עניינו של פסק דין זה הוא, בבקשת המבקש כי בית הדין יתן פסק דין לגירושין בין הצדדים.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו זה לזה בתאריך 26/5/80 ומנישואי הצדדים נולדו ארבעה ילדים. המבקש הגיש תביעת גירושין בתאריך 13/9/11. הצדדים הוזמנו והופיעו ביום 8/1/12 והמבקש הודה כי הוא חי עם אחרת הנמצאת בהליכי גיור, והיא אמא לבן בגיל שלוש מבעלה הקודם.

לדבריו, זה עשר שנים אין המשיבה חיה עימו יחד, והמשיבה אף פרסמה עצמה במספר אתרי הכרויות כפנויה המחפשת קשר יחסים לטווח ארוך, ואף שירכה דרכה עם [א' ש'] בבית מלון, כפי שתועד בדו"ח החוקר הפרטי.

המשיבה הכחישה את המיוחס לה, ולדבריה נמצאת היא בקשר עם אדם הנמצא במצב דומה לשלה, התומך בה. כמו כן טענה כי מעולם לא הייתה עם אחר במלון, ואף שפרסמה עצמה כפנויה המחפשת קשר לטווח ארוך, עשתה כן רק כדי לעורר את קנאת בעלה.

ב"כ האשה הוסיפה עוד, כי תוכל להוכיח שהמבקש הוא אביו של הבן הנזכר, המשותף למבקש והנכרייה, וכן טענה כי אין מקום לקבל את דו"ח החקירה שבידי המבקש מאחר ונעשה בשבת תוך חילול שבת, ובפרט שהחוקר קיבל את שכרו מהמבקש והרי הוא כעד הנוטל שכר כדי להעיד שאין עדותו עדות.

לבקשת ב"כ המבקש הופיע ביום 6/5/12 החוקר הפרטי [י' מ'] ולאחר שהוזהר לומר אמת העיד בבית הדין, כי המשיבה נסעה עם [א' ש'] בתאריך 29/67/11 לבית המלון פ.ג. בטבריה. המשיבה השתכנה בחדר 802 שבקומה השמינית, ובשעה 23:00 התקינו צוות החקירה מצלמה המתעדת את הכניסה והיציאה מהחדר.

למחרת בשעה 09:01 תועדה המבקשת יוצאת עם [א' ש'] מחדרה לכיוון חדר האוכל. ונמצא כי [א' ש'] שהה בחדרה של המשיבה לפחות מהשעה 23:00. בסיום ארוחת הבוקר תועדה כניסת השניים לחדר בשעה 09:51 עד השעה 17:07 שבה תועדו יוצאים יחדיו מהחדר לכיוון רכבה של המשיבה. בשעה 18:34 ירד [א' ש'] מהרכב ופנה לביתו.

דיון והכרעה
למרות שהמשיבה ביקשה בדיון מיום 8/1/12 כי המבקש יעזוב את הנכרייה וישוב לשלום-בית (שורה 7 ושורה 25 לפרוטוקול), אמנם בית הדין קובע כי אין תביעתה כנה.

הדבר ברור כי הבא בשערי בית הדין ומבקש את עזרתו, חייב להביא את הנושא עליו הוא מבקש לדון בשלמותו – ראשו על כרעיו על קרבו וכל הכרוך בו. המפצל את תביעותיו בערכאות שונות, נוהג בחוסר תום לב.

עם זאת, למרות שפעמים האשה מגישה לבית הדין תביעת גירושין, ולבית המשפט תביעה למזונות ופירוק שיתוף, אין הדבר מלמד על חוסר תום לב בתביעת הגירושין, שהרי שתי התביעות זורמות אל מקום אחד – להפריד בין הדבקים. בזה ניתן לומר שתביעת הגירושין תידון בבית הדין שלו סמכות ייחודית לדון בגירושין, ותביעת הרכוש תידון בבית המשפט, שהרי התובע גירושין 'מכריז מלחמה' ובתחבולות תעשה לך מלחמה.

אולם בנדון שלפנינו כאשר האשה תובעת שלום-בית בבית הדין הרבני, ואת תביעת המזונות בוחרת להגיש דווקא בבית המשפט, נראה שהדבר מלמד על חוסר כנות בתביעת שלום-הבית. בקשה רכושית מבית המשפט נראית כהכרזה על רצון בגירושין ולא על שלום-בית. וכך גם נקבע בבית הדין הגדול במספר מקרים (ראה לדוגמא תיק 4477-21-1 ותיק 21-02887447 ועוד).

אמנם לא רק מהטעם הפרוצדוראלי יש לדחות את התביעה, אלא גם לגופה של תביעה אין התביעה כנה, ולאמִתו של דבר אין האשה מעוניינת בשלום-הבית.

כבר האריך בזאת הגאון הרב אברהם אטלס במאמר שנדפס בשורת הדין (חלק ה עמ' קלא והלאה) תחת הכותרת – "תום לב הבסיס בתביעה לשלום הבית". להלן תמצית דבריו בקצרה:

יש לראות האם במבחן המציאות המעשית מוכנה אשה לחיות עם בעל שהלך לחיות עם נשים זרות אם לאו... לפיכך נראה שיש אומדנא דמוכח לדחות טענת האשה שעדיין אוהבת את בעלה, שכן טענה זו מכחישה את האמת, וטענה זו עומדת בניגוד מוחלט לשכל הישר ולנורמות של חברה בעלת תרבות. האמת היא שבעל כזה שנואי על האשה תכלית המיאוס. לכן יש להתייחס בחשד לתביעת האשה כפי שהיא מעלה בבית הדין, ויש לראות בה תכסיס ותחבולה לקבל טובת הנאה.

וקל וחומר בנדון דידן, בו הצדדים פרודים שנים רבות, הבעל חי עם אחרת ולטענת ב"כ המשיבה מחייהם המשותפים של הבעל עם האחרת נולד ילד משותף. גם אם בעבר אולי היו סיכויים להשבת שלום-הבית בין הצדדים, בנסיבות הנזכרות הסיכויים האמורים הלכו ודעכו.

ואף שב"כ המשיבה טענה בסיכומיה כי הצדדים נסעו יחד לחופשות משותפות ברחבי העולם, אולם אחר הבדיקה נמצא כי כל אותם תאריכי החופשות שציינה קדמו לקשר שרקמה המשיבה עם [א' ש'] ואין ללמוד מהם דבר על כוונת המבקש כיום.

ואכן, כבר בדיון מיום 8/1/12 התרשם בית הדין כי אין סיכוי לאחות את הקרעים שבין הצדדים, ומשכך החליט בית הדין, כי אחר שהצדדים יערכו הסכם גירושין יציגוהו לאישור בבית הדין.

חוקר הנוטל שכר ואינו שומר מצוות
בדיון נוסף מיום 6/5/12 התרשם בית הדין גם מדברי החוקר כי אכן המשיבה שירכה דרכה עם [א' ש'], ואף שהחוקר הנזכר נוטל שכר על עדותו, והנוטל שכר כדי להעיד עדותו פסולה כמבואר בחושן משפט (לד, יח), מכל מקום כבר כתב הב"י בשם הרשב"א במי שאינו חייב להעיד, ונוטל שכר כדי ללכת ולראות העניין שרשאי להעיד וכמבואר ברמ"א שם.

וכבר האריכו רבותינו הפוסקים בחוקרים פרטים הנוטלים שכר דמאחר שאינם נוטלים שכר על פי התוצאה שיעלו בחכתם, ושכרם מובטח בכל אופן, שעדותם כשרה דחזקה אומן לא מרע אומנותיה וכמבואר בפסקי דין רבניים (ח"ה עמ' 108, וח"ז עמ' 317) וראה עוד לגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (ח"ב עמ' שלא), ובבנין אב (ח"א סי' עג) ושמע שלמה (ח"א סי' ג וח"ג סי' ז) ואכמ"ל.

ולא אכחד, דהכא יש לומר שעדות החוקר גרע טובא, שהרי חוקר זה אינו שומר מצוות, וכפי שהודה בבית הדין, ואף המצלמה הנזכרת הותקנה בשבת (רח"ל) ומעתה אין מקום לקבל את עדותו.

אמנם מבואר בסמ"ע (סי' לד סקנ"ז), שאין אדם נפסל לעדות אלא אם כן הודיעוהו שבעבירה זו הוא נפסל לעדות וכן הסכים מרן החיד"א בברכי יוסף (שם סקכ"ה) וכן יש ללמוד מתשובת רבי עקיבא איגר (סו"ס צו) שהמגלח זקנו בתער לא נפסל לעדות משום שרבים עושים כן וכסבור הוא שכשר לעדות, וצריך להודיעו שהוא נפסל לעדות בכך. ובשו"ת משפטי עוזיאל (אבן העזר סי' נז) כתב ללמוד מתשובת רבי עקיבא איגר גם לגבי חילול שבת שהתפשט מאד בהמון העם ונעשה להם כהיתר, ששייך בזה הטעם שכתב רבי עקיבא איגר שלא לפסול העדים. ע"ש.

הן אמת שרבים לוחמים וסוברים, שהמחלל שבת בכל אופן נפסל לעדות וכמבואר בנתיבות המשפט (סי' לד סקט"ז) וכן דעת הב"ח (שם אות לה) וראה עוד באורך ביביע אומר (ח"ח סי' ה וסי' ו וסי' ח וסי' יח ועוד).

מכל מקום מבואר שם בשם חבצלת השרון (סי' לח) שצידד לומר שפושעי זמנינו בחילול שבת... מודים הם בדבר שהוא חטא אצל בני אדם כגון עדות שקר בבית דין, יש לומר דלא משקרי בעדותם במילתא דעבידא לאגלויי. וכיו"ב כתב בשו"ת עזרת כהן (סי' כא) ובשו"ת זקן אהרן וואלקין (ח"א סו"ס עד) ע"ש. וקל וחומר בנדון זה דאומן לא מרע אומנותיה.

ומכל מקום לדידן אין נאמנות החוקרים כעדים גמורים, אלא החוקרים רק מסייעים לבית הדין להתחקות אחר האמת, דמאחר ויש בידם תיעוד לדבריהם אדם מתיירא להכחישם.

וכן הוא אף בנדון דידן דהוה רגליים לדבר, שהרי המשיבה טענה תחילה כי לא הלכה עם [א' ש'] כלל למלון (שורה 19 לפרוטוקול הדיון ביום 8/1/12), ושוב טענה כי אכן הלכה עימו למלון אך לא הייתה עימו בחדר אחד (שורה 39 לפרוטוקול שם), וחזרה וטענה כי אכן הייתה עימו בחדר כשעתיים (שורה 42 לפרוטוקול שם). ואחר כל זאת הודתה בדיון מיום 6/5/12 כי אכן היו יחד בחדר כשש שעות (שורה 34 לפרוטוקול).

והרואה יראה כמה סינגורין עשתה המשיבה לדבריה, ונראה כי הבינה שלא תוכל להמשיך ולהכחיש מילתא דעבידא לגלויי, דבר שכאמור תועד במצלמה.

עד הנאמן על הבעל
והנה אף אלמלא הייתה המשיבה מודה שנתייחדה אכתי יש לומר, שמאחר והבעל מאמין לדברי העד שנתייחדה, ודעתו סומכת עליו שאומר אמת, אף שרשע הוא לא גרע מקרוב או אשה שפסולים לעדות ונאמנים לעדות אשה, וכלשון מרן השולחן ערוך (קטו, ז) שפסק:

"מי שראה אשתו שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהייתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה, ויתן כתובה."

ובפתחי תשובה (סקל"ח) הביא דעת המשנה למלך (פרק כד מאישות הלכה יז) שכתב בשם תשובת הרשב"א (סי' קיח) שאפילו עכו"ם, בין מסיח לפי תומו ובין שמכוון להעיד, אם נאמן על הבעל כתרי חייב להוציאה כשמאמינו ע"ש.

וכל שכן הוא בנדון דידן, דאף אם העד רשע הוא, אם דעתו של הבעל סומכת על דבריו חייב הוא להוציא את אשתו ואסור לו לבוא עליה. וכן מבואר בשו"ת ברית אברהם (סי' פט, וציין לדבריו בפתחי תשובה סי' קיט סקי"א) דבנאסרה לבעלה על פי עד אחד, כשהבעל מאמין לדבריו כתרי עדים כשרים, אף שאנו לא מאמינים לעד, אבל מאמינים אנו לבעל שהעד נאמן לו כתרי עדים, והוה כאילו ידוע בעדים שזנתה... ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין דמאחר וסמכה דעתו של המבקש על עדותם, הוה כידוע בעדים שנתייחדה.

עדי כיעור
זאת ועוד אחרת, דאפילו לדברי ב"כ המשיבה שייחוד הצדדים הוה רק דבר כיעור, כבר פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה טו) כדלקמן:

"כיצד היא יוצאה משום שם רע כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהייתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד כגון... או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בדברים אלו, אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה."

וכן פסק מרן בשולחן ערוך (יא, א) והוא בכלל היוצאת משום שם רע המבואר בסי' קטו שמפסדת כתובתה ויכול בעלה לגרשה אף בעל כרחה, ואין בזה משום חרם דרבינו גרשון (סי' קטו, ד–ה). וראה עוד בט"ז (סי' יא סוף סק"א) ובפסקי דין רבניים חלק ב (עמ' 128) וחלק ח (עמ' 351) ואכמ"ל.

והנה הגאון רבי עקיבא איגר (מהדו"ק סי' צט) העיר, מדוע האשה אסורה על בעלה בעֵדֵי כיעור והרי אין אוסרים על הייחוד כמבואר ברמ"א (ז, יא), ומה הפרש יש בין יחוד דעלמא ובין נכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות.

וכתב שם כי לגודל הקושיא ההכרח לחלק, שכשנכנסו בזה אחר זה כל אחד נכנס על דעת חבֵרו, וניכר דעצת זימה ביניהם, מה שאין כן כאשר אחד כבר היה שם לעשות צרכיו, ואחר כך נכנס השני הוה רק יחוד ולא כיעור... ע"ש.

ומבואר בדבריו שבחלקות ישית בין יחוד דעלמא שאחד מהם נכנס למקום שהשני כבר נמצא בו, שבזה קבעו רבותינו שאין אוסרין על הייחוד, מה שאין כן כאשר נכנסים שניהם יחד למקום סתר, בזה ניכר שעצת זימה ביניהם, ובזה אמרו שרשאי בעלה להוציאה והפסידה כתובתה.
אמנם הבית מאיר השיב לרבי עקיבא איגר (הובא שם סי' ק) שאין הפרש אם נכנסו יחד או בזה אחר זה, ולדבריו יש לחלק בין מקום שלא נעלו אחריהם את הדלת דבזה אין אוסרין על היחוד, למקום שנעלו אחריהם שזהו בכלל דבר מכוער ונאסרה לבעלה. והובאו דבריהם בפתחי תשובה (שם סק"ח).

ואף הגאון החזון איש (סי' יז אות ז) כתב:

"דכיעור היינו בשינו מדרך העולם, ונכנסו לחורבא ולבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים לשם, וגם נעלו במנעול וכיוצא בזה, שלפי ראות עיני הדיינים הייתה ודאי כוונתם לכיעור... ע"ש."

ולכאורה ממקומו הוא מוכרע, שהרי אחר שכתב הרמ"א (ז, יא) דאין אוסרים על הייחוד סיים שם מיהו אם נתיחדה לשם זנות יש להחמיר ע"ש. ויש לפרש דבריו לכל חד כדאית ליה, שלרבי עקיבא איגר כשנכנסו יחד הדבר מלמד שעשו כן לשם זנות, ולדעת הבית מאיר סגי כשנעלו אחריהם את הדלת, ולרבנו החזון איש כל דבר שאינו מדרך העולם בכלל זה.

ומעתה נראה דבנדון דידן כולהו איתנהו ביה, שהרי נכנסו בזה אחר זה למקום אחד, וגם נעלו אחריהם הדלת, ובודאי זה בכלל שינוי מדרך העולם, והוה כעידי כיעור שנכסו לשם זנות דתצא בלא כתובה.

עד כיעור הנאמן כתרי
הן אמת, דהני מילי רק במקום שיש שני עדי כיעור, כמפורש ברמב"ם ובשו"ע שם, אבל כאשר יש רק עד אחד בלבד על הכיעור מבואר ברמ"א (שם) שעד אחד בדבר מכוער, לאו כלום הוא ע"ש.

אכן אכתי יש לדון בעד אחד בכיעור כאשר הבעל מאמינו כתרי עדים, אי הוה כתרי עדים בכיעור וממילא אם רצה הבעל לגרשה יוכל לגרשה ללא כתובה או לא.

והנה בחלקת מחוקק (סק"ח) כתב דאם העד המעיד על הכיעור נאמן על הבעל כבי תרי מהני עדותו כבי תרי, וכשם דעד אחד בטומאה דלאו כלום הוא ובנאמן על הבעל כתרי מהני הכא נמי עד אחד בכיעור הנאמן על הבעל כתרי מהני ע"ש. ולדבריו לכאורה יש לומר דהכא שהבעל מאמין לעדות העד לגמרי הוה כאילו העידו שני עדי כיעור, ויוכל בעלה להוציאה ללא כתובה.

אולם זה אינו. וברור שכוונת החלקת מחוקק רק לגבי נאמנות העד על הבעל שיוכל לגרשה אם רצה, אבל אין יכול הוא להאמין לעד כיעור כתרי עדים ולהוציאה בלי כתובה, שהרי אפילו בעד טומאה כשהבעל מאמין וסומך על דבריו כתרי עדים פסק בשולחן ערוך (קטו, ז) שיוציא ויתן כתובה, ופשוט שעד כיעור הנאמן כבי תרי לא יהיה עדיף מעד טומאה הנאמן כבי תרי, ונמצא שאף אם מצי הבעל להאמין לדברי העד כיעור כתרי עדים, וכדעת החלקת מחוקק, אין זה אלא על עצמו, דשויה אנפשיה לאיסורא, אבל אין זה ראיה לפוטרו מתשלום הכתובה. וע"ע בבית שמואל (סקי"ד) ובביאור הגר"א (סקי"ז) ואכמ"ל.

הודאת האישה בדברי כיעור
אלא שכאמור בנדון זה, אין אנו צריכים לכל זה, שהרי המשיבה עצמה הודתה שנתייחדה עם [א' ש'] במלון, ומאחר והמשיבה עצמה מודה שעשתה דברי הכיעור הפסידה את כתובתה.

אמנם ב"כ המשיבה טענה עוד בסיכומיה כי גם אם מקבלים את דברי המשיבה ששהתה עם [א' ש'] בחדר אחד, עדיין יש לקבל גם את דבריה שלא היה ביניהם דבר, מאחר ואין אדם משים עצמו רשע.

אכן מאחר והמשיבה הודתה שנתייחדה עם [א' ש'] וכבר עשתה שלא כדין בזה גופא שנתייחדה, שוב לא שייך לומר בזה אין אשם משים עצמו רשע.

אלא שיפה מזה היה לב"כ המשיבה לטעון, שאף אם נקבל את דברי המשיבה שנתייחדה, עדיין יש להאמינה שלא נטמאה במיגו שלא הייתה המשיבה מודה כלל שנתייחדה.

אמנם יד הדוחה נטויה לדחות גם טענה זו, שהרי מבואר ברמ"א (קעח, ג):

"אשה שנתייחדה עם אנשים בדרך, ובאה ואמרה נתייחדתי ונאנסתי יש אומרים שנאמנת במיגו דאמרה לא נבעלתי. ויש אומרים דאבדה מיגו שלה הואיל ונתייחדה שלא כדין."

הרי שלדעת היש בתרא, כאשר האשה נתייחדה שלא כדין שוב אינה נאמנת לומר שנתייחדה ולא נאסרה, לפי שכבר עשתה שלא כדין בכך שנתייחדה. והרמ"א הכריע כדעה זו לאסור, דקיימא לן יש ויש הלכה כיש בתרא אף בדברי הרמ"א (יביע אומר ח"ז דף שו).

ומעתה הכא נמי אין המשיבה נאמנת לטעון שנתייחדה ולא נטמאה במיגו שלא נתייחדה, דמאחר ונתייחדה שלא כדין כבר איבדה את חזקת כשרותה, ונשארה רק הודאתה במעשה הכיעור, ומשכך הפסידה את כתובתה.

זאת ועוד, דאפשר שאף ליש אומרים קמא שנאמנת שנתייחדה ולא נטמאה במיגו שלא הייתה מודה שנתייחדה, היינו דווקא כשאמרה זאת מיוזמתה, אבל הכא אכן כבר נודע הדבר שנתייחדה, ולא מפיה אנו חיים, ומשכך לא שייך להאמינה שלא נטמאה במיגו שלא הייתה מודה שנתייחדה, שהרי כבר ידענו שנתייחדה. וכיוצא בזה מבואר בשו"ת שמע שלמה (חלק ב סי' כה).

ושם ציין גם לתשובת הגאון רבי שאול ן' דנאן בספרו הגם שאול (חלק ב סי' יד) דבכהאי גוונא שנתייחדה ומודה בדברי הכיעור, איבדה את חזקת כשרותה והפסידה את כתובתה. וכן יש ללמוד גם מתשובת רבי עקיבא איגר (סי' קכח) ע"ש.

ואף גם זאת, אין להאמין למשיבה שלא נטמאה במיגו שהייתה מכחישה את העד הטוען שנתייחדה, שהרי כבר כתב הש"ך בחושן משפט (סי' נח סקי"א) דאין אדם נאמן במיגו נגד עד, ואפילו עד פסול (הובא בפתחי תשובה שם סקי"ב) ע"ש.

חיישינן שנטמאה בפעם אחרת
והנה, אף אילו היה ברור לנו שלא נטמאה, מה שלא ברור כלל, אכתי יש לדון אי חיישינן שמא בפעם אחרת נטמאה, וכמו שהסתפק בחלקת מחוקק (סק"ג) במקום שהעדים יודעים ברי שלא היה עכשיו טומאה, אם יש לחוש מאחר והיה כיעור מסתמא בפעם אחרת נטמאה או דלמא לא חיישינן להכי אלא אם יש לומר שעתה נטמאה, והניח בספיקא.

אמנם בבית שמואל (סק"ד) כתב שמלשון הרמב"ם (אישות כד, טו) משמע דלא חיישינן לזה. וכוונתו ברורה למה שהדגיש הרמב"ם דבמעשי כיעור הדברים מראים שהייתה שם עבירה, משמע שאם הדבר ברור שלא היה שם עבירה, אינה בכלל הלכה זו.

אלא שבלאו הכי באוצר הפוסקים (שם סקי"ד) הביא חבל פוסקים גדולי הוראה דמילתא דמספקא ליה לחלקת מחוקק פשיטא להו לאיסורא. וראה עוד בפד"ר (שם עמ' 344). שאחר שאיבדה חזקת כשרותה, אף אי ברור שלא נטמאה השתא יש לחוש שנטמאה בפעם אחרת ע"ש.

ובפסקי דין רבניים (חלק ח עמ' 354) כתבו עוד, שעד כאן לא נחלקו החלקת מחוקק והבית שמואל, אלא לעניין האיסור שעל הבועל דבהכי מיירי בשולחן ערוך, ובזה ודאי הסברא נותנת שאין מקום לאסור על הנטען, באופן שבמעשי הכיעור לא היה בהם חשש טומאה השתא, ולפעם אחרת לא חיישינן.

אבל לגבי בעלה כאשר חפץ לגרשה מכוח עֵדי הכיעור, אף אי נימא שלא נטמאה השתא או מעיקרא, אם רצה הבעל לגרשה הפסידה כתובתה וכמבואר ברמב"ם (אישות כד, טז) שכתב:

"עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא. ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה."

ולפי דרכנו למדנו מדברי הרמב"ם, שהעושה דבר מכוער ובעלה חפץ לגרשה, הפסידה כתובתה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה.
סיכומם של דברים: מאחר ובעדי כיעור אם הבעל רצה להוציאה תצא ללא כתובה, וכמבואר באבן העזר (יא, א ובב"ש סק"ו וברמב"ם שם) וגדולה מזו כתב בכנסת הגדולה (הגהות ב"י אות יג) שבעדי כיעור ראוי לכל ירא שמים ליועצו שיגרשנה ולדברי הכל הפסידה כתובה ע"ש, והכא הרי המשיבה עצמה מודה בדברי הכיעור, והבעל חפץ לגרשה, לפיכך ברור שרשאי הבעל להוציאה והפסידה כתובתה.

עם זאת, בית הדין מביע שאט נפש ממעשיו של המבקש החי עם אחרת, ואין בית הדין מכשיר חלילה את השרץ. אכן למרות הכאב שבדבר, בנסיבות הנזכרות אף ב"כ המשיבה הסכימה כי על הצדדים להתגרש, אלא שלדבריה יש לעכב את הגירושין עד סיום ההליכים בכל ענייני הרכוש הנדונים בבית המשפט.

אמנם לאור האמור, בית הדין נוכח שאין כל הצדקה לעכב את סידור הגט עד סיום ההליכים בבית המשפט. ובפרט, שהמשיבה היא זו שבחרה לבחון את זכויותיה במסגרת בית המשפט, ולכן אין מקום כעת לטענתה, שרק אחר סיום ההליכים בעניין הרכוש יסודר הגט.

בית הדין רואה בהתנהלות זאת את עיכוב הגט שלא כדין, ובית הדין לא יתן לכך את ידו.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:
א. המשיבה הפסידה את כתובתה וחייבת לקבל את גטה מיד המבקש.
ב. כל ענייני הרכוש נידונים בערכאה אחרת, ואינם מעכבים את סידור הגט.
ג. על המזכירות לזמן את הצדדים ליום 23/7/12 בשעה 10:00.

הרב אברהם מאיר שלוש – דיין

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ, והעדות שנשמעה בבית הדין, והודאת המשיבה כי נתייחדה עם הנטען, לפיכך מחליט בית הדין כדלקמן:
א. המשיבה הפסידה את כתובתה וחייבת לקבל את גטה מיד המבקש.
ב. כל עניני הרכוש נידונים בערכאה אחרת, ואינם מעכבים את סידור הגט.
ג. על המזכירות לזמן את הצדדים לסדור גט ליום 23/7/12 בשעה 10:00.

ניתן ביום כ"ה באייר התשע"ב (17/05/2012).