הערעור בתיק זה מתייחס לפסק דינו של ביה"ד האזורי בת"א מיום ח' בסיון תשס"א, העוסק בחלוקת הרכוש והזכויות של הצדדים. שתי שאלות מרכזיות עומדות לדיון: האחת, האם הילכת השיתוף מחייבת את הצדדים גם בתקופה שקדמה לנישואיהם, ושבה התגוררו יחד כידועים בציבור? השניה, האם מוצדק לקזז את הכספים שהשקיע המשיב בדירה מאמצעים שצבר לפני הנישואין, מכספי הפנסיה השוטפת שהוא מקבל כיום, ובכך למנוע מן המערערת זכאות לחלק יחסי בפנסיה שלו?

ביה"ד האזורי החליט לגבי השאלה הראשונה בשלילה, ולגבי השניה בחיוב. על כך הערעור.

ביחס לשאלה הראשונה, עלינו להבהיר: הילכת השיתוף, אינה הלכה למשה מסיני. היא פרי האומדנא של יחסי הממון שבין בני זוג, לפי הנוהג בימינו. זוג נשוי בתקופתינו שונה ממה שהיה מקובל בימים עברו. כיום, החלק המכריע של הזוגות הנשואים רואים את עצמם כ"בשר אחד", לא רק בתחום של יחסי האישות, אלא גם בתחומי הממון. כל אחד מהם עושה עבורו ועבור זולתו. זו התפיסה העומדת בבסיס השיתוף. יודגש, כי תפיסה זו אמורה רך ורק במסגרת חיי נישואין תקינים ובמסגרת מחייבת שיש בה זכויות וחובות. המושג "משפחה" משמעותו יצירת יחידה אחת של שני אנשים, שנועדה להמשיך את הדור ולגדל את צאצאיהם. אין הדברים אמורים בשני אנשים המנהלים משק בית משותף ושאין מטרתם להקים משפחה, אלא לסייע איש לרעהו במסגרת של קומונה. על כן, אין מקום להילכת השיתוף בשני גברים או שתי גברות החולקים במשותף דירה אחת, או שני סטודנטים המתגוררים בחדר אחד במסגרת קומונה.

מאותו טעם, אין מקום להילכת השיתוף בגבר ואשה הידועים בציבור. כולנו מכירים את אותם צעירים וצעירות המתגוררים יחדיו, ללא נישואין. מגמתם המפורשת היא לקיים חיים משותפים ללא התחייבויות, וכמו כן ללא זכויות. שני הצדדים מעוניינים במפורש שלא להיות קשורים בשום התחייבות, ורוצים שיוכלו בכל עת להפרד. משום כך, בדרך כלל, נמנעים צעירים אלו מלהוליד ילדים, כל עוד לא נכנסו למסגרת נישואין פורמלית. ואכן, אנו עדים לפרידות מהיום להיום, גם לאחר שנים של מגורים משותפים. היות ושני הצדדים רוצים בדרך שאין בה שום מחוייבות, מי אנחנו, שנטיל עליהם בניגוד לרצונם מסכת של התחייבויות, עקב מגוריהם המשותפים?

על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר באדם הנשוי חוקית לאשה אחרת - כפי שמדובר בנידוננו - ובאותה עת מקיים חיים משותפים עם אשה שאינה נשואה לו. מדוע להניח שיש לו כלפי אותה אשה מחוייבות, כשאותה מחוייבות סותרת את חיובו החוקי לאשתו? כיצד ניתן לדבר על רכישת זכויות עקב חיים משותפים, כשכל אחד יכול לקום וללכת בכל רגע, בבחינת הקיקיון של יונה, ש"בין לילה היה ובין לילה אבד"? לכן אין מקום בנידוננו, לדרוש את החלת הילכת השיתוף על התקופה שקדמה לנישואין בחייהם של הצדדים.

וכאן אנו מגיעים לחלק השני של הערעור: האם מוצדק לקזז את השקעות המשיב בדירה מן הפנסיה השוטפת שהוא מקבל כיום? אני מסופק מאוד בדבר. שני הצדדים הסכימו במפורש להילכת השיתוף. דירות המגורים שבהן התגוררו נרשמו על שם שניהם. נכון שהמערער השקיע בדירות אלו את כספי הפיצויים שקיבל, והשקעתו כללה גם כספים שנבעו מזכויות שהיו לו לפני הנישואין, אולם לאחר שכל אחת מן הדירות נרשמה ע"ש שניהם, והמערערת לא הוכרזה כמורדת, איך אפשר להפסיד לה את מה שקיבלה. מחצית מכל אחת מן הדירות שייכת לה, והדירה האחרונה שגם היא רשומה כנ"ל, אינה יוצאת מן הכלל.

ביה"ד האזורי קיזז את השקעות המערער בדירה מכספי הפנסיה. ביה"ד הניח, שהסכמת המשיב לרשום את מחצית הדירה ע"ש המערערת, נבעה מהנחה שאין זו מתנה חלוטה, וכי בבוא היום כאשר יפרוש לגימלאות, אזי יפצה את עצמו באמצעות לקיחת כל הפנסיה לכיסו. על כן, אם ניתן למערערת את מחצית הדירה, יש לתת למשיב את כל הפנסיה. אילולי זאת, היה ביה"ד מזכה את המערערת בחלק יחסי בפנסיה. זהו פלפול מעניין, אבל מאוד לא הגיוני. למה יתן אדם לאשתו מחצית דירה היום, כשהוא יודע בבירור שמבחינה משפטית יקשה עליו מאוד לקבל בחזרה את מתנתו, וזאת תמורת "בטחון" בפנסיה עתידית. מי תקע לידו, שפנסיה זו תהיה כולה שלו, הרי אותו חוק או נוהג המחלקים את דירת המגורים בחלקים שוים, יחלק גם את הפנסיה? האם לא יותר הגיוני, שלא לרשום את הדירה על שמה, או לפחות לקבל ממנה יפוי כח על החלק בדירה שניתן לה, או לרשום הערת אזהרה וכדומה?

קביעת ביה"ד האזורי לשלילת הפנסיה מנימוק זה אינה מתקבלת על הדעת, ועל כן, הייתי מזכה אותה בחלק יחסי של הפנסיה, לאחר שנערוך חשבון של המגיע לה עד ליום הגשת תביעת הגירושין, שהוא "יום השבר". יש כמובן להביא בחשבון את הכנסותיה של המערערת ולאזן את ההכנסות של שני הצדדים בתקופת הנישואין עד למשבר.

אולם, יש לי התחבטות מסוג אחר. המערערת בת 49, ועדיין שנות עבודה והשתכרות רבות לפניה. המשיב בן 64, וכבר פרש לפנסיה מוקדמת, לאחר נכות (אמנם לא גדולה) בגין עבודתו כימאי. יצויין כי המערערת עובדת ומשתכרת כ- 4,500 ש"ח לחודש, ואילו הפנסיה של המשיב היא כ - 8,000 ש"ח לחודש. האם מוצדק לערוך איזון בין אדם שנמצא בסוף דרכו הכלכלית ושאינו מסוגל להשתכרות נוספת, לבין מי שנמצא באמצע הדרך, ועדיין שנות השתכרות רבות לפניו? האם מוצדק לקחת חלק מן הפנסיה שהיא כל מה שיש למשיב וגם כל מה שיהיה לו בעתיד, כאשר המערערת ממשיכה לקבל גם את משכורתה וגם את החלק היחסי של הפנסיה? על מנת לקיים איזון אמיתי, יש לצרף להכנסותיהם של הצדדים את פוטנציאל ההשתכרות של שניהם ותוחלת חייהם. אינני יודע אם יעשה צדק בחלוקה עיוורת של ההכנסות בנסיבות אלו. סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, מתיר ב"נסיבות מיוחדות" סטיה מאיזון הנכסים, וקביעה שהאיזון לא יהיה מחצה על מחצה. הפער בן הצדדים והפרש הגיל הגדול ביניהם, משליך על חייהם בעתיד, ומחייב סטיה מעיקרון האיזון השוה. כאן נכון לאמץ את גישת ביה"ד האזורי ולהשאיר את הצדדים כל אחד בשלו. יש בזה אולי צדק יותר מאשר הגישה הפשטנית הרגילה. מטעם זה בלבד הייתי נזהר מלסתור את פסק הדין.

לסיכום, אינני מקבל את עמדת ביה"ד האזורי, אבל בנסיבות האמורות, לא אוכל לסתור את פסק דינו.
(-) שלמה דיכובסקי

לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי בגין איזון משאבים, אשר לפי דעת המערערת יש לה השגות על אופן חלוקת הרכוש.

א. לדעתה הלכת השיתוף חלה גם על הידועה בציבור וע"כ שומה על ביה"ד לקבוע שגם על שנים הללו יחול הילכת השיתוף.

ב. מדוע לא זיכה ביה"ד את האשה בכספי הפיצויים של הבעל בכספי הפנסיה.

ג. ביה"ד חייב את האשה להחזיר את חלקה במשכנתא.

וע"כ ערעורה.

ב"כ הבעל בסיכומיו דחה את תביעות האשה. פסה"ד של ביה"ד האזורי ערוך בטוב טעם ודעת ומבוסס על דרישת הצדדים למתן פסיקה תואמת דרישותיהם. ביה"ד האזורי ניתח כל נקודה ונקודה ירד לשורשי הדברים והוציא מתחת ידו פס"ד נאה.

עם זאת אבהיר וארחיב מספר נקודות.

הנה מה שכבוד ביה"ד נחת להילכת השיתוף כבר רמז בזה בהקדמה לפסקו בציינו כי הצדדים סיכמו את טענותיהם בהתאם להלכה הנזכרת כל אחד מבחינת השקפתו, אך שניהם סבורים לאפשר לביה"ד ליתן פסיקה בהתאם למוסכם. ואף שלא מצאנו שביה"ד הצריכם קאג"ס, עכ"ז אין ביה"ד מנוע מלפסוק בהלכה זו וזאת מאחר והדברים נאמרו בפני בי"ד אינם צריכים מעשה קנין, כמובא בפסקי הדין הרבניים כרך י' עמוד 374, שהביאו בזה יסוד גדול מדברי החזון איש ז"ל, עיי"ש ועוד, וע"כ בצדק נחתו להלכה זו.

והנה מ"ש ב"כ האשה שיש להחיל בתיק זה הילכת השיתוף אף על השנים שטרם נשאו מאחר והיו חיים יחד כעין ידועה בציבור לפי טענתם, הנה מבלי להכנס לגופו של ענין אם בידועה בציבור שייך הלכת השיתוף, אך בנדון דידן נראה דאליבא דכ"ע אין מקום להחיל את הלכת השיתוף מאחר והבעל היה נשוי לאשה אחרת באותה עת. וכיצד יתכן שכאשר הבעל נשוי לאשה "כחוק" ואם ישא אשה שנייה יעבור על "החוק" הביגמיה, והמחוקק או המפרש את המחוקק יתן לאשה את מלא הזכויות של אשה נשואה בשעה שהיא עוברת על רוח החוק, אתמהה.

ניתן למצוא סייעתא לכך מחוק הירושה. סעיף 57 (ג) לחוק הירושה קובע "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה ומת אחת מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון", וראה גם סעיף 55 לחוק הירושה. מצאנו וראינו, שהמחוקק מצא לנכון לא לזכות לאשה שחיה עם גבר בעת שהוא נשוי לאשה אחרת "כחוק" מזונות מעזבון. נדמה לי כי העקרון שמי שעוקף חוק ונוהג כנגד רוחו של החוק, לא נתן לו המחוקק סעד למעשה זה, ועוד טעמים שנכתבו בתוך פסה"ד האזורי.

בדיון שהתקיים בכ"ד בתשרי תשס"ג האשה בקשה שסכום בסך 50,000 ש"ח יופקד מכל צד בנאמנות שימסר לאחר מתן פסה"ד, ולבסוף הוסכם ע"ס 80,000 ש"ח.

ציתתי נקודה זו לומר באיזה סכום מדובר.

ומאחר וביה"ד טרם גמר את פסה"ד כפי שקבע בפסה"ד סעיף ג' ושאר כל החישובים - ולא אוכל שלא להעיר שביה"ד האזורי לא נגע ולא פגע בנושא הכתובה - וע"כ כאשר יסיים מלאכת החישובים יכלול בפסק הדין ענין הכתובה.

וכאן מקום איתי להעיר שלא היה כל מקום להגיש בפנינו צירוף מוצגים שלא היו בפני ביה"ד האזורי. ע"כ, לא היה מקום להתייחס להם.

לסיכום: אין לנו יסוד לשנות את פסה"ד האזורי והערעור נדחה.
(-) עזרא בר שלום

מצטרף למסקנת עמיתי לדחיית הערעור.
(-) אברהם שרמן

לאור האמור לעיל מוחלט כנ"ל.

ניתן היום, כ"ט אדר תשס"ד (22.03.2004).

(-) שלמה דיכובסקי - דיין (-)        
עזרא בר שלום - דיין (-)        
אברהם שרמן - דיין