לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 12.1.12 אשר קבע כי הבעל חייב לגרש את אשתו.

פסק הדין האמור ניתן לדעת הרוב. לדעת המיעוט אין מקום כלל לחייב בגט.

עיקרי העובדות הובאו בארוכה בנימוקי פסק הדין שניתנו על ידי הרוב והמיעוט בבית הדין האזורי ומאחר שבעיקרי העובדות אין מחלוקת אלא בפרשנות המתבקשת מהם לא נאריך בתיאור העובדתי של התיק שלפנינו.

עיקרם של דברים:
הצדדים נישאו לפני כחמש שנים כאשר הבעל היה תושב ארצות הברית שהיה מצוי בארץ. בעת היכרותו עם האשה ציין הבעל כי הוא "נמצא עם רגל וחצי בארץ". בפועל הצדדים התחתנו בארץ ועברו לגור בארצות הברית. לטעמה של האשה היה מעבר זה לתקופה קצובה כדי לאפשר לבעל לחסל את עסקיו שם, ולדברי הבעל מדובר היה במעבר לטווח זמן ארוך יותר.

בחודש אוקטובר 2008 נולד לצדדים בנם [...], ובהקשר זה הגיעה אם האשה מישראל לארה"ב כדי לסייע ביד בתה. היחסים בין הבעל לבין האם לא היו שפירים זה מכבר על רקע טענות הבעל כי זו לקחה כספים שהתקבלו עבור בני הזוג ועשתה בהם שימוש ללא רשות. האם שהתה בדירת הצדדים למשך מספר שבועות, ועל רקע זה באו הדברים לכלל פיצוץ – הבעל גירש את האם מהבית וזו נאלצה לכתת רגליה ולמצוא מקום שהייה אחר.

לעניין זה יש לציין כי גם הבעל הביא במיוחד את אביו מהארץ כדי לכבד אותו בסנדקאות בברית של הבן, ומנגד הזמינה אם האשה את הרב פינטו לשמש בתור סנדק. גם לאירוע זה הייתה תרומה לא קטנה ליחסים העכורים ששררו בין האם לבעל.

זמן מועט לאחר אירועים אלו לקה אבי האשה בלבו, והאשה רצתה לטוס לארץ כדי לבקרו. הבעל התנגד לכך בשל אי-רצונו כי הקטין יטוס, וסוף דבר לא טסה האשה לארץ. ככל הנראה, לאירוע זה הייתה השפעה מכריעה על רצונה של האשה לעזוב את הבעל בצורה סופית.

ביום 17.12.08 טס הבעל לרגל עסקיו והאשה לקחה את הבן וטסה לארץ.

ביום 23.12.08 הגישה האשה תביעת גירושין לבית הדין האזורי באשדוד. בכתב תביעתה מציינת היא כי התביעה מוגשת מאחר והבעל התחייב לפניה כי יחזור לגור בארץ ומאחר שלא אפשר לה לחזור ולבקר את אביה החולה. מכאן, לטעמה, נישואיה בגדר מקח טעות והבעל מאוס עליה מכול וכול.

מכאן והלאה התנהלו ההליכים לפני בית הדין בשני מישורים: מחד גיסא תביעת הגירושין ומנגד התביעה שהתנהלה בעניין משמורת הילד והסדרי הראיה. בשני מישורים אלו נפתחו תיקים רבים לפני בית הדין והריב בין הצדדים החמיר והלך. בית הדין האזורי פסק בהתאם להמלצת פקידת הסעד כי מאחר שהצדדים אינם מסוגלים להסתדר האחד עם השני הרי שלא ניתן לאפשר משמורת משותפת, ומשמורת הילד נקבעה אצל האם.

אין צורך בפירוט כל ההליכים לפני בית הדין, והחשוב לעניינו הוא כי ביום 12.1.12 ניתן על ידי בית הדין האזורי בדעת רוב פסק דין המחייב את הבעל לגרש את האשה.

אליבא דדעת הרוב יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו מאחר שהבעל הינו קשה ושתלטן ואין האשה יכולה לחיות עם אדם שכזה ומאחר וכן נחשב הדבר כמאיסות בטענה מבוררת, והוסיפו וקבעו כי יש להחיל כאן את דברי התשב"ץ שפסק כי במקום צער גדול ומוכח יש מקום לחייב ולכפות.

בנוסף יש להחיל כאן את תשובת הרא"ש כי במקום שעשה הבעל שלא כהוגן הרי שיש לסמוך על דעת הכופין לגרש בטענת מאיס עלי. לדברי דעת הרוב הטעה הבעל את האשה בנוגע לכוונתו לגור בארץ, ולא סיפר על הסתבכותו בפלילים בעבר.

בנוסף לכך כתבו בדעת הרוב כי ניתן להחיל כאן את דינו של רבינו ירוחם הפוסק כי במקום ששני צדדים מורדים זה בזה יש לכוף ולגרש לאחר שנים עשר חודש, ולדבריהם הבעל אינו באמת חפץ באשה והתנהלותו מולה מוכיחה כי אמנם גם הוא מצדו מאס בה.

מנגד, דעת המיעוט אינה מקבלת את חיוב הגט כלל. לדעת דיין המיעוט אין להקיש מהתנהלות הבעל במסגרת תביעות משפטיות לצורת התנהלותו בחיי הנישואין, ומבחינה של חיי הנישואין אין ללמוד על סבל שהיה מנת חלקה של האשה. האשה שלחה מיילים רבים לידידים שמהם יש להסיק כי הייתה מרוצה בחיי הנישואין, ומשכך נראה לדעת המיעוט כי יש לתלות את האשם בפיצוץ בין הצדדים באם האשה אשר שידלה את בתה להיפרד מהבעל, ומכאן כי הדימוי שעשו דייני הרוב לדברי התשב"ץ בטעות יסודו, שכן אין מדובר כלל על איש "קשה הרבה", ודאי לא כזה שעקב הנישואין "שנאה את החיים".

דעת המיעוט גם אינה מקבלת את ההשוואה לתשובת הרא"ש שכן בנידון שלפנינו לא הטעה הבעל את האשה בעניין ההליכה ונחלקו רק לגבי עיתוי החזרה, כך או כך הרי הבעל מוכן היום להתחייב לגור בארץ.

דעת המיעוט גם דוחה את ההשוואה לדברי רבינו ירוחם שכן הבעל מצידו לא מרד באשתו כלל ואין להסיק מהתנהלותו במסגרת המשפטית לרצונו האמתי והכן לחזור לשלום-בית.

כאמור, הבעל מערער על פסק דין זה לפנינו. טרם נבוא לשלב הדיון נציין כי הצענו לצדדים מספר הצעות פשרה בניסיון להביא אותם לידי גירושין וסיום הסכסוך. אכן בסופו של דבר הבעל מסכים לגרש אלא שהוא מתנה זאת בכך שתהיה משמורת משותפת בנוגע לילד. האשה מצידה גילתה הסכמה לעניין זה, והסיבה שהדברים לא באו על סיומם טמונה בהתעקשות מיותרת על דקדוקים הנוגעים להחזקת הילד והגדרות המשמורת המשותפת.

נדרשת אם כן הכרעה לגופם של דברים.

עברנו בעיון על המסמכים שבתיק ועל החומר שהגישו הצדדים ונראה כי קיים קושי לקבל חלק מהטענות של דעת הרוב בבית הדין האזורי – כך הקביעה כי יש לדמות את הנידון שלפנינו לדברי התשב"ץ, וכך ההשוואה לדינו של רבינו ירוחם.

דברי התשב"ץ איירי באדם שהכול יודעים בו שהוא קשה הרבה, ואינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, ושהיה מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים. גם אם נקבל את הנחת בית הדין האזורי כי מדובר בבעל שתלטן עדיין אין הדברים מגיעים לדרגת "אשה השונאת את החיים" מחמת כן. אדרבא, מתכתובת המיילים שצורפו לתיק עולה כי האשה הביעה בפני חברותיה שביעות רצון מהחיים בצורה כללית. גם אם אין במיילים אלו כדי לשקף את התמונה המלאה הרי שניתן להסיק כי לא הגיעה האשה לדרגה של אחת השונאת את החיים. כמו כן, נידונו של התשב"ץ מדבר על מצב שבו יודעים אנו כי הבעל איש קשה הרבה ויודעים אנו גם כי נוהג זה לצער אותה ולריב אתה. דברים אלו אינם ברורים במקרה שלפנינו. כאמור, הם אף אינם מקבלים חיזוק מתכתובת המיילים הנמצאת בתיק.

גם את דברי רבינו ירוחם קשה לשייך למקרה שלפנינו. דברים אלו עוסקים במצב שבו האשה טוענת כנגד הבעל כי אינה חפצה בו והלה מנגד טוען כי גם הוא אינו רוצה בה. בית הדין האזורי קבע כי בעצם הבעל אינו רוצה בשלום-בית על רקע התנהלותו המשפטית כלפי האשה. לעניין זה נאמר כי מעיון בתיק לא מצאנו ביסוס לדברים אלו. אין לנו ספק כי הבעל היה מעוניין מלכתחילה ובמשך זמן רב לקיים שלום-בית עם האשה. אכן אין בהתנהלותו המשפטית כדי להוכיח על אי-רצונו בשלום-בית. אמנם ייתכן כי אילו היה הבעל נוקט בקו פחות נוקשה מתחילת ההליך הרי שהריב בין הצדדים לא היה מתפתח לממדיו הנוכחיים, אלא שאין מכאן להסיק כי לא היה כוונת הבעל באמת ובתמים לשלום-בית אילו הייתה האשה מוכנה לכך. משכך אין כאן מקום להלכת רבינו ירוחם שנאמרה במקום בו הבעל והאשה כאחד מורדים זה על זה.

גם את ההשוואה לאדם שהטעה אשה וקידשה המובאת בדברי הרא"ש קשה לקבל, וזאת הן מצד מה שלא ידעה האשה על עברו הנטען של הבעל והן מצד הליכתם לגור בארצות הברית. עבר זה הנטען כלפי הבעל מוכחש על ידו, ואף אם הוא נכון הרי מדובר במעידה שקרתה בעבר הרחוק ואין בה כדי להשפיע על חיי הנישואין או על מצבו של הבעל כפי שהוא כיום. גם הוויכוח בין הצדדים בנוגע לזמן שהוסכם עליו כי יישארו בארצות הברית אין מקומו לכאן כאשר ברור כי סיום זמן זה טרם הגיע לכל הדעות, וכאשר מאוד ייתכן כי אילולי המפריעים האחרים שקרו ביניהם לא היה עולה הנושא לדיון כלל והצדדים היו מוצאים את דרכם ומקומם בהחלטה משותפת.

השאלה אם כן שנותרה לדיון היא טענת האשה כי הבעל מאוס הוא עליה. כפי שכתבנו קודם, ברור שלכלל דברי התשב"ץ לא הגענו שכן לא מדובר באדם שהכול יודעים בו שהוא קשה הרבה, ואין מדובר על אשה ששנאה את החיים. אלא שעדיין אין בכך לקבוע כי אשה זו לא מאסה בבעל.

לטענת האשה, היא לא יכולה הייתה להמשיך בחייה עם הבעל שכן מדובר באדם כוחני ושתלטן אשר כל דבר היה צריך להתנהל על פי רצונו, וכתוצאה – כך היא מתארת – כדי להימנע מוויכוחים נאלצה לוותר פעם אחר פעם לתכתיביו של הבעל.

מאידך גיסא, הבעל מכחיש דברים אלו. לסימוכין לדבריו הביא עדים שהעידו על הקשר הנחזה בינו לבין האשה והם העידו כי היחסים הבין-זוגיים נחזו כטובים, וכי האשה נראתה כמאושרת בחלקה.

לדבריו של הבעל, האשה נטשה את הבית בגין התערבותה והשפעתה השלילית של אם האשה על מערכת הנישואין של הצדדים.

למעשה, וכעולה מתוך המסמכים והעדויות שלפנינו, הדברים שהביאו לבריחת האשה מהבית היו שני האירועים שנגעו להורי האשה ולהתייחסותו של הבעל כלפיהם. יתכן שכבר קודם היו לאשה השגות בקשר להתנהגותו של הבעל ולנטען על ידה כי הינו שתלטן, אלא שברור כי השגות אלו גם אם היו לא היה בהם כדי לפרק את נישואי הצדדים, ויתכן כי היו נפתרות עם הזמן תוך שהצדדים היו מתרגלים זה לזה, אלא שלמרבה הצער התרחשו אז אותם שני אירועים שהיה בהם עצמם כדי ליצור משקעים של טינה כלפי הבעל ובו בזמן לבסס ולהכפיל את טענות וחששות האשה מהעבר.

אכן טרם אותם אירועים ניסתה האשה לנווט בין אמה בין בעלה ולעניין זה יוזכר המייל שנשלח ביום 29.10.08 וצורף לנספחים מטעם הבעל. במייל זה מתחננת האשה לפני הבעל שישים עצמו במקומה ויפסיק לריב עם אמה. כפי שמצטייר מהמייל, האשה ביקשה אותו דבר גם מהאם.

אלא שבפועל התרחש פיצוץ בין האם והבעל וזה האחרון אף הוציאה מהבית, דבר שגרם לה השפלה. ברור כי דברים אלו העצימו תחושות שליליות אצל האשה וגרמו לחיזוק חששותיה ודעתה כי מדובר בבעל שחייב שהדברים ייעשו על פי דעתו, וזאת למרות בקשותיה ותחנוניה של האשה.

אין אנו יודעים כיצד היו מתגלגלים הדברים אילולי האירוע השני, אלא שלאביה של האשה אירע אירוע מוחי והאשה ביקשה לנסוע ולבקרו. הבעל מצדו התנגד לכך ולא אפשר את נסיעתה, דבר זה חיזק והעצים אצל האשה את תחושותיה בדבר הבעל וגרם לה לברוח מהבית ולהגיע לארץ.

יתכן כי גם בשלב זה עדיין לא היה מאוחר לשקם את ההריסות בין הצדדים, אלא שבפועל הבעל לא שיתף פעולה עם ציפיות האשה לגבי התנהלותו, והגיש מצדו תביעות נגד כנגד האשה. דברים אלו שבו וחזקו את תחושותיה של האשה כלפיו, ומכאן ועד לפסק הדין לגירושין הייתה הדרך קצרה.

חושבנו כי הסתכלות זו מתיישבת הן עם העדויות שנשמעו מפי עדי הבעל, הן עם המסמכים שנמצאים בתיק והן עם דבריה של האשה בכתב תביעתה המקורי לגירושין (בטרם שופץ והורחב בידי יועציה המשפטיים).

למעשה יש באירועים שקרו משום מצב שיכול ליצר מאיסות בבעל, וכך יש בשני אירועים אלו אילו היה הבעל דבק בהם משום צד חיוב להוציא מדין הגמרא. וכך לשון הרמב"ם (הלכות אישות פרק יג):

"האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה, שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו."

ובהלכה יב (שם) נאמר שאם הדירה בכך הרי שיוציא ויתן כתובה. ומכל מקום מדברי הרמב"ם נראה דכשיארע להם דבר דאיתא ברישא שווה הוא לנאמר בסיפא, ואם כן במקום חולי יכולה היא לכופו לתת לה לבוא אצלם וכך פירש את דברי הרמב"ם בתשובת שואל ונשאל (חלק ד סימן ד), ואם כן הוא הרי שבמקום חולי או לידה יכולה מצד אחד אמה של האשה להיכנס לביתו של הבעל, ומצד שני יכולה האשה לכפות את הבעל שיאפשר לה ללכת אצל אביה.

ומכל מקום למדנו מכאן את החשיבות שיש בעיני האשה לביקורים אלו ואין ספק כי משמנע ממנה הבעל את הביקור אצל אביה, והוסיף וסילק את אמה מהבית יכולים הדברים שיביאו לידי מאיסות בו, וזאת כאמור על רקע מצב בו לאשה היו חששות משתלטנות הבעל.

לעניין זה יפים הם דברי הגר"י קפאח בפס"ד (פד"ר יב עמ' 323):

"ואף גם זאת חזקה גדולה היא שלא מתוך הנחת והשלוה נדדה יונה זו מקנה ועזבה דירה מרווחת בת שלושה חדרים כדבריהם, והלכה לגור בדירה שכורה וצרה מהכיל, היא ושלשת ילדיה, וכפי חומר שבתיקים היתה נתונה מדי פעם לדרישות פינוי. וכבר אמרו חז"ל: "אין אדם בוחר רע לעצמו" (פסיקתא זוטרתי ר"פ של"ח) ואלמלא הלחץ והמצוקה הנפשית והפיזית, כדבריה, שהיתה נתונה בהם אצל בעלה, לא היתה בורחת וסובלת היא ושלשת ילדיה הקטינים, ונשאה בעול טפולם לבדה. חזקה זו בלבד עושה את האמתלה מבוררת וברורה."

ואף אנו נאמר כן, אם כדברי הבעל הכול היה טוב, מדוע ברחה לה האשה יחד עם בנה חזרה לבית אמה והשאירה מאחוריה את הפאר וההדר, ומה טעם בחרה להתעגן ולישב תחת המשך חיים משותפים עם הבעל, ומנחישות האשה להתגרש, יש להסיק את המסקנה המתחייבת שהאשה מאסה ומואסת בנישואין אלו.

דברים אלו מקבלים גם משנה תוקף מהתנהלותו המשפטית של הבעל במהלך השנים שאחר תביעת הגירושין, ולעניין זה יש לקבל את דברי בית הדין האזורי אשר קבע כי התנהלות זו חרגה מצורת התנהלות רגילה ויש בה כדי להוכיח על היותו של הבעל אדם העומד על שלו בצורה קיצונית.

והנה ככל הנוגע לדין מאיס עלי רבו השיטות כי ניתן מכל מקום לחייב את הבעל בגט ולעניין זה עיין מאמרו של הרב חגי איזירר בשורת הדין (ב, עמוד סד ואילך), ומאחר וכן נראה כי יש לדחות את הערעור שלפנינו.

לעניין זה יש להוסיף כי יש לראות במתן הגט, גדר תליוהו וזבין, לאור המאבקים המשפטיים, שלדבריו הבעל נפסד מהם בעטיה של האשה המציגה מצג שווא, בנוסף לנחישותה להתגרש, באופן שנפסד ממנה כיום, ורב ההפסד על התועלת המצופה מאשתו בתקוות שוא שנכזבה תוחלתם ומשכך אין לראות בגט גדר "יהיב" אלא לכל היותר גדר "זבין".

זאת ועוד, הבעל מצדו עדיין לא קיים מצוות פרו ורבו באשר יש לו רק בן אחד ובאופן זה יש מקום לחייב אותו להתגרש לא מדין האשה אלא מחמת החיוב המוטל על כתפיו שלו, ולעניין זה מצינו דברי תשובת רבי יצחק בן משה (הובאה בתשובות מיימוני לספר נשים סימן לד והביאה הד"מ בסימן קנד סעיף יב):

"מיהו נראה בעיני הואיל ואיכא השתא תקנת ר"ג זצ"ל שאינו יכול לישא אחרת והוא לא קיים פריה ורביה נראה בעיני שכופין אותו להוציא כדי שיוכל לישא אחרת ולקיים פריה ורביה... וכן נ"ל מדין תורה אך שקשה הדבר שא"כ עשינו תקנה לפרוצות, ולכופה להנשא לו אינה תקנה טובה דאין אדם דר עם נחש בפיפה הילכך יעשו ב"ד כפי ראות עיניהם."

ובתשובת הרמ"א (סימן צו) הובאה תשובה משמו של הרב אליעזר אשכנזי:

"הנה תראה משם שבסוף דבריו מסר הדבר לב"ד. ודע שכן, שהרי מוהר"ר יצחק הנ"ל לא נשאל אם כופין על פריה ורביה אבל נשאל שהיא לא היתה רוצה בו, והוא משיב למה שלא נשאל, ומה מסר לב"ד אם קשה הדבר לעשות תקנה לפרוצות. אלא ודאי שמסר לב"ד לראות אם יש בדבריה חשש פריצות, ואם לאו שיכפוהו משום פריה ורביה וכו'. נראה מכל אלה שבכל מקום שאנו רואים שאין חשש לדבריה לפריצות ויש לנו מקום לכפותו כדין דהאי דפריה ורביה כופין אותו."

ועיין שם עוד בתשובה לו הביא דברי הרב ברוך עזיאל חזקיהו שחולק בדבר:

"דהתם במקודשת שחזרה בה מיירי ולא בנשואה שיש לו ממנה בן, ולהכנס במחלוקת ב"ש וב"ה בקיום פריה ורביה. ובתשובה ההיא שדה בה נרגא בסופה, שכתב שקשה הדבר שא"כ עשינו תקנה לפרוצות."

והנה דברים אלו צריכים עיון שהרי דבר ברור הוא דקיי"ל כדברי בית הלל ומה שייך להיכנס במחלוקת ב"ש וב"ה, ועיין סימן קנד לגבי מקום ששהה עם אשתו עשר שנים ועדיין לא קיים פריה ורביה דכופין להוציא, אמנם במקום שהוליד זרע של קיימא הרי שאין כופין. ובריב"ש בסימן טו כתב דבמה דברים אמורים בגוונא שעוד יכולה לילד דודאי אם כן שיכול להשאירה דשמא תלד עוד ויקיים מצוות פו"ר אמנם בזקנה הרי שמחויב להוציאה ובב"ש אות כד הביאו לדינא, אמנם עיין תשובת מעיל צדקה סימן לג והובא בפת"ש שם אות כו דמדברי הנ"י משמע שאפילו בזקנה אין כופין ומשמע הטעם מאחר שיש לו זרע של קיימא. אם כן אין כאן כפייה ואף שקיימא לן כב"ה ועדיין לא קיים פו"ר, וחזינן דבהכי סגי לבטל דין הכפייה, ואפשר שלזה כיון בעל התשובה.

ועיין בדברי רעק"א בתשובה המופיעה בכתבים בסוף דרוש וחידוש דנקט שם בעניין אשה שזינתה ובעלה עדיין לא קיים פריה ורביה ואפילו יש לו זרע של קיימא דלכאורה ניתן לכופו שכל שחייבים לכופו מדינא דגמרא אין שייך לומר שיהא הגט מעושה.

וכתב שם דמכל מקום על פי דברי החלקת מחוקק בסימן קיז אין לכוף וזה מאחר שאין האשה בת ביאה הרי שאין לחשוש שלא ישא אחרת וכשיבוא לישא אחרת יגרש את זאת.

ועל פני הדברים היה מקום לומר כי דברי הח"מ אינם נוגעים לעניין מורדת שכן אדרבא יש לדמות את המורדת לסימן קנד שהרי במהות הינה בת ביאה ויש לחשוש שישהה הבעל מקיום פו"ר מחמת כן, ומאיזה טעם נאמר כי יש לתלות מחלוקת בין דברי החלקת לתשובת הריב"ם שהובאה בהגהות מיימוני שכתב דמטעם פו"ר יש לכפות להוציא במורדת. אמנם עיין בפד"ר ג עמוד 17 בדברי הגרי"ש אלישיב דהשוה הדברים, אלא שכתב דמכל מקום מה דכתב רעק"א בשם הח"מ בפשטות אינו לדעת הב"ש שם בסעיף ז עיי"ש והביא שם ראיה דלא כח"מ מדברי מהר"ם פדווא בסימן י וכתב שם דגם דעת ההפלאה דלא כח"מ ומכוח סברא זו עשה סניף לכוף את הבעל לגרש.

ומה דכתב הגריש"א להשוות דין מורדת לדין רואה מחמת תשמיש לא קבע כן בסכינא חריפא, וכך עיין בדבריו בפד"ר יח עמוד 10 שדן שם דגם לפי דברי הרעק"א. הרי שהטעם שאין כופין הוא משום שאנו בטוחים שישא אחרת מאחר שזו אינה בת ביאה, אמנם במקום שנראה מתוך הדברים שאדרבא מתוך שרוצה את זאת לא ישא אחרת הרי שגם בעל החלקת יודה שיש לכופו.

ובעניין שלפנינו נראה כי כפי שכתב בית הדין האזורי הבעל מנהל את מאבקיו המשפטיים בכל כוחו, וכבר שנים שהצדדים בבית הדין ועדיין הבעל אוחז בשלו ומנגד רוצה הוא להקים משפחה ואינו יכול לעשות כן עד שייגמר העניין שלפנינו, וברור כי בכל יום שעובר יש משום דחיה ומניעה לעניין זה ומטעם זה ראוי לחייבו משום לתא דידיה לגרש את האשה למען יוכל לפנות לדרך חדשה ולהקים משפחה.

מכל המצטרף ובשים לב לפירוד הממושך המראה או המחזק מאיסות האשה בבעלה יש לדחות את הערעור.

הרב ציון אלגרבלי – דיין

ראיתי מה שכתב כב' עמיתי הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א, ולדעתי אין מקום לחייב את הבעל בגירושין מאחר ומדובר בטענת "מאיס עלי".

לפנינו מקרה קשה שבו שני הצדדים דבקים בעמדתם במשך שנים ללא תזוזה. הבעל טוען שרצונו בשלום-בית, והאשה מצידה, מעוניינת בגירושין, ואינה מוכנה לדבר כלל על שלום-בית.

ולכן עלינו לדון בעילות לגירושין.

לאורך כל הדרך האשה עמדה על דעתה שהיא לא מסוגלת לחיות עם הבעל בגלל מידותיו, ובכה"ג דן המהר"א ששון סי' קפו ועיין באוצה"פ סי' עז ובפד"ר כרך ט עמ' 181–184. והעיקר לדינא שגם כאשר אין מאיסות מוחלטת מחיי אישות, אם יש אצל האשה רצון גמור ומוחלט להתגרש, ואין חשש שנתנה עיניה באחר, דיינינן דינא דמאיס עלי.

ועל אף שהבעל מצהיר שרצונו בשלום-בית ושהוא מוכן לעשות כל שיידרש לשם כך. נראה שיש מצב שבו האשה פגועה כל כך שאינה מסוגלת לקבל את בקשת הריצוי והפיוס של הבעל. בדומה לזה, עיין בנודע ביהודה תניינא (סי' צ) שדן בבעל שעזב את אשתו זמן רב ונשא אחרת, ולאחר זמן גירש את האשה השניה ומבקש לחזור לראשונה, והאשה תובעת גט, וטוענת שמואסת בו לאחר שבגד בה כל כך הרבה שנים. וכתב שאין לכפות על הבעל לגרש אפילו בדברים, ואין לכפות על האשה לחזור אליו משום שיכולה לטעון מאיס עלי אחרי שעזב אותה זמן רב כל כך.

כך גם בנד"ד, לאחר שנוכחנו שיש בסיס לדברי האשה ולנטען על ידיה כי הבעל אמנם מאוס עליה, וכנראה כשל כוח הסבל ואינה מסוגלת לעשות ניסיון נוסף עמו, יש לקבל את טענתה ולדון דינא דמאיס עלי, כנ"ל.

ובדינא דמאיס עלי, קיי"ל להלכה שאין כופין את הבעל לגט ודלא כדעת הרמב"ם. ויש לדון האם חיובא מיהא איכא. בשאלה זו דנו בפד"ר ז' עמ' 204 בהרכב הרבנים הרב י. ניסים, הרב אלישיב והרב גולדשמידט. והעלו ששאלה זו שנויה במחלוקת הראשונים שמדברי הרא"ש מבואר דאף חיוב ליכא עליו, וכ"מ מדברי הרב המגיד בפי"ד מה' אישות הלכה ח', אולם דעת הריטב"א נראה דסובר דחיובא איכא עליו לגרשה בטענת מאיס עלי וע"ש. וכ"מ ממ"ש המאירי כתובות (סד, ב) וז"ל: "וקצת חכמי הדורות מפרשין בדבריהם יהיב לה גיטא שחייב, על אשה שטוענת על בעלה מאיס עלי וכתב ר"ת שמטילים הרחקות המפורסמת בשם הרחוק דר"ת."

וכבר כתב הב"ח בדיני מאיס עלי "דהרבה ריקים ופוחזין שרויין נשותיהם עימהם בשלום ואינם מאוסים עליהם". מדברי הב"ח אלו דייקו הרבנים הנ"ל שאין מקום לכפיה משום חומר אשת איש גם בנותנת אמתלא הנראה לעיני ביה"ד כמבוררת, אך בנוגע לחייבו בזה יש לומר דשפיר מחייבינן ליה במתן גט בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת. ועיין גם בשו"ת דברי שלום להר"ש משאש זצ"ל סי' י"ז כתב: "כתבו הרבנים מתתיהו סירירו, אבנר ישראל הצרפתי ורפאל אבן צור, דבטוענת מאיס עלי מחויב מהדין לגרש וכ"מ בברית אבות ליקוטי אה"ע כאן."

על כל פנים, דין זה לחייבו בגט שנוי במחלוקת הפוסקים, ומחמת חומרת אשת איש להלכה לא מחייבים. אולם יש לעיין האם מוטלת מצווה עליו לגרשה. עיין שיטה מקובצת (כתובות סד) שכתבו בשם רבינו יונה:

"אע"ג שאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפיה בשוטים אבל בית דין מודיעין לו שמצווה עליו לגרשה ונותנים לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה הוא מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצו למקריה עברינא."

ובמשפטי שמואל (להרש"ב ורנר, מהדו"ת סי' כב) כתב שהמאירי כתב בשם קצת חכמי הדורות כדעת רבינו יונה הנ"ל. וכן נראה מדברי תרומת הדשן בפסקים וכתבים (סימן נח) שכתב בזה הלשון "אם הוא גט מצווה, כגון אי אמרה מאיס עלי". אולם בהמשך דברי רבינו יונה כתב בשיטה המקובצת שם: ורבינו תם היה אומר שאפילו זה (לקראותו עברינא) לא נאמר לו אלא שאם בבית דין נותנים לו עצה לגרשה לאלתר. והגם שמדברי ר"ת משמע שגם לא אומרים לו שמצוה עליו לגרש, מ"מ מפורסמת תשובת רבינו תם בספר הישר שבאומרת מאיס עלי ביה"ד רשאי להטיל על הבעל את ההגבלות המפורשות שם, הובאו ברמ"א בסו"ס קנד.

ומצאתי בשו"ת ציץ אליעזר (ד כא, אות יב) שסיים שם:

"ואם לב מי שהוא עדיין נוקף אפשר לו להתחכם מבלי להזכיר כלל גם ענין ברירה כי אם להחליט שאין חיוב על האשה לגור עם בעלה ועל הבעל לתמוך בה בדירה ומזונות כשהיא יושבת בנפרד ממנו."

ועל כל זה, יש להוסיף גם את דברי הגר"ח פלאג'י בספר החיים והשלום, כשבנד"ד איכא טפי מי"ח חודש שהם בנפרד, ואין כל סיכוי להשיבם יחד.

ומה שכתב כבוד הרב אלגרבלי שליט"א לחייב כדי לקיים מצות פריה ורביה, יש לי מה להעיר בדבריו ואולם מאחר שאין בכך נפקא מינה לתיק זה לאור דעת הרוב, איני רואה לעכב בגין כך את מתן פסק הדין.

לאור האמור נראה שיש לקבל את הערעור באופן חלקי, ולהורות:
א. דוחים את תביעת שלום-הבית של הבעל.
ב. מצוה על הבעל לגרש את אשתו.
ג. אם הבעל לא יגרש את אשתו תוך שלושים יום, האשה יכולה להגיש בקשה להטלת צווי הגבלה.

הרב יצחק אלמליח – דיין

אני מצטרף אל מה שכתבו עמיתיי כבוד הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א וכבוד הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א כי יש לראות במקרה שלפנינו את האשה כמואסת בבעלה.

והנה לפני ביה"ד חוזרת השאלה ונשאלת בתיקים רבים מה הדין באשה המואסת בבעלה ותובעת גירושין ומאידך הבעל רצונו בשלום-בית.

הנה בפס"ד רבניים (ז, 4) פס"ד מהרבנים הגאונים יצחק ניסים זצ"ל, בצלאל ז'ולטי זצ"ל, יוסף שלום אלישיב זצ"ל, מובא כדלהלן:

"גם אם נניח שדינה של המערערת היא כאשה הבאה בטענת מאיס עלי בטענה מבוררת, אכתי אין בזה לחייב את הבעל במתן גט וכו' מדברי הרשב"א משמע דלא רק שאין כופין את הבעל לגרשה בטוענת מאיס עלי אלא אף לא מחייבים אותו לתת גט."

ובמרדכי בכתובות (עז) מביא את שיטת ר"ת דאף בדינא דמתיבתא הבעל מגרש אם רוצה לגרש, ומשמע להדיא דתלוי ברצונו של הבעל.

וכן מביא שם תשובות הר' מאיר שעל דינא דמתיבתא כתב "ומעגנין לה עד שתתפייס להיות עמו או עד שיתפייס הוא ליתן גט". משמע כמו"כ דתלוי ברצונו של הבעל.

וידועים דברי רבנו יונה ור"ת המובאים בשטמ"ק (כתובות פרק אע"פ):

"וכתב רבינו יונה ז"ל וז"ל דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפייה בשוטים אבל ב"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא. ורבינו תם ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר."

וכן מובא בשו"ת רש"ל סימן מא דאף במאיס עלי בטענה מבוררת אין כופין את הבעל וכן אין מחייבים, מדכתב שם "ואף אם כפוהו בדברים עד שנתרצה לגט", וכן בשו"ת רש"ל סימן סט.

וכן בשו"ת נו"ב תניינא סי' צ [הובאו דבריו בפ"ת סימן קנד ס"ק ה] על אף שקובע שם בסוף התשובה שודאי שהאשה יכולה לטעון מאיס עלי כתב שם קודם לכן:

"בהא סלקי ובהא נחתי שחלילה לכוף האיש הזה בשוטים לא בנידוי כלל ואפילו בדברים לומר לו שאם לא יגרש הוא עבריין ג"כ איני מסכים."

ובפס"ד רבניים (ז 201-206) בפס"ד מהרבנים הגאונים יצחק ניסים זצ"ל אליעזר גולדשמיד זצ"ל ויוסף שלום אלישיב זצ"ל, דנים ומביאים דנהי דלא כופין במאיס עלי, מ"מ י"ל דחיוב יש, ומביאים שיטות דאין חיוב, ולאחר מכן מביאים את שיטת הריטב"א וכן את שיטת המאירי שיש חיוב לתת גט וכן מדייקים משו"ת בנימין זאב, ומשמע שם בפס"ד שמצרפים שיטות אלו לחייב את הבעל בגט מדין משיא שם רע בשכנותיה השייך בפס"ד הנזכר שם.

ובפס"ד רבניים (יב 339-337) בפס"ד מהרבנים הגאונים שמואל שפירא זצ"ל, משה יוסף מילצקי זצ"ל, משה טופיק שליט"א, מביאים את דעות הפוסקים בענין טוענת מאיס עלי, אם מחייבים בגט או לא מחייבים, ומסיקים שם לדינא [בעמוד 339 בסוף הקטע הראשון] שאף לדינא דמתיבתא ואף בטענה מבוררת לא כופין ולא מחייבים [וכן יעויין פס"ד רבניים כרך ב עמוד 194-195] אלא שכתבו שם בפס"ד אף בדעת ר"ת [עמוד 338 בקטע השני] כדלהלן:

"ולכן במאיס עלי אע"ג שאין חייב לגרש, בשעת הצורך אפשר לעשות הרחקה."

גם הרה"ג חיים גדליה צימבליסט שליט"א בספר שורת הדין כרך ה' עמוד ר"ל –רל"ו כותב כדלהלן:

"ולמעשה נהיגי עלמא כדעת ר"ת ורוב הפוסקים שגם אין מחייבים אותו לגרש."

אולם לאחר שדן באריכות באם יש אפשרות להחיל על הבעל דינא דהרחקה דר"ת מסיק בסוף דבריו כדלהלן:

"מסתבר שבמקום עיגון גדול טוב שלא להחמיר אלא להעמיד הדבר על עיקר הדין ולהשתמש בהרחקה דר"ת אולי יועיל."

כמו"כ יעוין בספר שורת הדיו כרך ה במאמרו של הרה"ג אוריאל לביא שליט"א, שמביא בהרחבה בנידון זה, ומסיק שם בעמוד רלט–רמג שבמקום שיש עיגון מתמשך ולאחר שיקול דעת מיוחד של ביה"ד שהאשה מתעגנת, יש להחיל על הבעל הרחקה דר"ת.

ויעוין מאמרו הארוך והמקיף של הרה"ג חגי איזירר שליט"א בספר שורת הדין כרך ב עמוד סד-קיח שהמשמעות בדבריו היא, שבמאיס עלי בטענה מבוררת יש חיוב גט על הבעל.

יש להוסיף כי בשו"ת ציץ אליעזר (ד כא) כתב בהרחבה בנושא אשה הטוענת מאיס עלי, ומביא בתשובה הנ"ל את כל השיטות בנושא זה, ולמסקנת דבריו כתב שם (בסוף אות יב) כדלהלן:

"עם בירור כל הנ"ל, יש מקום סביר להחליט ולומר שבמורדת בטענת מאיס עליה באמתלאה ברורה אחרי עבור י"ב חודש ממרידתה אפשר לכל הדעות לכוף הבעל לגרש בדרך ברירה, דהיינו אם לא יגרש לחייבו במזונות אשתו כשהיא יושבת בנפרד ממנו ואם צורך השעה דורשת אפשר להתנהג כך גם בתוך י"ב חודש."

ובחלק ה' סימן כו בתשובתו להרה"ג יוסף שלום אלישיב כתב שם כדלהלן:

"ובסיכומם של דברים אני אומר, כי כאמור ידעתי גם ידעתי דברי רבותינו הגדולים ז"ל שמפיהם אנו חיים אשר יצאו בסופה ובסערה נגד כפיה זאת, מי ביותר ומי בפחות וכו' אבל ידעתי גם דברי רבותינו גדולי הפוסקים האחרים ז"ל וחושבני שבהשיתנו אל לבנו להאזין גם להמולת הפוסקים הגדולה העומדים במערכה לצדה השני של המטבע לכוף לגרש לתקנת בנות ישראל, ובהעריכנו מערכה מול מערכה גם דברי כת האריות השניה הזאת וכו' ואחרי זאת בקחתנו גם בחשבון חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתנו אשר רבו שוטני התורה, וכן בראותנו פרצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמים, וכשלא מוצא אוזן קשבת לדבריו עושה במחשך מעשים,וכמה פעמים הרי אוזננו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים שהנשים נכשלות ומכשילות את הרבים באיסור אשת איש וכו' נדמה לי ששפיר ישנו במה שכתבתי בספרי שם כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה של טענת מאיס עלי ולהשתמש לפי הצורך בכפיה" עי"ש בכל דבריו.

וכן יעויין בספר יביע אומר (ג יח, אות יג) מה שכתב ע"ז מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א.

ויעויין גם בהרחבה בנושא זה בספר "שערי ציון" להרה"ג ציון בוארון שליט"א (א ו) מה שכתב בעניין זה.

וכן יעויין פס"ד רבניים כרך טו עמוד 145-183 שהביאו בהרחבה את כל השיטות בנושא אשה הטוענת מאיס עלי.

מכל הנ"ל אחר שעוברים על כל הנושא וכן על כל הדעות הנ"ל בעיון רב ולפנינו מערכה כנגד מערכה בנושא טוענת טענת מאיס עלי – א)יש לחייב את הבעל בגט; ב) אין לחייבו; ג) אין לחייבו אבל יש להחיל עליו הרחקות – נראה מכובד הנושא שיש לקבל את הדעה שאין לחייב את הבעל בגט אבל יש להחיל על הבעל הרחקות דר"ת, ובמיוחד שר"ת שהוא החולק שלא לכוף את הבעל בגט הוא עצמו סובר שיש אפשרות להחיל על הבעל הרחקות כמובא בספר הישר לרבנו תם בחלק התשובות סימן כד בסוף התשובה ועל שמו קרוי המושג "הרחקה דר"ת".

ועל כן במקרה של אשה הטוענת טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת יש לתת לבעל עצה שיגרש את האשה, וכן להודיע לו שמצווה עליו לגרשה כמופיע בשטמ"ק בכתובות (סד, א) בשם רבנו יונה הנ"ל, ובאם יסרב הבעל לגרש את האשה יש להחיל עליו דין הרחקה דר"ת ע"מ להביא את הבעל לידי גירושין.

נוסיף הערה: לעניין מה שכתבו בביה"ד האזורי לדמות המקרה שלפנינו לאדם שעשה שלא כהוגן וקידשה ברמאות ותחבולות המובא בדברי הרא"ש כלל לה וברמ"א סימן ע"ז סעיף ג', יש להוסיף עוד על מה שכתב עמיתי הרה"ג בן ציון אלגרבלי שליט"א שאין המקרה שלפנינו דומה למה שכתוב בשו"ת הרא"ש את מה שכתב בחזון איש (חלק אה"ע סימן סט ס"ק כ"ג בד"ה ובפ"ת כתב) וז"ל:

"אלא ודאי אין דברי הרא"ש אלא בפיתה אישה שאינה ראוייה לו והוא ידע שלא תתפייס עמו לעולם אלא רצה להערימה שתהא אגידא בו ויוציא כסף בעד הגירושין או רצה לצחק בה וכיו"ב... אבל במקדש אישה שמצפה שתתפייס לו ותוותר על מומו וודאי הוי קידושין ומעולם לא הפקיעו חכמים הקידושין כיון דלולא המום הם מתקבלים זע"ז ונוחים זל"ז שכיח הדבר שמקבלת וכמו שאמרו חכמים אישה בכל דהו ניחא לה."

כמו"כ יש להוסיף את מה שכתב בהפלאה (קונטרס אחרון הלכות כתובות סימן קיז סעי' יח) דיש לומר דכל מה שכתב בשו"ת הרא"ש הנ"ל לא מיירי אלא בקידושין ולא בנישואין.

למסקנת הדברים נראה, כפי שכתבנו:

אף אם נקבל את הערעור ולא נחליט במקרה שלפנינו לחייב את הבעל בגט, יש לתת לבעל עצה שיגרש את האשה, וכן להודיע לו שמצווה עליו לגרשה כמופיע בשטמ"ק בכתובות (סד, א) בשם רבנו יונה הנ"ל, ובאם יסרב הבעל לגרש את האשה יש להחיל עליו דין הרחקה דר"ת ע"מ להביא את הבעל לידי גירושין.

הרב נחום פרובר – דיין

למסקנת הדברים פוסק ביה"ד ברוב דעות כדלהלן:
א. דוחים את תביעת הבעל לשלום-בית.
ב. מצוה על הבעל לגרש את אשתו.
ג. אם הבעל לא יגרש את אשתו תוך שלושים יום, האשה יכולה להגיש בקשה להחיל על הבעל הרחקות דר"ת [צווי הגבלה].

ניתן ביום ב' באדר התשע"ג (12/02/2013).