בני הזוג נשואים [...] שנה ובפנינו תביעת האשה לגירושין.

האשה הביעה בתביעתה דעה נחרצת שאין מנוס מגירושין. לטענתה, עיקרה של הבעיה היא סגנון חיים בדלני ומנוכר של הבעל, העדר תקשורת טובה של הבעל עם אשתו וקיום יחסי אישות לעיתים מאד רחוקות.

לטענת האשה, עקב בעיה אצל הבעל, כדבר שבשגרה אין הבעל מסוגל לישון בלילה ולהיות ער בבוקר, ובמשך של כל שנות הנישואין האשה הולכת לישון לבדה, בשעות הערב המקובלות, והבעל נותר ער בלילה והולך לישון ביום.

בעבר פנו בני הזוג לייעוץ נישואין מקצועי, אך כעת האשה מתנגדת לחזור להליך זה ונחרצת בעמדתה שאין מנוס מגירושין. לדבריה, המצב המתואר הביא אותה לירידה במצבה הנפשי, וכי היא עומדת לקראת קריסה נפשית. זה למעלה מחצי שנה גרים בני הזוג בנפרד בתוך הבית, כשהאשה הסדירה לעצמה יחידת דיור קטנה בקומת הקרקע.

הבעל מבקש לדחות את תביעת הגירושין, ואינו מוצא הצדקה להתגרש, וכן מכחיש שקיימת בעיה ביחסי האישות כפי הנטען על ידי האשה, ומסכים לפנות לכל ייעוץ נישואין או טיפול כזה ואחר, שיוכל להביא מזור לקשיים שעלו בטענות האשה. לדבריו, מאחר ורב הקהילה שמע את שניהם והביע הסתייגות ממהלך של גירושין, עליהם לנהוג על פי דעה זו.

להלן מפרוטוקול הדיון הראשון שהתקיים ביום א' שבט תשע"ב (25/01/2012):

"האשה: אני מכירה אותו [...] שנים, אין לי אמון להבטחות יותר, הוא לא בעלי בשום תחום, כל מה שקשור בתחום הזוגיות, מתקשורת ועד חיי אישות – אין בינינו שום קשר.

ביה"ד: מה גרם לכך?

האשה: אני לא יודעת להגדיר. ניסיתי ליצור איתו קשר, אבל אלו דברים שפיזית מוטטו אותי. אני מרגישה ששילמתי בבריאות שלי. לאחרונה קורה שאני עוזבת לא פעם את הבית כדי להיות בודדת, אני חיה חיים לא נורמליים, זה גורם שאני לא מתפקדת כאימא, במשמעות של לתת לילדים את מה שמגיע להם, בצורת יחס ובישולים. הגעתי למצב לא בדיוק של דיכאון, אבל אני מגיעה לבית מהעבודה ונכנסת למיטה, אני משלמת מחיר יקר, אין לי פרטנר.

ביה"ד: האם כך המצב כל השנים?

האשה: כן.

ביה"ד: והבעל הוא הגורם לכל זה?

האשה: אך ורק הוא.

ביה"ד: האם זה דפוס התנהגות שהיה מתחילת חיי הנישואין?

האשה: אני חזרתי בתשובה לפני הנישואין. חייתי באמונה וקיבלתי את כל הדברים בצורה הזאת, ולאט לאט הבנתי שזה לא צורת חיים. אני אשה פעילה, בהתחלה היה לי היסח הדעת, בשנתיים האחרונות זה בא לידי קריסה.

ביה"ד: הייתם אצל יועץ נישואין?

האשה: לפני שלושה חודשים כשהחלטתי שאני רוצה גירושין. כי לאורך כל השנים אנחנו בהתייעצויות. והייתה מעורבות של הילדים הנשואים שלי שביקשו שלא נתגרש, בגלל טובת הילדים, הסכמתי ללכת ליועץ נישואין, הלכנו פעמיים לייעוץ.

ביה"ד: מה יצא מזה?

האשה: בעלי במשך כל השנים ער בלילות וישן בבוקר, ככה זה במשך [...] שנים. ככה הוא חי ... אני ישנה בלילה כל השנים לבד. היו הרבה פעמים שלא הלכתי למקווה כי לא היה לכך טעם – הוא לא היה מעוניין ...

ביה"ד: את מתכוונת לשיחות שהיו אצל היועץ?

האשה: לא, שיחות שדיברנו בינינו ביחד.

ביה"ד: איך את רוצה להסיק מסקנות משני מפגשים? הרי את רואה שהוא יכול להשתנות, מה עיקר הבעיה שיש היום?

האשה: אני לא מסוגלת יותר. כמשל, אני מרגישה שהוא לקח תרנגולת ומרט אותה ושחט אותה, אני באפיסת כוחות, ואפיסת אמון. יש לו בעיה בגישה הוא חושב שאין בעיה בכלל, הוא יכול לומר מה את רוצה, ומה את צריכה ואני אעשה מה שתבקשי, אבל הוא לא מבין שיש בעיה.

הבעל: אני אוהב את אשתי, פנַי לשלום בית. יש הרבה דברים שצריך לתקן, אני אומנם במצב שגם אצל היועץ בגלל המצב רק אני צריך לעשות שינוי".

למעשה, הבעל לא הכחיש באותו דיון את עיקרי העובדות שעלו בטענות האשה, אלא הודיע שהוא מקבל על עצמו לתקן את הנחוץ תיקון, וכי יעשה את כל המתבקש להביא לתיקון המצב. אמנם לאחר השלמת הדיונים, בסיכומי טענות הבעל, הבעל צמצם את היקף הבעיה מכפי שנטען על ידי האשה, וטען שלא נשאר ער בלילות אלא שלא בימי טהרתה, וכן הצדיק את הדבר בעיסוקיו המחייבים תקשורת טלפונית עם אנשים מעבר לים בשעות שכאן לילה ואצלם יום או בחובה ללמוד תורה בלילה.

לאחר הדיון הראשון, ביום א' שבט תשע"ב (25/01/2012) ניתנה ההחלטה דלהלן:

"האשה תובעת להתגרש ובדיון שהתקיים היא הבהירה את הרקע לכך. לדבריה, כעת ובהתחשב בבעיות ובקשיים שהיו מנת חלקם כל השנים, כבר אינה מוצאת מקום שיתאפשר להחזירם לשלום בית. מאידך גיסא, הבעל מבקש כי יינתן לו פרק זמן נוסף שבו יוכיח לאשתו שחל שינוי מהותי ויסודי, וכי הוא משקיע את תשומת הלב הראויה על מנת להביא לתיקון הנחוץ.

בסיום הדיון, בית הדין הודיע לצדדים כדלהלן: בשלב הנוכחי ולאחר הדיון הראשון, עדיין לא יינתן פסק דין לגופה של תביעת הגירושין. מומלץ לשני הצדדים לשוב ליועץ הנישואין ששמע את שניהם לאחרונה, וזאת במגמה לבחון האם עדיין ניתן להביא להסכמה על חזרה לשלום בית, תוך ליווי ההליך והדרכה צמודה לשני בני הזוג.

הבעל הסכים להמלצה זו, ואילו האשה הודיעה שכעת לאחר כל שעבר עליה בתקופת הנישואין, היא אינה מסוגלת להסכים להמלצה זו, אם לאחר שיקול דעת נוסף, האשה תישאר בעמדתה זו, עליה לבקש לקיים דיון נוסף בתביעה, במגמה שההליך יושלם בפסק דין."

למעשה מאז החלו הדיונים לא חל כל שינוי מהותי במערכת היחסים שבין הצדדים, מאחר שהאשה כבר לא הייתה מסוגלת לבחון אם יש ממש בהבטחות הבעל שיעשה מאמץ לשינוי, והיא יזמה פירוד בתוך הבית כאמור. וכן יצוין שלאחרונה האשה הגישה בבית הדין תביעות לפירוק שיתוף, למשמורת הילדים ולקביעת מזונות ומדור עבורם. נקבע מועד לדיון בתביעות אלה, אך קודם לדיון זה, עלינו להשלים את פסק הדין הנוכחי.

עוד יצוין כי בדיון האחרון שהתקיים ביום כ"ה תשרי תשע"ג (11/10/2012) נוספה טענה לחיוב הבעל בגירושין.

לטענת האשה, גם בעת שיחסי האישות מתקיימים ביניהם, הם מתקיימים בצורה המינימלית ביותר האפשרית וזאת עקב ליקוי פיזיולוגי אצל הבעל שאינו מאפשר לו קיום יחסים שיביאו את האשה לסיפוקה. אמנם בזמנו הבעל ניסה להיעזר בתרסיס, אבל כפי הנראה לא היה בכך תועלת ממשית.

להלן קטע מפרוטוקול הדיון האחרון

"ב"כ האשה: האשה עשתה כמה וכמה ניסיונות לשלום בית, אך אחרי הכול אני לא רואה שיש אצל האשה אפשרות לשלום בית, לא נפשית ולא מנטאלית. זה נמצא במקום קיצוני ומאוד אבוד. זה כל כך קיצוני עד כדי כך שאת סעודות השבת וסעודת החג היא אוכלת לבד. היא לא נמצאת במקום שהוא נוכח, זה "מאיס עלי" בצורה הכי קיצונית שקיימת.

ביה"ד: אתה סבור שיש לחייב את הבעל בגירושין גם מעבר לטענת "מאיס עלי"?

ב"כ האשה: כן, במשך שנים רבות הם קיימו יחסי אישות אולי 20 פעם, בעשר השנים האחרונות או בשמונה השנים אחרונות, חוץ מפעמים ספורות – פעמיים או שלוש – היו הפסקות של פעם בשנה, האשה השתדלה מאוד–מאוד לבוא לקראתו ... זה בן אדם שלא מסוגל לישון בלילות, זה כך כבר שנים רבות.

ביה"ד: לא קורה מידי פעם שהוא ישן בלילה?

ב"כ האשה: לא, מעולם, אף פעם. גם לי זה היה נשמע הזוי לחלוטין אבל זאת המציאות. ...

ביה"ד: נבקש לשמוע את העובדות מהאשה עצמה, האם המציאות שהוא החל לתאר זה מציאות חד–פעמית או חולשה, או שזאת בעיה שחזרה על עצמה?

האשה: דווקא בפעם האחרונה היה ניסיון, הבעיה התפקודית קיימת בכל העשר שנים, אצלנו כל פעם זה קורה אחת לשמונה חודשים, לחצי שנה, הבעיה שקיימת אצלו זה שאי אפשר לקיים את המצווה, ביקשתי ממנו בזמנו, לפני מעל עשר שנים שילך לטיפול. הצגתי את הבעיה הזאת גם בפני רב. אמרתי, אולי יש בעיה, בעיה שלא צריכה לקרות, ורק אחרי תחנונים שהוא יפנה לרופא, וכל זה כמובן בזמן שאנחנו לא מסתדרים בינינו, ורק אח"כ הוא קנה תרסיס שגם בקושי עזר. זה היה לפני עשר שנים.

ביה"ד: וכשאתם יחד מתקיימים יחסים או שלא מתקיים כלום?

האשה: זה לא רק עניין של זמן, אין תפקוד כפשוטו, הוא טוען שזה בגלל שיש משהו שבמשהו ולכן זה כך צריך להיות.

יש אצלו פליטת זרע לבטלה, זה עם השתדלות... הבעל הזה הרס אותי לא רק נפשית ולא רק רוחנית... אני חזרתי בתשובה לא בשביל ליפול,... מה שקורה כיום זה שאני לא מסוגלת להיות במחיצתו...

ביה"ד: את טוענת א. שיש בעיות ביניכם. ב. שהוא לא נמצא בבית. ג. שאין ביניכם יחסי אישות תקינים.

ביה"ד: האם בזמן שקיימתם יחסים הבעת נגדו יחס שלילי?

האשה: בשנים האלו ממש לא.

ביה"ד לבעל: מה עמדתך, האשה מבקשת להתגרש – אתה מתנגד או מסכים?

הבעל: אני בטוח שעם השתדלות אמתית משני הצדדים אפשר להסתדר ... אני לא ער בלילות, אני בבית בלילה כל החיים ולומד תורה. היו שנים שהיה שלום בית ויחסים מאוד טובים. לא היו בעיות של חדירה, יש לנו ילדים, אם אני לא באתי לאשתי או שלא היו יחסים זה בגלל דברים שקרו באותו יום ... אין לי בעיות של זקפה.

ביה"ד: בשנים האחרונות היו ביניכם יחסי אישות?

הבעל: עקב התקררות היחסים אז יכול להיות שהיה משהו, לפני כן, לא קיים דבר בעולם שאפשר לעשות עם אשה ולא עשיתי.

ביה"ד: לטענתה את הדבר העיקרי לא עשית.

הבעל: עשיתי הכול לפי מה שה' אומר.

ביה"ד: היא תיארה קודם משהו, היא דוברת אמת?

הבעל: אם הבעל רצה להאריך כדי שלאשה יהיה סיפוק אז לטובת האשה אז אולי פעם או פעמיים זה קרה. ... אין אצלי שום בעיה, וגם אחרי כן קניתי תרסיס".

דיון
אין ספק שהאשה מאסה בבעלה, והציגה אמתלאות מבוררות כיצד הגיעה לידי כך, וכמפורט לעיל.

אמנם ככל שבפנינו טענת "מאיס עלי" בטענה מבוררת, ההלכה היא שאין לחייב את הבעל בגירושין, וזאת על יסוד פסק השו"ע אה"ע סי' ע"ז ס"ב, שלא הסכים עם שיטת הרמב"ם והגאונים שפסקו לכפות גט. ואף כשיש אמתלא מבוררת, הרמ"א (שם סעיף ג') פסק דינא דמתיבתא, אך ללא פסיקת חיוב גירושין, וז"ל הרמ"א:

"אבל בנותנת אמתלא לדבריה... אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא... ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו."

אמנם כל זה כשטענת "מאיס עלי" מיוסדת על אמתלא שהיא לכשעצמה אינה יכולה להביא לחיוב הגירושין. ועלינו לברר האם באותן האמתלאות שהתבררו בפנינו, קיימת עילת חיוב גירושין.

לכאורה, קיימת עילה לחיוב הגירושין, מפני שהבעל הנהיג מצב קבוע שבו מתקיימים יחסי אישות בין בני הזוג לעיתים רחוקות מאוד, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה בשו"ע אבן העזר סי' ע"ו ביחס לחיוב הבעל בעונת אשתו.

כשהבעל נוהג כמתואר, גם כשאינו מורד לגמרי, זו עילה לחיוב גירושין. עיין באה"ע סי' קנ"ד, שהרמ"א בסעיף ג' הביא מתשובת הרשב"א באיש שהוא רגיל לכעוס ולהוציא אשתו מהבית, שדן בזה את הבעל כמורד מפני שממעט בעונתה למרות שאינו מורד לגמרי. ובתשובת הרשב"א ח"א סי' תרצ"ג כתב:

"כל שמשלחה מביתו הרי הוא כמורד מתשמיש, ואם רצתה מוסיף לה וכו' ואם רוצה יוציא ויתן כתובה, כל שפירש ממנה מתוך הכעס יותר מן הזמנים שנאמרו בפרק אעפ"י, כל אחד ואחד לפי מה שהוא אדם."

הרי שאם הזמנים שפורש ממנה הם יותר משיעור העונה, אז רק יש לו דין מורד, כשהתנהגות זו בניגוד להלכה.

ובשו"ת תשב"ץ חלק ב' סי' רנט כתב:

"לענין תשמיש אינו רשאי לגרוע עונתה כלל. שאפילו בחמר ונעשה גמל, אמרינן בגמ' דרוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות, כ"ש למנעה מתשמיש. ואם עושה, כן בין בתשמיש בין להשרותה ע"י שליש שלא ברצונה, דנין להם כדין מורד על אשתו."

על כן גם במקרה שבפנינו, מעמדו של הבעל כמי שמרד באשתו.

למרות זאת, חיובי הגירושין והכתובה נקבעים לאחר שבית הדין התרה בבעל והבהיר לו את משמעות מרידתו וההשלכות הנובעות מכך, וכמו שפסקו בספר נודע ביהודה תניינא אה"ע סי' צ', חזו"א אה"ע סי' ק"ח ס"ק יג, ובפד"ר ח"ז עמ' 79-82, וע"ע בספר עטרת דבורה ח"ב סי' צג עמ' 684-687.

מאחר ולעת עתה, אין ידוע שעוד קודם שהאשה נפרדה מבעלה, התרו בבעל התראה מתאימה, לא ניתן לחייבו בגירושין. אלא שאם כעת לאחר התראה הצדדים ישובו לשלום בית והבעל ימשיך בדרכו הקודמת, זו תהיה עילה לחיובו בגירושין.

אך קיימת עילה לחיוב הגירושין, ועל יסוד עילה זו ניתן לחייבו בגירושין, ואין מקום להתראה, וכדלהלן.

ליקוי בגבורת אנשים
כאמור, בדיון האחרון האשה הוסיפה כי מלבד הבעיה שמתקיימים יחסי אישות בתדירות רחוקה, קיימת לבעל בעיית תפקוד בכוח גברא אצלו. בדיון עצמו היה נראה שהבעל מסכים שקיימת בעיה של תפקוד חלש, אך נמנע מלהודות בכך. ובסיכומיו הכחיש זאת מכול וכול.

בהלכה זו – כשהאשה טוענת שאין לבעל גבו"א – נפסק בשו"ע אה"ע סי' קנד ס"ז שהאשה נאמנת, וכן כתב הרמ"א שם "אם טוענת שבעלה אינו" וכו' ועי"ש בפת"ש בס"ק כג. כאמור, במקרה דנן בדיון היה נראה ששניהם מודים שהיה ליקוי בגבו"א אצל הבעל, והבעל אף הודה שהיה הכרח בשימוש בתרסיס. אלא רק נותרו חילוקי הטענות מה המקום שיש ליתן לעניין זה, אך בסיכומיו הבעל מצא לנכון לדחות מכול וכול את טענות האשה.

כאמור, מדינא האשה נאמנת, מה עוד שבנסיבות אלו בדרך כלל לתכשיר שהבעל נטל יש הצלחה מוגבלת, ולכן אין מקום להניח שהאשה אינה דוברת אמת.

יסוד הנאמנות של האשה – עפ"י שיטת הדרישה באה"ע סימן קנ"ד מפני שכל טענה כזו שהאשה טוענת על בעלה, והבעל יודע אם טענה זו אמת אם לאו, האשה נאמנת. והבית שמואל סי' עז ס"ק לב הביא בשם תשובת רש"ך הטעם בטענת גבורות אנשים שנאמנת מפני שאינה יכולה להעיז לטעון טענת שקר, וחזקה שאינה מעיזה אם אינה טענת אמת.

לפי זה, לאחר שנקבל את דברי האשה, עולה שגם בעת שכבר התקיימו יחסים בתדירות רחוקה, תפקודו של הבעל היה לקוי מאוד.

ביחס לנסיבות דומות כתב הרדב"ז בתשובה חלק ד' סימן קיח בלשון זו:

"טעמא דמסתבר הוא דכיון דאינו מקיים מצות עונה יוציא ויתן כתובה. ואפילו אי טענה ישען על ביתו ויעמוד ויפרוץ הגדר ונכנס, ומיד סר כחו ומשמש באבר מת, מהימנא לפום האי שיטתא. דאי משום דמשקרא הא ידע בעלה בהאי מילתא ואמרינן דבמלתא דקים ליה לא משקרא, ואי משום דלא מפקדא אפריה ורביה הא אתיא מחמת טענה ואמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה, ואפילו לא אתיא מחמת טענה מהימנא, ויוציא ויתן כתובה, דאין זה קיום עונה, דאדרבה מצטערת היא יותר. ואע"ג דהעראה כביאה לכל הדברים, לקיום עונה לא מקריא ביאה... דליכא חיבה כלל, ואפילו הערה והעראה כביאה, ומכל מקום משום חיבת ביאה הוא וליכא... דהאי אתתא דקאמרה אינו יכול לשמש עמה כדרך כל הארץ, ולימא אינו יכול לשמש עמי ותו לא. אלא משמש הוא אלא שאינו כדרך כל הארץ, משמע שזו היא טענתה."

וכן בספר ישכיל עבדי חלק ו' חלק אה"ע סי' קו סק"א כתב כעין זה, וז"ל:

"בנידון דידן יש טענה נוספת של ענין עינוי נפש בעונה גופה, שגם כשחי אתה אינו חי בדרך הרגילה, והרי זה בחינת על מנת שתתהפך לאחר התשמיש ולא תתעבר, שפסק מרן בסי' ע"ו סי"ב יוציא מיד ויתן כתובה, ומכ"ש כאן דאין לה הנאה של תשמיש כלל... יש צער גדול לאשה בזה, שאינו שוהה על הבטן כראוי ואינו מרוה צמאונה הרי זה בגדר מורד מתשמיש, שאינו מקיים העונה הזקוקה לאשה כראוי", עכ"ל.

ניתן למצוא מקור לסברה זו בדברי התוספות במסכת יבמות דף סה, א (ד"ה שבינו) במש"כ: "דשמא אין לה הנאת תשמיש כ"כ כשאין יורה כחץ."

הנודע ביהודה תנינא אבן העזר סי' צא כתב:

"הן אמת שהתוס' במס' יבמות ס"ח ע"א בד"ה שבינו לבינה כתבו דשמא אין לה הנאת תשמיש כל כך כשאינו יורה כחץ ע"ש בדבריהם, וא"כ שפיר הוא מעיקר הזיווג. ואמנם התוס' כתבו רק דרך אפשר לומר, והרא"ש שם ביבמות מעתיק רוב דבור התוס' ההוא ודבר זה לא הביא ע"ש."

אך יש לציין שבכמה ראשונים אכן העתיקו את דברי התוספות, עיין אור זרוע הלכות יבום וקידושין סי' תרנ"ב ותשובות מיימוניות לספר נשים סי' ו'. אך גם אם סברת התוספות אינה מוסכמת בנידון של "אינו יורה כחץ", היינו מפני שליקוי זה ביחס לאשה הוא קטן, ואינו פוגע באופן משמעותי בקיום מצוות העונה. משא"כ בנידון זה שהוא ליקוי גדול ויסודי, וכעין שכתבו הרדב"ז ובתשובת ישכיל עבדי.

וע"ע בפד"ר חי"ב עמ' 115 (ד"ה "אשר לטענת האשה" והלאה), שהגאון רבי יצחק קוליץ ז"ל דן בשאלה דומה לנידון דנן, שלא עלתה טענה להעדר תפקוד, אלא לתפקוד מינימלי, והביא מדברי התוספות ותשובת הרדב"ז, ופסק חיוב גירושין. והגם שדעת הרוב באותו פסק דין הייתה שלא למהר בחיוב גירושין, אלא לתת לבעל את הזמן הנחוץ לעסוק ברפואות, וזאת על יסוד דברי הפוסקים שכתבו שלא למהר לסתור הבניין להפריד בינה ובין "אלוף נעוריה". אך בנידון זה, אילו הבעיה היחידה היה תפקוד לקוי, היה מקום להוראה זו, אך לא בנידון דידן שלמעשה הבניין כבר נסתר, ואין כלל תועלת בהמתנה או בהתראה, שאינה שייכת כשהבעיה היא פיזיולוגית.

ובפד"ר חלק י' עמוד 107 בפס"ד של ביה"ד ת"א (בהרכב הדיינים הגאון ש"ב וורנר ז"ל הגאון ר"ע אזולאי ז"ל ויבל"א הגרח"ג צימבליסט שליט"א) התייחסו לחובת האשה לסייע לבעל לפתור את הבעיה, וכתבו בלשון זו:

"מפורש בדברי הריב"ש שאמנם מבקשים כן מן האשה, אבל אם היא מתעקשת אין חוסמין אותה ומחייבים אותו לתת לה גט. ועיין בפס"ד מבי"ד הגדול (כרך ג' עמ' פ"ד ואילך), שכתבו שגם התשב"ץ שהובא בבית יוסף סי' קנ"ד אינו חולק על הריב"ש הנזכר, אלא שהוא מדבר לענין כפייה לגט ובזה כל שיש לו סיכויים להרפא אין כופין אותו, אבל לענין לחייבו לגט כולי עלמא לא פליגי דאם מתעקשת ומסרבת להשלים עמו מחייבים אותו בגט ואינה חייבת לגלגל עמו שמא יתרפא, וכמו שכתב הריב"ש. (וע"ע פסה"ד כרך ה' מעמ' ר"מ וכרך ט' מעמ' צ"ה). ועיי"ש עוד (כרך ג' עמ' פ"ט) שכתבו וז"ל: ולכן במקרה שלפנינו מצד אחד יש להעמיד את המערער על חזקתו שעוד לא שב לאיתנו וכו' ומצד שני, אין האשה יכולה להתגבר על רגשי שנאה שהתפתחו אצלה, אשר זה כשלעצמו גורם מפריע להחלמתו של הבעל, ועי"ז הסיכויים להבראתו עם אשה זו יותר קלושים הרי בנידון זה אין הבעל זכאי לטעון איזיל ואבדוק נפשאי, לכן נראה שמן הדין יש מקום לחייב את הבעל לגרש את אשתו ולחייבו במזונות כל זמן שלא יפטרנה בגט. ועיי"ש שהביאו דברי הרמב"ם שאינה כשבויה שתיבעל לשנוא לה, ואין איפוא לחייבה לחיות עמו ולעזור לו להבראתו. ולפי"ז הוא הדין בנידוננו שאמרה שהבעל שנוא עליה ואינה יכולה להסתכל עליו, אין לחייבה לעשות ניסיון לשלום ולעזור לו להבריא וממילא הוא עומד בחיובו לתת גט. לאור כל המבואר פסקנו – הבעל חייב לתת לאשתו גט פיטורין כד"ת."

על כן בנידון זה, מאחר שהאשה נאמנת בטענתה שתפקודו של הבעל לא אִפְשר לו לקיים מצוות עונה במתכונת הראויה והמחויבת, זוהי עילה לחיובו בגירושין. בנסיבות הנוכחיות, חיוב הגט אינו מתבטל עקב סירוב האשה לסייע לבעל בפתרון הבעיה, מאחר שכבר נעשו ניסיונות רבים לשלום בית והם לא עלו יפה.

אמנם הבעל בסיכומיו, בא בטרוניה ביחס לאשתו שנושא זה עלה אצלה כבסיס לתביעת הגירושין, וטען שהרקע שלה ותפיסת העולם המשובשת שלה הביאו אותה להציג נושא זה כבעיה. אך אין אנו מקבלים את טענת הבעל. האשה לא העלתה טענה זו בדיונים הראשונים, אלא רק לאחר שמצאה לנכון שאין מנוס, הנושא עלה לדיון ובקצרה בדיון האחרון. עלפי דין תורה כאמור לעיל, לא נכון להורות לאשה שעליה לסבול התנהלות המֵסבה לה צער ממושך לאורך שנים.

ביחס לטענה שכדבר שבשגרה הבעל אינו לן עם אשתו, הבעל לא מצא לנכון לתת מקום לטענה זו, וגם הכחיש במקצת את הטענות. אך מאחר והבעל סבור שאין בעיה בנוהג זה שאשתו תלך לישון בשעת הלילה כמקובל, והוא יישאר ער לעיסוקיו וללמוד תורה, ורק בבוקר ילך ללון, וכך תהיה שגרת החיים הקבועה בביתם, נציין שהצדק עם האשה ויש בהלכה יסוד לטענתה שהדרך הראויה לדירת איש עם אשתו היא בלינה יחד עמה.

נציין את דברי הרמ"א בשולחן ערוך אורח חיים סי' תרלט סעיף ב' שפסק:

"מה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות... ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת."

ושם בדרכי משה כתב הרמ"א:

"ואם יניחו נשותיהן בביתן והאנשים יישנו בסוכה לפעמים הוי מצטער ולא מקרי כעין תדורו וכבר אמרו (בעירובין סג ב) נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה (מיכה ב ט) זה הישן בחדר שאיש ואשתו ישנים שם ואפילו אשתו נדה."

עיי"ש שדברים אלו נכתבו גם בלא קשר לחובתו לשמח אשתו ברגל, שהוזכר לאחר מכן כטעם נפרד.

הרמ"א מייסד את דבריו על גמרא במסכת עירובין דף סג, ב:

"אמר רב ברונא אמר רב כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר דנשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. ואמר רב יוסף אפילו באשתו נדה."

וכתב המאירי בביאור דברי הגמ':

"בכמה מקומות הזהירו חכמים שלא לסבב או לגרום שום ריחוק בין אדם לאשתו. אף בסוגיא זו אמרו כל הלן בקילעה שאיש ואשתו שרויין בתוכה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה, כלומר שגורם לו לפרוש, ולא עוד אלא אף באשתו נדה כן שהרי מ"מ גורם לו להתרחק ממנה."

בספר מחצית השקל יורה דעה סי' קצה הוסיף ביאור וכתב:

"איתא התם, אמר רב ברונא אמר רב כל הישן בקלעא שאיש ואשתו ישנים בה עליו הכתוב אומר [מיכה ב, ט] נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. ואמר רב יוסף אפילו באשתו נדה כלומר, שאסורים בתשמיש, מכל מקום מדברים זה עם זה והוא להם לתענוג, וכשאחר ישן שם הם בושים מפניו."

הרי שנוהַג זה, שהבעל לא ילך ללון בנפרד מאשתו כדבר שבשגרה, נועד להביא לקירוב בין איש לאשתו, כשהתנהגות הפוכה עלולה להביא לריחוק.

וע"ע בשו"ת רשב"ש במש"כ בענין זה ממש: "נראה שאם הנשים מקפידות על זה שחייב לקיים המנהג, דבקפידה דידהו תליא מלתא". וכעין זה בספר אוצה"פ סי' ע' ס"ק ה' אות א' בשם ספר יד רמה להר"ר מאמאן ז"ל שכתב:

"מדברי מרן נראה דיכול שלא לדור עמה ולהניחה לבדה בלילה, מ"מ כיון דרגילים בזה, אדעתא דמנהג המדינה נשאה. וכן הוא בכל דבר שרגילים רוב בני העיר."

וכן משמעות דברי הרמב"ן בפירושו על התורה פרשת משפטים פרק כא פסוק ג' במש"כ "ודרשו עוד ממילת עמו" וכו', שקבע שמהמכילתא עולה שאף בעבד עברי המשועבד לרבו לחלוטין, רבו אינו רשאי למונעו ללון בקביעות עם אשתו, ובכך אשתו נחשבת כמצויה "עמו", (ובלא קשר למועדי עונתה דווקא).

אמנם לא מצאנו להדיא לחייב גירושין רק על יסוד טענה זו, מה עוד שבנידון דנן הבעל הביע נכונות לתקן דרכיו, אך אין מקום לגישה שהציג הבעל שאין יסוד לטענות האשה ואף מצא לנכון לייחס לה השקפה שאינה ראויה.

מאחר וכך נהג הבעל פרקי זמן ארוכים, ואף הבעל מודה בכך, גם אם אינו מודה בטענה הגורפת של האשה, בוודאי שזו יכולה להיחשב עילה מבוררת לטענת "מאיס עלי", כשהאשה חשה כל השנים תחושת ריחוק מבעלה עקב ההתנהגות המתוארת. וזאת בצירוף התדירות הרחוקה שבהן התקיימו יחסים בין בני הזוג כמפורט לעיל.

בהתאם לאמור עולה שקיימת עילת חיוב גירושין מהטעם המפורט לעיל, וזאת בנוסף לכך שהאשה טוענת "מאיס עלי", טענה הנסמכת על שתי אמתלאות מבוררות.

מסקנת הדברים
על פי האמור אנו פוסקים לחייב את הבעל בגירושין. בדיון שמועדו כבר נקבע, יתבקש הבעל לתת גט, בכפוף להסדרת פירוד מתאים הנחוץ להתבצע עוד קודם לגירושין.

בית הדין לא התייחס במסגרת הנוכחית לשאלת חיוב הבעל בתשלום הכתובה מאחר שנושא זה לא עלה לדיון, ואם ניזקק לשאלה זו היא תידון בהתאם.

ניתן ביום כ"ה אדר תשע"ג (07/03/2013)