השאלה שבפנינו היא, האם מוסמך בית הדין לדון בתביעת האב להפחתת המזונות שנפסקו לבנו על פי הסכם גירושין.

האב-התובע והאם-נתבעת מספר 2, חתמו על הסכם גירושין ביום 17.8.00, אשר אושר וקיבל תוקף בבית הדין הרבני ביום כ"א אב תש"ס (22.8.00).

על פי סעיף 5 להסכם התחייב האב למזונות הנתבע 2, שהיה אז תינוק בן שלושה חודשים, סך של 2000 ₪ לחודש. כן התחייב האב לשלם מחצית ההוצאות הרפואיות אשר אינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי, מחצית עלות ביטוח משלים, וכן 500 ₪ בתחילת כל שנת לימודים בבית ספר.

בסמוך לעריכת הגט בין בני הזוג, עזב האב-התובע את ישראל ומאז הוא מתגורר בצרפת.

ביום י"ז כסלו תשס"ג הגיש האב את התביעה בה הוא תובע את בנו, הוא נתבע מס' 1, וכן את אמו, להפחתת המזונות. בתביעתו הוא מעלה שורה של טענות, אשר בגינן מבקש הוא את בית הדין להורות על הקטנת מזונות הקטין והעמדתם על סך של 100 יורו לחודש כערכם בשקלים.

ביום 9.12.02 הגישה האם לבית הדין כתב הגנה, בו היא משיבה אחת לאחת לכל טענות התובע, ומעלה תביעות נגדיות, ביניהן מבקשת היא להגדיל את סמכום המזונות ל-2500 ₪ בחודש. אף שכתב ההגנה מפורט מאד, הוא לא הוגש באמצעות עורך-דין.

בכתב ההגנה האמור, לא נטענה כל טענת חוסר סמכות. גם בדיון שהתקיים בבית הדין ביום ג' שבט תשס"ג (6.1.03), לא נטענה טענת חוסר סמכות, ואף לא בפניית האם לבית הדין ביום בבקשה בכתב מאותו יום, לאחר הדיון.

ביום 11.2.03 הוגשה על ידי ב"כ הנתבעים בקשה בכתב למחיקת התביעה מחוסר סמכות. בנימוקיה כותבת באת-כוח הנתבעים כי לא ניתנה הסכמה לסמכות בית הדין על ידי הורי הילד בשם הקטין לדון בתיק זה, וכי הקטין לא היה צד להליך אישור ההסכם שהתנהל בבית הדין, וענין מזונותיו לא נידון לגופו.

בדיון שהתקיים ביום י"ז אדר א' תשס"ג (19.2.03) הוסיפה באת-כוח הנתבעים כי בדיון הקודם לא היתה האשה מיוצגת וטרם התקיים דיון לגופו של ענין, וכתב הגנה אינו תביעה. בתגובה משיבה ב"כ האב כי כתב ההגנה ניתן גם בשם הקטין, יש שם תשובות לגופו של ענין, ומשהתבקשה שם הגדלת מזונות הקטין הרי היא פונה בשם הקטין.

בדיון בענין הסמכות שהתקיים ביום ט"ו כסלו תשס"ד (10.12.03), אמרה ב"כ הנתבעים, כי כתב ההגנה הוגש בשם האשה בלבד ולא בשם הקטין, ואין הסכמה מפורשת לסמכות בית הדין. היא הוסיפה כי בסעיף 24 לכתב ההגנה אמרה האם שהיות והיא לא מתפרנסת מספיק אז היא תובעת בשמה את הגדלת המזונות.

ב"כ הצדדים הביאו אסמכתאות משפטיות לכאן ולכאן, ועתה הגיעה עת ההכרעה.

אכן, הילד לא היה צד להסכם הגירושין, ועל פי פסיקת בית המשפט העליון, אין האמור שם מחייב את הילד. אך אין חולק, כי הסכם בין הורים שעניינו מזונות ילד קושר את ההורים עצמם. דברים אלו עולים במפורש, בין היתר, מן האסמכתא שהביאה ב"כ הנתבעים מפסק הדין בע"א 16/98 מאיר נ' מאיר ואח', אשר ציטט את דברי השופט זוסמן בענין שרגאי (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי פ"ד כג(2) 171, 176). גם בבג"ץ 2898/03 פלוניות נ' בית הדין הרבני הגדול, שניתן רק לאחרונה, ביום כ"ז בטבת התשס"ד (21.1.2004), נאמר (בסוף פיסקה 9 לפסק הדין):

"יודגש כי בעובדה שהקטין אינו כבול להסכם שבין ההורים כאשר לא התקיימו התנאים שפורטו לעיל, ומכך שהקטין רשאי להגיש תביעה נפרדת באמצעות אחד מהוריו כאפוטרופסו הטבעי, אין להסיק כי ההורה עצמו אינו מחוייב על-פי ההסכם."

לפיכך, ברור הוא שלכל הפחות במישור היחסים שבין ההורים, כאפוטרופסים של הקטין, ההסכם מחייב.

על פי הפסיקה, טענת חוסר סמכות יש להעלות בהזדמנות הראשונה. מאחר ובכתב ההגנה נכנסה האם לגופו של ענין מבלי להעלות טענת חוסר סמכות, נחשבת היא כמי שהסכימה מכללא לסמכותו של בית הדין לדון בתביעה להפחתת המזונות. הסכמה לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, די שתינתן מכללא. יש גם לזכור כי פסק דין למזונות הינו מעיקרו צופה פני עתיד, ובעיקרון הערכאה שנתנה את פסק הדין היא המוסמכת לשנותה עקב שינוי נסיבות. לענין זה ראו בג"צ 6103/93, סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח (4), 591, 613:

"...עקרון הסמכות הנמשכת נועד - מעיקרו - להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, וזאת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. החלטות בנושאים של מזונות והחזקת ילדים - על-פי עצם טיבן - נתונות הן לשינוי, אשר-על-כן זכות הפניה לבית המשפט לשינויין (LIBERTY TO APPLY) טבועה בהן-עצמן. באה ההלכה וקבעה, כי תביעה לשינוי תעלה ותבוא (בכפוף ליוצאים שאינם לענייננו) לפני אותה ערכאת שיפוט שנתנה את ההחלטה המקורית. ראה, למשל: פרשת ג'ראח, עמ' 2627; פרשת הויזמן, עמ' 1147; פרשת בראור, עמ' 237; פרשת גולדפרב, עמ' 259; ע"א 336/68 לויץ נ' לויץ פ"ד כב (2) 944, 949; ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר פ"ד לו (4) 757, 763-762; ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד לא(1) 11 ,7; ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה פ"ד לו (3) 187, 189-188."

אך עדיין, השאלה היא האם יש לראות את כתב ההגנה כמו שהוגש גם בשם הקטין, ומשכך יש לראות בכך כהסכמה של הקטין לסמכותו של בית הדין לדון בשאלת מזונותיו.

לאחר ששקלנו את הענין, הגענו למסקנה כי יש להשיב על השאלה בחיוב.

אמנם, שאלת חוסר ייצוג של בעל דין בענייני משפחה היא שאלה נכבדה. ראו: רע"א 6810/97 יהודית בן שושן נ' רוברט בן שושן פ"ד נא(5), 375. אולם, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. במקרה דנן, מדובר באם שהינה אשה משכילה, בעלת שפה רהוטה, אשר השכילה להציג את טענותיה בטעם רב, דבר דבור על אופניו. האם טופלה כבר בעבר על ידי באת-כוחה הנוכחית (כפי שעולה מסעיף 5 להסכם הגירושין), ואף היה לה שיג ושיח עם הלשכה המשפטית של ארגון הנשים ויצ"ו בענין המזונות, עוד קודם להגשת כתב התביעה הנוכחי. על רקע האמור, ומקריאת כתב ההגנה, ניתן להסיק, כי בחירתה לפנות בעצמה לבית הדין, ולא באמצעות עורך-דין, נעשתה תוך מודעות עצמית ברורה. בנסיבות אלו, מדובר בהכרעה אוטונומית של האשה, אשר היא נתפסת עליה, אף שלא היתה מיוצגת על ידי עורך-דין.

על פי תקנות הדיון רשאי נתבע להגיש תביעת-נגד במהלך הדיון, אף ללא הגשת כתב תביעה בתיק נפרד, ובית הדין ידון בתביעה הנגדית, אלא אם כן הורה במפורש אחרת. אם כך, ודאי הוא שכאשר תביעת הנגד מוגשת בכתב - אף במסגרת כתב ההגנה - שבית הדין מוסמך לדון בתביעה הנגדית.

הגשת תביעת מזונות עבור קטין לאחר גירושין בבית הדין הרבני, משמעה תביעה בשם הקטין. המצב המשפטי בענין זה נסקר לאחרונה בפירוט רב על ידי בית הדין הרבני האזורי ברחובות, בהחלטה מיום ג' שבט תשס"ד (26.1.2004) בתיק 4930/סג, ודבריהם מובאים להלן.

כאשר אשה נשואה תובעת מזונות ובגדרם היא תובעת מזונות לילדיה, ניתן לראות בתביעת המזונות עבור הילדים, כחלק מתביעת האשה למזונותיה. ילדים קטנים הינם "טפלים" לאימותיהם ותלויים בהן (ראו חולין י"ח, א: "ליעיינו רבה במלתיה, דתלו ביה טפלי". וראו רש"י שם: "טפלי: בנים קטנים תלויים עליו לזון וצריך להשתכר. טפלא תרגום של טף"), סביר להניח כי אשה תחסוך מפיה כדי להאכיל את ילדיה הקטנים. לפיכך, תשלום מזונות לאשה בלבד, מבלי להתחשב בצורכי ילדיה הקטינים, יכול שלא יהיה בו כדי סיפוק מזונות האשה עצמה.

וכבר ידועה שיטת הר"ן בכתובות (כ"ח:), שכתב בזה"ל:

"נראה לי דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים, דווקא כשאימם קיימת ומדין מזונות אימם נגעו בה, שכיון שהם נגררים אחריה אי אפשר להעמיד עצמה שלא תיזון אותם, אבל כשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהם".

ויש שדייקו כן גם מדברי עמוד ההוראה הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מה' אישות הי"ד, "כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים", עכ"ל. עיין מש"כ בזה המגיה במל"מ (הוא ניהו רבה הגאון רבי יעקב כולי זצ"ל, מחבר ס' מעם לועז), ובב"ח בסי' ע"א ובאבני מילואים סי' ע"א סק"א ובישכיל עבדי ח"ז סי' י"ג.

וראה גם מה שהוסיף וחידש בשו"ת אגרות משה חלק אה"ע א' סימן קו, לאחר שחיזק שיטת הר"ן ופסק כמותה לדינא, הוסיף בזה"ל:

"וגם נלע"ד ברור לפ"ז דבר חדש שאם האם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר מבני שש ברצון האב יתחייב לזון גם בניו דלא גרעי מארחי ופרחי כיון שדרים אצלה והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה ואין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בנ"א שדרים כולם יחד חייב האב במזונות בניו מצד דין חיוב מזונות אשתו. ונמצא שאף מה שנתן לה עבור מזונות הגדולים נמי הוא מדין מזונות שלה ושייך המותר לה כדבארתי"

מבואר מדברי ה"אגרות משה" שיש בסיס רחב לראות תביעה למזונות ילדים, אף הגדולים מגיל שש, שמוגשת בד בבד עם תביעה למזונות אשה, כחלק אינטגרלי של מזונות האשה. היות והבעל חייב במזונות אשתו, חייב הוא להשיב יציאותיה למזונות ילדיה, כחלק מחיוב מזונות אשתו. אמנם, אמת הדבר דאין דברי הר"ן מוסכמים להלכה, ודייקו כן מדברי הרא"ש והריב"ש המובאים ביתה יוסף בס"ס ע"א, דחייב לזון בנו הנולד מן הפנויה, אע"פ שאינו חייב לזון אימו. ומרן השו"ע פסק את דבריהם להלכה (סי' ע"א ס"ד). דמוכח, שמזונות הבנים לא מדין מזונות אימם נגעו בה, דלא כמש"כ הר"ן. וכ"כ בד"מ (שם אות א') והח"מ וב"ש (סק"א). ועיין בכל זה באוצה"פ סי' ע"א ס"א סקי"ג ומשם בארה. אכן, אין אנו עוסקים כאן, בגדרי היקף החיוב למזונות ילדים, כאשר הם נתבעים יחד עם מזונות האשה; זהו ענין לדיון נפרד.

לא כך הוא, כאשר מדובר בתביעת אם למזונות ילדיה, בשעה שאין היא נשואה לאבי הילדים. במקרה כזה, לא מוטל על האב כל חיוב ישיר של האב כלפי האם. לפיכך, אין לאם עצמה כל עילת תביעה, מדין מזונות, כלפי אבי הילדים. זכותה של האם להגיש תביעה בענין זה, נובעת אך ורק בתורת אפוטרופא על הילדים. ממילא, התייצבותה בבית הדין, וכל כתב תביעה או מסמך אחר המוגש על ידי האם בתביעה שכזו, מוגש בשם הילדים.

אמנם ב-ע"א 516/83 צבי גולדפרב נ' אילן גולדפרב ו-2 אח' פ"ד לח(3), 671, 667, נאמר:

"...כפי שצוין בע"א 591/81, בעמ' 453 כבר "נפסק פעמים רבות (ראה: בר"ע 120/69; ע"א 109/75; ע"א 404/70 וע"א 756/77), כי תביעה, המוגשת על-ידי אם למזונות ילד. הינה תביעתה של האם להשבת המזונות, אשר היא מוציאה על הילד. תביעת הילד עצמו למזונותיו מאופינת בכך, שהילד מופיע כתובע והאם כאפוטרופא שלו". וכפי שכבר צוין, לא הופיע המשיב 1 כתובע בתביעה בבית הדין הרבני."

אולם, במה דברים אמורים, בתביעה למזונות ילדים המוגשת לבית הדין הרבני, בטרם הגירושין, במסגרת תביעת מזונות של האשה על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, או באמצעות כריכת ענין המזונות לתביעת הגירושין על פי סעיף 3 לאותו חוק. לעומת זאת, תביעה למזונות ילדים המוגשת לבית דין רבני לאחר הגירושין, אף אם פורמלית מופיעה האם כתובעת, יש לראותה כתביעה של הילדים. בית המשפט העליון אישר זאת מספר פעמים. ראו: ע"א 21/83 רויטל גבאי נ' דוד גבאי פ"ד לח(2), 54, דברי הנשיא שמגר:

"1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר- שבע, לפיה נדחתה על הסף תביעת המערערת למזונות, שהוגשה נגד המשיב.
2. לא מצאתי יסוד לערעור זה. בית המשפט קמא עיגן החלטתו בפסק- דינו של בית-משפט זה בהמ' 322/64, ואין לגלות בכך פגם: הסכם הגירושין בין האם לאב אמנם לא חסם דרכה של הקטינה, בעת שהיא באה לדרוש מזונותיה מאביה, אך משפנתה לבית הדין הרבני - ופניית האם הייתה על-פי תוכנה ומהותה תביעה בשם הבת - הרי אינה יכולה לשוב ולפנות באותו עניין ממש לבית המשפט המחוזי."

וראו שם, דברי השופט דב לוין:

מעיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני ומההחלטה שניתנה בתביעת המזונות, אשר הוגשה על-ידי האם, ברור, שהתביעה היא תביעת מזונות ותביעתה של הקטינה. אין זו תביעה, שנכרכה בהסכם הגירושין שבין ההורים, אלא תביעה מאוחרת יותר בשיעור המזונות, אשר יש לשלם עבור הקטינה, אין זה משנה, אם כבעלת דין צוינה האם ולא צוינה הקטינה על-ידי האם, שהרי ברור מכתב התביעה, כי עילתה במזונות הבלתי מספיקים, שהאב משלם לבתו הקטינה.

דברים אלו אושרו ב-ע"א 386/91 חנה לאה שפירא, קטינה ואח' נ' חנוך שפירא פ"ד מה(4), 89, 91:

"הנני סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי בדין יסודה.

הסכם הגירושין - שנערך בפני בית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין - תיאר, לפחות, לכאורה, תהליך של מתן דעת נפרד ומיוחד שהוקדש לבחינתם של צרכי הקטינים (ע"א 411/76, שר נ. שר, פד"י ל"ב(1) 449.

אם נפל בשעתו פגם בכל הנוגע לדיון בצרכי הילדים בעת הדיון בהסכם הגירושין (ע"א 516/83, גולדפרב נ. גולדפרב, פד"י ל"ח(667 ,(3), ודבר זה לא נתברר עובר למתן התוקף להסכם הגירושין, יכולה היתה להיווצר תשתית לפניית הקטינים לבית משפט אזרחי; אולם, הם פנו בתביעתם הנוספת (שלב ב') גם כן לבית הדין הרבני אשר קנה בשלב האמור, אליבא דכולי עלמא, סמכות לדון בעניין בהסכמת כל הנוגעים בדבר (ע"א 21/83, גבאי נ. גבאי, פד"י ל"ח (2), 54)."

וראו פסק דין מלפני ימים רבים, בבג"צ 170/56 רחמני נ' רחמני פד"י י"א 247, 250, בו קובע מ"מ הנשיא חשין:

"בין אם תובעת המבקשת את המזונות בשמה היא ובין אם בשם הקטינה, מזונות לקטינה היא תובעת ולא לעצמה".

וראו גם ע"א 153/87 רפאל יצחקוב, קטין ו-2 אח' נ' יעקב יצחקוב, תק-על 88 (1), 247:

"בפסק הדין בהסכמה קבע בית הדין, בין היתר, כי "בית הדין ידון בכל עת בענין החזקת הילדים ומזונותיהם אם תוגש בפניו בקשה לכך".

ביום 25.7.85, אחרי סידור הגט, שבה ופנתה האם לבית הדין הרבני ותבעה הגדלת המזונות. תביעה זו, אחרי מתן הגט לא היתה תביעת האישה שלא היתה זכאית יותר לתשלום כלשהו מן האב ממנו נתגרשה, אלא תביעה בשם הילדים וכך גם נוסחה באופן ברור מהות התביעה ובקשת הסעד. בית הדין הגדיל את המזונות לכדי 200,000 שקל (ישנים) שהוצמדו לתוספת היוקר.

ב-1986 נדרשה שוב הגדלה של המזונות, אך הפעם הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי, ומן הבחינה העניינית לא היה בפני בית המשפט אלא ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני.

בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי שסבר שהענין הוא בסמכותו של בית הדין הרבני על יסוד עיקרון המשכיות הדיון. אין צריך לומר שההתרוצצות מערכאה לערכאה כדי לנהל דיון כפול, אינה צריכה לזכות בעידודו של בית המשפט. אם האשה סברה שהסכום שנפסק לה בבית הדין האיזורי היה נמוך מדי או כי הענין לא נבחן כנדרש וכראוי, יכולה היתה לערער, בשעתו, לבית הדין הרבני הגדול או לפנות מחדש לבית הדין האיזורי, אך אין לטפח, כאמור, כפל הפנייה לערכאה הרבנית ולערכאה האזרחית, באותו ענין ממש.

הערעור נדחה."

עד כאן מהחלטת בית הדין הרבני ברחובות.

משהגענו למסקנה כי התביעה להגדלת המזונות אשר במסגרת כתב ההגנה, הוגשה בשם הקטין, אף שפורמלית אין הוא מצויין שם כבעל דין, הרי ברור שכתב ההגנה כולו הוגש גם בשמו, בתשובה לתביעת האב נגדו בענין מזונותיו.

התוצאה היא, שבית הדין מוסמך במקרה דנן לדון בתביעה להפחתת המזונות, הן במישור היחסים שבין שני ההורים כאפוטרופסים, והן במישור היחסים שבין האב לבין הקטין עצמו.

ניתן לפרסם החלטה זו ללא שמות הצדדים.

ניתנה היום, ל' שבט תשס"ד (22.02.2004).

(-) שמואל פופוביץ - אב"ד          (-) משה אוחנונה - דיין          (-) דוד מלכא - דיין

העתק מתאים למקור

הרב משה הלוי
המזכיר הראשי