|
ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב ציון אלגרבלי הרב יצחק אלמליח הרב אליעזר איגרא |
דיין דיין דיין |
תיק מספר: | 887868-2 | |
| תאריך: |
כ"ט באייר התשע"ג
09/05/2013 | |||
| מערער |
פלוני
בא כוח המערער עו"ד אברהם אטיאס | |||
| משיבה |
פלונית
בא כוח המשיבה עו"ד עמנואל לוי | |||
| הנדון: | שינוי הסכם גירושין והפחתת מזונות | |||
| נושא הדיון: | שינוי הסכם גירושין והפחתת מזונות | |||
פסק דין
לפנינו ערעור על החלטת ביה''ד האזורי מיום כ''ט במרחשוון תשע''ג (14.11.12) בה נכתב:
הצדדים התגרשו בתאריך 29.5.11 ולהם שישה ילדים קטינים.
בהסכם הגירושין התחייב האב בסכום של 9,000 ש''ח לחודש עבור מזונות הילדים.
בנוסף לכך לצדדים הייתה דירה משותפת בירושלים, ובהסכם נקבע שהאשה תרכוש את חלקו של הבעל בדירה תמורת סך של 400,000 ש''ח, והכסף יופקד בנאמנות כביטחון עבור מזונות הילדים אם הבעל יאחר או לא ישלם את חיובו.
לטענת המערער, עובר לכריתת הסכם הגירושין הוא שימש בתפקיד ראש ישיבה במדינת [ו'], ומשכורתו החודשית עמדה ע''ס 4,200 דולר, ובנוסף לכך התגורר בישיבה בחינם.
לאחר זמן נישא לאשה אחרת, גרושה, ובעקבות טענות רבנים מסוימים על כשרות הגט של האשה השנייה אשר לטענתם היא עדיין אשת איש נשלחו מכתבים להנהלת הישיבה בה כיהן והוא פוטר מעבודתו, ובעקבות העניין הנ''ל התקשה למצוא מקום עבודה.
לאחר זמן מצא מקום עבודה אחר וסך השתכרותו הוא 3,000 דולר ובנוסף צריך לשלם עבור מגוריו.
לטענתו, טעה ביה''ד האזורי בכך שלא התחשב בשינוי הנסיבות כדי להפחית את גובה המזונות, ובכך שדחה את תביעתו מהנימוק שיש בידו כספי נאמנות ויש לו מאיפה לשלם.
לטענת המשיבה, לאחר הגשת התביעה להפחתת מזונות בביה''ד הרבני בעקבות טענת המערער לשינוי נסיבות, התקיים דיון בביהמ''ש לענייני משפחה, ובמסגרתו הסכים המערער לערוך שינויים בהסכם הגירושין ולפיהם ייגבו דמי המזונות מכספי הנאמנות לאחר איחור של חודש אחד ולא לאחר שלושה חודשים כפי שנכתב בתחילה, וכן הוסכם שיוטל עיקול על כספי הנאמנות עבור דמי המזונות השוטפים, ומכאן – לטענת המערערת – יש ללמוד שהבעל הסכים לגובה המזונות גם לאחר שינוי הנסיבות הנטען.
עוד טוען המערער בנוגע לדירה. לטענתו, לא היה בקי בזמן עריכת ההסכם במחירי הדירות בארץ וסבר שערך הדירה הוא כמיליון ומאה אלף ש''ח ולכן הסכים שהאשה תרכוש את חלקו תמורת ארבע מאות אלף ש''ח, בעוד שהערך האמתי של הדירה באותו זמן היה גבוה יותר – כמיליון וארבע מאות אלף ש''ח. על כך השיב ב"כ המשיבה: בפועל, ובהתאם לנתוני רשות המסים, דירות מקבילות שנמכרו באותה תקופה באזור סמוך, נמכרו במחיר של כמיליון ₪ עבור דירות בעלות שטח 75 מ"ר. הצדדים ישבו לסכם את הסכמותיהם לגירושין, ולפרוטוקול הדיון אמר המערער עצמו שלמרות שמתווך אמר לו שהדירה שווה מיליון מאה, הוא מסכים לסכום 950,000 ₪ ולעשות הנחה למרות שלדבריו שווי הדירה מיליון ושלש מאות שקל. בתחילה ביקש המערער 600,000 ₪ עבור חלקו בדירה, ולבסוף ירד לסכום 450,000. האשה כלל לא הכירה את המתווך. שיתבע את המתווך ולא את מרשתי.
ב"כ המערער השיב כי הדירה לא עולה מיליון ומאה, "לא קיים דבר כזה. אז היה יותר יקר. מכל מקום דורשים למנות שמאי ואנו נשלם עבורו. ברור לי שיקבע ששווי הדירה מיליון וארבע מאות, ומרשי הוטעה על ידי האשה. מעולם לא נטען בפני בית הדין האזורי, שמרשי הסכים לרדת מן הסכום. בפרוטוקול הדיון לאחר מכן אמר ששווי הדירה מיליון ושלש מאות."
לפנינו טענת המערער שעקב שינוי הנסיבות יש להפחית את גובה המזונות.
ויש לנו לדון האם ההתחייבות שהתחייב הבעל בשעתו, תקפה גם אם אכן חלו שינויים לרעה במצבו הכלכלי.
הנה בנדון זה יש להבחין בין שלושה סוגי התחייבויות:
א. התחייבות הבאה כתמורה.
ב. חוב שהתחייב בו אדם על דבר שאינו חייב בו מעיקר הדין, וגם אין ההתחייבות תלויה בדעת אחר.
ג. התחייבות התלויה בדעת אחר.
והנה התחייבות רגילה הבאה בתמורה, כגון הלוואה או מקח וממכר וכיו״ב, אף שקיים בה הכלל של מסדרין לבעל חוב, מ״מ יש בה כללי גביה חמורים ביותר, וכלשון הרמ״א בחו״מ (סי׳ ק״ג סעי׳ ה׳), ״ואין חוששין להפסד הלוה, ואין מרחמין בדין לומר כיצד נוציא הלוה מביתו משום דבר מועט״. והדבר ברור שגם אם הורע מצבו ונשתרגו על צווארו קשיים כלכליים חמורים, אין בכל זה כדי לפוטרו מחובו, והחוב נשאר קיים עליו כבתחילה, ואם אינו יכול כעת לשלם את חובו לכשירחיב ד׳ את גבולו עליו לסלקו, ובחוב כגון זה לא שייך כלל לומר אדעתא דהכי לא התחייב. וז״פ. (ולהלן יתבאר מה הדין כשנאנס באונס גמור אם גם בכה״ג חייב). אכן, כל זה הוא לגבי חוב הבא כתמורה, אבל חוב שהתחייב בו על דבר שאינו חייב בו מעיקר הדין, בזה אנו מוצאים כי הדין שונה, ויש ללכת בו אחר אומדנא, ובאופן שהורע מצבו יש לשקול ולדון שאם היה מגיע למצב זה לא היה מתחייב. וז״ל הרא״ש בתשובה (כלל ח׳ תשובה ד׳):
ודברי הרא״ש הובאו להלכה בשו״ע יו״ד (סי׳ רל״ב סעי׳ ט״ז), ובתשובות מהרשד״ם (יו״ד סי, ק״ד ד״ה תשובה השני). ועיין שו״ת חתם סופר (יו״ד סי׳ רכ״ח), ואבני נזר (חו״מ סי׳ ל״ט) מ״ש בזה.
וברור שבכל חוב ממון שמחויב לחבירו בהלוואה וכדו' לא שייך לומר דאדעתא שיצטרך למכור ביתו לא נתחייב, וכל מה שכתב הרא״ש דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, זהו דווקא כשנתחייב בדבר שלא קיבל בעדו תמורה, וכגון בשידוכין, שאין זה חיוב בדרך מקח וממכר, אלא שנתחייב ליתן לבתו כך וכך, ובזה יש לומר דאדעתא שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו לא נתחייב.
ולכאורה היה נראה לומר יותר מזה, דבאמת גם בחיוב שלא קבל בעדו תמורה חייב בכל גוונא, ואף אם יצטרך למכור ביתו, ולא נאמרו דברי הדא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב אלא לעניין שבועה, דחיוב שבועה הוא חיוב שבין האדם למקום, ואף שהתוצאה נוגעת לעניין חיוב שבין אדם לחבירו, מ״מ חיובו הוא מצד השבועה ובכה״ג שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו אמרינן דאדעתא דהכי לא נשבע, אבל באופן שנתחייב לחברו חוב ממון יש לומר דאף בכה״ג שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו חיובו קיים, ולא מהני מה שנאמר דאדעתא דהכי לא נתחייב. וכן כתב בשער המשפט (סי׳ ס ס״ק ד׳) דהיכא דנתחייב לבתו בשטר ובקנין באופן המועיל, או שנתחייב לאיש אחר בדבר שאינו חייב, וירד מנכסיו, חייב למכור אף בית דירתו וכלי תשמישו, ולא כתבו הרא״ש והשו״ע דפטור רק בנשבע, והביא שכ״כ זקנו הגאון בבית הילל (אה״ע סי׳ נ׳ טעי׳ ו׳) בפשיטות, דהאי דינא די״ד סי׳ רל״ב אינו אלא לעניין שבועה.
אכן נראה דיש חולקים על זה, דהנה הרמ״א באה״ע (סי׳ נ׳ סעי׳ ו׳) כתב, וז״ל:
וכתב הח״מ (שם ס״ק י״ז), וז״ל: ״כגון שמת הפוסק. ה״ה אם חי והעני, כמו שפוסק בי״ד סי׳ רל״ב סעיף ט'״, ע״כ. וכ״ה בב״ש שם (ס״ק י״ח).
הרי שכתבו את דין הרא״ש הנפסק ביו״ד סי' רל״ב גם לדין הפוסק קנס על בתו או קרובתו שתינשא לפלוני, שאם העני פטור, והוא מטעם שכתב הרא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב, ואע״ג דהכא לא מיירי בנשבע על כך, רק בבתחייב חיוב ממון, מוכח מזה דסבירא להו דסברת חרא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב אינה רק לעניין שבועה אלא גם לגבי חיוב ממון, דכל שנתחייב חיוב בלא שקבל בעדו תמורה, אם העני אמרינן דאדעתא שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו לא נתחייב, ומהני אומדנא לפוטרו ממה שנתחייב.
והנה הרמ׳׳א בחו״מ (סימן ס׳ סעיף ג׳) כתב, וז״ל:
״וי״א דהמקבל עליו לזון את חבירו סתם, כל ימי חייו, או כל זמן שצריך משמע״.
וביאר דבריו בסמ״ע שם (ס״ק ט״ו), וז״ל:
ובט״ז שם הקשה על דברי הרמ״א:
ובהגה שם (מבעל חכם צבי) כתב לתרץ (בתירוץ שני). וז״ל:
ויסוד דברי החכם צבי דהיכא דהחיוב תלוי בדעת אחר לא אזלינן בתר אומדנא של הנותן, מבואר בתוס׳ בכתובות פרק נערה (ד׳ מ״ז ע״ב ד״ה שלא), וז״ל:
ועיין במל״מ (פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״א) שהאריך טובא בדברי התום׳ הנ״ל, והביא מדברי שאר הראשונים בזה, ובתוך דבריו כתב:
ועיין עוד שם.
ולפי דבריו הא דלמדו הב״ש והח״מ דין פוסק קנס על קרובתו אם לא תנשא מדין הרא״ש. אע״ג דהרא״ש איירי לעניין שבועה דוקא, צריך לומר דלמדו את גוף הסברא דאמרינן אדעתא דהכי לא נתחייב מדברי הרא״ש, והרא״ש איירי לעניין שבועה דוקא כיון דאיירי באיכא דעת אחרת, והתם לא מהני אומדנא רק לעניין שבועה, אבל ה״ה דאמרינן הך אומדנא גם לעניין חיוב ממון היכא דליכא דעת אחרת. ודו״ק.
עלה בידינו, דין מי שנתחייב לחבירו ואח״כ נתחדש איזה עניין שאם היה ידוע לו לא היה מתחייב, תלוי בסוג ההתחייבות שנתחייב:
א) בהתחייבות הבאה כתמורה, כגון הלואה, מקח וממכר, חייב גם בכה״ג.
ב) בהתחייבות לאדם שאינו חייב לו מן הדין, בזה שומעים אנו את טענת המתחייב דאדעתא דהכי לא התחייבתי.
ג) אך כל זה הוא בהתחייבות שנתחייב לעצמו, אבל כשנתחייב התחייבות התלויה בדעת אחרת, אז ההתחייבות תקיפה גם כשיש אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב.
בנדון דידן נתחייב האב במזונות הילדים במסגרת הסכם גירושין, והנה פעמים הרבה הסכם הגירושין כולל בתוכו סעיפים רבים, מהם הם חיובים שמתחייב הבעל לאשה, ומהם חיובים שמתחייבת האשה לבעלה, או ויתורים שמוותרת לו וכיוצא בזה, והם זה לעומת זה, שכנגד ההתחייבויות שמתחייב לה הבעל, מקבל ג״כ תמורתם חיובים ממנה וכדו׳, ואם כן יש לדון את חיובו בהסכם הגירושין כחיוב שמקבל עליו תמורה, ובחיוב כזה לא אמרינן דאם היה יודע שיורע מצבו לא היה מתחייב, דסוף סוף קבל תמורה לחיובו, והרי הוא חייב בכל גוונא.
זאת ועוד. גם אם נחשיב את חיובו כמתחייב ללא קבלת תמורה, מ״מ כיון שמדובר בהסכם גירושין שנעשה בין שני צדדים, הבעל והאשה, הלא נתבאר דבכל חיוב בין שני צדדים לא אזלינן בתר דעת המתחייב בלבד שנאמר דאדעתא דהכי לא נתחייב, אלא אזלינן נמי בתר דעת הצד השני, וא״כ בנ״ד פשיטא שדעת האשה שההתחייבות תהיה מוחלטת, גם אם יורע מצבו הכלכלי, וא״כ אף בכה״ג התחייבותו עומדת בעינה.
בנוגע לטענת המערער לעניין הדירה שלא היה מודע למחיר הדירה בזמן עריכת ההסכם וסבר שערכה שווה כמיליון ומאה אלף ₪ ועוד שהערך האמתי היה כמיליון וארבע מאות אלף ₪ – ביה"ד מקבל את עמדת ב"כ האשה בעניין זה.
לאור כל הנ"ל הערעור נדחה.
הרב יצחק אלמליח – דיין
ראיתי מה שכתב עמיתי הרה''ג אלמליח שליט''א לדחות את הערעורים.
והנה בעניין מחיר הדירה דעתי מסכמת עמו שכן הבעל היה יכול היה לבדוק ולברר בשעת חתימת ההסכם אצל מתווכים וכדו' מה מחיר הדירה ומשלא עשה כן סבר וקבל.
אולם בנוגע לתביעה להפחתת חיוב המזונות הנה עמיתי תמך יסודו בתירוץ השני של החכם צבי בהגהותיו על הט''ז חו''מ סי ס' ס''ג שכאשר ההתחייבות תלויה בדעת אחר לא אזלינן בתר אומדנת הנותן. אמנם יש להוסיף שגם לפי התי' הראשון של החכם צבי שמחלק בין התחייבות קצובה בזמן לאינה קצובה וכפי הנראה מדבריו שם דעתו לעיקר כת' הראשון הרי בהסכם הגירושין ההתחייבות למזונות הילדים היא קצובה עד גיל שמונה-עשרה שנה.
אמנם מלבד שיש לדון בכל הסכם גירושין האם יש כאן התחייבות חדשה או שההתחייבות היא במסגרת החוב הקיים היינו בגדרי צדקה בילדים למעלה מגיל שש ונחלקו בזה הדעות יעו' בפד''ר כרך י''ז ע' 311-320.
עיין בספר שושנים לדוד [צאבח]
יש לדון בהתחייב לזון חבירו ואירעו אונס גדול
והנה דין דאונס דלא שכיח פוטר אפילו בתנאי מפורש להתחייב במקרה של אונס רגיל, היא סוגיה בגיטין ע"ב ונפסק בשו"ע חו"מ רכ"ה עיי"ש בההוא דזבן שומשמי אגודא דנהר מלכא אגור מלחי לעבורינהו קבלי עלייהו כל אונסא דמתיליד לסוף איסתכר נהר מלכא וכו' אתו לקמיה דרבא אמר להו וכו' אונסא דלא שכיח הוא,.
ובאה"ע קי"ד בדין דמקבל עליו לזון את בת אשתו חייב לזונה בין אם המזונות ביוקר או בזול, וכתב שם בט"ז: נראה דהיינו על כל פנים ביוקר דשכיח אבל אם היוקר לא שכיח לא קבל עליו דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בחו"מ רכ"ה דלא מהני אפילו אם קבל עליו אחריות בפירוש. וכן כתב שם בבית שמואל.
ויעו' בפד''ר כרך ב' ע' 304 ואילך אריכות גדולה בעניין יוקר המחיה שהתייקר התייקרות גדולה לא שכיחה ומבארים שם דעת הט''ז:
ובנידוננו הנסיבות שהביאו להרעה במצבו הכלכלי של הבעל הם בודאי בבחינת אונסא דלא שכיחא שכן הבעל נישא בשנית ע''פ היתר ביה''ד א' שעה שבי''ד ב' עורר על כשרות גירושי האשה השניה וטען שעודה אשת איש,לאחר שנישא לאשה נשלחו מכתבים ע''י בי''ד ב' לחו''ל לישיבה בה לימד וכתוצאה מכך פוטר מעבודתו והתקשה למצוא מקום עבודה אחר בעקבות כך.
ברור שהבעל בשעת התחייבותו ההסכם לא העלה על דעתו הסתבכות כזו ואין זה נחשב כעשיר והעני כדרכו של עולם.
ומה גם לו יצויר שאם הייתה האשה נשאלת בדרך לו יצויר שאם יתרחשו נסיבות כמו שקרו למערער ויבקש הפחתה אם הייתה מתגרשת נראה שהייתה מסכימה לכך בשים לב שנסיבות אלו לא שכיחות.
ומה שכתב עמיתי:
יצוין כי כעין סברא זו מוזכרת בשו"ת משפטים ישרים חלק ב סימן קפט:
וכן לכאורה בנידוננו שכור המערער להתחייבות במזונות תמורת ויתורים אפשריים שונים/ הסכמה לגט מ"מ המדובר במשפטים ישרים כשמוכח הדבר שהחיוב בא כתמורה ולא מן הסתם ובפרט שלא מדובר בהתחייבות לאשה ורק לילדים שיש להניח שהחיוב לא בא כתמורה.
ועכ"פ נראה לי הלכה למעשה שהחיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים ומכיוןן שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.
הרב ציון אלגרבלי – דיין
ראיתי מה שכתב ידידי הגאון רבי ציון אלגרבלי שליט"א שנוקט להלכה שחיוב בהסכם גירושין לזון את ילדיו הינו המשך למצב חיובו לפני הגירושין שהוא מדין צדקה ונפק"מ לאם הורע מצבו הכלכלי שאם חיובו מדין צדקה ודאי שיש להתחשב בכך. אולם לדעתי אינו כן.
נתחייב בהסכם גירושין לזון את ילדיו, האם נשתנית מהות חיובו
א. נתחיל בס״ד לברר את השאלה שהיא למעשה העיקרית בנדון שלפנינו, מה תוקפו של הסכם גירושין שאושר כפסק דין, דהנה בהסכם הגירושין מתחייב הבעל גם בחיובים שהיה חייב בהם ללא התחייבותו בהסכם, ויש לברר האם אין ההסכם משנה את מהותו של החיוב שהיה קיים בלאו הכי, אלא בא לקבוע את גובה הסכום הראוי לתשלום בהתאם לנסיבות הקיימות בעת עריכת ההסכם וכד׳. או שאחר שנתחייב בהתחייבות זו בהסכם לגירושין, נשתנה מהות חיובו, ושוב אין חיובו רק מכח מה שהיה מחוייב קודם, אלא מחוייב מכח מה שהתחייב בהסכם, ודינו כחוזה וחיוב רגיל שמתחייב אדם לחבירו בשטר. ונפ״מ לנ״ד שנתחייב האב בהסכם לזון את בתו עד גיל שמנה עשרה, שהרי כל אדם מחוייב לזון את בתו מעל גיל שש, אלא שאין כופין אותו על כך, וכמבואר ברמב״ם (פי״ב מה׳ אישות הי״ד), ובשו״ע (סי׳ ע״א סעי׳ א׳), ובפשטות החיוב של האב לזון את בתו מעל גיל שש הינו רק מדין צדקה, (והארכנו בזה במק״א בדין חיוב מזונות באם עשירה), וא״כ יש לדון כשנתחייב בהסכם גירושין לזון את בתו וכעת אין ידו משגת לזונה, אם יש לפוטרו או לא, דאי נימא שכל חיוב שהיה מחוייב בו קודם ההסכם אין ההסכם משנה את מהות החיוב, א״כ גם אחר שנתחייב לזונה בהסכם הגירושין נשארת מהות החיוב כשהייתה, ואינו מחוייב אלא מדין צדקה, וא״כ כשהורע מצבו הכלכלי יש לשקול מחדש את גובה התשלום שיש לחייבו למזונותיה, אבל אי נימא דכל שנתחייב בהסכם נשתנה מהות חיובו ממה שהיה, וכעת הריהו מחויב מכח ההסכם, א״כ שינוי במצבו הכלכלי של הבעל, לא ישפיע על ההתחייבות שבהסכם, שכיון שחייב עצמו הריהו חייב, ואפי׳ כשהורע מצבו.
ב. כתב הרמב״ם (פ״א ממלוה ולוה ה״ח), וז״ל:
ובטעם הדין דבעל חוב קודם למזון האשה והבנים, כתבו הראשונים שני טעמים, הובאו דבריהם בב״י (חו״מ סי׳ צ״ז סעי׳ מ״ב), וז״ל:
ועל טעם זה הקשה הב״י:
ג. ואמנם התומים שם (סי׳ צ״ז ס״ק כ״א) הביא קושיית הב״י שכיון שנתחייב לה בכתובה הוי חוב דאורייתא, וכתב ע״ז וז״ל:
ועיין בשו״ת רעק״א החדשות (סי׳ נ״א). אכן גם מדברי התומים יש ללמוד לנ״ד שיש לחייבו מכח התחייבותו בהסכם הגירושין, ולא רק מדין צדקה שמחוייב בה גם ללא חתימתו, שהרי התומים ביאר לעניין כתובה דאינו מתחייב מכח התחייבותו רק מדרבנן, כיון שלא כתב לה אלא משום תקנת חכמים ולולי התקנה לא היה כותב, ולכן אמרינן דמה שכתב על דעת המנהג והתקנה כתב, אבל בנ״ד הלא לא נאמרה תקנת חכמים שיש לכתוב בהסכם גירושין את חיובו למזון הבנות, אלא הוא מדעתו ורצונו כתב לחייב את עצמו בזה, וא״כ ברור הוא שחייב את עצמו בחיוב חדש מעבר לחיוב הקיים, דלא שייך כאן לומר שלולי התקנה לא היה כותב ובודאי כתב על דעת התקנה, שהרי אין כל תקנה לכתוב, וא״כ כשכתב לחייב את עצמו יש לנו לחייבו מכח כתיבתו, ולא רק משום חיוב צדקה.
ד. וכן משמע מדברי הריב״ש בתשובה (סי׳ ת״פ) שכתב:
וביאור דבריו, דאם חיובו חל מכח הדין גם בלא כתיבה, אלא שתקנת חכמים היא שכולם יכתבו בשטר את החיוב, אז אין הכתיבה מוסיפה חיוב חדש שלא היה לולא הכתיבה, אלא נשאר חיובו אחר הכתיבה כמו מה שהיה מחוייב קודם הכתיבה, אבל במקום שאינו מחוייב לכתוב והוא מעצמו הלך וכתב לחייב את עצמו, בזה ודאי שחל עליו חיוב חדש מכח כתיבתו. וכן ביארו בפד״ר (כרך ב׳ עמ׳ 80). וה״ה בנ״ד שהתחייב בסכום כספי מוגדר כלפי מי שכל חיובו היה מתחילה רק מדין צדקה, ומעולם לא היה מחוייב לכתוב ולהתחייב חיוב זה בשטר, ודאי שכשנתחייב על כך בשטר, הוסיף בזה חיוב חדש על מה שהיה מחוייב קודם.
ה. וכן נראה דעת האבני מילואים (סימן צ״ג ס״ק כ״ה), שכתב על דברי הרמ״א (שם סעי׳ כ״א) שאם הקנה לה בקנין על המזונות מוציאה למזונות ממשועבדים.
וכתב שם האבני מילואים, וז״ל:
וגם מדבריו נשמע לנ״ד, שנתחייב חיוב מזונות בהסכם גירושין שנעשה מרצונו ובהסכמתו של האב, דיש בו חיוב חדש על החיוב הקיים. וראה בפד״ר (כרך י״ז עמ׳ 314) שדנו בזה, ודעת הרוב שם שהתחייבות האב בהסכם הגירושין לזון את ילדיו יוצרת חיוב חדש, ודינה כבעל חוב. ועי׳ בס׳ שורת הדין (ח"א ד׳ קי"ז), ובס׳ לב אריה (סי׳ י"ט).
ו. ויש שהוכיחו מהסוגיא דכתובות (ד׳ ק"ב ע"ב), שהתחייבות שבהסכם היא מעבר לחיוב הקיים בלאו הכי ע"פ דין, והוא שונה במהותו, דעיי"ש בגמ׳ שהעמידו דין המשנה (שם ד׳ ק"א ע"ב), דמתו, בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים, בשקנו מידו, ומקשה הגמ׳ "אי הכי בנות נמי, בשקנו לזו ולא קנו לזו, ומאי פסקא, איהי דהואי בשעת קנין מהני לה קנין, בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין", ודחתה הגמ׳ "מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין, והיכי דמי כגון דגירשה ואהדרה". ופרש״י:
ובשיטה מקובצת שם כתב, וז"ל:
האם חיוב חל על חיוב
ז. בשו״ת זרע אברהם (סי׳ י״ד) כתב, וז״ל:
מתבאר מדבריו דאין אפשרות להתחייב חיוב נוסף כשהאדם כבר חייב, כי אין חיוב חל על חיוב. ועפ״ז כתבו בפד״ר הנ״ל ליישב קושיית הב״י הנ״ל (אות ב׳), שהקשה דכיון שכתב לה כתובה נשתעבד מדאורייתא, דיש לומר שכיון שכבר מחוייב הוא בכתובתה, אין יכול שוב להתחייב ע״ז, ואע״פ שכותב לה כתובה, דאין חיוב חל על חיוב.
ח. והנה הנדון בשו״ת זרע אברהם הוא כשהאשה באה לגבות חוב כתובתה לאחר הגירושין, ויש על הבעל שטר חוב, והבע״ח תובע את חובו, ובזה כתב הרב שמאחר וחל על הבעל חיוב כתובה מתקנת חכמים, גם אם כתב כתובה וחייב עצמו, אין חיוב חל על חיוב, מאחר וכבר מחוייב הוא בחוב גמור שחייבוהו חכמים.
אולם אין ראיה מדברי הרב לנ״ד לעניין חיוב מזונות, דחיוב מזונות בבן מעל גיל שש אינו חיוב ממון גמור, אלא חיוב שמחוייב מדין צדקה לפרנס את בנו, וא״כ באופן שהאב התחייב לזון את בניו, שיש מקום לומר שחייב את עצמו בזה בחיוב ממון גמור, אין כל טעם לומר שלא יחול חיוב ממון גמור על חיוב מדין צדקה, ובזה נראה פשוט דחיוב חל על חיוב.
אשר על כן תמוהה דעת המיעוט בפד"ר שם, שהעלה מדברי הרב זרע אברהם שאין התחייבות הבעל בהסכם הגירושין לזון את ילדיו יוצרת חיוב חדש, ולא חילק בין פחות משש בין מעל שש, ולפמש״נ נראה ברור דבמעל גיל שש שאין חיובו אלא מדין צדקה שפיר יש לומר דחל חיוב גמור על חיוב זה.
וגוף דברי הרב זרע אברהם דאין חיוב חל על חיוב, אינם מוסכמים, שכבר נחלקו בזה הקצוה"ח ונתיבות המשפט.
הקצות (סי' ס׳׳ו ס״ק כ׳) כתב ״דאע״ג דכבר נתחייב יכול להתחייב עוד בשטר חוב", והיינו דחיוב חל על חיוב, והנתיבות (שם ס״ק כ״ג) השיג עליו, וכתב דאין חיוב חל על חיוב, ועי"ש ובמשובב נתיבות מ"ש בזה, ע"ש.
למסקנה, חיוב המזונות של האב בהסכם הגירושין בעינו עומד. אולם אני מקבל את עמדת חברי הרב איגרא שלאור מצבו הכלכלי של הבעל יש לשנות את פריסת התשלומים ולהפחית את התשלום החודשי ל-7000 ₪.
הרב יצחק אלמליח – דיין
ראיתי מ"ש עמיתי ידי"נ הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א ולענ"ד נראה לי שגם לסוברים שחל שעבוד מן התורה כשכתב לה כתובה [בניגוד למה שנראה מכל סוגיות הש"ס שכתובה דרבנן גם אם נכתבה עיין כתובות נו שכתבה דרבנן גם אם נכתבה וכן מכתובות ק"י ע"ב משמע שגם אם נכתבה כתובה חלים עליה דיני קולי כתובה לעניין גביה ממעות ששוקלות פחות ממקום הנשואין וכמ"ש בפירוש בברייתה שם] הנ"מ בכתובה שנשאה על דעת כך וכל המתחייב לדעת חברו מתחייב משא"כ במזונות שאין שום הכרח שבתמורה לגירושין נכתבו המזונות כהתחייבות חדשה אלא לשם הסדרת גובהם למען שתוכל האשה לממשם בגביות שונות ובפרט ביטוח לאומי וכדומה הדורש פס"ד חדש אחרי הגירושין, ודומים בנקודה הזאת מזונות הילדים למזונות הבנות לכל חד כדאית ליה מצד שאינן כתובין [מעיקר הדין] או מצד שאינם קצובים עיין גטין פרק הניזקין שלא גובים ממשעבדי ולא חל שעבוד נכסים מצד הכתיבה.
יצוין שמזונות האשה לסוברים שהחיוב מדרבנן אם נכתבו בכתובה אם החיוב מן התורה דנו בכך גדולי הפוסקים עיין ספר חקר הלכה [לאנדא] וספר ערך כסף ערך מזונות לאחר שהביא ספר עושה שלום שהוכיח שחיוב מזונות בכללית הוא רק מדרבנן מפרק המדיר וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה" שמשתמע מכך שהחיוב הוא מן התורה ולכן מקשה הגמרא שהנדר לא יחול משא"כ כשהחיוב מדרבנן הנדר אמור לחול כתב:
ומ"ש עמיתי להוכיח מהסוגיא דכתובות (ד׳ ק"ב ע"ב), שהתחייבות שבהסכם היא מעבר לחיוב הקיים בלאו הכי ע"פ דין, והוא שונה במהותו, דעיי"ש בגמ׳ שהעמידו דין המשנה (שם ד׳ ק"א ע"ב), דמתו, בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים, בשקנו מידו, ומקשה הגמ׳ "אי הכי בנות נמי, בשקנו לזו ולא קנו לזו, ומאי פסקא, איהי דהואי בשעת קנין מהני לה קנין, בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין", ודחתה הגמ׳ "מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין, והיכי דמי כגון דגירשה ואהדרה... הרי דאם גירש את אמה והחזירה, והתנתה עמו בעת החזרה ע"מ לפרנס את בתה חמש שנים, וקנה בקנין לזון את בתה ואת בנותיו, אע״פ שחייב לזונם בלאו הכי מדין צדקה, מ״מ חלה ההתחייבות גם מכח ההסכם והקנין שקיבל על עצמו. לענ"ד משמע שם להיפך במסקנת הגמרא שהבנות שמזונותיהן מתנאי בי"ד אין חיוב חל על חיוב מצד צררי וכשמודי הבעל בחיים שלא היו צררי אינן כתובים או קצובים.
ועיין ספר חקר הלכה שהוכיח אחרת שגם כשנכתבה הכתובה החיוב הוא רק מדרבנן ומכלל דבריו משתמע שבמזונות לא שייך חיוב על חיוב בכתובה לכל הדעות מצד שאינן קצובים בתנאי ב"ד או כתובה הוא דרבנן. אבל בכתב לה כתובה כיון דאדם יכול לחייב את עצמו גם בדבר שאינו חייב א"כ היה ליה מדאורייתא ככל חיוב שמחייב אדם את עצמו. וגם לעניין הא דאין יכולה למחול שכתב בבית שמואל (סימן ס"ו) בסק"ט דכתובה דרבנן, משום דשם אנו רוצים לומר שעדיף משאר שטר חוב שיכול למחול אבל בכתובה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה שם אמרינן דכתובה דרבנן, אבל לעניין שאר דברים כתובה הוא מדאורייתא אחר שכתב לה. ואולם בהיות כן יש להקשות במה שכתבו התוס' במסכת בבא מציעא דף ז' ע"ב גבי מצא שטר כתובה בזמן ששניהם מודים יחזיר לאשה, וכתבו התוס' (ד"ה בזמן) וליכא למיחש לשמא כתב ליתן בגיטן ולא נתן עד תשרי, דקודם אירוסין ליכא למיחש שמא כתב ולאחר אירוסין בלא"ה גביא מכח תנאי ב"ד. ורשה דהא עדיין איכא למיחש לפי מה דאיתא בש"ע חו"מ סימן צ"ז סעיף כ"ר דאשה שתפסה מנכסי בעלה למזונות מוציאין מידה ונותנין למלוה משום דמזונות דרבנן ולהמלווה חייב לשלם מן התורה. ולפי"ז ה"ה להכתובה היכא דהיא גובית בתנאי ב"ד כיון שהוא רק מדרבנן הבעל חוב קודם אף שהוא מאוחר ממנה משום שהבעל חוב מדאורייתא והיא רק מדרבנן. ואולם כשהשטר כתובה בידה היא גובית מדאורייתא מכח החיוב שחייב את עצמו. ואף שכתב הסמ"ע שם (ס"ק נ"ז) דאף שהשטר כתובה בידה מ"מ המלוה גובה שחייב לשלם מן התורה. נראה משום דבמזונות לא מהני החיוב דמזונות הוי דבר שאינו קצוב כמבואר בחו"מ סימן ס' (סעיף ב'). אבל לעניין החיוב כתובה שהוא דבר קצוב מחויב מדאורייתא. וא"כ אכתי איכא למיחש לשמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי והייתה ארוסה ויש נפקא מינה לעניין בעל חוב מאוחר. דאי תגבה מכח תנאי ב"ד יגבה הבעל חוב מאוחר וע"י שהשטר כתובה בידה היא תגבה, ובכל מקום חוששין לעניין בעל חוב מאוחר כמו ללקוחות. וצ"ל דאעפ"כ כיון שלא כתב לה רק מכח תקנת חז"ל הוי רק מדרבנן. וכן משמע בסימן ס"ח.
ולסיכום נ"ל כמו שכתבתי שהחיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים ומכיון שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.
הרב ציון אלגרבלי – דיין
לדעתי, לאחר העיון במו"מ של עמיתיי המכובדים, נשאר הדבר בספק אם ניתן להפחית את גובה המזונות לאור המורכבות של הסכמת האשה בתנאים מסוימים להתגרש ובפרט שיש כסף בעין למימוש חלקי לפחות של המזונות.
אשר על כן, לדעתי, יש להשאיר את החוב למזונות ע"ס 9,000 ₪. אולם לאור מצבו הכלכלי של הבעל יש לשנות את פריסת התשלומים ולהפחית את התשלום החודשי ל-7,000 ₪ לחודש.
הסכום יעמוד ע"ס 7,000 ₪ עד עשיית תחשיב שכוסה חובו של האב עבור מזונות העבר. לאחר מכן ישלם האב כל חודש ע"פ התחשיב שנקבע בהסכם הגירושין.
הרב אליעזר איגרא – דיין
למסקנה:
א. בעניין הדירה הערעור נדחה.
ב. לדעת הרוב, חיוב המזונות של האב בהסכם הגירושין בעינו עומד, אולם לאור מצבו הכלכלי של הבעל, יש לשנות את פריסת התשלומים ולהפחית את התשלום החודשי ל-7000 ₪.
לדעת המיעוט, החיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים, ומכיוון שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו, וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.
והלכה כדעת הרוב.
ג. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת שמות הצדדים.
ניתן ביום כ"ט באייר התשע"ג (09/05/2013).
"לאחר שמיעת האב והאם וב"כ, ביה"ד מחליט:
דוחים את בקשת האב להפחתת מזונות גם אם יש שינוי נסיבות, הואיל ויש כסף של האב שהוא בנאמנות בסך כ-350,000 ₪ הרי יש לאב מאיפה לשלם. כמו כן, בקשר לטענת האב שהדירה שווה יותר מהמחיר שאמר לו המתווך, הרי הוא גרם לעצמו שלא בירר היטב את מחירה של הדירה לפני המכירה.
זאת ועוד הבעל קבל בקניין עפ"י הדין, והבעל אינו יכול לטעון טענות שלא הוכחו."
הצדדים התגרשו בתאריך 29.5.11 ולהם שישה ילדים קטינים.
בהסכם הגירושין התחייב האב בסכום של 9,000 ש''ח לחודש עבור מזונות הילדים.
בנוסף לכך לצדדים הייתה דירה משותפת בירושלים, ובהסכם נקבע שהאשה תרכוש את חלקו של הבעל בדירה תמורת סך של 400,000 ש''ח, והכסף יופקד בנאמנות כביטחון עבור מזונות הילדים אם הבעל יאחר או לא ישלם את חיובו.
לטענת המערער, עובר לכריתת הסכם הגירושין הוא שימש בתפקיד ראש ישיבה במדינת [ו'], ומשכורתו החודשית עמדה ע''ס 4,200 דולר, ובנוסף לכך התגורר בישיבה בחינם.
לאחר זמן נישא לאשה אחרת, גרושה, ובעקבות טענות רבנים מסוימים על כשרות הגט של האשה השנייה אשר לטענתם היא עדיין אשת איש נשלחו מכתבים להנהלת הישיבה בה כיהן והוא פוטר מעבודתו, ובעקבות העניין הנ''ל התקשה למצוא מקום עבודה.
לאחר זמן מצא מקום עבודה אחר וסך השתכרותו הוא 3,000 דולר ובנוסף צריך לשלם עבור מגוריו.
לטענתו, טעה ביה''ד האזורי בכך שלא התחשב בשינוי הנסיבות כדי להפחית את גובה המזונות, ובכך שדחה את תביעתו מהנימוק שיש בידו כספי נאמנות ויש לו מאיפה לשלם.
לטענת המשיבה, לאחר הגשת התביעה להפחתת מזונות בביה''ד הרבני בעקבות טענת המערער לשינוי נסיבות, התקיים דיון בביהמ''ש לענייני משפחה, ובמסגרתו הסכים המערער לערוך שינויים בהסכם הגירושין ולפיהם ייגבו דמי המזונות מכספי הנאמנות לאחר איחור של חודש אחד ולא לאחר שלושה חודשים כפי שנכתב בתחילה, וכן הוסכם שיוטל עיקול על כספי הנאמנות עבור דמי המזונות השוטפים, ומכאן – לטענת המערערת – יש ללמוד שהבעל הסכים לגובה המזונות גם לאחר שינוי הנסיבות הנטען.
עוד טוען המערער בנוגע לדירה. לטענתו, לא היה בקי בזמן עריכת ההסכם במחירי הדירות בארץ וסבר שערך הדירה הוא כמיליון ומאה אלף ש''ח ולכן הסכים שהאשה תרכוש את חלקו תמורת ארבע מאות אלף ש''ח, בעוד שהערך האמתי של הדירה באותו זמן היה גבוה יותר – כמיליון וארבע מאות אלף ש''ח. על כך השיב ב"כ המשיבה: בפועל, ובהתאם לנתוני רשות המסים, דירות מקבילות שנמכרו באותה תקופה באזור סמוך, נמכרו במחיר של כמיליון ₪ עבור דירות בעלות שטח 75 מ"ר. הצדדים ישבו לסכם את הסכמותיהם לגירושין, ולפרוטוקול הדיון אמר המערער עצמו שלמרות שמתווך אמר לו שהדירה שווה מיליון מאה, הוא מסכים לסכום 950,000 ₪ ולעשות הנחה למרות שלדבריו שווי הדירה מיליון ושלש מאות שקל. בתחילה ביקש המערער 600,000 ₪ עבור חלקו בדירה, ולבסוף ירד לסכום 450,000. האשה כלל לא הכירה את המתווך. שיתבע את המתווך ולא את מרשתי.
ב"כ המערער השיב כי הדירה לא עולה מיליון ומאה, "לא קיים דבר כזה. אז היה יותר יקר. מכל מקום דורשים למנות שמאי ואנו נשלם עבורו. ברור לי שיקבע ששווי הדירה מיליון וארבע מאות, ומרשי הוטעה על ידי האשה. מעולם לא נטען בפני בית הדין האזורי, שמרשי הסכים לרדת מן הסכום. בפרוטוקול הדיון לאחר מכן אמר ששווי הדירה מיליון ושלש מאות."
לפנינו טענת המערער שעקב שינוי הנסיבות יש להפחית את גובה המזונות.
ויש לנו לדון האם ההתחייבות שהתחייב הבעל בשעתו, תקפה גם אם אכן חלו שינויים לרעה במצבו הכלכלי.
הנה בנדון זה יש להבחין בין שלושה סוגי התחייבויות:
א. התחייבות הבאה כתמורה.
ב. חוב שהתחייב בו אדם על דבר שאינו חייב בו מעיקר הדין, וגם אין ההתחייבות תלויה בדעת אחר.
ג. התחייבות התלויה בדעת אחר.
והנה התחייבות רגילה הבאה בתמורה, כגון הלוואה או מקח וממכר וכיו״ב, אף שקיים בה הכלל של מסדרין לבעל חוב, מ״מ יש בה כללי גביה חמורים ביותר, וכלשון הרמ״א בחו״מ (סי׳ ק״ג סעי׳ ה׳), ״ואין חוששין להפסד הלוה, ואין מרחמין בדין לומר כיצד נוציא הלוה מביתו משום דבר מועט״. והדבר ברור שגם אם הורע מצבו ונשתרגו על צווארו קשיים כלכליים חמורים, אין בכל זה כדי לפוטרו מחובו, והחוב נשאר קיים עליו כבתחילה, ואם אינו יכול כעת לשלם את חובו לכשירחיב ד׳ את גבולו עליו לסלקו, ובחוב כגון זה לא שייך כלל לומר אדעתא דהכי לא התחייב. וז״פ. (ולהלן יתבאר מה הדין כשנאנס באונס גמור אם גם בכה״ג חייב). אכן, כל זה הוא לגבי חוב הבא כתמורה, אבל חוב שהתחייב בו על דבר שאינו חייב בו מעיקר הדין, בזה אנו מוצאים כי הדין שונה, ויש ללכת בו אחר אומדנא, ובאופן שהורע מצבו יש לשקול ולדון שאם היה מגיע למצב זה לא היה מתחייב. וז״ל הרא״ש בתשובה (כלל ח׳ תשובה ד׳):
״וששאלת, ראובן ששידך בתו לשמעון ונשבע לו על דעת רבים שיתן לו עמה חמשת אלפים זהובים לסוף ששה חדשים, והיה לו לראובן. ממון רב בחובות ועל סמך שיגבה מחובותיו נדר, ועתה נתקלקלו החובות, אם נקרא עובר על שבועתו וחייב מלקות, או אם הוא אנוס כדאמרינן (שבועות כ״ו ע״א) האדם בשבועה פרט לאנוס. תשובה. אם אין לראובן ממה לפרוע, לא מחובותיו ולא מקרקעות וחפצים, חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו, אז הוא פטור משבועתו ואינו עובר עליה כל זמן שאין לו ממה לפרוע, דאין לך אונם גדול מזה, כי היה לו ממון רב בשעה שנשבע ועתה הפסידו ואנוס גמור הוא, ואין לומר וכו׳, אבל ביתו וכלי תשמישו אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, הלכך אינו מחוייב למכרו לקיים שבועתו, דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב."
ודברי הרא״ש הובאו להלכה בשו״ע יו״ד (סי׳ רל״ב סעי׳ ט״ז), ובתשובות מהרשד״ם (יו״ד סי, ק״ד ד״ה תשובה השני). ועיין שו״ת חתם סופר (יו״ד סי׳ רכ״ח), ואבני נזר (חו״מ סי׳ ל״ט) מ״ש בזה.
וברור שבכל חוב ממון שמחויב לחבירו בהלוואה וכדו' לא שייך לומר דאדעתא שיצטרך למכור ביתו לא נתחייב, וכל מה שכתב הרא״ש דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, זהו דווקא כשנתחייב בדבר שלא קיבל בעדו תמורה, וכגון בשידוכין, שאין זה חיוב בדרך מקח וממכר, אלא שנתחייב ליתן לבתו כך וכך, ובזה יש לומר דאדעתא שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו לא נתחייב.
ולכאורה היה נראה לומר יותר מזה, דבאמת גם בחיוב שלא קבל בעדו תמורה חייב בכל גוונא, ואף אם יצטרך למכור ביתו, ולא נאמרו דברי הדא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב אלא לעניין שבועה, דחיוב שבועה הוא חיוב שבין האדם למקום, ואף שהתוצאה נוגעת לעניין חיוב שבין אדם לחבירו, מ״מ חיובו הוא מצד השבועה ובכה״ג שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו אמרינן דאדעתא דהכי לא נשבע, אבל באופן שנתחייב לחברו חוב ממון יש לומר דאף בכה״ג שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו חיובו קיים, ולא מהני מה שנאמר דאדעתא דהכי לא נתחייב. וכן כתב בשער המשפט (סי׳ ס ס״ק ד׳) דהיכא דנתחייב לבתו בשטר ובקנין באופן המועיל, או שנתחייב לאיש אחר בדבר שאינו חייב, וירד מנכסיו, חייב למכור אף בית דירתו וכלי תשמישו, ולא כתבו הרא״ש והשו״ע דפטור רק בנשבע, והביא שכ״כ זקנו הגאון בבית הילל (אה״ע סי׳ נ׳ טעי׳ ו׳) בפשיטות, דהאי דינא די״ד סי׳ רל״ב אינו אלא לעניין שבועה.
אכן נראה דיש חולקים על זה, דהנה הרמ״א באה״ע (סי׳ נ׳ סעי׳ ו׳) כתב, וז״ל:
״י״א דמי שפוסק על בתו או על בת בתו או קרובתו שתנשא לפלוני, ואח״כ אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס, דזה מיקרי אונס, אע״ג דלא התנה, ובלבד שלא יהא ערמה בדבר, וכן בשאר אונסים כגון שמת הפוסק אין יורשין צריכין לקיים ופטורין מן הקנס״.
וכתב הח״מ (שם ס״ק י״ז), וז״ל: ״כגון שמת הפוסק. ה״ה אם חי והעני, כמו שפוסק בי״ד סי׳ רל״ב סעיף ט'״, ע״כ. וכ״ה בב״ש שם (ס״ק י״ח).
הרי שכתבו את דין הרא״ש הנפסק ביו״ד סי' רל״ב גם לדין הפוסק קנס על בתו או קרובתו שתינשא לפלוני, שאם העני פטור, והוא מטעם שכתב הרא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב, ואע״ג דהכא לא מיירי בנשבע על כך, רק בבתחייב חיוב ממון, מוכח מזה דסבירא להו דסברת חרא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב אינה רק לעניין שבועה אלא גם לגבי חיוב ממון, דכל שנתחייב חיוב בלא שקבל בעדו תמורה, אם העני אמרינן דאדעתא שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו לא נתחייב, ומהני אומדנא לפוטרו ממה שנתחייב.
והנה הרמ׳׳א בחו״מ (סימן ס׳ סעיף ג׳) כתב, וז״ל:
וביאר דבריו בסמ״ע שם (ס״ק ט״ו), וז״ל:
״אפשר לומר דה״ק, אם נדר לו כן בשעה שצריך, סתמא דעתו היה כל זמן שצריך, ואם נדר לו בשעה שאינו צריך. אז דעתו היה אכל ימי חייו, וצ״ע״.
ובט״ז שם הקשה על דברי הרמ״א:
״צ״ע מאי שנא ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמרינן בפרק הנושא (כתובות ד׳ ק״א ע״ב) דאע״פ שיש לה מזונות אח״כ צריך לתת לה דמי מזונות״.
ובהגה שם (מבעל חכם צבי) כתב לתרץ (בתירוץ שני). וז״ל:
״וכבר היה אפשר לחלק בעניין אחר, דשאני הנושא את האשה דלאו בדידיה תליא מילתא, אלא גם בדעת האשה, והיא דעתה אפילו אם לא תצטרך הבת למזונות, משא״כ הכא דהכל תלוי ־ בדעת הנותן"
ויסוד דברי החכם צבי דהיכא דהחיוב תלוי בדעת אחר לא אזלינן בתר אומדנא של הנותן, מבואר בתוס׳ בכתובות פרק נערה (ד׳ מ״ז ע״ב ד״ה שלא), וז״ל:
״דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת ־ אחר דעתו. וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנם ; בשום ספק, ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, ;■ דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת: מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש״.
ועיין במל״מ (פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״א) שהאריך טובא בדברי התום׳ הנ״ל, והביא מדברי שאר הראשונים בזה, ובתוך דבריו כתב:
״נראה דמהר״ם חולק ע״ז וס״ל דאף היכא ; דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא, וכן נראה קצת | מדברי הרא״ש בתשובה, במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו, שאם אין לו לפרוע כי אם: מבית דירתו וכלי תשמישו, דאדעחא דהכי לא נדר, ע״כ, (היא התשובה אשר הובאת לעיל אות י'), והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, ולכאורה נראה דהרא״ש בשיטת רבו מהר״ם אזיל, דאית ליה דאף דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא, אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא״ש אלו ראיה שחולק על התוספות, דשאני נדון הרא״ש דלא היה שום חיוב בדבר כ״א מכח שבועה, וכיון שכן, שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע, והכי דייקי דבריו דלא היה שם כי אם חיוב שבועה, ומש״ה אף דאיכא דעת אחרת אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, אכל היכא דאיכא חיוב, כגון בלוקח מקח מחבירו, וכן באותה דמהר״ם דהיינו לאפקועי קידושין, בזה יודה הרא״ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי״.
ועיין עוד שם.
ולפי דבריו הא דלמדו הב״ש והח״מ דין פוסק קנס על קרובתו אם לא תנשא מדין הרא״ש. אע״ג דהרא״ש איירי לעניין שבועה דוקא, צריך לומר דלמדו את גוף הסברא דאמרינן אדעתא דהכי לא נתחייב מדברי הרא״ש, והרא״ש איירי לעניין שבועה דוקא כיון דאיירי באיכא דעת אחרת, והתם לא מהני אומדנא רק לעניין שבועה, אבל ה״ה דאמרינן הך אומדנא גם לעניין חיוב ממון היכא דליכא דעת אחרת. ודו״ק.
עלה בידינו, דין מי שנתחייב לחבירו ואח״כ נתחדש איזה עניין שאם היה ידוע לו לא היה מתחייב, תלוי בסוג ההתחייבות שנתחייב:
א) בהתחייבות הבאה כתמורה, כגון הלואה, מקח וממכר, חייב גם בכה״ג.
ב) בהתחייבות לאדם שאינו חייב לו מן הדין, בזה שומעים אנו את טענת המתחייב דאדעתא דהכי לא התחייבתי.
ג) אך כל זה הוא בהתחייבות שנתחייב לעצמו, אבל כשנתחייב התחייבות התלויה בדעת אחרת, אז ההתחייבות תקיפה גם כשיש אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב.
בנדון דידן נתחייב האב במזונות הילדים במסגרת הסכם גירושין, והנה פעמים הרבה הסכם הגירושין כולל בתוכו סעיפים רבים, מהם הם חיובים שמתחייב הבעל לאשה, ומהם חיובים שמתחייבת האשה לבעלה, או ויתורים שמוותרת לו וכיוצא בזה, והם זה לעומת זה, שכנגד ההתחייבויות שמתחייב לה הבעל, מקבל ג״כ תמורתם חיובים ממנה וכדו׳, ואם כן יש לדון את חיובו בהסכם הגירושין כחיוב שמקבל עליו תמורה, ובחיוב כזה לא אמרינן דאם היה יודע שיורע מצבו לא היה מתחייב, דסוף סוף קבל תמורה לחיובו, והרי הוא חייב בכל גוונא.
זאת ועוד. גם אם נחשיב את חיובו כמתחייב ללא קבלת תמורה, מ״מ כיון שמדובר בהסכם גירושין שנעשה בין שני צדדים, הבעל והאשה, הלא נתבאר דבכל חיוב בין שני צדדים לא אזלינן בתר דעת המתחייב בלבד שנאמר דאדעתא דהכי לא נתחייב, אלא אזלינן נמי בתר דעת הצד השני, וא״כ בנ״ד פשיטא שדעת האשה שההתחייבות תהיה מוחלטת, גם אם יורע מצבו הכלכלי, וא״כ אף בכה״ג התחייבותו עומדת בעינה.
בנוגע לטענת המערער לעניין הדירה שלא היה מודע למחיר הדירה בזמן עריכת ההסכם וסבר שערכה שווה כמיליון ומאה אלף ₪ ועוד שהערך האמתי היה כמיליון וארבע מאות אלף ₪ – ביה"ד מקבל את עמדת ב"כ האשה בעניין זה.
לאור כל הנ"ל הערעור נדחה.
ראיתי מה שכתב עמיתי הרה''ג אלמליח שליט''א לדחות את הערעורים.
והנה בעניין מחיר הדירה דעתי מסכמת עמו שכן הבעל היה יכול היה לבדוק ולברר בשעת חתימת ההסכם אצל מתווכים וכדו' מה מחיר הדירה ומשלא עשה כן סבר וקבל.
אולם בנוגע לתביעה להפחתת חיוב המזונות הנה עמיתי תמך יסודו בתירוץ השני של החכם צבי בהגהותיו על הט''ז חו''מ סי ס' ס''ג שכאשר ההתחייבות תלויה בדעת אחר לא אזלינן בתר אומדנת הנותן. אמנם יש להוסיף שגם לפי התי' הראשון של החכם צבי שמחלק בין התחייבות קצובה בזמן לאינה קצובה וכפי הנראה מדבריו שם דעתו לעיקר כת' הראשון הרי בהסכם הגירושין ההתחייבות למזונות הילדים היא קצובה עד גיל שמונה-עשרה שנה.
אמנם מלבד שיש לדון בכל הסכם גירושין האם יש כאן התחייבות חדשה או שההתחייבות היא במסגרת החוב הקיים היינו בגדרי צדקה בילדים למעלה מגיל שש ונחלקו בזה הדעות יעו' בפד''ר כרך י''ז ע' 311-320.
עיין בספר שושנים לדוד [צאבח]
סימן כ"ב למשפט עמדו ה"ר שמעון לכרייף וגרושתו אסתר בת דוד אלקאיים והוציאה לפנינו שט"ח שנתחייב לה שמעון הנז' במזונות שני בנותיה שיש לה ממנו סך עשרים דורוס בכח"ו עד שיבגרו. והאשה הנז' תובעת להוסיף לה על הקיצבה באומרה שהן היום עלה השע"ר והבנות גדלו קצת דהיינו הקטנה כבת שש והגדולה כבת שמונה. והאיש ענה ואמר שאין לאל ידו גם על הסך שנתחייב בו והביא עדים שהלואי ואילו מה שירויח יספיק לו להוצאותיו. גם טען שהבת הגדולה היא משרתת בבית אחת אצל אשה אחת ומסתמא אוכלת שם.
תשובה לקוצד"ן שמאחר שאין לאל ידו כמו שהעידו העדים הדבר פשוט שאין עליו שום חיוב מזונות אפי' להבת קטנה ומכ"ש להבת הגדולה ובפרט שיש לה במה לאכול אצל האשה שמשרתת אצלה והגם שמצינו להרטו"ז בסי' ע"א סק"א שכתב וז"ל חייב אדם לזון אפילו אינו אמוד יעו"ש וכן הביא הרב"ש והרב באה"ט יעו"ש.
עכ"ז נרא' לקוצ"ד דהאי אינו אמוד ר"ל אינו אמוד בממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם אב ס"ס אמוד ליתן דבר מועט שאינו מספיק. אבל בשאינו אמוד ליתן כלום אפי' בתוך שש אין עליו חיוב מזונות אפי' לחם ולפתן. וכן מצינו להרב שופריה דיעקב חא"ה
יש לדון בהתחייב לזון חבירו ואירעו אונס גדול
והנה דין דאונס דלא שכיח פוטר אפילו בתנאי מפורש להתחייב במקרה של אונס רגיל, היא סוגיה בגיטין ע"ב ונפסק בשו"ע חו"מ רכ"ה עיי"ש בההוא דזבן שומשמי אגודא דנהר מלכא אגור מלחי לעבורינהו קבלי עלייהו כל אונסא דמתיליד לסוף איסתכר נהר מלכא וכו' אתו לקמיה דרבא אמר להו וכו' אונסא דלא שכיח הוא,.
ובאה"ע קי"ד בדין דמקבל עליו לזון את בת אשתו חייב לזונה בין אם המזונות ביוקר או בזול, וכתב שם בט"ז: נראה דהיינו על כל פנים ביוקר דשכיח אבל אם היוקר לא שכיח לא קבל עליו דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בחו"מ רכ"ה דלא מהני אפילו אם קבל עליו אחריות בפירוש. וכן כתב שם בבית שמואל.
ויעו' בפד''ר כרך ב' ע' 304 ואילך אריכות גדולה בעניין יוקר המחיה שהתייקר התייקרות גדולה לא שכיחה ומבארים שם דעת הט''ז:
"סברתו של הט"ז שאינו חייב לקיים התחיבותו ביוקר בלתי שכיח אינה משום שהוא אנוס, אלא משום שהתחייב בתנאים רגילים בלבד ולא בתנאים בלתי רגילים כאלה. ומשום כך אף אם הוא עשיר ובידו לקיים את התחיבותו אף במצב של יוקר בלתי שכיח – הוא פטור משום שלא קיבל עליו התחיבות כזו. (ד) אולם לעומת זה, אם לא נתייקרו המזונות אלא שהוא אנוס לקיים את התחיבותו, כגון שהעני, מודה הט"ז שהוא חייב, כי מכיון שחלה התחיבותו אין האונס פוטרו."
ובנידוננו הנסיבות שהביאו להרעה במצבו הכלכלי של הבעל הם בודאי בבחינת אונסא דלא שכיחא שכן הבעל נישא בשנית ע''פ היתר ביה''ד א' שעה שבי''ד ב' עורר על כשרות גירושי האשה השניה וטען שעודה אשת איש,לאחר שנישא לאשה נשלחו מכתבים ע''י בי''ד ב' לחו''ל לישיבה בה לימד וכתוצאה מכך פוטר מעבודתו והתקשה למצוא מקום עבודה אחר בעקבות כך.
ברור שהבעל בשעת התחייבותו ההסכם לא העלה על דעתו הסתבכות כזו ואין זה נחשב כעשיר והעני כדרכו של עולם.
ומה גם לו יצויר שאם הייתה האשה נשאלת בדרך לו יצויר שאם יתרחשו נסיבות כמו שקרו למערער ויבקש הפחתה אם הייתה מתגרשת נראה שהייתה מסכימה לכך בשים לב שנסיבות אלו לא שכיחות.
ומה שכתב עמיתי:
"והנה פעמים הרבה הסכם הגירושין כולל בתוכו סעיפים רבים, מהם הם חיובים שמתחייב הבעל לאשה, ומהם חיובים שמתחייבת האשה לבעלה, או ויתורים שמוותרת לו וכיוצא בזה, והם זה לעומת זה, שכנגד ההתחייבויות שמתחייב לה הבעל, מקבל ג״כ תמורתם חיובים ממנה וכדו׳, ואם כן יש לדון את חיובו בהסכם הגירושין כחיוב שמקבל עליו תמורה, ובחיוב כזה לא אמרינן דאם היה יודע שיורע מצבו לא היה מתחייב, דסוף סוף קבל תמורה לחיובו, והרי הוא חייב בכל גוונא."
יצוין כי כעין סברא זו מוזכרת בשו"ת משפטים ישרים חלק ב סימן קפט:
שאלה ראובן מרדה עליו אשתו והוא לא רצה ליתן גט ופתתה אותו ליתן גט ע"י שח"ע =שחייבה עצמה= לזון את בנו ובתו עד זמן מה וגם הוא נתחייב לזון זמן מה וקודם מסרה מודעה שאין רצונה להתחייב רק כדי שיתרצה ליתן גט.
תשובה נראה שכיון שא"צ ליתן גט אך היא פתתו ע"י שחייבה עצמה לזון בנו ובתו עד זמן מה וגם פ' חייב עצמו לזון זמן מה אם מסרה מודעה על זה לא תועיל ולא תציל דהו"ל כההיא /אה"ע/ דסי' קס"ט ס"נ חליצה מוטעת כשרה ואע"פ שהחליצה כשרה מ"מ חייבת ליתן לו כשאר שכר שכיר לעשות מלאכתן עכ"ל. וכן נד"ז שא"ל שיפטרנה ותזון בניו הו"ל כשכר שכיר כי שכור הוא ליתן גט בעד שתזון בניו וכי היכי דבשכר שכיר המודעה אינה כלום ה"נ בנדון זה המו' אינה כלום ואע"ג דהתם איירי שחלץ לה על מנת שתתן לו ר' זוז דאעפ"כ החליצה כשרה דלא מהני בה תנאי כיון שאי אפשר לחליצה ע"י שליח משא"כ בגט דאפשר לעשות שליח ולהכי גט מוטעה דהיינו בע"מ פסול כדאיתא בפ' דק"ו ע"ש. אבל הכא לא אמר על מנת רק התחייבה לו לבד אבל הגט נתן בלא תנאי ואף אם לא תתן הגט גט מ"מ חייבת לקיים חיובה מדין שכר שכיר וגם אם המצא תמצא שום מו' מלבד שלא תועיל ולא תציל. עוד יוציאו לעז על הגט שכל שומע ורואה יאמר כיון שהוציאה מו' על חיובה גם הגט בטל וקרוב בעיני שמדרבנן לא תנשא לכתחי' דבכל דוכתא חיישי' ללעז הגט."
וכן לכאורה בנידוננו שכור המערער להתחייבות במזונות תמורת ויתורים אפשריים שונים/ הסכמה לגט מ"מ המדובר במשפטים ישרים כשמוכח הדבר שהחיוב בא כתמורה ולא מן הסתם ובפרט שלא מדובר בהתחייבות לאשה ורק לילדים שיש להניח שהחיוב לא בא כתמורה.
ועכ"פ נראה לי הלכה למעשה שהחיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים ומכיוןן שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.
ראיתי מה שכתב ידידי הגאון רבי ציון אלגרבלי שליט"א שנוקט להלכה שחיוב בהסכם גירושין לזון את ילדיו הינו המשך למצב חיובו לפני הגירושין שהוא מדין צדקה ונפק"מ לאם הורע מצבו הכלכלי שאם חיובו מדין צדקה ודאי שיש להתחשב בכך. אולם לדעתי אינו כן.
נתחייב בהסכם גירושין לזון את ילדיו, האם נשתנית מהות חיובו
א. נתחיל בס״ד לברר את השאלה שהיא למעשה העיקרית בנדון שלפנינו, מה תוקפו של הסכם גירושין שאושר כפסק דין, דהנה בהסכם הגירושין מתחייב הבעל גם בחיובים שהיה חייב בהם ללא התחייבותו בהסכם, ויש לברר האם אין ההסכם משנה את מהותו של החיוב שהיה קיים בלאו הכי, אלא בא לקבוע את גובה הסכום הראוי לתשלום בהתאם לנסיבות הקיימות בעת עריכת ההסכם וכד׳. או שאחר שנתחייב בהתחייבות זו בהסכם לגירושין, נשתנה מהות חיובו, ושוב אין חיובו רק מכח מה שהיה מחוייב קודם, אלא מחוייב מכח מה שהתחייב בהסכם, ודינו כחוזה וחיוב רגיל שמתחייב אדם לחבירו בשטר. ונפ״מ לנ״ד שנתחייב האב בהסכם לזון את בתו עד גיל שמנה עשרה, שהרי כל אדם מחוייב לזון את בתו מעל גיל שש, אלא שאין כופין אותו על כך, וכמבואר ברמב״ם (פי״ב מה׳ אישות הי״ד), ובשו״ע (סי׳ ע״א סעי׳ א׳), ובפשטות החיוב של האב לזון את בתו מעל גיל שש הינו רק מדין צדקה, (והארכנו בזה במק״א בדין חיוב מזונות באם עשירה), וא״כ יש לדון כשנתחייב בהסכם גירושין לזון את בתו וכעת אין ידו משגת לזונה, אם יש לפוטרו או לא, דאי נימא שכל חיוב שהיה מחוייב בו קודם ההסכם אין ההסכם משנה את מהות החיוב, א״כ גם אחר שנתחייב לזונה בהסכם הגירושין נשארת מהות החיוב כשהייתה, ואינו מחוייב אלא מדין צדקה, וא״כ כשהורע מצבו הכלכלי יש לשקול מחדש את גובה התשלום שיש לחייבו למזונותיה, אבל אי נימא דכל שנתחייב בהסכם נשתנה מהות חיובו ממה שהיה, וכעת הריהו מחויב מכח ההסכם, א״כ שינוי במצבו הכלכלי של הבעל, לא ישפיע על ההתחייבות שבהסכם, שכיון שחייב עצמו הריהו חייב, ואפי׳ כשהורע מצבו.
ב. כתב הרמב״ם (פ״א ממלוה ולוה ה״ח), וז״ל:
״מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה, כגון שהיה הלוה במדינה רחוקה, ותפסה האשה מטלטלין מנכסי הבעל כדי שתזון מהן, מוציאין אותן מידה ונותנין לבעל חוב, שאפילו היה בעלה עומד לא היה יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע כל חובו."
ובטעם הדין דבעל חוב קודם למזון האשה והבנים, כתבו הראשונים שני טעמים, הובאו דבריהם בב״י (חו״מ סי׳ צ״ז סעי׳ מ״ב), וז״ל:
"וכתב בעל התרומות בשער הראשון (ח"א סי׳ ד׳), וטעמא דמילתא, משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אע״פ שקדמה לחוב המעריך, ה״ה נמי לבע״ח, דהא גמר מיכה מיכה מערכין. ויש מן הראשונים שטעו ואמרו שאם קדמה האשה למלוה שתשבע ותטול, והשיב להם הרי״ף (שו״ת הרי״ף בילגוריי סי׳ פ״א) שנשתבשו, שאין לאשה מזונות לעולם לא מקרקע ולא מטלטלין עד שיפרע המלוה, ואף שהיא קודמת, דהלכה רווחת היא (ערכין ד׳ כ"ג ע"ב) אבל לא לאשתו ובניו, הלכך לא תשבע ותטול, וגם כתב מוסיף אני לכם עוד ביאור, שטעם הדבר, מפני ששעבודו של מלוה הוא מן התורה, וכדעולא דאמר (ב"ב ד׳ קע"ד ע"ב) שעבודא דאורייתא (עי׳ רי"ף סוף פ׳ ג"פ), ומזונות אשה ובנים מדרבנן, הלכך אתי שעבודא דאורייתא ומבטל דרבנן."
ועל טעם זה הקשה הב״י:
"ומ"מ קשה לי, כיון שכתוב בכתובות ומזונייכי, הרי נשתעבד לה בשטר, ושעבודה דאורייתא כמו שעבודא דמלוה, ולמה יקדום לה מלוה בשטר, ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות דמכאן ולהבא, ודאי דמלוה בשטר קודמת, משום דלא הגיע זמנם לגבות, ומזונות שלוותה ואכלה, משום דאין לבע״ח על הבעל שום שעבוד, והיא אינה תובעת מן הבעל למזונות אלא לפרוע חוב, הלכך מלוה בשטר קודמת״.* מבואר מדברי מרן הב״י דהגם שבלא שיכתוב לה כתובה חייב במזונותיה מדרבנן, מ״מ כיון שנתחייב לה בכתובה, החיוב בכתובה משנה את מהות
התחייבותו, ואחר שנתחייב בכתובה אנו מחייבים אותו במזונות אשתו מדאורייתא. לפי״ז ה״ה בנדון שלפנינו, הגם שבלי התחייבותו בהסכם הגירושין חייב הוא לזון את בתו מדין צדקה, מיימ בחתימתו על הסכם הגירושין מתחייב כעת בחיוב חדש מדין חוב שחייב את עצמו, והוא חיוב מעבר לחוב הקיים של צדקה.
ג. ואמנם התומים שם (סי׳ צ״ז ס״ק כ״א) הביא קושיית הב״י שכיון שנתחייב לה בכתובה הוי חוב דאורייתא, וכתב ע״ז וז״ל:
״ולכאורה אין מובן לדבריו, בכל דוכתא דאמרינן בש"ס כתובה דרבנן אפילו בכתב לה כתובה, נימא דכיון דכתב לה הוי שעבודא דאורייתא כמו שאר שטרי התחייבות, ולמה אמרו כתובה דרבנן, אלא צריך לומר, דמה בכך דכותב, לא מלבו כותב רק מתקנתא דרבנן, ולולי תקנתא דרבנן לא היה כותב, א״כ אין כתיבתו עושה יותר שעבוד מגוף תקנתא דרבנן, ולכך תוספת כתובה שמוסיף מדעתו באמת הוא דאורייתא״. הרי מבואר בדברי התומים שהטעם שכתובה דרבנן אף שכתב לה כתובה, משום דלא מלבו הוא כותב אלא מתקנת חז״ל, ולולי התקנה לא היה כותב, וא״כ אמרינן דמה שכתב על דעת התקנה והמנהג כתב, ואין רצונו כלל להתחייב בחיוב חדש, רק כותב מה שמחוייב מכבר. ועיי״ש מה שכתב לבאר קושיית הב״י.
ועיין בשו״ת רעק״א החדשות (סי׳ נ״א). אכן גם מדברי התומים יש ללמוד לנ״ד שיש לחייבו מכח התחייבותו בהסכם הגירושין, ולא רק מדין צדקה שמחוייב בה גם ללא חתימתו, שהרי התומים ביאר לעניין כתובה דאינו מתחייב מכח התחייבותו רק מדרבנן, כיון שלא כתב לה אלא משום תקנת חכמים ולולי התקנה לא היה כותב, ולכן אמרינן דמה שכתב על דעת המנהג והתקנה כתב, אבל בנ״ד הלא לא נאמרה תקנת חכמים שיש לכתוב בהסכם גירושין את חיובו למזון הבנות, אלא הוא מדעתו ורצונו כתב לחייב את עצמו בזה, וא״כ ברור הוא שחייב את עצמו בחיוב חדש מעבר לחיוב הקיים, דלא שייך כאן לומר שלולי התקנה לא היה כותב ובודאי כתב על דעת התקנה, שהרי אין כל תקנה לכתוב, וא״כ כשכתב לחייב את עצמו יש לנו לחייבו מכח כתיבתו, ולא רק משום חיוב צדקה.
ד. וכן משמע מדברי הריב״ש בתשובה (סי׳ ת״פ) שכתב:
״אלא ודאי אין אומרים כן בתנאי בית דין, שהתקנה היא שיכתבו הכל, אלא שעשו חזוק לדבריהם שאף אם לא נכתב יהיה כמו שנכתב, והכותב לא הוסיף ושאינו כותב לא גורע״.
וביאור דבריו, דאם חיובו חל מכח הדין גם בלא כתיבה, אלא שתקנת חכמים היא שכולם יכתבו בשטר את החיוב, אז אין הכתיבה מוסיפה חיוב חדש שלא היה לולא הכתיבה, אלא נשאר חיובו אחר הכתיבה כמו מה שהיה מחוייב קודם הכתיבה, אבל במקום שאינו מחוייב לכתוב והוא מעצמו הלך וכתב לחייב את עצמו, בזה ודאי שחל עליו חיוב חדש מכח כתיבתו. וכן ביארו בפד״ר (כרך ב׳ עמ׳ 80). וה״ה בנ״ד שהתחייב בסכום כספי מוגדר כלפי מי שכל חיובו היה מתחילה רק מדין צדקה, ומעולם לא היה מחוייב לכתוב ולהתחייב חיוב זה בשטר, ודאי שכשנתחייב על כך בשטר, הוסיף בזה חיוב חדש על מה שהיה מחוייב קודם.
ה. וכן נראה דעת האבני מילואים (סימן צ״ג ס״ק כ״ה), שכתב על דברי הרמ״א (שם סעי׳ כ״א) שאם הקנה לה בקנין על המזונות מוציאה למזונות ממשועבדים.
וכתב שם האבני מילואים, וז״ל:
״ועכשיו נהגו לקנות בקנין על הכתובה ואפ״ה אין מוציאין למזונות ממשועבדים, ואפילו בחיי הבעל בעל חוב קודם, וכמבואר בחו״מ סימן צ״ז. ונראה דקנין לא מהני אלא היכא דהקנה בפירוש על המזונות, אבל עכשיו נהגו לקבל קנין סתם מן החתן על הכתובה, ואין הקנין אלא על דין הכתובה ודין תנאי כתובה הנאמר שם אנא אפלח ואוקיר ואזון יתך, ודעת החתן אינו אלא שיהיה לה דין כתובה שתקנו לה חז״ל, ואינו רוצה להתחייב בחיוב חדש, מש״ה קאי בדין כתובה ותנאי כתובה דאינו גובה ממשעבדי למזונות, כיון שלא רצה להתחייב ביותר ממה שחייבו אותו חז״ל, והקנין לאו לאטפויי קאתי, ובלא קנין נמי אית לה כתובה ותנאי כתובה, והא דכתב הרשב״א דאם הקנה לה בקנין מהני, לא איירי אלא היכא דקני באנפי נפשיה בפירוש על המזונות, אבל מה שמקבל קנין על הכתובה כמו שנהגו עכשיו, אינו אלא על דעת חז״ל בדיני כתובה."
וגם מדבריו נשמע לנ״ד, שנתחייב חיוב מזונות בהסכם גירושין שנעשה מרצונו ובהסכמתו של האב, דיש בו חיוב חדש על החיוב הקיים. וראה בפד״ר (כרך י״ז עמ׳ 314) שדנו בזה, ודעת הרוב שם שהתחייבות האב בהסכם הגירושין לזון את ילדיו יוצרת חיוב חדש, ודינה כבעל חוב. ועי׳ בס׳ שורת הדין (ח"א ד׳ קי"ז), ובס׳ לב אריה (סי׳ י"ט).
ו. ויש שהוכיחו מהסוגיא דכתובות (ד׳ ק"ב ע"ב), שהתחייבות שבהסכם היא מעבר לחיוב הקיים בלאו הכי ע"פ דין, והוא שונה במהותו, דעיי"ש בגמ׳ שהעמידו דין המשנה (שם ד׳ ק"א ע"ב), דמתו, בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים, בשקנו מידו, ומקשה הגמ׳ "אי הכי בנות נמי, בשקנו לזו ולא קנו לזו, ומאי פסקא, איהי דהואי בשעת קנין מהני לה קנין, בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין", ודחתה הגמ׳ "מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין, והיכי דמי כגון דגירשה ואהדרה". ופרש״י:
״מי לא עסקינן כו׳. וכי אי אפשר שיהיו אף הבנות בשעת הקנין כגון בגרשה ואהדרה וכתב לה התנאים הללו."
ובשיטה מקובצת שם כתב, וז"ל:
״והרא״ה ז״ל כתב וז״ל, הא דאמרינן כגון שגרשה, כלומר דאע"ג שגרשה ונתבטלו הנשואין וכתובתה וכל תנאיה, לא נתבטל זכות הבנות, ואין בידה למחול, ובפ׳ נערה (ד׳ נ״ג ע״א) דאבעיא לן במוחלת כתובתה ומוכרת כתובתה, לא אבעיא לן כלל אלא לעניין מזונותיה, אבל הבנות ודאי לא אבדו מזונותיהן, וזה מבואר ואין צריך לפנים". הרי דאם גירש את אמה והחזירה, והתנתה עמו בעת החזרה ע"מ לפרנס את בתה חמש שנים, וקנה בקנין לזון את בתה ואת בנותיו, אע״פ שחייב לזונם בלאו הכי מדין צדקה, מ״מ חלה ההתחייבות גם מכח ההסכם והקנין שקיבל על עצמו.
האם חיוב חל על חיוב
ז. בשו״ת זרע אברהם (סי׳ י״ד) כתב, וז״ל:
״ראיתי ברמב״ם פי״ז אישות ה״ד, מי שגירש את אשתו ועליו שטר חוב ובא בע״ח והאשה לגבות וכו׳, אם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהן, ולא היה בה דין קדימה, נותנים אותה לבע״ח וכו׳, ואם לאו תדחה מפני בע״ח, שהרי בע״ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר.
ובאשה לא שייך לומר הגדר דחייב עצמו לבד תקנת חכמים, דזה אינו, דכיון דהחיוב מתקנת חכמים, אין חיוב חל על חיוב, ועיין כתובות ד׳ ק״ב דמשני כיון דמשועבד מדאורייתא, ופריך א״ה אמאי כתב לו, ומשני כדי לברר לו כהן, ע״ש, והרי נ״מ אם יפקע שעבוד תורה, כגון אם יתן הפדיון לאחר, ועל כרחך דאין חיוב חל על חיוב״.
מתבאר מדבריו דאין אפשרות להתחייב חיוב נוסף כשהאדם כבר חייב, כי אין חיוב חל על חיוב. ועפ״ז כתבו בפד״ר הנ״ל ליישב קושיית הב״י הנ״ל (אות ב׳), שהקשה דכיון שכתב לה כתובה נשתעבד מדאורייתא, דיש לומר שכיון שכבר מחוייב הוא בכתובתה, אין יכול שוב להתחייב ע״ז, ואע״פ שכותב לה כתובה, דאין חיוב חל על חיוב.
ח. והנה הנדון בשו״ת זרע אברהם הוא כשהאשה באה לגבות חוב כתובתה לאחר הגירושין, ויש על הבעל שטר חוב, והבע״ח תובע את חובו, ובזה כתב הרב שמאחר וחל על הבעל חיוב כתובה מתקנת חכמים, גם אם כתב כתובה וחייב עצמו, אין חיוב חל על חיוב, מאחר וכבר מחוייב הוא בחוב גמור שחייבוהו חכמים.
אולם אין ראיה מדברי הרב לנ״ד לעניין חיוב מזונות, דחיוב מזונות בבן מעל גיל שש אינו חיוב ממון גמור, אלא חיוב שמחוייב מדין צדקה לפרנס את בנו, וא״כ באופן שהאב התחייב לזון את בניו, שיש מקום לומר שחייב את עצמו בזה בחיוב ממון גמור, אין כל טעם לומר שלא יחול חיוב ממון גמור על חיוב מדין צדקה, ובזה נראה פשוט דחיוב חל על חיוב.
אשר על כן תמוהה דעת המיעוט בפד"ר שם, שהעלה מדברי הרב זרע אברהם שאין התחייבות הבעל בהסכם הגירושין לזון את ילדיו יוצרת חיוב חדש, ולא חילק בין פחות משש בין מעל שש, ולפמש״נ נראה ברור דבמעל גיל שש שאין חיובו אלא מדין צדקה שפיר יש לומר דחל חיוב גמור על חיוב זה.
וגוף דברי הרב זרע אברהם דאין חיוב חל על חיוב, אינם מוסכמים, שכבר נחלקו בזה הקצוה"ח ונתיבות המשפט.
הקצות (סי' ס׳׳ו ס״ק כ׳) כתב ״דאע״ג דכבר נתחייב יכול להתחייב עוד בשטר חוב", והיינו דחיוב חל על חיוב, והנתיבות (שם ס״ק כ״ג) השיג עליו, וכתב דאין חיוב חל על חיוב, ועי"ש ובמשובב נתיבות מ"ש בזה, ע"ש.
למסקנה, חיוב המזונות של האב בהסכם הגירושין בעינו עומד. אולם אני מקבל את עמדת חברי הרב איגרא שלאור מצבו הכלכלי של הבעל יש לשנות את פריסת התשלומים ולהפחית את התשלום החודשי ל-7000 ₪.
ראיתי מ"ש עמיתי ידי"נ הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א ולענ"ד נראה לי שגם לסוברים שחל שעבוד מן התורה כשכתב לה כתובה [בניגוד למה שנראה מכל סוגיות הש"ס שכתובה דרבנן גם אם נכתבה עיין כתובות נו שכתבה דרבנן גם אם נכתבה וכן מכתובות ק"י ע"ב משמע שגם אם נכתבה כתובה חלים עליה דיני קולי כתובה לעניין גביה ממעות ששוקלות פחות ממקום הנשואין וכמ"ש בפירוש בברייתה שם] הנ"מ בכתובה שנשאה על דעת כך וכל המתחייב לדעת חברו מתחייב משא"כ במזונות שאין שום הכרח שבתמורה לגירושין נכתבו המזונות כהתחייבות חדשה אלא לשם הסדרת גובהם למען שתוכל האשה לממשם בגביות שונות ובפרט ביטוח לאומי וכדומה הדורש פס"ד חדש אחרי הגירושין, ודומים בנקודה הזאת מזונות הילדים למזונות הבנות לכל חד כדאית ליה מצד שאינן כתובין [מעיקר הדין] או מצד שאינם קצובים עיין גטין פרק הניזקין שלא גובים ממשעבדי ולא חל שעבוד נכסים מצד הכתיבה.
יצוין שמזונות האשה לסוברים שהחיוב מדרבנן אם נכתבו בכתובה אם החיוב מן התורה דנו בכך גדולי הפוסקים עיין ספר חקר הלכה [לאנדא] וספר ערך כסף ערך מזונות לאחר שהביא ספר עושה שלום שהוכיח שחיוב מזונות בכללית הוא רק מדרבנן מפרק המדיר וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה" שמשתמע מכך שהחיוב הוא מן התורה ולכן מקשה הגמרא שהנדר לא יחול משא"כ כשהחיוב מדרבנן הנדר אמור לחול כתב:
"הכי יש לייב שפיר דאפי' למ"ד מזונות דרבנן אפ"ה כיון דתקנו מזונות לכל הנשים ותנאי ב"ד הוא וכמאן דנקיט שטרא, א"כ כל הנושא אשה ע"מ כן נשאה ונשתעבד לזונה בפירוש א"כ חל השעבוד אפי' מדאורייתא דאנן סהדי שע"מ כן נשאה, ומכל שכן אם נאמר שהיו כותבין כן בפירוש בשטר הכתובה כמו שאנו כותבין אנא אפלח ואזון וכו' יעו"ש, וכן כתב הרב מוצל מאש ח"ב סי' מ"ד דעכשיו שכותבים בכתובה ועלי מזונייכי וכו' הו"ל שעבודא דאורייתא וכו' ע"ש."
ומ"ש עמיתי להוכיח מהסוגיא דכתובות (ד׳ ק"ב ע"ב), שהתחייבות שבהסכם היא מעבר לחיוב הקיים בלאו הכי ע"פ דין, והוא שונה במהותו, דעיי"ש בגמ׳ שהעמידו דין המשנה (שם ד׳ ק"א ע"ב), דמתו, בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים, בשקנו מידו, ומקשה הגמ׳ "אי הכי בנות נמי, בשקנו לזו ולא קנו לזו, ומאי פסקא, איהי דהואי בשעת קנין מהני לה קנין, בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין", ודחתה הגמ׳ "מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין, והיכי דמי כגון דגירשה ואהדרה... הרי דאם גירש את אמה והחזירה, והתנתה עמו בעת החזרה ע"מ לפרנס את בתה חמש שנים, וקנה בקנין לזון את בתה ואת בנותיו, אע״פ שחייב לזונם בלאו הכי מדין צדקה, מ״מ חלה ההתחייבות גם מכח ההסכם והקנין שקיבל על עצמו. לענ"ד משמע שם להיפך במסקנת הגמרא שהבנות שמזונותיהן מתנאי בי"ד אין חיוב חל על חיוב מצד צררי וכשמודי הבעל בחיים שלא היו צררי אינן כתובים או קצובים.
ועיין ספר חקר הלכה שהוכיח אחרת שגם כשנכתבה הכתובה החיוב הוא רק מדרבנן ומכלל דבריו משתמע שבמזונות לא שייך חיוב על חיוב בכתובה לכל הדעות מצד שאינן קצובים בתנאי ב"ד או כתובה הוא דרבנן. אבל בכתב לה כתובה כיון דאדם יכול לחייב את עצמו גם בדבר שאינו חייב א"כ היה ליה מדאורייתא ככל חיוב שמחייב אדם את עצמו. וגם לעניין הא דאין יכולה למחול שכתב בבית שמואל (סימן ס"ו) בסק"ט דכתובה דרבנן, משום דשם אנו רוצים לומר שעדיף משאר שטר חוב שיכול למחול אבל בכתובה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה שם אמרינן דכתובה דרבנן, אבל לעניין שאר דברים כתובה הוא מדאורייתא אחר שכתב לה. ואולם בהיות כן יש להקשות במה שכתבו התוס' במסכת בבא מציעא דף ז' ע"ב גבי מצא שטר כתובה בזמן ששניהם מודים יחזיר לאשה, וכתבו התוס' (ד"ה בזמן) וליכא למיחש לשמא כתב ליתן בגיטן ולא נתן עד תשרי, דקודם אירוסין ליכא למיחש שמא כתב ולאחר אירוסין בלא"ה גביא מכח תנאי ב"ד. ורשה דהא עדיין איכא למיחש לפי מה דאיתא בש"ע חו"מ סימן צ"ז סעיף כ"ר דאשה שתפסה מנכסי בעלה למזונות מוציאין מידה ונותנין למלוה משום דמזונות דרבנן ולהמלווה חייב לשלם מן התורה. ולפי"ז ה"ה להכתובה היכא דהיא גובית בתנאי ב"ד כיון שהוא רק מדרבנן הבעל חוב קודם אף שהוא מאוחר ממנה משום שהבעל חוב מדאורייתא והיא רק מדרבנן. ואולם כשהשטר כתובה בידה היא גובית מדאורייתא מכח החיוב שחייב את עצמו. ואף שכתב הסמ"ע שם (ס"ק נ"ז) דאף שהשטר כתובה בידה מ"מ המלוה גובה שחייב לשלם מן התורה. נראה משום דבמזונות לא מהני החיוב דמזונות הוי דבר שאינו קצוב כמבואר בחו"מ סימן ס' (סעיף ב'). אבל לעניין החיוב כתובה שהוא דבר קצוב מחויב מדאורייתא. וא"כ אכתי איכא למיחש לשמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי והייתה ארוסה ויש נפקא מינה לעניין בעל חוב מאוחר. דאי תגבה מכח תנאי ב"ד יגבה הבעל חוב מאוחר וע"י שהשטר כתובה בידה היא תגבה, ובכל מקום חוששין לעניין בעל חוב מאוחר כמו ללקוחות. וצ"ל דאעפ"כ כיון שלא כתב לה רק מכח תקנת חז"ל הוי רק מדרבנן. וכן משמע בסימן ס"ח.
ולסיכום נ"ל כמו שכתבתי שהחיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים ומכיון שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.
לדעתי, לאחר העיון במו"מ של עמיתיי המכובדים, נשאר הדבר בספק אם ניתן להפחית את גובה המזונות לאור המורכבות של הסכמת האשה בתנאים מסוימים להתגרש ובפרט שיש כסף בעין למימוש חלקי לפחות של המזונות.
אשר על כן, לדעתי, יש להשאיר את החוב למזונות ע"ס 9,000 ₪. אולם לאור מצבו הכלכלי של הבעל יש לשנות את פריסת התשלומים ולהפחית את התשלום החודשי ל-7,000 ₪ לחודש.
הסכום יעמוד ע"ס 7,000 ₪ עד עשיית תחשיב שכוסה חובו של האב עבור מזונות העבר. לאחר מכן ישלם האב כל חודש ע"פ התחשיב שנקבע בהסכם הגירושין.
למסקנה:
א. בעניין הדירה הערעור נדחה.
ב. לדעת הרוב, חיוב המזונות של האב בהסכם הגירושין בעינו עומד, אולם לאור מצבו הכלכלי של הבעל, יש לשנות את פריסת התשלומים ולהפחית את התשלום החודשי ל-7000 ₪.
לדעת המיעוט, החיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים, ומכיוון שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו, וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.
והלכה כדעת הרוב.
ג. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת שמות הצדדים.
ניתן ביום כ"ט באייר התשע"ג (09/05/2013).
| הרב ציון אלגרבלי – דיין | הרב יצחק אלמליח – דיין | הרב אליעזר איגרא – דיין |