לפנינו תביעה כתובה של האשה וכנגדה תביעת רכוש של האיש.

הזוג התגרש בתאריך 23/3/10 ועל הפרק נשארה תביעת הכתובה של האשה.

בפרוטוקול מיום 28/10/10 טען ב"כ הנתבע: "התובעת נמצאת גם היום בקשר עם אותו אדם שהייתה אתו בקשר כעשרה חודשים בזמן הנישואין, ואף הייתה אתו בבתי מלון ובמסעדות."

לפני בית הדין אין ראיה שהיו בבתי מלון אבל יש פירוט שיחות.

לטענת האשה, הקשר החל לאחר הגירושין ו"לפני הגט לא היה בינינו דבר". ההיכרות החלה במהלך קורס שהיה ממרץ עד אוקטובר 2009.

לשאלת ביה"ד האם המשכתם לדבר אחרי הקורס ענתה האשה שכן. לשאלת בית הדין האם נפגשה אתו מסיום הקורס ועד הגירושין ענתה שלא. האשה הוסיפה שמוכנה להיבדק בפוליגרף.

בסיום הדיון הנ"ל הצדדים קיבלו בקניין אגב סודר על הסכמתם לכל פסיקה של ביה"ד בעניין כתובה ופיצוי בהתאם לסכום שייקבע, וזאת לאחר בדיקת הפוליגרף.

האיש ביקש לזמן את אותו אדם שלדבריו קיים קשר עם גרושתו, ולשאלת ביה"ד אמר שסומך עליו שיאמר את האמת.

לאחר עיכובים רבים הופיע העד בבית הדין בתאריך כ' מרחשון התשע"ב (17/11/2011) לתת את עדותו בעניין מהות הקשר שלו עם האשה.

לדברי העד, ההכרות החלה ב-5/09 בקורס טבחות ונמשכה כשנה. לדבריו, לפני הגט היא לא הייתה אצלו והוא לא היה אצלה. לגבי טיב הקשר ביניהם ענה "שהיא הייתה במצוקה ואני הייתי אוזן קשבת".

לשאלת ב"כ האשה האם ידיד נפש הכוונה לאהבה נגיעות שיחות, ענה: "רק שיחות, היא לא הסכימה לשמוע משום קשר אחר". מודה שהיו ביניהם שיחות בשעות הלילה המאוחרות אולם לא נפגשו באותה תקופה אלא רק אחרי שהתגרשה.

בחקירתו טען ב"כ הבעל ש"ביום הגט היא דיברה אתך תשע פעמים: השיחה הראשונה ב-10:53 והאחרונה בשעה 1:37 לפנות בוקר."

תשובת הנחקר הייתה: "היא רצתה לעדכן אותי בדבר ששימח אותה".

לדבריו, לאחר הגירושין עזר לה בקניות ובכל מה שצריכה.

לשאלה אם מוכן להיבדק בפוליגרף על טיב היחסים שלכם ענה: "כן, בכיף".

דיון
בבואנו להכריע בדבר היחסים בין האשה ואותו גבר זר יש לבדוק אם יש כאן דין של עוברת על דת או יותר מזה – דהיינו מעשה כיעור. יש לפתוח בדין המופיע בשו"ע אה"ע סימן קטו, סעיף ד', שם נמנו המקרים בהם האשה מוגדרת כעוברת על דת יהודית ואחר מהם "שהיתה משחקת עם בחורים."

בח"מ ס' י"ב ובב"ש ס' י"ב כתבו שלא רק משחקת אלא אפילו מדברת שיחה יתרה עם בחורים נחשב הדבר לשחוק משום ששיחה יתרה מביאה לידי שחוק.

ק"ו בנד"ד שכמות השיחות הייתה גדולה מאוד, וחלק מהשיחות היו בשעות הקטנות של הלילה שנחשב הדבר לשחוק וודאי הוי בכלל עוברת על דת.

אמנם, כדי להפסידה כתובה מדין עוברת על דת דרושה התראה, כפי שפסק השו"ע שם "בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחילה."

במקרה שלפנינו לא הייתה התראה, וע"כ א"א לבטל חיוב הכתובה מדין עוברת על דת.

נמצא שיש לדון האם יש במעשה האשה דין של מעשה כיעור.

בבואנו לבחון את גדר מעשה הכיעור הגורם להפסד כתובה יש לעיין במקרים המובאים בשו"ע אה"ע סימן יא סעיף א'.

השו"ע מביא שם כמה מקרים:

"כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת מכנסים או חוגרת אזורה או שמצאו רוק מעל הכילה או שהיו יוצאים ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שהראוהו מנשק ע"פ חלוקה או שראו מנשקים זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים."

ועי' בפת"ש ח שם בשם תשובת רעק"א מהדו"ק (סימן צט) שכתב שיחוד בעלמה אינו בכלל כיעור ולכן רק אם –

"שכשנכנסו בזה אחר זה כל אחד נכנס על דעת חברו וניכר שעצת זימה ביניהם מה שאין כן כאשר אחר היה שם לעשות צרכיו ואח"כ נכנס השני הוה רק יחוד ולא כיעור."

וכן עיין בדברי החזו"א סי יז אות יז שכתב:

"דכיעור הינו בשינוי מדרך העולם, ונכנסו לחורבה ולבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים לשם, וגם נעלו במנעול וכיוצא בזה, שלפי ראות עיני הדיינים הייתה כוונתן לכיעור."

כלומר, אפילו בהתייחדו שניהם ביחד צריך אינדיקציות נוספות שכוונתם הייתה לשם זנות כדי להגדיר מעשה זה כמעשה כיעור הגורם להפסיד כתובה.

השו"ע סיים שם: "וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים". כלומר, ע"פ העקרונות הנלמדים מהדוגמאות המופיעות בש"ס ובשו"ע יכול הדיין להקיש למקרים נוספים הדומים לכך.

הסביר את הדבר הכנה"ג הגב"י אות כג בשם הר"מ מטראני ח"א, ס' רפז שהכוונה דווקא בדברים שהם דוגמתם ממש שיהיו הדברים מכוערים כמו אלו, אבל כל שאינו מכוער כ"כ אינו מספיק.

נמצא שאנו מחויבים לדון ע"פ העקרונות של חז"ל במעשה כיעור ולא מדעתנו או ע"פ אומדנה אם אינה עונה לעקרונות המופיעים בשו"ע.

נ"מ לנד"ד שכל מה שעומד לפנינו הינו פלט שיחות שניהלה האשה עם אותו אדם במהלך נישואיה בשעות היום ובשעות הלילה וכן ביום הגירושין ללא ראיה נוספת על מעשה כיעור שהיה ודאי, שאין זה בגדר מעשה כיעור שיש בו כדי להפסידה כתובתה.

גדולה מזאת למדנו בתשובות המבי"ט סימן רפ"ז וז"ל:

"כי דבר המכוער המפסידה הוא שנראה מתוך הדבר ההוא קרוב לוודאי שהייתה שם עבירה וכתב הרמבם ז"ל שהדברים מראים שהייתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה, נראה שלא חסר באותו דבר המראה שהייתה שם עבירה אלא עדות ברורה, אבל קרוב הדבר להיות ברור, וגם אם יש ספק אם היה דבר מכוער או לא, אינה מפסדת."

הרי שגם אם יש לנו ספק אם היה דבר מכוער אין בזה כדי להפקיע את חזקת חיוב הכתובה שיש לבעל.

מסקנת הדברים בשלב זה היא שמעשי האשה כפי שהובאו לפני ביה"ד הינם בגדר של עוברת ע"ד בלבד, וכיוון שלא הייתה התראה אין הפסד כתובה מדין עע"ד.

הפסד כתובה בעקבות התחמקות מבדיקת פוליגרף שהתחייבה האשה עליה בביה"ד
בעקבות טענות הבעל על הקשר עם הגבר הזר קיבלה האשה בתאריך כ' מרחשון תשע"א (28.10.10) קניין שבו התחייבה לקבל כל החלטה של ביה"ד לאחר בדיקת הפוליגרף באשר לזכאות לכתובה וגם לגבי הסכום שבית הדין יקבע.

עפ"י התחייבות זו ניתנה החלטה ראשונה של ביה"ד בתאריך כ' בשבט התשע"ב שבו הופנתה לבדיקת פוליגרף אודות טיב קשריה עם מר [אלמוני].

בתאריך 12.3.12 התקבלה תגובת ב"כ האשה, ובה הוא מציין שהאשה מוכנה להיבדק בשאלות ב' וד' לאחר הגדרתם מחדש. ביה"ד נענה לבקשה, צמצם את השאלות והגדירם מחדש ע"פ הבקשה הנ"ל והוציא החלטה.

בתאריך כו בכסלו תשע"ג (10/12/12) ביה"ד הפנה את האשה לבדיקת פוליגרף בענין הגבר הזר. השאלות לאשה: 1. במהלך נישואייך, האם קיימת יחסי אישות או קשר רומנטי עם [אלמוני]; 2. האם האשה ומר [אלמוני] שהו יחד בבית מלון קודם הגירושין.

אולם בתאריך 10.1.13 התקבלה הודעת ב"כ האשה ובה נכתב בסעיף 5 "כי עקב מצבי דיכאון ולחץ בו נמצאת האשה עקב כל המצב, שכנע אותה הרופא לא לעבור בדיקה מעין זו בזמן הזה בו היא צורכת כדורי הרגעה."

ביה"ד רואה בתגובה זו התחמקות מהתחייבותה לערוך בדיקת פוליגרף, בפרט ששאלת הכשירות לעבור בדיקה זו נתונה למכון הפוליגרף בו מתבצעת הבדיקה ואם יחליט שהאשה אינה כשירה יפטור אותה מהבדיקה.

נמצא שעלינו לדון מה דין סירוב לעבור בדיקה שהבע"ד התחייב לעבור והשלכותיו לעניין חיוב הכתובה.

אמינות הבדיקה בדיקת הפוליגרף אינה בדיקה שיש בא אמינות של מאה אחוז אלא היא רק בגדר רוב, דהיינו שברוב המקרים התוצאה זהה לאמת. ע"כ א"א להסתמך עליה בהוצאת ממון שהרי קי"ל שאין הולכים בממון אחר הרוב.

אולם במקרים שהצד הנבדק קיבל עליו בקניין את תוצאות הבדיקה הרי שדומה הדבר לקיבל עליו קרוב או פסול לעדות דבר המחייב גם הוצאת ממון כפי שנספק בשו"ע חו"מ א' סימן כב.

אולם בנד"ד האשה מסרבת לערוך את הבדיקה ויש לדון האם הסירוב נחשב כרגליים לדבר המוכיחים את צדקת טענת הבעל בדבר יחסיה עם הנטען או שאין הדבר נחשב כרגליים לדבר.

ע' בספר עטרת דבורה של הגר"א לביא בסימן נא שהביא ראיה שהתחמקות מבדיקה נחשבת כהוכחה לצד השני, מהרמב"ם סוטה פרק ג' הלכה ב' שסוטה המסרבת לשתות מהמים המארחים תצא בלא כתובה.

הכסף משנה הסביר יסוד הדין כך:

"דכיון שפחדה מלשתות, מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה, שאילו היתה טהורה לא הייתה נמנעת מלשתות והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל, סבר ר"ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך."

ומכאן למד הגר"א לביא שכתוצאה מההסכמה לבדיקה ניתנת לבדיקה תוקף ומעמד של נאמנות בעניני ממון.

ממילא, התחמקות מבדיקה נחשבת כאמירת טמאה אני לך.

לענ"ד יש לחלק שגם אם נדמה הסכמה לבדיקת פוליגרף לקיבל קרוב או פסול ונחשב הדבר לנתינת נאמנות, אין זה הופך את הקרוב או הפסול וכן את הבדיקה לעדות של שני עדים שלהם נתנה וגזרה תורה שיש נאמנות מוחלטת ואמירתם נחשבת כמשקפת את המציאות.

אולם ודאי בעדים פסולים בפרט במקום שיש חשש משקר והבע"ד נותן להם נאמנות אין זה הופך אותם לדוברי אמת כשני עדים.

ועיין באחרונים שחקרו בגדר נתינת הנאמנות לעדים פסולים.

ע' בחזו"א סנהדרין סימן יז, סעיף ד' שחקר ביסוד דין זה והביא את שיטות הראשונים.
הרשב"ם במסכת ב"ב דף קכח, א ד"ה אינו כתב שיסוד הדין מצד הודאה, כלומר שמודה שחייב לו אם יפסוק או יעיד קאו"פ.

החזו"א מפנה לב"ב קמט, א בסוגית איסור גיורא שם לומדים התו"ס שיסוד החיוב לא מדין הודאת בעל דין רגילה אלא מדין קניין אודיתא.

הדבר מסתבר שאין כאן הודאת בעל דין רגילה שהרי בכה"ג מודה שכך היה ובאופן שעדיין אין ידוע מה יגידו העדים, איך יכול להודות על העתיד.

שיטת תוס' ב"מ עד, א ד"ה הכא שגדר הקבלה מצד קניין בדברים שיש לו תוקף משום שיש להם תביעה זה על זה והם קבלו את הדין חלה בזה התחייבותם.

נמצא שלשיטת רשב"ם ותוס' יסוד הקבלה מצד קניין, לרשב"ם קניין אודיתא ולתוס"י קניין בדברים שמועיל.

שיטה שלישית היא שיטת הרשב"א במיוחסות סה שסובר שיסוד הקבלה מצד שנחשב כתקנת ביה"ד שמכשירה את הפסולים.

נמצא שלכל השיטות אין הקבלה של הפסול הופכת אותו לעד כשר ונאמן ועי' בקובץ הערות (סימן עב, אות ז) שהוכיח זאת מהר"ן.

מכאן שיש לחלק בין סירוב לשתיית מים בסוטה ששם תוצאות הבדיקה מוחלטות ונחשבות כשני עדים על הזנות וודאי שבכה"ג סירוב לבצע הבדיקה נחשב כרגליים לדבר והודאה, בעוד שסירוב לבדיקה שגם אחרי נתינת הנאמנות מאיזה דין שתהיה אינה משנה את אמינותה ועדיין נחשבת בגדר רוב בלבד, ובמיעוט המקרים אינה נותנת תוצאה נכונה – הרי שעדיין ניתן לתלות את הסירוב בחשש לאי-דיוק בבדיקה. וע"כ נראה לענ"ד שאין זה בגדר אמירת טמאה אני לך אלא ריעותא ויצירת ספק בחזקת חיוב הכתובה שרק בצירוף אומדנות נוספות יהיה ניתן להפקיע את חזקת חיוב הכתובה של האשה.

וכך ראיתי בספר סדר הדין ח"ב עמוד 1079 שהביא פס"ד של ביה"ד הגדול שכתב על מקרה שבו הבע"ד הסכים לבדיקת פוליגרף ואח"כ חזר בו שצרפו זאת כרגלים לדבר.

הרי שביה"ד הגדול הסתמך על הסירוב בלבד בנידון שלו ורק צירף זאת כרגלים לדבר לשאר הממצאים.

דיון בטענת מאיס עלי של האשה
בתביעת הגירושין של האשה מתאריך 19.2.09 נכתב בסעיף 15: "אין התובעת מסוגלת לחיות עם הנתבע, בעלה מאוס עליה ואינה מסוגלת עוד להסתכל בפניו."

יש לדון האם יש באמירה זו כדי להפסיד את כתובת האשה.

השו"ע פסק באבה"ע סימן עז סעיף ב:

"האשה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלים אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי אם רצה בעלה לגרשה אין לה כתובה כלל והוסיף הרמ"א ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה אבל אם אמרה ייתן לי גט וכתובתי חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ויש לה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה."

יש לדון האם אמירה זו של האשה היא בכלל טענות מאיס עלי
מפשט לשון השו"ע הנ"ל שמקורו ברמב"ם בפי"ד מאישות ה"ח נראה שהמאיסות נובעת מיחסי האישות אתו המאוסים עליה וזו סיבת ריחוקה ממנו.

אולם עיין בספר עטרת דבורה ח"א סימן לז שהוכיח מהרמב"ם במקומות אחרים שאף באומרת שאינה רוצה בו דינה כאומרת מאיס עלי והרי בנד"ד אומרת מאיס עלי רק שאינה אומרת בפירוש שהמאיסות יש לה השלכה לעניין יחסי האישות אתו וניתן להסיק שבאומרה שאינה מסוגלת לחיות עם הנתבע ואינה יכולה להסתכל בפניו יש כאן מאיסות ושנאה כזו שבודאי לא תאפשר לה לקיים איתו יחסי אישות, וכפי שמסיים הרמבם הנ"ל שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה.

בנוסף, קיימות שיטות בפוסקים שגם באומרת מאיס עלי ואינה מוסיפה שאינה יכולה להיבעל לו נחשבת כטוענת מאיס עלי.

כן מבואר בתשובת הרשבא ח"א תקעג בנידון שם שדן אותה כאומרת מאיס עלי בטענה שהוא מאיס עליה כיון שהיא בת עשרים והוא בן ארבעים.

הרי שהחשיב טענת פער גילים כטענת מאיסות אע"פ שלא טענה במפורש שנתון זה גורם לה לא להיבעל לו.

לסיכום, בצירוף כל השיטות –
א. הסוברים כדעת הרמב"ם שגם באומרת שאינה רוצה בו נחשבת כטענת מאיס עלי;
ב. הסוברים שמאיס עלי בלי התוספת של איני יכולה להיבעל לו גם נחשבת כטענת מאיס עלי;
ג. בנד"ד שניתן לפרש את דבריה שאינה יכולה לחיות איתו, אינה יכולה להסתכל בפניו כשנאה ומאיסות שגורמת למניעה מתשמיש;
נ"ל שוודאי דינה של טענה זו כטענת מאיס עלי.

האם במאיסות כזו יש כדי להפסידה כתובתה
לכאורה, גדרה של אמירה זו הוא מאיס עלי ותובעת כתובתה. וע"ז כתב הרמ"א סימן עז, ב שהבאנו לעיל שיש לה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה.

לכאורה, ע"פ דברים אלו של הרמ"א יש להשית את דינא לדין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שפסק הרמ"א לקמן "אם רצה לגרשה תוך שנים עשר חודש נותן לה צ"ב שלה וכתובתה וכל מה שכתב לה."

כלומר, כדי שתפסיד כתובתה צריך לנהוג בה בסדר הנהוג במורדת ובלא זה לא הפסידה כתובתה ותוספת.

אמנם אין הדין כן מכמה נימוקים:
א. פשט לשון השו"ע שבמאיס עלי מפסידה כתובתה לאלתר ללא המתנת י"ב חודש וכך באמת למד החזו"א עצמו שם סעיף ד' בדעת מרן אלא שהקשה עליו.

ב. החזו"א עצמו פירש דברי הרמ"א הנ"ל שדינה כאומרת בעינא ליהו מצערנא ליה רק לעניין זה שלא תזכה בזכויות שיש לאומרת מאיס עלי כגון כפית גט לרמב"ם וכו', אולם לעניין הפסד כתובתה אין נ"מ.

ג. הוסיף החזו"א שם סעיף ד' שגם ללא החילוק הנ"ל ובאמת יש לה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה הוסיף "נראה שלחובתה מהימנא, והלכך אע"ג דלא הכריזו איבדה מיד כתובתה ואע"ג דמשהינן לה י"ב חודש, מ"מ יש נפקותא שאין לה מזונות מבעלה, ולאחר היב"ח הפסידה כתובתה בלא הכרזה ד' שבתות."

כלומר, כוונת החזו"א שבאומרה מאיס עלי יש הודאת בעל-דין של האשה שהפסידה כתובתה.

ועי' בשו"ת יביע אומר חלק ה אב"ע סימן יג אות ח' שהוכיח שיש להורות כפסק מר"ן שהבעל המוחזק בדמי הכתובה יכול לומר קים לי כדעת השו"ע שהפסידה כתובתה בלי כל הכרזה ומכ"ש שהיא עצמה טוענת מאיס עלי והיא נאמנת לחובתה אע"פ שתובעת כתובתה.

נמצא לפי כל הנימוקים הנ"ל שיש לדון אותה כאשה הטוענת מאיס עלי והפסידה כתובתה.

למסקנה – האשה הפסידה כתובתה מנימוקים אלו:
א. דינה כאומרת מאיס עלי שהפסידה כתובתה.
ב. בסירובה להיבדק בבדיקת פוליגרף שהתחייבה לה יש רגליים לדבר שעשתה מעשה כיעור שנחשדה בו (אמנם מסקנתי שאין די בנימוק זה כדי להפסידה כתובתה).

דיון בשאר התביעות
לגרוש ישנם תביעות נוספות נגד האשה ויפורטו להלן:

1. 40,000 ₪ הלוואה לשם רכישת הדירה ממלווה בשם [ס'].

2. 10,000 ₪ לבעל המכולת [א' א'] בגין רכישת מצרכי מזון ומוצרים למשפחה.

3. 25,000 ₪ עבור הלוואה שנלקחה מ[י' ש'] עבור פתיחת עסק שכשל.

4. מחצית החזרי משכנתא חודשיים ששולמו על ידי התובע בחודשים נובמבר 08 ועד יולי 09, סה"כ 13,500.

5. מחצית עלות בגין שיפוץ הדירה 3000 ₪ והמחצית 1500 ₪.

6. דמי שימוש של 2000 ₪ מהחודשים נובמבר 08 עד אמצע ינואר 09 סה"כ 27,000 ₪.

7. מחצית חוב העבר בשל מסי עירייה, סה"כ 4485 ₪.

8. חוב מסי עירייה שיצרה הנתבעת במהלך מגוריה בבית הצדדים בסה"כ 14,258 ₪.
נעבור על תביעות אלו אחת לאחת.

1. הלוואה לדירה בסך 40,000 ₪.
בפרוטוקול הדיון מתאריך ט' באדר ב' תשע"א אמר ב"כ האיש שהמלווה נפטר וחוב זה לא נתבע מעולם ואפילו יורשי המלווה אינם יודעים עליו.

בית הדין מוצא לנכון לא להתייחס לתביעה זו מנימוקים אלו:

א. עיין קצות החושן סימן קד, סעיף ב' שכתב במקום שהמלוה אינו תובע ההלוואה אין מצוה לפרוע חובו.

ב. יש לציין שדבריו של קצה"ח נתונים במחלוקת, אולם בנד"ד כיוון שאין לאיש ראיה על ההלוואה בשטר ועדים, והאשה טוענת שלא ידעה בשעת ההלוואה מההלוואה ואינה יודעת מה הייתה מטרתה ולאן הלכה, לכן ביה"ד דוחה תביעה זו.

2. חוב בסך 10,000 לבעל המכולת.
ביה"ד דוחה תביעה זו משום שחוב זה של הבעל והאב מדין מזונות.

3. חוב הלוואה על עסק שכשל בסך 25,000 ₪.
בתאריך יא בתמוז תשעא זומן לביה"ד אדם בשם [י' ש'] וטען בביה"ד שהלווה לאיש סכום בסך 25,000 ₪ לצורך פתיחת חנות דגים.

לדבריו ההלוואה הייתה לאיש ולא לאשה, ציין שהאשה לא הייתה נוכחת במעמד ההלוואה ואינו יודע אם ידעה ממנה. בנוסף הודה שלא נכתב שטר על ההלוואה.

לשאלת ביה"ד, אם האשה ידעה על ההלוואה, ענתה: "יתכן והוא זרק לי על זה פה ושם אחר כך". וכן הוסיפה שרישום העסק על שמה "לא היה מרצון היה לו ביד כוס קפה והוא אמר לי לחתום ושפך עלי את הקפה".

בדיון הנ"ל טען ב"כ האשה שהרישום של העסק על שם האשה היה משום שבעלה עבד אז בעירייה ובשל כך אסור שהעסק יהיה רשום על שמו.

ביה"ד דוחה את התביעה מנימוקים אלו:

אין שטר על ההלוואה הנ"ל והאשה מכחישה שידעה עליה בזמן נתינת ההלוואה לבעלה.

אמנם בהמשך טוענת האשה שייתכן שאח"כ הודיע לה הבעל על ההלוואה. לכאורה, מכוח הודאה זו יש לדון ע"פ הנפסק בשו"ע חו"מ סימן עז, סעיף ב':

"שותפים שלוה אחד מהם מאחר לצורך השותפות השני משועבד אע"פ שלא היה עמו בקניין בשעת ההלואה ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות... אז דינם כשנים שלוו כאחד."

הרמ"א בהגה מביא דעה חולקת:

"וי"א שאם לא נתברר הדבר בעדים רק שהשותף מודה א"צ לשלם אא"כ היה ממון בשותפות שאז המלוה גובה מחלק השני וכן נראה לי להורות."

מבואר שדעת השו"ע שגם אם השותף לא ידע מההלוואה בשעת לקיחתה הרי שאם מודה לאחר מכן שהיה לצורך השותפות הוא משעובד.

לכאורה, ה"ה בנד"ד שבעלה לווה כסף לצורך השותפות ולא ידעה האשה מכך בשעתו אולם אח"כ נודע לה הרי שהיא חייבת לפרוע.

אמנם הרמ"א מחלק בין אם נודע ע"פ עדים שאז חייב השותף, לבין אם השותף מודה שאז פטור מלשלם ועי' שם בסמ"ע ח' ובש"ך שהאריכו מאוד בביאור הדברים.

אולם אחר העיון אין לנו להאריך בביאור המחלוקת הנ"ל שהרי גם לדעת השו"ע שהשותף חייב זה דווקא בשותפות שהוא חלק ממנה והוא שותף בה והרי כאן טענה האשה וב"כ שרישום העסק על שמה נעשה בע"כ ולמעשה היה פיקטיבי והסיבה לכך משום שבעלה היה עובד עירייה ולא יכול היה לרשום העסק ע"ש.

ודומה למבואר בשו"ע חו"מ קפד, סעיף ב':

"ראובן שקנה שדה משמעון ואמר ליה ללוי קניתי אותה ונכתב שטר המכר בשם לוי.. הרי זה כופהו לכתוב שטר אחר בשמו."

מכאן מבואר שאם הרישום בשטר קניין השדה ע"ש פלוני הוא פיקטיבי אין אותו פלוני קונה את השדה אע"פ ששטר הקניין על שמו. וה"ה בנידון דידן שטוענת שרשום העסק ע"ש היה פיקטיבי.

גם אם אינה נאמנת בטענה זו כאשר הבעל מכחיש, יש להאמין לה במיגו שהייתה טוענת שלא ידעה על ההלוואה ובטענה זו היא נאמנת שהרי אין כל ראיה בעדים ובשטר על לקיחתה.

למסקנה – תביעה זו של האיש נדחית.

4. תביעת מחצית חוב עבר משותף של מסי עירייה.
האיש תובע חוב זה שקוזז ממשכורתו בחודשים 11/8-12/9 בזמן שלא גר בדירה.

לדברי האשה הגבייה הייתה עבור תשלום חוב שנה קודמת דהיינו 08 שבא חיו הצדדים יחדיו.

נמצא שדינו של תשלום זה שהיה בזמן שהתובע שהה בדירה, כמזונות ומדור עבור אשתו ובניו.

מסקנה – תביעה זו נדחית.

5. חיוב דמי שימוש.
האיש תובע דמי שימוש בדירה מ-11/08-1/10 סה"כ 27,000 ₪. תביעה ראשונה הוגשה כבר עם תביעת הגירושין בתאריך 22.11.09.

טענת האשה שבזמן הזה לא היה כנגד בעלה צו הגנה ויכול היה לחזור אך לא רצה וכפי שהוכיחה מפרוטוקול בית המשפט שטען שאינו מעונין לחזור.

הכלל הוא שבני זוג הנמצאים בסכסוך זמני ואחד משניהם נמצא מחוץ לבית אין ביכולתו של הצד שאינו מתגורר בבית לתובע דמי שימוש שהרי בכל שעה בידו לחזור אל הבית וליהנות מהכנס המשותף.

בפרט בנד"ד שהאשה גרה בנכס לא רק כשותפה אלא מכוח זכותה למזונות ומדור נמצא שבנד"ד שהיה ביד הבעל לחזור לדירה וברור מסיבותיו לא לחזור אינו יכול לתבוע דמי שימוש.

דין זה נכון עד תאריך 19.2.09.

בתאריך הנ"ל תבעה האשה גירושין בטענת מאיס עלי כפי שהזכרנו לעיל, ויש לדון האם טענה זו מסיימת את השותפות ביניהם ודינם כשותפים שסיימו את השותפות.

ראשית, יש לדון האם כאשר טוענת האשה טענת מאיס עלי עדיין יש לה זכות למזונות ומדור שהרי אם זכאית למדור חלקו של הבעל משועבד לה ועל כן אינו יכול לתבוע דמי שימוש.

שאלה זו שנויה במחלוקת גדולה בין הפוסקים ולא הוכרעה.

אולם עיין בפד"ר ח"ג עמ 322 שחילקו שאף לדברי הפוסקים אשר דעתם נוטה לחייב מזונות בטענת מאיס עלי, אין זה אלא בזמן שהאשה נותנת אמתלא מבוררת לדבריה והנראית בעיני בית הדין, אך בהעדר אמתלא כזאת אין לחייב את הבעל מזונות אשתו.

ניתן לומר שהסיבה לכך הינה שכיוון שלא הוכח שהבעל גרם מאיסות זו הרי שלא ניתן לחייבו במזונות כאשר האשה אינה איתו.

לאור מסקנה זו נותר לנו לדון האם לאחר טענת המאיס עלי של האישה הסתיימה השותפות ביניהם.

שאלה זו נידונה בפד"ר יח עמוד 300 בפסק דין של הגר"ש שפירא שהסתפק בדבר וכך כתב:

"ועדיין יש להסתפק, אם איש ואשה שקנו דירה יש להם דין שותפות עד שיחלקו הדירה, ואפילו מרדה בטענת מאיס עלי והפסידה כתובתה מ"מ דין שותפות נשאר עד שיחלקו הדירה ככל שותפות, או דילמא שאני שותפות איש ואישה שקנו דירה כי מעיקרא שקנו את הדירה בשותפות דעתם שהשותפות תהיה כל זמן שתנאי האישות קיים שהרי כל השותפות ביניהם היא בגין האישות וכיוון שכלה האישות כלה השותפות וא"כ הבעל שגר בדירה לבד משתמש בחלקה וחייב לשלם לה שכ"ד של מחצית הדירה שלה."

כוונת הדברים שכאשר מסתיימת שותפות בין הצדדים והצד שממשיך לגור בדירה נהנה מחלקו של השני עליו לשלם לו דמי שימוש כדין הדר בחצר חברו ואינו יכול לטעון טענת בשלי השתמשתי ששייכת רק בזמן השותפות, עיין שו"ת הרשב"א ח"א ס קמא נפסקה להלכה בשו"ע חו"מ ס קעא.

אולם הספק בנד"ד האם קיימת אומדנא בין בני זוג שסיום השיתוף יחול בסיום האישות או רק בזמן מכירת הדירה ככל השותפים.

יש להוסיף שגם אם נניח שגמר השיתוף חל מסיום האישות, קשה לקבוע מועד זה שהרי כל עוד לא ניתן פס"ד לגירושין יש סיכוי שבני הזוג יחזרו לשלום בית, וע"כ אין ספק גירושין מוציא מידי ודאי שיתוף.

יש להוסיף, כפי שציינו לעיל, שהבעל יכול היה לחזור לדירה אלא שבחר מרצונו שלא לממש זכותו, נ"מ שלא הייתה מניעה להמשיך את השותפות עד מכירת הדירה. ממילא יתכן שבמציאות כזו אומד הדעת שהשותפות מסתיימת רק לאחר מכירת הדירה.

נמצא למסקנה שהספק בעניין מועד סיום השיתוף בין בני זוג לא הוכרע והואיל והאשה מוחזקת לא ניתן להוציא ממנה מספק ולכן תביעת דמי השימוש נדחית.

6. מחצית עלות תיקונים בבית – בסך 1500 ₪.
האשה טוענת שאינה יודעת על ההוצאה הנ"ל והכלל במקרים כאלו שברי ושמא לא אומרים כדי להוציא מהמוחזק בממון, ובנד"ד זו האשה, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן עה, סעיף ט'.

7. חוב ארנונה בסך של 14.258 ₪.
התובע טוען ששילם חוב זה – שנוצר בזמן מגורי האשה לבדה בבית הצדדים – מכספי תמורת הדירה.

מאידך גיסא, טוענת האשה שפרעה מכספי מכירת הדירה סכום של 10,500 ₪ לחוב הארנונה וצירפה כהוכחה אישור המסומן באות ב.

קיזוז של תשלום זה מתביעת האיש 14.258-10,5000 יביא אותנו לסכום של 3,800 ש"ח שנשארו לתביעת האיש.

ללא מסמכים והוכחות על יתרת החוב הנ"ל אין ביה"ד מחייב את האשה.

מסקנה – תביעה זו נדחית.

8. מחצית תשלום החזר המשכנתא בסך 13500 ₪.
האשה מודה בחוב הנ"ל וצריכה לשלם אותו.

סיכום
תביעת האשה לתשלום הכתובה נדחית מהנימוקים לעיל.

כל תביעות האיש נדחות למעט תשלום מחצית משכנתא 13,500 ₪, ועל האשה לשלם.

הרב דוד בר שלטון – דיין

מצטרף למסקנות חברי.

יש להוסיף שהגבר הזר החשוד שהייתה עמו עוד קודם הנישואין מיד בהיכנסו לאולם הדיונים למתן עדות אמר: "זו אשה טובה מה אתם רוצים ממנה, היא ממש טובה". עוד טענו העד והאשה שהחליטו להינשא מספר חודשים לאחר הגט אך "לא הסתדר". ממש מפליא: אשה שלדבריה לא הייתה בקשר עם הגבר הזר קודם הגירושין, מיד לאחר הגירושין מעוניינת להינשא לו? – אתמהה!

כמו כן, באשר להלוואה של 40,000 ש''ח שנלקחה לצורך קניית הדירה יש לציין שבעל ההלוואה נפטר לפני זמן רב, והבעל טען שרק אם ההלוואה תידרש הוא מבקש שהאשה תישא במחצית.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

מצטרף למסקנות.

הרב אייל יוסף – דיין

ניתן ביום כ"ו באייר התשע"ג (06/05/2013).