הבעל הגיש תביעה לגירושין ולאחר מכן הגישה האשה תביעה לחיוב הבעל במזונותיה ובתשלום הכתובה וכן תביעה לחלוקת הרכוש.

אמנם לאחר הדיון הראשון נראה היה שההליך יושלם בהסכם המקובל על שני הצדדים, אך כעת לאחר הדיון השני ובהעדר הסכם גירושין, על בית הדין להתייחס לגופן של התביעות.

עלינו להקדים ולהכריע בשאלת הזכאות העקרונית של האשה לדמי מזונות ולכתובה.

בני הזוג נישאו ביום כ"א אייר תשס"ו (18.5.2006) בנישואין שניים עבור שניהם, ויש להם ילדים מנישואין קודמים.

לפני כחצי שנה הגיש הבעל את תביעתו לגירושין. בשני הדיונים הציג הבעל את טענותיו ביחס להתנהגות האשה בבית, וכן שמענו את תגובת האשה. העולה מטענות הצדדים, שהיזמה לגירושין היא מצד הבעל שהגיש את תביעת הגירושין, ועקב עמדת הבעל שאין מנוס מגירושין, נאלצה האשה להסכים להתגרש, כשלא מצאה לנכון לכפות על הבעל להישאר נשוי לה בעל כורחו.

האשה עזבה את הבית ביום כ"ו חשון תשע"ג (11.11.2012), חודש ימים לאחר הדיון הראשון, והדבר נעשה לאחר שכבר היה ברור לשני הצדדים שתביעת הגירושין בעינה עומדת, וכי אין סיום אחר להליך זה לבד מגירושין. בנסיבות אלו ולאחר שהבעל יצא מהבית והשאיר בבית את בנו מנישואיו הקודמים, והחל להוציא מהבית חלק מהתכולה – הגם שהשאיר את התכולה הבסיסית – הייתה הצדקה לעזיבת הבית.

אמנם בשני הדיונים העלה הבעל טענות ביחס לאשה, אך גם אם טענות הבעל היו מתקבלות במלואן בהיבט העובדתי, עדיין היה מקום שעקב טענות אלו, יפנו הצדדים ליעוץ נישואין ולהדרכה מתאימה לשני בני הזוג, כדי להביא לתיקון הליקויים המיוחסים לאשה. אך מאחר שהבעל בחר להגיש תביעת גירושין ובחר לפרק את הנישואין, והעדיף דרך זו על פני השקעת מאמץ נוסף בתיקון הטעון שיפור, בנסיבות אלו האשה אינה מפסידה את זכאותה לדמי מזונות עבורה.

יצוין כי על פי ההגדרה הקבועה בהלכה (שו"ע אה"ע ע יב), אם "המניעה ממנו" דהיינו שבעיקרו של דבר הבעל הביא לפירוד, הבעל חייב במזונות האשה גם בתקופת הפירוד.

כמו כן מטעם זה האשה לא הפסידה את זכאותה לתשלום הכתובה. על פי ההגדרה שקבע הטור (אה"ע קיח), אם "יצאו הגירושין ממנה" הפסידה כתובה, אך לא כשהבעל תבע את הגירושין והאשה נאלצה להסכים להתגרש ובנסיבות אלו נפרדו למגורים בדירות נפרדות.

יובהר – בהלכה נקבעו עילות ידועות שבהתקיים אחת מהן נשללה זכאות האשה לתשלום הכתובה. אך בהעדר עילה כזו, לרבות במקרים קיצוניים וחריגים יותר מהנסיבות המתוארות בטענות הבעל, שבהם האשה נקראת "אשה רעה" כהגדרתה בהלכה, אין אלו נסיבות של הפסד הכתובה, עיין בגמ' עירובין (מא, ב): "אשה רעה... כתובתה מרובה... ולא מצי מגרש לה". וכן במסכת יבמות (סג, ב): "נתנני ה' בידי לא אוכל קום – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא זו אשה רעה וכתובתה מרובה". ועיין שם בהגדרה של "אשה רעה". הרי שגם אשה אשר מידותיה רעות עד שקיים קושי בחיים המשותפים עמה, וכפי שהגמ' מביאה בהקשר זה את הפסוק "ומוצא אני מר ממות את האשה", בכל זאת לא הפסידה את כתובתה.

על כן לא מצאנו לנכון לברר את טענות הבעל שהוצגו בדיון, מאחר וכאמור, הן ביחס לחובת הבעל במזונות אשתו והן ביחס לתשלום הכתובה, אין נפקות בבירור זה.

למרות זאת, מאחר שהצדדים בפירוד וכעת שניהם מעוניינים להתגרש, מן ההכרח ששניהם יתגרשו ללא דיחוי, ואין לעכב את הגירושין עד להשלמת בירור התביעה הרכושית התלויה ועומדת.

ביחס לנסיבות דומות ניתן בזמנו פסק דין מנומק בבית דין זה, שהתפרסם בספר "עטרת דבורה" (ח"א נה), ובו נקבע שבנסיבות שבהן הצדדים כבר גרים בנפרד ושניהם מבקשים להתגרש לאחר שמצד שניהם כבר אין יזמה לשלום בית, ובנסיבות שבהן האשה לא הפסידה את כתובתה, יש להורות לצדדים להתגרש לאחר שהבעל ישלם את הסכום שביכולתו לשלם, ויתרת הכתובה תישאר עליו כחוב שישולם בהתאם ליכולתו לאחר הגירושין.

על כן גם במקרה הנוכחי, למרות זכאות האשה לדמי מזונות ולכתובתה, מאחר ומצד שני הצדדים אין אופציה לחזרה לשלום בית (עיין שורה 113 לפרוטוקול הדיון האחרון), יש מקום להורות לצדדים להתגרש ללא עיכוב. אך קודם לכן על הבעל להודיע לבית הדין מהו הסכום שישולם לאשה עם מתן הגט, ולהבהיר מהו סכום הכסף שהבעל יוכל לשלם כבר כעת על חשבון חובו לתשלום הכתובה, תוך הבהרת יכולתו הכלכלית הנוכחית, ולאחר מכן ייקבע הסכום שעליו להעביר לאשה בד בבד עם סידור הגט.

בהתאם לאמור, פרק הזמן לתשלום מזונות עבור האשה צפוי להיות קצר יחסית, ובהתאם לכך ניתנת בזאת החלטה לדמי מזונות זמניים, וכדלהלן.

מעיון במסמכים שהוצגו בפנינו ובטענות הצדדים עולה שהאשה משתכרת משכורת חודשית בין 4500 שקל ל-5300 שקל, ועליה לשלם שכר דירה 2200 שקל לחודש. ואילו ביחס לבעל – הכנסתו הפנויה לאחר תשלום לקיבוץ בגין דירה והוצאות שוטפות, נשארו לו 5000 שקל לחודש. כמו כן, בפנינו פירוט הוצאות והכנסות שהצדדים הציגו. על כן בשלב זה לאחר דיון ראשוני בתביעת המזונות אנו מחליטים לחייב את הבעל לשלם לאשתו סך 1000 שקל לחודש החל מיום הגשת התביעה, 22.10.2012.

עם סידור הגט יבוטל חיוב זה.

ביחס לזכויות הממון שנצברו לצדדים בתקופת הנישואין, עקרונית אין מקום להורות על "כפל זכויות", דהיינו תשלום כתובה בנוסף לתשלום שהאשה זכאית לו עפ"י חוק יחסי ממון המועבר מהבעל לאשה במסגרת איזון הזכויות. פסיקה כזו ניתנה על ידינו בתיק אחר, והתפרסמה בספר עטרת דבורה (ח"א סי' מז, 299).

על אותה החלטה הוגש ערעור והוא נדחה. פסק הדין של בית הדין הגדול מיום כ"ט שבט תשס"ה (08.02.2005) הובא בספר שורת הדין (חלק יד שעג). בנימוקי בית הדין הגדול לדחיית הערעור כתבו כדלהלן:

"מבחינת ההלכה והחוק יש מקום להבדיל בין הכתובה שהיא חוב מוחלט שאיננו תלוי בדעתו של המתחייב, לבין חוב תוספת כתובה שיש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה, שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה עפ"י חוק יחסי ממון, לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת."

על כן גם בנידון שבפנינו, אם האשה סבורה שהזכויות שנצברו לזכותה בשש שנות הנישואין ושהיא אמורה לקבל במסגרת איזון המשאבים עולות על סך 104,000 שקל הנקוב בשטר הכתובה, עליה להעביר הודעה מתאימה ומנומקת, ובהתאם לכך ייקבע המשך ההליך ביחס לתביעה לאיזון משאבים, אך כאמור אין מקום לעכב את הגירושין עד השלמת בירור תביעה זו.

ניתן ביום כ' בשבט התשע"ג (31/01/2013).