האם בית הדין הרבני מוסמך לדון בהתנגדות לבקשה לצו קיום צוואה אם המתנגד לא נתן את הסכמתו לסמכות בית הדין? זאת השאלה הניצבת לפני בית הדין.

[פלוני] ז"ל (להלן: המנוח), יהודי אלמן וערירי, ערך צוואה בתאריך 9.8.02 ובה ציווה לאחר מותו את כל רכושו לשלושת אחיו בשווה, והוסיף בצוואתו: "אני מביע את רצוני ומשאלתי כי יורשי לא יגיעו לעימות על חלוקת העיזבון". בתאריך 28.12.06 ערך המנוח צוואה חדשה המבטלת "כל צוואה אחרת הקודמת לה" ובה צווה את כל כספו לגב' [אלמונית] (להלן: המתנגדת) ואת דירתו לאחיו [ש' ח'], "וזאת מכיוון שטיפלה בי במשך שתים עשרה השנים האחרונות וממשיכה לטפל בי, והיא בעלה וילדיה, היו לי כמשפחה", כדברי המנוח בסעיף 3 לאותה צוואה. בתאריך 17.1.13 חזר המנוח והוציא צוואה נוספת, שלישית, המבטלת כל צוואה קודמת, ובה הוא ציווה את כל רכושו כולל הדירה בחזרה אל שלושת אחיו בשווה. יום למחרת עשיית צוואה זו, בתאריך 18.1.13, בהיותו בן 88 נפטר המנוח לבית עולמו. בתאריך 4.2.13 הוגשה על ידי אח המנוח, [ש' ח'], בקשה לביה"ד לקיום צוואתו האחרונה של המנוח. בתאריך 12.3.13 הגישה המתנגדת אל ביה"ד את התנגדותה לקיום הצוואה האחרונה משום שלטענתה הצוואה זויפה ונעשתה שלא כדין. עוד הוסיפה המתנגדת כי יש לראות בה כ"נוגע בדבר" על פי חוק הירושה, ומכוח זאת היא מודיעה כי היא אינה מסכימה לסמכות בית הדין לדון בעניין הצוואה, וכי היא מבקשת להעביר את הדיון בבקשה ובהתנגדות אל בית המשפט לענייני משפחה.

השאלה המשפטית העומדת לפנינו היא, האם המתנגדת לצוואה אכן נחשבת ל"צד הנוגע בדבר" אשר לפי סעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) הסכמתו נדרשת לסמכות בית הדין לדון בכך, והאם היא נחשבת כ"מעונין בדבר" אשר לפי סעיף 67 לחוק הירושה ראשי להגיש אל הערכאה הדנה בעניין התנגדות לקיום הצוואה, ומהו היחס בין שני מונחים אלו.

למעשה בנושא הגדרת ה"נוגע בדבר" לעניין סמכות בית הדין וה"מעוניין בדבר" לעניין הגשת ההתנגדות, בית המשפט העליון כבר נתן את החלטתו, ברע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי ואח' פ"ד מט (2) 250. אמר שם השופט י' קדמי:

"ה"נוגע בדבר" הוא, לשיטתי, מי שטוען לזכות הנאה "ישירה" בעיזבון כיורש על-פי דין או כזוכה על-פי צוואה, בעוד שה"מעונין בדבר" יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה "עקיפה" מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם, וזכותם להנאה הינה זכות "קיימת", להבדיל מ"ציפייה" לזכות בעתיד... "נוגע בדבר" ו"מעונין בדבר" הם אפוא רק אלה, שאם מתקבלת גירסתם – הם עצמם נהנים "מיד" מן העיזבון, ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם, תהא "ציפייתו" סבירה ככל שתהא" (ההדגשה הוספה).

כעמדתו זו חזר ונקט ביהמ"ש העליון בבג"ץ 8550/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים, ובכך צמצם את הפרשנות המרחיבה שנתן הנשיא שמגר להגדרת ה"נוגע בדבר" בבג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה (5) 594, ותמך בפרשנות שהציע פרופ' ש' שילה, בספרו פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה, עמ' 436:

"סעיף 155 דן בהסכמת "הצדדים הנוגעים בדבר", ואילו בחוק הירושה שכיח דווקא השימוש במונח "מעונין בדבר"... למרות דברי הנשיא לשעבר שמגר שלכאורה אינם מבחינים בין שני ביטויים אלה, נדמה שדווקא בהקשר של סעיף 155 יש להצביע על הבדל בין השניים. כבר ראינו כי לא רק יורשים הם מעוניינים בדבר וצדדים הנוגעים בדבר, אלא הלכה פסוקה היא כי גם נושי המוריש והעיזבון נכנסים בגדרי קטגוריות אלה. לכן, לדעתי, למען הקניית סמכות שיפוט לבית הדין יש לשאול גם את פיהם של נושיו של המוריש ושל העיזבון. אולם נדמה כי די בכך ואין להרחיב את מעגל "הצדדים הנוגעים בדבר" – בייחוד בהקשר של סעיף 155 – מעבר לכך."

לאחרונה חזר והעלה ביהמ"ש העליון נושא זה, בדרך אגב, בבג"ץ 7962/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול. מרכיבי המקרה שבאותה עתירה נראים די דומים לאלה שלפנינו, בו המנוח ערך שתי צוואות אשר האחרונה מבטלת את הראשונה, והזוכה בצוואה הראשונה טען כי הצוואה השנייה נעשתה במרמה, ובנוסף גם התנגד לסמכות בית הדין. אלא ששם ההתנגדות הייתה ביחס לצוואה אחרת, שערכה אשתו של המנוח, לכן הדיון בהגדרת "נוגע בדבר" לא היה רלוונטי לאותה עתירה.

פירוש זה של ביהמ"ש העליון בפסק דין עאסי ובבג"ץ 8550/06 מתיישב למעשה גם עם לשונו של סעיף 155 (א) לחוק הירושה, הקובע כי:

מוסמך בית הדין הדתי... לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

הצדדים היחידים "לפי חוק זה", חוק הירושה, המוגדרים בו כמי שנוגעים מבחינה משפטית ב'דבר' – היינו ב'צוואה', על פי סעיף 2 לחוק הירושה, הם רק שניים – "היורשים הם, יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה". הגדרה זו למושג "נוגעים בדבר" שבחוק הירושה נתקבלה ונתקבעה גם בפסקי הדין הרבניים, ראה: תיק ערעור 8693-24-1 (2006) ותיק אזורי 819272/3 (2012).

בעניין שלפנינו, אכן נראה כי המתנגדת נכללת במסגרת הגדרת "מעוניין בדבר", לפי סעיפים 67 ו-153 לחוק הירושה, מאחר שאם תתקבל התנגדותה לצוואה האחרונה הרי שהצוואה הקודמת תיהפך לצוואה כשרה על פי החוק, וממילא באופן ישיר היא תזכה בחלקה בעיזבון כזוכה מכוח אותה צוואה. ראה ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, 2002, עמ' 44-39. עם זאת, לגדר "צד הנוגע בדבר" עדיין המתנגדת לא נכנסה, מאחר שאינה לא יורשת על פי החוק ולא זוכה על פי הצוואה הנוכחית. שהרי "צוואה" על אותו נכס יכולה להיות רק אחת, הצוואה האחרונה שאותה עשה המצווה, וכל עוד לא תיפסל חזקת הכשרות של אותה צוואה אחרונה, הרי שהקודמת לה כלל אינה נחשבת ל"צוואה" לפי החוק (ראה סעיף 36 לחוק הירושה, ודנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני).

המסקנה העולה מכלל הדברים היא, כי המתנגדת רשאית להגיש את התנגדותה אל בית הדין לקיום צוואה, אך אינה נחשבת ל"צד הנוגע בדבר" אשר צריך את הסכמת בכתב לסמכות בית הדין לדון בעניין.

7. לצורך דיון בגוף הבקשה ובהתנגדות, המזכירות תזמין את הצדדים לדיון בתאריך 9/10/2013 בשעה 9:30.

ניתן ביום כ"א באייר התשע"ג (01/05/2013).