א. תיאור העובדות הנדרשות לעניין
הצדדים נישאו זל"ז בתאריך 12.7.11, נישואיהם לא עלו יפה, ולאחר כשלושה וחצי חודשים עברו הצדדים לגור בנפרד זה מזה. לאחר כחצי שנה מנישואיהם, בתאריך 6.12.11, הגיש הבעל תביעת גירושין לביה"ד הרבני, ללא שכרך עמה את ענייני מזונות הילדים, וללא שהזכיר במפורש בתביעה את עניין המשמורת והסדרי ראיה, וזאת כמסתבר משום שהיו אז עדיין ללא ילדים וטרם ידעו כי האשה בהריון (הדבר התגלה להם רק במהלך החדש הרביעי להריונה). בתאריך 21.2.12 נערך בעניינם דיון בביה"ד, ובו הביעו הצדדים נכונות לקבל סיוע לשיקום נישואיהם, מאחר שנודע להם כי האשה בהריון. ביה"ד הפנה את הצדדים אל יחידת הסיוע של בתי הדין, ובתאריך 20.5.12 הודיעה עובדת יחידת הסיוע כי פגשה את בני הזוג וכי הם הסכימו יחד להקפיא את הליכי הגירושין עד לאחר הלידה, ואז יחזרו ויבחנו את סיכוייהם לשיקום הנישואים. בעקבות כך הוציא ביה"ד החלטה המשאירה את התיק פתוח למשך שישה חודשים, ולאחר מכן בהעדר פעילות בתיק הוא ייסגר.

כחודש לאחר לידת הבן, חזרה ופנתה העובדת הסוציאלית אל בית הדין הרבני והודיעה לו כדלהלן:

"בשיחותיי בנפרד עם כל צד הם הגיעו להסכמות שלהלן:

1. הם מסכימים להתגרש בהקדם. את הסכם הגירושין הם יערכו בעזרת באי כוח.

2. האב יתראה עם בנו התינוק במרכז קשר.

מבוקש מכבוד ביה"ד להוציא החלטה על הסדרי ראייה במרכז קשר וכן צו לעו"ס לסדרי דין שתלווה את הביקורים ותמליץ על הסדרי ראייה." (ההדגשות במקור.)

בעקבות פניה זו של העו"ס, הוציא ביה"ד החלטה למשמורת והסדרי ראיה, והפנה את בני הזוג להמשך הסדר ענייניהם על ידי העובדת הסוציאלית. בתאריך 20.9.12 ערכה העו"ס את הסכמותיהם של בני הזוג, העלתה אותם על הכתב, והגישה זאת אל בית הדין בתאריך 23.9.12. בהודעה כתבה:

"לכבוד כבוד הדיינים בית הדין הרבני ירושלים...

הנ"ל חיים בפירוד מלא כמעט שנה... הבעל פתח תיק גירושין לפני יותר משמונה חודשים... כיום הם באו להסכמה להתגרש. והם על פי בקשתם פנו ליחידת הסיוע לערוך הסכם גירושין. להלן הסכמותיהם:

רכוש משותף:

לנ"ל אין רכוש משותף.

משמורת והסדרי ראייה:

הילד יהיה במשמורת האם ולאב, עקב גיל התינוק ורצון האב, בשלב זה ייקבעו ביקורים במרכז קשר.

מזונות:

בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי גובה המזונות. כפשרה הם באו להסכמה כי האב בשלב זה ישלם מזונות ילד בסך 1,300 ₪...

לפיכך הוסכם שיוצא פס"ד למזונות זמניים מאז הולדת בנם לפני כחודשיים." (ההדגשות הוספו.)

לאור הסכם זה שהוצג על ידי יחידת הסיוע, החליט ביה"ד בתאריך 15.10.12 להעביר את ההסכם אל הצדדים ולקבוע דיון בעניין לכשיבקשו זאת. ב"כ הבעל השיב לבית הדין בתאריך 21.10.12, הפנה אל ההסכם שנערך ביחידת הסיוע וביקש מביה"ד כדלהלן:

"בנסיבות אלה בהתאם להסכמות הצדדים, הסכמות אותם אישרו הצדדים, מתבקש ביה"ד הנכבד ליתן תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו הצדדים כמפורט בהסכם המצ"ב.

כמו כן, בהתאם להסכמות, מתבקש ביה"ד הנכבד לקבוע מועד לסידור גט, ומועד לדיון בנוגע למזונות קבועים."

בעקבות כך קבע ביה"ד דיון לתאריך 4.12.12.

ב"כ האשה לא הגישה אל ביה"ד תגובה בעניין, ובמקום זאת הזדרזה והגישה בתאריך 17.10.12 תביעה עצמאית למזונות בשם הקטין אל ביהמ"ש לענייני משפחה. בתביעתה זו לא טרחה ב"כ האשה לציין לפני ביהמ"ש, ולוּ בדרך אגב, על דבר ההליכים הנדונים בעניין בביה"ד הרבני. בעקבות תביעתה הורה ביהמ"ש לצדדים בתאריך 18.10.12 להגיש תצהירים וקבע דיון לתאריך 26.2.13. בתגובה למהלך זה של האשה הגיש ב"כ הבעל אל ביה"ד הרבני בתאריך 30.10.12 "בקשה דחופה לקביעת סמכות בית הדין". ב"כ הבעל חזר וביקש מביה"ד בתאריך 5.11.12 לזרז את הדיון ולקבוע בו את הסמכות עוד קודם שיידרש להגיש כתב הגנה לביהמ"ש. ביה"ד העביר את הבקשה לקביעת הסמכות לתגובת האשה.

בתאריך 4.12.12 התקיים בביה"ד הדיון שנקבע, ובו העלו ב"כ הבעל וב"כ האשה את טענותיהם בעניין הסמכות. ביה"ד חזר והורה לאשה להגיש את תגובתה, ובתאריך 5.12.12 הגישה ב"כ האשה את תגובתה לעניין הסמכות, ובה טענה כי הבעל לא כרך את עניין המזונות והצדדים לא הסכימו על כך, וכי כבר נקבע דיון בעניין זה בביהמ"ש לענייני משפחה. בתשובה לתגובת האשה השיב ב"כ הבעל, בתאריך 19.12.12, כי הוא טוען לסמכות ביה"ד, ומבקש את קביעתו של ביה"ד בעניין.

בו ביום שנערך הדיון הנזכר, בתאריך 4.12.12, לאחר הדיון הגיש הבעל לביה"ד הרבני תביעה נוספת לקביעת מזונות הקטין, ואילו האשה מצדה הגישה בקשה נוספת לביהמ"ש לענייני משפחה, בתאריך 11.12.12, לקביעת המשמורת על הקטין.

במקביל פנה ב"כ הבעל אל ביהמ"ש והודיע לו על קיום ההליכים בביה"ד וביקש ממנו ארכה להגשת התשובה, ובעקבות כך קבע ביהמ"ש בתאריך 16.12.12:

לאור כך שבמסגרת הדיון בבית הדין, החל בית הדין לדון בעניין הסמכות... וכדי להימנע ממצב של "מרוץ החלטות" ומכוח עקרון כיבוד הערכאות – ימתין בית המשפט להחלטת בית הדין בעניין הסמכות.

לאחר שהצדדים הגישו את עמדותיהם בעניין הסמכות, הוציא ביה"ד החלטה בתאריך 26.12.12, הקובעת כי הסמכות לדון בתיק היא שלו, וכי "החובה המשפטית להמשיך בטיפול התיק שנפתח כדין עם כל הכרוך".

בעקבות הכרעת בית הדין בעניין הסמכות, הגישה ב"כ האשה בתאריך 2.1.13 בקשה לבית המשפט לענייני משפחה למחוק את תביעת המזונות, וכתבה: "לאחר שבית הדין החליט על סמכותו לדון בעניין המזונות לקטין, ואין בכוונתנו לערער על ההחלטה, מתבקש בית המשפט למחוק את התביעה בתיק". בית המשפט מחק את התביעה כמבוקש. ב"כ האשה דיווחה לביה"ד על מחיקת תביעת המזונות בבית המשפט לענייני משפחה, והוסיפה וביקשה מביה"ד: "להבהיר על סדר תשלום חוב המזונות... [וכן] בגין המזונות הקבועים מתבקש כבוד בית הדין להורות לצדדים להגיש תלושי משכורת...". בית הדין הוציא החלטה בעניין המזונות כבקשת ב"כ האשה וכן קבע מועד לדיון בתאריך 30.4.13. ביום 3.1.13 עדכן ב"כ הבעל את ביה"ד כי ביהמ"ש אכן מחק את תביעתה בעניין המזונות, ולדבריו מחק גם את תביעתה בעניין המשמורת. אולם ימים בודדים לאחר מכן, בתאריך 6.1.13, שלח ב"כ בקשה נוספת אל ביה"ד "להוציא מלפניו החלטה משלימה/נוספת, למען הסר כל ספק, ולפיה הסמכות בנושא משמורת והסדרי ראייה גם מצוי בידיו". לדבריו, "גם בנושא המשמורת ממשיכה האשה וב"כ לכרכר בין ערכאות בניסיון לחטוף סמכות."

מאחר ובעניין התביעה למזונות הסכימה האשה להכרעת ביה"ד כי הסמכות קנויה לו, וביקשה בעקבות כך מביהמ"ש לענייני משפחה למחוק את תביעתה למזונות, אנו מסיקים מכך כי נותר לנו להכריע רק בשאלת סמכות הדיון בעניין המשמורת והסדרי הראיה.

ב. סמכות דיון מכוח הסכמת הצדדים שלא בפני בית הדין
ראשית נעיר, כי מתיאור הדברים דלעיל ניתן להיווכח, כי לפנינו מאבק מתמשך ומתיש בין הצדדים בנושא הערכאה המוסמכת לדון בעניינים, כאשר כל צד מנסה את כוחו בפעולות "מחטף" חד-צדדיות כדי למשוך את הסמכות לכיוון הנראה נוח לו. דרך התנהלות זו אינה ראויה ואינה מכבדת את ערכאות המשפט הפועלות בתחום המשפחה, ויש להצר על כך.

על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים), נקבע:

"בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1922-1947 או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך."

בתוך העניינים הנמנים בסעיף 51 לדבר המלך במועצתו מנויים גם ענייני המזונות וההחזקה של הקטינים, ילדי בני הזוג. יוצא אם כן, שבעניינים אלו בהם הסכימו שני בני הזוג כי בית הדין הרבני הוא שידון בעניינם – רכש לגביהם בית הדין את הסמכות לדון. אולם מה הם התנאים הנדרשים להבעת הסכמתם לכך, והאם יש תוקף להבעת הסכמה להתדיינות גם שלא בפני בית הדין?

בית המשפט העליון התייחס לאפשרות הבעת הסכמה לסמכות בית הדין שלא בפניו, בבג"ץ 3664/92 ענת ביגר נ' עשהאל ביגר, פ"ד מז (1) 244. באותו מקרה דובר בבני זוג אזרחי ישראל ותושבי גרמניה אשר נישואיהם עלו על שרטון, והבעל הגיש תביעת גירושין אל בית הדין בגרמניה אך האשה סירבה להתדיין לפני אותו בית דין. יחד עם סירובה הביעה בפני הרב הוכוולד, הרב למדינות צפון הריין, גם את רצונה להתדיין בבית הדין בישראל. בעקבות כך הגיש הבעל תביעת גירושין אל בית הדין הרבני בחיפה, אולם האשה סירבה להתדיין גם בפניו, ולאחר שערעורה על החלטתו בפני ביה"ד הרבני הגדול נדחה, עתרה האשה על כך אל בג"ץ. בית המשפט העליון קבע בפסק דינו, כי באמירותיה בפני הרב הוכוולד הביעה האשה על פי דרישת החוק את הסכמתה לדון בפני בית הדין הרבני לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי"ד רבניים, ובכך הביא הזוג לרכישת הסמכות לבית הדין הרבני לדון בעניינם. וכך כתב השופט מצא בפסק הדין:

"בהתחשב בכלל הנסיבות, אין, לדעתי, דרך לפרש את הצהרתה אלא כהסכמה להתדיין עם בעלה לפני בית דין רבני בישראל. בכך נקנתה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט, מכוח הסכמת העותרת, בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). אין בכך כלום שהסכמת העותרת להתדיין בישראל נמסרה עוד בטרם הגיש המשיב 1 [=הבעל] את תביעתו לבית הדין, או שלא נמסרה לפני בית הדין עצמו. זאת בפרט שמתבקש מהעובדות, כי בעת מתן ההסכמה על-ידי העותרת כאמור צפוי היה, שהמשיב 1 יסתמך על הסכמה זו ויגיש לבית הדין הרבני תביעה, כפי שאכן זו הוגשה. הסכמה לסמכותו של בית הדין הרבני עשויה להתגבש, ולחייב את המתקשרים בה, גם שלא בגדרו של הליך לפני בית הדין ואף לפני נקיטתו של הליך אשר כזה (השווה בד"מ 1/81 י נגר נ א נגר [6], דברי השופט אלון בעמ 385-386)." (ההדגשה הוספה.)

במקרה שלפנינו, לא זו בלבד ששני בני הזוג הביעו בפני עובדת יחידת הסיוע של בית הדין, את הסכמתם לדון בעניינם בבית הדין הרבני, וזו אף ניסחה עמם הסכם כתוב שהוגש לאחר מכן אל בית הדין הרבני, אלא שהדברים נעשו תוך כדי הליכי הדיון בבית הדין הרבני, ולא קודם להם. זאת ועוד, את ההסכמה לדיון בבית הדין הביעו שני בני הזוג בפני מי שביה"ד מינה לעסוק בעניינם. גם אם צודקת ב"כ האשה כי הסכם הגירושין לא נערך כנדרש ולא נחתם על ידי בני הזוג, ו"השיחה שהתנהלה ביחידת הסיוע לא יכולה לשמש תחליף להסכם חתום בין הצדדים", כפי שטענה בתגובתה, הרי שעצם דרישת החוק להבעת ההסכמה לדיון – נתקיימה כנדרש באותו מעמד. לכן, מאחר שהוגשה בעקבות הסכמה זו תביעה אל ביה"ד על ידי מי מן הצדדים – הרי שנרכשה סמכות הדיון לבית הדין, ואין אחד מהצדדים יכול לדלג מאותה העת ולעבור אל ערכאה אחרת. ואכן במקרה שלפנינו, בדומה לפסק דין ביגר, הסתמך הבעל על הסכמה זו והגיש בעקבותיה בקשה לביה"ד למימוש ההסכם.

ג. סמכות הדיון מכוח כריכה שלא בסמוך להגשת התביעה
גם ללא טענת הסמכות מכוח הסכמת הצדדים לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הרי שנראה כי הסמכות בענייני המשמורת והסדרי הראיה נקנתה אף מכוח הכריכה שעשה הבעל בבקשתו אל בית הדין שיפסוק בעניינם.

לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג."

בנוסח לשון הסעיף בחוק אין דרישה שהכריכה תהיה מיד עם הגשת התביעה, והדבר יכול להיעשות גם במהלך המשפט, ובלבד שהדבר הנכרך "הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני-הזוג המתגרשים זה מזה" (ע"א 8/59 דוד גולדמן נ' צפורה גולדמן, (יג) 1085). כך גם עולה מפסק דינו של נשיא ביהמ"ש העליון (בדימוס) א' ברק, בג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל:

"אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על-ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת (השוו בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול... זאת ועוד, גם אם נפל פגם פורמלי בכך שהכריכה לא נעשתה בצורה מפורשת בכתב התביעה." (ההדגשה הוספה.)

הכריכה, לא זו בלבד שאינה צריכה להיעשות בד בבד עם הגשת תביעת הגירושין, אלא שגם הצד שכנגד, הנתבע, יכול לכרוך אליה את העניינים הנוגעים לה (ראו תיק:6350-22-1 בי"ד הרבני הגדול (2007) ).

במקרה שלפנינו, הבעל הגיש, בתאריך 21.10.12, את בקשתו אל ביה"ד לדון בענייני המזונות, המשמורת והסדרי הראיה, ולתת תוקף של פס"ד להסכמותיהם, וזאת לפני שהגישה האשה את תביעותיה אל ביהמ"ש לענייני משפחה בעניין המשמורת, בתאריך 11.12.12. ברור גם כי בקשת הגירושים הזו כנה, ואף הכריכה אליהם כנה, וכאמור גם נעשתה כדין.

ד. מסקנה בעניין הסמכות
העולה מכל האמור הוא, כי בנוסף לעניין מזונות הילד שהצדדים הסכימו לגביו, הסמכות קנויה לבית הדין לדון גם בענייני המשמורת והסדרי הראיה שנכרכו בתביעת הגירושין, אם מכוח הסכמת הצדדים לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים ואם מכוח סעיף 3 לחוק.


מצטרף למסקנה כביעתא בכותחא.
הרב מרדכי טולידאנו – דיין

הוחלט כאמור לעיל.

מותר לפרסם החלטה זו לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי הדין.

ניתן ביום ח' באייר התשע"ג (18/04/2013).