הצדדים נישאו בצרפת ביום 10.8.83 בנישואין אזרחיים ולאחר מכן נישאו בישראל כדמו"י. יש להם ארבעה ילדים משותפים בוגרים, ובני הזוג חיים בנפרד למעלה משנה. לשני הצדדים יש אזרחות ישראלית וצרפתית.

האשה הגישה ביום 1.7.10 תביעה לחלוקת רכוש ולמזונות לבית המשפט בישראל, והבעל הגיש ביום 24.11.10 לביה"ד הרבני בישראל תביעת גירושין.

בדיון הראשון (29.3.11) השיבה האשה לשאלת ביה"ד, שהיא רוצה שלום-בית, ואינה רוצה להתגרש. וכשנשאלה, איך זה מתיישב עם תביעתה לחלוקת רכוש בבית המשפט, השיבה שהיא מוכנה למחוק את תביעתה בבית המשפט. ואכן ב"כ הגיש ביום 29.3.11 לבית המשפט בקשה למחיקת התביעה וההליכים ולביטול הדיון הקבוע ליום 30.3.11.

מתברר שהאשה אמנם מחקה את תביעותיה בבית המשפט בישראל, אבל במקום זה הגישה כבר ביום 25.3.11 תביעת גירושין (אזרחית), רכוש ומזונות לבית המשפט בצרפת. גם בבקשתה למחיקת התביעה בבית המשפט בישראל היא כותבת, כי מטרת המחיקה היא על מנת לאפשר לה להגיש תביעה בצרפת.

כלומר, שהצהרתה החגיגית לפני ביה"ד, על מחיקת תביעותיה בבית המשפט כהוכחה על רצונה הכנה בשלום-בית, הייתה אחיזת עיניים, ובאותה שעה ממש, כבר הייתה מונחת לפני בית המשפט בצרפת תביעתה החדשה אותה הסתירה מביה"ד.

בעקבות מחיקת התביעה בבית המשפט בישראל, ועוד בטרם קיבל את כתבי בית המשפט מצרפת, הגיש ב"כ הבעל ביום 30.3.11 לביה"ד כתב תביעה מתוקן לגירושין, וכרך בתביעתו את ענייני הרכוש החזקת הילדים ומזונות האשה.

בדיון השני שהתקיים בנוכחות הצדדים (28.6.11) טען ב"כ הבעל, שלבית המשפט בצרפת אין סמכות לדון בתביעות האשה, כי הפורום הנאות הוא ישראל, מקום המגורים העיקרי של הצדדים וילדיהם רוב שנות הנישואין.

ביה"ד הורה לב"כ הצדדים להגיש את טענותיהם בעניין הסמכות בכתב.

לטענת ב"כ האשה, בית המשפט לענייני משפחה בצרפת הוא המוסמך לדון בתביעות האשה, וזאת על מנת לשמור על כל הזכויות שיש לאשה ולילדים מכוח הדין הצרפתי החל עליהם. לדבריה, לביה"ד הרבני יש סמכות רק בנוגע לגט הדתי. היא מוסיפה, שלפי התיקון לחוק שיפוט בתי דין רבניים סעיף 4א(א), אם בזמן הגשת תביעת הגירושין בארץ הייתה תלויה ועומדת תביעת גירושין בבית משפט מוסמך של מדינת חוץ, לא יהיה בית הדין מוסמך לדון אלא להסרת המניעה להינשא על פי דין תורה, ולא יהיה בקביעה זו כדי להתיר נישואין אזרחיים שנערכו בין בני הזוג לפי דין של מדינת חוץ או כדי לפגוע בתקפם בדרך אחרת.

לכן האשה מבקשת להתגרש תחילה באופן אזרחי ולאחר מכן בגט הדתי, כדי לשמור על מלוא זכויותיה כדין המגיעים לה בצרפת לפי החוק הצרפתי.

ב"כ האשה טוען עוד, שהתביעה המתוקנת והכריכה אינן כנות, משום שבעת הגשת התביעה ידע הבעל על הגשת התביעה של האשה בצרפת.

על כך משיב ב"כ הבעל, כי "הצדדים מתגוררים בישראל זה כעשרים וחמש שנים" [הדגשה במקור]. לכן חל על הצדדים חוק שיפוט בתי דין רבניים, בהיותם אזרחי המדינה ותושביה, וסמכות ביה"ד היא הן לעניין הגירושין והן לעניין כל הנושאים שנכרכו לתביעת הגירושין.

התיקון בחוק שנעשה בשנת 2005 (סעיף 4א) הרחיב את סמכויות בית הדין הרבני לדון בעניין גירושין דתיים גם למקרים בהם לא הייתה לביה"ד סמכות שיפוט מכוח סעיפים 1 ו-3 לחוק הקיים. ברור שהתיקון לא פגע ולא צמצם את סמכות ביה"ד לדון בהתאם לסעיפים 1 ו-3 לחוק שיפוט בתי דין.

כך קבע גם ביה"ד הגדול לערעורים בתיק 7938-21-1 (שצורף לתגובת ב"כ הבעל), וכך אישר גם בג"ץ 11156/08 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (אוזכר על ידי ב"כ הבעל).

מכאן שגם הטענה שהגשת תביעת האשה בצרפת חוסמת את ביה"ד לדון בהתרת הנישואין האזרחיים, אינה נכונה. כי ההגבלות הנזכרות בתיקון 2005 מתייחסות אך ורק לסמכויות הבינלאומיות שהורחבו בסעיף 4א. אבל אין להן שום קשר עם סמכות ביה"ד המקורית על פי סעיפים 1 ו-3 שקדמו לתיקון הנ"ל.

ואשר לכנות התביעה, טוען ב"כ הבעל, כי אדרבה, מתוך תביעת האשה בצרפת עולה בבירור רצונה של האשה להתגרש, היא מבקשת מביה"ש להורות על מגורים נפרדים של בני הזוג, ומינוי אקטואר לחלוקת הרכוש בפועל.

בנסיבות אלה ברור שרצונו של הבעל להתגרש הוא לא רק רצונו האישי אלא מסקנת שני בני הזוג. וכאשר צדדים עומדים לפני גירושין, ואינם מצליחים להגיע להסדר מוסכם בעניינים הממוניים, אך טבעי הוא לבקש מביה"ד לדון בכל הסוגיות שבמחלוקת. העובדה שחלק מן הרכוש נמצא בחו"ל אינו מהווה סיבה להעברת הדיונים אל מעבר לים, דבר שכרוך הן בנסיעות רבות והן בהוצאות כספיות ניכרות. בתי הדין ובתי המשפט בישראל דנים כדבר שבשגרה גם במקרים שרכוש הצדדים נמצא במדינות אחרות.

קל וחומר שביה"ד מוסמך לדון במזונות אשה אזרחית ישראל שמתגוררת בישראל עשרים וחמש שנים.

ביום כ' באלול תשע"א נתן ביה"ד החלטה בעניין הסמכות, ועיקרה –

"אנו מסכימים עם כל דברי ב"כ הבעל. הוא צודק בהבחנה שבין הסמכויות על פי סעיפים 1 ו-3 ובין האמור בסעיף 4א. ובנידון דידן מרכז חיי המשפחה הוא בישראל במשך עשרים וחמש שנים, הילדים התחנכו בישראל והבנות אף שירתו בשירות לאומי.

מי שנהג בחוסר תום לב בוטה היא האשה וב"כ, אשר בעוד תביעתה לגירושין ולפירוד פיזי ורכושי מונחת בפני בית המשפט בצרפת, היא מצהירה בביה"ד על רצונה העז בשלום-בית (29.3.11 עמ' 2). 'החלטתי שאני נלחמת על הנישואין שלי'. וכאשר ביה"ד מציע אבחון מקצועי לעתיד נישואיהם, הם מאשימים את הבעל שיטרפד את האבחון.

לאור האמור החלטנו:
א. לביה"ד הרבני בישראל הסמכות לדון בתביעת הגירושין שהגיש הבעל ובכל הנושאים שנכרכו אליה בכתב התביעה המתוקן.

ב. הואיל והאשה חפֵצה בגירושין לא פחות מן הבעל, ממליצים לצדדים לנהל מו"מ על מנת שניתן יהיה לסדר גט בהקדם.

ג. הצדדים יגישו לביה"ד ניירות עמדה בענייני הרכוש תוך 60 יום."

האשה ערערה על החלטת ביה"ד וביה"ד הגדול החליט ביום י' בניסן תשע"ב (2.4.12) בתיק (רבני גדול) 873083/1 פלונית נ' פלוני (פורסם באתרים משפטיים)(התשע"ב) לדחות את הערעור ולאשר את החלטת ביה"ד האזורי.

בהחלטתו מתייחס ביה"ד הגדול גם לפסיקות בית המשפט בצרפת שקבע כי הסמכות היא לבית המשפט בצרפת, וקובע, שהחלטות אלה ניתנו מתוך הבנה מוטעית של החוק בישראל. בית המשפט בצרפת בחן את שאלת הסמכות לפי התיקון שבסעיף 4א, בעוד שקביעת ביה"ד הייתה על בסיס סעיף 1 לחוק, החל על כל אזרחי המדינה ותושביה. והוא מוסיף:

"דברים אלו אינם אמורים כלפי בני זוג ישראלים הגרים בישראל, כאשר ברור כי הן מבחינה אזרחית והן מבחינת הדין הדתי, עליהם להתדיין בפני בית הדין הרבני, והוא לבדו הכשיר לקבוע בענייני הנישואין והגירושין שביניהם...

לעניין זה יאמר כי מדבריו של בית המשפט הצרפתי נראה כי לא היה מסכים לדון בתביעת האשה אילולי הבנתו בחוק שיפוט בתי דין רבניים, וכפי שהתבאר קודם – הבנה זו אינה נכונה."

ביה"ד הגדול גם דוחה את טענת האשה שהעניין כבר תלוי ועומד לפני הערכאות בצרפת, עוד בטרם הגיש הבעל את התביעה הרכושית בביה"ד, וזאת על פי ההגדרות שנקבעו בע"א 100/76 פרלמוטר:

"יש צורך בנוסף לקיום הליך מקביל בחו"ל גם באבחנה כי התביעה בארץ נועדה במהותה להציק ולהטריד את הנתבע.

ברור כי לפנינו לא מתקיים תנאי זה. אדרבא, מדובר בבני זוג אשר מתגוררים בארץ זה 25 שנה, ואשר רכושם המשותף וחייהם המשותפים היו ונמצאים בארץ. משכך יש מקום לקבוע כי הן משיקולי נוחיות, הן משיקולי יעילות הדיון ואפשרות הבאת עדים, הן משיקולי אפקטיביות והאפשרות לכפות את פסק הדין שיינתן, והן משיקולי הגינות והסתמכות הצדדים, הפורום הנאות הוא דווקא ביה"ד הרבני בישראל ולא בית המשפט בצרפת."

הארכנו מעט בהבאת הדברים הנוגעים לכאורה לעניין הסמכות, משום שיש בהם תשובה גם למחלוקת הנוכחית שהתעוררה בין הצדדים.

הבעל תובע לקיים מיד גט דתי שישחרר את הצדדים מעיגונם ויתיר להם להינשא מחדש. ואילו האשה טוענת, שעל פי החוק בצרפת מותר לסדר גט דתי רק לאחר פסק דין של בית המשפט על פירוד אזרחי. וגם אם ירצה ביה"ד לסדר גט דתי, אין לתת לצדדים תעודת גירושין, כמו שקבע בית המשפט העליון בבג"ץ 4118/08 ובג"ץ 11156/08.

על כך משיב הבעל, שגם בעניין זה יש הבדל מכוח איזה סעיף בחוק ביה"ד דן. אם לפי התיקון של סעיף 4א, שאלה היו המקרים שנידונו בבג"ץ, יכול ביה"ד לסדר גט, ותעודות הגירושין יונפקו רק לאחר הפירוד האזרחי בחו"ל.

אולם כשביה"ד דן מכוח סעיף 1 לחוק, כמו שהדבר נכון בנידון שלנו, כי הסכמות של ביה"ד היא מוחלטת, אין לעכב את תעודת הגירושין, כי אין כלל צורך בפס"ד על פירוד אזרחי של בית המשפט בחו"ל.

ב"כ הבעל מעיר בצדק, שהאשה לא ערערה על פסק הדין של כב' ביה"ד הגדול לפני בג"ץ, נמצא שגם היא מבינה שזה המצב המשפטי החוקי בתיק זה.

הנה לאור קביעת כב' ביה"ד הגדול, שהסמכות של ביה"ד בנידון דידן היא מכוח סעיף 1 לחוק, ברור שאין ממש בדברי האשה, וצודק ב"כ הבעל בטענותיו.

גם פסה"ד של ביה"ד הגדול מיום ט"ו חשון תשס"ט (13.11.08) שצירפה ב"כ האשה לסיכומיה, ואשר קבע שיש לסדר גט בלא הנפקת תעודות גירושין, מתייחס בפירוש לסמכות על פי תיקון 4א של החוק.

כך גם בבג"ץ 11156/08 עליו מסתמכת ב"כ האשה (סיכומים סעיף 11), כותב היועץ המשפטי לממשלה בתגובתו:

"הוטעם, כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא, שסמכות בית הדין לפי סעף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים מוגבלת להתרת הקשר הדתי בלבד."

ובהמשך:

"כמצב נורמטיבי ייחודי זה, שהוא תולדה של חקיקת סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הרי שהוצאת תעודת גירושין לצדדים לא תשקף נכונה את מעמדה האישי של האשה...."

(אנו תמהים על ב"כ האשה שמתעלמת מדברים מפורשים שמאמתים טענות ב"כ הבעל).

ואף אנו נוסיף, מדינת ישראל מאפשרת לאזרחיה להחזיק באזרחות נוספת, ואינה מחייבת אותם לוותר על אזרחותם הקודמת. יחד עם זה ברור, שאין במעמד זה כדי לפגום בסמכות הערכאות השיפוטיות של המדינה על אותם אזרחים.

מעולם לא שמענו, שבני זוג אשר להם אזרחות כפולה, חייבים להשיג פסק דין על פירוד אזרחי במדינת מוצאם, בנוסף לסידור הגט הדתי בבי"ד רבני מוסמך בישראל. ומעולם לא הועמד אדם לדין בגין עבירת ביגמיה, על שנשא אשה לאחר שנפרד מאשתו בגט דתי בלבד שסודר בבי"ד רבני מוסמך.

יתר על כן, ב"כ האשה כותבת בסיכומיה (סעיף 7):

"עוד יובהר כי השופט לענייני משפחה [=בצרפת, הוספה שלי א.צ.ש.] נתן ביום 31.5.12 פסק דין בתביעת הגירושין של האשה שטרם הומצא לצדדים. מיד עם קבלת פסק הדין הנ"ל לידי האשה, תדאג הח"מ להמציא את תרגום פסק הדין לתיק כבוד בית הדין."

אנו מצויים היום כחודש לאחר המועד הנ"ל, ועדיין לא הומצא לפנינו העתק של פסה"ד או תרגומו. קשה לנו להאמין שבעידן המודרני של הפקס והאי-מייל לא הגיע פסה"ד לידי ב"כ האשה. ומדוע הוא בושש להגיע אלינו? הלוא דברים בגו.

ולגופם של דברים, שני הצדדים חיים בנפרד למעלה משנה. לשני הצדדים טענות קשות אחד על השני ומשום כבודם לא נביאם בפסה"ד, כי הרי שניהם בדעה שצריך להתגרש.

זו הדוגמה המובהקת ליישום דברי רבינו ירוחם הידועים, בשם רבו (נתיב כג חלק שמיני), שכאשר שני בני הזוג אינם רוצים אחד את השני, והבעל מסרב לתת גט, כופין אותו לגרש וקל וחומר בכפיית האשה שלפי כמה מדעות פוסקים הוי פחות מדרבנן. והאשה מפסידה את תוספת הכתובה וכל מה שנתן לה משלו, "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה" (וראה פד"ר חלק ו, 13). וכן כתב הגר"ח אלגאזי ז"ל ב'נתיבות משפט', בשם תשובת הרשב"א.

ובכגון זה ששניהם מורדים זה על זה אין אנו צריכים להכרזה והתראה הנעשים במורדת, כמו שביאר ביה"ד הגדול את דבריהם בפד"ר ח (עמ' 323-5) וז"ל:

"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה."

וכשם שהבעל אינו יכול לעגן את אשתו, כך אין האשה יכולה לעגן את הבעל, וקשה עיגונא דגברא מעיגונא דאיתתתא. ולכן יש לחייב את האשה בגירושין. ואם אינה רוצה כופין אותה.

ובפתחי תשובה (אה"ע א ס"ק יז) כתב בשם שו"ת מנחת עני (סי' נ), שמסתימת לשון הרמ"א משמע –

"אף שאומרת שתקבל הגט אחר שנה או שנתיים כל שאינה רוצה לקבל הגט עכשיו, מתירין לו."

כלומר, שאפילו עיגון של שנה נחשב עיגון שיש להתיר בגללו לבעל לשאת אשה אחרת. קל וחומר כאשר האשה גורמת עיגון רב שנים.

וראה פסק דין של ביה"ד הגדול (פד"ר חלק ז, עמ' 111) ודברי הגר"ח פלאג'י ז"ל (חיים ושלום, חלק ב, סימן קיב) שהובאו שם וז"ל:

"אלא שבדרך כלל אני אומר כל שנראה לביה"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ"ז ולתת גט...

פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להינקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין... והנני נותן קיצבה לדבר הזה אם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נילאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני."

לאור האמור יש לפסוק:
א. מחייבים את האשה [פלונית] להתגרש מבעלה.

ב. האשה אינה זכאית לתוספת כתובה ולמזונות מן הבעל.

ג. קובעים מועד לסידור הגט ליום כ"א תמוז תשע"ב (11.7.12) שעה 9:00 ועל הצדדים להביא כתובה, תעודת נישואין ועדי הכרה לבירור שמות (עד אחד מכל צד).

ד. על הצדדים להגיש ניירות עמדה בכל עניני הרכוש תוך 30 יום כמו שקבע ביה"ד בהחלטתו מיום כ' באלול תשע"א. קובעים מועד לחקירות הדדיות בנושא הממוני ליום טו כסלו תשע"ג (29.11.12) שעה 11:00.

ה. הואיל והאשה התנהלה בחוסר תום לב מובהק, וגרמה לבעל דיונים מיותרים והוצאות ללא כל תכלית, מחייבים את האשה לשלם לבעל סך 15,000 ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הסכום צמוד מהיום ועד לתשלום בפועל.

עד כאן דעת הרוב.
דעת המיעוט: מצטרף לעניין הסמכות. אולם לגופה של תביעה דעתי להיצמד להחלטה קודמת בשלושה לפיה לא נקבע חיוב אלא המלצה. לאור האמור ובהתייחס שעיקר הדיונים נסבו על סמכות יש מקום לקיים דיון להוכחות בנושא הכתובה וחיוב גט, כדי לקבוע אם מצבם בגדר "מרידה הדדית" או הסכמה לגירושין גרידא, שאינה מפסדת כתובה, ובהתייחס לכך שלא התקיימה התראה ולא התברר בגין מי הקרע. לאור האמור דעתי להכריע בעניין הצאות במסגרת פס"ד סופי כולל.

לאור האמור פסקנו ברוב דעות:
א. מחייבים את האשה [פלונית] להתגרש מבעלה.

ב. האשה אינה זכאית לתוספת כתובה ולמזונות מן הבעל.

ג. קובעים מועד לסידור הגט ליום כ"א תמוז תשע"ב (11.7.12) שעה 9:00 ועל הצדדים להביא כתובה, תעודת נישואין ועדי הכרה לבירור שמות (עד אחד מכל צד).

ד. על הצדדים להגיש ניירות עמדה בכל עניני הרכוש תוך 30 יום כמו שקבע ביה"ד בהחלטתו מיום כ' באלול תשע"א. קובעים מועד לחקירות הדדיות בנושא הממוני ליום טו כסלו תשע"ג (29.11.12) שעה 11:00.

ה. הואיל והאשה התנהלה בחוסר תום לב מובהק, וגרמה לבעל דיונים מיותרים והוצאות ללא כל תכלית, מחייבים את האשה לשלם לבעל סך 15,000 ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הסכום צמוד מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן ביום ז' בתמוז התשע"ב (27/06/2012).