לפנינו תביעת האשה לביטול הסכם גירושין.

הצדדים נישאו בשנת 1992 ולהם שלושה ילדים, שניים מהם קטינים.

בתאריך 2.5.2012 הבעל הגיש תביעת גירושין ונכרכו בה "תביעה רכושית, מזונות אשה וילדים, הסדרי ראיה ומשמורת ו/או כל עילה כספית/רכושית/קניינית בין בני הזוג".

בתאריך 6.5.2012 הגישו הצדדים בקשה משותפת לאישור הסכם גירושין אשר נחתם בין הצדדים בתאריך 3.5.2012 ולקביעת מועד לסידור הגט.

בתאריך 8.5.2012 בית הדין אישר את הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פסק דין ובו ביום התגרשו. וכך נכתב בפרוטוקול בית הדין:

"פרוטוקול
הופיעו הצדדים ומצהירים שברצונם להתגרש זה מזו ומציגים הסכם גירושין.

הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תוכנו ומבקשים מבית הדין לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין.

הצדדים הסכימו שהדיין/ים הח"מ ידון/נו בעניינם, וינתן תוקף של פסק דין להסכם המצורף.

פסק דין
א. בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש זמ"ז בגט.

ב. בית הדין מאשר את הסכם הגירושין מתאריך 3.5.2012 ונותן לו תוקף חוקי של פסק דין.

ג. על הצדדים לפתוח תיק לבירור שמות ולסידור גט."

עוד באותו יום הגישו הצדדים בקשה משותפת שהוגשה ע"י ב"כ הבעל לסדר את הגירושין באותו היום, וכך כתבו: "מבוקש לקבוע סידור גט להיום שכן הבעל עובד ב[...] ואינו יכול להפסיד שוב יום עבודה והאשה [...]". ואכן בית הדין לגיטין נעתר וסידר לצדדים גט.

בכתב התביעה לגירושין שהגיש הבעל בתאריך 2.5.2012 כתב כי האשה מנהלת מערכת יחסים עם גבר זר בשם [ג' מ'] שהכירה אותו ממקום עבודתה וזו הסיבה שהבעל מעוניין להתגרש.

כמו כן בתביעה הרכושית שהגיש הבעל וב"כ בתאריך 2.5.2012 כתב כמפורט להלן.

סעיף 16 – האשה עובדת [...] ומשתכרת בסך כ-3,500 ש''ח.

סעיפים 20-21 – הבעל עובד [...] ושכרו הממוצע בסך של כ-8,500 ש''ח, ובנוסף מקבל קצבת נכות בסך של 3,850 ש''ח.

סעיף 24 – "ע"ש הצדדים במשותף בית ברחוב [...] (להלן בית הצדדים), על הדירה לא רובצת משכנתא". לדבריו דירה זו נרכשה בהלוואה מהוריו.

בסעיף 26 כתב: "כמו כן, ע"ש הצדדים דירה ברחוב [...] (להלן הדירה), אשר מושכרת בסך של 2,800 ש''ח לחודש". לדבריו גם דירה זו נקנתה במימון של הוריו ועל כן כל דמי השכירות שניגבו מדירה זו במשך כל השנים הועברו להוריו.

בסעיפים 30-34 כתב: "לצדדים חשבון משותף בבנק הפועלים בקרית ביאליק (להלן החשבון המשותף), בחשבון המשותף היו חסכונות בסך של 990,000 ש''ח.

סך של 30,000 ש''ח, נמשכו ע"י האשה אשר העבירה אותם לחשבון נפרד אשר פתחה על שמה בלבד.

סך של כ-970,000 ש''ח הועברו בהסכמת הצדדים, לחשבון נפרד אשר נפתח על שם הבעל בבנק [...].

יודגש האשה נתנה הסכמתה וחתימתה להעברת הסך האמור, בגובה של כ-970,000 ש''ח לידי הבעל שכן עסקינן בכספים אשר נצטברו משך השנים כתוצאה מקצבת הנכות של הבעל.

עוד יתבקש כב' בית הדין לדון ולהכריע בנושא הזכויות של הצדדים ממקום העבודה ובכללם הזכויות הסוציאליות שנצברו, תוך מתן כובד ראש למעשיה הקשים של האשה". (הדגשה שלי – ד' א')

דיון בעניין ביטול ההסכם התקיים בתאריך 27.12.2012, ובית הדין שמע את טענות ומענות הצדדים וב"כ. בית הדין הבהיר לצדדים שקודם אישור הסכם הגירושין בית הדין שואל את הצדדים האם קראו את ההסכם קודם חתימתם וכן אם הבינו את תוכנו, ויותר מזה – אב בית הדין אמר לצדדים וב"כ במהלך הדיון, שהוא אשר אישר את ההסכם וזוכר את המקרה ואף שאל את האשה לאור הוויתורים הגדולים שבהסכם (הכוונה לזכויות מהעבודה, הדירות, חשבון הצדדים אך ללא ידיעה מה שווים, מלבד הסכום שבחשבון שכתבו הבעל בתביעת הגירושין ואף האשה אישרה שידעה מהו הסכום), האם היא מבינה את האמור בהסכם ותוכנו, ואם יודעת על מה חתמה? והאשה השיבה בחיוב, האשה שמעה זאת בדיון שהיה בעניין ביטול ההסכם ואף לא הכחישה את דברי אב בית הדין.

די בדברים אלו לדחות על הסף את דברי ב"כ האשה המובאים בסיכומים סעיפים 82-103, אשר אינם מדויקים בלשון המעטה.

אמת, הסכמים כאלו נעשים כעניין שבשגרה, ומאושרים עקב כך בנוסח כמעט זהה בפרוטוקול הדיון לרבות ההחלטה. אך יחד עם זאת, כשמגיע הסכם גירושין שבו האשה או הבעל מוותר/ת על חלקו/ה בבית, בכספים המשותפים וזכויות ממקום העבודה, או שהבעל מתחייב בסכום מזונות גבוה מעל המקובל, בית הדין שואל את הצד המוותר, אם הבין על מה חתם ועל מה וויתר? ואף מיידע לגבי זכותו – שאינו חייב להסכים אם הוא מרגיש מרומה או מנוצל, ואכן, היו מקרים בהם האשה וויתרה ובית הדין הבהיר לה את זכויותיה, והאשה אמרה שרוצה להתייעץ. לא פעם ולא פעמיים, כשהסברנו לאשה מהי הכתובה חזרה בה האשה מוויתורה ואמרה שהיא מעוניינת להתייעץ. לפני זמן מועט בא לפני בית דין זה זוג לאישור הסכם עם ב"כ האשה, בית הדין עבר על ההסכם וראה שהאב התחייב בסכום מזונות ילדים גבוה יותר מהמקובל על שני ילדים. לשאלת בית הדין, מה עבודתו וכמה הוא משתכר והאם הוא מודע לסכום הגבוה שהתחייב? ענה הבעל, כך אמר לו ב"כ האשה שזהו הסכום שצריך לשלם ולכן הסכים, בית הדין הבהיר לבעל כמה הוא צריך לשלם – מזונות, הוצאות מדור וחינוך ומיד אמר הבעל שהוא לא מסכים וחוזר בו, ב"כ האשה בעזות מצח אמר לבית הדין מדוע בית הדין מתערב, זה היה בהסכמה ולסכום זה הסכים הבעל, הצדדים יצאו להידברות ואכן שונה סכום המזונות. כך פעל בית הדין גם במקרה דנן.

בהחלטת בית הדין נאמר שעל הצדדים להגיש סיכומים ודחה את בקשת ב"כ האשה לקיים ישיבת הוכחות.

האשה וב"כ הגישו סיכומים בתאריך 6.1.2013. ב"כ האשה כתב שהאשה חתמה על הסכם זה עקב אינוס, עושק וכפיה – כך שחתמה על הסכם זה ללא ברירה, וכן לאור מצבה זה הסכימה לאישורו ע"י בית הדין הנכבד. עוד כתב שהסכם זה מותיר את האשה ככבשת הרש, וכי אין הוא הוגן בכל קנה מידה. לפני בית הדין לא היה כל המידע לעניין היקף רכושם, ועניין זה הוסתר מבית הדין הנכבד. לא נבחן רצונה ומצבה טרם אישור ההסכם ובמידה והיה נבחן מצבה אזי בית הדין הנכבד לא היה מאשר הסכם שכזה. כמו כן, מאחר והאשה התגרשה עוד באותו יום שאושר ההסכם, לא הייתה לאשה כל שהות לבטל הסכם דנן טרם הגירושין.

ב"כ האשה כתב עוד בסכומיו סעיפים 130-132 עילות לביטול על פי חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 בהתאם לסעיף 17(א): "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחד מטעמו, בכח או באיום, רשאי לבטל את החוזה."

לדעת בית הדין סעיף זה לא שייך במקרה דנן ובית הדין דוחה את טענת ב"כ האשה שההסכם נחתם בכפיה או איום. עיין בהסכם הגירושין שחתמו הצדדים בתאריך 3.5.2012 בסופו נכתב: "הצדדים מצהירים כי חתמו על ההסכם מרצונם הטוב והחופשי, ללא לחץ, עושק, כפיה או הטעיה לאחר שקראו את תוכנו ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו (הדגשה שלי – ד' א'), והם מבקשים מכבוד בית המשפט לאשר את ההסכם על פי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), חוק יחסי ממון בין בני זוג, חוק בית המשפט לענייני משפחה, ועל פי כל דין, וליתן לו תוקף של פסק דין". על הצהרה זו חתמו הצדדים ובית הדין נתן לזאת תוקף של פסק דין. אם לא די בכך אף בפסק הדין של בית הדין מיום 8.5.2012 נכתב "הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תוכנו ומבקשים מבית הדין לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין". עוד כתבתי לעיל שאב בית הדין זכר את המקרה ואף שאל את האשה במועד הדיון באישור ההסכם האם היא מבינה את האמור בהסכם ותוכנו, ואם יודעת על מה חתמה? והאשה השיבה בחיוב, האשה שמעה זאת בדיון שהיה בעניין ביטול ההסכם ואף לא הכחישה את דברי אב בית הדין. לאור האמור טענת ב"כ האשה בעניין זה נדחית.

גם בפסיקה האזרחית על ידי כב' השופט צבי ויצמן (תמ"ש 3351/07) בסעיף 16 נכתב פן זה:

"משמעות אישורם של הסכמי ממון וגירושין על ידי בית משפט.

אם עיקר מטרת אישורו ומתן תוקף של פסק דין להסכם בהליכים אזרחיים רגילים הינה ליצור מניעות מן הצדדים לחזור ממנו ולאפשר את מימושו בהליכי הוצל"פ הרי שלאישורו של הסכם גירושין, אשר ההליך הנוגע לו הוסדר ע"י המחוקק בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן- חוק יחסי ממון) מטרה נוספת והיא – להבטיח כי תהא גמירות דעת לצדדים וכי עריכתו לא תהא מחמת לחץ או השפעה בלתי הוגנת מכל סוג שהוא.

נקודת האיזון להבטחת האינטרסים של הצדדים, שנועדה להגן על החלש, מתבטאת בתנאים המוקדמים הצורניים, שמעמיד החוק כתנאי לתוקפו של ההסכם. תנאים אלה כוללים את דרישת הכתב ואת הצורך באישורו של הסכם ממון על ידי רושם הנישואין או בית המשפט.

התנאים הצורניים נועדו להבטיח, כי מערכת היחסים העדינה והמורכבת בין בעל ואישה לא תגרור אחריה יתרון בלתי הוגן או ניצול לרעה.

חובת אישורו של הסכם גירושין בבית המשפט בנוכחות הצדדים הינה, איפוא, בעלת משמעות רבה, נוכח גמירות דעתם של הצדדים המובטחת במנגנון אישור ההסכם."

לעניינו של סעיף 14 לחוק החוזים (ביטול חוזה ע"פ טעות) ראה גם דבריה של פרופ' שלו ("פגמים בכריתת חוזה – פירוש לחוקי החוזים", המכון למחקרי חקיקה, תשמ"א, עמוד 47) שכתבה:

"כדי להביא את בית המשפט לידי ביטול החוזה בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית המשפט כי שקלול מצב הדברים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול."

במקרה דנן, בית הדין אינו רואה שקיימת עילה המצביעה על טעות או הטעיה בכריתת החוזה. האשה ידעה מהו רכוש הצדדים ואף בהסכם מובא כל רכוש הצדדים, גם בתביעת הגירושין שהגיש הנתבע כתב מהו רכוש הצדדים, כמה כסף יש בחשבון הבנק, הזכיר את זכויות הצדדים ואף לא הסתיר דבר שאינו ידוע לצד השני – הכול היה גלוי וידוע לאשה. אף הוסיף הבעל בהסכם "עוד יתבקש כב' בית הדין לדון ולהכריע בנושא הזכויות של הצדדים ממקום העבודה ובכללם הזכויות הסוציאליות שנצברו, תוך מתן כובד ראש למעשיה הקשים של האשה" (הדגשה שלי – ד' א').

עוד כתב ב"כ האשה ע"פ סעיף 18 בחוק הנ"ל, אחד התנאים הנצרכים לביטול חוזה מחמת עושק הוא: "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". לדבריו אכן קיימים התנאים לביטול החוזה. כבר כתבתי לעיל שהאשה הייתה מוכנה לוותר על הכול בגין אהבתה לגבר הזר ולהשתחרר מנישואין אלו עבור החיים עם הגבר הזר ובגין זה הייתה מוכנה ליתן את "כל הון ביתה באהבה". אף תכולת הבית וחפציה לפי הסכם הגירושין סעיף 22 שהייתה האשה אמורה לקחת ויתרה האשה ולא לקחה אותם, ומשכך גם טענה זו נדחית. לדברי הבעל וב"כ ויתרה האשה אף על ילדיה לטובת הגבר הזר ונכון להיום הילדים מתגוררים עם האב.

עיין בתיק בית הדין הרבני 557015/3 לדיינים הגאונים (הרב מ. בלייכר, י. אושינסקי, י. רוזנטל שליט"א) מה שכתבו בעניין זה, והאריך חברי הרב יצחק אושינסקי שליט"א בנימוקיו, וכתב עיין בתמ"ש 23200/96:

"יש לא אחת, שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את שלום הבית או הגירושין. שיקולי כדאיות של בן הזוג, אינם עילה להתערבות בית המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין."

ועוד כתב שם, אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם ע"י שני צדדים. הסברא היא שיתכן וכדי לסיים את הסכסוך, צד אחד מוכן אף לוויתורים מופלגים. סברה זו מופיעה גם בפסקי דין אזרחים, וראה בעניין זה מה שנכתב בע"א 537/82 (ברק נ' ברק פד"י לח (4, 626):

"הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא וכו'".

סברה זו מתאימה ונכונה במקרים רבים, וכל שכן במקרה דנן, ועיין פסק דינו של הגר"א שינפלד שליט"א, שורת הדין טו.

כתב הרה"ג אב"ד הרב אוריאל לביא בפסק דין אחר שאין מתפקידה של הערכאה השיפוטית המאשרת את ההסכם להתערב בהסדרים הרכושיים הקבועים בו מתוך ניסיון לשנותו או להשיג איזון רכושי אחר ממה שהוסכם בהסכם בטרם שהצדדים הופיעו לאישור ההסכם. אלא קודם לאישור ההסכם יש לוודא שהצדדים הבינו את פרטי ההסכם ומשמעויותיו, וכי ההסכם נחתם ברצון חופשי, ואינו פוגע בתקנת הציבור.

יתכן שצד אחד להסכם הסכים להתחייב בהתחייבויות מרחיקות לכת, על מנת להשיג יעד מסוים החשוב לו באותה שעה, ולשם השגתו הוא מסכים לשלם מחיר כבד, וזאת לאחר שהפעיל שיקול דעת בטרם חתם על ההסכם. בנסיבות אלו, בית הדין יאשר את ההסכם בכפוף לתנאים הנ"ל, ובכפוף לכך שההתחייבויות שבהסכם בתוקף עפ"י ההלכה.

ראשית, ידוע לכל חתימה על הסכם גירושין אינה מחייבת את הצדדים ואינה בתוקף אלא רק לאחר שהצדדים מתייצבים בפני בית הדין או בית המשפט לאישור ההסכם ומתן תוקף של פסק דין.

וכן העלו בפד"ר ח"ג עמ' 363 שגם הסכם גירושין ללא קניין, יש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא, וכן עיין בפד"ר כרך י"ט עמ' 274 מה שכתב בסיכום פסק הדין:

"המנהג הוא שכל זוג המתגרש לא סומך דעתו על הסכם גירושין עד שביה"ד יאשר אותו ויתן לו תוקף של פס"ד. לכן הסכם שלא הובא לביה"ד לאשרו אין לו תוקף אפילו לא מטעם סיטומתא כי מנהג הסוחרים הוא להביא הסכם לאישורו של ביה"ד."

דברים אלו הובאו בהרחבה ובפירוט בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן נג. עוד הרחיב שם בעניין טענת האשה וב"כ שההסכם נעשה תחת לחץ אם יש כוח בטענה זו בכדי לבטל את ההסכם, וכן אם יש לומר שהיה אנוס ואם אונס מחמת עצמו נקרא אונס, ואעתיק מדבריו:

"בעל שהעביר לאשתו בהסכמת גירושין כל זכויות או תגמולין שיבואו בגין בנם המנוח אם יכול לאחר מיכן לחזור מהסכמתו

ערעור של האב על שתי החלטות של כבו' ביה"ד האזורי בחיפה מתאריכים כ"ה כסלו וי"ז טבת תשמ"א. בהחלטה מיום כ"ה כסלו נאמר. על משרד הביטחון להעביר את כל התגמולים בגין בן המנוח של הצדדים לאשה בלבד כפי שהתחייב הבעל בהסכם הגירושין שקבל תוקף חוקי של פסק דין.

ובהחלטה נוספת מיום י"ז טבת נאמר. לאור החומר שבתיק ביה"ד מחייב את הנתבע לקיים את האמור בהסכם הגירושין סעי' ה' ובו נאמר "כל זכויות או תשלומים שיבואו בגין המנוח הבן יעברו לזכות האשה" לכן על הנתבע לתת הוראה בלתי חוזרת לבנק שהתגמולים הבאים בגין הבן יעברו מדי חדש בחדשו לזכות האשה.

"... ראשית דבר. המערער הצהיר וחתם בחתימת ידו על כתב הבקשה לזירוז הגירושין כי חתם על ההסכם מרצונו הטוב. וא"כ שוב איננו נאמן לטעון שנלחץ בזמנו להסכים לכך, ואפילו לו הסכים לכך מפני שלא היתה לו ברירה ורצה שהאשה תקבל את הגט, הא בכה"ג של אנוס מחמת עצמו לא נקרא אונס כדנפסק בחו"מ סי' ר"ה סעי' י"ב דבאונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות וכו' לא הוי אונסא וזביניה זביני. וכאן בנידוננו הא קיבל משום כך את התמורה הגדולה שרצה לקבל, דמשום כך הסכימה האשה לקבל את גיטה, ואפילו אילו היה מוסר מודעה על כך היתה נוצרת אז בעיה על עצם הגט דהיה יוצא הדבר כאילו נתנו לה הג"פ בערמה. היות ולא הסכימה לקבל גיטה בלי התחייבות זאת מצד המערער, ויעוין בקצוה"ח בסי' ר"ה סק"ו שכותב דכל שהמוכר מסר מודעה א"כ לא קנה הלוקח כלום וממילא יכול נמי הלוקח לחזור וכו' יעו"ש ואכמ"ל בנקודה זאת מכיון שבנידוננו לא היה למעשה כל מסירת מודעא, ולא מאמינים לו שלא חשב על כך ברצינות, ואפילו אם כן חשב הו"ל דברים שבלב שאינם דברים)... אפ"ה מהני בנידוננו לשון כזה של הסכמה שיחשב עי"כ כהתחייבות והקנאה באופן שלא יוכל לחזור מזה, כי הרי מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן שהוא כן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית דין, או בית משפט, ואם כן הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא, שנפסק על זה בחו"מ סי' ר"א סעי' א' שנחשב זה קנין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ולא עוד אלא שיש לזה עדיפות מקנין רגיל שמהני זה אפילו בדבר שלא בא לעולם כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' כ', צוין גם בחידושי הגרע"א ופ"ת שם סק"ב, והחרה לפסוק כן בשו"ת חתם סופר חחו"מ סימן ס"ו ע"ש, ומועיל זה גם באסמכתא (שטען מזה ב"כ המערער) כדמבאר בשו"ת חתם סופר שם, וכמו כן מועיל זה אפילו בדבר שאין בו ממש כמבואר בשו"ת מהרש"ל סי' ל"ו, ויעוין עוד בספר משפט שלום להגאון המהרש"ם ז"ל בסי' ר"א סק"ג שמביא משו"ת שם אריה חחו"מ סי' ל' שפסק בפשיטות דסוגיין דעלמא דסיטומתא מהני גם בדבר שלב"ל ואין בו ממש וכמו"כ כותב שם דגם לענין ההתחייבות מהני קנין סיטומתא עיי"ש.

נוסף להאמור. בנידוננו, הצדדים הרי הגישו למעשה את ההסכם לפני ביה"ד וביקשו את אישורו, וכתוצאה מזה, לזרז במדת האפשר את הליכי הגירושין, וביה"ד נענה להם ומילאו את מבוקשם, והרי הלכה היא בחו"מ סי' כ"ב סעי' ג' דדבר שקיבל עליו בפני בי"ד ויצא חוץ לבי"ד אינו יכול לחזור בו דזה הוי גמר דין דידיה, ומסביר הסמ"ע בסק"ב דהוא זה, מפני דכל מה שמקבל אדם בבית דין אינו יכול לחזור בו, ויעו"ש גם בש"ך ונתה"מ, ודון מינה במכש"כ שלא יוכל לחזור בו כאשר העלה את דבר הסכמתו על הכתב וחתם עליו בחת"י, כבנידוננו. אשר עי"כ מקבל זה תוקף של שטר כדמתבאר בחו"מ סי' מ'. והגם דבחו"מ שם סי' כ"ב מובא דיש חולקין ע"ז, אבל, ראשית כל בסתם ואח"כ מחלוקת אמרינן דהלכה כסתם (יעוין בשד"ח כללי הפוסקים סי' י"ד אות י"ב ע"ש), ושנית, בכל כגון דא שהעלה את הסכמתו בכתב, ולא עוד שביה"ד נענה למבוקשו ועשה מעשה לאשר ולקיים את ההסכמה ולתת לכך תוקף של פסק דין, יש לומר שגם החולקין יודו שמהני בכה"ג שלא יוכל יותר לחזור בו. (ויעוין גם לעיל סי' נ' באריכות) ". והערעור נדחה.

והוא הדין במקרה דידן האשה רצתה את גיטה ובתמורה לקבלת גיטה וויתרה על ממון מסוים, מאחר וכל מטרתה אחת הייתה להתגרש ולחיות עם בן זוגה וההוכחה לכך שכבר יומיים לאחר הגט שכרה דירה עם הגבר הזר. אין לי ספק שהאשה "עשתה חושבים" שכדאי לה להפסיד ולוותר והעיקר להיות משוחררת ולהינשא לגבר שחפצה בו יותר מכול. גם אם נאמר שהייתה אנוסה הרי זה אונס שבא מחמת עצמה ולא הוי אונס. יתר על כן, אפילו אילו בנידוננו היה כן מיקרי זה אונס, הא אין זה כאונס של תלוהו ויהיב, אלא כאונס של תלוהו וזבין. כמו כן האשה כלל לא מסרה מודעה שהיא אנוסה או תחת כפייה ולחץ, וגם לא הביעה האשה שום גילוי דעת בע"פ שמתוך אונס היא מסכימה לתנאי הסכם זה. גם אם נאמר שהאשה חשבה בלב על כך, הרי זה בבחינה של דברים שבלב שאינם דברים. כמו כן, הרי מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית דין או בית משפט.

וחזר בשנית בהרחבה בשו"ת ציץ אליעזר בחלק יב סימן עד, בעניין זה ובעניין אם דבר אשר נעשה בבית הדין צריך קנין או לא, ואם מסר מודעה מה הדין:

"א. אב שהתחייב בסכום מסוים במזונות בנו בהסכמת הגירושין ולאחר מיכן בא בבקשה להפחית מהסכום בטענת אונס.

ב. דבר הנעשה בפני בי"ד אם צריך קנין.

זוג שהתגרש וכדי שתתרצה האשה לקבל הג"פ הסכים בעלה והתחייב לשלם מזונות יותר גבוהים מהרגיל לילדם, עד שיגדל, וזמן מה אחר שהתגרשה, רצה הבעל לפטור א"ע מחיובו הגבוה במזונות, ולשלם פחות, בטענה, שהוכרח להתחייב כפי שהתחייב אז מפני שאחרת לא הסכימה אשתו לקבל ג"פ. וקשה לו כעת לשלם סכום גבוה כזה.

הנה אין כל מקום למבוקשו זאת של הבעל, היות ובזמנו סודר ההסכם לפני ביה"ד שדן בדבר ומתוך הסכמה מפורשת שלו. לא מסר שום מודעה על כך, וגם לא הביע שום גילוי דעת בע"פ שמתוך אונס הוא מסכים לזה. ואם חשב בלב על כך הר"ז בבחינה של דברים שבלב שאינם דברים, והסכום שהסכים אליו איננו מוגזם כ"כ עד שיהא מקום להרהר אולי הוה כאומדנא דמוכח שלא הסכים מרצון על כך. ואין לבוא לטעון לביטול ההתחייבות מכח זה שלא קיבל בזמנו קנין על התחייבותו, דעל כן הדגשתי להזכיר העובדא שההסכם סודר בזמנו בפני בית הדין, והיינו מפני דאז נראה לי דדינא הוא שאינו טעון לקנין. ואמינא לה ממה שמצינו ברמ"א בחו"מ סי' קס"ג סעי' בי שפוסק, דכל דברי הקהל אינם צריכים קנין. ומסביר הלבוש שם, דלכן דברי הקהל אינם צריכים קנין משום דהוי כאילו נעשו בבי"ד ומה שנעשה בפני בי"ד אין בו חזרה ע"ש. הרי לנו, שדבר ברור הוא שמה שנעשה בפני בית דין אין בו חזרה ולא צריך קנין, ולא עוד אלא דמזה נובע מקור הדן גם מה שדברי הקהל נמי אינם צריכים קנין, מפני דהוי ליה זה כאילו נעשו בבית דין.

ועל הטענה שהיה אנוס, מלבד שכבר הזכרנו שלא היה כן, יש להוסיף שאפילו לו נניח. שהסכים לכך מתוך הכרח, הא הרי זה אז רק אונסיה דנפשיה דלא מיקרי אונס, וכל מו"מ וכל הסכם ופשר בין צדדים מריבים לא תמיד בא הדבר מתוך הסכמה ורצון של ממש משני הצדדים גם יחד, אלא האחד מתוך הכרח ומתוך רצון לגמור את הענין מסכים לדרישותיו של השני. וכדי שעי"כ ישיג מתוך זה מה שחשוב לו ביותר להשיג לפי צריכתו (יעוין בב"ב ד' מ"ח, וכן בערוה"ש אה"ע סי' קל"ד סעי' כ"ב), ולכן אונס כזה לא מיקרי אונס.

יתר על כן, אפילו אי לו בנידוננו היה כן מיקרי זה אונס, הא ג"כ אין זה כאונס של תלוהו ויהיב, אלא כאונס של תלוהו וזבין, כי על ידי הסכמתו – ההכרחי הזה קיבל מה שרצה ורדף לקבל תמורת זה ואשר היה מוכח בעליל שהיתה זאת התמורה שקיבל עבור כך שוה לו ביותר מזה, והוא לזכות להיות עי"כ בן חורין מזאת האשה וליפטר מכל חיוביו כלפיה שחלו עליו כל עוד היתה אשתו, וגם לרבות, ואולי זאת בעיקר להיות עי"כ בן חורין לישא האשה שחפץ בה, וד"ל. (יעוין בפ"ת אה"ע שם ס"ק י"א וס"ק י"ז עיי"ש). ויתכן על כן שאין זה אפילו בגדר של תלוהו וזבין, אלא הוא זה נתינת תמורה עבור ההסכמה של האשה לקבל את הג"פ ולעשותו עי"כ בן חורין, והיא הסכימה לכך ע"י ההתחייבות היותר גדולה מהרגיל למזונות הבן אשר זה יביא לה יותר הקלה בטיפולה בו ובכלכלתה אותו, וכיוצא בזה.

על כן אין כל מקום להענות למבוקשו של הבעל כעת להוריד ולהפחית גובה סכום התחייבותו במזונות בנו.

ומה שהבאנו לעיל בשם הלבוש שמה שנעשה בפני ב"ד ל"צ קנין, התבוננתי שכזאת מתבאר בהדיא בהגהות מרדכי בב"מ סי' תנ"ז, דכתוב שם וז"ל: וששאלת רבים שהשכירו מלמד אם יכולים לחזור קודם שהתחיל במלאכתו או לא, הדין פשוט מההיא דפרק בני העיר כל דבר הנעשה בפני שבעה טובי העיר ואפילו בפני ג' אין יכול לחזור וכו' ורבים הם שלשה וכו' ולכך נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין וכו', הרי יוצא גם מדברי המרדכי בהדיא דכל דבר הנעשה בפני ג' אין צריך קנין ואין יכולים לחזור בהם. ודברי הגהות מרדכי אלה נזכרו גם בב"י בטור חו"מ סי' של"ד, ובד"מ בסי' של"ג. סק"ה (ואכמ"ל בדברי הנתה"מ בחו"מ שם בסי' של"ג סק"א). וכ"כ גם בשו"ת רמ"א סי' נ' על יסוד דברי הגהות מרדכי הנ"ז דכל דבר שנעשו ברבים או ע"י ג' טובי העיר לא שייך בחזרה. ומינה דמכש"כ מה שנעשה בפני בי"ד קבוע. ובעצם נפסק ככה גם ברמ"א בחו"מ סי' כ"ב סעי' א'. דפוסק שם מדי דברו בדינא דקיבל עליו קרוב או פסול וכו' דכן נוהגים דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי העיר שלא יוכל לחזור בו. ומוסיף הסמ"ע בסקי"ב להסביר דכל שנעשה בפני ג' אינו יכול לחזור ומציין לכך דברי הגהמ"ר, ובהנמקה דכל דברי הקהל ג"כ א"צ קנין, וכ"כ גם הש"ך בס"ק י"ב ע"ד השו"ע דאינו יכול לחזור דהוא הדין דא"צ קנין ומחלק בין ג' טובי העיר לבין בפני ב"ד רק בזה, דבג' טובי העיר אפי' קודם גמ"ד אינו יכול לחזור בו, אבל בפני ב"ד לא מהני עד שיגמר הדין עיי"ש. וכ"כ בפשיטות גם בביאור הגר"א סק"י דכן א"צ קנין ע"ש וכן באו"ת שם ס"ק י"ב י"ג יעו"ש.

ועל כן לית דין צריך בושש דמה שנעשה בפני בי"ד א"צ קנין. ולאחר שנגמר הדין ויצא מבית דין פסק על כך, שוב אין יכולים לחזור מזה."

ועיין עוד בספר עטרת דבורה לאב"ד הרה"ג הרב אוריאל לביא ח"ב חלק חו"מ סי' כד.

עוד כתב בסיכומיו לדבריו שהאשה ויתרה על רכוש בשווי של כ-2.5 מליון ש''ח, לדברי ב"כ האשה, שווי הדירה ברחוב [...] כ-3 מליון ש''ח, שווי הדירה ב[...] כ-מיליון ש''ח (בהסכם הגירושין מובא ששווי הדירה 800,000 ש''ח), שווי זכויות הבעל ממקום עבודתו כמיליון ש''ח וסכום החיסכון בבנק כמיליון ש''ח (כל הסכומים הם לדברי ב"כ האשה ללא חוות דעת שמאי ואקטואר). האשה קיבלה סך של 425,000 ש''ח, אם כן יוצא שהאשה ויתרה על סך של כ-2.5 מליון ש''ח.

עוד כתב ב"כ האשה לדבריו, שהאשה במסגרת הנישואין עברה אלימות פיסית קשה, האלימות הפכה לשגרת חייה של האשה, ובמשך כל חיי הנישואין נאלצה האשה להיכנע לתכתיביו של הבעל. לדבריו ביום העצמאות טרם חתימתה על הסכם הגירושין תקף אותה הבעל אל מול עוברים ושבים (בזמן שפגשה את הגבר הזר שאתו חיה ומתגוררת היום), וכאן פקעה סבלנותה והגישה תלונה במשטרה, הבעל נעצר, בד בבד פנתה האשה לב"כ לפתוח בהליך גירושין הכולל חלוקת רכוש שוויונית, אלא מאי, לאחר לחץ כבד ואיומים של משפחת הבעל נסוגה האשה מתביעותיה ואף ביטלה את התלונה. הבעל שוחרר, ומתוך פחד החליטה לחתום על ההסכם פן יאונה לה רע.

לדעת בית הדין גם טענה זאת יש לדחות. הבעל כתב את כל הרכוש בתביעתו וביקש חלוקה על פי חוק איזון ממון "עוד יתבקש כב' בית הדין לדון ולהכריע בנושא הזכויות של הצדדים ממקום העבודה ובכללם הזכויות הסוציאליות שנצברו, תוך מתן כובד ראש למעשיה הקשים של האשה". האשה ידעה מה הרכוש אך העדיפה לוותר למען הגבר הזר ולקבלת גיטה בכדי שתוכל לחיות חיים משותפים עם בן זוגה. אם האשה הרגישה מאוימת מדוע לא הגישה תלונה במשטרה כמו שהגישה בערב יום העצמאות, הרי לדבריה הבעל היה עצור ואין ספק שבית המשפט התרה בו. מה עוד הרי בתביעתו ביקש הבעל חלוקה שוויונית, יכלה האשה לומר אני מעוניינת ומסכימה להצעת חלוקת הרכוש בהתאם לנאמר בתביעת הבעל – אין ספק שבית הדין היה מקבל את בקשת האשה.

עוד כתב שהצדדים כתבו בהסכם הגירושין סעיף 39 שהסמכות לדון בכל העניינים נתונה לבית המשפט, ובסיפא של ההסכם מבקשים מבית המשפט לאשר את ההסכם. למרות זאת פנה הבעל לבית הדין לאישור ההסכם וזאת על פי רצונו בלבד, בניגוד להסכם אשר בא כוחו ערך על פי רצון הבעל, ולדבריו אכן הצליח הבעל להביא לאישור ההסכם בתוך חמישה ימים ואף לסדר את הגט עוד באותו היום.

בית הדין מקבל הסכמים רבים הכתובים בנוסח זה שבית המשפט יאשר, אך הצדדים מעדיפים לגשת לבית הדין, היות וקבלת מועד דיון בבית המשפט ייקח זמן רב, מה שאין כן בבית הדין, מה עוד הצדדים הגישו בקשה משותפת לזירוז ההליך ואישור ההסכם ואף לסידור הגט.

ב"כ האשה צירף לתיק בית הדין וכן לסיכומים חוות דעת רפואית פסיכיאטרית בעניין האשה שלא הייתה כשירה לחתום על מסמכים ויתכן והאשה בזמן חתימתה הייתה במצב דיסוציאטיבי (ניתוק, הפרדה). יש לציין שהבדיקה נעשתה כ-8 חודשים אחר חתימת ההסכם, עוד יש לציין שלא בית הדין שלח את האשה למומחה, אלא ב"כ שלח את האשה לבדיקת המומחה. כמו כן, התשלום שולם ע"י האשה. ב"כ האשה שלח למומחה את התביעה לביטול ההסכם ותגובת הנתבע לתביעה לביטול ההסכם, כאשר מציין המומחה שאילו המסמכים היחידים שהיו לפניו. לא מדובר במומחה מטעם ביה"ד אשר התמנה ע"י ביה"ד.

בית הדין תמה על המומחה אשר נקט עמדה אישית ללא שמיעת הצד השני או קבלת תגובה. ואלו דבריו:

"...אין ספק כי כל מה שקרה לא' התאפשר כי היא באישיותה אדם "רך" תלותית כנועה וסה"כ חלשת אופי. בקונסטלציה שתוארה לעיל מוטלת בספק האפשרות של תפקוד סביר אצל אישה חסרת כל תמיכה, עם מבנה אישיות שברירי מאוד המלווה בחוסר ביטחון וערך עצמי ירוד מאוד. במצב אליו נקלעה [פלונית] תחת לחץ, איומים תוך כדי אלימות חוזרת, סביר מאוד להניח כי יכולתה לקבל החלטות שקולות הייתה פגועה בצורה ניכרת (ההדגשה שלי –א' ד')

בנוסף התרשמתי שקשה מאוד לשלול שבתקופה בה ביצעה [פלונית] פעולות שקשורות לחתימה על מסמכים משפטיים, היא הייתה לסירוגין במצב דיסוציאטיבי. הפרעה זו יכולה להסביר את העובדה ש[פלונית] אינה זוכרת בבירור ובסדר כרונולוגי את מה שקרה לה בתקופה שבמהלכה חתמה על מסמכים כל כך חשובים וגורליים עבורה."

כמו כן לדעת בית הדין יש טעם לפגם בחוות הדעת. כל הקורא חוות דעת זו מתרשם שהיא חד-צדדית וד"ל. כמו כן אין בית הדין מוצא לנכון לקבוע על פי חוות דעת המומחה שהאשה לא הבינה את משמעות ההסכם שחתמה עליו, הוראותיו והוויתורים שעשתה והסכימה להם. המומחה עצמו כתב בחוות הדעת "נראית כפי גילה, ערנית, התמצאותה תקינה בכל המובנים"..."לא נתגלו מחשבות שווא, ללא הפרעות בפרספציה" (פרספציה – התהליך בו מידע על העולם, שנקלט על-ידי החושים, מנותח ונעשה משמעותי. הפרעות בתפיסה כוללות הזיות, אשליות ואגנוסיה – א' ד'), "השיפוט והשיקול ללא ממצאים פתולוגיים"..."זיכרון שמור לכל הטווחים."

לאור דברים אלו אין ספק לבית הדין שהאשה אכן ידעה ואף הבינה על מה חתמה, האשה הייתה מוכנה לחתום מתוך רצון מלא ובהבנה מלאה, כאשר הסיבה היא אחת ויחידה "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח, ז). עיין שם במפרשים – הכוונה היא שלא יועיל שום הסתה ופתוי לבטל את האהבה, ואם מי יתן כל הון ביתו בעבור האהבה להמיר אותה בשנאה, הנה כל בני עולם יבוזו אותו וילעגו עליו, על שלא השכיל לדעת שאי אפשר לבטל אהבה עזה זאת בשום דבר. דברים אלו נאמרו כלפי עם ישראל באהבתו לבורא עולם.

משם "נלמד" לגבי איש ואשה: האשה במקרה דנן הכירה גבר זר עוד בזמן היותה נשואה. לדברי הבעל, האשה הייתה בקשר מאוד קרוב עם הגבר הזר ואף ניהלה איתו מערכת יחסים, וזו הסיבה שהבעל רוצה להתגרש. האשה באהבתה העזה והעיוורת לגבר הזר הייתה מוכנה לעשות הכול רק בכדי להיות בזרועות הגבר הזר וכמה שיותר מהר. האשה הייתה מוכנה לוותר על כל הון ביתה בעבור האהבה לגבר הזר ולהמיר אותה בשנאה וויתורים לבעלה וילדיה (עיין סכומי הנתבע סעיף71 ו-160 – האשה "זרקה" את הילדים, ונכון להיום הם מתגוררים עם האב), "ואף השכילה לדעת שאי אפשר לבטל את האהבה העזה לגבר הזר בשום דבר".

התובעת חתמה על הסכם שכירות יחד עם המאהב – הגבר הזר – ביום 10.5.2013 (הסכם השכירות מצורף לסכומי הבעל), וזאת יומיים בלבד לאחר סידור הגט ושבעה ימים בלבד לאחר חתימת הסכם הגירושין. האשה והגבר הזר חיים עד היום ביחד. ברור לכול ללא כל צד של ספק, אשה החותמת עם גבר זר על הסכם שכירות יומיים לאחר הגט, מכירה אותו תקופה ארוכה עוד בטרם חתימתם על הסכם השכירות ואף ניהלה אתו מערכת יחסים אינטימיים במשך תקופה ארוכה עוד בהיותה נשואה כך "שנפשה קשורה בנפשו". לדברי הנתבע האשה אף רכשה דירה בסך של 1,300,000 ש''ח עם הגבר הזר (סעיף 72 ו-161 לסכומי הנתבע).

לאור האמור, בית הדין דוחה את תביעת האשה בעניין ביטול ההסכם, וההסכם הנ"ל בתוקפו על כל סעיפיו.
(-) הרב דניאל אדרי – אב"ד
לאחר העיון מצטרף למסקנות.
(-) הרב אייל יוסף – דיין ד
מצטרף למסקנות פס"ד.
(-) הרב דוד בר שלטון – דיין ד

בית הדין דוחה את תביעת האשה בעניין ביטול ההסכם, וההסכם הנ"ל בתוקפו על כל סעיפיו.

ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת הפרטים המזהים.

ניתן ביום י"ט באייר התשע"ג (29/04/2013).