לפני ביה"ד מונחת תביעתה של האשה כי ביה"ד יחייב את בעלה לתת לה את גיטה.

טרם בואנו לעסוק בתביעה זו, עלינו לברר אם יש להיזקק בכלל לתביעתה המחודשת הואיל וכבר טענו והשיבו הצדדים וניתן כבר פסק דין ביום י"ח סיון תשס"ט 10/6/09, א"כ הרי היא לכאורה כטוענת וחוזרת וטוענת שאין שומעין לה, כמבואר בחו"מ סימן פ'.

אכן, ביה"ד החליט כי יש לשמוע את דבריה ולהיזקק לדיון כדי לדון בטענה חדשה שטענה האשה והיא מאיס עלי. ההלכה של אינו טוען וחוזר וטוען נאמר לגבי דיני ממונות בתביעת חזקה על קרקע וכדומה, אבל לגבי נישואין וגירושין מהני אמתלא למה לא טענה זו מקודם – עיין בקצות החושן שם סק"א שהאריך בזה.

ובנדון דידן י"ל כי האשה חשבה לתומה כי טענה זו כלולה ונובעת מכלל הטענות שטענה כנגד בעלה, מה עוד שבנדון דידן טענת מאיס היא כאמור טענה שטבועה ונובעת ממכלול הטענות שטענה האשה בהתדיינות הראשונה, ולכן גם אם נאמר שטענה זו חדשה – אין חיסרון של חוזר וטוען מאחר וטענה חדשה זו נובעת מהטענות הראשונות.

אמנם לא הצליחה האשה להוכיח טענותיה, אולם כיום נזקק ביה"ד לדון בטענת מאיס שיכולה לעמוד בפני עצמה. על כן אין בנידוננו פסול של אין טוען וחוזר וטוען כי מדובר בנידון הנובע מהטענות שטענה האשה שלא נדון לפני ביה"ד, מה עוד כי ייתכן שמאיסות זו התפתחה וגדלה מאז פסק הדין שהיה לפני שנתיים, ולכן יש לפנינו נסיבות חדשות ונידון חדש שיש לדון בו.

זאת ועוד: בפרוטוקול ביה"ד מיום כ"א שבט תשס"ט 15/2/09 שקדם לפסק הדין הנ"ל טענה האשה: "לא אוכל לחזור אליו... אין לי כוחות יותר אחרי הפגיעות שהיו ואין מה לתקן", וי"ל כי אמירות אלו מבטאות מאיסות גמורה, ולמעשה טענה האישה מאיס עלי.

ביה"ד לא דן ולא התייחס לטענה זו כדי להחמיץ את הדין ולתת סיכוי והזדמנות לשינוי ותיקון המצב וחזרה לשלום-בית. אולם כיום, חלפו עברו שנתיים ואין שינוי במצב, ויש על ביה"ד לחזור ולדון בטענה זו ע"פ תקנה קכ"ז.

ולגופו של ענין: בפרוטוקול האמור הודה הבעל כי אמר לאשה בכעס מילים לא יפות, כמו "[כ' א]", "לכי לעזאזל". בהתייחסות לטענתה כי לא היה עמה חמש שנים, טען כי לא היה עמה "במגע המיני מקסימום חודשיים וחצי"

ביום י"ט בטבת התש"ע 5/1/10 התקיים דיון בו טענה האשה, אינני יכולה להמשיך את המצב הזה... לא מוכנה לשום ניסיון ושום הסדר ואינני יכולה לסבול יותר ורוצה רק גירושין והבעל ממשיך לענות אותי... והבעל מתעלל בי נפשית."

למעשה, בדברים אלו האשה טוענת טענה מאיס עלי. מודגש בזאת כי במהלך הדיונים ביה"ד נחשף בהזדמנויות שונות להתבטאויות קשות של מאיסות של האשה כלפי בעלה, וביה"ד התרשם כי אכן מאיסותה של האשה בבעלה כנה ואמתית ואין חשש למניעים זרים.

ויש לבחון מה הביא את האשה למאיסות קשה זו – איזו אמתלא מבוררת יש לאשה?

נראה שאת התשובה לכך ניתן לקבל מניתוח חקירתה של האשה מיום ט"ז באדר א' תשע"א 20/2/11. בתשובה לשאלה ענתה האשה (עמ' 3 שורה 49): "אני הקדשתי לו זמן והוא אמר שלא נמשך אלי, ואומר שכמו שמרגיש כך מתנהג אלי, והיה מתעלם ממני". ובשורה 59: "והגיע המצב לכך שאני התקרבתי אליו והוא דחה אותי, וזה התחילמ-2006 עד 2008 והרגשתי שאני כופה עצמי עליו, והיה סוגר את החדר לפעמים כדי שלא אכנס אליו". ובשורה 67 טוענת: "הייתי כופה עצמי עליו כשהיה מעיר אותי וזה היה בשנת 2007, והייתה תקופה של שבועיים רצוף שכפיתי עצמי עליו וניסיתי לעשות מצדי שלום-בית, וכשהייתי שואלת מדוע העיר אותי, היה אומר שאני התעוררתי, וחשבתי שאם זו המטרה אסכים לקיים עמו יחסים, אולם התברר לי שרצה רק להציק לי."

מעיון בדברי האשה נראה כי מדובר במשבר נישואין מתמשך לאורך מספר שנים, ובמהלכו האשה הייתה חפצה בקרבתו של בעלה אליה ופעלה להיות רצויה לו והשתוקקה ליחסי אישות אתו, ואילו הוא לטענתה התעלם ממנה ודחה אותה. כאמור, מדובר בתהליך ארוך ובדפוס התנהגות מתמשך לטענתה, שיש בו להפוך את האשה ממאוכזבת ומתוסכלת, לשונאת ומתעבת את בעלה באופן בלתי הפיך.

הבעל אמנם הכחיש כי מדובר בתהליך ארוך אך הודה כי מנע יחסי אישות מאשתו למשך חודשיים וחצי, כאמור האשה נשאה עמה תסכול ואכזבה מיחסו של בעלה אליה, דבר שהלך והתפתח אצל האשה למרירות ותיעוב וכיום האשה טעונה מאיסות קשה כלפי בעלה כפי שבאה לידי ביטוי בסצנות קשות שהיו לעיני ביה"ד שיש בו כדי להוכיח כנות במאיסותה זו של האשה.

הבעל פעל למען תיקון המצב וקרוב אשתו אולם כנראה מעט מדי ומאוחר מדי.

הבעל שלח פרחים לאשתו לאחר שביה"ד דרש ממנו לפעול באופן זה לקרוב אשתו, פרסם ברכה לאשתו בעיתון מקומי בהצעתה של חברת המשפחה, ואולי עשה עוד כמה פעולות למען שלום-בית. אולם מתוך הצורך בהכוונתו נראה כי אכן בחיי הנישואין החסיר מאשתו ביטוי הערכה וקירוב, ותחתם היה מנת חלקה מילות גנאי והשפלות – כמקצת הודאתו בעבר. הבעל גם לא השכיל לפעול לביטול את צו ההרחקה שרבץ נגדו בבית המשפט לענייני משפחה – דבר שממילא הפך לצו לקבוע. בעוד הוא נמנע מלהגיש כתב הגנה לביטול הצו מאחר וסבר כי בכך יקרב את אשתו אליו מתוך שלא יכפישה בכתב ההגנה האמור, הרי היא פירשה את הדבר כי מתאים וטוב לו הניתוק והפירוד, דבר שהעצים את הריחוק בניהם והגביר את השנאה והתעוב שלה כלפיו.

כאמור, האשה קצה בחיי הנישואין עם בעלה, מואסת ומתעבת אותו וקיים חוסר אמון טוטאלי שלה כלפיו.

הבעל מבקש ומפציר בה כי תחוס על קנם וביתם ותיתן הזדמנות נוספת לתיקון המצב ושיקום חיי הנישואין. הוא השתתף בקורס ובקבוצת תמיכה בנושא שיפור ושינוי עצמי. הוא טוען שהשתנה ומוכן לעשות הכול למען אשתו וילדיו.

ביה"ד מאמין בכנותו של הבעל ברצונו לפעול למען הצלת ביתו, אולם צר לנו הדבר כי נתקל בחומה אטומה ובצורה.

כאמור האשה פיתחה מאיסות גמורה וחמורה נגד בעלה הכוללת חוסר אמון טוטאלי בו, ולכן אין היא יכולה ומסוגלת לחזור ולחיות עם בעלה ואין מנוס מגירושי הצדדים.

זאת ועוד, גם אם לא נקבל שיש כאמור לעיל אמתלא מבוררת, הרי יש לומר כי מאחר וכאמור לעיני ביה"ד ניכרים דברי אמת כי האשה מאסה מאיסות גמורה בבעל לכן יש לפסוק כי על הצדדים להתגרש.

ועיין פד"ר יא עמ' 203-202 שהוכיחו זאת מדברי הב"ח בסימן ע"ז שפירש את דברי המהר"ם מרוטנבורג כדלהלן:

"נראה במהר"ם מצריך תרתי, חדא דתתן אמתלא לדבריה וגם היה מצוה אח"כ להחרים, דהרי כבר אפשר דאף על פי שנתברר שהאמתלה אמת, או אפילו ידוע דאינו הולך בדרך ישרה אינו מאוס עליה, והרבה ריקים ופוחזים נמצאו בישראל ואיכא שלום בין איש לאשתו אלא שזו קרוביה הרגילוה לקטטה ויאלפוה שקר לומר מאיס עלי."

כלומר, הצורך באמתלה הוא כדי לברר לנו שבאמת ובתמים הבעל מאוס עליה ושאין כאן דברים בעלמא. וכמו כן באומר שאשתו מאוסה עליו, זקוק לאמתלה כדי לברר לנו שבאמת ובתמים היא מאוסה עליו.

בדרך זו פירש "חזון איש" (אבן העזר ס"ט ט"ז) את דברי "בית שמואל" שפסק שאם טוענת מאיס עלי ותובעת כתובה ליתא לדינא דמתיבא וכתב "חזון איש":

"והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה, אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס... אינה מפסדת בתביעתה."

כלומר, כל ששוכנעו הדינים שהבעל מאוס עליה, אין תביעת הכתובה מקלקלת את טענתה. ועיין בשו"ת הריב"ש סימן ק"ד.

גם המאירי (כתובות דף ס"ג ע"ב) כותב בענין מאיס עלי:

"דווקא בשטוענת כך מן הדין, רוצה לומר, שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו, אם במידות אם בשאר דברים מכוערים, והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא, הא כל שטוענת כן מחמת עיקשות וגאווה והסתלסלות יתר, אין שומעין לה."

ובכן, כל הצורך בהוכחות למאיסות הוא אך ורק בכדי להשתכנע באמיתות הדבר ושאכן מאיסות ממשית לפנינו, ולא מדומה, אבל כל שאנו משוכנעים, אין צורך בהוכחות ואין סתירה מעובדות אחרות (כגון תביעת כתובה).

כך מטין גם דברי רדב"ז (שו"ת סימן אלף של"ג) ודברי "חקרי לב" (שו"ת אבהע"ז סימן ל"ה) שבאומרת מאיס עלי ואינה תובעת עיקר כתובה ותוספת, אולם תובעת הנדוניא שכתב לה אע"פ שלא הכניסה לו כלום משלה, דנים לה דינא דמתיבתא.

הדבר משתלב עם הגדרת המושג "מאיס עלי". התוס' רי"ד (כתובות דף ס"ד ע"א) כתב:

"דכיון דבעלה מאוס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אין אומרים להיבעל לשנוא לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו. וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתבע עליו."

ועיין בספר "היכל יצחק" להגריא"ה הרצוג (ח"א סימן ב' אות ה') שכתב:

"דמאיס עלי הוא לא רק ענין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש ובזמנינו גילו הרופאים מחלה הידועה בשם "מחלת המגע" והיינו שמסיבה שאי אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע."

על כן, כל הגורמים העומדים בסתירה למאיס עלי – כוחם יפה רק כשאין אנו בטוחים במאיסות, אבל אם אנו בטוחים בדבר אזי אין בכוחו של שום גורם לסתור את טענת מאיס עלי, וזכאית האשה לטעון כן למרות שתובעת כתובה וכ"ש במקום דרק אין לה אמתלא מבוררת אולם ביה"ד מאמין לה ומשוכנע למעלה מכל צד של ספק כי האשה מואסת בבעלה. ולכן מצוה על הבעל לגרש את האשה.

לאור האמור לעיל, מחליט ביה"ד כי על הבעל לגרש את אשתו.

על המזכירות לזמן הצדדים לסידור גט תוך ארבעה-עשר יום.

ניתן ביום כ"א באייר התשע"א (25/05/2011).



------------------------
הערות עורך: על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול בתיק 86009/1, והוא נדחה ביום כ"ב במרחשוון התשע"ג (7/11/2013). לאחר מתן צו הגבלה לשלילת רישיון נהיגה סודר הגט ביום כ"ח באייר התשע"ג (8/5/2013).