לפנינו תביעת הבעל לגירושין וכנגדה תביעת האישה לכתובה.

העובדות
הצדדים נישאו ביום 26.10.04 בחו"ק כדמו"י. אלו נישואין ראשונים לשניהם. מנישואין אילו נולד לצדדים בן בשם [ע'].

בתאריך 4.2.10 הגיש הבעל תביעת גירושין. האישה הגישה תביעה לשלום בית. בכתב התביעה כותב הבעל שהנישואין לא עלו יפה ולכן רוצה להתגרש. בכתב ההגנה כותבת האישה כי הבעל נוקט כלפיה באלימות מילולית ואלימות פיזית, אולם לדבריה הקרע ניתן לאיחוי ומבקשת לנסות שלום בית. התקיימו כמה דיונים, ובית הדין הפנה את הצדדים לשירותי הרווחה כדי לבדוק את מערכת היחסים בניהם. תשובת שירותי הרווחה הייתה שהצליחו להביא את הצדדים לניסיון לשלום בית ושלחו את הצדדים לטיפול.

בתאריך 27.10.10 התקיים דיון נוסף. ב"כ הבעל הודיע לבית הדין כי הבעל הורחק מהבית מחודש מאי 2010, והוא מפחד לחזור הבית מחשש שהאישה תעליל עליו עלילות שווא. הבעל חושב שאין מקום לשלום בית ומבקש להתגרש, האישה מבקשת שלום בית. בית הדין הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע.

בתאריך 2.2.11 ביקש הבעל לסגור את תיק הגירושין בנימוק שהוא מבקש לנסות שלום בית. ב"כ האישה התנגד. לטענתו, בקשה זו אינה כנה הואיל ויש להם מידע שהבעל רוצה לסגור את התיק הגירושין כדי לפתוח תיק לפירוק שיתוף בבית המשפט. בית הדין קיבל את עמדת ב"כ האישה והשאיר את תיק הגירושין פתוח בנימוק שתיק גירושין פתוח אינו מפריע לניסיון לשלום בית אמתי.

בתאריך 22.9.11 התקיים דיון נוסף. הפעם הודיע ב"כ האישה כי האישה מסכימה להתגרש עקב התנהגותו של הבעל. לדבריה, הבעל יוצא לפאבים בלילות, יוצא עם נשים אחרות ולא משלם את המשכנתא. בהחלטה נכתב כי בית הדין רושם לפניו את הסכמת הצדדים להתגרש יש על הצדדים לנהל מו"מ.

בתאריך 30.10.11 הגישה האישה תביעה לכתובה. בדיון שהתקיים בתאריך 26.1.12 טענה האישה כי הבעל עזב את הבית, מבלה עם נשים אחרות, לא משלם משכנתא ולא משלם מזונות לילד. ב"כ האישה טען שכיון שהבעל לא שילם את המשכנתא הוציא הבנק את הדירה למכירה. האישה איננה גרה יותר בבית. בעניין הכתובה טען שהבעל בוגד באשתו והציג תמונות של הבעל עם נשים אחרות, ולכן האישה דורשת כתובה. לטענת הבעל, אין האישה זכאית לכתובה. לדבריו, האישה מבלה בפאבים ומתכתבת עם גברים אחרים בפייסבוק. בנוסף, האישה חולה במחלת אפילפסיה ומחלת AVM במוח. לשאלת בית הדין, אם ידע ממחלות אלו קודם הנישואין, ענה הבעל שעל מחלת האפילפסיה ידע אבל על מחלת AVM במוח לא ידע. מחלה זו התגלתה לו רק כחצי שנה לאחר הנישואין כשהאישה הייתה מאושפזת בבית חולים לאחר התפרצות וריד במוח. בנוסף טען הבעל, שהאישה הרחיקה אותו מהבית בטענות שקריות, וגם קודם ההרחקה סירבה לקיים אתו יחסי אישות.

התקיימו כמה דיונים נוספים, ובמהלכם הורה בית הדין לצדדים לנהל מו"מ. בתאריך 16.1.13 התקיים דיון נוסף. ב"כ הבעל טען שהאישה מנהלת רומן עם גיסו. האישה הכחישה. הבעל טען שהאישה הוציאה כנגדו צו הרחקה שקרי. האישה טענה שהבעל תקף אותה והיכה אותה, ולכן הוציאה כנגדו צו הרחקה. לשאלת בית הדין, אם הצדדים מוכנים להיבדק על כך בבדיקת פוליגרף, האישה הסכימה והבעל סירב. בסופו של דיון ביקש בית הדין מהצדדים ליטול קניין כדי ליתן לבית הדין שיקול דעת רחב לפסוק בעניין סכום הכתובה. האישה הסכימה ונטלה קניין, הבעל סירב ולא נטל קניין.

תביעת הגירושין
תביעת הגירושין היא של הבעל אולם האישה מסכימה להתגרש. לכן יש עליהם לפתוח תיק לסידור גט, ובנסיבות התיק יפה שעה אחת קודם.

דיון בתביעת הכתובה
במקרה שלפנינו הבעל תובע גירושין. האישה בתחילה בקשה שלום בית אולם בסופו של דבר הסכימה להתגרש. לכאורה, בעל המבקש לגרש את אשתו חייב בכתובתה, אלא אם יוכיח שאינה זכאית לכתובה. בנדון זה אין לבעל עילה לגירושין. טענותיו לחוסר התאמה אינן פוטרות מכתובה, את טענתו בדבר הרומן עם גיסו לא הוכיח, וגם בשאר טענותיו – בדבר התכתבויות בפייסבוק – אין ממש.

טענת הבעל בדבר מחלת האפילפסיה של האישה – אין בה בכדי להפסידה כתובתה: הואיל וידע מכך קודם הנישואין, הרי שסבר וקיבל. עיין בשו"ע אה"ע סי' קיז ט: "הביא הבעל ראיה שעד שלא תתארס היו בה או שהודית לו בכך והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס הרי זה חייב בכתובה." ובסעיף יא: "מי שנודע לו שאשתו נכפת ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה כופין אותה לקבל גט ויתן הנמצא בידו לכתובתה והמותר כשתשיג ידו." וכתב הב"ש ס"ק כא: "היינו שנולד בה אחר אירוסין ונישואין ונסתחפה שדהו לכן חייב ליתן לה כתובה וה"ה אם היה בה קודם לכן וידע המום אז חייב ליתן לה הכתובה" וכו'. הרי שאם ידע הבעל ממחלתה של האישה קודם הנישואין חייב בכתובתה.

הבעל טען עוד כי האשה חולה במחלת AVM במוח. המחלה מתאפיינת בדימום תוך גולגולתי כתוצאה מצורה פגומה של עורקים או ורידים או כתוצאה של כלי דם שהתנפח ויכול להתפוצץ – מחלה שבדרך כלל מולדת ופעמים שמתהווה במהלך החיים. טענת הבעל שלא ידע על מחלה זו קודם הנישואין אינה פוטרת אותו מכתובה. גם אם יוכיח הבעל שבמחלה זו הייתה האישה חולה קודם הנישואין והוא לא ידע, הואיל ומשנודע לו על המחלה כשהייתה מאושפזת בבית חולים עקב התפרצות, לא בא וטען למקח טעות, אלא אף תמך בה וסעד אותה ואף המשיכו לחיות יחד ואף נולד להם ילד, הרי שמשנודע לו נתפייס בדבר וסבר וקיבל, כמבואר לעיל. אין אני בא לומר שמיד כשהתגלה לבעל על המחלה היה עליו לבא לבית הדין ולפתוח תיק לגירושין – דבר זה לא יעלה על הדעת, אלא אדרבא תמיכה וסעד הם מעשים המתבקשים. אולם הבעל אינו יכול לבוא היום – כשהצדדים פרודים מחמת סכסוך שנגרם ביניהם – ולומר שהנישואין היו מקח טעות ולהפסידה כתובה מחמת מחלה של האישה שידע ממנה ובכל זאת חיו יחד.

בנוסף בפד"רים רבים נכתב על מחלות מן הסוג הזה שגם אם לא ידע מהם הבעל קודם הנישואין ומבקש לגרש את אשתו – שחייב בכתובה, הואיל והיום ניתן לחיות עם מחלות אלו ע"י טיפול תרופתי, ואין מחלות אלו מפריעות לחיי נישואין תקינים. לכן אין זו עילה לגירושין כדי להפסידה כתובתה, ובעל הרוצה לגרש את אשתו בטענה זו חייב בכתובתה.

עיין בפד"ר ב עמ' 134 ובפד"ר יא עמ' 15 בעניין תביעת גירושין מסיבת מחלת הנפילה שכתבו שדעת הרא"ש בתשובה כלל מב והביאו הרמ"א אה"ע סי' קיז שבמחלת הנפילה יש לבעל סכנה בדבר ועוד יש בדבר מאיסות שאין הדעת סובלת להסתופף אצלה, ולכן סבר שיש בזה משום מקח טעות אם לא ידע ממחלה זו קודם הנישואין. אולם היום בזמנינו שהתברר שאין הדבר כן, ואין לבעל כל סכנה בדבר, וניתן לחיות עם מחלה זו ע"י טיפול תרופתי, והאישה יכולה לחיות כאחד האדם וגם אין כאן מאיסות – הרי שאין בזה עילה לגירושין. לכאורה, הוא הדין למחלת AVM שאין בה סכנה לבעל ואין בה מאיסות לבעל – הרי שגם אם לא ידע ממחלה זו קודם הנישואין אין בטענה זו עילה לגירושין.

נמצא שלבעל אין עילה לגירושין, והואיל והוא חפץ בגירושין הרי שהוא חייב בכתובה.

סכום הכתובה מיליון ש"ח
סכום הכתובה בנדון זה הוא מיליון ₪. ידועה מחלוקת הדיינים אם כתובה בסך הנ"ל היא בגדר אסמכתא ואין לחייב את הבעל בכל סך הכתובה או שכתובה בסך הנ"ל אינה אסמכתא והבעל חייב בכל סכום הכתובה. עיין בפד"ר טו עמ' 211 וכן בשורת הדין כרך ח עמ' רמג בדברי הרב יועזר אריאל ובעמ' ער בדברי הרב דוד לבנון. עיינו עוד בפסקי דין שונים של בית הדין הגדול ובתחומין כרך כה עמ' 211 במאמר של הרב צוריאל בובליל. הדעות חלוקות לכאן ולכאן.

ידועה דעתו של הגר"ש דיכובסקי בכמה פדרי"ם שכתובה בסכום של מיליון ₪ היא כתובה מוגזמת שנכתבה רק לכבוד, והיא בגדר אסמכתא, ואין לחייב בכל הסכום הכתוב אלא רק את עיקר הכתובה, ולדעתו יש להעמידה בין 100,000 ₪ לבין 120,000 ₪ – כדי פרנסת שנה בימינו, כדעת הר"ש בסוף מסכת פאה לגבי הדין שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול מן הצדקה, כי סכום של מאתיים זוז מייצג פרנסת אדם לשנה שלמה.

לגבי תוספת כתובה כתב שעקרונית אינו מוגבל ויכול אדם להתחייב גם סכום אסטרונומי במסגרת תוספת, והחיוב יהיה לגיטימי, אם נעשה לפי כללי ההתחייבות. אלא שצריך להביא בחשבון את הלחץ שבו נמצא החתן דקות לפני כניסתו לחופה ואת הרצון להרשים את הנוכחים, וכן את משפחת הכלה הדוחקת בחתן ובמשפחתו, בכדי להסיק שמדובר יותר בהתחייבות של כבוד. בנוסף כתב שיש לקחת בחשבון את חוק יחסי ממון שמחלק את רכוש הצדדים בשווה, ואין הגיון שהאישה תקבל חצי מהרכוש וגם כתובה בסך מוגזם.

אולם כנגדו כתב הגר"א לביא פסק דין בתיק 871774/1 בבית הדין טבריה:

"אילו סברו הראשונים והפוסקים שיש לבטל תוקף כתובה מופרזת לא היו סותמים הדברים, אלא היו מגלים אוזננו בדבר זה ועכ"פ צריך לעיין בכל מקרה לגופו, אם זהו סכום מופרז. מסתימת דבריהם מוכח ללא ספק שאין גבול לגובה סכום הכתובה. והדין כן מאחר שלא מצינו אף פסיקה אחת בפסקי הראשונים והפוסקים לביטול התחייבות עקב הפרזה."

עוד כתב שאין לכתובה מופרזת דין אסמכתא ואין ללמוד מהא ד"אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי" וייחשב אסמכתא דקי"ל "כל דאי הוי אסמכתא" דהיינו התחייבות שתבוא לעולם רק אם ולאחר שיארע מאורע כזה או אחר, אבל בכתובה ההתחייבות אינה התחייבות של "דאי" אלא זו התחייבות מוחלטת להשתעבד ולהתחייב כבר כעת כנגד התמורה המתקבלת בעת הנישואין. ומאחר שלא מצינו שיש מקום לריעותא של אסמכתא לשלול תוקף מקח ששולם עבורו סכום מופרז, אלא רק במקח דנים ביחס לאונאה בלבד (שאינו רלבנטי בנידון זה) על כן אין יסוד לבטל כתובה שנקוב בה סכום מופרז בטענה של אסמכתא.

ביחס לטענה שסכום מופרז נכתב לכבוד בעלמא כתב שאין מקום לטענה זו. ראשית, עלינו לשמוע את הבעל שיטען כך להדיא, אך גם אם יטען כן, אלו דברים שבלב שאינם דברים. ופשיטא שאין אלו דברים שבלבו ובלב כל אדם אלא כל אדם לגופו וכל סכום לגופו.

עוד כתב כי בנסיבות של כתובה שבה נקוב סכום מופרז, עולה לעתים הטענה שהחתן התחייב בסכום זה עקב אילוץ כזה או אחר, כגון המנהג שנהגו לכתוב כתובה מופרזת, אך ללא כוונה רצינית להתחייבות זו. ביחס לטענה זו, יש שכתבו להסתמך על תשובת שופריה דיעקב (ח"א סי' עב) כדי לבטל את ההתחייבות. אך יצוין כי הרב שופריה דיעקב כתב תשובתו ביחס לנסיבות שהחתן נאלץ להתחייב סכום גבוה מאוד עקב המנהג שהונהג, ותקנת חכמי הדור בזמנם, לכתוב סכום גבוה. אך בכל מקרה אין ללמוד מתשובה זו למציאות בימינו, מאחר ובנידון שם, כתיבת הסכום הגבוה נכפתה על החתן, על יסוד התקנה של חכמי הדור והמנהג, אך לאחר שהיה מקום לפרש את תחולת התקנה כאמור בתשובה זו, היה מקום לחלק בין המקרים השונים כמפורש בתשובה זו. ואינו דומה לנסיבות הנוהגות בימינו, שההתחייבות נעשית מרצון חופשי בלבד, וללא אילוץ ממשי, והיא בתוקף בכל מקרה שהאשה זכאית לתשלום הכתובה.

הגר"ש שאנן בפד"ר טו בדין כתובה מוגזמת כתב כי כתובה מוגזמת אינה בגדר אסמכתא כל שהיא בגדר השגה למרות שלא היה לבעל סכום זה ולא היה בדעתו של הבעל לשלם סכום כזה בשעת החתונה. הרב שאנן הביא דוגמה, שאם בני זוג חושבים על קניית דירה בשווי של מיליון ₪ הרי שסכום זה הוא בר השגה והבעל חייב בו, ורק כתובה בסכום מופרז שאינו בר השגה נחשב כאסמכתא.

טעם נוסף כתב, שניתן לומר שהחתן המתחייב בכתובה בסכום גבוה, הרי הוא כאילו מכריז ומודיע כי לעולם לא יגרש את אשתו כנגד רצונה ובלא הסכמתה, לכך ולצורך זה הוא מחייב עצמו בסכום שכמעט ולא ניתן לעמוד בו. חיוב זה מהווה כבטוחה שלא יגרשנה מסיבה שימצא אחרת נאה הימנה וכיוצא בזה.

עוד הוסיף, שההתחייבות בכתובה נעשית על ידי קניין, שאליו נוסף ונכתב "דלא כאסמכתא". בכך למעשה מודיע כל בעל מפורשות, כי הוא מסכים בלב שלם להתחייבות "תוספת הכתובה", והיא אינה מבחינתו "גוזמא".

נמצא שמחלוקת הדיינים היא, אם הגדרת כתובה מוגזמת היא כאשר הסכום המדובר נכתב לכבוד או אם הוא סכום בלתי צפוי להיות מושג במהלך החיים. לדעת הגר"ש דיכובסקי, כל סכום מוגזם שנכתב לכבוד דינו כאסמכתא, ולכן לדעתו סך מיליון ₪ הוא סכום שנכתב לכבוד ואין לחייבו, אלא יש להעמיד סכום הכתובה על עיקר כתובה שהוא סכום של פרנסת שנה. אולם לדעת הגר"ש שאנן, סכום מוגזם שהוא בר השגה במהלך החיים אינו נחשב כאסמכתא, ולכן לדעתו סכום של מיליון ₪ הוא בר השגה במהלך חיים של בני זוג.

דיון והכרעה
לדעתי, יש היגיון בסברא לומר שחתן הכותב כתובה מוגזמת כוונתו להרשים את הנוכחים בחתונה או שמרגיש אי נעימות לכתוב סכום נמוך, ובנוסף אין החתן מרגיש שהתחייבות זו היא מחייבת – הואיל וזה עתה נושא אישה אין הוא חושב על גירושין ואינו מאמין שהתחייבות זו תבוא לידי ביצוע. ואם אם יש לומר שהתחייבות לכתובה מוגזמת היא אסמכתא הואיל והבעל לא מתכוון לשלם בזמן ההתחייבות ואף מתכוון להרשים את הסובבים.

אולם מצד שני, הואיל והתחייבות זו נעשית ע"פ כל כללי ההתחייבות הרי היא מחייבת את הבעל גם אם לא התכוון לכך. דומה הדבר למכירת חמץ שאין האדם מתכוון למכור את החמץ לגוי בפועל, ופעמים שאינו מתכוון למכירה של ממש אלא רק למכירה פורמלית כדי שלא יעבור על איסור חמץ בפסח. אולם הואיל והמכירה נעשית על פי כל כללי המכירה הרי היא תקפה גם כשאין כוונה מעשית, ואין האדם עובר על איסור חמץ בפסח אף שגם לגוי אין כוונה מעשית לקניית החמץ, ואם ירצו בכ"ז לקיים את המכירה הרי שהיא שרירה וקיימת.

גם בעניין הכתובה יש לומר שעל אף שהבעל אינו מתכוון להתחייבות של ממש מ"מ הרי היא התחייבות לכל דבר ועניין ועקרונית כשהבעל חייב בכתובה הרי הוא חייב במלוא ההתחייבות.

אולם ע"פ דברי הגר"ש שאנן יש עדיין לחלק ולומר שבכתובה מוגזמת, רק אם היא בת השגה חייב הבעל בכולה, אבל אם אינה בת השגה אין היא מחייבת.

לדעתי, הואיל והאישה נתנה לבית הדין שיקול דעת רחב בעניין סכום הכתובה, דברי הגר"ש שאנן מתאימים לנדון זה ויש להתחשב ביכולת הכלכלית של הבעל בנדון זה. לאור מכלול הנסיבות שבתיק, אין לחייב את הבעל בכל שווי הכתובה ואף לא במחציתה כפי שהסכימה האישה בדיון שהתקיים בתאריך 16.1.13 לתשלום של 500,000 ₪. הואיל וסכום זה אינו בר השגה אצל הבעל – לא השגה זמינה ולא בתשלומים ריאליים. גם כשהצדדים קנו דירה הייתה זו דירה בחיפה שאינה עולה על מחצית מסכום הכתובה. הבעל בשנות ה־30 לחייו, אינו אדם אמיד ואני מניח שלא היה ברשותו סכום זה בשעת החתונה ולא התעתד לקנות דירה בסכום זה. ומכיוון שהאישה נטלה קניין ליתן לבית הדין שיקול דעת רחב בעניין סכום הכתובה ומכיוון שלצדדים אין רכוש משותף המתחלק ע"פ חוק יחסי ממון ומכיוון שהבעל מבקש לגרש את אשתו ואין לו עילה לגירושין וחייב בכתובת אשתו – לדעתי יש להעמיד את סכום הכתובה ע"ס 200,000 ₪.

הרב אייל יוסף – דיין
אני מצטרף.
הרב דניאל אדרי – אב"ד
אני מצטרף.
הרב דוד בר שלטון – דיין

מסקנות
א. על הצדדים להתגרש.
ב. על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט.
ג. הבעל חייב בכתובת אשתו בסך 200,000 ₪.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ל' בניסן התשע"ג (10/04/2013).