדון כיצד יתבארו דברי הגמרא (כתובות נד, ב) שאמרה ביחס לתוספת את הכלל "תנאי כתובה כתובה דמי". אמנם כד דייקינן בארבעה עשר הדינים המובאים בגמרא נראה שלא הושווה דין תוספת מצד מקורו וגדרו לדין כתובה אלא שכיוון שהתוספת בפועל נוספת על הכתובה יש לומר שהושוו לדיניהם "שהכל קרוי כתובה" – רש"י (ד"ה למוכרת), "ששניהם כתובה שמן בכל מקום" – רמב"ם (אישות יח, כח) ולכן כל שפקעה הכתובה גם אין תוספת שכן הוא במוכרת, מוחלת, מורדת, עוברת על דת, כותב כל נכסיו לבניו, כל זמן שהיא בבית אביה, ועוד מצאנו שדיניהם שווים ולכן הדין הנוהג בכתובה ינהג בתוספת וכך הוא בפוגמת, בתובעת, בשבח, בשבועה, בשביעית, בגביה מן הקרקע, בגביה מן הזיבורית ובכתובת בנין דכרין וכן ניתן לפרש גם במורדת ועוברת על דת.

אמנם אף שדין תוספת כדין כתובה עדיין לא מצאנו בסוגיה בכתובות הנ"ל שענין התוספת הוא הגדלת הכתובה וששורש חיובה נובע מחיוב הכתובה, ויתכן שמקור החיוב אחר הוא. ואם כי לא ביארו ר' חננאל וסיעתו את גדר חיוב תוספת כתובה, הביאו ראיה לשוני זה מממאנת, איילונית ושניה, שיש להן תוספת ואין להן כתובה.

ג. ראיה מתוספת בנתאלמנה מן הארוסין
שנינו במשנה (כתובות נד, ב):

"אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנישואין גובה את הכל, רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה."

ויש לעיין לדעת ר' אלעזר בן עזריה מאי שנא תוספת מכתובה אם נאמר שתוספת עניינה הוא הגדלת הכתובה, כשם שבכתב לה מן הארוסין ונתאלמנה גובה כתובתה ה"ה תוספת ולכאורה יש להוכיח מכאן שדינם חלוק. אך שמא יש לומר כיון דקי"ל שאין כתובה לארוסה כמבואר בטוש"ע (אה"ע סי' סט, א), כשכתב לה כתובה מן הארוסין אין חיובו מדין כתובה הכללי שהרי ברצונו מתחייב לה וחיוב זה שנעשה ברצונו ס"ל לר' אלעזר בן עזריה שביחס לכתובה הוא מוחלט וחל אף בנתארמלה או נתגרשה מן הארוסין אך ביחס לתוספת אינו מוחלט ונותר על כנו ככל תוספת שחלה רק מן הנישואין. אמנם הא תינח למאי דקיימא לן שאין כתובה לארוסה כמ"ש בשו"ע (סי' נה, ו), אך אי נימא שתקנו חכמים כתובה לארוסה כמ"ש רש"י (כתובות נד, א ד"ה כיון) באפשרות אחת. והביא שיטה זו הרמ"א (הג"ה סי' נה, ו). אם כן הדרא קושיא לדוכתא שכיון שעיקר כתובה מתחייב לה מן האירוסין וזוהי הסיבה שאם נתארמלה מן הארוסין גובה כתובתה, היה לנו לומר שדין התוספת כדין הכתובה ומדלא אמרינן הכי לכאורה מוכח כדעת ר' חננאל שאין דינם שווה, ולא נחלקו ר' אלעזר בן עזריה וחכמים בשורשו של דבר אם יש לה תוספת אלא באומדנא בלבד וכולהו מודו לסברת ר' חננאל.

ונראה שהדברים מבוארים בגמרא (כתובות פט, ב) ששם דנה הגמרא אם אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה ורצתה להוכיח זאת מהמשנה (כתובות נד, ב) הנ"ל ומבואר שיש לפרש משנה זו גם אם נאמר שיש כתובה לארוסה, ואף שדחתה הגמרא שי"ל שמיירי בדכתב לה עדיין ההו"א במקומה עומדת, ולכאורה עולה ממנה שדין הכתובה אינו שווה לדין התוספת וכמ"ש ר' חננאל. ושמא יש לבאר שאף שהתוספת עניינה הגדלת הכתובה מ"מ סיבת ההגדלה היא חיבת ביאה וכל עוד לא נישאת עדיין אין סיבה להוסיף על כתובתה אך משנשאת והוסיף לה על כתובתה כוונתו היא להגדיל את כתובתה וממילא יהא דינה של התוספת שווה לדין הכתובה לכל דבר.

ובגמרא (כתובות נו, א): "בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה". וגם כאן מבואר שזמן החלות של חיוב תוספת אינו בהכרח זמן חלות חיוב כתובה שצדדה הגמרא לומר שחיוב תוספת מותנה בביאה אף שפשוט שחיוב כתובה הוא מהחופה. ואף שלמסקנה קי"ל שחיבת חופה קונה עדיין יש ללמוד מספק הגמרא וגם למסקנה נסתפקה הגמרא מהו הדין בנידה ובארו הרא"ש, הר"ן ועוד שספק זה הוא בגדרי החיוב בתוספת ודלא כרמב"ם שלמד מכאן שחופת נידה לא קניא ולדידהו מבואר שלדינא נותרנו בספק אם חיוב התוספת מותנה בחופה דחזיא לביאה. אמנם כאמור לעיל אין להוכיח מכאן בהחלט כדברי ר' חננאל וס"ל שאף על פי שזמן חיוב הכתובה וזמן חיוב התוספת שונה, עניינם שווה והתוספת היא הגדלת חיוב הכתובה שחלה באופן מוחלט מזמן החופה הראויה לביאה.

ד. תוספת בלא כתובה (הסוגיה כתובות ק, ב – קא, ב)
בסוגיה בכתובות (ק, ב – קא, ב) התבאר שאיילונית שלא הכיר בה אין לה כתובה אך יש לה תוספת כתובה. וכן הדין באלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. וביאר רש"י: "אבל תוספת יש לה – דמתנה בעלמא יהיב לה בחבת ביאה". וכ"כ תוספות רי"ד, הרא"ש סי' כ"ה, הר"ן ועוד.

והראב"ד בהשגותיו לרי"ף וכן בהשגותיו לרמב"ם (אישות כד, ב) השיג על עיקר דין זה וכתב שכל שלא הכיר בה ומקחו מקח טעות אין לה תוספת. וש"ר חלקו עליו וביארו כנ"ל שאף שלא הכיר בה מתנה בעלמא יהיב לה בחבת ביאה. ועי' רמב"ם ומגיד משנה שהביאו שמקור הדברים בירושלמי (כתובות פ"ז ה"ו).

אמנם מה שיש לאיילונית ולחייבי לאוין כתובה אינו באופן שרוצה לצאת מבעלה אלא דווקא ברוצה להישאר תחתיו, כך מבואר ברמב"ם (אישות כד, ג):

"אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הם הגורמים לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."

העולה מדברים אלו, שמה שכתבו הראשונים שהובאו דבריהם לעיל שתוספת כתובה היא מתנה משום חיבת ביאה, אין הכוונה לחיבת ביאה חד-פעמית אלא שתהא עומדת לפניו ומשמשתו. ואיילונית שלא הכיר בה וכן חייבי לאוין שלא הכיר בהם, עומדת היא לשמשו ברצונה ומשום כך עדיין חיוב התוספת שהתחייב לה בעינו עומד. ועי' כסף משנה שכתב שרש"י נתן גם הוא טעם זה דהרמב"ם ומבואר כנ"ל. וכן ביאר הרמב"ן בחידושיו למסכת כתובות (קא, א): "שהרי אמרו כל שמדעת עצמו מוסיף ולא חשש שמא תמצא איילונית ועקרה רצה ליזוק בנכסיו וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה."

ועדיין יש לדון האם תוספת כתובה זו שמצאנוה באיילונית וחייבי לאוין היא היא תוספת הכתובה שמתחייב לה באופן שמחויב גם בכתובה. ונראה שבענין זה נחלקו ראשונים. תוספות (כתובות נד, ב ד"ה ולעוברת) כתבו:

"ואף על גב דבממאנת ושניה ואיילונית אין להם כתובה ויש להם תוספת התם היינו טעם דמתחלה כשכתב תוספת לאו אדעתא דכתובה כתב לה דהא יודע שאין לממאנת ושניה כתובה הלכך תוספת דכתב לה מתנה בעלמא כתב לה ולא שייכא לכתובה כלל ואיילונית נמי תוספת דכתב לה מתנה בעלמא מחמת חיבת לילה הראשונה ואפילו תמצא איילונית הואיל ולא פירש."

עולה מדברי תוספת דתרי גווני תוספת כתובה יש, האחד באופן שמתחייב בכתובה ותוספת ובאופן זה חיובם חד הוא ומישך שייכי אהדדי ואין לחלק ביניהם, ואופן שני חיוב תוספת כאשר אין חיוב כתובה. וכן ביארו תוספות את דין הממאנת והשניה שמעיקרא לאו אדעתא דכתובה כתב לה, והתקשו באיילונית שלא הכיר בה ששם כתב כתובה ותוספת וכיון שנודע שאיילונית היא ראוי שתפסיד את שניהם וביארו תוספות שגם באופן זה מתנה בעלמא יהיה לה "הואיל ולא פירש", ולכן דעתו היא שאף אם תמצא איילונית יתחייב לה במתנה זו. וכל אלו מקרים יוצא דופן אך הכלל הוא שכל שהפסידה כתובתה הפסידה תוספת כי תוספת כתובה ככתובה כמבואר בגמרא כתובות (נד, ב – נה, א).

אולם הרשב"א (כתובות נה, א ד"ה כל) הביא דברי ר"ח שכתב שלא אמרינן תנאי כתובה ככתובה אלא לאלו המפורשים בסוגיה והביא ראיה מממאנת וחברותיה שאין להן כתובה ויש להן תוספת, והרא"ש (פ"ה ס"ז) ביאר גם כך על דרך זו והביא ראיה מחייבי לאוין וכ"כ המרדכי (סי' קעז), הר"ן על הרי"ף (כתובות נה, א) הריטב"א (כתובות נה, א ד"ה למאי) ועוד עי' במקורות שהובאו לעיל אות ב. וכד דייקינן, אלו דברי הרמב"ם (הלכות אישות כד, ג) שביאר שבאיילונית וחייבי לאוין יש להם תוספת אף שאין להם כתובה שכל שלא הכיר בה לא התחייב בכתובתה, "אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה, כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה". דהיינו חיוב כתובה הוא מתקנת חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ויש לדון בגדרי התקנה לפי עניינה אך חיוב תוספת אינו מסיבה חיצונית שהוטלה עליו אלא הוא חייב עצמו בתוספת משום חיבת תשמיש שתהא אשה זו עומדת לפניו לכך וכל שרוצה לעמוד בתנאה יש לה תוספת אף שאין לה כתובה.

ואלו גם דברי הרמב"ן הנ"ל, "שעל מנת לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה."

ולהגדרה זו מודה גם הראב"ד וכך מבאר את דין שניות שיש להן תוספת ואין להן עיקר כתובה בהכיר בהם וכל שאלתו היא באיילונית שלא הכיר בה שמקח טעות הוא וכשם שנאמר הדבר לגבי עיקר כתובה כך יש לאומרו לגבי התוספת אך בעצם הגדר מודה שעניין התוספת הוא מה שמוסיף מדעתו על מנת שתהא לו אשה לשמשו.

ולעיל הובאו דברי רש"י שכתב שחיוב תוספת הוא מחמת חיבת ביאה, ולאמור לעיל כוונתו היא מחמת שתהא עומדת לשמשו ואין כוונתו לביאה חד פעמית וכן מבואר בכסף משנה (אישות כד, ג). ותוספות (כתובות נד, ב) הנ"ל שכתבו שחיוב כתובה לאיילונית הוא מחמת חיבת לילה הראשונה, כוונתם שמזמן זה מתחייב כמ"ש הגמרא 0כתובות נו, א) ומאז יש לו אשה לשמשו ואם מוציאה מיוזמתו התחייב כבר מביאה ראשונה שמאז האשה מזומנת לו לתשמיש. אך הט"ז (סי' קטז סק"ג) ביאר את החילוק בין תוספת לכתובה כדברי הרמב"ם ושוב הביא דברי רש"י ומדבריו נראה דתרי טעמי נינהו וצ"ב. וסו"ס בממאנת נראה שלכ"ע מתחייב משום חיבת לילה ראשונה אך שם שאני שידע שיכולה למאן ברצונה בכל עת שתרצה וממילא כשכתב לה תוספת אדעתא דהכי כתב לה ואין ללמוד מכאן לתוספת באשה אחרת (עי' ח"מ סי' קטז, סק"י). וע"ע שו"ע (קיז, א) שכתב שברואה דם מחמת תשמיש ג' פעמים הפסידה גם תוספת, ומקורו מהרמב"ם (אישות כה, ח) והביא שם המ"מ שהרמב"ם חולק ומדמה לאיילונית וביאר המ"מ ששאני איילונית שיכל לברר ומשלא בירר אמרינן שרצה לזוק בנכסיו.

ה. כתובה בלא תוספת (הסוגיה ביבמות סה, ב)
בסוגיה ביבמות (סה, ב) דנו בתובעת גירושין בטענת חוטרא לידא ומרא לקבורה ונפסק הדין שם "דאמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' אבהו אמר ר' אסי עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דקיסרי ואמר יוציא ויתן כתובה."

ודנו הראשונים מהו דין תוספת כתובתה. בתוספות (ד"ה כי) הביאו דברי ר"ת שפסק שלכל מילי תנאי כתובה ככתובה והדבר מתאים למה שהתבאר לעיל בשיטת תוספות כתובות (נד, ב ד"ה ולעוברת) שעניינה של תוספת כתובה הוא הגדלת הכתובה. אולם עוד הביאו תוספות דברי ר' חננאל שכתב שדווקא מנה ומאתים אית לה אך לא תוספת.

וסברת ר' חננאל ביארו תוספות "דאדעתא למיפק לא אוסיף לה". והדברים מתבארים עפמ"ש הרמב"ם והרמב"ן הובאו דבריהם לעיל שעניינה של תוספת כתובה הוא על מנת שתשמשנו וכיון שאינה עושה כן אין לה תוספת כתובה.

ומקור דברי ר' חננאל כתבו תוספות שהוא מדיוק דברי הגמרא כתובות (נד, ב) שלא מנתה בהדי ארבעה עשר דבר שנאמר בהם תנאי כתובה ככתובה את באה מחמת טענה.

הרי"ף גם הוא נקט כרבנו חננאל משום "אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה."

ושוב הביא הרי"ף טעם לדברי ר' חננאל מממאנת וחברותיה שיש להן תוספת ואין להן כתובה "וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו" ולמה שהתבאר לעיל פירוש הדבר כך הוא: כשם שבממאנת וחברותיה יש לה תוספת כי מבחינתה הרי עומדת לפניו לשמשו (ובממאנת סבר וקבל) כך בבאה מחמת טענה אין לה תוספת משום שאין עומדת לפניו לשמשו. הנה מבואר שיש מקור לדברי ר' חננאל לא רק מדיוק דברי הגמרא בכתובות (נד, ב) שמנתה ארבעה עשר דינים שבהם תוספת כתובה ככתובה ולא יותר, אלא גם מהסוגיה בכתובות (קא, א) שנקטה שלאיילונית אין כתובה אך יש תוספת כתובה ומאותו טעם שיש לה תוספת כתובה באיילונית, אין לה תוספת כתובה בבאה מחמת טענה.

וכן מבואר בדברי הרמב"ן (כתובות קא, א ד"ה ופרישו) שהדברים תלויים אלו באלו וז"ל:

"וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה אבל בזמן שאינה רוצה בו, אף על פי שיוצאה בדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאתה מחמת טענה, אף על פי שנוטלת כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה, אין לה תוספת שעל מנת לשמשו כתב לה מדעת עצמו, כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה."

חיבר הרמב"ן את שני הדינים מטעם אחד והוא שמקור חיוב תוספת כתובה אינו בהמשך לחיוב הכתובה אלא שהוסיף לה על דעת לשמשו וכל שהיא מצד עצמה חפצה לשמשו יש לה תוספת אף אם היא איילונית או חייבי לאוין וכל זמן שאין רוצה לשמשו, אין לה תוספת.

ו. דין תוספת כתובה בתובעת גירושין והבעל נעתר לבקשתה
כתב הרמב"ן (כתובות קא, א ד"ה ופרישו):

"וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה, אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה כדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאתה מחמת טענה, אף על פי שנוטלת כתובה, שמא לא זכה לבנות ממנה, אין לה תוספת, שעל מנת לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה."

כאמור לעיל ביאר הרמב"ן שאיילונית ושניה יש להן תוספת כתובה משום שעומדות בתנאם וחפצות לשמשו ועל דעת כן הוסיף להן ולכן אף שאין להן כתובה יש להן תוספת ומאותו טעם חידש הרמב"ן שכשאינן רוצות בו כיון שכל התוספת נכתבה על דעת שתשמשנו אף שנוטלת כתובתה אין לה תוספת. ובזה ביאר שבהא דבאה מחמת טענה אף שיש לה כתובה כמבואר בגמרא (יבמות סה, ב) אין לה תוספת.

אולם בלשון הרמב"ן מבואר שבעוד דין היה פשיטא ליה שאין לה תוספת והוא כל שאינה רוצה בו ואין טענתה מן הדין וכמבואר בלשונו "בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין". דהיינו כשאינה רוצה בו ואינה יוצאה מן הדין פשיטא שאין לה תוספת, וכיון שמן הדין אינה יוצאה על כרחך שהמצב המדובר כשתבעה גירושין והבעל נעתר לבקשתה.

והדברים מבוארים טפי בר"ן (כתובות דף נט, ב בדפי הרי"ף ד"ה ונשים) וז"ל:

""ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה אף על פי שבדין מוציאה יש להם תוספת."

ובלשונו מבואר שהטעם שלבאה מחמת טענה אין תוספת אינו משום שמחויב בדין להוציאה אלא משום שהיא רוצה לצאת ממנו וכמ"ש הרמב"ן. וע"ע בנמק"י כתובות (קא, ב) שכתב גם הוא כדברי הרמב"ן. וזו גם פשטות דברי הרי"ף (יבמות כא, ב בדפי הרי"ף) שנימק את דין באה מחמת טענה שאין לה תוספת "אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה". ומקור לשון הרי"ף מדברי ר' חננאל כמבואר באות הקודמת.

וכן מבואר בדברי הרמב"ם (אישות טו, י) וז"ל:

"האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינה יורה בחץ שומעין לה. אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה. וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותיטול."

גם בדברי הרמב"ם מבואר שהטעם שאין לה תוספת אינו משום שכופין אותו להוציא אלא משום שיוצאת לרצונה וזה ממש כדברי הרמב"ם הנ"ל וסיעתו שכל זמן שתשמשנו יש לה תוספת כתובה וכל זמן שרוצה לצאת אין לה. וע"ע בלשון הרמב"ם (אישות כד, ג) לגבי איילונית וחברותיה.

וכ"כ הטור (אה"ע ריש סי' קיח) וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגים בהם להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לעניין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין. ובעניין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה... ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה."

גם בדברי הטור מבואר שהתובעת גירושין באופן שיזמת הגירושין באה ממנה "ויצאו הגירושין ממנה" ואילו הבעל נעתר לבקשתה והסכים לגירושין שמצִדו לא היה מגרש לולא רצונה אין לה תוספת, וכאמור הדבר מתאים למה שביארו הרמב"ם, הרמב"ן וסיעתם בסוגיית הגמרא (כתובות קא, ב) שאיילונית יש לה תוספת כי עומדת בתנאה ורוצה לשמשו מה שאין כן באינה רוצה לשמשו אין לה תוספת בין כשכופין אותו לגרש ובין כשאין כופין אותו לגרש אלא נעתר לבקשתה.

אולם הגרי"ש גמזו שליט"א במאמרו שנדפס בשורת הדין (כרך ו, עמ' רפו) כתב שאפשר שאין כוונת הטור שהפסידה תוספת כתובה אלא שהפסידה מתנות בלבד וכן מה שהוסיף לה יותר ממה שהכניסה לו. וצ"ב שלהדיא כתב הטור בסוף דבריו שכשתבע הוא גירושין יש לה גם תוספת כתובתה, ומינה שמה שכתב הטור שכשתבעה היא אין לגבות כלול בזה שגם תוספת כתובה אין לה.

ומה שביאר שם שתוספת כתובה ככתובה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמבואר בגמרא (כתובות נד, ב), התבאר לעיל באותיות ב–ה שזו אכן דעת ר"ת אך ש"ר ופוסקים חלקו עליו וס"ל שתוספת כתובה ככתובה לעניין המנויים בסוגיה שם בלבד אך בעצם גדרם אין להשוותם.

שיטת הרא"ש
בשו"ת הרא"ש (כלל מג סי' יב) דן בתובעת גירושין בטענה שאין לבעלה גבורת אנשים וכ' וז"ל:

"ומה שכתבתי שיגרשה ולא יתן לה כתובה היינו אם הדין כך שכופין אותו להוציא אז כופין אותו להוציא על פי דבריה דמהימנא כההיא דרב המנונא, אבל לעניין ממון כיון שעומד וצווח ואומר שגבורת אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה וחפץ להיות אצלה אין כח לבית דין להוציא ממנו ממון. אבל אם בלא כפיה נאות לגרשה יתן כתובה כיון שמדעתו מגרשה."

ונפסקו דברי הרא"ש הללו בשלחן ערוך (סי' קנד, ז) וז"ל:

"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה, ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובתה."

והב"ש (סקי"ט) כ' שאין צריך לתת לה תוספת כתובה דאדעתא למשקל ולמיפק לא הוסיף לה ובסק"כ כ' וז"ל: "ולעניין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו, כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן לה תוספת כתובה דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמו שכתב בכלל מ"ג סי' ה'. ולכאורה דבריו מפורשים שטענת הבעל היא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה ואפ"ה כל שמגרש ברצונו ואף שעומד בטענתו יש לה תוספת. ולכאורה ביאור הדברים הוא שדווקא בכפוהו לגרש אין לה תוספת אך כל שנאות לגרשה, אף שהיא זו שתבעה גירושין, יש לה תוספת. וכן הוכיחו הגרי"ש גמזו שמאמרו הנ"ל והגר"ד לבנון במאמרו שנדפס בשורת הדין (כרך יא, עמ' רמ).

אמנם לענ"ד יש לבאר דברי הרא"ש באופן אחר. דברי הרא"ש נסובים על אודות אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים ואמרה זאת בפני בעלה ולא שאלה כתובה וביאר הרא"ש שהאשה נאמנת משום חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה שאמרינן כשיודע בעלה בשקרה כמבואר בגמרא (נדרים צא, א) ועוד הוסיף הרא"ש שמיירי כשאין תובעת כתובתה כמבואר בגמרא (יבמות קיז, א).

ויש להקשות שאם האשה נאמנת משום חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אם כן יש לראותה כמי שהביאה ראיה לדבריה שלבעלה אין גבורת אנשים והיה ראוי לחייבו בתוספת כתובה גם כשכופים אותו. ולביאור קושיה זו יש להקדים ולברר מהו הדין באופן שהבעל מודה שאין לו גבורת אנשים, האם יהיה חייב גם בתוספת כתובה ורק אם נאמר שחייב יש מקום לקושיה הנ"ל.

והב"ש (סי' קנד, סקי"ט) כ' "ואם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה. ותוספת כתובה כתב הרא"ש בתשובה (כלל מ"ג סי' ה') שהביא הטור, והרשב"א בתשובה [הובא בב"י] דאין צריך ליתן תוספת כתובה, כי למשקל ולמיפק לא הוסיף לה, ואפילו אם תפסה מוציאים ממנה". הבנת הב"ש היא שאפילו אם התברר שלבעל אין גבורת אנשים פטור מתוספת כתובה ומדמה ליה לבאה מחמת טענה ואע"פ שהעיכוב בא מחמתו ותליא במה שדן הב"ש (סי' קנד, סק"א) במי שהיה מוכה שחין וכתב לה תוספת כתובה ותובעת להתגרש עיי"ש, וכן ביאר החזו"א (אה"ע סי' סט, סקכ"ב) בדעת הב"ש וכ' שיש לחלוק, וכן ביאר הב"ש בדברי הרא"ש בתשובה (כלל מג סי' ה) שכתב בסוף דבריו שתוספת לא יהיב לה דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה.

וצ"ב שהרא"ש בתשובה הנ"ל כלל לא הזכיר בדבריו את הנדון שהבעל מודה וז"ל הרא"ש:

"ומה שטוענת שאינו איש ואינו נזקק לה ועדיין היא בתולה, בטענה זו היא נאמנת וכופין אותו להוציא, דכל טענה שהאשה טוענת על בעלה והבעל יודע אם טענה זו אמת אם לאו נאמנת האשה... ואם תבעה להתגרש ולא הזכירה כתובתה כופין אותו לגרש. ועיקר כתובתה מגבינן ממדרש כתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכן נדונייא שהכניסה לו, אבל תוספת לא יהיב לה שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק."

נראה שמבואר בדברי הרא"ש שנאמנות האשה לומר שאין לבעלה גבורת אנשים היא לעניין להתירה להינשא בלבד וגם כתובה אינה גובה אלא ממדרש כתובה דכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אך לגבי תוספת לא אמרינן מדרש כתובה ואינה נאמנת לגביה. וכיון שכך אין מתקבלת טענתה שאין לו גבורת אנשים לעניין גבית תוספת כתובה, ואין להוציא מהבעל וכיוון שלדבריו יש לו גבורת אנשים הריהי כרוצה להתגרש שלא מחמת מום שבבעל ובאופן זה אף שכתובה יש לה כהא דבאה מחמת טענה, מ"מ איבדה תוספת כתובה כשיטת ר' חננאל ודקיימי עימיה בביאור הגמרא (יבמות סה, ב) וכמשנת"ל. ולביאור זה עולה איפכא ממ"ש הב"ש, שאם אכן יודה לדבריה שאין לו גבורת אנשים פשיטא שיוציא ויתן כתובה ותוספת. ואכן בס' עזרת נשים (סי' יז סקי"ג) למד מדברי הרא"ש הללו שבתוספת לא דרשינן מדרש כתובה והוא כדברינו שרק בלא הודה לה אמורים דברי הרא"ש.

עוד כ' הב"ש שגם הרשב"א בתשובה כ' שבמודה אין צריך ליתן תוספת. ותשובת הרשב"א הובאה בב"י ומקורה מתשובות המיוחסות (סי' קמא) ושם לא נזכר להדיא שמיירי במודה לדבריה ואפשר שכל דבריו הם דוקא במכחיש ומה שאין נותן לה תוספת כתובה הוא משום שאינה נאמנת לעניין התוספת וכפי שהתבאר לעיל בדעת הרא"ש וכמו שכתבו כמה הראשונים (עי' רמ"א סי' יז, ג).

ואכן הביא הב"ש דברי תוספות יבמות (סה, ב ד"ה כ') שכ' שבמודה שאין לו גבורת אנשים היה ראוי שיתחייב בתוספת אך תליא באיבעיא דגמ' (כתובות נו, א) בנכנסה לחופה ולא נבעלה אם יש לה תוספת וכיון שהיא איבעיא מהני תפיסה אבל הטעם דלמשקל ולמיפק לא הוסיף לה לא שייך כיון שמתחילה ידע שאין לו גבורת אנשים על דעת כן נשאה.

הנה כי כן דעת הב"ש היא שנחלקו ראשונים במודה שאין לו גבורת אנשים אם יש לה תוספת כשתובעת להתגרש ובדעת הרא"ש הבין שאין לה תוספת.

ובסק"כ דן הב"ש במגרשה מעצמו אם נותן לה כתובה וכאן מיירי באינו מודה ולכאורה יש לומר שטעם הדבר שאין נותן לה תוספת הוא משום שלשיטתו של הבעל אין לחייבו וכל נאמנותה של האשה היא לעניין להנשא בלבד אך לא לממון ורק לכתובה דנו מצד מדרש כתובה וכל זה כשכפוהו שאז לשיטתו כיון שלא כפוהו כדין לא מהני לענין ממון אך כשגירש מרצונו חלו הגירושין ומשחלו מחויב לה בכתובה ותוספת שאין די בטענתו להפקיע אך אם כך הדבר בנוי על החולקים על הרא"ש וס"ל שבמודה לדבריה שאין לו גבורת אנשים יש לה תוספת אולם הב"ש ביאר דבריו בדעת הרא"ש וגם בדעת החולקים על הרא"ש כ' שהוא ספק כיון שיש לדונה כנכנסה לחופה ולא נבעלה שאף אם נאמר שאינו חייב בתוספת זהו דוקא בכפוהו לגרש אך במגרש מרצונו מתחייב בתוספת. ולולא דברי הב"ש היה נראה לבאר שהרא"ש ס"ל שבמודה חייב בתוספת וכמ"ש תוספות ובאינו מודה וכפוהו אינו חייב כיון שלדבריו אין לכפותו ולדידו אדעתא למשקל לא כתב לה וכשגירשה מרצונו כיון שחלו הגירושין אין להפקיעה תוספת כיון שלדבריה כל רצונה בגירושין הוא רק משום שאין לו גבורת אנשים ובטענתה זו זוכה בתוספת, אולם כאמור מדברי הב"ש אין נראה כך אלא פירש בדעת הרא"ש שאף במודה אין לה תוספת ואם כפוהו אין לה תוספת, אך אם גירש מרצונו אף על פי שבטענתה זו של גבורת אנשים ראוי שלא תזכה בתוספת, כיון שגירש מרצונו יש לה תוספת משום שלא שייך הטעם דאדעתא למשקל ולמיפק.

ולכאורה יש להוכיח מדבריו שבכל מצב שהאשה תובעת גירושין והבעל נעתר לה ומגרש לרצונו חייב בכתובה ותוספת. אמנם לפ"ז עולה שנחלק הרא"ש על דברי הרמב"ן (כתובות קא ד"ה ופרישו) שכ' איפכא שביוצאה מרצונה פשיטא שאין לה תוספת, וכ"כ הר"ן (שם ד"ה ונשים) ועל כולם קשה שכך מבואר בדברי הרמב"ם (אישות טו, י) "שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותיטול", והלכה זו היא נימוק לבאה מחמת טענה שנזכרה בשו"ע (סי' קנד, ו) ושם לא חילק בין מוציאה לרצונו לבין מוציאה בכפיה. ופשטות הדברים כמ"ש הרמב"ם שזה שיוצאה לרצונה הוא הגורם לכך שאין לה תוספת כתובה ונדון דידן הובא בשו"ע 0סי' קנד, ז) ודוחק לבאר שקאי חילוק זה דלרצונו ובכפיה גם אדלעיל.

ושמא יש לומר שמודה הב"ש שיש לחלק בין נדון דגבורת אנשים לשאר באה מחמת טענה, שבבאה מחמת טענה מיירי שלא היה העיכוב מצד הבעל וממילא אין לחלק בין מוציא לרצונו ובכפיה וכשבאה מחמת טענת חוטרא לידה הריהי כתובעת גירושין מרצונה ואין לה תוספת כתובה, אך בטענת גבורת אנשים והבעל מודה, היה הדבר ידוע לו בשעת נישואין ולכן סברו תוספות שראוי שתהיה לה תוספת שלא שייך אדעתא למשקל ולמיפק ומה שאשה חפצה להתגרש גם הוא היה ידוע מראש ולזה מודה הרא"ש שבאופן זה של גבורת אנשים אין חסרון במה שהאשה תובעת גירושין שהרי הדבר צפוי כיון שלא ידעה שאין לו גבורת אנשים והבעל לא הודיעה וממילא עצם רצונה להתגרש אינו מהווה סיבה שלא לתת לה תוספת ולכן אם מגרש מרצונו יש לה תוספת ורק כשכפוהו לגרש ומצידו אינו אינו חפץ בגירושין אין לחייבו בתוספת בעל כורחו בגירושין שלא נתרצה להם. כל זה נראה ליישב את דברי הרא"ש כך שלא יחלוק על דברי ש"ר ולבאר שכל דבריו נאמרו רק באופן שטענת האשה נובעת מחסרון אמיתי שישנו מצד הבעל כבעל כי אין לו גבורת אנשים והבעל לא גילה לה חסרון זה בשעת נישואין אך באופן שאין חסרון מצד הבעל כבעל אך האשה באה מחמת טענה דחוטרא לידא, או שרוצה לצאת מתחת יד בעלה בלא חסרון שיש בו כבעל, פטור מתוספת בכל גוונא.

וכאמור, לולא דברי הב"ש היה נראה לבאר דברי הרא"ש איפכא, שבמודה פשיטא שחייב בתוספת וכל דבריו לא נאמרו אלא במכחיש וגם במכחיש כשגירש מרצונו כיון שהאשה נאמנת בטענתה לעניין גירושין, והבעל גירש מרצונו אין בו כל להפקיע זכותה לתוספת ורק כשמגרש בכפיה שלדידו אין כאן גירושין לא ניתן לחייבו ממון, וזה נראה ביאור דברי הרא"ש על פי דרך העזרת נשים שהוב"ד לעיל.

ויש להוסיף ראיה נוספת שלא דין כפיית הגט הוא הגורם את הפסד התוספת אלא חוסר רצונה של האשה. שהתבאר לעיל על פי הסוגיה כתובות (ק, ב – קא, ב) שאיילונית וחייבי לאוין יש להם כתובה, ודין זה של איילונית וחברותיה הוא עיקר דין תוספת כתובה ולא דין יוצא דופן, עי' במקורות שהובאו באות ב' ובאות ד'.

ובאיילונית וחברותיה חילקו הפוסקים וכתבו שמה שיש להן תוספת כתובה הוא משום שרוצות לעמוד תחתיו וגם בחייבי לאוין עסקינן ואף שכופין אותו להוציא יש להם כתובה כיון שרוצות לעמוד תחתיו וכמ"ש הרמב"ם "כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה". הרי שלא כפיית הגט על הבעל היא הגורם להפסד הכתובה אלא רצונה של האשה לצאת מתחתיו, ולא שייך לומר אדעתא למיפק לא כתב לה כל שהאשה רוצה לעמוד תחתיו (עי' רמב"ם אישות כד, א–ג), והראשונים ביארו שהטעם שגרם שיש לאיילונית וחברותיה תוספת כתובה, משום שרצתה לעמוד לפניו הוא הגורם לכך שבבאה מחמת טענה אין לה תוספת משום שלא רצתה לעמוד בפניו וכפיה מאן דכר שמה.

וכיון שכך נראה שיש להכריע שרצונה של האשה הוא הגורם, וכל שרוצה לצאת מתחת יד בעלה אין לה תוספת וכך היה נראה לבאר גם בסי' קנד, י שמה שאין לה תוספת הוא משום שאין הבעל מודה שאין לו גבורת אנשים ולדבריו הריהי כבאה מחמת טענה וכיוצאה מרצונה, ומה שנאמנת לומר שאין לו גבורת אנשים משום חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מהני לממון ומה שיש לה כתובה הוא משום מדרש כתובה ולעניין תוספת לא דרשינן מדרש כתובה. ולענ"ד זהו הפשט בתשובת הרא"ש וכפי שהובא לעיל מעזרת נשים. אולם הב"ש ביאר דברי הרא"ש אחרת ולשיטתו הרא"ש ס"ל שגם במודה אין לה תוספת ולעיל כתבנו ששמא דוקא בנדון זה אמר הב"ש את דבריו.

וראיתי בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סי' קפג) שביאר את דברי מר"ן השלחן ערוך בסי' קנד, ז באופן אחר ועל פי דבריו התיישבו הדברים.

נדון דידיה היה באופן שהודה הבעל שאין לו גבורת אנשים וכתב שאם אבי הכלה תובע גירושין אין לה תוספת ואם חדל מתביעתו והבעל גרשה מרצונו יש לה תוספת. וביאר שאין לחלק בין אופן שהבעל מודה לאופן שאינו מודה שאם האשה נאמנת בטענתה שאין לו גבורת אנשים משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הו"ל כאילו הודה הבעל ולכן כל שאבי הכלה תובע גירושין אף במודה הבעל שאין לו גבורת אנשים אין לה תוספת אך הוסיף וכתב "ואין הכי נמי אם לא תתבענו האשה או אביה לגרש והוא מעצמו ומרצונו תבע לגרש חייב לפרוע לה כל סכי כתובה עיקר ותוספת וכו' וכדאיתא באבן העזר סי' קנ"ד, ז'" הנה ביאר שאין כוונת השו"ע במ"ש "ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובה" כפשטם של דברים אלא "בלא כפיה" היינו שמגרשה מרצונו בלא תביעה.

ועוד ביאר שם שגם כשהיא תובעת להתגרש כיוון שמודה שאין לו גבורת אנשים חייב בתוספת אך זה דווקא בבא עליה אך כשהוא תובע התחייב משנכנסה לחופה ובזה ביאר דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל (כלל מג סי' ה) שכ' דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתוב לה ולכן אין החופה מחייבת בתוספת אלא הביאה דווקא ובאופן שאין לו גבורת אנשים הרי לא בא עליה.

והנה לדבריו אין חילוק בין כפיה לרצון ולעולם כל שמגרש מרצונו בלא תביעת האשה נותן לה כתובה ותוספת. אמנם לא ברירא שביאר דבריו בד' הב"ש ועוד לא ברירא מהי דעתו בבאה מחמת טענה ותובעת להתגרש וכבר בא עליה.

ובתשובת הרב משה אדהאן שם הביא דברי הב"ש בסי' קנד וביאר בדבריו שכל שהיא תובעת גירושין אין לה תוספת וביאר שם כמ"ש לעיל שרצון האשה ותביעתה את הגירושין הם הסיבה לפוטרו מתוספת ודקדק זאת בדברי הרי"ף (יבמות סה, ב) וכמ"ש לעיל ובדברי הרא"ש שם וכתב עוד שכן דייקא לישנא דהרמב"ם (אישות טו, י) שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול משמע שכל שמגרש בתביעתה אין לה תוספת וכתב שכיון שזו דעת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והמרדכי כל הבא לחלוק על אלו וכיוצא בהם ולומר שיש להם תוספת כתובה עליו להביא ראיה. ועוד כ' "ובנדון זה כתב ב"ש בסי' קנ"ד סי"ט בשם הרא"ש והרשב"א שאין לה תוספת כתובה". הנה ביאר כן גם בדברי הב"ש שהחילוק הוא בין תובעת גירושין והוא נעתר לה לבין כשהוא תובע גירושין, וזהו סיכום דבריו שהדין ברור שכל שהיא תובעת הגירושין אין לה כ"א מנה ומאתיים ולא תוספת.

הגר"א לביא שליט"א בספרו עטרת דבורה (סי' לו) הביא מקורות נוספים מדברי האחרונים שנקטו שבתובעת גירושין אין לה תוספת כתובה הלא הם פרי האדמה ח"ג סי' לו (וביאר כך כדעת הטור סי' קיח הנ"ל), והובאו דברי פרי האדמה הללו גם בשו"ת פני יצחק (ח"ב דף נב ע"ד) וגם הוא ביאר כך את דברי טור, בית דוד (אה"ע סי' סה) ועוד עיי"ש.

ויש להוסיף עליהם גם את דברי הר"מ אדהאן (מדייני מכנאס בזמן הרב משפט וצדקה ביעקב) הנ"ל.

ז. תוספת כתובה בגירושין בהסכמה
לאור מה שהתבאר לעיל שבתובעת גירושין והבעל נעתר לבקשתה הפסידה האשה תוספת כתובתה, יש לדון בגירושין בהסכמת שני הצדדים אם הפסידה האשה תוספת כתובתה ובנדון זה שניהם אינם עומדים בתנאם שכן הבעל כתב לה תוספת על מנת שתעמוד לפניו ותשמשנו והיא אינה חפצה לעמוד בתנאו. ולו באנו לדון מצידה היה נכון להפסידה כתובתה ככל אשה שהיוצאת לרצונה וכפי שהתבאר לעיל מדברי הראשונים והפוסקים, אך לו באנו לדון מצד הבעל הרי הוא חפץ להוציאה גם לו היתה רוצה לשמשו ומצידו די בחיבת ביאה אחת לכל היותר כמבואר בגמרא כתובות (נא, א) שרק בנכנסה לחופה ולא נבעלה ולאחר מכן התארמלה או התגרשה דנה הגמרא אם יש לה תוספת כתוב וכשנבעלה פשיטא שיש לה. והרי"ף, הרמב"ם והרא"ש פסקו שגם בנכנסה לחופה ולא נבעלה יש לה תוספת.

וז"ל השלחן ערוך (סי' סא, א): "כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה אע"ג שלא נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר וגובה עיקר כתובה ותוספת אם תתאלמן או תתגרש". וכיון שכך מצידו של הבעל המגרש היה ראוי שתזכה בתוספת כתובה שחיבת ביאה כבר קנתה לה.

ובספר עטרת דבורה (סי' לו) אנהרינהו לעיינין שדן בעניין זה בתשב"ץ (ח"ב סי' רצב) שם ביאר תקנה שהתקין יחד עם הריב"ש בעירם אלג'יר ובתוך דבריו כתב "ואע"פ שלולי התקנה אם כתב תוספת מעצמו והיו הגירושין ברצון שניהם גובה הכל", ומבואר שבגירושין המתבצעים בהסכמה לא איבדה האשה תוספת כתובה והדרינן לעיקרא דדינא שגם אדעתא דחיבת חופה כתב לה.

והנה דנו בעניין זה עוד סביב דברי ר' ירוחם, ולענ"ד ראוי שלא לשנות מדברי התשב"ץ המפורשים הללו ולאפושי פלוגתא בכדי.

וז"ל רבנו ירוחם (מישרים ח"ח נתיב כג):

"וכתב מורי הרב אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

הקושיה על דברי ר' ירוחם ברורה והיא מדברי הגמרא (כתובות נד, ב) שבכלל הדברים שנאמר בהם תוספת כתובה ככתוב הובא גם דין המורדת שפוחתים לה מכתובתה ומתוספת ככתובתה ואילו ר' ירוחם כתב שהפסידה תוספת באופן ששניהם מורדים זה בזה ומאי גריעותא דשניהם מורדים מן האופן שרק היא מורדת.

בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ב סי' פז) יישב שכיון שס"ל לרי"ו שכופין אותו להוציא משום שגם הוא מורד הריהי כבאה מחמת טענה ובזה שאני ממורדת דעלמא שאין כופין אותו להוציא ואם גרשה קודם התראה הרי מרצונו גרשה.

ובדרך זו נקט הגרי"ש גמזו שליט"א במאמרו הנ"ל והטעימו לשיטתו אליבא דהב"ש שרק כשכופין את הבעל להוציא איבדה תוספת כתובה.

אולם בקובץ תשובות שם הביא מנתיבות משפט למהר"ח אלגזי שביאר דברי ר' ירוחם באופן אחר, שהחילוק נעוץ במה שאין הבעל חפץ באשתו, ולו היתה האשה מורדת והבעל חפץ בה לא הפסידה תוספת כתובה בלא הכרזה אך כיון שגם הוא אינו רוצה בה הרי יש כאן רצון הדדי לגירושין ואבדה תוספת כתובתה. וביאר הגריש"א זצ"ל את הדברים כך שכל שהבעל רוצה באשתו מטרת ההכרזות וההתראות לגרום לה להימלך בדעתה ולכן אינה כיוצאה מדעתה ואם גרשה הבעל קודם שפחתו לה מתוספת כתובתה, לא אבדתה, אולם כשגם הבעל לא רוצה בה ומגרשה, חזר הדין שאבדה תוספת דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה.

ויש שרצו להוכיח מדברים אלו שה"ה בגירושין בהסכמה הדדית, אך נראה שיש חלוק גדול ביניהם. במורדת על בעלה, במציאות יצרה האשה מצב שבו אין קיום לחיי הנישואין ואף שגם מצד הבעל יש מרידה מ"מ אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה ובמרידתה האשה בעצם יצאה מתחת יד בעלה לכל הפחות בפועל. אך בגירושין שלא מתוך מרידה אלא בהסכמה הדדית כאשר אין מחלוקת בין הצדדים ושניהם מסכימים אהדדי שהדרך הנכונה היא להתגרש לא נכון לומר שפירוק הבית בא על ידי האשה וממילא יש להתבונן כאן באופן אחר ולדון האם גם כאן נכון לומר שאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה או שכיון שחי איתה פרק חיים מסוים די בזה שהרי חיבת חופה קונה ומה שהגיעו להסכמה לגירושין אינו מגרע את זכותה העקרונית של האשה בתוספת, כיון שמצידה לא היה פירוק אקטיבי של הבית. כך נראה ליישב באופן שלא יסתרו דברי התשב"ץ שכתב שבגירושין ברצון שניהם גובה האשה תוספת את דברי ר' ירוחם במרידה הדדית שאין גובה תוספת.

ובס' עטרת דבורה (ח"א סי' לו) ביאר שדברי ר' ירוחם נאמרו דווקא באופן שהיוזמה לתביעת הגירושין הייתה של האשה ולאחר מכן מרד בה הבעל, וגם לדבריו אין מקור מדברי ר' ירוחם הללו לאופן שבו הגירושין היו בהסכמה. אמנם כאמור גם אם נפרש דברי רי"ו כמש' הגריש"א זצ"ל לענ"ד אין לדמות מצב של מרידה הדדית שבו מצידה של האשה יש פירוק חד-צדדי של מסגרת הנישואין בלא תלות בדעת הבעל, ועל אופן זה נסובים דברי ר' ירוחם, למצב של הסכמה הדדית לגירושין שזהו נדון דהתשב"ץ.

ובשו"ת שמע שלמה (ח"ג אה"ע סי' יא) ביאר הראש"ל שליט"א דברי ר' ירוחם עפ"י דברי מהר"ח אלגזי באופן מחוור והוא דס"ל דמורדת לא מפסידה כתובתה וזהו עיקר חידושו של רי"ו, ובאשר לתוספת, כיון שמרדה בו הפסידה תוספת לאלתר דאדעתא למשקל ומיפק לא יהב לה, וס"ל שכל שגירש אדם את אשתו המורדת לאלתר הפסידה תוספת. וגם לדבריו יסוד הדין דרבינו ירוחם הוא שמורדת הפסידה תוספת כתובה ומה שמלבד זה שהיא מורדת בו גם הוא מרד בה אינו משנה את עובדת היותה מורדת ולכן איבדה את תוספת כתובתה אף שלא איבדה כתובתה. וגם לביאור זה נראה שאין לאפושי פלוגתא בכדי ויש לחלק בין מרידה הדדית לגירושין בהסכמה הדדית שבהם אין האשה מורדת ולא ניתן לקבוע שרצונה להתגרש הוא סיבה להפסידה תוספת כתובתה שכן רצונה ורצונו שזורים זה בזה ואדעתא דחיבת ביאה כתב לה תוספת.

סוף דבר
עסקינן בבני זוג שהגיעו להסכמה הדדית להתגרש ומשום כך עזב הבעל את ביתם המשותף. עיכוב נגרם בגלל רצונה של האשה ללבן את זכותה לכתובה וכתוצאה מכך התדרדרה מערכת היחסים שהגיעה לסיומה בלאו הכי. כל זה אינו משנה את העובדה שהגירושין נעשו בהסכמה הדדית, ודי בזה כדי שתישמר לאשה זכותה לכתובה ולתוספת כתובה.

סכום הכתובה ופיצוי הגירושין יידונו בדיון נפרד.

הרב אליהו אריאל אדרי – דיין

פסיקתא
ביה"ד פוסק כי האשה זכאית לכתובתה ותוספת כתובתה.

סכום הכתובה יקבע בדיון שייוחד לכך.

ניתן ביום כ"ו בטבת התשע"ג
(08/01/2013).