הצדדים שלפנינו נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1995. אלו הם נישואין ראשונים לשניהם, ולהם ארבעה ילדים קטינים.

בתאריך 28.10.08 התקבלה בביה"ד תביעתו של הבעל לגירושין. ביה"ד קבע לצדדים מועד דיון ליום 25.3.09. במועד הדיון התברר לביה"ד כי הצדדים גרים בפירוד זה כחמישה חודשים. לטענת הבעל האשה ממררת לו את החיים, ועל כן אין הוא יכול להמשיך ולחיות עִמה.

האשה מנגד טענה כי בעלה הוא האשם במשבר הנישואין שפרץ ביניהם, לדבריה זה חמש שנים בעלה בוגד בה עם אישה בשם [ה' א'], ואף יוצא עימה מדי ליל שבת כאשר הוא חוזר לביתו הרבה אחר חצות. לטענתה, הבעל אף קילל אותה ונהג באלימות כלפיה עד שהיא נאלצה להזעיק את המשטרה.

הבעל הכחיש את טענותיה של האשה בנושא הבגידות, ולשאלת כב' אב ביה"ד האשה ענתה כי תסכים להתגרש בכפוף לתשלום כתובה בסך 250,000 ₪. אולם בהמשך הדיון היה זה דווקא הבעל שהסכים לבקשתה ולהמלצת ביה"ד לגשת ליעוץ במטרה לשקם את הריסות ביתם, והצדדים נשלחו לייעוץ.

הייעוץ לא עלה יפה, ולמעלה משנה מאוחר יותר, בתאריך 7.6.2010, התקבלו בביה"ד תביעת האשה לשלום-בית ולמדור ספציפי בדירת הצדדים, וזאת יומיים טרם המועד הבא שנקבע לדיון בעניינם של הצדדים, בתאריך כ"ז בסיון התש"ע (09/06/2010).

ואכן במהלך הדיון הנ"ל התברר לביה"ד כי למעשה הצדדים עדיין חיים בפירוד, עתה כבר מעל שנה וחצי.

הבעל לא שב בו מתביעתו לגירושין. לטענתו, האשה מתעללת בו נפשית:

"מכתיבה לי את החיים, איומים, משקרת, לא מתפקדת כאשה, עשתה בר- מצווה אני לא רשום בהזמנה, יש לי בן שני ואני חושש שגם שם לא תזמין אותי, טענה שחיבלתי לה ברכב. הורחקתי ומאז לא חזרתי."

האשה לעומתו הביעה שוב את רצונה בשלום-בית, לדבריה הבעל נוהג לעזוב אותה מדי יום שישי בנימוק שהוא הולך להוריו. האשה אף ציינה שהבעל לא ישן לידה זה זמן רב – הוא ישן בסלון, וכי היא אף אמרה לו "שאם לא יבוא לישון איתי אשבור את הספה".

לשאלת כב' אב ביה"ד השיבה כי היא אינה מעוניינת להתגרש משום שיש לה ילדים קטנים והיא אינה יודעת כיצד תסתדר. בא כוחה עדכן את ביה"ד כי האשה הגישה לביה"ד תביעה לשלום-בית, ובמידה והבעל יעזוב את המאהבת ולא יהיה נתון להסתות מצד הוריו היא תהיה מוכנה לחזור אליו, ואולם אם לא תהיה ברירה היא תסכים להתגרש.

ב"כ הבעל מסר לביה"ד כי אכן היו ניסיונות לעשיית שלום-בית, וכי מרשו היה מוכן לשלום-בית לאחר הדיון הראשון "אבל בתנאים שלו ולא בצורה שתשליט טרור. הטענה שיש לו אשה זה פרי דמיון תעתועים. זה נכון שהיתה חברה לעבודה שבאה פעם לבית ללמד את אחד הילדים, מזה יצרה קונסטרוקציה שיש לו רומן". לטענתו האשה הינה אשה מורדת שאינה זכאית לכתובתה.

עוד התברר לביה"ד כי הצדדים אף מנהלים הליכים בערכאה מקבילה. האשה הגישה לבית המשפט תביעה למשמורת ומזונות קטינים, והבעל הגיש תביעה להסדרי ראיה ופירוק שיתוף.

לאור דברים הנ"ל נתן ביה"ד את החלטתו ביום ט"ו בתמוז התש"ע (27/06/2010) ולפיה:

"ביה"ד נענה לבקשת האשה ומוציא צו זמני ולפיו ביתם של הצדדים ישמש כמדורה הייחודי של האשה עד שביה"ד יכריע בתביעות ההדדיות של הצדדים."

הדיון הבא בעניינם של הצדדים התקיים בתאריך ח' בכסלו התשע"א (15/11/2010), וגם עתה התמידה האשה בתביעתה לשלום-בית על אף העובדה שהצדדים עדיין גרים בפירוד. ב"כ הבעל טען שהאשה הגישה לביה"ד את תביעתה לשלום-בית רק מפני ששישה חודשים לפני כן הוגשה תביעה לפירוק שיתוף ע"י הבעל לבית המשפט. הוא אף הוסיף ופרט בפני ביה"ד את מהלך העניינים שהביא לעזיבתו של הבעל את הבית, ואמר כי הבעל הורחק מהבית בחודש ספטמבר 2008 לחמישה ימים, לא הוגש נגדו כתב אישום, וכשהוא ניסה לחזור הביתה הוא אוים על ידי האשה ומשפחתה שלא יתקרב לבית ונאלץ לגור אצל הוריו על הספה בסלון. לטענתו, למעלה משנתיים ימים לא הושתה לעברו יד לשלום, וחמור מכך האשה אף דאגה להפריד בינו לבין ילדיו.

האשה השיבה שהבעל:

"שנה שלמה לא ראה את הילדים, כל מוסדות החינוך והרשויות יודעים שלא מתקרב לילדים, הוא לא רוצה לבוא לבר מצווה, גם תפילין לא קנה, הוא לא אִתנו בקשר, איך אזמין אותו לבר מצוה?"

כב' אב ביה"ד שאל את צד הבעל מה מוכן הבעל לשלם לכתובה? וב"כ הבעל השיב כי "לא מגיע לה כתובה, אם מרחיקים בעל מהבית לא זכאים לכתובה". ביה"ד הציע שהבעל ישלם סכום כנגד הכתובה והצדדים יתגרשו, אך האשה השיבה כי היא אינה מעוניינת להתגרש, והציעה כי הבעל ישוב לבית הצדדים.

גם בתאריך ג' בניסן התשע"ב (26/03/2012), מועד בו התקיים דיון נוסף בעניינם של הצדדים, התבצרו שני הצדדים בעמדותיהם. ב"כ הבעל עמד על תביעתו לגירושין, טען שההליכים בבית המשפט הסתיימו, ציין שהצדדים לא ביחד מעל שלוש שנים, ואף הוסיף שהאשה עושה כל מה שבידה בכדי להכניס את הבעל למעצר, דבר שלדעתו יש בו בכדי להפסיד את האשה את כתובתה. ומאידך טען ב"כ האשה שהאשה רוצה שלום-בית, ואם זה "לא הולך, שהאדון ישלם כתובתה כתוב בה 250,000 ₪."

לבסוף, במהלך הדיון שנקבע להוכחות והתקיים בתאריך כ"ב באייר התשע"ב (14/05/2012) נחקרו שני הצדדים. הבעל הכחיש קשר אישי עם הגב' [ה' א'], והכחיש כי קנה לה מחשב אישי הגם שקבלה על רכישת מחשב כזה לגב' הנ"ל נמצאה בביתו. ב"כ האשה הציג לביה"ד קבלות של כרטיסי אשראי המראות שכמעט כל יום ששי הבעל יוצא למועדון זאפה קלאב כמו גם לחוף הכרמל, והבעל השיב כי הוא יוצא עם חברים. כמו כן הכחיש כי ניהל שיחות טלפון עם הגב' [ה' א'] הנ"ל.

ב"כ האשה אף הוסיף וציין בפני הבעל כי "במסגרת הסדרי הראיה, אתה כל הזמן אומר לילדים שאתה רוצה לחזור לאשתך", והבעל לא שלל זאת וענה "יכול להיות, אבל זה לא אומר כלום, קשה לי אִתה בגלל שהיא מתעללת בי נפשית, כשאני מדבר אִתה בנועם היא תוקפת אותי."

האשה תיארה את החיים בבית עובר לעזיבתו של הבעל:

"היה עובד משמרות, שבוע בוקר, שבוע לילה, אין לו זמן לא לאשה ולא לילדים, היה עסוק בעצמו, לא מדבר יפה עם הילדים, שיעורי בית היה עושה איתם והילדים היו מתוסכלים, היה צועק עליהם, טוען שהוא משוגע ועצבני, אותי מקלל, אומר לי שרמוטה, אין לו סבלנות לאף אחד, רואה אותנו שחור."

האשה הכחישה כי התפרצה אי פעם על בעלה. והסבירה כי הזמינה לו פעמיים משטרה:

"פעם ראשונה הגיע בלילה מהעבודה העיר כל הבית בצעקות, הזהירו אותו שלא יהיו צעקות, הילדים מאד מפחדים ממנו, אמרתי לו שיצא החוצה להתאוורר ולא רצה ואז הגיעה המשטרה לאחר שהזמנתי אותה, הוא לא רגוע, פעם שנייה, היינו בבית בבוקר ושאלתי אותו מה הקשר שלו עם הבחורה ואז שבר לי חפצים, שבר לי הצילינדר של הדלת."

לבסוף טענה האשה:

"יש לו לחץ משפחתי והוא לא כל כך רוצה להתגרש, אבא שלו ומשפחתו מפעילים עליו לחץ, כל הזמן אומר שאוהב אותי, אוהב הילדים ורוצה להיות בבית כל פעם שרואה אותי אוהב אותי, לא אתגרש ממנו כי זה לא ילך בכוח, אני רוצה שלום-בית אבל שישנה את עצמו."

ביה"ד נתן את החלטתו להגשת סיכומים, סיכומי ב"כ הבעל התקבלו בתאריך 21/06/2012, וסיכומי ב"כ האשה התקבלו בתאריך 22/08/2012.

בסיכומיו טוען ב"כ הבעל כי תביעת האשה לשלום-בית אינה כנה וכי היא נעוצה אך ורק ברצונה של האשה בכספו של הבעל. כסימוכין לכך צירף ב"כ הבעל לביה"ד את החלטת ביהמ"ש מיום 16.12.10 החלטה שסקרה את ההליכים בין הצדדים, ושבסופה ניתנה החלטה לפירוק שיתוף. מן ההחלטה עולה כי:

"ביום 26/10/08 הורחק התובע מדירת המגורים על ידי המשטרה בגין טענות אלימות שטענה נגדו הנתבעת. למרות שהטענה לא התבררה החליט התובע לעזוב את דירת המגורים משום שלטענתו הנתבעת ובני משפחתה איימו עליו לבל ישוב אל הבית. בפועל התובע איננו מתגורר בבית מזה שנתיים.

מיד לאחר הרחקתו, הגיש התובע תביעה לגירושין לבית הדין הרבני האזורי בנתניה.

הנתבעת הגישה לבית משפט זה תביעות בעניין מזונות הקטינים ומשמורתם.

ביום 04/01/10 הגיש התובע תביעה לפירוק השיתוף בדירת מגורי הצדדים ותביעה לדמי שימוש ראויים עבור השימוש הבלעדי שעושה הנתבעת בדירתם.

ביום 09/02/2010, בדיון שהתקיים בפני בתביעת המזונות, הודיעה הנתבעת שטרם היה סיפק בידה להגיש את כתב הגנתה בתביעה לפירוק שיתוף ולא ציינה כי בכוונתה להגיש תביעה לשלום-בית ולמדור ספציפי.

ביום 07/06/10, בסמוך למועד הדיון בפני בית הדין הרבני, הגישה הנתבעת לבית הדין הרבני תביעה לשלום-בית במסגרתה הוגשה בקשה למדור ספציפי. ביום 27/06/10 נעתר בית הדין הרבני לבקשת הנתבעת למדור ספציפי.

ביום 11/11/10 התקיים קדם משפט ובו טענו הצדדים טענותיהם בעניין פירוק השיתוף בדירה.

בית המשפט ביקש להתרשם מהאפשרות של התובע לשוב לביתו. ניתן היה להבין מדברי הנתבעת כי היא אינה מעוניינת בחזרתו אל הבית ומתנה את החזרה בתנאים כאלה ואחרים."

לטענת ב"כ הבעל בסיכומיו הרי שמעיתוי הגשת תביעת שלוה"ב של האשה עולה כי היא הגישה זאת רק כתגובה ישירה לתוצאות הדיון שהתנהל בבית המשפט, ולמעשה בניסיון, כך לטענתו, להימנע מפירוק השיתוף בבית. לדבריו האשה אינה מעוניינת אלא בכספו של הבעל, ולמעשה על משכורתו של הבעל רובץ עיקול החל מחודש יולי 2011, הוא מחויב בסך 4,800 ₪ למזונות הקטינים בתוספת מחצית הוצאות חינוך, מחצית תשלומי המשכנתא ומחצית הוצאות אחזקת המדור, כך שהבעל נותר למעשה ללא כל רכוש כאשר הוא נאלץ לישון על הספה בבית הוריו.

ב"כ הבעל עומד בדבריו גם על אופיה של האשה ומעשיה. לטענתו האשה כבר עשתה בעבר צעדים חד צדדים, הודתה בבית המשפט כי עוד בתקופת חייהם המשותפים פתחה חשבון בנק נפרד והפקידה בו את משכורתה, וערכה מסיבת בר מצווה לבנם מבלי ליידע את בעלה. כמו כן טען ב"כ הבעל כי האשה נוהגת באלימות מילולית כלפי הבעל, מעליבה אותו ומתעמרת בו, ולטענתו יש לראות בכך אשה עוברת על דת יהודית, כמו גם אמתלא למאיסות של הבעל באשתו. ב"כ הבעל הוסיף וטען גם כי האשה מורדת בבעלה ומנעה ממנו יחסי אישות ללא כל טעם או הצדקה. ולבסוף עמד על כך שהיות והאשה הודתה שהזמינה לבעלה משטרה והיות והתיקים נסגרו מחוסר אשמה ו/או מחוסר עניין לציבור יש לחייבה בגט ולהפסידה את כתובתה.

כנגד כל טענות אלו טוען ב"כ האשה בסיכומיו כי המשבר בחיי הנישואים נוצר אך בעטיו של הבעל. לטענתו האשה מעולם לא קיללה את הבעל, אדרבא ההיפך הוא הנכון הבעל הוא זה שהפעיל אלימות נגד האשה והילדים, דבר אשר אף נתמך הן באישור של המרכז לשלום המשפחה בעיריית כפר סבא, ולפיו האשה "מטופלת פרטנית במרכז לשלום המשפחה מתאריך 5.11.08 על רקע אלימות זוגית", והן בדו"ח סיכום התערבות בעניין הילד רום, דו"ח שהונפק ע"י מרכז גשר ביום 17.5.09 ולפיו הילד מדווח כי "האב היה מרביץ לו, עוד מדווח כי מרגיש שהוא זה שהגן על האם שלא תפגע ע"י האב."

ב"כ האשה אף דוחה מכל וכל את טענות ב"כ הבעל בדבר חוסר כנות תביעתה של האשה לשלום-בית, לדבריו האשה מעולם לא הגישה תביעה רכושית כלשהיא נגד הבעל, וזאת על אף שלבעל זכויות סוציאליות בשווי של מאות אלפי שקלים חדשים ממקום עבודתו, ואף חרף העובדה שהאשה מצויה במצב כלכלי קשה, וכי היא זו שנושאת בכל תשלומי המשכנתא מאז חודש יולי 2009. כמו כן האשה מעולם לא תבעה את מזונותיה, דברים המלמדים על כך שפניה של האשה לשלום, ורק בלית ברירה היא נאלצה לפתוח כנגד בעלה בהליכי הוצל"פ. כמו כן טוען ב"כ האשה כי האשה פתחה חשבון בנק נפרד בידיעת בעלה ובהסכמתו. לבסוף טוען ב"כ האשה כי היה זה דווקא הבעל שחדל מיזמתו מקיום יחסי אישות עם האשה והחל לישון בסלון.

לבסוף מציין ב"כ האשה שכבר בראשית ההליכים, בדיון שהתקיים במרץ 2009, עמדה האשה על תביעתה לשלום-בית, וכי התביעה לשלום-בית ולמדור ספציפי הוגשו מאוחר יותר רק מפני שעד אז האשה לא זכתה לייצוג. לדבריו האשה מאמינה בכנות ובתום לב שאם הבעל יעזוב את המאהבת שלו ויתקן את התנהגותו כלפיה וכלפי הילדים, עימם הוא ניתק כל קשר עד כדי אי- רצון להשתתף בבר המצווה של בנו הגדול, ניתן יהיה להשכין שלום-בית בין הצדדים, והיא אף אמרה לו זאת פעמים אינספור.

פסיקת ההלכה
הבעל מעמיד את תביעתו לגירושין על שני סומכים עיקריים, האחד, אופיה ומעשיה של האשה; לטענתו האשה ממררת את חייו עד שאי אפשר לחיות במחיצתה, האשה מורדת בו מיחסי אישות, ועוברת על דת יהודית בתלונותיה נגדו במשטרה. והשני, תביעת האשה לשלום-בית אינה כנה והיא נועדה אך להשיג הישגים רכושיים, ועל כן יש לדחותה ולבטל את הצו למדור ספציפי שהוצא לטובת האשה.

נדון בדברים אחד לאחד.

א. טענותיו של הבעל כי האשה הינה אשה רעה
למן ראשית הליכים טוען הבעל כי האשה הינה אישה רעה שלא ניתן לחיות במחיצתה, היא ממררת את חייו, מעליבה אותו ונוהגת כלפיו באלימות מילולית. ואולם הבעל לא הצליח להוכיח את טענותיו, ולמעשה לא הציג בפני ביה"ד כל ראיה להתנהגות כזו מצד האשה. אדרבא, האשה היא זו שבסופו של דבר קיבלה טיפול על רקע אלימות זוגית, ובדו"ח שעסק במצבו הנפשי של הבן [ר'] צוין שלתחושת הבן היה זה הוא שהציל את אמו מאלימותו של האב, דבר המחזק דווקא את טענת האם לאלימות מצד האב.

למעלה מכך כבר ציינתי במספר פסקי דין כי גם אם נקבל את דבריו של הבעל, ויהיה זה ברור אצלנו כשמש כי האשה הינה אישה רעה אין בדבר בכדי להפסיד את האשה את כתובתה.

פתח לדברים מצאנו בגמ' (יבמות סג, ב):

"היכי דמי אשה רעה אמר אביי מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא (פרש"י לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו), רבא אמר מקשטא ליה תכא ומהדרה ליה גבא (פרש"י שלא לאכול עימו ומצערתו- אך עיין עוד בדברי הב"ח ריש סימן קיט, ובשו"ת מהר"י הלוי סי' לט)... אמר רבא: אשה רעה מצוה לגרשה, דכתיב: גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון. ואמר רבא אשה רעה וכתובתה מרובה צרתה בצדה (פרש"י ישא אחרת אצלה)... הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זו אשה רעה וכתובתה מרובה נתנני ה' בידי לא אוכל קום אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא זו אשה רעה וכתובתה מרובה."

וע"ע בגמ' עירובין (מא, ב) ובתוס' בגיטין (מח, ב) דברים מהם עולה ברורות שגם אשה אשר מידותיה רעות עד שקשה לחיות עמה, וכפי שהגמ' שם לעיל מביאה בהקשר זה את הפסוק ומוצא אני מר ממות את האשה, בכל זאת לא הפסידה את כתובתה.

אך יש לציין כי כל זה אינו אלא ביחס לזכותה וזכאותה לכתובה, ואולם לעצם הגירושין הרי אמר רבא בגמ' לעיל דאשה רעה מצוה לגרשה, וכן פסקו הרמב"ם (גירושין י, כב) והשו"ע (סי' קיט סעי' ד), ועיין בח"מ, בב"ש וב"גט פשוט". אלא דכבר נזקק רבנו ה"חתם סופר" (חלק ה – השמטות סימן רג) לנושא הגדרת האשה כאשה רעה, וביאר שבאשה שמפורסם לכל באי שער עירה שאי אפשר לדור עימה לא בעינן עדות גמורה עליה דגלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה כשרים להעיד עליה, ולא בעינן בה כל דיני עדות, ולא בפני בע"ד דגילוי מלתא, דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה, כיון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שא"א לדור עמה ממש הוה כראי' ולא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא. והביא את דברי הגמ', הרמב"ם והשו"ע שאשה רעה מצוה לגרשה, וכתב דיש לעיין קצת –

"הא רב קרי אדביתהי מוצא אני מר ממות את האשה וכן רב חייא וכן רב יהודה יעויי' שם ואיך עברו על אותה המצוה לגרשה. ואם נימא שהם לא הגיעו עדיין לאותו השיעור אע"ג דהוה מר ממות א"כ נפל פיתא בבירא ומי כהחכם לשער דבר זה, ונ"ל עכ"פ הני נשי הוה צדקניו' במילי אוחרן כדאמרי' התם דיי שמגדלת בנינו ומצילות אותנו מן החטא, וא"כ טוב לגבר כי יסבול קצת מאשתו לפי שעה נגד מה שהנאתה מרובה במעשים הטובים. ורבא מיירי מאשה רעה במדותי' וגם בשארי דברי' לא נמצא בה דבר טוב אעפ"י שאין מצוה לגרשה משום אותן הדברים מ"מ איכא מצוה שהיא רעה בדעותי' כנ"ל."

הא קמן דכדי שתגיע לגדר אשה רעה שמצוה לגרשה צריך שתהא "רעה במדותיה וגם בשארי דברים לא נמצא בה דבר טוב". ובנדוננו לא הוצגה בפנינו כל ראיה לכך שהאשה אכן נופלת בהגדרה זו, ואין לקבוע כי מטעם זה מצווה לגרשה.

בר מן דין הרי כבר העלה הרמ"א (סימן קנד סעי' ג) במקום שיש קטטות בין בני הזוג:

"ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו."

וא"כ כל אימת שאין לנו ברור שהיא המתחלת אין לה דין אשה רעה שמצווה לגרשה ובוודאי שאינה מפסידה את כתובתה, וכ"כ גם ב"משפטי עוזיאל" (ח"ז סי' צו אות ב).

לא למותר לציין כי בפני ביה"ד לא הוצגה גם כל ראיה לכך שהייתה זו האשה שבעתיה פסקו חיי האישות בין הצדדים, ועל כן גם טענתו זאת של הבעל להיותה של האשה מורדת אינה יכולה להתקבל.

ב. אשה שלטענת הבעל הגישה נגדו תלונות שווא|
עוד מוסיף ב"כ המלומד של הבעל וטוען שהיות והאשה הודתה שהזמינה לבעלה משטרה והיות והתיקים נסגרו מחוסר אשמה ו/או מחוסר עניין לציבור יש לחייבה בגט ואף להפסידה בשל כך את כתובתה. ואולם, כפי שציינתי גם בפסקי דין אחרים, עצם העובדה שהתלונות נסגרו מחוסר אשמה ו/או מחוסר עניין לציבור אין בה בכדי ללמד שהתלונות אכן היו תלונות שווא ושהבעל לא עשה מאומה, ויתכן גם יתכן כי הבעל עשה מעשים שלא יעשו אלא שהרשויות לא הצליחו להוכיח זאת. ודוק איני אומר שהבעל צריך להוכיח שידיו נקיות, וכי כל עוד לא הוכח אחרת הרי שהוא בחזקת אשם. אמת, יתכן שהוא נקי מכל רבב, ובכל זאת באם הבעל רוצה להיבנות מטענתו על תלונות שווא לא די בהוכחה כי הוגשו תלונות שנסגרו, ונדרשת גם הוכחה חיובית על כך שהיו אלו תלונות שווא.

לא נעלם מעיני פסק דינם של חברי בית הדין הגדול (תיק מספר 812600/1) בהרכב הרבנים הגאונים הרב ציון בוארון, הרב ציון אלגרבלי והרב בנימין בארי, שם העלו בדעת הרוב (הרבנים בוארון ואלגרבלי):

"באשר לכתובה ותוספתה יש להפסידה הנ"ל לאור המעשה החמור של הגשת תלונות שווא ואפ' שלא הייתה התראה, מכל מקום חומרתה של הגשת תלונות שווא ידועה לכל ואין צורך בהתראה ואין לדמות נידונינו לדין גיזמה על בעלה להורגו (המובא באבן העזר סי' קט"ו בהגהה) שיש צורך התראה שהמדובר שם בגזמה ולא עשתה שום מעשה משא"כ בנידונינו שהאשה הגישה בפועל תלונות שווא במשטרה והגם שהמדובר בתגובת לוואי מ"מ היא לא מידתית, וכן נראה שהריב ומדון שהיה מנת חלקם של הצדדים האשה לא טמנה ידה בצלחת בריבים שביניהם וחשדותיה נגד הבעל גרמו לבעל לעזוב הבית באופן שהמצב כפי המתואר לא איפשר לבעל להמשיך להתגורר עם האשה בכפיפה אחת ויש להפסידה כתובתה, וכו'."

נמצא שהם בגודלם הכריעו שאשה שהגישה תלונות שווא נגד בעלה הפסידה את כתובתה, אולם נדונם אינו דומה לנד"ד היות ושם היו אומדנות ברורות על כך שהאשה הגישה תלונות שווא ושעשתה כן בכוונת מכוון על מנת ללחוץ על הבעל, ועל כן ראו בה עוברת על דת והפסידוה את כתובתה, מה שאין כן בנד"ד בו כלל לא הוכח לביה"ד כי התלונות הינן תלונות שווא שהוגשו בזדון על מנת להכפיש את שמו של הבעל או ללחוץ עליו.

וא"כ מכל אשר הראנו לעיל עולה שגם בטענתו זו של ב"כ הבעל אין עילה לא לחייב את האשה בגירושין ולא להפסידה את כתובתה.

ג. אימתי מפסידה האשה את זכותה למדור ספציפי
עתה בוא נבוא לטענתו של ב"כ הבעל ולפיה תביעתה של האשה לשלום-בית אינה כנה, וכי למעשה האשה אינה מבקשת באמת ובתמים לשוב לחיות עם בעלה בשלום, וכל רצונה אינו אלא להשיג הישגים רכושיים, ועל כן יש לדחות את תביעתה ולבטל את הצו למדור ספציפי שהוצא לטובת האשה. ב"כ הבעל טוען כי סימוכין לדבריו אלו יש למצוא בעובדה שהאשה הגישה לביה"ד את תביעתה לשלום-בית רק בתאריך 7.6.2010 היינו למעלה משנה וחצי לאחר הגשת תביעת הגירושין של הבעל, לטענת הבעל, האשה עשתה זאת רק משום שהבינה שבהליכים המתנהלים בבית המשפט עשוי להיפסק כי על הצדדים לפרק את השיתוף ביניהם.

ב"כ האשה הגיב לטענה זאת באומרו כי כבר בראשית ההליכים, בדיון שהתקיים במרץ 2009, עמדה האשה על תביעתה לשלום-בית, וכי התביעה לשלום-בית ולמדור ספציפי הוגשו מאוחר יותר רק מפני שעד אז האשה לא זכתה לייצוג. אף כי הנני מפקפק בסיפא של דברי ב"כ האשה – אחרי הכול, האשה הייתה מיוצגת כבר במהלך הדיון הראשון שהתנהל בתביעת הגירושין בתאריך 25.3.09, הרי האשה כבר באותו דיון עמדה על בקשתה לשלום-בית, והצדדים אף נשלחו התום אותו דיון להליך של יעוץ על מנת לנסות ולשקם את חורבות ביתם. על כן לדעתי אין לראות בעצם השיהוי בהגשת התביעה לשלום-בית והבקשה למדור ספציפי משום הוכחה לחוסר כנות.

ואולם ב"כ הבעל מוסיף וטוען כי למעשה נישואיהם של הצדדים גוועו, הם חיים בפירוד מזה כארבע שנים, ועם חלוף השנים מצב היחסים ביניהם רק הלך והורע, ועל כן לדעתו על ביה"ד למנוע מצב בו אין שלום ואין גירושין, להורות על גירושי הצדדים, ואף לחייב את האשה לקבל את גטה. ב"כ הבעל אף מצטט כראיה וכמקור לטענתו את דבריו המפורסמים של רבנו הגר"ח פלאג'י בספר "חיים ושלום" (ח"ב בסימן קי"ב) שהעלה דאחר ח"י חודשים שהצדדים נפרדים ו'לא יש תקווה לשום שלום ביניהם' יש לכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני.

והנה נידון זה כבר עלה פעמים רבות על שולחנם של בתי הדין הרבניים, ואני הקטן כבר הרחבתי והבאתי בו מפי ספרים ומפי סופרים בפס"ד אחר (תיק מס' 292973/1). והבאתי שם דכבר צווחו רבנן ותיקי דייני ישראל על האי פיסקא הן מצד כפיית הבעל בכהאי גוונא, והן מצד כפית האשה. ולעוצם הפלא בעיניהם תמהו על כך בלשון חריפה, וכלשונו של ה"ציץ אליעזר" זצ"ל (חלק ו סימן מב – קונ' אורחות המשפטים פרק א):

"והדברים מרפסים איגרא דהיכן מצינו בכזאת לכוף לתת גט בגלל חילוקי דעות וקטטות ומריבות החולפים בין איש לאשתו, והאם הנימוק של לא יש תקוה לשום שלום ביניהם מספיק שלא לחוש לגט מעושה בבואנו לכוף את הבעל לגרש? והרי המדובר שם בענין כשיהיה קטטה ומריבה בין איש ואשתו באיזה צד ואופן שיהיה וא"כ איה מקום כבודה של הלכה כזאת שיוכלו ב"ד לכוף לנתינת גט בגלל זה שהמריבות והקטטות נמשכות זה כבר יותר מח"י חדש. ומה שמצינו בס' חסידים הוא בהיכא שלא יכול להזדקק עם אשתו ועסקו ברפואות שנה או שנתיים או שלש ולא הואיל להם, כמוזכר בשמו בבאה"ט אה"ע סי' קי"ט סק"ב, וג"כ לא כותב לכוף אלא כותב דעון להם שיהיו יחדיו, אבל כפיה משום סתם קטטות ומריבות מאן דכר שמיה."

וכן הוא גם בענין כפית האשה בזה"ז, וכפי שכתבו בבית הדין הגדול (חלק ט עמוד 200) הרבנים הגאונים גורן, קאפח ואליהו זכר כולם לברכה על דברי הגר"ח האלו:

"קשים הם דבריו מאוד מצד עצמם, מכיון שאינו מבחין בין כשמדובר לכוף את האשה לגט ובין לכוף את הבעל לתת גט, כי לכוף את האשה לקבל גט אין בזה איסור לכאורה לפי הגר"ח פאלאג'י השייך לעדות המזרח שלא קבלו עליהם את החרד"ג, וגם אינו דן שם לא בחדר"ג ולא בדין השבועה, אם לא מקבל בעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו, אז בודאי שרשאי בי"ד לכוף האשה לקבל גט כל שלדעת בי"ד מונעים אותם ע"י כך מעבירה, כמו שהסביר זאת באריכות הגר"ח פאלאג'י ז"ל בתשובה הנ"ל."

ועל כן העלו חברי בית הדין הגדול (שם):

"ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום (ח"ב סי קיב) שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החדר"ג, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ונראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר"ח פאלאג'י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האשה לגט, כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשו"ע ובפוסקים. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו."

והוסיפו שם להוכיח דכן היא שיטתו של הגר"ח עצמו בספרו "חיים ושלום" שם (ח"א סימן א), וכ"כ גם הרבנים הגאונים וולדנברג, קוליץ ואליעזר שפירא בפד"ר (חי"ג עמ' 362 והובא גם ב"ציץ אליעזר" חלק י"ז סימן נ"ב) שכל עוד שלא נמצאה עילה לג"פ אין לתת חשיבות לעובדה שזה עידן ועידנים שאין השלום שורר ביניהם, דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. וכן כתב גם הרה"ר לישראל הגרי"א הרצוג זצ"ל בשו"ת הגרי"א הרצוג (סי' קנד):

"אמת הוא שהנימוק הסתמי של אין סיכויים לשלום דורש זהירות מרובה מצד בית הדין ואם נקבל דבר זה ליסוד מספק, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שכל בעל שנותן עיניו באחרת יפרוש מאשתו וימרר חייה עד שביה"ד אחרי עבור איזה זמן יבואו לידי המסקנה שאין סיכויים לשלום וכו'."

וכן העלו גם הרבנים הגאונים אזולאי, וולדנברג וקאפח זכר כולם לברכה (בפד"ר ח"א עמוד 162) וז"ל:

"ברם אמתלא זו של חוסר תקוה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האשה לקבל ג"פ, כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאשה אשמה בהפרעת שלום הבית עד כדי כך שיש לה דין מורדת, או בדומה לזה אמתלא ברורה שהאשה נמאסה עליו."

וכן העלו בפד"ר יב עמ' 206:

"ונראה ברור שמ"ש לכפות הכוונה בדברים בלבד שב"ד ישפיע עליהם כל כך, עד שבדבריו כאילו יכפה עליהם להגיע להסדר ולהתגרש, ולא שנתכוון להכריח בדרכי הכפיה, שבתחילה כתב שראוי לבית דין להשפיע על כיוון של שלום אבל אם הדברים מאריכים ואין סיכוי לשלום יש לבי"ד לעשות את כל המאמצים ולהכריחם בדברים עד שיסכימו וירצו להתגרש."

כאמור לעיל לא הוכח לפנינו כי האשה במעשיה הרעים היא שגרמה לפירוד הממושך בין הצדדים, וודאי וודאי שאין לחייבה בגירושין משום זאת, ואולם יחד עם זאת מוטל עלינו לדון האם יש לדחות בנדוננו את תביעתה של האשה לשלום-בית, וזאת גם מבלי לחייב אותה בגירושין, וממילא כפועל יוצא מזה אף להפסיד את האשה את זכאותה למדור ספציפי מהבעל.

והנה זכאותה של האשה למדור ספציפי בנויה למעשה על שני יסודות עיקריים, האחד הינו מדין מדור הנגזר מחיוב הבעל במזונות אשתו, והשני מהלכות שותפים שכן הבעל והאשה השתתפו בדירה זו על מנת לחיות בה את חייהם ויש לברר האם ואמתי רשאי אחד הצדדים לפרק את השותפות ללא הסכמת חברו. נדון בדברים אחד לאחד.

ג(1) חיוב מדור כחלק מחיוב המזונות
בכלל המזונות אותן חייב הבעל לספק לאשתו כלולה גם חובתו לספק לאשתו מדור כמבואר ברמב"ם (אישות יג, ג–ו) "ובכלל הכסות שהוא חייב לה כלי בית ומדור שיושבת בו, וכו' והמדור ששוכר לה בית של ארבע אמות על ארבע אמות וכו' במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי עשרו, וכו' זה הכלל כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור", וכפי שפסק להלכה מר"ן בשו"ע (עג, א-ב). וא"כ כל זמן שהבעל חייב במזונות הרי הוא חייב גם במדורה של אשתו, ואינו יכול להיפטר ממנו כל זמן שחייב במזונותיה.

ועיין בכעין זה בדבריו של אחד מגדולי המערב בדורות האחרונים מני"ר השושנים לדוד צאבח (ח"ב סי' צט) שדן בבני זוג שנפלה מחלוקת בינהם עד שנפרדו ושב כל אחד לבית הוריו, והלך הבעל ונעל את הבית שדרו הן והוליך המפתח בידו, ועתה מבקשת האשה לשוב ולהתגורר בביתם עד שיוכרע עיניינם בביה"ד, והבעל טוען שתשב בבית אימה כי המדור בחזקתו הוא ששכרו מבעליו. והשיב הגר"ד צאבח:

"דעדיין אגידא ביה ויש תקוה לשלום למה לן לדחותה מפניו והרי היא תאמר לו אם תרצה לישב גם אתה שב, דמה לי ולך ואם אתה אין חפץ לראות את פני כעת לך לך לבית אביך וכו' וכל אחד ישב על מקומו בשלום מאחר שהמדור בחזקת שניהם בשווה, וכן מצינו להרב משכנות הרועים ד' עד' שכתב דמדברי רבנו הרמב"ם ז"ל מפורש יוצא דהמדור הוא בחזקת הבעל ואשתו יד שניהם שוה בו וכו'."

נמצאנו למדים דלדעתו ז"ל דע"ל אף אם הבעל הוא לבדו בעליו של הבית, והצדדים כבר חיים בפירוד, עדיין מחויב הוא במדורה של אשתו "דעדין אגידא ביה ויש תקוה לשלום", ואינו יכול לדחותה ולהיפטר ממדורה. אלא דבהא יש לעמוד מדוע תלה זאת בכך שיש תקוה לשלום, והרי גם אם אין תקוה לשלום מחויב הבעל במזונות ומדור אשתו עד לגירושין בפועל או עד שיפטר מחיוביו על פי פס"ד של ביה"ד. ונראה דלא כתב כן אלא בנד"ד שהצדדים כבר נפרדו ואפשר שגמרו בליבם להתגרש והרי הם כמורדים זב"ז וניתק הקשר ביניהם באופן דשניהם מפסידים את זכויותיהם מן הנישואין, והאשה מפסדת את כתובתה ותנאי כתובתה והבעל פטור ממזונותיה ומדורה, וכפי שהארכתי בכל זה בפס"ד אחר בדבריו המפורסמים של ר' ירוחם, ועל כן כתב דהגם שכבר נפרדו היות ולא גמרו בליבם להתגרש ואינם כמורדים זב"ז, הרי לא הפסידה האשה את מזונותיה וזכאית למדורה.

ולמעלה מכך עיין בפסק דינם של חברי ביה"ד הרבני בתל – אביב בהרכב הרבנים הגר"ש טנא, הגר"א הורביץ והגר"נ בן שמעון (פד"ר חי"א עמ' 29) שדנו בבעל המואס באשתו היות וחלתה במחלת הנפילה והתעורר ספק בכנות טענתו שמאוסה עליו והעלו לחלק בין חיובו במזונותיה לחיובו במדורה, וכתבו:

"בעוד שגבי חוב המזונות הבעל הוא המוחזק והאשה רוצה להוציא מהבעל ולכן כשטוען קים לי אין להוציא ממנו, אך שונה הדבר לגבי מדור שהאשה תופסת את הדירה ועלינו להוציא אותה מהדירה, הרי מזכותה גם כן לטעון קים לי שאינה חייבת לקבל גט והבעל עומד במלא חיוביו והיא התופסת והמוחזקת בדירה, ואף שהדירה דינה כקרקעות ואמנם קיימת פלוגתא לגבי בית בתלוש ולבסוף חברו עיי' ברמ"א חו"מ סי' צ"ה סעיף א' ועיי"ש בשפתי כהן ובפתחי תשובה, בעמודי אור סי' ק"ז ובברית יעקב חו"מ סי' צ"ה, אך גם אם נחליט שדינו כקרקע הרי מועיל תפיסה. ועיי' בבא בתרא דף ל"ב ע"ב והלכתא כוותיה דרבה בארעא, עיי"ש ברשב"ם ויעמוד על מקחו כיון דלא אתברירו טעמיהם של רבה ור"י ועיי"ש בתוס' ד"ה והלכתא, ועיי' משנה למלך הלכות שכירות פ"ו הלכה ב' שהרחיב את הדיבור בדינים אלו וכן בפרק ט"ו מהל' טוען שהרבה מן הפוסקים סוברים שאין להוציא מן המוחזק וכן עיי' בחו"מ בכללי דיני תפיסה כלל כ"ב כשיש איזה ספק בפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מיד המוחזק אפילו בקרקע ולא הוחזק ג' שנים יכול המוחזק לומר קים לי, במקום שיכול לטעון קים לי אז אם הוא מוחזק בדבר מעיקרא שלא מחמת תפיסת אנן טענינן עבורו קים לי כי כללא הוא בספיקא דפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מיד המוחזק, ועיי' בית שלמה חו"מ סי' מ' הדן בענין זה.

נראה על כן כי לאור הנסיבות שבין הצדדים שכל צד יכול לטעון שההלכה עומדת לצידו, לכן אף שלגבי עצם הרכוש הרי אין ספק שהדירה בה גרה האשה היא בבעלותו של הבעל אך אין להוציאה מהדירה כיון שהיא תופסת ומחזיקה בה וטוענת שמגיע לה מזונות ומדור וקים לה כפוסקים אלו בנסיבות אלו מגיע לה מהבעל כל החיובים שהתחייב כלפיה."

נמצאנו למדים שאף במקום שהבעל יכול להיפטר מחיוב מזונות רעייתו מדין קי"ל עדיין חייב הוא במדורה ואינו יכול לטעון קי"ל היות והיא הנחשבת מוחזקת בדבר. אך עי"ש שהעלו שהיות וכל זכותה של האשה אינו אלא מדין קי"ל אל לו לביה"ד להתערב בדבר ולהוציא צו עיקול, ואף אם כבר הוצא צו בראשית ההליכים יש לבטלו.

והנה בנדוננו האשה לא תבעה את מזונותיה באף ערכאה ורק את תביעתה למדור ספציפי הגישה בפנינו, אך באי תביעתה את מזונותיה אין בכדי לפטור את בעלה מן המדור שהיא כבר מתגוררת בתוכו ומוחזקת בו, ועל כן מצד מזונותיה שבעלה חייב בהם יש לנו לחייבו במדורה, ובפרט לאור כל האמור לעיל שלבעל זה אין כל עילה לגרש את רעייתו, ומחויב הוא לה בתנאי כתובתה, ובהם גם מדורה. והגם שהצדדים חיים בפירוד מזה תקופה ארוכה אין האשה מפסידה דבר מזכויותיה, ואין לבטל את הצו למדור ספציפי שהוצא לזכותה.

בדברינו אלה עולים יפה גם דברי חברי ביה"ד הגדול הגר"א שרמן והגר"ח איזירר (תיק מס' 007998479-24-1) שהעלו שגם כאשר מצווה על הצדדים להתגרש מחמת פירוד ממושך לא הפסידה האשה את זכותה למדור ספציפי, וכדבריהם:

"ההחלטה של מצוה לגרש היא מצוה המוטלת על האיש או האשה (ובמקרה דנן על שניהם) אבל אינה חובה משפטית ולפיכך אינה עוקרת ואין בכוחה לבטל שום זכות משפטית או ממונית ממי שהוטלה עליו המצוה.

פעמים שהאשה מפסידה מזונות גם במצוה לגרש כגון שהבעל טוען מאיס עלי ויש אמתלאות המסייעות לטענתו. אבל בנדון זה שהבעל נתן עיניו באחרת אין לו נאמנות לטעון מאיס עלי וכ"ש שאין ערך לאמתלאות."

והלום ראיתי דכן העלה גם אב"ד צפת הגר"א לביא שליט"א (תיק מספר 3599-22-1) ואחר שהביא את דברי הג"ר שלמה דיכובסקי שליט"א (תחומין חלק כא עמ' 284) בהם נקבע כי "כאשר בית הדין פוסק שאין מקום או אין סיכוי לשלום-בית, יש לומר שעל דעת כן לא נשתתפו, וניתן יהיה לפרק את השיתוף ביניהם לאלתר", כמו גם את דבריו בתחומין (חלק כב עמ' 154 הערה 15) שם כתב לנהוג כך "כאשר יש קביעה משפטית ש"נישואין מתו". הגיב הגר"א לביא באומרו כי:

"לפי האמור, דעת הג"ר שלמה דיכובסקי שליט"א מקובלת עלי ככל שהדיון נסוב ביחס להיבטים הרכושיים ולקביעת מעמדו של כל צד כשותף ברכוש. אך ביחס לזכויות האשה למזונות, לא יתכן להביא לפיצול הקובע חיוב הבעל בכלכלה וביגוד, אך לא במדור, ללא בסיס בהלכה. כל עוד לא נשללה זכות האשה למזונות, הרי שהבעל מחויב במדור עבורה, ולעיל הוגדר היקף חיוב המדור. אין בכוח העדר הסיכוי לשלום-בית להביא לפיצול המוצע."

ג(2) חיוב מדור כתוצאה מדיני שותפות
ופשוט וברור שדברים אלו אינם משתנים גם במקום שבו הדירה אינה רכושו הבלעדי של הבעל אלא הינה רכוש משותף הרשום ושייך לשני בני הזוג. ואף שבכה"ג בני הזוג נחשבים כשני שותפים אשר רכשו ביחד את הדירה, ומצינו מחלוקת בין הפוסקים לגבי פירוק שותפתם, ולדעת הרמב"ם ומר"ן יכול אחד השותפים לעמוד על פירוק השותפות, מ"מ אין הדברים אמורים בנדון כנד"ד.

דהנה הרמב"ם (שכנים א, ב) פסק:

"אחד מן השותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו."

וכוותיה ס"ל לרשב"א (בתשובה ח"א סי' תקיג) ולתשב"ץ (חוט המשולש טור ב סי' ט). וכן פסק מר"ן השו"ע (חו"מ סי' קעא סעי' ו), והוסיף (ס"ז) "אמר כל אחד מהם: איני קונה אלא הנני מוכר חלקי, מוכרים אותה לאחרים." ולשיטתם רשאי אחד מבני הזוג לפרק את השיתוף בדירה כשיחפוץ בכך.

אך כבר הראב"ד (שם) השיג על הרמב"ם וכתב ד"לא אמרו גוד או איגוד אלא בירושה ומתנה."

וכן הביא הרא"ש (ב"ב פרק א' סי' נא) משם הר"י הלוי:

"דגוד או אגוד לא שייך אלא ביורשין או מקבלי מתנה, אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה ולזה אין אחד מהם יכול לומר גוד או אגוד, שהרי לדעת שיהיו שותפין בו לקחוהו שניהם ולא למכרו איש אל אחיו."

והרא"ש ז"ל אחר שהביא את דברי הר"י מיגאש כתב עליו:

"ונראין דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחו לדור בו או אם היה להם בית דירה ולקחו להשכירו לאחר, אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהם או הוצרך למוכרו וכו' יכול לומר לחברו גוד או אגוד כיון שצריך לו לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר, וכן נמי אם הוצרכו שניהם ליכנס לדור בו."

וכתב עליו הפרישה (סקל"ג) דודאי הר"י הלוי בכל ענין ס"ל דשותפין לא מצי אמרי גוד או אגוד אך הרא"ש עצמו אינו סובר כמותו אלא במקום שקנו על דעת להשתמש בו ביחד ולא נולד להם צורך חדש אך במקום שאחר זמן נולד להם צורך חדש גם הוא יסבור כדעת הרמב"ם שיכול לומר גוד או אגוד. וכן עולה גם מדברי הכסף הקדשים (שם) שכתב ש"אין לזוז מדברי הטור שהוא כעין הכרעה", ולשיטתו הרא"ש והטור הם דעה מכריעה בין הרמב"ם והר"י מיגאש וכאשר נולד להם צורך חדש יכולים לטעון גוד או אגוד. ועל כן העלה דאין לדון דינא דגוד או איגוד אלא "כשנתחדש אח"כ איזה הצטרכות למי מהם לטעון גוד או איגוד, מה שלא היה כן בעת הקנין". (אך עיין בפירוש הרא"ש גם בחזו"א [בבא בתרא סי' ט ס"ק ג-ד]).

והש"ך (שם סק"א) הביא שכדעת הר"י הלוי והראב"ד סוברים גם הנ"י בשם רבינו יונה והרא"ה, ולשיטתם אין דינא דגוד או איגוד בשותפין שקנו נכס ביחד. וכן פסק בשו"ת מהראנ"ח (ח"א סי' טז). וכן העלה המהרשד"ם (חיו"ד סי' קפב) שיכול המוחזק לומר קים לי כר"י מגאש הראב"ד והרא"ש. וכן כתב בספר "מנחת פיתים" (סי' קעא ס"א).

נמצאנו למדים דלדעת הרמב"ם, הרשב"א, התשב"ץ והשו"ע תמיד יכול אחד הצדדים לפרק את השותפות בדירה, ואף לדעת הרא"ש והטור (ועל פי החזו"א גם הר"י מיגאש יודה בכך) אם התחדש דבר מה, וכגון שהצדדים הינם בני זוג שכבר אינם יכולים לדור יחדיו, [ויש לדון האם אמרינן כך רק כאשר יש קביעה של ביה"ד שעליהם להתגרש – אך כאמור לעיל וכפי שנראה לקמן אין זה שייך בנד"ד, ואכמ"ל], אמרינן גוד או אגוד וניתן לפרק את השיתוף בבית.

וכן נראה גם בדעת רבנו עמוד ההוראה החתם סופר זצ"ל (חחו"מ סי' יב) שכתב ש"בשותפים קי"ל כשיטת רוב וכמעט כל הפוסקים דגם בהן אמרינן גוד או אגוד וחלוקה."

וכן כתב גם רבנו "ערוך השולחן" (שם סעיף יד) בהאי דינא אחר שהביא את דעת הר"י מיגאש "ומ"מ לא קיי"ל כן, ורבותינו בעלי השו"ע לא הביאו דעה זו כלל."

ובנד"ד הרי בני הזוג שלפנינו הינם מבני עדות הספרדים שקיבלו עליהם ועל זרעם את פסיקת מר"ן השו"ע ואפילו אלף פוסקים סוברים נגדו בתריה אזלינן, וכפי שחרת עלי ספר גאון עוזנו ותפארתנו מר"ן הברכ"י זצ"ל (חו"מ סי' כה ס"ק כו – כז) בשם כמה מגדולי האחרונים דאף לא אמרינן קי"ל נגדו.

אלא דבנד"ד כפי שהראנו לעיל איננו דנים אך מצד דיני השותפים אלא למעלה מכך בחיובי הבעל כלפי רעייתו, ועל כן אין הבעל יכול לנהוג כדברי הרמב"ם ומר"ן בחלוקת שותפות, שכל דבריהם אינם אמורים אלא בין שותפים ממוניים גרידא ולא במקום שיש חיוב מדור.

ואחר כותבי כל זאת ראיתי לכב' הגר"א שרמן שנתן טעם חדש בדבר (פורסם ב"שערי צדק" ח"ט עמ' 79) ודימה נד"ד לדין שותפים שהשתתפו לזמן, בהם פסק מר"ן (חו"מ סי' קעו סעי' טו) ש"כל אחד מהם מעכב על חברו ואינו יכול לחלוק עד הגיע זמן" ועל כן גם אינו יכול לומר גוד או אגוד עד שיגיע הזמן וכפי המבואר גם בנתיבות (שם סקל"ב), ולסברת הגר"א שרמן:

"י"ל שכאשר בני זוג קונים בשותפות או נוצרת שותפות בינהם למדור משותף, יש לראות את זמן השותפות כקשור ומותנה במסגרת הנישואין וכאשר מסגרת הנשואין מסתיימת בפועל על ידם או על פי דין ופסיקת בית דין, יש לראות בסיום זה כזמן המסיים את השותפות וכו' שכן בסתמא דעת בני הזוג המשתתפים שזמן שותפותם בדירת מגוריהם כנשואין היא במסגרת זמן הנישואין, שכן השותפות היא חלק מהנישואין ולמענם. ויש כאן הסכמה מכללא בלבם ובלב כל בני זוג נשואין ואין להפריד בין הנישואין לזכות המדור שנוצרה."

אלא שאחר הבקשת מחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו, שמאחר ודימה בני זוג הרוכשים דירה לשותפים לזמן מי גילה לנו רז זה שהגדרת הזמן לדעתם הינה עד שמסגרת הנישואין תסתיים "בפועל על ידם או על פי דין ופסיקת בית דין". והרי בהחלט יתכן ודעתם הינה שהשותפות תסתיים ברגע שיפרדו דרכם ושוב לא תהיה תקווה להשיב את השלום אל ביתם ולקומם את הריסותיו וזאת אף קודם סידור הגט בפועל או פסיקת ביה"ד בנושא.

ואולי לכך כוונו דברי הגר"ש דיכובסקי (מובא בשורת הדין יז, עמוד שנ):

"אילו היה סיכוי ממשי לנישואין, הייתי שוקל שימוש באמצעי השהייה, כמו מדור ספציפי, על מנת לתת סיכוי להצלת המשפחה, מה אעשה ואין סיכוי ריאלי לכך."

וכן (תיק מספר 7978):

"לי שמורה זכות ראשונים לפני יותר משתי עשרות שנים, בשימוש במונח ובקביעה של זכאות למדור ספציפי וכו'. בתקופה מאוחרת יותר הגבלתי את השימוש בזכות זאת למקרים בהם לא אבדה התקווה לחידוש הקשר בין הצדדים. כתבתי שבמקרים של מות הנישואין לא הייתי משתמש בזה".

ומדבריו עולה כי בזמן שברור שכבר אין סיכוי להשיב את שלוה"ב הרי הנישואין 'גוועו', כפי שהבאנו לעיל מדבריו, השותפות בטלה, ואין מקום לתת צו למדור ספציפי.

אלא שכל זה, כאמור לעיל אינו שייך אלא במקום שאין לנו לדון אלא מצד דיני שותפות, ואולם בנד"ד בו קמה וגם ניצבה זכותה של האשה למדור מבעלה הרי לית דין צריך בשש שבשלב זה יש להשאיר את הצו למדור ספציפי על תילו, ובאם הבעל אכן חפץ לממש את רצונו להתגרש מאשתו עליו לנהל עמה מו"מ על סך הפיצויים המגיעים לה, ולהתגרש בהסכמה.

מסקנות להלכה
א. דוחים את תביעת הגירושין של הבעל.
ב. האשה לא הפסידה את כתובתה.
ג. הצו למדור ספציפי שהוצא בתיק ישאר בתוקפו.
ד. באם הבעל מעוניין לממש את רצונו להתגרש הרי שעליו לנהוג ברוח הדברים המוזכרים לעיל – לנהל עם האשה מו"מ על סך הפיצויים המגיעים לה, ולהתגרש בהסכמה.

הרב יהודה יאיר בן מנחם – דיין

מצטרפים למסקנות.



ניתן ביום כ' בטבת התשע"ג (02/01/2013).