לפנינו תביעת גירושין של האשה.

טרם קיום דיון מהותי לגופו של עניין בסוגיית הגירושין, הצדדים חלוקים בעת הזאת על מקום הדיון והסמכות המקומית. הבעל דורש העברת התיק לבית הדין בירושלים, מאחר שזה מקום המגורים האחרון של הצדדים, לשיטתו; ואילו האשה דורשת הותרת הדיון בבית הדין בחיפה, מאחר שזה מקום המגורים האחרון של הצדדים, לשיטתה.

וכיצד יתכן הדבר, שכל צד טוען למקום מגורים אחר?

אלא שהצדדים חיו יחדיו תקופה קצרה בלבד, כחודשיים ימים, כאשר במהלכה שהו באזור הצפון וכן התגוררו מעט אף בירושלים למשך תקופה קצרה יותר, וביחס לתקופות אלו נסובה המחלוקת ביניהם.

להלן יובאו עמדות הצדדים (באמצעות באי-כוחם), כולל תאריכי מגוריהם באזורים השונים.

עמדת האשה
ב"כ האשה מציג את עמדת האשה:

הצדדים נישאו ביום 12.8.12 בקרית אתא, נרשמו לנישואין ברבנות קרית אתא, ולכן מקום התחייבותם בחיובי הנישואין הינו חיפה. מיום הנישואין ועד לתאריך 28.8.12, במשך כ-3 שבועות, הצדדים גרו בקריות, בדירה של אח האשה. גם לאשה יש דירה בקרית ביאליק על שמה וכתובתה בתעודת הזהות היא בדירה זו. לפני הנישואין, לדרישת הבעל, הצדדים ערכו הסכם ממון, והסכם זה נערך בקריות ואושר בבית משפט בקריות. ביום 28.8.12 עלו הצדדים לירושלים, וגרו בדירה של אחות הבעל למשך יומיים. ביום 30.8.12 האשה ירדה לת"א לבצע ניתוח. ביום זה האשה השתחררה מבית חולים והצדדים נסעו לקרית אתא לדירת אחי האשה, עד ליום 25.9.12. במהלך תקופה זו הבעל היה נוסע לעסק שלו בירושלים. ביום 25.9.12, ערב יו"כ, שהיה יום שלישי בשבוע, הצדדים החליטו בעצה אחת עם אם האשה לעלות לירושלים, וחזרו לקרית אתא ביום 28.9.12, שהיה יום ששי בשבוע. שם שהו הצדדים עד ליום 11.10.12, דהיינו בתקופת חג סוכות ושמחת תורה. בתאריך זה, שהיה יומיים לאחר שמחת תורה, האשה והוריה נסעו לוונצואלה. בירושלים הצדדים היו רק חמשה ימים, יומיים בתחילה, כאמור, ועוד שלשה ימים שהיו עם הוריה בחג. כן הוסיף ב"כ האשה כי משפחתה הענפה של האשה גרה בקרית אתא וגם הורי הבעל גרים בקרית אתא. עוד ציין כי הצדדים לא קנו דירה ולא שכרו דירה במקום אחר.

לאור העובדות המוצגות, טוען ב"כ האשה שהסמכות המקומית נתונה לבית הדין בחיפה, לאור תקנות הדיון שבהם נקבע שהסמכות המקומית נקבעת לפי מקום המגורים המשותף האחרון של הצדדים, שזהו אזור הצפון לטענתו, שם התגוררו יותר זמן לשיטתו וזה היה מקום מושבם העיקרי, לאור כל האמור.

והוסיף ב"כ האשה טיעון נוסף להצדקת סמכות מקומית בבית הדין בחיפה: האשה בהֵריון, אין סיבה וטעם לטלטלה לירושלים לדיונים. היא באמצע החודש החמישי להריונה.

והוסיף עוד טיעון: לאחר הנישואין הבעל ישב עם אבי האשה והאשה עצמה, וסוכם ביניהם שהבעל ימכור את החנות בירושלים והצדדים יעברו לגור בקריות. זאת משום שהעסק של הבעל לא מצליח.

עמדת הבעל
ב"כ הבעל מציגה את עמדת הבעל:

בשבת שחלה בתאריך 28.9.12 היו הצדדים בירושלים. הצדדים לא גרו באזור הצפון, לבעל יש עסק בירושלים, הבעל רצה לקנות עוד נכס. הבעל כל יום בעסק. לאור זאת, אין זה הגיוני שהצדדים שאפו לנהל את חייהם בקריות. כל משפחתה של האשה גרה בוונצואלה. הדירה בקריות שנרשמה ע"ש האשה, זהו הליך שבוצע רק לצרכי מס. בירושלים ישנה דירה שרשומה ע"ש אחות הבעל, היה סיכום שהצדדים ימשיכו לגור שם, הבעל התחיל לשפץ את הדירה אחרי האירוסין, שבוע לפני החתונה. בהסכם הממון לא הייתה התייחסות למגורים. השיפוצים בדירה המשיכו אף לאחר החתונה, ולכן הם גרו בינתיים בקריות. הורכב ריהוט בבית המגורים בירושלים. אף אמה של האשה סייעה בכך. האשה לא מתכוונת לגור באזור הצפון. במסגרת שיקול הדעת בשאלת הסמכות המקומית, יש להתייחס אף לעובדת אזור מגורי הנתבע וכן למקום העסק שלו.

לעמדת הבעל, הצדדים גרו בירושלים 11 יום.

באשר לטענה שהעלה ב"כ האשה בדבר הריונה של האשה וקושי טלטולי הדרך, ב"כ הבעל משיבה כי אין מניעה לאשה בהריון להגיע לדיון בירושלים.

ומוסיפה עוד ב"כ הבעל: בתעודת הזהות של האשה הייתה ירושלים רשומה כמקום מגוריה, במדרשה, ואף הבעל רשום בירושלים.

באשר לטענת הבעל בדבר הריהוט שנרכש לדירה והוכנס אליה, אף בסיוע אמה של האשה, מגיב ב"כ האשה: הבעל הגיש תביעה בבית המשפט בגין רכישת ריהוט על ידו, ודורש שם פיצוי מהאשה עבור זה, אז ודאי שאמו של האשה לא סייעה בזה. ארבעה חודשים לפני הנישואין הדירה ניתנה לבעל, האשה לא השתתפה כלל בשיפוץ ולא קנתה כל ריהוט. בהסכם הממון לא נאמר שיש לבעל דירה זו.

בית הדין בירר עם הצדדים היכן הם תכננו לגור יחדיו.

האשה טוענת: תכננו לגור באופן קבוע בקריות. בתחילה סיכמנו לגור בירושלים, אך לאחר שהבעל אמר שיש לו בעיות בעסק, סיכמנו עם אבי לגור באזור חיפה. שם יש לי משפחה ויש לי בית, לכן היה לנו עדיף לגור שמה.

הבעל מגיב: יש לי עסק בירושלים עם ארבעה עובדים, הכוונה הייתה לגור בירושלים, הבאתי את האשה לדירה של אחותי, היא הסכימה לגור שם, שמתי מזגן וחיבור חשמל בהתאם לצרכי האשה. לא היה בינינו סיכום לגור בצפון. בדירה של האשה בקריות אין כל ציוד. כשגרנו בקריות, היינו בדירה של הורי האשה או אחיה. לא גרנו בדירה של האשה אף פעם.

את התנגדותו לדון בבית דין חיפה והעדפתו לדון בבית הדין בירושלים, מנמק הבעל: קשה לי לבוא ולדון בירושלים. ההגעה לפה מחיבת אותי בהוצאות משפטיות כבדות.

עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.

ובכן, בטרם מתן הכרעה, ננתח את הסברות והדינים העיקריים הנדרשים למתן החלטה בשאלה זו.

תקנות הדיון באשר למקום הדיון בין בני זוג
כידוע, תקנה י' לתקנות הדיון- תשנ"ג (משפט בין בני זוג) קובעת כי –

(1) תביעה בין בני-זוג בענייני אישות תוגש לבית-הדין הרבני של מקום-המגורים האחרון של בני-הזוג.

(2) הוגשה תביעה לבית-דין שלא כאמור בסעיף קטן (1) וניתנו נימוקים לצורך בהגשתה באותו בית-דין, רשאי בית-הדין, לפי שיקול-דעתו, לדון בתביעה.

ויש לדון – מהי הסברא והמקור לתקנה זו, מדוע מקום המגורים האחרון הוא הקובע במקום המשפט בין בני זוג.

כידוע, תקנות הדיון נתקנו על בסיס ההלכה, ויש למצוא מקור הדין ממנו נגזרת תקנה זו.

החלת הסברות בדין "הולכים אחר הנתבע" ביחס לדיון בין בני זוג
ונחדד את השאלה – הרי ידוע דין הרמ"א בחושן משפט סי' יד סע' א (שמקורו בדברי המהרי"ק, שורש א) שכתב: "התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול" (הלכה שהתקבלה אף בקרב בני ספרד, כמובא בשו"ת יביע אומר ח"ז חו"מ סי' ד ועוד פוסקים), וא"כ מהו הבסיס לכך שבין בני זוג לא נלך אחר הנתבע, אלא אחר מקום המגורים האחרון של הצדדים?

נציין עוד, שאחת מטענותיה של ב"כ הבעל להעברת הדיון לבית דין ירושלים היא מדין "תובע הולך אחר הנתבע", כאמור לעיל, כאשר הבעל הוא הנתבע בגירושין ע"י האשה. הלכך יש לדון בשאלה זו כחלק מבירור העניין הספציפי בתביעה זו להגדרת אזור השיפוט והסמכות המקומית.

כהערת אגב נציין כי יתכן ודין זה שהולכים אחר הנתבע, יהיה שונה כאשר מדובר בתביעה שבין בני זוג, כאשר האשה היא הנתבעת, שהרי האשה חייבת בכבוד בעלה, ועי' בזה בפתחי תשובה חו"מ סי' יד ס"ק ד המביא מחלוקת בשאלה זו, ועי' גם אגרות משה חו"מ ח"א סי' ה בדין זה. ברם בנידון דידן, שהאשה היא התובעת, לכאורה אין שייכות לזאת, מלבד כך שהעניין שנוי במחלוקת הפוסקים, כאמור.

ונחל בביאור העניין בהתאם לסברות המובאות בפוסקים בדין זה שהתובע הולך אחר הנתבע.

חלוקים הפוסקים האם דין זה ברמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע הוא דין גמור מעיקר הדין, או שמא אינו מעיקר הדין אלא רק תקנה שתקנו מחמת סיבה מסוימת.

ועי' ערוך השולחן (אבן העזר סימן יד סעיף ג), שמדבריו עולה כי דינו של הרמ"א שהתובע הולך למקומו של הנתבע הוא מעיקר הדין, דמכיון שאין לתובע ביסוס לטענתו ולתביעתו, אינו יכול כך סתם להטריח את הנתבע שיבוא לעירו, ולכן צריך הוא ללכת לבית דין שבמקומו של הנתבע.

סברא זו אינה שייכת במקום המשפט בין בני זוג בתביעת גירושין, שהרי אין פה שאלה של ביסוס תביעה והטרחת הצד השני, אלא שאלה של צד אחד שרוצה להתגרש מחמת העובדה שהצדדים אינם חיים בשלום, וממילא תובע תביעתו לקבלת סיוע בהפרדת הצדדים בגט, ולעתים אף חלוקת הרכוש ושאר העניינים הנגזרים מהפרדה זו.

גם מדברי הגר"א בביאוריו על השו"ע (שם ס"ק ח) נראה שדין הרמ"א הינו מעיקר הדין, שהבסיס שמביא לדין הרמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע הוא מדברי הגמרא בב"ק מו ע"ב, שם הובא הכלל המפורסם "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", מי שכואב לו כאב הוא זה שהולך לרופא, וההשלכה לנידון דידן היא שמי שמעוניין בדין (דהיינו התובע) הוא זה שצריך לכתת רגליו לשם עריכת הדיון. דין זה הוא כדין "המוציא מחברו עליו הראיה". משמע שמעיקר הדין הוא שהתובע הולך אחר הנתבע.

משמעות דברי הגר"א מבוארים באופן קצת שונה באגרות משה (חו"מ ח"א סי' ה), וז"ל שם:

"דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא – ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאותו, וכיון שהוא במקום אחר צריך לילך אתו לאותו המקום שנמצא שם הנתבע, שהם יוכלו יותר להביאו לדון לפניהם מב"ד שבמקום המלוה."

וממשיך ומבאר היכן מיושם דין זה:

"ולכן לא שייך זה אלא בכל תובע ונתבע שליכא שום נידון קודם שאנו שומעין התביעה שלכן צריך התובע לבוא למקום הנתבע, שידע שיש מה לידון ויביאוהו לפניהם לדון וכו'."

הסברו בדברי הגר"א הוא שהלימוד של "מאן דכאיב ליה כאיבא וכו'" אינו מתוך כך שהחולה הולך לרופא ולא הרופא לחולה, כהבנה הפשוטה, אלא סתם מדין הליכה לרופא – שכשם שהולך לרופא שיכול יותר לרפאותו, כך גם כאן ילכו לבית הדין שיש בכוחו יותר להשפיע על הנתבע לבוא לדין, וב"ד זה הינו בית הדין שבעירו של הנתבע.

בדין שבין בעל לאשתו לא שייכת אף סברא זו, שהרי אין פה שאלה של מי ישפיע יותר על הנתבע – על הבעל או האשה – שהרי כל בית דין בכל אזור שיפוט ידון באותה מידה, ואין לבית דין שבאזור השיפוט שלו יותר השפעה מעשית מאשר לבית בדין באזור שיפוט אחר.

דברים דומים להסברו זה של האגרות משה בדברי הגר"א, מובאים גם בשו"ת מנחת אלעזר, שם שהביא את טעמו של המהר"י בן לב בדברי הרמ"א והמהרי"ק הנ"ל, דהסיבה שהולך התובע אחר הנתבע היא משום שהיחיד הוא נכנע לפני ב"ד של קהילתו. לכן פסקו שהתובע הולך אחר הנתבע, כדי שיציית הנתבע לב"ד שבקהילתו יותר. נמצא שסברתו של האגרו"מ בגר"א היא בעצם טעמו של המהר"י בן לב ברמ"א ובמהרי"ק.

כאמור, כיום בין בני זוג לא שייכת סברא זו באשר לאזורי השיפוט השונים.

ועי' בשו"ת הרי בשמים (תנינא סי' צ) שכתב שדין זה שהתובע הולך אחר הנתבע, הינו תקנה מיוחדת ולא מעיקר הדין הוא דין זה, וז"ל שם:

"הרי באמת מדינא דש"ס אין התובע הולך אחר הנתבע, ואדרבא לעניין מקום הועד וב"ד הגדול הנתבע הולך אחר התובע, דעבד לוה לאיש מלוה, כדאיתא בסנהדרין לא ע"ב ובתוס' שם בשם ר"ת, אפס שאח"כ תקנו שיהיה התובע הולך אחר הנתבע, עי' ברא"ש פז"ב אות מא ובכנה"ג ח"מ סי' יד בהגה"ט אות כא בטעם התקנה הזאת."

כדבריו, שכל דין תובע הולך אחר הנתבע הוי רק תקנה ולא מעיקר הדין, מובא גם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' קסז).

אגב, גם ע"פ נימוקו של המהר"י בן לב שהובא לעיל נראה שדין הרמ"א הינו תקנה מיוחדת כדי שבעירו יהיה הנתבע יותר נכנע לבית הדין, ולא מעיקר הדין הוא זה.

גם מהסברו של המהרשד"ם (חו"מ סי' ז) בדברי המהרי"ק נראה לומר שדינו של הרמ"א הינו תקנה מיוחדת ואינו מעיקר הדין. הטעם המובא במהרשד"ם שם לדין תובע הולך אחר הנתבע, הוא, כדי שלא יתקוטטו התובע והנתבע, שלא יאמר כל אחד שהב"ד שבורר הוא גדול מהדיין שבחר חברו, ומסיים "ע"כ התקינו להשקיט ריב, אחר שהנתבע רוצה לדון לפני הב"ד במקומו, צריך התובע לילך אצלו". גם מדבריו נראה שדין המהרי"ק והרמ"א הנ"ל הינו תקנה מיוחדת ואינו מעיקר הדין.

בנידון שבין בעל ואשה בשאלת הגירושין, לא נראה כיום שישנה השפעה לאזורי השיפוט השונים באשר להשקטת הריב.

דינו של הרמ"א מבוסס לכאורה גם על סברא, ויש לחקור האם סברא זו גורמת שדין זה הוא מעיקר הדין, או דלמא גרמה הסברא לתקנה מיוחדת שהנהיגו, אך לא מעיקר הדין הוא זה. ולהלן הביאור.

דהנה, עי' בטור שם סי' יד המביא את דברי הרא"ש על אודות דין הליכה לבית דין הגדול:

"ויש אומרים לבית דין הגדול אין שומעין אלא לנתבע ולא לתובע, שאם לא כן יתנו העניים עיניהם בעשירים ויתבעוהו לילך למרחוק, ויתנו להם (העשירים) כל תביעתם כדי שלא יצטרכו לילך."

סברא דומה מובאת גם בבאר הגולה (שם סי' יד אות ה) על אודות דין השו"ע שבטענה ריקנית אין יכול התובע לכוף הנתבע לילך לב"ד הגדול, וז"ל בהסבר העניין:

"והיינו כדי שלא יהיה כל אחד תובע את חבירו ואומר לבי דינא רבא אזלינן כדי שיתפשר עמו."

מדברי שניהם עולה שישנה סברא הטוענת שיש לצמצם את המצבים בהם יכול התובע לנצל את מצבו הדחוק של הנתבע ובכך להוציא ממנו כספים במרמה, ויש לבית הדין לצמצם עד כמה שניתן את האפשרות שיווצר מצב לא הוגן זה.

ע"פ סברא זו ניתן גם להסביר את דין הרמ"א הנ"ל שהתובע הולך אחר הנתבע ולא ההיפך, משום שאם אכן הנתבע היה צריך ללכת לעירו של התובע לדון עמו שם, א"כ היה יכול התובע להוציא ממנו כספים בתמורה לוויתור התביעה, או שהיה מתפשר עמו על תביעתו, ובכך היה מנצל לרעה את מצבו הנחות של הנתבע.

בנוסף לאמור לעיל, שיתכן וזו הסברא בדעת הרמ"א, ראה אף האמור בשו"ת דברי מלכיאל (לרבי מלכיאל טננבוים, ח"ד סי' קמח) שכתב כדברים אלו, וז"ל שם בביאור סברתו של הרמ"א:

"דהא עיקר הטעם שנהגו שהתובע הולך אחר הנתבע, כתבו הפוסקים שהוא שלא יוכל כל אחד לתבוע אנשים רחוקים ממנו לדין, והלה יתפשר עמו כדי להיפטר מטורח הנסיעה ומההוצאה ע"ז. ועי' רשד"ם חחו"מ סי' ז ומהריב"ל סי' צז ס"ג."

הרי שכתב להדיא שזהו הטעם שאין הנתבע הולך אחר התובע. גם המעיין בכנה"ג (סי' יד) יראה שמביא טעם זה בדעת הרמ"א.

אף טעם זה אינו שייך בדין תביעת גירושין שבין בעל ואשתו, שהרי כאשר שאלת הגירושין היא זו שעל הפרק, אין חשש שתהיה התפשרות בסוגיה זו כדי לחסוך בהוצאות דרך וכד', וכל סברא זו שייכת רק בתביעה כספית (ומכיון שבעצם תביעת הגירושין לא שייכת סברא זו, אזי אף אם כרוך אף הרכוש בתביעה זו, אין בכך כלום, שהרי ודאי שמקומו להיות נדון באותו מקום בו נידונה סוגיית הגירושין).

מצינו א"כ שבמשפט גירושין בין בני זוג, לא שייך ללכת אחר דין הרמ"א הידוע כי התובע הולך אחר הנתבע. זו אף תשובתנו לטענת ב"כ הבעל כי יש לדון בין הצדדים שלפנינו דווקא בבית הדין האזורי ירושלים מדין "הולכים אחר הנתבע."

אולם עדין יש לברר, מהו המקור לכך כי מקום המשפט בין בני זוג ייקבע לפי מקום המגורים האחרון של הצדדים, כאמור בתקנות הדיון.

המקור לתקנות הדיון באשר למקום הדיון בין בני זוג בהתאם למקום מגורים אחרון
ובכן, תקנה זו עשויה לנבוע מכמה דינים שונים, ונפרטם מעט.

ראשית, קיים דיון בהלכה היכן הוא מקום הדיון במקרה שהנתבע אינו גר בעיר שבה נעשה העסק בין שני צדדים.

וראה שו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' קג) שכתב:

"א"כ אני אומר שכ"ש שיש לנו לומר שלא אמרי שילך התובע אחר הנתבע אלא כשנעשה המשא ומתן שביניהם זה במקומו וזה במקומו, אבל כאשר היו שניהם במקום אחד ואח"כ הרחיק הנתבע נדוד, פשיטא ופשיטא שאם יש יכולת בתובע להביאו למקום התובע או שיש כח ביד בית דין, יביאוהו."

לשיטתו, אם היה העסק במקום מוגדר והנתבע כבר אינו גר שם, יש לנתבע ללכת אחר התובע לאותו מקום ששם נעשה העסק. וזוהי סברתו שם לדין זה:

"אבל הכא שלא נשתנה מקום דירתו וזה נשבע לפרעו בלי בקשה, פשיטא שלא נתכוון המלוה אלא שלא יצטרך ללכת אחריו לבקשו, וטפי מאומדנא דמוכח הוא."

וממשיך שם לאחר מכן:

"וזה מוסכם אם אנו נאמר שאיש זה שמעון כשנתן הפיקדון ונשא ונתן ע"י ראובן לא היה אלא אדעתא שיהיה דר ראובן בשאלוניקי, לא אדעתא שיעקור מקומו ודירתו, ואומדנא דמוכח הוא זה ג"כ."

לשיטתו, אומדנא דמוכח היא זו שהתכוונו בעשיית העסק שכל מה ששייך לעסק יהיה במקום העסק ולא שיזדקק אחד מהם לעקור אחר חברו למקום אחר.

כדברי המהרשד"ם הנ"ל נפסק גם בשו"ת האלף לך שלמה (רבי שלמה קלוגר, אבהע"ז סי' קיח), וז"ל שם:

"שוב עיינתי בכה"ג חו"מ סי' יד בהגהות ב"י בשם מהרשד"ם ואמרתי שישו בני מעי וכו', וז"ל לא אמרו דתובע הולך אחר הנתבע אלא כשנעשה המשא ומתן שביניהם זה במקומו וזה במקומו, אבל אם היו שניהם וכו' הרי מפורש שיפה אמרתי."

דברי המהרשד"ם הנ"ל נפסקו גם בשו"ת חקקי לב (לר"ח פלאג'י, חו"מ סי' נג דף קעד ע"א). שם מביא את דברי המהרשד"ם ומבאר סברתו, וז"ל:

"הרי מבואר בפי' מדברי מוהרשד"ם דכל עיקר הטעם דלא אזלינן בכה"ג אחר המנהג דתובע הולך אחר הנתבע הוא משום דלאו כל כמיניה ליתן נכסיו ביד אחר וילך למרחקים ויטריח למלוה ללכת אחריו, דהיינו טירחת גופו שכיתת רגליו אחר הלוה אחר כי קרא כתיב עבד לוה לאיש מלוה וכו'."

לדבריו, אין הגיון בכך שיקח אחד השותפין שבעסק נכסי העסק, ילך איתם למרחקים, ויטריח את שאר שותפיו ללכת אחריו.

הרי שדין זה, שיש לדון במקום בו היה העסק בין הצדדים, יכול להיות פתרון והסבר לתקנה הנ"ל [תקנה י (1) לתקנות הדיון] באשר למקום הדין בין בני זוג – שהמקום בו גרו עד היום, הרי הוא כמקום בו עשו ה"עסק" ביניהם, ולכן מי שעקר ממקום זה למקום אחר, צריך לחזור ולדון שם עם בן זוגו.

ונביא ביאור נוסף העשוי להסביר את תקנת הדיון הנ"ל.

סברא נוספת המורה שבכגון זה יש לנתבע ללכת לדון במקומו של העסק ששם התובע, מובאת בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' קסז), וז"ל שם לאחר שמזכיר את דין המהרשד"ם שיש לנתבע ללכת ולדון במקום העסק:

"ועוד דהא הנכסים והעסק הם שם, וכתב הרשב"א בתשובה והובא בב"י וברמ"א סי' יד שיכולים ב"ד לעכב הנכסים ומחוייב לדון במקום שהנכסים שם."

סברא מעין זו מובאת גם בדברי המהרשד"ם עצמו. סברא זו מתאימה כמובן רק כאשר השותפות עדיין קיימת או שיש לנתבע עדיין חלק בנכסי השותפות ששם.

דין דומה לדינו של המהרשד"ם, שכאשר העסק בעיר התובע יש לנתבע לבוא ולדון שם, איתא בתשובות הרשב"א (סי' אלף קמט) ומובא ברמ"א (חו"מ סי' עג סע' י). הדיון שם נסוב על אודות מלוה ולוה, וז"ל הרמ"א שם:

"מי שהיה דר בעיר עם המלוה ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם, יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם, שלא יהיה כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים וכו'."

דין הרשב"א הנ"ל דומה לעיקרון המובא במהרשד"ם, וגם סברתו היא מעין הסברא המוזכרת בחקקי לב.

עוד מובא שם בתשובת הרשב"א (חלק זה שבתשובתו מובא בב"י חו"מ סי' יד):

"ולעניין מה ששאלת אם יכולים הב"ד שיצאה משם לכוף אותה לדון שם כיון שהקרקעות שם אם לאו, יכולים הם לכופה לדון כאן או תפייסם או תבוא או תשלח מורשה שלה לדון שם, הא לאו הכי ב"ד שולחין ומודיעין אותה וכו'."

למרות שיצאה הנתבעת מהעיר יכולים לכופה לדון באותה העיר, משום שהקרקעות הנידונות הינם שם.

הרי שהמקום בו מצוי הכסף, המקום בו בית הדין יעקלו את הכספים, הוא המקום בו ידונו עם הצדדים, ובכגון בני זוג, זהו המקום בו נמצאת דירתם (הסבר זה מתאים כמובן רק במקרה שהדירה בה גרו – מקום מגוריהם האחרון – אכן שייכת להם).

ונראה להוסיף ולומר שרמז נוסף לתקנה הנ"ל מתקנות הדיון באשר למקום הדיון בי בני זוג, שנקבע בהתאם למקום המגורים האחרון של הצדדים, נוכל למצוא בדברי המהרי"ק המובאים ברמ"א (חו"מ קסג, ב) בעניין מיסי העיר, שכתב:

"ואם יש להם חילוקים עם בני העיר, צריכים לחזור למקומם ולדון עמהם."

הרי שמי שעוזב את המקום, עליו מוטל לחזור ולדון במקום הקודם. ואף שיש לחלק בין דין זה לנידון מקום הדיון בין בני זוג.

וראה מקורות נוספים לדינים אלו באשר למקום הדיון בספרי אורות המשפט חלק ב, עמוד קעט והלאה. וראה אף החלטת בית הדין הרבני אשדוד, מאת הדיין הג"ר יצחק רבינוביץ שליט"א, תיק מספר 8541/6, שעסק בסוגיה זו בדרכו שלו.

ביחס לנידון שלפנינו
ובכן, מצאנו כמה מקורות שהינם פתח להבנת התקנה הקובעת כי מקום הדיון בין בני זוג ייקבע ע"פ מקום מגוריהם האחרון. ואולם, כדי לממש תקנה זו ביחס לנידון שלפנינו יש לקבוע מהו מקום המגורים האחרון של בני הזוג שלפנינו. לאור הסברות שהובאו לעיל, ודאי שמקום זה לא נקבע ע"פ רישום מקום המגורים בתעודת זהות וכדו', אלא ע"פ מקום קבוע בו גרו הצדדים ועליו תלו יהבם (בהנחה שאין להם דירה משלהם), על אודותיו ניתן לומר את הסברות שהובאו לעיל, שעל דעת כך עשו העסק או שקיימת מציאות של עזיבת אותו מקום ע"י אחד מהצדדים, אולם בנסיבות דידן, שהשאלה העובדתית שנויה במחלוקת, והצדדים חלוקים היכן תכננו לגור באופן קבע, ואף אם תיפתר המחלוקת, עדיין אין חולק כי הם לא התגוררו בדירה השייכת להם או ששכרוה מאחרים, ואף המגורים בפועל בתקופת נישואיהם הקצרה התחלקו בין שני אזורים שונים, כאמור, לא יהיה ניתן להסתמך על תקנה י(1) לתקנות הדיון כדי לקבוע מקום דיון וסמכות מקומית ע"פ מקום מגורים אחרון.

לאור זאת, יהיה עלינו להסתמך על התקנה הבאה בתקנות הדיון, תקנה י(2), הקובעת כי –

"הוגשה תביעה לבית-דין שלא כאמור בסעיף קטן (1) וניתנו נימוקים לצורך בהגשתה באותו בית-דין, רשאי בית-הדין, לפי שיקול-דעתו, לדון בתביעה."

הרי שרשאי בית הדין להחליט על מקום דיון אחר, ולאו דווקא בהתאם למקום המגורים האחרון, וכל שכן כשאין מקום מוגדר כזה, כפי האמור לעיל על אודות נסיבות דידן, ולהכריע באשר לסמכות המקומית ע"פ שיקול דעתו.

ברם, עדיין יש לבאר – מהו המקור ההלכתי לסעיף זה בתקנות הדיון, כי לעיתים רשאי בית דין להחליט על מקום הדיון והסמכות המקומית ע"פ שיקול דעתו? עניין זה יבואר להלן.

קביעת מקום הדיון והסמכות המקומית בדין בין בני זוג ע"פ שיקול דעת בית הדין
עי' בשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ סי' ד) הדן במקרה דומה (חלקית) לנידון שלפנינו, בדבר אשה גרושה מבעלה שעזבה את מקום המגורים שבו חיו בתקופת נישואיהם, שהיה בירושלים, והלכה לגור עם ילדיהם בחיפה. בנידון שלפניו הבעל הגיש תביעה נגד אשתו על אודות גובה המזונות. שם דן האם נאמר שהאשה שהיא הנתבעת צריכה ללכת אחר בעלה שהוא התובע מכוח דין המהרשד"ם, שכאשר נעשה העסק במקום מסוים, כגון מקרה שכל תקופת נישואיהם גרו בירושלים, יש לעוזב לחזור ולדון במקום העסק, וא"כ תצטרך האשה לחזור ולדון עם בעלה שעדיין גר בירושלים.

שם מסיק שכאשר ישנה סיבה מיוחדת שלא תלך האשה לדון במקום בעלה, יש לבעלה ללכת ולדון במקומה, ולמרות שמקום העסק, מקום מגוריהם בתקופת נישואיהם, היה במקומו של הבעל התובע.

וכך כותב שם:

"אולם נראה דשאני הכא שהאשה באה בטענה צודקת שהיא מטופלת בילדים קטנים שלהם ואין לה איפה להניחם כשהיא מחוץ לעיר ואי אפשר להשאירם לבדם, וגם טירחתה מרובה יותר מטירחת בעלה, ובפרט לפי מ"ש הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאה"ע ס"ס קיח) דהאידנא חזינא שקשה טילטולא דאיתתא טפי מדגברא, ולהכי הדרינן לתקנתא שהתובע הולך אחר הנתבע."

בדבריו מצרף כמה סיבות שונות הגורמות קושי מיוחד לאשה להגיע לדון בירושלים, למקומו של העסק והנישואין, ולכן פוסק שיש לחזור לעיקר התקנה (או עיקר הדין, עי' לעיל) שהתובע הולך אחר הנתבע, ואין לפסוק כמהרשד"ם באופן הנ"ל (נעיר, כי שם עסק בתביעה ממונית ולא בתביעת גירושין, ולכן שוב שייך להחיל בזאת את דינו של הרמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע, משא"כ בתביעת גירושין, כמבואר לעיל).

סברא נוספת מציין שם כחיזוק לדבריו מהמובא בספר ערך שי (חו"מ סי' יד). שם מצרף הערך שי סברא נוספת לכך שהבעל יבוא לדון במקומה של האשה ולא ההיפך, "משום שכל כבודה בת מלך פנימה". גם בנידון שלפניו צירף בשו"ת יביע אומר שם סברא זו כדי שהבעל ילך לדון בחיפה ולא נצריך את האשה לבוא ולדון בירושלים, למרות דין המהרשד"ם שיש לדון במקום העסק.

בתשובתו שם לא מציין מהי הסברא בדבריו – מדוע בכגון זה לא נפסוק כדין המהרשד"ם שאזלינן בתר מקום העסק.

ואולי ניתן לומר שהסברא היא, שהרי כל בסיס דינו של המהרשד"ם הוא משום הסברא שכשעשו העסק נתכוונו שכל עניני העסק ילכו אחר מקום העסק, ולכן יש לנתבע לחזור ולדון במקום העסק. וא"כ בכגון האי י"ל שאם היו יודעים שאלו יהיו הנסיבות, לא היו מתכוונים שכל עניני הנישואין יהיו במקום המגורים של הזוג בתקופת נישואיהם. ולכן בכגון האי יש לחזור לדין הבסיסי וללכת אחרי מקום הנתבע, שזוהי האשה.

עכ"פ מצינו בתשובת יביע אומר שם עניין עקרוני, שבמקרה שבואו של הנתבע למקום העסק כרוך בקשיים מיוחדים או שישנם סברות אחרות שלא יבוא הנה, יש לומר שבכגון האי לא התכוונו שיהיו כל העניינים במקום העסק, ויש לחזור לעיקר הדין או התקנה שהתובע הולך אחר הנתבע לדון.

הדברים האמורים לעיל מהווים פתח להבנת תקנה י(2) באשר למקרים המיוחדים בהם ניתן להחליט על מקום הדיון והסמכות המקומית אף שלא ע"פ הכלל ההלכתי הרגיל, אלא ע"פ שיקול דעת בית הדין בהתאם לנסיבות המיוחדות, ובייחוד כאשר לא שייך דין "הלך אחר הנתבע", כדוגמת תיק גירושין, כמבואר לעיל.

מן הכלל אל הפרט
לאור כל האמור והמבואר, שבנידון דידן אין ללכת אחר דין "תובע הולך אחר הנתבע" וכן אין ללכת אחר הדין שיש לדון במקום העסק של הצדדים, קרי – מקום מגורים אחרון, נראה שנכריע ע"פ הסברא וע"פ שיקול דעת בית הדין.

לאור זאת, לענ"ד הסמכות המקומית תימסר לבית הדין באזור השיפוט חיפה. זאת משום מצבה האישי של האשה אשר הינה באמצע הריונה, וטלטוליה בדרכים קשים משל הבעל – וכצופים פני עתיד, אף לאחר הלידה לא יהיה לה קל לנסוע למרחקים, עם כל הכרוך בזאת לאם עם תינוק קטן. לכך נצרף אף את הסברות בפוסקים המובאת בשו"ת יביע אומר שם, שי"א שכיום טלטולי איתתא קשים משל גברא, וכן הסברא של "כל כבודה בת מלך פנימה", המוזכרת בדבריו לעיל.

במסגרת קביעה זו אין אנו מתעלמים מטענת הבעל כי קשה לו לעזוב את העסק וכן שההוצאות המשפטיות לדון במקום רחוק יקרות לו יותר – אך על כך נשיב כי עניין ההוצאות היקרות הוא משותף לשני הצדדים, ואף לאשה יתווספו הוצאות משפטיות אם תזדקק לדון בירושלים. ובאשר לטענה הראשונה, נראה כי שיקולי קושי הדרכים לאשה הרה או חובקת תינוק הינו שיקול משמעותי יותר מעזיבת העסק בירושלים למשך כמה שעות, ובייחוד שישנם בעסק של הבעל עוד ארבעה עובדים, כפי שהצהיר לפנינו הבעל, כך שיש מי שיפעיל את העסק אף בזמן היעדרותו של הבעל בעת שיופיע לדיון בבית הדין בחיפה.

לאור האמור יש לקבוע כנ"ל, כי הסמכות המקומית בתיק זה מסורה לבית הדין האזורי בחיפה.

מעתה יהיה כל צד רשאי להעלות טענותיו לגופו של התיק, אף אלו שכבר עלו בעבר, ובית הדין יתן את החלטותיו.

הרב יצחק אושינסקי, דיין
אני מצטרף למסקנות עמיתי חבר בית הדין הרב יצחק אושינסקי, אף אוסיף כמה דברים.

באשר לתקנה י(1) לתקנות הדיון שהולכים אחר מקום המגורים האחרון, ניתן לומר שיש מקור לכך ברמ"א חו"מ סימן יד סעיף א, שכתב כי נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש ב"ד בעיר, אין אחד יכול לכוף לחברו שילך עמו לב"ד אחר, א"כ כיון שהויכוח התחיל במקום המגורים האחרון, יש לדון שם.

כן אין לבדוק היכן הם רצו או תכננו לגור, ואין בכך נפק"מ, שהרי לא זה הדיון, אלא היכן גרו בפועל והיכן התחיל הויכוח ביניהם.

באשר לתקנה השניה סעיף י(2) לתקנות הדיון, נראה שהבסיס להחלטה ע"פ שיקול דעת בית הדין מקורו אף בסמ"ע חו"מ סימן יד ס"ק י שכתב שבעניינים אלו הולכים אחר מה שעיני הדיין רואות.

הטעם שבעניני אישות אין הכלל שהתובע הולך אחר הנתבע
בשו"ע חו"מ סימן י"ד סעיף א' ברמ"א מביא בשם המהרי"ק כי התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול.

ובביאור הגר"א מובא המקור מב"ק מ"ו ב: מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, עכ"ל.

ומהסוגיא משמע שהסברא הזאת הוי דין דאורייתא, דאמרינן התם: אמר רבי שמואל בר נחמני מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר, "מי בעל דברים יגש אליהם", יגיש ראיה אליהם, מתקיף לה רב אשי, הא למה לי קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא וכו'. ואי נימא דהסברא לא הוי דאורייתא, הרי צריך פסוק ללמד שדין המוציא מחבירו עליו הראיה הוי דין דאורייתא.

וכן כתבו האחרונים שמוכח מהסוגיא דכל סברא שכך הדין, הוי דאורייתא.

ומהגר"א שכתב שמקור הדין שהתובע הולך אחר הנתבע הוי מדין מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, רואים שהדין שהלך אחר הנתבע הוי דין דאורייתא ולא תקנה בעלמא.

ויש לבאר את ההלכה הזאת על פי דברי הערוך השולחן בחו"מ סימן י"ד סעיף ג' שכתב וז"ל:

"ולא תקשה לך למה לעניין טענת בית דין הגדול ובית הוועד יפה כוחו של התובע, דשאני התם דכיון שכבר נתברר לבית דין שבכאן שתביעתו תביעה הגונה, ממילא יפה כוחו של התובע, כדכתיב עבד לוה לאיש מלוה. אבל כשהנתבע בעיר אחר, והב"ד של מקום התובע אינם יודעים כלל טענות הנתבע, ואולי יש לו עדים או ראיה שתובעו בחנם, א"כ איך נכוף את הנתבע לילך למקום התובע, אלא אומרים לו לתובע לך למקום הנתבע ושמה תדונו" וכו' עי"ש.

ולפ"ז ההסבר בהלכה שהתובע הולך אחר הנתבע הוא ממש כעין הסוגיא בב"ק דף מ"ו ע"ב שהמוציא מחבירו עליו הראיה, שכיון שהנתבע הוא מוחזק בממון, והתובע רוצה להוציא ממנו הממון, ולא נתברר לבית דין שתביעתו היא תביעתו הגונה, לכן עליו ללכת אחר הנתבע.

ולפ"ז בתביעות בעניני אישות לא שייך הלך אחר הנתבע, כיון שאין הבעל מוחזק באשה ולא האשה מוחזקת בבעל.

עוד נראה כיון שבתביעות בענייני אישות ברור שיש סכסוך בינם ואין התביעות בחנם לכן אין הדין הלך אחר הנתבע.

האם האשה צריכה לילך לדון אחר מקום הבעל
בחו"מ בסימן י"ד סעיף א, כתב הרמ"א, וז"ל: אב שיש לו תביעה על בנו, צריך לילך הבן אע"פ שהוא נתבע אחר אביו. עיי"ש.

וכתב הפ"ת שם ס"ק ד:

"ובגליון שו"ע דהרה"ג מוהר"י השיל אשכנזי, נ"ל דה"ה באיש ואשתו צריכה האשה לילך אל מקום האיש שאף היא חייבת בכבוד בעלה, וגם טלטולא דגברא קשה וכו' ע"כ. ולע"ד לא נהירא וגם מתשובות ברית אברהם אה"ע סימן צ"ב שהבאתיו בפ"ת לאה"ע סימן ע"ה ס"ק ג' לא נראה כן." עכ"ל.

ובערוך השולחן בסימן י"ד ס"ק ד' כתב, וז"ל:

"אב או אם שיש להם תביעה על בנם, מחויב הבן לילך לעירם, אע"פ שהוא הנתבע, וכן תלמיד מובהק לרבו, אבל שארי אנשים אע"פ שהנתבע חייב בכבודם כגון שתובעו אחיו הגדול או חמיו וחמותו, או בעל שתובע לאשתו, או ת"ח שתובע לעם הארץ, או שתובעו אבי אביו או אבי אמו, אין לכולם דין זה, דאין זה רק בכבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום, וכן מורא כמורא שמים, אבל לא בכל שהוא חייב בכבוד התובע, דאין סברא שנטריחו לנתבע שלא כדין מפני כבודו של זה." עכ"ל.

והנה לכאורה יש לדון האם האשה חייבת ללכת למקום הבעל לדון שם, שהרי לפי דברי הפ"ת בשם הרה"ג מוהר"י השיל אשכנזי צריכה האשה לילך למקום הבעל שהוא התובע, וכ"ש שאם האשה תובעת את הבעל צריכה ללכת למקום הנתבע.

אולם כפי שמסיק הפ"ת שמתשובות ברית אברהם לא משמע כן. וכפי שמבאר הערוך השולחן לא נאמר שמשום כבוד בעלה צריכה לילך למקום בעלה לדון שם.

עוד נראה שכל זה כשאין תביעת גירושין, אלא תביעה ממונית בין הבעל לאשה, וכיון שהם מקיימים כל אחד את חיובו כלפי השני, לכן ס"ל להרה"ג מוהר"י השיל אשכנזי שהאשה צריכה לדון במקום בעלה כיון שמחויבת לכבדו. אבל כשהאשה תובעת שבעלה יתן לה גט פיטורין כיון שהוא מורד בה, או שאר טענות אין היא חייבת לכבדו.

וראיה לזה, דהנה בשו"ע יו"ד סימן ר"מ סעיף יד כתב המחבר, וז"ל:

"אביו אומר לו השקני מים, ואמו אומרת השקני מים, מניח אמו ועוסק בכבוד אביו, ואם היא מגורשת מאביו שניהם שוים, ולאיזה מהם שירצה יקדים." עכ"ל.

וכתב הש"ך בס"ק ט"ז: "מניח אמו, שגם אמו חייבת בכבוד אביו".

ולכאורה יש להסתפק מה הדין במקום שהבעל מורד באשתו, האם הבן צריך גם להקדים כבוד אביו או יכול להקדים איזה מהם שירצה.

ונראה דהנה בספר יפה ללב סימן ר"מ אות כ"ו, כתב דצ"ב הרי אמרינן שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ומתרץ דזה רק במלבושים, אבל בשימוש אביו קודם, שהאשה חייבת לשמש בעלה, עיי"ש.

ולפ"ד מבואר היטב דברי הפ"ת שם ס"ק ט' שכתב, וז"ל:

"ונראה לי לכאורה דאם אמר לו אביו לעשות לו מלאכה שאין האשה מחוייבת לעשות לבעלה, כאשר מבואר בשו"ע אה"ע סימן פ', ואמו גם כן אמרה לו לעשות לה מלאכה ההיא דשניהם שוים, להכי נקטו השקני מים, מפני שזו לעולם חייבת אף אם הכניסה לו כמה שפחות, עיי"ש, מיהו אין זה ברור." עכ"ל.

נמצא שהפירוש שהאשה חייבת לכבד בעלה, היינו לשמשו.

ולפ"ז אם האשה תובעת שבעלה יתן לה גט פיטורין בטענה שהוא מורד בה והם חייבם בפירוד, אין היא חייבת לשמשו, ולכן אין היא צריכה לכבדו, וללכת אחריו לדון במקומו.

לסיכום: בנידון דידן אין הדין שהתובע הולך אחר הנתבע, כמו שבארנו. כן אין דין שהאשה תלך אחר בעלה לכל השיטות, ונשאר הדין שמבואר בתקנות הדיון שתביעה בענייני אישות תוגש לבית הדין הרבני של מקום המגורים האחרון, ושני הצדדים מודים שהם גרו יותר זמן באזור חיפה. כן העניין תלוי בשיקול דעת בית הדין, ובנידון דידן שהאשה בהריון וקשה לה הנסיעות, לכן מקום הדיון נראה שיהיה בחיפה.

הרב יצחק שמואל גמזו, אב"ד

מצטרף למסקנות. וראה מש"כ בסוגיה זו אדמו"ר הגרי"נ זצ"ל, והדברים ערוכים בפד"ר ו עמוד 265 ואילך, כאשר בתוך דבריו כתב כי אין ההלכה כאותה דעה שאשה הולכת אחר בעלה משום כבוד בעלה, וכן נהוג בבתי הדין בישראל.

הרב ישראל דב רוזנטל, דיין

לאור האמור נקבע כנ"ל, כי הסמכות המקומית בתיק זה מסורה לבית הדין האזורי בחיפה.

מעתה יהיה כל צד רשאי להעלות טענותיו לגופו של התיק, אף אלו שכבר עלו בעבר, ובית הדין ייתן את החלטותיו.

החלטה זו ניתנת לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ז בשבט התשע"ג (28/01/2013).