ערעור וערעור נגדי על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה מיום כ"ז בשבט תשע"ב 20.2.2012 בה נפסק לדעת הרוב שעל הבעל לשלם סך 18,000 ₪ עובר לגירושין ולדעת המיעוט סך 12,0000 ₪.

ב"כ המערערת טען בפרוטוקול ביה"ד בין היתר: מדובר באשה כשרה, שנקלעה למצב של הגירושין. כיום חיה לאמתו של דבר, כשאין לה כלום. בעבר חייתה ממזונות ששילם הבעל, וכיום גם זה אין לה. בסופו של דבר, אין לה כיום שום מקור הכנסה מסודר. כתוצאה מכך, תבעה האשה לקבל את דמי כתובתה, דרשתי לקבל את מלא סכום הכתובה. בית הדין האזורי קבע שזכות האשה לדעת עוד לפני סידור הגט, מה סכום שתקבל. לדעתי, סכום כתובה צריך להיות בשיעור של אפשרות מחיה. בכתובה מתחייב בעל לפרנס את אשתו. דעת הרב גמזו עיגן את קביעתו, על פי דברי הרב אלישיב ודברי החזון איש, שיש להצמיד את סכום כתובה. אם נצמיד את סכום הכתובה הנקוב במקורו, כצמוד לתוספת יוקר מגיעים לסכום של 3 מיליון ₪.

מנגד ב"כ המשיב: מרשי הורחק מן הבית בשנת 2004, בעקבות תלונת שוא של המערערת. בית המשפט ראה שאין מקום לתלונת המערערת. דא עקא שמרשי מצא שהאשה רוקנה את הרכוש. נאלצנו לתבוע שמירת זכויות כספיות בשנת 2005 בפני בית המשפט. ולאחר חמש שנים, ניתנה קביעת בית המשפט שאכן הכספים בידי האשה, וחויבה להשיבם. תביעת הבעל היתה כוללת, כולל איזון כולל. פנתה האשה גם היא לבית המשפט בתביעת שמירת זכויותיה. ביום הגשת תביעתה למזונות אשה ומזונות ילד, הוגשה תלונה למשטרה, ושוב נעצר הבעל. הבין הבעל שאין מקום להישאר בבית. יצוין שבפני משטרת ישראל, הצגתי המסמכים והתלונה בוטלה. מעולם לא הוגשה תביעת האשה לשלום בית, ולא נתקבל מסמך על כך ... בהתאם להוראת בית המשפט לדון מחדש במזונות אשה, פנינו שוב לבית המשפט והתברר שהאשה עובדת, למרות הצהרה שאיננה עובדת. בית המשפט ביטל את המזונות, וציין שמרחם על האשה ולא מבטל את חיוב המזונות למפרע. כלומר האשה קיבלה את כל המגיע לה, בזכויות. בהחלטת בית הדין האזורי מ-7.7.2011 שאם האשה סבורה שלא קיבלה בחלוקת הרכוש מעבר לדמי כתובתה, בית הדין ידון בכך אם תפתח תיק מתאים. על החלטה זאת לא הוגש ערעור. כלומר היא מודה שקיבלה את חלקה בדמי כתובתה. לא מגיעים לה דמי כתובה, בית הדין האזורי עצמו מציין בפרוטוקול הדיון, שאין הוא דן בשלב זה בחיוב בגט. שנית, בית הדין האזורי ציין באותה החלטה, שיתכן להחיל על שני הצדדים שהם מורדים זה בזה. על כך לא הוגש ערעור. במידה שכן מגיעים לאשה דמי כתובה, דבר שלדעתי אינו נכון. אין התחייבות להצמדת הכתובה, וכן מרשי לא היה מוכן להתחייב גם דמי כתובה וגם רכוש. ניתנו כבר פסקי דין בנושא הצמדת כתובה, בה בית הדין הגדול קבע שלא נכנס לויכוח אם יש להצמיד דמי כתובה או לא. כיום בתי דין האזוריים לא מצמידים. לחילופי חילופין אין מחלוקת שהאשה קיבלה מליון וחצי בנוסף ל- 8,000 יורו.

לאחר העיון, מאחר שלא נקבע חיוב על האשה להתגרש לא ניתן לפטור את הבעל מכתובה. באשר לטענת המערער שיש להצמיד הכתובה ולחילופין לחייב את הבעל בדמי מחיה לשנה, נראה שמאחר וזכות הערעור היא בין היתר על טעות בדין ובנידוננו ביה"ד בדעת הרוב סובר לדעה אחת שיש לחייב רק נומינלית הכתובה תוך ביסוס דבריהם על דעת הסוברים שאין להצמיד הכתובה ולדעה שניה שיש לקזז מחיוב הכתובה מה שקבלה האשה ע"פ החוק אין לנו להתערב בדבריהם שרבים ונכבדים סוברים כך למרות שיש מקום בהחלט לדון בדבריהם ובפרט שהתחייבות הכתובה הייתה על דעת האשה שנראה הלכתית שיש להתחשב בכך מלבד מה שנראה שהחלפת המטבע והשימוש בו זמן חלקי הוא פרוביזורי לזמן חלקי.

כמו כן עיין שו"ת משפטים ישרים חלק א סימן רסב:

שאלה אשה אחת שהיתה בה חולי הצרעת שהוא חולי המדבק אם יוכל בעלה לישא אשה אחרת עליה. וגם אם כופין אותו לגרש וליתן כתובה אם אינו רוצה להתקרב אצלה.

תשובה לפי התקנה ודאי נראה דיכולין ליתן לו רשות שהרי בתקנה האחרונה כתוב שאם יש אונס ניכר לב"ד שאינו יכול לבוא עליה שנותנין לו רשות ואף שהכא באפשרות לבוא עליה מ"מ כיון שאין דרך בני אדם לסבול זה מחמת הנזק המגיע מדיבוקא פשיטא דאין לך אונס גדול מזה וממילא נראה דאין כופין אותו לגרש וליתן כתובה זה נראה לכאורה. אמנם מדברי מור"ם /אה"ע/ ס"ס ק"ז נראה דאף אם היתה האשה נכפית ומאוסה לו אם אינו רוצה ליתן כתובתה ואינו רוצה להיות עמה נק' מורד ע"ש ב"ש וח"מ שכתבו שמשמע כן מדברי מור"ם וא"כ גם בנ"ד אם היא ראויה להשתמש אם אינו רוצה להיות עמה נקרא מורד ואם רוצה לגרשה וליתן לה כתובתה והיא אינה רוצה לקבל גט אז אין כופין להיות עמה. ובאמת שהדבר קשה כמ"ש הב"ש שם ס"ק כ"ז וצ"ע. ומ"מ אם רוצה לפרוע לה ממה שיש לו ולכתוב עליו השאר רשאי כמו שהוכחתי בתשובה אחרת. ועיין בב"י סי' ל"ט שכתב המצורע הוי מום גדול משום שמדבק יעו"ש. ומ"מ נראה דיכולין ליתן לו רשות לישא אחרת ואם תתבענו שיהיה עמה גם כן והוא אינו רוצה אז הדין שיפרע כתובתה כמ"ש. ולהיות שאמר הרב ב"ש שהדבר קשה ראוי לפשר ביניהם פשר מה. וכ"ש במצורע שהו"ל כנדה ואף אם מן הדין מותרת אין דעת כל אדם סובלת אותה ולמה יקרא מורד. ומ"מ צ"ע אם יש לה תוספת ונראה דיש לה כיון שנסתחפה שדהו וכמ"ש מרן /אהע"ז/ סי' קי"ז באשה שרואה דם מחמת תשמיש ויתן הכתובה כולה אלא די"ל דלא חייבוהו אלא בתוספת שמוסיף מדעתו ורצונו אבל תוס' שהוא מנהג ובעל כרחו עושה אותו נראה דלא נהגו כן אלא שלא יגרש חנם. אבל אם מוכרח לגרש מחמת שאומרים לו שיש לו סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא נר' דאדעתא דהכי לא הנהיגו. וכעין זה חלקו הרבנים מהריב"ץ זלה"ה והרב א"ז המשבי"ר זלה"ה דאף דקי"ל בממאנת יש לה תוס' ה"מ בתוס' שמוסיף מרצונו אבל התוס' שבע"כ מצד המנהג אין לה ואפשר דה"ה הכא כיון שמוכרח להוציאה אין לה תוספת וצ"ע וראוי לפשר.

וכן עיין בשו"ת דבר שמואל [עמאר]:

מעשה בראובן ואשתו שנתקשרו בקש"מ שלא ישב עמה בבית כל היום כמנהגו ואם ישב כמנהגו רשאית לילך לבית אביה וחייב הוא לזונה והיא בבית אביה... ואין עליה שום חיוב מדברים שחייבת האשה לבעל ולא ישא א"א עד שיגרשנה בג"פ ושוב עבר על החיוב ותבעתו האשה במזונות ומפני כן רצה לגרש ולא לשלם מזונות והחכם שנידונו לפניו נסתפק בזה אי הוי זה כלל אונס לפוטרו מהתוספת ומבגדי חול ושלח לי אני הצעיר לחוות דעתי בזה וזה מ"ש לדידי חזי לי שלא נכלל זה וכיוצא בו באונסין שזכרו רבותינו בתקנת שנת "מבשר טוב" דמלבד שבתקנה הנז' עצמה לא זכרו כ''א ג' סבות שעליהם יפטר מה תוספת וכו' והם נחשדה וחלתה ושהה עמה י'שנים וכו'' ומדבריהם מוכח שאלו דוקא ולא זולתם כי לא כתבו שם תיבת וכיוצא בזה עוד זאת אפי' אם היו כותבין בפי' וכיוצא אין ראוי להכניס בדבריהם רק אונס שלא הביאה הוא על עצמו אבל זה וכיוצא בו שהוא שהביאו על עצמו מצד שהרגיל קטטות עמה עד שקצרה נפשה בעמלו ובישיבתו כל היום בבית שלא כדרך בני אדם עד שמרדה בו ולא נתרצית לחזור לו כ"א עפ"י תנאים אלו והתנאים מתוקנים כהלכתם ודאי שלא יכנס זה בכלל התקנה הנז'.

ועיין גם בספר הלכה למשה [אלבאז] וספר נופת צופים וספר שאלו לברוך שהביאו תקנה זו, והמעניין שחלקם כתבו שזו תקנה מעין הדין. ונראה לי שההסבר לכך הוא שמאחר שלשיטת מהרשד"ם במקרה ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שפטור מהתוספת, היות שהגירושין נכפו עליו לאור הנסיבות, ואדעתא דהכי לא כתב לה תוספת, הוא הדין כל אונס שהוא לא הביאו על עצמו בגרמתו אלא מצד התנהגות האשה או מצד שחלתה בחולי הצרעת שהוא חולי המדבק וכיוצ"ב שיש מקום לפחות לפשר בכתובה מצד דברי המהרשד"ם שעל בסיסה נתקנו התקנות דלעיל שיסודן בדין כאמור.

ולכן מאחר והמדובר באשה שהגישה תלונות שלא הוכחו ומכורח נסיבות אלו הורחק זמנית ובסופו שלדבר זוכה הבעל וכיום חושש לחזור פן יבולע לו יש לפשר בענין הכתובה דלא גרע מהמקרים והנסיבות שהוזכרו בפוסקים הנ"ל שיש לפשר.

יחד עם האמור ובשים לב שמצב תלוי – לא שלום ולא גירושין – אחריתו מי יישורנו, אם תסכים האשה להתגרש תוך ארבעים וחמישה יום יועמד גובה הכתובה על סך 36,000 ₪ כפשרה כדי למנוע מצב לא מוכרע לכאן או לכאן, כלומר לקרב או לרחק, ויש לעדכן את ביה"ד בהתאם.



לדעתי, יש לחייב את האשה בגט לפי שעיכוב הגירושין אין לו שום הצדקה, והמעיין יראה שלמעשה היא היתה הגורמת לפירוד ביניהם, ולכה"פ יש כאן ענין של מרידה הדדית ושעפי"ז יש ג"כ לחייב בגירושין. מאידך גיסא, אני מסכים לפשרה ובלבד שהאשה תסכים לקבל את הגט תוך הזמן הנ"ל, ובאם לאו גם סכום זה יבוטל וביה"ד ידון בחיוב וכפיית האשה בגט.

הרב ציון בוארון – דיין

ניתן ביום כ"ו טבת התשע"ג (8.1.2013).