לפנינו בקשת האב להורות לאם למחוק את תביעה למשמורת ילדים שהגישה בבית המשפט ותגובת האשה.

מהעיון בחומר שבתיק עולה כי אכן בכותרת תביעת האב לגירושין נכתב נושא הסדרי הראייה ולא אוזכר נושא המשמורת. למרות האמור, מתביעת האם עולה לכאורה טעם לפגם בדמות חוסר תום לב, שכן בתביעת האב קיימת הסכמה מכללא של האב שהמשמורת תהיה אצל האם. גם במהלך הדיונים הרבים שהתנהלו בבית הדין הייתה הסכמה מכללא שהמשמורת אצל האם, ולפיכך לא נטען בעניין זה.

בפני בית הדין התקיימו כמה דיונים. הצדדים הופנו לשירותי הרווחה ולטיפול במרכז למניעת אלימות. התקבל תסקיר שירותי הרווחה ותשובת המרכז האזורי לשלום משפחה ומניעת אלימות. התקבלו החלטות בנושא הסדרי הראייה ללא ערעור על סמכות בית הדין לדון, ובאופן מובהק יש להחלטות בית הדין השלכה ישירה גם על נושא המשמורת.

בנסיבות הללו, בית הדין סבור שפיצול הטיפול בעניינם של ההורים וילדיהם בנושאי המשמורת והסדרי הראיה בערכאות שונות יגרום להכבדה דיונית מיותרת ומזיקה, והוא עלול אף לפגוע במתן החלטות ראויות. מן הראוי שערכאה אחת תטפל במכלול הנושא. ראו דברי השופט ס' ג'ובראן בג"ץ 2621/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (2011):

"22. בהמשך לכך, אני מוצא לנכון להעיר כי תהיתי האם יש מקום להורות כי ככלל אין לפצל את הדיון בין ענייני המשמורת להסדרי ראייה. כך, ניתן לקבוע כי מרגע שהוקנתה הסמכות לערכאה מסוימת לדון בענייני המשמורת הרי שסמכותה חולשת גם על הסדרי הראיה בהיות האחרונה כאמור, בבחינת סוגיית-בת לראשונה. כך גם, משרכשה ערכאה כלשהי סמכות לדון בהסדרי הראיה, תהיה מקבילתה מנועה מלדון בענייני המשמורת לרבות הסדרי הראיה. כל זאת אלא אם שוב הסכימו שני הצדדים לוותר על סמכותה של הערכאה לה הסכימו לראשונה ולהעביר את עניינם לערכאה המקבילה (ראו ע"א 534/73 טננהולץ (כהן) נ' כהן, פ"מ כח(2) 490 492 (1974); ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר ואח', פ"ד לו(4) 757 763 (1982)). כלל כזה עשוי לתקן ולו במקצת את העוול הנגרם למשפחות רבות בעקבות הפיצול בשיפוט הנהוג בשיטתנו על השלכותיו הפוטנציאליות... ובכל זאת, איני מוצא לנכון לקבוע כלל גורף בנושא לעת הזו."

זאת ועוד, אף שהבעל לא תבע במפורש בתביעת הגירושין סעד של החזקת ילדים, הרי נושא זה כרוך מעצם טיבו וטבעו בגירושין, ואם בית הדין השאיר את הדיון בהסדרי הראייה לאחר הגט – הוא הדין למשמורת. כך למשל בבג"ץ 6378/04 גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2004) נטען כי בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בעניין החזקת הילדים מן הטעם כי משהחליט בית הדין הרבני על הגירושין ומשהצדדים אף התגרשו בפועל, פקעה סמכותו של בית הדין להוסיף ולדון בעניין החזקת הילדים. בית המשפט העליון דחה טענה זו באומרו:

"איננו מקבלים טענה זו. החזקת הילדים הוא נושא הכרוך מעצם טיבו וטבעו בהליך הגירושין (ראה: ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן פ"ד יג(2) 1085; בג"ץ 2898/03 פלונית ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', תק-על 2004(1), 500). לפיכך, משכרך המשיב 3 את עניין החזקת הילדים לתביעת הגירושין, הוא הקנה לבית הדין סמכות לדון בתביעה זו. ... במקרה שלפנינו, נושא החזקת הילדים נכרך מלכתחילה בתביעת הגירושין והעובדה שבית הדין פיצל את הדיון ודן תחילה בעניין הגירושין, אינה פוגעת בסמכותו להמשיך ולדון בהחזקת הילדים, גם לאחר מתן ההחלטה בעניין הגירושין ואף אם בינתיים הצדדים התגרשו" (ההדגשה הוספה).

בית הדין סבור שבנסיבות הללו טעמם ונימוקם של פסקי הדין יפה גם לענייננו, ומן הראוי שבית הדין שדן ופסק בעניין הסדרי הראייה יכריע גם בשאלת המשמורת.

עם זאת, הבקשה שלפנינו היא "להורות לאם למחוק את תביעתה למשמורת שהגישה בבית המשפט", וזאת לא נוכל לעשות. בית הדין לא מוצא לנכון לחסום את דרכה של האם וב"כ העומדים על דעתם שהסמכות בנושא המשמורת מוקנית לבית המשפט וכבר נקבע מועד לדיון בתביעתה.

האב וב"כ יכולים להמציא לבית המשפט את טיעוניהם כפי שנתבקשו בהחלטת השופט אסף זגורי. בית הדין סמוך ובטוח שבית המשפט ייתן את ההחלטה הראויה למקרה זה.

ניתן לפרסם ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א באייר התשע"ג (01/05/2013).