הצדדים נישאו בחו"ק ומנישואין אלו נולד ילד אחד. ביום כ"ב אלול תשע"ב (09/09/2012) הוסדר ביניהם גט פיטורין אך ללא הסכם גירושין, והעניין הוסבר בהחלטה קודמת מיום כ"ב באלול תשע"ב (09/09/2012).

בנסיבות אלו הוגשה תביעה לתשלום הכתובה, שבה נקוב סך 360,000 ש"ח. קיימנו שני דיונים בתביעה, והתקבלו סיכומי הטענות ביחס לשאלת זכאות האשה לתשלום הכתובה. לאחרונה התקבלה בקשת התובעת לעיון במסמכים שבהם נקבעה חוות דעת אקטוארית, ועותק יועבר לצד השני.

השתלשלות ההליכים בין הצדדים הייתה כדלהלן: הבעל הגיש תביעת גירושין כנגד האשה, וטען שאשתו היא אשה אלימה, וכי התנהגותה האלימה הוציאה אותו מהבית, כשעזב את הבית בנסיבות של חבטת אגרוף בפניו, כך שלא היה מנוס מהגשת תביעת גירושין.

להלן חילופי דברים שנרשמו בפרוטוקול הדיון הראשון, מיום י"ח אדר תשע"ב (12/03/2012) שהתקיים ארבעה חודשים לאחר הפירוד:

"הבעל: אני תובע להתגרש, מדובר באשה רעה ומורדת, שפוגעת ופגעה בי במשך כל השנים האלה, העליבה והקניטה, קראה לי בשמות, ונהגה בי באלימות פיזית ומילולית.

ביה"ד: למה הכוונה אלימות פיזית?

הבעל: לפני כשנה וחצי היא שרטה אותי בגב על רקע של ויכוח בינינו, יש לי תמונות של זה, רואים שם שריטות עם שמונה–תשע שריטות חזקות, עמדתי עם הילדה בסלון והיא באה בנקמנות ושרטה לי את הגב. היה עוד מקרה של אלימות בחודש מאי, כשעזבתי את הבית בפעם הראשונה זה היה אחרי ויכוח, היא שפכה עלי כוס מים בגב ואח"כ חבטה בי בפנים באף, היה בינינו ריב שבסופו עזבתי את הבית, באותו יום התקשרתי אליה לבקש ממנה שתאפשר לי לבוא לישון בבית ושלמחרת אני אעזוב את הבית, חזרתי ועליתי למיטה לישון, היא יצאה מהמקלחת וראתה אותי במיטה המשותפת, היא קפצה עלי בכעס וצעקה, מה אתה חושב לעצמך? אמרתי, סליחה אני אלך לישון במקום אחר, באיזה שלב היא שפכה עלי כוס מים, אמרתי לה, מה את עושה? והיא חבטה בי בפנים, ומהכעס היא נכנסה לחדר שלה, אני שטפתי את הפנים. בדיעבד היום אני מבין שחייתי במקום של גבר מוכה עם כל המשמעות, קשה לקבל את זה, כגבר קשה לקבל שאני נחות ומושפל, שאתה אפס ולא שווה כלום.

ביה"ד: מבחינתך אתה רואה את עניין הגירושין כסופי ומוחלט?

הבעל: לגמרי. כשהיא נתנה לי את הבוקס וכתוצאה מזה גרתי בנפרד, הבנתי שזהו. היא שלחה לי מכתב יום אחרי שעזבתי, היא כותבת במכתב שהיא מתביישת בהתנהגות שלה, ושכנראה שהעולמות שלנו לא נפגשו מעולם, שהנישואין נועדו לכישלון מההתחלה.

ב"כ הבעל: היו שלושה אירועי אלימות שהבעל פירט, מעבר לכך, לאחר האירוע האשה למעשה כתבה לבעל מכתב והיא מבקשת שהוא ישחרר אותה כי העולמות שלהם לא נפגשו, וכדאי שהם ייפרדו."

מאידך, האשה טענה שהבעל מעצים את אירועי האלימות הנטענים, וטענה שבאירוע האחרון נתנה לבעל סטירה כדי להגן על עצמה. לטענתה, אדרבה הבעל נהג ביחס אליה באלימות, ולהלן קטע מהדיון הראשון:

"ביה"ד: את בקשת ממנו שיצא מהבית בגלל ההתנהגות שלו?

האשה: כן, אבל אחרי זה הוא חזר לבית בקשתי ממנו שנלך לטיפול ושנעשה שלום בית, היינו בטיפול זוגי והמטפלים אמרו שמעולם הם לא פגשו באדם שכל כך אוהב לריב, היא בקשה ממנו שהוא ימשיך לבוא אליה לפגישות לבד, ו[פלוני] סירב, ושוב היו לו התקפי זעם הוא פירק אותי במכות, בפעם האחרונה הטלפון היה פתוח וחברה שלי שמעה את הכול, אחרי זה בקשתי צו הגנה."

ובתגובה טען הבעל, כדלהלן:

"ביה"ד: מה ביחס למה שהיא סיפרה שקרה לפני שניתן צו ההגנה?

הבעל: לא היה שום דבר, זה התחיל שבוע לפני שהיא אמרה 'אני רוצה להתגרש', תכין חוזה, בגלל שאמרתי לה שאני נוסע לאימא שלי זה הדליק אותה.

ביה"ד: אתה מכחיש את כל מקרי האלימות שהיא ציינה?

הבעל: אני לא מכחיש, היא עשתה את האלימות.

ביה"ד: מה אמרת בדיון בצו ההגנה?

הבעל: אני בכלל לא ידעתי עליו, זה היה במעמד צד אחד, מעולם לא נכחתי בבית המשפט.

ביה"ד: היית בחקירה במשטרה?

הבעל: באותו יום שזה קרה. היינו אצל יועץ נישואין, וזה לא נכון שאני הפסקתי את ההליך.

ביה"ד: אז למה זה הסתיים?

הבעל: כי היא אמרה שהיא רוצה לעשות חוזה לגירושין ואין טעם להמשיך בטיפול, גם בפעם האחרונה שהייתי אצל המטפלת היא אמרה שאני אעשה מחוות הסכמתי ועשיתי הכול."

עד כאן תמצית מהחומר שבתיק.

ביחס לשאלת זכאות האשה לתשלום הכתובה בנסיבות של גירושין בהעדר הסכם שבו נושא הכתובה הוסדר בהסכמה, נבהיר נקודה אחת בהיבט העקרוני.

בהלכה נקבעו עילות ידועות, שבהתקיים אחת מהן נשללה זכאות האשה לתשלום הכתובה. אך בהעדר עילה כזו, לרבות במקרים חריגים, שבהם האשה נקראת "אשה רעה" כהגדרתה בהלכה, אין אלו נסיבות של הפסד הכתובה, עיין בגמ' עירובין דף מא, ב: "אשה רעה... כתובתה מרובה... ולא מצי מגרש לה". וכן במסכת יבמות דף סג, ב: "נתנני ה' בידי לא אוכל קום – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא זו אשה רעה וכתובתה מרובה". ועיין שם בהגדרה של "אשה רעה". הרי שגם אשה אשר מידותיה רעות עד שקיים קושי בחיים המשותפים עמה, וכפי שהגמ' מביאה בהקשר זה את הפסוק "ומוצא אני מר ממות את האשה", בכל זאת לא הפסידה את כתובתה.

ביחס לטענה שהאשה נהגה כלפי הבעל באלימות שחזרה על עצמה שלוש פעמים, גם אם נקבל את טענות הבעל ככתבן וכלשונן, למרות הגרסה השונה של האשה כאמור, ככל שהדבר נוגע לשאלת זכאותה לכתובה, לא ניתן לשלול את זכאותה לתשלום הכתובה, אלא בכפוף לכך שהִתְרו באשה שאם תשוב ותנהג באלימות היא תחויב בגירושין ותישלל זכותה לתשלום הכתובה.

נפנה לפסק דין שכתבנו בתיק אחר והתפרסם בספר "עטרת דבורה" חלק א' סי' מט, ובו הבהרנו את מעמדה של אשה הנוהגת באלימות כנגד הבעל, וקבענו שבהתנהגות אלימה דינה כ"עוברת על דת", וזאת עקב האיסור הכרוך בהתנהגות כזו. מאחר והתנהגות זו פוגעת בבעל וביכולת הזוג לנהל חיים משותפים, דינה כ"עוברת על דת" שניתן לחייבה בגירושין, וכן ניתן לשלול ממנה את הכתובה, ובלבד שהאשה חזרה ונהגה באלימות גם לאחר התראה.

אמנם בפסק דין הנזכר, קבענו שביחס לאלימות ברמה קשה ומסוכנת, אין מקום להורות לבעל לשוב ולגור עמה, גם לאחר התראה, ויתכן שתישלל זכאותה לכתובה גם בהעדר התראה מאחר שבנסיבות אלו אנו קובעים שהגירושין יצאו ממנה (עיין טור אה"ע סי' קי"ח).

על כן על יסוד פסיקה זו, ככל שהדבר נוגע לשאלת הכתובה בלבד – ושאלת חיוב האשה בגירושין כבר אינה עומדת על הפרק, כגון במקרה דנן – בית הדין אינו מקבל את עמדת הבעל בסיכומיו שיש הצדקה לשלול את הכתובה גם בהעדר התראה.

הגם שהאלימות המיוחסת לאשה אינה יכולה להתקבל והייתה בעייתית מאד, אך אין מדובר באלימות קשה ומסוכנת שאינה מאפשרת לבחון תיקון הליקוי וחזרה לשלום בית. אם הבעל היה מופיע בבית הדין לדיון בטענותיו עוד בטרם היה נחרץ בעמדתו השוללת חזרה לשלום בית, בית הדין היה מתרה באשה שאם תשוב לנהוג באלימות היא תחויב בגירושין וללא כתובה, והצדדים היו חוזרים לניסיון לשלום בית, כפי שאכן אירע ביחס לאירועי האלימות שהתרחשו זמן משמעותי קודם למועד הפירוד.

ביחס לצדדים דנן, הליך זה יכול היה להתקיים במסגרת תיק הגירושין הראשון שהבעל פתח, ואילו בזמנו היה מתקיים דיון בתביעה זו הייתה ניתנת ההתראה כאמור, ואז היה מקום להיעתר לתביעתו הנוכחית לשלילת זכאותה לכתובה. אך מאחר ובזמנו, לבקשת הבעל לא התקיים דיון, ובדיון הראשון בתביעתו השנייה הבעל כבר לא מצא לנכון לתת סיכוי לנישואין ותבע גירושין, ולאחר מכן כבר מצא לנכון ליצור קשר זוגי עם אשה אחרת, הרי שלא הושלמה עילה לשלילת הזכאות לכתובה.

עוד יובהר, בנסיבות שבהן האשה מורדת בבעלה ואינה רוצה בו כגון הטוענת "מאיס עלי" ועקב כך הבעל נאלץ לבקש להתגרש, יש מקום לחייבה בגירושין וללא כתובה (ואף בהעדר הכרזה – עיין בספר אוצר הפוסקים סי' עז סעיף ב' ס"ק טו אות ז') אך אין זה המקרה שבפנינו.

אמנם מהחומר שבפנינו עולה שהאשה הגישה כנגד הבעל בקשה לצו הגנה, אך כאמור האשה הבהירה את הרקע לצו הגנה זה, ולמעשה בשלב זה, הבעל כבר לא רצה לשוב לבית. על כן לא ניתן לקבוע שצו ההגנה הוא זה שקבע את הפירוד והפך אותו לעובדה מוגמרת

ביחס למכתב שהוצג לבית הדין בדיון הראשון שבו האשה מבקשת מהבעל לצאת מהבית, הגם שהמכתב מבטא את מצוקת האשה באותה עת, עדיין אין בו כדי לקבוע שהאשה אכפה על הבעל את הפירוד.

לא ברור האם מכתב זה נכתב במועד הסמוך לפירוד והוא הביא לו, אך בכל מקרה, כאמור, כל עוד לא התקיימה אחת העילות שיש בה לשלול את זכאות האשה לתשלום הכתובה, וכל עוד היזמה לגירושין אינה מצדה של האשה הפועלת להביא את הצדדים לגירושין, הרי שהמענה לקשיים הנטענים על ידי הבעל, שהתקיימו עוד בטרם הפירוד, היה בכניסה למסגרת של ייעוץ נישואין והדרכה מתאימה על מנת להביאם לתיקון הלקויים.

מכתב מסוג זה שהאשה מציגה בו את קשייה ומבטאת ייאוש מתיקון, עדיין אין בו כדי לקבוע שהיא יצרה את הפירוד.

עוד ראוי להוסיף ביחס לטענתו של הבעל שלמעשה האשה הוציאה אותו מהבית: הלכה זו של אשה שאינה טוענת "מאיס עלי" ואינה תובעת גירושין, אך יחסה השלילי לבעל והקטטה שהתלקחה ביניהם לרבות דרישתה שיצא מהבית, הביאו ליציאתו של הבעל מהבית, התבררה בתשובת הרמ"ע מפאנו סי' נה. בעניין שנידון בתשובה זו, זמן מה לאחר עזיבת הבעל את הבית, הבעל שבק חיים לכל חי, ועלתה לדיון שאלת זכאות האלמנה לתשלום הכתובה מהעיזבון. אחת הטענות שטענו היורשים הייתה שעוד בחייו, אביהם היה מתרעם לפעמים, "שאשתו הייתה מגרשתו מביתו". הרמ"ע מפאנו הוזקק להתייחס לחוו"ד של אחד מגדולי הדור, שניתנה ביחס למקרה זה, וקבעה – "כי לאשה שמרדה על בעלה בשב ואל תעשה בלבד, אולי יש תקוה שע"י התראה והכרזה תשוב ותתפייס, אבל כיון שהתריסה כולי האי, ודאי לא תשמע לקול מוריה, ואטרוחי בי דינא בכדי להכריז ולהתרות לא מטרחינן... יש חלוק בין מורדת בפועל, למורדת בשב ואל תעשה."

לפי חוו"ד זו כשהאשה הוציאה את בעלה מהבית בניגוד לרצונו, דינה כמורדת בפועל ותפסיד כתובה ללא כל התראה והכרזה. אך הרמ"ע מפאנו דחה דעה זו, וכתב:

"לנו בפשיטות תשובתו בצדו שזה כלל גדול בתורה אין עונשין אא"כ מתרין, ועוד דבריו אלה הנה הנם חידוש הלכה אחר סוף הוראה, כי אין להם עיקר בגמרא ולא בתקנות הגאונים ולא בהסכמות הקהילות ולא בשום מנהג, ואין גם אחד מן הפוסקים שזכר מכל זה כלום, ואם באנו להפסידה כתובתה באומדנא בעלמא, ואנן הדיוטות אנן, האם עדיפנן אפילו מנשיא שבא"י שאין כחו יפה אלא בקנסות המפורש בתורה ובגמרא, לא תהא כזאת בישראל."

עוד כתב הרמ"ע בתשובה זו:

"לא שמענו אלא קטטה שביניהם לא מרד מתשמיש, ולו הואלנו להאמין שהייתה הקטטה על כך, מי מפיס אם היא מרדה עליו ומאסה בו, או כיונה לצערו, שיש בזה הבדל רב נוסף על מה שזכרנו. כי אמנם המצערת צריך להכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ארבע שבתות רצופות, וישלחו להתרות בה לפני הכרזה ולאחריה, ושוב נמלכים בה הדיינים עצמם שלא על ידי שליח כדברי הר"ן, ואם לא תשמע אליהם אז יכתבו לו עליה אגרת מרד כדין וכהלכה. ובלי שמירת כל הסדר הזה אינה מפסדת כלום. וה"מ נמי, כשהקפיד הבעל וקבל לפנינו עליה. והנה לא שמענו עד כה, ואפשר ג"כ שהוא מרד עליה, או פירש ממנה מחמת חולי או תשות כח."

בהתאם לדברי הרמ"ע מפאנו, בנידון שבפנינו אין מקום לדון את האשה כמורדת גם אליבא דטענת הבעל שהאשה הוציאה אותו מהבית, וזאת משני טעמים.

ראשית, גם כשהאשה אכן מורדת מסוג "בעינא ליה ומצערנא ליה" (כשאינה תובעת להתגרש ואינה טוענת "מאיס עלי"), אין הפסד כתובה בלא שמירת הסדר של הכרזה התראה והמלכה.

שנית, ההליך להכרזתה כמורדת יוכל להתחיל כשהבעל קובל על אשתו בפני בית הדין עקב מרידתה ומבקש להחזירה לקדמותה ולהביא לשלום בית. אך אם הבעל מתרצה בפירוד וכלל אינו קובל כנגדה עקב המרידה, לא היה מקום לקבוע את מעמדה כמורדת הראויה לסדר הקבוע במורדת. זאת מאחר וסדר זה נקבע רק לאחר שהבעל מבקש ללחוץ עליה לשוב לשלום בית.

על כן בנידון שבפנינו, גם לטענת הבעל שדרישתה של האשה מהבעל לעזוב את הבית, הייתה דרישה שאינה מוצדקת, בדרישה כזו לכשעצמה, אין בה כדי לשלול מהאשה את זכאותה לתשלום הכתובה, אלא אם הבעל תבע שלום בית והאשה סירבה והוכרזה כמורדת. וביחס לצו הגנה שניתן לאחר מכן, כבר התייחסנו לעיל.

על כן, ממכלול טעמים אלו לא מצאנו מקום לטענת הבעל לשלול את זכאות האשה לתשלום הכתובה.

ובהתאם לאמור, שטר הכתובה שריר וקיים ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכום הנקוב בשטר הכתובה – 360,000 ש"ח. תיעשה לנתבע חקירת יכולת כדי לקבוע את הסדרי התשלום כפי יכולתו עד שיפרע את מלוא הסכום.

בכפוף לתשלום זה לא יהיה מקום לחיוב הנתבע בתשלום זכויות אחרות להן זכאית האשה עפ"י חוק יחסי ממון (למעט רכוש הרשום על שמה). וזאת מאחר שביחס לזכויות הממון שנצברו לצדדים בתקופת הנישואין, עקרונית אין מקום להורות על "כפל זכויות", דהיינו תשלום כתובה בנוסף לתשלום שהאשה זכאית לו עפ"י חוק יחסי ממון המועבר מהבעל לאשה במסגרת איזון הזכויות. פסיקה כזו ניתנה על ידינו בתיק אחר, והתפרסמה בספר עטרת דבורה ח"א סי' מ"ז עמ' 299.

על אותה החלטה הוגש ערעור, ונדחה. החלטת בית הדין הגדול מיום כ"ט שבט תשס"ה (08.02.2005) הובאה בספר "שורת הדין" חלק יא עמ' שעג, ובנימוקי בית הדין הגדול לדחיית הערעור כתבו כדלהלן:

"מבחינת ההלכה והחוק יש מקום להבדיל בין הכתובה שהיא חוב מוחלט שאיננו תלוי בדעתו של המתחייב, לבין חוב תוספת כתובה שיש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה, שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה עפ"י חוק יחסי ממון, לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת."

על כן, גם בנידון שבפנינו, עפ"י החומר שהוצג בפנינו, הזכויות שנצברו לזכותה בתקופת הנישואין ושהיא אמורה לקבל במסגרת איזון המשאבים הן פחות מסך 360,000 שקל הנקוב בשטר הכתובה. אם ישולמו לאשה סכומים המתחייבים לתשלום על יסוד חוק יחסי ממון, סכומים אלו יקוזזו מהחוב הנזכר בגין שטר הכתובה.

ניתן ביום כ"ה אדר תשע"ג (07/03/2013).