לתחילת הפסק


הפסד כתובה ללא התראה במי שעשתה מעשה כיעור – מסקנה
מאחר שהוכחנו בראיות ברורות כדעת גדולי האחרונים, שאין כלל פסיקה בשו"ע בדבר זה, ואדרבה, משמע מההשמטה של השו"ע שהוא אינו סובר כהרמב"ם (וכך סוברים בביאור דעת השו"ע, האבני נזר והמהרא"ל צונץ), נמצא שדבר זה אם הפסידה כתובה או לא, נשאר במחלוקת, והאישה לא תקבל כתובה מהבעל אולם רק מכח שהוא ספק בהלכה ואין להוציא מהמוחזק. נפ"מ אפשרית היא, למקרה שהאישה מוחזקת בממון הבעל והבעל תובע ממנה ממון זה, האם תוכל לטעון כי היא מחזיקה בממון כנגד מה שמגיע לה כתובה על סמך אותם הראשונים והאחרונים הסוברים שלא הפסידה כתובה.

ב. מזונות לעוברת על דת ולמי שעשתה מעשה כיעור
עד עתה היה הדיון ביחס לשאלת הפסד הכתובה של עוברת על דת ושל מי שעשתה מעשה כיעור. אך מה הדין ביחס לשאלת חיוב המזונות. דהיינו האם פקע חיוב המזונות של שתי נשים אלו, כל אחת מהן על פי דיניה.

לכאורה, כיון שקי"ל כי הפסידה כתובה וכל תנאי כתובה, כמבואר

כתב בשו"ע (סי' קטו סעיף ה):

"כל אלו (כוונתו לכל אותם מקרים של עוברת על דת שמנה לעיל) אין להם לא עיקר כתובה ולא תנאי כתובה ולא תוספת, אבל תטול מה שהכניסה לו והוא בעין... וכן הדין במי שזינתה או שיוצאה משום שם רע, שאיבדה עיקר כתובה ותוספת, ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה."

לכאורה, מאחר שמזונות הם חלק מהכתובה ומתנאי כתובה, המסקנה צריכה להיות כי פשוט שמכח זה הפסידה מזונות. מכל מקום, יש לזכור כי ההתייחסות בגמ' מצאנו רק ביחס לדין הפסד הכתובה, אך לא מצאנו התייחסות ישירה לדין הפסד המזונות.

אלא שנראה שאין הדברים פשוטים כלל וכלל, וזאת לשני הצדדים. הן לגבי מקרה שכבר החלטנו שהפסידה כתובה שיתכן שלא איבדה מזונות. והן איפכא, גם במקרה שלא איבדה כתובתה, כגון עוברת על דת שלא התרו בה שאמנם לגבי עצם הגירושין אנו פוסקים שיכול לגרשה, אך כמבואר לא הפסידה כתובה, וכאן תעלה השאלה האם ייתכן שגם ללא הדין שהפסידה כתובה, תפסיד מזונותיה.

לשאלה זו תהיה נפקות במספר סיטואציות:
א. מקרה שבו הוכרז על אשה כעוברת על דת או כמי שעשתה מעשה כיעור, ובאופן שחל עליה הדין שהפסידה כתובתה, אך הגירושין התעכבו במשך זמן מה, האם באותה תקופה חייב הבעל במזונות. שאלה זו תתחלק בין מקרה שהעיכוב נבע מחמת הבעל לבין מקרה שהעיכוב נבע מחמת האישה.
ב. מקרה שהוכרז על אישה כעוברת על דת או כמי שעשתה מעשה כיעור, והגירושין התעכבו לא מחמת צד אחד מהצדדים שעומד כנגד השני ואינו רוצה להתגרש אלא מקרה היכול להיות מצוי מאד בשערי ביה"ד כגון שבתביעת הגירושין נכרכו גם חלוקת רכוש. ושני הצדדים סבורים שיש לסיים את הדיונים בענייני חלוקת הרכוש טרם סידור הגט. ואולי אפילו אם רק צד אחד מעלה זאת, כאמור לא מחמת התנגדות עקרונית לגירושין אלא שרוצה לסיים הדיונים בשאלת הרכוש טרם סידור הגט שזה טיעון לגיטימי כשלעצמו, והדיונים נמשכים בפני ביה"ד. האם על תקופה יש לה מזונות?

המקרים הנ"ל, הינם כאלה שבהם נפסק דינה של האישה לא רק לענין הגירושין שחייבת לקבל גט אלא אף נפסק שהפסידה כתובתה.

מנגד, יש לדון במקרה של עוברת על דת שלא התרו בה וממילא לא הפסידה את כתובתה, אך לגבי הגירושין מבואר בהלכה שיכול הבעל לגרשה בע"כ גם כיום לאחר חדר"ג. האם בתקופה זו מפסידה מזונות משום עצם דבר זה שהיא "עוברת על דת" שזו סיבה בפני עצמה שתפסיד כתובה שהרי מאותה סיבה נפסק שיכול לגרשה בע"כ. או שכל שלא הפסידה כתובה אין כלל מקום לומר שהפסידה מזונותיה.

במקרה זה ייתכן שאף אם נחליט כי אין דין האומר שסיבת היות עוברת על דת הוא סיבה להפסד מזונות, עדיין יוכל הבעל למנוע מהאישה מזונות משום שהרי הדין הוא שיכול לגרשה בע"כ, וכאמצעי לחץ עליה שתקבל גיטה יוכל אולי להשתמש באמצעי זה של מניעת מזונות. וייתכן שגם מסברא פשוטה אינו חייב במזונותיה. שהרי דינה להתגרש והבעל רוצה לגרשה והיא המונעת זאת, א"כ לא יוכל להיות מצב שהאישה תכפה עצמה על בעלה לענין מזונות כאשר היא מסרבת לקבל גט במקרה שנפסק שהבעל רשאי ויכול לגרשה בע"כ עקב מעשיה – היותה עוברת על דת או שעשתה מעשה כיעור.

בכל אלו המקרים, יש לכאורה לדון במסלול של מזונות כאמצעי לחץ. דהיינו, מצד אחד, כשמניעת מזונות היא ביוזמת הבעל (כאשר האישה מסרבת לקבל גט הגם שההלכה מחייבת אותה לקבל גט או שמאפשרת לבעל לגרשה בע"כ כגון עוברת על דת אף ללא התראה). וראה לענין זה את הדיון שהביא הח"מ (סי' עז ס"ק ג) לגבי איש הרוצה לגרש את אשתו כיום שיש חדר"ג ואינו יכול לגרשה בע"כ, אם יכול למנוע ממנה מזונות. והביא שם דעת הב"ח בשם שו"ת מהר"א מזרחי שיכול למנוע ממנה מזונות כל שמוכן לגרשה אך הוא מנוע מלעשות כן מכוח חרם דרבנו גרשום. והב"ש (שם, ס"ק ו) הביא בשם שו"ת הרא"ש (כלל מב) ושו"ת מהרי"ק (שורש קז) הסוברים שאינו יכול למנוע ממנה מזונות. והביא על כך בפתחי תשובה (סק"ב) את דברי הישועות יעקב שאף שאין פוסקים כדברי הר"א מזרחי, מ"מ במקרה שהאישה עוברת על דת אף שאין עדים על כך אלא רק רגליים לדבר, יכול למנוע ממנה מזונות. וזה לשון המשכנות יעקב בסי' עז' ס"ק ב':

"ומעשה היה באחד שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת וכתבתי דהבעל יוכל למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל גט פיטורין ובזה יש לסמוך על דעת הרא"מ ומוהר"א ששון."

והגם שפסק שיכול במקרה של עוברת על דת (אפילו שלא הוכח בעדים, וק"ו כשהוכח בעדים שאז מן הדין הוא שיכול לגרשה) למנוע מזונות, כתב כן שישתמש בכך כמכשיר וכלחץ כדי שהיא תקבל את הגט.

עוד בענין זה של מניעת מזונות מן האישה כאמצעי לחץ או כפיה כדי שתסכים לקבל גט, עיין בהפלאה (קונטרס אחרון סי' קיז) שהביא דברי הרא"ש שיכול הבעל למנוע במקרה זה מזונות "דהוא בכלל הכפיה עד שתאמר רוצה אני... מ"מ כיון שהיא מחויבת לומר רוצה אני ועיכוב הגירושין ממנה, פטור ממזונות". עוד ראה בהפלאה (סי' עז ס"ק ג) דככל שלא נמנע מצידה הגירושין הרי עצם הדבר שהבעל יכול לגרשה בע"כ אין בו משום שתפסיד מזונותיה... אבל כל היכא שהיא מחויבת לומר רוצה אני, יכול לכופה ע"י שימנע ממנה מזונות, וזה לשונו שם: "והיינו דכתב בתשובת הרא"ש והובא בסוף סי' קיז דכשהיא נכפית ואינה רוצה לקבל הגט יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה." והיינו שכאשר היא המעכבת את הגט, יכול לכופה ע"י מניעת מזונות.

וראה עוד בפס"ד של ביה"ד הגדול (תיק שכב/129, פד"ר ד עמ' 358; בהרכב הרבנים: נסים, אלישיב, ז'ולטי), ושם הסיקו דעוברת על דת שלא היה בה התראה, אף שיכול לגרשה בע"כ, לא הפסידה מזונות כל עוד לא גירשה. (ונראה דמה שהדגישו שמדובר בעוברת על דת שלא בהתראה, משום שכנראה סוברים דאם הייתה התראה הרי הפסידה כתובתה וגם מזונות. ולהלן יתברר שאין הדברים ברורים כלל ויש הסוברים שגם אם הפסידה כתובתה עדיין לא הפסידה מזונות.)

מצד שני, כשהאישה מוכנה לקבל גט אך הבעל אינו מגרשה למרות היות עוברת על דת, שם נוכל לדון מדין "מעוכבת". במסלול זה אין אנו נזקקים לדון עתה. הנדון העומד לפנינו אינו האם אפשר להשתמש במניעת מזונות כאמצעי לחץ; זהו נידון בפני עצמו הנוגע לזמן שלאחר שניתן פס"ד לחיוב גירושין ע"י ביה"ד.

הספק שאנו דנים עליו הינו ברמה העקרונית ובשורש הדין של הפסד מזונות. האם קיים דין שמי שעשתה מעשה כיעור או מי שעשתה מעשה שבו היא עוברת על דת, שההלכה תקבע כי עצם המעשה הזה שעשתה הוא הגורם לדין האומר שהיא מפסידה את הזכאות לקבלת מזונות. או שאין עצם המעשה גורם להפסד מזונות, אלא שמאחר שאישה זו שעשתה מעשה כיעור הפסידה כתובתה – לחלק מהראשונים – הרי הפסידה כל תנאי כתובה וממילא הפסידה מזונות. וכן בעוברת על דת שהדין הוא שהפסידה כתובה – אם הייתה התראה – שוב דינה שהפסידה מזונות שהרי הפסידה כל תנאי כתובה. וזאת על בסיס הגמ' (כתובות קא א) שהובאה לעיל: "נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה, אין להם תוספת וכ"ש מנה ומאתיים", וכן נפסק בשו"ע (סי' קטו סעיף ה) שהובא לעיל.

בקצרה: האם יש דין "עצמאי" שהינו "תולדה ישירה" ממעשה מסוים שעשתה אישה, ובכך היא מפסידה את זכאותה למזונות מבעלה, או שהפסד הזכאות למזונות הוא בעצם "הלכה נגררת"; דהיינו שהוא תלוי בזכותה או בהפסד זכותה של האישה לכתובה, ורק באישה שנאמר עליה בהלכה שהפסידה כתובה ותנאי כתובה נוכל לייסד דין שהפסידה גם מזונות, וזאת על סמך ש"מזונות אישה" הינו חלק מ"תנאי הכתובה".

אף שלכאורה זוהי שאלה תיאורטית, שהרי בדרך כלל משפסקו ביה"ד כי דינה של אישה כעוברת על דת או כמי שעשתה מעשה כיעור, הרי בעלה מגרשה ושוב אין מקום למזונות, ובמקרה שאחד מהם מעכב הגירושין כבר הבאנו לעיל את מה שדנו בזה כאמצעי לחץ או לקבלת גט או לנתינת הגט, מ"מ יכולה להיות נפ"מ גדולה בזה שהיא מעשית.

אם ביה"ד פסק שאישה מסוימת היא "עוברת על דת" או "שעשתה מעשה כיעור" ונתבררו הדברים בעדים או בכל דרך אחרת המועילה על פי כללי ההלכה, ועל פי הבירור שהיה בפני ביה"ד הרי אותו מעשה שבגינו הוכרזה האישה כעוברת על דת או אותו מעשה כיעור שעשתה האישה, היה כבר לפני שנה. לכאורה, מאחר שנתברר היום בביה"ד כי המעשה שעשתה לפני שנה הוא מעשה כיעור, אם נניח שעצם המעשה הוא זה שמפסידה את מזונותיה, א"כ יהיה הבעל פטור ממזונותיה החל מאותו אירוע שבגינו פסק ביה"ד על האישה כי עשתה מעשה כיעור או עברה על דת. ואם כבר שילם הבעל לאישה מזונות עבור תקופה זו, האם אין חיוב על האישה להחזיר את מה ששילם הבעל שהרי נתברר עתה ששילם בטעות?

כדי לנתח את שתי האפשרויות, עלינו לבדוק את נקודת המוצא של הדיון בהקשר להפסד מזונות של אישה. נקודת הפתיחה היא, שכל אישה נשואה זכאית למזונות מבעלה. זכות זו היא למעשה "חובת הבעל" שמתחייב בה לאשתו בעת הנישואין; ראה לענין זה: רמב"ם (הלכות אישות, פרק יב, הלכה ב); שו"ע (אבהע"ז סי' סט, סעיפים א–ב). חיוב הבעל במזונות אשתו קיים כל עוד לא נקבע בהלכה כי חיוב זו פסק. הסיבות להפסקת החיוב מנויות בהלכה במפורש, ומכך כי בכל מקרה אחר שלא נמנה והוזכר בהלכה במפורש כסיבה לפטור ממזונות, עומדת התחייבות זו של הבעל במזונות אשתו בתוקפה. מעמד החוב שהתחייב הבעל למזונות אשתו הרי הוא ככל חוב שהתחייב בו האדם או שהוטל עליו על פי ההלכה שהוא חייב בו כל עוד ההלכה עצמה לא פטרה אותו. [אף שהנחה זו היא לכאורה ברורה, להלן יורחב ההסבר של מהות יסוד החיוב הרגיל של הבעל במזונות אשתו, וגם בזה יש שתי דעות חלוקות בין גדולי האחרונים, שביניהן יש נפ"מ הלכתית הנוגעת גם למקרה הנדון לפנינו.]

בהתאם להנחה זו, כדי לומר שאישה שעברה על דת (וכגון שלא הפסידה כתובה דהיינו ללא התראה) או שאשה שעשתה מעשה כיעור (לסוברים שלא הפסידה כתובה –רשב"א) הפסידה מזונות, עלינו למצוא מקור לכך בגמ' או בשו"ע. בגמ' ובשו"ע לא נמצא מקור לכך, ולכן נשאר חוב המזונות של הבעל לאשתו בתוקפו.

עלינו א"כ לפנות למסלול השני. דהיינו, לבדוק אם ניתן לומר כי על בסיס הדין בגמ' ובשו"ע של הפסד כתובה (כגון: עוברת על דת שהייתה בה התראה או מעשה כיעור לדעת הרמב"ם) נוכל לכלול גם את חיוב המזונות ולומר שהפסד הכתובה ותנאי הכתובה כולל בתוכו גם הפסד המזונות, ובכך נמצא מקור בגמ' או בראשונים לדין הפסק המזונות.

האפשרות לתלות את הפסד המזונות בהפסד הכתובה ותנאי כתובה, מבוסס לכאורה על כך שמזונות אישה הוא מתנאי הכתובה או שדין אחד לתנאי כתובה ולחיוב המזונות. אך האם חיוב מזונות הבעל לאשתו הוא אכן מדין כתובה או שמא החיוב במזונות חיוב בפני עצמו הוא, ללא קשר לחיוב הבעל בכתובה?

עוד טרם נרד לשאלה זו, אצטט דברי המהרש"ם (חלק ד סי' ל) שדן בדין עוברת על דת שלא התרו בה – האם הפסידה מזונות. וזה לשונו:

"ובדין מזונות גם כן הדבר פשוט דכל זמן שאינה מפסדת כתובתה ה"נ מזונות דהוי בכלל תנאי כתובה והיכי דבאו לב"ד והיא עוברת על דת והגבילו זמן הגירושין עד ג"ח אם צריך ליתן לה מזונות במשך הזמן וצידד רו"מ דכיון דעכ"פ יכול לגרשה בע"כ דבזה א"צ התראה אם כן א"צ לזונה עוד הנה אם היא מונעת הגט עכשיו מצד הבעל שאין לו לסלק כתובתה פשיטא דחייב במזונות דאפילו בגרושה אם תבעה כתובה חייב במזונות לשיטת הרא"ש כמ"ש הב"ש סי' צ"ג סק"ה וגם בנתגרשה כבר בספק גירושין מבואר בש"ע שם דבחיי הבעל חייב במזונות עד שיגרשנה גירושין גמורים והרי מבואר ברמ"א סי' א' דחדר"ג רק מדרבנן וספק להקל ודלא כנוב"י מ"ק וכבר תברי' לגזיזי' במהד"ת חיו"ד סי' ה' וסי' קמ"ו ואם כן הרי בספק גירושין ג"כ יכול לגרשה בע"כ ואפ"ה חייב במזונות וה"נ בזה."

מדברי המהרש"ם נמצינו למדין שני כללים בדין חיוב הבעל במזונות אשתו:

א. שדין המזונות מבוסס על היותו תנאי מתנאי הכתובה. וככל שיש לאישה כתובה לא הפסידה מזונות. אך האם נוכל לומר שמכלל לאו אתה שומע הן, דהיינו שבמקרה שכן הפסידה כתובה אין לה מזונות – על כך לא מצאנו אצל המהרש"פ דברים מפורשים. אך מכך שפשיטא ליה שכל עוד שיש לה כתובה יש לה מזונות, משמע ודאי שחיוב המזונות יסודו מדין חיוב הכתובה. לעניין שאלתנו עולה אפוא מדבריו, כי חיוב המזונות אינו חיוב נפרד אלא מתנאי כתובה הוא.
ב. ביחס לשאלה האם יש בעצם היכולת של הבעל לגרשה אף בעל כרחה – גם בזה"ז באותם מקרים המנויים בגמרא – בכדי לפוטרו מזונותיה. לדעת השואל (בתשובה הנ"ל של המהרש"ם), עצם היכולת של הבעל לגרש את אשתו גם נגד רצונה אף בזה"ז מביא לכך שאין הבעל חייב ליתן לה מזונות. והמהרש"ם עצמו לא חלק על עצם יסוד זה, אלא שבזה סייג המהרש"ם וכתב דאם המניעה לגירושין תלויה בבעל, וכגון שאין לו לשלם כתובה, הרי הוא חייב במזונותיה, גם אם הוא יכול לגרשה בע"כ. משמע מדברי המהרש"ם, שדעת השואל היא שבכל מקרה שיכול הבעל לגרשה בע"כ הוא נפטר מחיוב המזונות גם אם המניעה מצידו שאין לו לשלם כתובתה, ובנקודה זו חולק המהרש"ם.

המהרש"ם הביא סיוע לשיטתו בדין זה מדברי הב"ש (סי' צג ס"ק ה) בשיטת הרא"ש בגרושה שתבעה כתובה, וכן מדין ספק מגורשת (שו"ע סי' צג סעיף ב) שבעלה חייב במזונותיה עד שתתגרש גירושין גמורים.

הנה מזה למדנו שהמהרש"ם מבסס בזה את חיובו במקרה שהמניעה מצד הבעל לא על דין הנישואין, שהרי ספק מגורשת היא, אלא דדין מזונות הוא שכל שהאישה עדיין קשורה לבעל ומחמתו אינה יכולה להינשא לאחר, כל שהוא אינו מגרשה הרי הוא חייב במזונותיה וכמו בספק מגורשת.

יסוד זה שראינו בדברי המהרש"ם שפשיטא ליה לכרוך את דין המזונות לאישה ולכוללו ב"תנאי הכתובה", נראה שלא הכל סבורים כן. הדבר נוגע בעיקר לבירור חלק זה של אישה שהפסידה כתובה ותנאי כתובה, האם נאמר שאוטומטית הפסידה מזונות.

לכאורה, המקור הראשון להכללת דין המזונות בכלל חיובי הבעל לאישה בכתובה, נמצא בגמ' (יבמות פה, א):

"בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, יש להן מזונות או אין להן מזונות. היכי דמי אילימא דיתבה תותיה, בעמוד והוצא קאי, מזונות אית לה. לא צריכא שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה, מאי מזוני תנאי כתובה נינהו, מדאית לה כתובה אית לה מזוני, או דלמא כתובה דלמשקל ומיפק אית לה, מזוני דלמא תיעכב גביה לית לה. א"ל לית לה. והתניא יש לה, כי תניא ההיא לאחר מיתה."

לכאורה, דברים ברורים. בגמרא מפורש כי חיוב המזונות יסודו מהיותו חלק מתנאי הכתובה. ולפי"ז בהיעדר חיוב כתובה כגון באישה שהפסידה כתובתה, לא יהיו לה גם מזונות. אלא שמנגד עומדת לפנינו סוגיית הגמרא (כתובות נג, א):

"יתיב רבין בר חנינא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר משמיה דרבי אלעזר, מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות."

רש"י מבאר בד"ה אין לה מזונות: "באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה". כלומר, רש"י מעמיד את דברי רבין אך ורק לגבי מזונות אלמנה. שכן, חיוב המזונות לאלמנה הינו אך ורק מכח התחייבות הבעל בכתובה ודינם בכלל תנאי כתובה. אבל לגבי חיוב המזונות של הבעל בחייו, בזה אם האישה מוחלת כתובתה אינה מפסדת מזונות. משום דאז חיוב המזונות אינו מדין תנאי כתובה אלא חיוב עצמאי ללא קשר לכתובה.

כנגד שיטת רש"י עומדת שיטת הרמב"ם. הרמב"ם (הלכות אישות, פי"ב הלכה יח) פסק לגבי אישה שהלך בעלה למדינת הים, שאם לא תוציא כתובתה אין לה מזונות, והטעם משום "שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו כתובתה שאין לה מזונות". ושוב כתב הרמב"ם שיטתו זו בפרק יז (הלכה יט): "אבל המוחלת כתובתה לבעלה אִבְּדה כל תנאי כתובה ואפילו מזונות אין לה עליו."

הרא"ש בסוגיא במסכת כתובות (סי' כד) כתב: "ראיתי מפרשים אין לה מזונות אפילו מן הבעל" ועל כך תמה הרא"ש:

"והא ליתא כלל, דמזונות אשתו אינם כתנאי כתובה, אלא למ"ד דאורייתא ולמ"ד דרבנן תיקנו לה מעשה ידיה תחת מזונות.אבל מן היורשים הוי כתנאי כתובה."

הנה כי כן לפנינו מחלוקת האם חיוב מזונות האישה הוא חלק מתנאי הכתובה וממילא כאשר מחלה כתובה לבעלה הפסידה מזונות שהרי הם מתנאי כתובה, וזו שיטת הרמב"ם; או שחיוב המזונות עומד על רגליו ואינו כלל מתנאי כתובה. שהרי לא מיבעיא לסוברים שמזונות אישה מדאורייתא (והיא שיטת הרמב"ם עצמו בעיקר דין מזונות אישה; הלכות אישות, פרק יב, הלכה ב, שם גם עושה הרמב"ם הפרדה בין אלו שמדאורייתא לבין אלו שהם מתנאי הכתובה), שוודאי לפי שיטה זו אין כלל קשר בין חיוב או מחילת מזונות אישה למחילת הכתובה שהרי אין חיוב המזונות בנוי על היותו תנאי כתובה אלא הוא מדאורייתא, אלא אפילו לסוברים שמזונות אישה מדרבנן, עדיין פשיטא ליה להרא"ש שהם תקנת חכמים ללא קשר לדיני הכתובה.

אמנם לכאורה יצא שדברי הרמב"ם אינם מתיישבים. שהרי מחד גיסא, הרמב"ם הוא הסובר שמזונות אישה מדאורייתא הם, ומאידך גיסא הוא סובר שאישה שמחלה כתובתה הפסידה גם מזונותיה, והרי המזונות אינם מדיני הכתובה. אמנם, זאת ניתן ליישב שוודאי הרמב"ם סובר שמזונות חיוב בפני עצמו הוא שחייב הבעל ואין חיובם קשור מבחינת הדין לדיני הכתובה. אלא שלגבי "מחילה" מצד האישה, מאחר שמזונות נזכרים בכתובה, בזה סובר הרמב"ם שאנו אומרים שמי שמוחלת על הכתובה דעתה על כל מה שנזכר בכתובה. ומאחר שמזונות אישה גם הם נזכרים בכתובה, אנו רואים בזאת כמחילה במפורש גם עליהם. זאת למרות שמבחינת עיקר הדין של חיובם אין חיוב המזונות תלוי בחיוב הכתובה. ובנקודה זו יחלוק הרא"ש הסובר שהגם שהמזונות מוזכרים בכתובה מ"מ אין להם שום קשר לחיובי הכתובה ולכן אין אנו אומרים שדעת האישה הייתה למחול עליהם.

לפי"ז עולה, שלכו"ע חיוב מזונות אישה אינו מדיני הכתובה אלא שנחלקו אם המחילה חלה עליהם למרות כן. ובזה תחזור סתירת הסוגיות של מס' כתובות על פי פירוש רש"י והרא"ש ואולי אף לרמב"ם שמסוגיא זו עולה כי אין חיוב המזונות לאישה קשור לדיני ולחיובי הכתובה, כאשר מנגד ניצבת סוגיית הגמ' (יבמות פה, א) הגורסת כי "מזונות תנאי כתובה נינהו מדאית לה כתובה אית לה מזוני."

בדין זה של מחילת האישה על כתובה, האם איבדה את מזונותיה, מובאות בשו"ע שתי הדעות. וזה לשון השו"ע (אבהע"ז סי' צג סעיף ט):

"מחלה כתובתה לבעלה הפסידה מזונות שאחר מותו אבל בחייו יש לה מזונות ויש מי שאומר שאף בחייו הפסידה מזונות."

ובבית שמואל (ס"ק יט) ביאר את הדעה הסוברת שרק לאחר מותו הפסידה מזונות ולא בחייו:

"למ"ד מזונות דאורייתא י"ל דלא הפסידה מה שזכתה מדאורייתא, ולמ"ד מדרבנן מכל מקום לאו מתנאי כתובה הוא בחייו, לכן אפילו מחלה תנאי כתובה יש לה מזונות בחייו, משא"כ אחר מותו דמזונות הם מחמת תנאי כתובה לכן אם מחלה כתובה נמחל גם מזונות."

ובביאור הגר"א אות כא כתב: "אבל בחייו וכו' דאינה מתנאי כתובה אלא תחת מעשה ידיה. הרא"ש ושאר פוסקים." וכן כתב החלקת מחוקק בס"ק כא.

ובפתחי תשובה אות ט כתב: "עיין בספר ישועות יעקב שכתב דהעיקר כדעה ראשונה דאינה מפסדת מזונות רק לאחר מיתה."

ולכאורה כל זה אינו מתיישב עם דברי הגמרא (יבמות פה א) דמזונות בחיי בעלה הוא מתנאי כתובה.

על סתירת הדברים בין הגמ' במסכת כתובות ורש"י שם כנגד הגמרא במסכת יבמות, עמד האבני מילואים (שם, ס"ק ו). הוא הביא את שתי הסוגיות, נשאר בלא יישוב, וכתב "וצ"ע כעת".

בהגהות המגיה על האבני מילואים שם (מהריא"ז ענזיל שהיה תלמידו של האבנ"מ) כתב ליישב את קושית האבנ"מ וזה לשונו:

"ומה שהקשה מרן ז"ל מהא דיבמות דקאמר מזוני תנאי כתובה נינהו כו' אע"ג דבחייו, נלענ"ד דיש בכלל מאתים מנה. ר"ל מזונות דבחייו מלבד שהוא מחויב מצד האישות שביניהם מדאורייתא או מדרבנן הנה הי' תנאי ב"ד שכל זמן שהיא יושבת ואגידה גבי' אע"ג שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה ובזה המין מהחיוב נכללה האלמנה כל זמן שיושבת לכבודו וכן בחייו כל זמן שאינה נשאת לאחר מחמתו חייב לזונה מאותו תנאי ב"ד ומה"ט ספק מגורשת ניזונות משל בעלה ואע"ג שנפסק האישות שביניהם כגון באשת כהן שאסורה לו להחזיר מ"מ כיון דמחמתו היא מעוכבת מלהנשא חייב במזנותי' מתנאי ב"ד וכמו שפירש"י ע"ש. לפ"ז א"ש דמוחלת כתובתה לבעלה נהי דתנאי כתובה נמחל עם הכתובה עדיין חייב לזונה בחייו מדין אישות וכמ"ש הרא"ש והר"ן, והתם באלמנה לכה"ג דקאי עלה בעמוד והוציא ואנן מבטלין האישות שביניהם אלא שמעוכבת אצלו מחמת שהוא במדה"י ולא גירשה עדיין לכך אמרי' מזוני תנאי כתובה היא."

שיטת המגיה על האבנ"מ היא, שיש שני בסיסים לחיוב הבעל במזונות אשתו. ראשית, יש דין עיקרי של חיוב מזונות לאישה שבסיסו הוא שמדיני האישות של בעל ואישה, הבעל חייב במזונות אשתו. חיוב זה, הוא חיוב המוטל על הבעל ללא קשר לכתובה ולדיני הכתובה.

שנית, קיים דין נוסף של חיוב מזונות. בסיסו הוא בתקנה שתיקנו חכמים שכל עוד האישה אינה יכולה להינשא לאחר מחמת בעלה כגון בספק מגורשת אע"פ שבעצם פסקה האישות מביניהם. כזה הוא הדין בדוגמה של הגמ' ביבמות באשת כהן האסורה לו כגון גרושה. הרי מדיני האישות הרגילים אין מקום לחייב את הבעל במזונות, שהרי נישואין אלו אסורים והוא חייב להוציא ולגרש את אשתו, ולכן כל מה שאפשר לחייבו במזונות הוא רק על פי הבסיס השני וכגון שהלך הבעל למדינת הים שהיא מעוכבת מלהינשא בגללו. כאן נכנס המסלול של מזונות מ"תנאי כתובה". ומה שהזכירה הגמ' במסכת יבמות באלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן שחייב במזונותיה מדין "תנאי כתובה" הוא משום שמכיון שנישואין אלו אסורים, אין מקום לחייב את הבעל במזונות מהדין העיקרי של מזונות, וכאן אנו נזקקים לחייבו מדין "תנאי כתובה" שהרי היא אגודה בו מחמתו.

כלומר קיימים שני דיני מזונות:
א. מזונות מדיני האישות וכחיוב עצמאי ללא קשר לדיני הכתובה. ("הדין הראשי" של מזונות אישה.)
ב. מזונות מדין "תנאי כתובה", שכל שאינה יכולה להינשא מחמתו תיקנו שיהיה לה מזונות.

על פי דרך זו של המגיה על האבנ"מ, תהיה נפ"מ, במקרים שבהם אין האישה נאסרת על בעלה כגון בעוברת על דת וכן מי שעשתה מעשה כיעור, שאינה נאסרת על הבעל, ממילא אין כל סיבה שהבעל לא יהא חייב במזונותיה מעיקר דיני האישות. ולפי"ז גם אם נסבור כהשיטות שאיבדה כתובתה, עדיין אין זה נוגע למזונותיה שהרי מזונות אישה סיבת חיובם הוא משני דינים שונים. וגם אם מכח דין המזונות מ"תנאי כתובה" אין כאן חיוב, אין אנו נזקקים כלל לסיבת חיוב זה, אלא שמכיון שאינה נאסרת א"כ עדיין תנאי האישות ביניהם תקפים וחיוב הבעל במזונותיה הוא מעיקר הדין ולא וא"צ להגיע כלל לתנאי הכתובה.

גם הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקאוונא, בעל ה"נחל יצחק" עמד על סתירת הסוגיות של מסכת כתובות (נג, א) מול מסכת יבמות (פה, א) בספרו (נחל יצחק, קונטרס על סי' עז, אבן העזר (ענף ב) בסופו החל מד"ה והנלענ"ד, וענף ג). ועוד הוסיף להקשות בשם בנו מרש"י (מסכת גיטין יב, א): "אבל אשה כך התנה עמה בכתובתה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי", ונמצא שרש"י סותר דבריו למ"ש במסכת כתובות שאין חיוב המזונות מתנאי כתובה.

הנחל יצחק מתווה דרך בשיטה הפוכה מאשר המגיה על האבנ"מ. לדברי הנחל יצחק, בספק מגורשת שבעלה חייב במזונותיה אין הסיבה יכולה להיות משום "תנאי כתובה", משום שלדעתו מאחר שהוי ספק שמא נתגרשה והרי אין להוציא ממון מספק. ובאמת מהיורשים אין מוציאים ממון בספק מגורשת. ולפיכך, לדעתו הסיבה היחידה לחייב במזונות את הבעל בספק מגורשת היא משום שהאישה מעוכבת מחמת הבעל מלהינשא. ולפי"ז חידש שגם עצם חיוב כל בעל במזונות אשתו, אינו מהדין של "תנאי כתובה" אלא גם ללא דין של "תנאי כתובה" הבעל חייב במזונות על בסיס דין שכל אישה נשואה היא בעצם מעוכבת מלהינשא מחמת הבעל. וכלשונו:

"ולפי"ז י"ל דכש"כ בחיי הבעל דחייב ליתן לאשתו מזונות אף בלא טעמא דתנאי כתובה, משום דהא מעוכבת בשבילו בודאי והוי כ"ש מספק מגורשת."

וביתר דגש המשיך הנחל יצחק:

"משום דהא אגידה ביה, ולמ"ד מזונות מן התורה הוי מהאי טעמא גם כן, ולמ"ד דרבנן גם כן הוי מהאי טעמא, אף זולת הטעם דתנאי כתובה."

כלומר, כל בעל חייב לאשתו מזונות גם ללא הדין של תנאי כתובה, שכן כל אישה היא בגדר "מעוכבת מחמתו מלהינשא". בזה ביאר את שיטת רש"י בכתובות נג א) הסובר שאישה שמחלה כתובתה מה שאין לה מזונות היינו לאחר מותו אבל בחיי בעלה אין לה כתובה, משום שגם אם מכח הכתובה ותנאי כתובה נאמר שמחלה, עדיין נשאר עיקר הדין שיש לה מזונות בחיי בעלה משום שהיא מעוכבת מחמתו מלהינשא. ורק באלמנותה שהיא אינה "מעוכבת" וכל דין חיוב המזונות הינו רק מדין היותו "תנאי כתובה", אם מחלה על הכתובה הפסידה גם תנאי כתובה שהם המזונות.

ואת סוגיית הגמרא במסכת יבמות (פה, א) ששם משמע שדין המזונות בחיי הבעל הוא מדין "תנאי כתובה" ביאר שהגמ' נקטה טעם זה לרבותא, שיש חיוב מזונות אף במקרה שטרם שהלך הבעל למדינת הים רצה ליתן לה גט והיא לא הסכימה, שבמקרה כזה הרי אין היא "מעוכבת מחמתו" אלא היא לא רצתה, ואע"פ כן מגיע לה מזונות מדין "תנאי כתובה".

על פי שיטתו המחודשת של הנחל יצחק, חיוב המזונות של בעל לאשתו אינו מבוסס על עצם מצב ה"אישות" שבין בעל לאשתו, אלא מושתת על שני יסודות אחרים:

א. היות האישה אגודה ו"מעוכבת" מחמת הבעל מלהינשא לאחר ("הדין הראשי" של מזונות אישה).
ב. חיוב מכח היות המזונות תנאי מ"תנאי כתובה".

ובזה הוא נחלק על שיטת המגיה באבנ"מ הסובר כי חיוב המזונות של בעל לאשתו בכל בני זוג רגילים הוא דין הנובע מעצם מצב האישות ביניהם. וככל שמצב רגיל זה קיים, החיוב הוא חיוב עצמאי שהטילה התורה על כל בעל (או תקנת חכמים לסוברים שהוא מדרבנן) לזון את אשתו כחלק מהותי מדיני הנישואין שבין בעל לאשתו. ורק כאשר מכח דיני האישות לא ניתן לחייב את הבעל, כגון בספק גירושין שיש ספק אם קיימים עתה דיני אישות או שמא היא גרושה ומדיני ספק ממון לא הייתה האישה יכולה להוציא ממון עבור מזונות מבעלה, וכן כגון בגרושה לכהן, שמדיני האישות אין מקום שבעל כזה יתחייב במזונות אשתו שכן "בעמוד והוצא קאי", במקרים אלו נזקקים אנחנו לדין חיוב מזונות מדין "תנאי הכתובה" ומהו אותו דין של תנאי הכתובה – זהו הדין שתקנו חכמים שכל שהאישה מעוכבת מחמתו מלהינשא לאחר ואגודה בבעל, שם תקנו חכמים שיהיה חיוב מזונות מתנאי הכתובה שנאמר בה שהבעל מתחייב במזונות אשתו.

כלומר, יש מחלוקת כפולה בין שתי השיטות הנ"ל. שיטת המגיה על האבנ"מ היא, כי יש ראשית חיוב מזונות הנובע ממצב האישות שבין בעל לאשה ("הדין הראשי"). ויש דין נוסף שגם כאשר אין דיני האישות יכולים לחייב, קיימת תקנת חכמים שכל שהאישה מעוכבת מחמת הבעל מלהינשא לאחר הרי עדיין חייב הבעל במזונותיה והוא הדין המופיע בגמ' של חיוב מזונות מ"תנאי כתובה". ולפי"ז לדבריו, יחול דין מזונות מכח "מעוכבת מחמתו" רק באם עדיין יש לאישה זו כתובה ותנאי כתובה. אבל אם מאיזו סיבה שהיא אישה זו הפסידה כתובה ותנאי כתובה, הרי אין לה מזונות מדין "מעוכבת" שהרי אינה זכאית לתנאי הכתובה.

ואילו לשיטת הנחל יצחק, כל דין מזונות הרגיל בין בעל לאישה ("הדין הראשי") הוא בעצם מכח הדין שכל אישה "מעוכבת מלהינשא לאחר מחמת בעלה". ולפי"ז דין מעוכבת אינו קשור לדיני הכתובה ותנאי הכתובה וגם אם אישה מסוימת אין לה כתובה ותנאי כתובה, עדיין קיים הדין הראשי של מזונות אישה מכח היותה "מעוכבת מחמתו".

הנפ"מ המעשית בין שתי גישות אלו לחיוב המזונות תהיה במקרה שמצד אחד אין האישה נאסרת על בעלה, כך שאין לפנינו כל פגם בדיני האישות שביניהם, אך מצד שני חל עליה דין שהפסידה כתובה ותנאי כתובה. ומקרה זה הוא המקרה שכמותו עומד לדיון לפנינו. דהיינו, אישה שהוכרזה "עוברת על דת" ובעלה יכול לגרשה בע"כ אך כאמור אינו חייב לגרשה שהרי אינה נאסרת עליו. וכן הוא במקרה של "אישה שעשתה מעשה כיעור", שכפי המבואר לעיל לא נאסרה על הבעל, אולם לרמב"ם הפסידה כתובתה ותנאי כתובה.

באופן שהבעל שהגיש תביעת גירושין נגד אשתו אכן רוצה לגרשה. אך הרי שאין כל פגם הילכתי בדיני האישות הרגילים שבין הבעל לאשתו.

לשיטת המגיה על האבנ"מ חל כאן הדין הראשי של מזונות אישה דהיינו דין מזונות מכח דיני האישות. אך לשיטת הנחל יצחק הרי כל הדין הרגיל של חיוב מזונות הבעל במזונות אשתו הוא על בסיס שהיא "מעוכבת מחמתו" והרי במקרה של עוברת על דת או שעשתה מעשה כיעור והבעל רוצה לגרשה, שוב היא אינה "מעוכבת מחמתו", וא"כ אין מקום להשתית את חיוב המזונות על הדין הראשי של מזונות אישה. מה שנותרה א"כ היא, רק האפשרות לחייב את הבעל במסלול של חיוב מזונות מכח "תנאי כתובה", והיות ועסוקים אנו באישה כזו שנפסק עליה שהפסידה כתובה ותנאי כתובה, הרי שוב אין אפשרות לחייב את הבעל במקרה זה על סמך הדין של "תנאי כתובה" שהרי אין לאישה זו תנאי כתובה.

העולה מכך הוא, שלשיטת הנחל יצחק יהיה הבעל פטור ממזונותיה, ולשיטת המגיה על האבנ"מ יהיה חייב במזונותיה מכח הדין הראשי של דיני מזונות אישה.

לפיכך, הגישה האומרת כדבר פשוט, שדין המזונות בעוברת על דת תלוי בדין הכתובה, וכל שיש לה כתובה יש לה מזונות, וכל שאין לה כתובה הפסידה מזונות, כלל לא ברור שגישה זו מוסכמת. ייתכן בהחלט שגם אם הפסידה כתובה עדיין יש לה מזונות. ולעניין זה ראה מחלוקת בין גדולי האחרונים שהבאנו לעיל. ודנו שיש מקום לחייב את הבעל מדין האישות במזונות אשתו ללא קשר עם הכתובה. דהיינו אפילו עם הפסידה כתובה עדיין יש לה מזונות מכח החיוב של הדין הראשי של מזונות, כל אחד על פי טעמו.

ופלא הוא שבפסק דין (תיק רבני תל-אביב 5366/כט, פד"ר ח, עמ' 352; בהרכב הרבנים: ורנר, אזולאי, צימבליסט) כתב הרה"ג חיים צימבליסט שליט"א כדבר פשוט:

"אבל עוברת על דת הרי אינה מפסידה כתובתה בלא התראה, ולכן יש לה כתובה וה"ה מזונות, דמזונות תנאי כתובה הם וכל זמן שיש לה כתובה יש לה גם מזונות."

וכן בפס"ד של ביה"ד הגדול (תיק שכב/129, פד"ר ד, עמ' 358; בהרכב הרבנים: נסים, אלישיב, ז'ולטי) הסיקו:

"דעוברת על דת שלא היה בה התראה, אף שיכול לגרשה בע"כ, לא הפסידה מזונות כל עוד לא גירשה."

וממה שהדגישו שמדובר בעוברת על דת שלא בהתראה, עולה שסוברים דאם הייתה התראה הרי הפסידה כתובתה וגם מזונות. והרי הבאנו בשאלה זו מחלוקת בין הראשונים בסוגיית הגמ' (כתובות נג א) אם בכלל דין המזונות קשור לדין הכתובה. עוד הבאנו, שגם אם יש דין חיוב במזונות אישה משום היות המזונות מ"תנאי כתובה", אבל הרי מלבד דין זה, יש את הדין העיקרי של מזונות, וכפי שנחלקו בטעמו ובהגדרתו, המגיה על האבנ"מ – מהריא"ז ענזיל – והנחל יצחק, ואותו דין ראשי קיים בפועל גם ללא דיני הכתובה. ובפסקי הדין הנ"ל לא הזכירו כלל את הראשונים בסוגיית הגמ' בכתובות ולא את דברי האבנ"מ והמגיה עליו וכן את דברי הנחל יצחק. לפיכך, נראה שההנחה שהניחו באותם פסקי דין נתונה במחלוקת, ואין הדברים פשוטים כפי שנאמרו, ויש בזה נפ"מ למעשה.

אמנם, בנקודה זו יכול להתחיל הדיון אם הבעל יכול למנוע מזונות מאשתו כ"אמצעי לחץ" או כפיה על אשתו להסכים לקבל את הגט, במקרה שנפסק שהבעל יכול לגרשה בע"כ והיא אינה רוצה לקבל את הגט (ומקורות בענין זה הובאו לעיל). אכן, כל זה יכול להיות נדון רק מכאן ולהבא, דהיינו רק לאחר שביה"ד פסק כי היא מחויבת לקבל גט. וא"כ, פעולה זו יכולה להיות מעשית רק לאחר תאריך פסק הדין בענין זה ולא קודם לכן.

שונה בתכלית הוא הדיון העקרוני שנידון לעיל. אם נחליט כאותו צד של הספק, שהאישה הפסידה מזונות כתוצאה מעצם המעשה שעשתה או מחמת הפסד הכתובה, ומשתי סיבות אלו נחליט שהדין הוא שמפסידה האישה את מזונותיה, הרי יש לכך השלכות לא רק ממועד פסק הדין אלא כבר החל מזמן אותו אירוע שהתברר בביה"ד שהביא לכך שאישה זו איבדה מזונותיה, דהיינו למפרע.

שהרי סברה היא, שאם הדין הוא שנותן שהפסידה מזונות אם באופן ישיר ממעשיה או מדין שבמעשיה הפסידה כתובה וממילא הפסידה מזונות, עלינו לומר כי בעצם הפסידה את זכותה למזונות החל מרגע שעשתה מעשיה אלו.

בית הדין עשה בפועל את הבירור של העובדות רק לאחר זמן. אבל הרי כשנתבררו הדברים, נתברר כי האישה עשתה מעשה מסוים, נניח לפני שנה, ומאז היא כבר "עוברת על דת" או "אישה שעשתה מעשה כיעור", וממילא יהא דינה להפסיד את כתובתה או את מזונותיה החל ממועד מעשיה.

מזונות "עוברת על דת" ו"עשתה מעשה כיעור" – סיכום הדיון
א. לא נמצא מקור בגמרא או בראשונים לדיון בשאלה אם עצם עשיית המעשה של "עוברת על דת" או "מעשה כיעור" יש בו סיבה ישירה כדי להפסיד לאישה את מזונותיה. לכן אין לפטור את הבעל ממזונות על בסיס זה.
ב. אין מקום לפטור את הבעל ממזונות "עוברת על דת" על בסיס איסור האישה לבעל, שהרי "עוברת על דת" אינה נאסרת על בעלה.
ג. מפשטות דברי הראשונים והשו"ע עולה כי מי שעשתה מעשה כיעור אינה נאסרת על בעלה. אמנם, יש שחלקו על כך וכתבו שהיא נאסרת. מאחר שהדבר עדיין בספק, אין להוציא מהבעל למזונות אשה זו.
ד. קיימת מחלוקת ראשונים לגבי מצב שבו נפסק על אישה שהפסידה כתובתה, אם הפסד המזונות נגרר אחר דין הכתובה או שהינו חיוב עצמאי שאינו נגרר אחר הכתובה.
ה. האחרונים חידשו שיש שני בסיסים לחיוב הבעל במזונות אשתו. האחד, הוא הדין הראשי והעיקרי, והשני נוסף לו והוא מהיות המזונות חלק מ"תנאי הכתובה".
ו. אולם נחלקו גדולי האחרונים, במהות יסוד חיוב מזונות של הבעל לאשתו. לגבי הדין הראשי העיקרי נחלקו אם בסיסו הוא מעצם דין ה"אישות" שבין בעל לאשתו, או שאין דין ה"אישות" מחייב במזונות, אלא שהדין הראשי מבוסס על היות כל אישה "מעוכבת מחמת הבעל מלהינשא".
ז. עוד נחלקו האחרונים מהו אותו דין נוסף של מזונות מכח "תנאי כתובה". לדעה אחת, הוא תנאי המבוסס על היות האישה "מעוכבת מלהינשא". לדעה אחרת, זוהי התחייבות נוספת כשאר תנאי הכתובה. הנפקא מינה תהיה במקרה בו הבעל מוכן ורוצה לגרש את אשתו, כך שהיא אינה בגדר "מעוכבת", ותתעורר השאלה אם עדיין יש חיוב המבוסס על עיקר דין האישות שאינו קשור לדיני כתובה.

מזונות "עוברת על דת" ו"עשתה מעשה כיעור" – מסקנות
לא נמצא מקור לומר כי עצם מעשי האישה של היותה עוברת על דת יהיה בו כדי להפסידה כתובתה.

לגבי מי שעשתה מעשה כיעור, לכאורה הדבר יהא תלוי אם כתוצאה ממעשיה נאסרה האישה על בעלה. הדעה המקובלת היא שאינה נאסרת. אולם קיימת דעה שהאישה נאסרת. בהתאם לכך לא נוכל להוציא ממון מהבעל עבור מזונות שכן הוא ספק ממון.

האם להפסד כתובה יש השלכה על הפסד המזונות?

ראשית, יהיה עלינו לקבוע אם הפסידה כתובה. עוברת על דת ולא הייתה התראה אך מדובר במעשה שידוע שהוא אסור, יש לדון אם בדבר ידוע יש צורך בהתראה. הבאנו בזה מחלוקת גם בין הראשונים (ריא"ז והמרדכי מול הרשב"א) וגם בין האחרונים (השבות יעקב מול הנודע ביהודה). לגבי מי שעשתה מעשה כיעור, הדבר תלוי במחלוקת ראשונים אם בכלל הפסידה כתובה (הרמב"ם מול הרשב"א). גם לצד זה שהפסידה כתובה, הבאנו מחלוקת ראשונים ושתי דעות בשו"ע אם יש לכך השלכה על מזונות. וגם לצד זה שיש לכך השלכה, הבאנו מחלוקת אחרונים אם קיים דין נוסף מעצם דיני האישות המטיל על הבעל חיוב מזונות לאשתו גם ללא דיני הכתובה.

בפועל לפנינו כמה ספקות וספק ספקות אם הבעל חייב במזונות אשתו שעברה על דת או שעשתה מעשה כיעור.

הדין בזה הוא, שאם בתביעת מזונות שהגישה האישה נגד בעלה עסקינן, הרי שמכוח ספק לא נוכל להוציא מהבעל, ככל ספק ממון. אולם כשהתמונה תהיה הפוכה והבעל הוא שמגיש תביעה להחזרת המזונות ששילם לאשתו ועתה נתברר שכבר לפני זמן היא הייתה "עוברת על דת" או ש"עשתה מעשה כיעור", כאן האישה היא מוחזקת בממון ולא נוכל הוציא ממנה מספק.

על פי האמור, פוסק ביה"ד:
א. תביעת הגירושין
על סמך העדויות שהיו לפני ביה"ד, וכן על פי הודאת האישה ואישורה על המעשים שעשתה, ביה"ד קובע כי הוכח לפני ביה"ד על פי כל כללי הראיות הנדרשות בהלכה כי האישה היא בגדר אישה שעשתה "מעשה כיעור" וכן "עוברת על דת".
ביה"ד מחייב את האישה בקבלת גט פיטורין עקב הקביעה כי האישה היא בגדר מי שעשתה "מעשי כיעור" וכן "עוברת על דת".
ב. הכתובה
בהתאם לאמור לעיל, אין מקום לחייב את הבעל בתשלום הכתובה.
ג. מזונות
ממועד פס"ד זה אין מקום לחייב את הבעל במזונות האישה. פסק הדין למזונות שניתן בעבר ע"י ביה"ד, בתאריך 21.06.2011, מבוטל בזאת.
ד. תביעת הבעל להחזר כספי המזונות ששילם בעבר נדחית מכוח כללי ספק ממון.
הרב אליהו הישריק – דיין
מצטרף למסקנות.
הרב שמעון מלכה – אב"ד
ראיתי את מה שכתב עמיתי, ואני מצטרף למסקנות פסק הדין.
הרב זבדיה כהן – דיין
ניתן ביום י"ד במרחשון התשע"ג (30/10/2012).