נימוקי דיין א'
לאחר שנתיים של דיונים, עם הגשת סיכומי הצדדים ובטרם מתן החלטה סופית, טען התובע כי ביה"ד נעדר סמכות שיפוטית, וזאת משום שמדובר בתביעה ממונית מחודשת לאחר שהצדדים חתמו על הסכם גירושין ולאחר שהתגרשו.

תמצית טענות התובע
התובע ציין שאמנם התיק המונח בפני בית הדין הינו פרי יוזמתו ותביעתו, אולם הוא שגה בכך שהניח תביעה זו בפני בית הדין והיה לו לתבוע את תביעתו בערכאה אחרת.

התובע טען כי לפי פסק דין של בית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' ביה"ד הרבני הגדול) מוגבלת סמכותו של בית הדין לדון בנידון זה.

התובע הסכים שסמכות בית הדין עומדת בעניין טענת ההטעיה ותרמית שהעלה בתביעתו משום שהתובע חתם על הסכם הגירושין שעה שהנתבעת רימתה אותו והסתירה ממנו את העובדה שרכשה דירת מגורים בטרם החתימה על הסכם הגירושין.

תמצית טענת הנתבעת
הנתבעת סבורה שסמכות ביה"ד קיימת לגבי כל מרכיבי התביעה וזאת משום שכאשר ישנה טענה של הטעיה ותרמית ואודות זה סובבת התביעה אזי לפי מבחן בג"ץ הנ"ל ישנה סמכות לבית הדין.

עוד טענה הנתבעת שיש חוסר תום לב משווע והתנהגות נלוזה של התובע בהעלאת טענה זו כעת, זאת משום שההליכים בתיק זה נמשכו למעלה משנתיים והתובע הוא זה ש"מושך" את ההליכים בטענות כאלה ואחרות, גורם להוצאות מיותרות לנתבעת ופתאום כרעם ביום בהיר טוען לחוסר סמכות בתביעתו שלו.

לדברי הנתבעת, הסיבה להתנהלות זו ברורה – התובע שמע את עמדתו של ביה"ד בישיבה האחרונה ומרוח הדברים ומהשאלות שנשאל על ידי בית הדין "הריח" התובע את העתיד להיות ובשל כך הוא מנסה לסכל כל החלטה בדרך לא ראויה.

תיאור העובדות שקדמו לטענת חוסר הסמכות בקצרה
התביעה המונחת בפני ביה"ד הינה "כספית, סעד הצהרתי ונקיטת אמצעים לשמירת זכויות".

אין כל זכר בכתב התביעה לטענת הטעיה בהסכם הגירושין, ומשום כך סבור בית הדין שדיון בעניין זה בוודאי שאינו בסמכותו והוא לא יידון אלא אם כן יפתח תיק מתאים בנושא.

דברי התובע שבעניין זה קיימת לבית הדיו סמכות לדון, כוונתו מן הסתם שאילו הייתה מוגשת תביעה שכזו אזי היה זה בסמכותו של בית הדין. עתה שהיא אינה, בוודאי שבית הדין אינו רשאי לדון בכך.

בכתב התביעה בסעיף 8 טוען התובע שהנתבעת הפרה את הסכם הגירושין בכך שהגישה תביעה כנגד התובע לאחר שבהסכם הגירושין נאמר שאין לצדדים תביעות זה על זה.

בסעיפים 9 ו־10 הוא טוען שהאשה רכשה דירה בהיות בני הזוג נשואים, ומשום כך יש לראות בדירה זו דירה משותפת ולקבוע כי התובע זכאי למחציתה.

לדבריו, האשה מימנה את קניית הדירה לכל הפחות בחלקה מכספים שמשכה מהחשבון המשותף העולים לסך 57,000 ₪ בהיותם נשואים. בדיון התברר שאין הכוונה למשיכה חד־פעמית של סך זה, אלא משיכות של עד כ־2,000 ₪ לחודש במשך כשלוש שנים.

עוד טוען התובע שכנגזרת מהכרעת הדין שחציה של הדירה שייך לתובע הרי שהוא זכאי אף למחצית מהשכירות שהניבה הדירה מאז רכישתה ועד עתה.

בית הדין קיים ישיבות מספר בעניין תביעה זו, כולל ישיבה ארוכה מאוד להוכחות הצדדים. הנתבעת נזקקה להמציא את כל המסמכים בעניין המשכנתא אותה לקחה וכן הוכחה שכסף המשכנתא שימש לרכישת הדירה.

האשה נחקרה בעצמה ע"י ב"כ הצדדים. הופיעו שלושה עדים מטעם האשה להוכחות טענותיה ואף הם נחקרו ע"י ב"כ הצדדים בארוכה. ב"כ הנתבעת המציא תצהיר מהסב המבוגר של הנתבעת בעניין הסיוע שנתן לנכדתו לצורך רכישת הדירה, ואכן מתוך המסמכים ומתוך העדויות עולה כי כל הכספים לרכישת הדירה היו ממקורות שלה ושל משפחתה.

לאחר שהצדדים הגיעו לישורת האחרונה וקרוב היה בית הדין לפסיקה מוחלטת והתבקשו הצדדים להגיש את סיכומיהם, העלה ב"כ התובע טענה לחוסר סמכות ביה"ד.

לדבריו, לאחר שנחתם הסכם גירושין בין הצדדים והם התגרשו זה מכבר והמחלוקת הרכושית הקיימת ביניהם עתה הינה חדשה – במקרה כזה בית הדין נעדר סמכות.

ב"כ התובע ביסס את טענתו בעיקר על פסק הדין בפרשת סימה אמיר. לדבריו, אמנם מדובר בבני זוג שהסכם הגירושין ביניהם נחתם בפני ביה"ד וקיבל תוקף משפטי בפניו, אולם אף על פי כן כיוון שמדובר במחלוקת רכושית חדשה שלא הייתה ידועה במועד הסכם הגירושין ולא התקיים לגביה כל דיון, בית הדין נעדר סמכות משפטית לעניין זה.

ב"כ הנתבעת השיב שלדעתו הסמכות קנויה לביה"ד משום שמדובר על תוקפו, פרשנותו ותקפותו של הסכם הגירושין שנחתם ואושר בביה"ד.

לדברי ב"כ הנתבעת יש בהעלאת טענה לחוסר סמכות התנהלות נלוזה. אין ספק שאדם התובע בפני בית הדין ומנהל דיונים בתביעתו קרוב לשנתיים והתקיימו בנושא זה ארבע ישיבות, בהן כאמור גם ישיבת הוכחות והמצאת מסמכים המצריכה הערכות רבה ועלות גדולה מאוד, ועתה לאחר שחש מהרוח הנושבת בבית הדין שקרוב לוודאי שפסק הדין לא יממש את מאווייו מעלה טענה לחוסר סמכות – יש בזה יותר מאשר חוסר תום לב.

דיון והכרעה
אין ספק שקניית הדירה נשוא התביעה הייתה לאחר מועד הקרע שבין בני הזוג – כך על פי דבריו של ב"כ הבעל בעצמו שאמר את הדברים בנוכחות הבעל בעצמו. יעוין בפרוטוקול הדיון מתאריך 25/11/2012 עמודים 20–22 (שורות 523–580).

מהמסמכים ומהעדויות שהתקבלו בבית הדין עולה אפוא שכל הסכום לקניית הדירה התקבל ממקורות של האשה בלבד.

בירור זה שנעשה בדיון האחרון הוא שהבהיר לתובע בצורה הברורה ביותר שבמצב כזה סיכויו לקבל פסק דין הקרוב לרצונותיו נמוך ביותר. הועלו שאלות נוספות בדיונים, אולם בית הדין מיקד את הדיונים בנושאים הרלוונטיים לתביעה בלבד, דהיינו כיוון שהתובע מבקש שיוכרז כי מחצית מן הדירה שלו, בדק ביה"ד את העניינים העשויים להוליך לפסק דין שכזה. אשר על כן נבדק ראשית – מתי היה מועד הקרע; שנית – מאלו מקורות כספיים נקנתה הדירה; שלישית – האם הייתה הברחת כספים מוכחת מהחשבון המשותף לטובת קנית הדירה או להברחה בעלמא שעשויה לשמש בצורה זו או אחרת לכיסוי אחת או יותר מההוצאות הכרוכות בקניית דירה.

התברר לבית הדין בלא שום ספק שקניית הדירה הייתה לאחר מועד הקרע ושהמקורות הכספיים לצורך רכישתה היו של האשה בלבד.

הטענה כי האשה הבריחה כספים מהחשבון המשותף אין לה על מה להישען והיא אף נשמעת מגוחכת. בנוהג שבעולם בני זוג המוציאים הוצאות לצרכיהם מסתכמים הוצאות חודשיות אלה לכל הפחות ב־4,000 ₪ לחודש לזוג ללא ילדים. ועל כן הוצאות חודשיות העומדות על סך של כ־2,000 ₪ לחודש, לא זו בלבד שאינם מעלים כל תמיהה, אלא ההיפך הגמור – הן מוכיחות בעליל שהאשה הינה חסכנית במיוחד ושומרת בקפידה על כספי בני הזוג.

טענת הברחת הכספים הייתה ללא בדל של הוכחה, ואפשר אף לומר ברמה גבוהה של וודאות שמטענות התובע כי האשה הוציאה מחשבון הבנק סכום כלשהו במשך זמן ארוך כל כך מוכח שלא הייתה כל הברחת כספים.

אין ספק שטענה חוסר הסמכות הועלתה כעת רק משום שבישיבה האחרונה התבררו כל העובדות הנ"ל, ובירור זה הביא את התובע לחפש מזור אחר לתביעתו.

לגופו של עניין, יש לבעל דין מקום לחלוק על טענת חוסר הסמכות. במיוחד בתביעה כזו שהוגשה אמנם לאחר שהצדדים התגרשו אך ההסכמות אליהן הגיעו במסגרת תביעת הגירושין היו בסיוע בית הדין וביה"ד שימש כלי עזר לגיבושן. ברור שהערכאה בה אושר ההסכם לא רק פורמלית אלא לאחר משא ומתן היא הערכאה שעדיפה לבירור נושאים הקשורים להסכמות בין הצדדים.

יתר על כן, הבעל לשעבר הוא התובע בנידון זה והוא שביקש את דיון ההוכחות ובעטיו נמשכו הדיונים למעלה משנתיים.

בפסקי דין של בית המשפט העליון נדחו טענות חוסר סמכות אם הטענה לחוסר סמכות לא נשמעה מפי הנתבע בהזדמנות ראשונה ובמיוחד כאשר התקיימו דיונים רבים בנוכחות הצדדים. לפני בעל דין המעלה טענת חוסר סמכות בשלב מאוחר של הדיונים עומדת מניעות, והוא מושתק מלהעלות טענה זו. מקל וחומר נכונים הדברים כאשר טענה זו נשמעת מפי התובע.

אפשר גם לטעון לסמכות מחמת סיבות אחרות שאין זה המקום לפורטן, אולם כיוון שהתובע הוא שמבקש בעצם למחוק את תביעתו ביה"ד נעתר לכך.

הוצאות משפט
ביה"ד סבור שנידון זה הוא המקרה הראוי לחייב בהוצאות לדוגמה.

התובע השתמש בערכאות השיפוט בחוסר תום לב, באופן נצלני ושלא בדרך מקובלת וגרם להוצאות משפט ולטרחה לנתבעת ולעדים שהביאה מטעמה. לו היה התובע לא מיוצג בהגשתו את התביעה הנוכחית ניתן היה להבין במידה מסוימת את חוסר הידע שלו בבחירת הערכאה המתאימה לתביעתו, וגם במקרה כזה היה נכון לחייבו בהוצאות משפט משום שבחירת הערכאה השיפוטית הנכונה מוטלת על התובע בלבד, והוא שהיה צריך לברר זאת היטב טרם הגשת התביעה. מקל וחומר נכון הדבר כאשר הוא מיוצג במלומד מקצועי שזהו תחום מומחיותו, והוא אמור מתוקף מחויבותו ומקצועו להגיש את תביעתו במקום הנכון.

אשר על כן לא ניתן לחשוב על סיבה אחרת להעלאת טענה מעין זו בשלב זה של ההליך השיפוטי פרט לניצול בלתי ראוי של ערכאות השיפוט במדינת ישראל.

מקרה זה הוא דוגמה קלסית לחיוב הוצאות משפט לדוגמה שיש בו ממד מסוים של ענישה.

גם לפי ההלכה הפשוטה יש לחייב את התובע בהוצאות משפט. ובנידון דידן אף יותר מכך כפי שיתבאר לקמן.

העיקרון הפשוט לפי ההלכה שאין לחייב את החייב בדין בהוצאות משפט, וההלכה מפורשת בשו"ע חו"מ סימן יד סעיף ה:

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת."

המקור להלכה זו הוא מכמה סוגיות ולצורך בירור הדברים נזכיר אחת מהן.

במסכת בבא בתרא (קסח, א) נאמר: "אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנים שכר."

בגמ' שם פירשו שמדובר בכתבי טענות הצדדים כדי להגישם לביה"ד. מבואר אפוא שאת ההוצאות לצורך קיום הדיון יוציאו כל אחד מן הצדדים לעצמו. כעין זה פסק הריב"ש בסימן תעה.

הבסיס המוסרי להלכה זו הוא שידיעת פסק הדין מוטלת ברמה העקרונית על שני הצדדים וזאת משום שכשם שרצון התובע בכספו כך צריך לרצות הנתבע את הדין כדי שלא יניח גזלה בביתו. מחמת האינטרסים המשותפים צריכים שני הצדדים לשאת בהוצאות. כאשר כל צד פועל בתום לב ובכנות אזי רואים את ההוצאות שהוציא כאילו הוציאם לטובת עצמו ולצרכיו שלו. אולם יש כמה מקרים יוצאי דופן, ועל פי ההלכה יש לחייב את אחד מן הצדדים בהוצאות המשפט של חברו.

המרדכי בסנהדרין (סימן תשז) מביא פסק הלכה ממהר"ם מרוטנבורג, ושם מדובר במקרה שהתובע ביקש להתדיין מחוץ לעיר והנתבע הסכים, ולאחר שהתובע הופיע לדיון באותו מקום חזר בו הנתבע ולא בא.

פסק המהר"ם מרוטנבורג שהנתבע חייב במלא הוצאותיו של התובע: "רבינו מאיר היה מחייב שמעון לשלם לראובן כל יציאתו, אף על פי שלא נדר לו, ולא שייך למימר ראובן לשמעון משטה אני בך בדבר זה, וכמה דברים יש שאין צריכים לקנין." קל וחומר במקרה שהתובע גרם יציאות לנתבע ואמר לו לבוא לדון במקום מסוים ולבסוף חזר בו. יעוין בגרסת חידושי אנשי שם על המרדכי הנ"ל.

חיוב זה הקרוי בשפה הלמדנית "לך ואני אבוא אחריך" הינו גורף ובלתי תלוי בתוצאת המשפט. כלומר, המתחייב לבוא לדון ולא בא צריך לשלם את הוצאות המשפט למרות שלאחר מכן זכה הוא בדין. כך פסק בפירוש בשו"ת ישועות מלכו אבן העזר סימן מה.

בפסקי דין רבים חויב הצד שלא הופיע לדיון בהוצאות משפט בלא כל קשר לתוצאה הסופית של הדיון.

יעוין תיק (חיפה) תשיח 2029, פד"ר ו, עמ' 81; ערעור תשיח/137 (לא פורסם, פסק דין מיום י"ד בחשון תשיט. ישבו בדין הדיינים ע' הדאיה, י' הדס, וי' ש' אלישיב); ערעור תשכט/146 (לא פורסם, החלטה מיום ב' בחשון תש"ל. ישבו בדין הדיינים י' ש' אלישיב, א' גולדשמידט וש' ישראלי). בערעור תשכה/135 (לא פורסם) זכה הנתבע בדיון ואעפי"כ פסק בית הדין שהוא חייב לפצות את התובע על הנזק שגרם לו בשל אי הופעתו. (ישבו בדין הדיינים: י' נסים, י' ש' אלישיב וא' גולדשמידט).

(מקורות אלו נלקחו מספרו של פרופ' אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני עמ' 1214 הערה 89.)

בתיק תשמא/6873 פסק בית הדין שגם אם הופיע התובע לדין, אולם התברר שהגשת התביעה לא נועדה אלא לצורך הוצאת צו עיכוב יציאה כנגד הנתבע, ובכוונת התובע לתבוע בבית המשפט המחוזי את עיקר תביעתו – במקרה כזה יש לחייב את התובע בהוצאות משפט על ניצול לרעה של הליכי ביה"ד.

בערעור נוסף בביה"ד הגדול שבו ישבו הדיינים ש' דיכובסקי, א' שרמן וח' איזירר נפסק שהצד שלא הופיע מחמת רשלנות חייב הן בהוצאות משפט לצד שכנגד והן קנס לקופת המדינה בגין הטרחתו של בית הדין לשווא (גם מקורות אלו נלקחו מהספר הנ"ל באותו מקום).

דבר ברור הוא אפוא שהתובע שתבע את חבירו בבית הדין ולאחר דיונים מספר טוען שתביעתו הייתה במקום זה לשווא מחויב בהוצאות משפט לצד שכנגד.

בספר שורת הדין חלק ט עמ' תסד–תע מובא מקרה בו הוגשה תביעה ממונית על ידי עמותה מסוימת ונקבע מועד לדיון בטרם חתימה על כתב בוררות. הנתבעים הופיעו והתובעים לא הופיעו. בית הדין פסק שכיוון שמדובר בתביעת סרק חייבים התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט. על פסיקה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול (ערעור תשסב/5515) ובו טענו התובעים שכיוון שלא נחתם כתב בוררות בין הצדדים, לא הייתה בידי ביה"ד סמכות משפטית לדון וממילא לא הייתה בידם סמכות לחייב בהוצאות משפט.

בית הדין הגדול דחה את הערעור וקבע שביה"ד האזורי נהג כהוגן כאשר חייב את התובעים בהוצאות משפט מדין "לך ואני אבא אחריך".

בית הדין דחה גם את טענת חוסר הסמכות בנימוק הבא: "לטענה זו אין מקום בהלכה, כאשר מדובר בבית דין קבוע בעירו". הצורך בכתב בוררות הוא רק לעניין האפשרות לאכוף את הפסק מבחינת החוק, ואין לכך כל קשר עם סמכותו של בית הדין מבחינת דין תורה.

סוף דבר, אין ספק שמכל הנ"ל, עולה שהתובע חייב בהוצאות משפט על הטרחת הנתבעת ועל הניצול לרעה של ביה"ד והטרחתו לשווא.

במקרה דנן נראה שיש לאמץ הלכה נוספת.

בשו"ע חושן משפט סימן ב נפסק:

"כל בי"ד אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל אם רואים שהעם פרוצים בעבירות דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש. ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם חובטים אותו על ידי עכו"מ."

והוסיף הרמ"א:

"ביד ביה"ד להלקותו או ליטול ממון כפי ראות עיניהם לפי העניין למיגדר מילתא."

במקרה דנן שהתובע הטריח שנתיים ימים את הנתבעת, הביאה לדיונים רבים, הטריח עדים והצריך הבאת מסמכים רבים, ביטל את זמנו היקר של ביה"ד והכל לשווא וללא תוחלת – בוודאי שראוי לקנסו בקנס ראוי על מנת להרתיע עושי עוולה.

סכום ההוצאות שיש לחייב
כתב הרמ"א חו"מ סימן יד סה "צריך לברר כמה הוציא, או שבית הדין ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו". מקור דברי הרמ"א בשו"ת הרא"ש קז, ו.

כתב הרב יועזר אריאל בספר דיני בוררות (עמ' תכה–תכו) שבמקום שקבע ביה"ד שיש לחייב בהוצאות משפט לא יוכל החייב לטעון שהיה לזוכה להסתפק במורשה זול יותר או שהיה עליו להגיע בדרך אחרת זולה יותר, אלא מחויב בהוצאות שהוציא בפועל הזוכה וזאת משום שהיה יכול למנוע הוצאות אלו אם היה מופיע לדין ומקיים את חובתו המשפטית.

מכל הנ"ל עולה שיש לחייב את התובע בהוצאות משפט ואפילו בהוצאות משפט לדוגמה שיש בהן כאמור ממד של קנס, וזאת משום העוולה הגדולה שנגרמה לנתבעת ועל הזמן השיפוטי היקר שהושחת לחינם באצטלה צדקנית, כאשר האמת ברורה לחלוטין והיא הנחתו שלאור ההוכחות הברורות שהוצגו בבית הדין לא יזכה בדין.

נימוקי דיין ב'
דומה שהעניין שלפנינו מבהיר במלוא החריפות עד היכן ניתן להגיע לעיוות מוסרי באצטלא של שימוש בטענות משפטיות.

אכן סמכות ביה"ד לדון כבורר וכן לדון לאחר הגירושין בהיבטים מסוימים של אכיפת הסכם הגירושין או בתניות שיפוי שבו נידונה והוכרעה על ידי בג"ץ, ובפועל צומצמה סמכות שיפוט בתי הדין הרבניים. אולם העיון במקרה שלפנינו מצביע על שונות בין נדון דידן לפסיקות הרווחות – המצמצמות את סמכות בית הדין.

הסכם הגירושין בין הצדדים אושר בבית הדין בתאריך 4/9/2008 ובעקבותיו סודר הגט והתגרשו.

נוהלו הליכים נוספים בין הצדדים ובמהלכם עלתה שאלת הבעלות על הדירה שנרכשה על ידי האשה קודם גירושי הצדדים.

בעקבות זאת הוגשה על ידי הבעל תביעה בעניין. בכתב תביעתו כתב הבעל טענות רבות וביניהן כתב בסעיף 6:

"במסגרת ההסכם לחלוקת רכוש דאג התובע לכלול את כל פרטי הרכוש שהיו בידיעתו והוא סבר לתומו שהציוד שפורט בהסכם ממצה את רכושם המשותף של הצדדים."

ובסעיף 7:

"באחד הימים לאחר שנכרת הסכם הגירושין התעורר חשדו של התובע כי הנתבעת העלימה רכוש משותף ולפיכך שכר התובע את שירותיו של חוקר פרטי אשר גילה לתדהמתו של התובע כי הנתבעת במהלך נישואיהם המשותפים של בני הצדדים רכשה לבדה ובחשאי דירת בית 3 חדרים."

דוק, שני עניינים לפנינו: האחד – תביעה רכושית אודות זכויות הבעל לשעבר בדירה, והשני – הטענה כי הסכם הגירושין לא היה שלם.

לו באנו לדון באספקט הרכושי בלבד, הדברים נוטים, לאור פסיקת בג"ץ, כי ביה"ד נטול סמכות. אולם פן נוסף זה שלפנינו משנה את המבט.

הבעל לשעבר פנה לביה"ד בטענה כי הסכם הגירושין שלכאורה מסכם וכולל את כל העניינים שבין הצדדים לא היה כזה משום שהועלמה מעיניו ידיעה שלו הייתה לפניו, הייתה עולה לדיון ולברור בהסכם הגירושין.

אכן, טבעי וצודק הוא כי הכתובת לטענה זו – בדבר הסכם הגירושין שהוצג לכאורה כשלם אך באמת חסר – היא הערכאה שבה אושר ההסכם ובה תיטען הטענה כי יש להוסיף גם עניין זה להסכם.

לו הייתה האשה לשעבר עונה כי היא סבורה כי אין לביה"ד סמכות, כי אז לא בהסכם גירושין – שכשמו כן הוא: הסכמה בין הצדדים – עסקינן, אלא בתביעה רכושית והדרינן לשאלת הסמכות. אולם תגובת האשה הייתה כי הסכם הגירושין כולל ומקיף ואין להוסיף עליו זאת משום שהדירה נרכשה לאחר מועד הקרע ומכספים שלוותה או ניתנו לה.

עולה אפוא שמבחינת הצדדים הנידונים לפנינו לא עלתה, בעיקרם של דברים, תביעת רכושית כמקובל, אלא חזרה לביה"ד, לשם ברור אם נכון היה להשמיט מהסכם הגירושין את הדירה שרכשה האשה.

דומה שההיגיון האנושי, חוש המוסר הטבעי והיושר המינימאלי מחייבים גישה זו. הצדדים שבו לביה"ד שבו אושר הסכם הגירושין כדי לדון בעניין נוסף שאפשר שהיה ראוי לכוללו בהסכם הגירושין שעניינו היה לסכם באופן סופי את כל העניינים הנוגעים לפירוד בין הצדדים, וכעת עומדת לדיון השאלה אם עניין הדירה בכלל ההסכם או לא. כל זאת היה ברור ומוסכם על הצדדים לאורך כל הדרך.

דומה שאף אם שאלת הסמכות בנידון דידן אינה ברורה, די בכך על מנת שביה"ד לא ימנע עצמו מלשמוע ולפסוק בין בעלי דין שמבחינתם מתדיינים בפני ביה"ד בעניין שנוגע להשלמת הדין ודברים שביניהם.

אין הדבר דומה לאכיפת חובת שיפוי חוזית (בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול) שם אכן הושלם ההסכם והדיון הוא על אכיפתו. כמו כן אין הדבר דומה לנדון בפרשת סימה אמיר וברע"א 4198/10 איבגי נגד גבאי, שם הוכרעה חוסר סמכות ביה"ד לדון בבוררות אף בהסכמת שני הצדדים.

אמת, יש לחשוש כי ניסוחים משפטיים לא מדויקים ישפיעו על החלטת ביה"ד בדבר סמכותו (בג"ץ 1607/11 פלוני נגד ביה"ד הרבני הגדול ואחרים) אך זאת כאשר הצדדים חלוקים ביניהם. אולם כאשר הצדדים מסכימים ביניהם כי אחד מקוטבי הדיון היא שאלת הסיום הכולל של חיי נישואיהם, יש ויש מקום לשאלת הסמכות, ודי בזה כדי שביה"ד ידון בדבר ולא יטריד את הצדדים בהעלאת ספקות שהם עצמם לא הסתפקו בהם.

כנראה, סברה זו היא שגרמה שארבעה משפטנים שייצגו את הצדדים בשלבים שונים של הדיונים לא העלו על דעתם שלביה"ד אין סמכות לדון בעניין, ורק כאשר הבין התובע לאן פני הדברים העלה מתהומות אמתחתו המשפטית את הנפסק בבג"ץ סימה אמיר.

סוף דבר: סמכות ביה"ד היא עניין נכבד שנכון היה לדון בו בעתו לו ביה"ד היה מתבקש לעשות כן, ומשלא נתבקש לעשות זאת עד היום, נכון נהג ביה"ד בשוקלו את טובת הצדדים כפי שהיה ברור גם להם, ודן בעניינם.

מכאן לשאלת החיוב בהוצאות משפט.

המרדכי בסנהדרין (סימן תשמט) והרא"ש בסנהדרין (פ"ג סימן מ) כתבו שהמסרב לבוא לדין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין היה רבנו מאיר מחייבו לפרוע כל יציאותיו והביא ראיה מדברי הגמרא ב"ק קי"ב ב' וז"ל:

"אמר רבינא האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי וה"מ לשמתא אבל לפתיחא כיון דממונא קא מחסר ליה דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא לא."

הרי לנו שבשכר כתיבת הפתיחא מחויב הנתבע. ומכאן למד מהר"ם שכך הדין בשאר ההוצאות שנגרמו לתובע על ידי סרבנות הנתבע לירד לדין.

בגדולי תרומה שער ג' חלק ח' הקשה על הוכחה זו שיש לחלק בין שכר הפתיחא לשאר ההוצאות –

"דלאו כאדרכתא דמיא שהיא לתועלתו של תובע דודאי איהו פרע לה, אבל פתיחא דהוי קנס דקנסי ליה ב"ד מפני סרבנותו, מאן ליה לן דתובע פרע ליה מעיקרא, דילמא בי דינא גופייהו מצווים לכתבו מפני כבודם ולפיכך כשירצה הנתבע שיקרעוהו צריך שיפרע הוא שכר הסופר כיון שהוא לתועלתו, אבל לעולם דההוצאות שעשה התובע אין ראיה שיפרע הסרבן."

וסיכם הגדולי תרומה שהוכחת מהר"ם צל"ע.

תורף קושייתו שהפתיחא שהיא שטר שמתא היא פעולת ביה"ד המטילים שמתא על הנתבע וממילא לא יתירו לו נידויו עד שישלמה ואין זה ענין להוצאות שנגרמו לתובע שלכאורה גרמא הן ואין לחייב בהן את הנתבע. וכ' רש"י ב"ק קי"ב ב' " פתיחא שטר שמתא וכי שרו ליה שמתא לא שר ליה עד דיהיב זוזא לפתיחא דספרא" וניתנים הדברים להתבאר על פי שיטת הגדולי תרומה ששטר הפתיחא אינו נוגע לדין והדברים שבין התובע לנתבע אלא בין ביה"ד שהטילו על הנתבע את השמתא לבין הנתבע.

אולם תוספות ד"ה דקבעי כתבו: "כשקורעין אותה משלם הוא שכר הסופר", ובדבריהם אין מודגשת ההתניה שלא שרו ליה עד דיהיב זוזא לספרא אלא העובדה שהנתבע הוא המחויב בשכר הסופר. וזה מתאים לדברי הרא"ש וסיעתו, ונראה שהבנתם היא שכיוון שביה"ד הטילו את השמתא לטובת התובע הרי הם כבאים מכוחו ולכן למדו שהוא הדין לשאר הוצאות שנגרמו לתובע על ידי הסרבן.

והרשב"א בתשובה (ח"א סימן תתקמ) כתב שאין לחייב את הסרבן בהוצאות שנגרמו לתובע על ידי הערכאות משום שהוא גרמא בנזיקין ואינו דומה להוצאות דפתיחא "משום שבית דין מחייבין אותו על שסירב לבוא בפניהם ליום שקבעו" ויכלו הדברים להתפרש שפיר כדעת הגדולי תרומה. אולם הב"י (חו"מ סימן יד סעיף ה) כתב שלא נחלק הרשב"א על הרא"ש בסרבן שמשלם לו הוצאותיו ולא רק דמי הפתיחא.

ובפשטות חיוב זה דסרבן מדינא דגרמי הוא, אולם להבנת הב"י ברשב"א צ"ב מלשון הרשב"א שב"ד מחייבים אותו.

ובעניין תובעו בערכאות נחלקו הרא"ש והרשב"א ונראה שסתימת מר"ן השו"ע (חו"מ יד סעיף ה) כרא"ש המחייב והביא דעת הרשב"א כי"א וכ"כ בבי' וכן ביארום בדעת השו"ע בבאר אליהו סי"ד סק"ל ובפד"ר ג' ע"מ 18 ואילך. והגר"א בביאורו סק"ל כ' שהמחלוקת תלויה בביאור דינא דגרמי, שהרשב"א ס"ל שהיינו בעושה בידיים, ובתובעו בערכאות והוצרך להוציא הוצאות לא עשה מעשה בידיו ולכן פטור, והרא"ש ס"ל כריצב"א שגרמי הוא גרמא דשכיח דקנסו ביה.

והרמ"א שם הוסיף שבאמר לו לך ואני אחריך ולא הלך אחריו חייב לשלם לו הוצאותיו, ועל דברי הרמ"א הללו כ' הגר"א בביאורו סקל"א דדמי למסרב חייב וכנ"ל וצ"ע ולכאורה כוונת הגר"א לומר שדין לך ואני אחריך הוא גרמא ותליא במחלוקת הנ"ל אם קנסו במילתא דשכיחא אך אם כך קשה מדוע לא הקשה קושיה זו על דין מסרב שיפטר. וצ"ל שמסרב הוא חיוב שביה"ד מטילין עליו ומהני גם לדעת הרשב"א.

ובבאר אליהו באר שקושית הגר"א היא שבלך ואבא אחריך ג"כ הוא גרמא וניחא רק לדעת הרא"ש שחייב בערכאות משום שמחייב בכל מילתא דשכיריו ולכן העלה הגר"א שהוא צ"ע.

אולם כתב עוד בבאר אליהו שם שיש לבאר שלך ואני אחריך גרע ממסרב שבמסרב את הנזק עשה התובע לעצמו והנתבע הוא רק גרמא בזה, אך כשאומר לו לך ואני אחריך זהו ממש דוגמא דמראה דינר לשלחני, דאדיבורא דידיה קסמיך וחשוב עושה מעשה בידיים להזיק לחברו ואם כן חייב בזה מדינא דגרמי לכ"ע.

ועוד כתב שם שמלשון המרדכי משמע שלך ואני אחריך בריא חיוביה יותר מדינא דגרמי והוא דומה לשכירות פועלים הנגרמים בלא קנין. ולפי דברים אלו יש לבאר דברי הרשב"א.

ואם כן מתרי טעמי הנ"ל או שהוא דינא דגרמי או שהוא כשכירות פועלים יש לחייב בלך ואני אחריך אליבא דכ"ע ואף לרשב"א שפטר בערכאות.

וע"י כנה"ג הגב"י אות י"ב שהשווה דין זה דלך ואני אחריך לסרבן וזה בדרכו הראשונה של הבאר אליהו.

והנה נדון דידן גרע טפי מלך ואני אחריך, שבלך ואני אחריך התובע הלך והנתבע לא הלך אחריו; ק"ו בנדון דידן שהתובע הוליך את הנתבע לביה"ד והסתלק מתביעתו ברוע לב כך שהנתבע הלך אחרי התובע והתובע עצמו לא הלך וע' כנה"ג שם שכן עולה מדבריו.

ובנדון דידן אין ספק שמציאות זו שבה הוגשה תביעה לביה"ד ומשאמד התובע לפי חומר הראיות את פסק הדין נסתלק מן הדין בטענת חוסר סמכות ודאי שיש כאן מעשה בידיים וחייב לכל הפחות מדינא דגרמי, או מדין שכירות פועלים, ואפשר שאף אם הוא גרמא, מלתא דשכיחא הוא לבתי המשפט.

ועי' פד"ר ח"ג ע"מ 18 ואילך שכתבו כנדון בזה ממש שתובע ביטל תביעתו דרך תרמית שיש לחייב את התובע בהוצאות. וכ"פ הגר"מ אליהו דצ"ל בפד"ר י' מעמ' 3 ואילך שהתובע חבירו וביה"ד דוחה את תביעתו וקובע שהנתבע במרמה שחייב לשלם הוצאותיו.

והסכים אתו בנקודה זו הגר"ש ישראלי זצ"ל וביאר שאין ספק שיש להשוות זאת ללך ואני אחריך

עלה בידינו כי ב"לך ואני אחריך" חייב התובע בהוצאות הנתבע אף אם בתום לב לא הלך אחריו ואף באונס כמ"ש הרמ"א בתשובה, ובתובעו במרמה חייב בהוצאות טפי מבלך ואני אחריך.

ובנדון דידן גרע טפי וטפי שבמחשבות זדון מתוך הבנתו את תוצאות הדין טען התובע שביה"ד מנוע מלדון בעניין, ודאי שחייב באופן זה בהוצאות הנתבע ואין בזה חולק.

ולחומר עניין זה היוצא דופן באי־מוסריותו, אם כי לא בהכרח בשכיחותו, יש לקנוס ולחייב בהוצאות לדוגמה שלא מן הדין, שלא כבלך ואני אחריך – עי' רמ"א חו"מ סימן י"ד סעיף ה'.

לסיכום
א. בית הדין נעתר למבוקש ומורה על מחיקת התביעה.

ב. בית הדין מחייב את התובע בהוצאות משפט לדוגמא בסך של 20,000 ₪ לפי החישוב דלקמן: על כל ישיבה משלוש הראשונות סך של 4,000 ₪ ועל הישיבה האחרונה בה הוגשו ונדונו כל ההוכחות סך של 8,000 ש"ח.

ניתן ביום ט' בניסן התשע"ג (20/03/2013).