ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי אשקלון מיום כ"ח בסיון התשע"ב (18/06/2012) בתיק 47126/1, בו נפסק:

"לאחר עיון ממושך בכל החומר שבתיק ולאחר עיון מחודש בהלכה פוסק בזה בית הדין:

דעת הרוב:

הבעל אינו חייב כעת בתשלום הכתובה בפועל.

חיובו בכתובה הינו עקרוני, דהיינו אם הצדדים יתגרשו יחויב הבעל מידית במלוא סכום הכתובה והאשה תהא רשאית לגבותה באמצעות ההוצאה לפועל.

כל עוד הצדדים אינם גרושים וכל עוד הבעל אינו מסרב לסדר את הגט לא מוטל עליו החיוב לתשלום הכתובה בפועל.

דעת המיעוט:

ביה"ד חייב את הבעל [פלוני] בכתובה לאשתו.

לפי ההלכה בנסיבות מיוחדות גובים כתובה לפני מתן הגט.

בדיון לפנינו מתקיימות הנסיבות המיוחדות ולכן הבעל מר [פלוני] חייב בתשלום כתובה לאשתו כבר כעת, ולכן האשה זכאית לגבות את הכתובה דרך ההוצאה לפועל או בכל דרך אפשרית.

אשר על כן:

בית הדין מורה בזה להוצאה לפועל שלא לפעול לגיבוי הכתובה.

פסק דין זה ניתן ברוב דעות."

ואלו טענות הצדדים לפני ביה"ד הגדול:

ב"כ המערערת: אנו רוצים חיוב מפורש שהבעל ישלם דמי כתובה, ודינם יהיה כמזונות. הוא מקבל פנסיה מהצבא לפחות 8,000 ₪ לחודש. בנוסף הוא עובד. כמו כן ידוע לנו שרכש דירה עם בת זוגתו אִתה חיה במשך עשר שנים, אבל את הדירה רשם על שם חברתו בלבד. אגב, הסכום של 140,000 דולר זה מחצית דמי כתובה. הבעל נטש את האשה. לא ניתן לחייב את מרשתי להתגרש ללא קבלת דמי כתובה. רצוני שדין דמי כתובה יהיה דינם כמזונות. החל מתשלום ראשון עבור דמי כתובה, יקוזז הסכום מתשלומי המזונות.

ב"כ המשיב: מרשי לא מתלה את הגט בחיוב דמי כתובה. אין למרשי 600,000 ₪ לשלם עבור דמי כתובה. כל השנים הצדדים בנפרד. מצדי שיישאר חיוב בגט, וכשיהיה למרשי ישלם את דמי כתובה... לא מבין מה אנו עושים כאן היום. יש פסק דין משנת 2004 שלא הוגש עליו ערעור. מוכנים להישאר עם פסק הדין משנת 2004. אסבר את האוזן: שבשנת 2009 קיבל הבעל דרישה מהוצל"פ בעקבות פסק הדין משנת 2004. הרי הצדדים לא התגרשו, ואין שלום. לכן פניתי לבית הדין האזורי, שביטל את חיוב להוצל"פ.

יצוין כי בשעתו נתן בית הדין הגדול בעניינם של הצדדים פסק דין בערעור (771520/4) על פס"ד של ביה"ד האזורי אשקלון. בפתיח לפסק הדין של בית הדין הגדול נאמר:

"הופיעו הצדדים וב"כ בפנינו בערעור על פס"ד של ביה"ד האזורי אשקלון מ־ל' סיון תשס"ח 3.7.08 בו החליט ביה"ד שמבחינה הלכתית אין ביה"ד כפוף לתקדימים, ומ"מ לאמיתו של דבר מעולם לא הוצא ע"י ביה"ד הגדול שאין תוקף מחייב לכתובה בסכום גדול. החלטה זו היא המשך להחלטת ביה"ד האזורי בפס"ד מ 15.12.04 בו קבע ביה"ד כדלהלן:

א. ביה"ד איננו מקבל טענות הבעל שרוצה שלום ומחייבו בגט ובכתובה.

ב. אם מסרב לתת גט חייב לשלם הכתובה אף לפני הגט.

ב"כ המע' טען שטעה ביה"ד האזורי שחייב את הבעל לשלם הכתובה."

בערעור הנ"ל הוחלט בין היתר:

"ביה"ד מחליט ברוב דעות שיש לדחות הערעור, ויש לקיים פס"ד של ביה"ד האזורי ככתבו וכלשונו.

לדעת המעוט יש להעמיד גובה הכתובה על סך 330,000 ₪."

לאחר העיון נראה לי שיש לדחות את הערעור.

המשיב מוכן לתת הגט על רקע הפסיקות הקיימות, לפיהן כאשר הבעל מוכן לתת גט יחויב בתשלום הכתובה, והמשיבה מתנה ותולה הגט במקצה שיפורים בדרישה לקביעת חיוב הכתובה כדין מזונות תוך העדפת גבייתה על פני נושים אחרים מעבר לפסיקות הקיימות. משכך מקובלת עלי פסיקת הרוב שאין להתנות הגט בגביית הכתובה בפועל לפני הגט או בקביעת חוב הכתובה כמזונות. כמו כן, המדובר בהחלטה חלוטה משנת 2004 שלא הוגש עליה ערעור.

דרך אגב אצטט מה שכתבתי בפסק הדין בערעור הקודם שהוא רלוונטי לנידוננו.

עיין אבהע"ז ס' קי"ט בהגהה ואפ' אין לו לשלם לה כתובתה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין בהתייחס לדברי המחבר שכתב בסעיף ו' הנ"ל יכול לגרשה בלא דעתה. אולם הלכה זו נאמרה כאשר אין חרגמ"ה, ולחילופין מנהג הקהילות שלא לגרשה בע"פ אא"כ ביה"ד מחייבים את האשה. ולכן בנידון דידן שלא נקבע חיוב על האשה להתגרש ולעומת זאת האשה הייתה יכולה לדרוש לחייב הבעל בגט כדין מורד בוודאי שהלכה זו לא נאמרה שיש להקדים הגט לפני הכתובה ומזכותה של האשה כל זמן שאין חיוב עליה לדרוש הכתובה עובר לגט. וכן משמע גם מדברי השו"ע בס' ע"ז בדין מורד בהגה"ה וי"א דאם רוצה לגרש מיד ולתת הכתובה אין מוסיפים על כתובתה. משתמע מכך שכשהוא מורד זכותה של האשה לדרוש גטה ומלא הכתובה אולם לא חייבת להתגרש והזכות היחידה שנותרה לבעל במצב זה היא רק שלא להוסיף על הכתובה היות וכל זכויותיה לגט מצטמצמות במתן גט וכתובה, משמע שיש לשלם הכתובה עובר לגט.

ואין לראות בדברי הרמ"א סתירה בין מ"ש בקי"ט סעיף ו' לבין מ"ש בע"ז סעיף א' בהגהה, דהרמ"א בס' ע"ז כנראה מדבר בזמן הזה שיש חרגמ"ה ולכן כדי להפטר מהוספה על הכתובה יש צורך בהשלשת גט וכתובה, משא"כ בזמן התלמוד י"ל דמספיק הרצון להתגרש ויש העיכוב מצד האשה כדי לפוטרו מהוספה.

ועיין ח"מ בס' הנ"ל סק"ט דס"ל דכתב דדין הרמ"א הוא לא מוסכם והרשב"א ס' אלף רנ"ד חולק, וגם מדברי הראש בתשובותיו בנכפית דס"ל דיתן גט ולאחר מכן תתבע הכתובה אין הוכחה דשאני התם דחייבת האשה להתגרש משא"כ במוציא מרצונו אולם מדברי הריב"ש בס' צ"א משמע דבכל גווני מהני כלומר גם במוציא מרצונו.

ועיין ב"ש דכו"ע דהרמ"א בס' קי"ט מדברי בזיווג שני ושונא אותה משא"כ אם אינו שונא אותה דחייב ליתן לה כתובה וכן בנדון דידן דאחרי חרגמ"ה או כשיש מנהג הקהילות דאין חיוב לגרש כל זמן שביה"ד לא חייב אותה לא יכול לדרוש השארת הכתובה אחרי הגט מאחר ויכולה להתנגד כל זמן שאין חיוב.

ולעצם השאלה שנידונה ברמ"א אם יכול לגרש ולהשאיר הכתובה כתב בספר שושנים לדוד ס' נ"ב:

נראה שפשט הרמ"א לא כדברי הב"ש... שהרי אדברי מרן קאי ופשוט דמיירי בכל עניין אפ' בזיווג ראשון ואפ' אם אינו שונא אותה... ונמצאנו למדים דמרן ומור"ם בשיטה אחת אזלי כשיטת הריב"ש דאפ' "אין לו לפרוע הכתובה יכול לגרשה בע"כ ותשאר הכתובה חוב עליו, ועיין למוהריב"ו בזה"ז שהדור פרוץ ותולין עיניהם בבנות הארץ ללכת אחר תאוות ליבם מן הראוי שאם יראה לביה"ד שאין לו טענה מספקת כדי לגרשה שישתה בעציצו עד שיהיה בידו במה לשלם.

ועיין גם להרב כרם חמר ס' צ"ט דפסיק ותני דדווקא היכא דכופין אותו לבטל רצונו מפני רצונה כההיא דריב"ש (דרצה לישא אישה על אשתו ולא יכול לפרנס שתיהן דמזכותה של האשה לדרוש גירושין) או היכא דחייבת להתגרש כההיא דהרא"ש בהני מצי לגרש ותישאר הכתובה חוב עליו אבל בכל שאר הגירושין לא יגרש עד שיפרע כל הכתובה. ועיין בספר יתר הבז שכתב דאין הוכחה מהריב"ש דהריב"ש מיירי ברוצה להתגרש ולא מעכב לגירושין בגלל הכתובה משא"כ היכא שמעכבת ועיין בספר בני יעקב שהבין ג"כ.

ובנידוננו ג"כ י"ל שמכיון שחיוב הגירושין בא מעשית מצד רצונה של האשה להתגרש אחרי שמרד בה י"ל כאמור בנידון הריב"ש וכאמור בדברי הרב כרם חמר דבאים לכפות מעשית רצונו מפני רצונה וכאמור במקרה זה יכול לדחות כל הבירורים ותביעת הכתובה לאחר הגט.

ויש להוסיף שבמצב הפירוד היום למעלה משני עשורים בוודאי שאין לתקוע הגט במימוש הכתובה או במקצה שיפורים כאמור.

באשר לקביעת מעמדו של החיוב בכתובה כחיוב במזונות לעניין הוצאה לפועל, אוסיף ואציין כי מבחינה הלכתית אין לגביית חיוב מזונות אשה וילדים עדיפות על גביית חובות אחרים, ואדרבה – ראו שו"ע חושן משפט סימן צ"ז. ההיבט האזרחי לעניין קביעת מעמדו של החיוב בכתובה כחוב מזונות נדון בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ס' ג'ובראן) בברע (חי') 3269/96 סלומון טקאטש נ' מלכה טקאטש, תשנח (1) 117 (1998). נפסק שם כי אין לראות בחוב לתשלום כתובת אשה כחוב מזונות. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וזו נדונה ברע"א 4033/98 טקאטש מלכה נ' טקאטש סולומון (1998) ונדחתה. בפסק הדין של בית המשפט העליון נאמר:

"... על־פי תכליתו של חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: החוק), ההסדרים המיוחדים אשר נקבעו בו לשם ביצוע פסק־דין שעניינו מזונות אינם חלים על ביצוע פסק־דין שעניינו סכום כתובה.

חוב מזונות כמשמעותו בחוק מתייחס לסכום הפסוק שעל החייב לשלם למחייתו ולצרכיו היום־יומיים של בן משפחתו. כאמור, לשם גביית חוב מסוג זה נקבעו בחוק הסדרים מיוחדים השונים מדרך הגבייה של חובות פסוקים אחרים. ראו, למשל, סעיפים 71 (ב), 74, 74א ו־76 לחוק. תכליתם של הסדרים מיוחדים אלה נובעת בעיקר מאופיו המיוחד של חוב המזונות ומן הרצון להעניק עדיפות לגבייתו על־פני חובות אחרים ולהקל עליה, וזאת על־מנת לאפשר את מחייתו של הזכאי. ראו בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים ואח', פ"ד מז (4) 715, בע' 730. מובן אפוא שסכום הכתובה שבו חויב המשיב על־ידי בית־הדין הרבני איננו מהווה חוב מזונות על־פי המשמעות הנודעת לו בחוק על־פי תכליתו של החוק."

כאמור, דעתי היא שיש לדחות את הערעור

הרב ציון אלגרבלי – דיין

עברתי על מה שכתב עמיתי הגאון הרב ציון אלגרבלי ועל כל הנימוקים שכתבו הדיינים בבית הדין האזורי אשקלון, ואכתוב את דעתי. תחילה אביא את פרטי המקרה כפי שנוסחו ע"י דיין בביה"ד האזורי:

בני הזוג התחתנו לפני שנים ונולדה להם בת. זה שנים רבות שהבעל עזב את אשתו וחי עם אשה אחרת.

הבעל פתח תיק גירושין. האשה הסכימה להתגרש אם יתן לה כתובתה. וביה"ד פסק שהבעל חייב לאשתו את כתובתה.

מזה זמן רב נתן ביה"ד החלטה שאם הבעל מסרב לתת לה גט האשה יכולה לגבות את כתובתה עוד בטרם קבלה את הגט. וביה"ד אף הוציא עיקול על כל הכספים שהבעל קבל בזמן פרישה מצה"ל (קרוב ל־800,000 ₪) וכן על פנסיה תקציבית שהוא מקבל. אלא שהבעל הצליח להבריח את כל הכספים שקיבל בעת הפרישה מצה"ל, והאשה אף לא מצליחה לגבות את כתובתה מהפנסיה ונאמר לביה"ד בגלל שפנסיה מצה"ל אי אפשר לעקל.

לאחרונה פנה הבעל וב"כ לביה"ד לקיים דיון, וב"כ הבעל טען שהבעל מוכן לתת גט פיטורין לאשתו ולכן מבקש לבטל את ההחלטה שהאשה יכולה לגבות את כתובתה, ורק לאחר שהאשה תסכים לקבל את גיטה יש לתת פס"ד שהאשה זכאית לגבות את כתובתה.

האשה טוענת שהיא מוכנה לקבל את הגט אך לא לפני שאקבל את הכתובה או בטחונות שתקבל את הכתובה מיד לאחר מתן הגט. האשה טוענת: אם אקבל את הגט, לא יהיה לי שום סיכוי לקבל את כתובתי, כשם שאינני מצליחה כיום לגבות את כתובתי למרות החלטת בית הדין שאני יכולה לגבות.

עיין לעיל בדברי הגאון הרב ציון אלגרבלי, ואביא את מסקנת דבריו וזה לשונו:

"ובנידוננו ג"כ י"ל שמכיון שחיוב הגירושין בא מעשית מצד רצונה של האשה להתגרש אחרי שמרד בה י"ל כאמור בנידון הריב"ש וכאמור בדברי הרב כרם חמר דבאים לכפות מעשית רצונו מפני רצונה וכאמור במקרה זה יכול לדחות כל הבירורים ותביעת הכתובה לאחר הגט.

ויש להוסיף שבמצב הפירוד היום למעלה משני עשורים בוודאי שאין לתקוע הגט במימוש הכתובה או במקצה שיפורים כאמור."

עד כאן דבריו.

תחילה אעיר כי במקרה שלנו הדברים ברורים, ולא צריך לעשות בירורים אחרי הגט, וגם דעת כל דייני ביה"ד האזורי הייתה שאין לכוף את האשה שתקבל את הגט. אמנם ודאי רצוי שתתגרש תחילה, אבל מאחר והאשה אומרת שבוודאות היא לא תוכל לגבות את הכתובה אם תקבל את הגט תחילה, אין ביה"ד יכול לחייבה שתקבל את הגט תחילה. ובמיוחד שאם תקבל את הגט תחילה היא תפסיד את מזונותיה, ובמקרה זה אין מן הדין שתפסיד מזונותיה לפני שתגבה כתובתה.

ולגוף הדבר שנחלקו בו דייני ביה"ד האזורי – מאחר והאריכו בו דייני ביה"ד, והביאו את הספרים שדנו בדבר זה, וכתבו את כל הסברות בעניין זה אחווה דעתי בקצרה.

מתוך פסקי ביה"ד האזורי למדנו שביה"ד חייב את הבעל לתת גט לאשתו, וקבעו שהיא זכאית לגבות את הסכום שפסקו לה לכתובתה. ברם, האשה דרשה שהבעל ייתן את כתובתה תחילה, וטענה דאל"כ אין סיכוי שהיא תגבה את כתובתה. מתוך הניסיון שהיה לדייני ביה"ד האזורי עם הבעל הם יודעים בבירור שמה שהאשה אומרת הוא אמת, אלא דנחלקו אם במקרה כזה ניתן לגבות את הכתובה תחילה, לפני סידור הגט.

הנה כבר פסק הרמ"א באבע"ז סי' קנ"ד סעי' כ"א וז"ל:

ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא [הכוונה במקום שודאי מחייבין את הבעל לגרשה אלא שיש ראשונים הסוברים שאין כופין בשוטים] אע"ג דאין כופין לגרש מכל מקום כופין אותו ליתן כתובתה מיד וכן הנדוניא דהנעלת ליה. עכ"ל.

הנה דין זה שמקורו בדברי מהר"ם מרוטנבורג התקבל להלכה. וביאור דבריו שכאשר מחייבים אדם לגרש את אשתו, יש כאן שני חיובים: א. חיוב לתת גט; ב. חיוב לשלם כתובתה. ועל כן כתב שבמקום שאי אפשר לכוף על הגט מכל סיבה שהיא, מכל מקום החיוב השני קיים ועומד, וזכות האשה לגבות כתובתה.

במקרה שלנו ביה"ד חייב את הבעל שייתן גט לאשתו ויפרע כתובתה. והאשה באה ואומרת אני רוצה לקיים את כל פסק הדין, אלא דעו לכם שאם אקבל את הגט תחילה, לא אוכל לגבות את הכתובה, והדיינים יודעים שדבריה אמת. במקרה כזה מי יכול לומר שאין לה הזכות לאכוף את בעלה שיפרע לה כתובתה ע"י שתעכב את סידור הגט – הרי נפסק דעביד איניש דינא לנפשיה. ועיין מה שכתב הבית מאיר על מקרה דומה בסי' ע"ז סעי' א' והפ"ת הביאו בסי' קנ"ד בס"ק ו'. וכאמור לעיל המהר"ם חידש לנו שבמקום שחייבוהו לגרש קיים גם חיוב לשלם כתובה אף לפני סידור הגט.

ראיתי בנימוקי הדיינים שהביאו את דברי הרמב"ם שכתב על מקרה שמשומד עזב את אשתו, דמצד הדין אי אפשר לגבות את הכתובה ממנו, רק מנהג בתי הדין לגבות הכתובה ממנו. והסיקו מדברי הרמב"ם הללו שמנהג בתי הדין היה לעשות כן רק במשומד. מה שדייקו כן מדברי הרמב"ם אינו נראה לי, כי ודאי שאם נהגו כן במשומד נהגו כן בכל מי שמעגן את אשתו, ואינו רוצה לגרש את אשתו ולפרוע לה כתובתה, והלך מהמקום על מנת לעגנה. והראיה לדבר שכל אלו שדנו במי שהלך מעירו לעגן את אשתו ופסקו כדברי מהר"י הלוי, לא כתבו שהרמב"ם חולק עליו הלכה למעשה.

העולה מכל מה שראיתי שנכתב בעניין זה, שיש שכתבו שמן הדין יכולים לגבות ממנו כתובתה לפני סידור הגט, ויש שכתבו שדבר זה נכון מחמת מנהג בתי הדין.

ראיתי בנימוקי דיין ב' שכתב שהרע"א הסתפק בדבר, והביא ראיה מכך שרע"א שלח לשאול שאלה זו את הבית מאיר. ולאחר העיון בדברי רע"א ובתשובת הבית מאיר, ברור לי שדעת רע"א היא כתשובת הב"מ, דלשם מה הוא שאל את הבית מאיר שאלה זו – האם שאל כדי שלא לקבל את דבריו. וכבר ידוע שהרע"א היה נכנע לפי הבית מאיר, וכבר כתב החת"ס על הבית מאיר שהוא גדול המורים בדורות האחרונים. ועוד דגם אם הרע"א מסופק בדבר, הרי עלינו לפסוק כבית מאיר דהכלל בידינו, שאם יש מי שמסתפק, ומי שפשט את הדבר דאין ספק מוציא מידי ודאי.

ובר מן דין מכל מה שכתבתי לעיל, אפי' היה ברור לנו שבמקרה שלנו מצד הדין אי אפשר לגבות הכתובה לפני סידור הגט, מ"מ מאחר והתברר במקרה זה שהבעל מעגן את אשתו שנים רבות, ולא משלם מזונותיה כראוי, ומבריח נכסים שלא תגבה מזונות וכתובתה, ובאותו זמן הוא קנה דירה ומתפרנס בכבוד ומפרנס גם אשה אחרת – הרי שכל בי"ד מצוּוֶה להציל עשוק מיד עושקו ולשבֵּר מלתעות כפירים עול ורשע ולעשות כל פעולה כדי להעמיד הדין והצדק על תלו, ויכולים לעשות כל פעולה שהאשה תוכל לגבות את כתובתה.

ולכן דעתי שהלכה כדעת המיעוט בביה"ד האזורי, וצודקת האשה שביה"ד צריך לפסוק שזכותה לגבות את כתובתה לפני הגט. אמנם מוטל על בי"ד להשפיע על האשה שתקבל את הגט תחילה, אולם אי אפשר לחייבה לקבל את הגט, עד שיעשו סידורים שתוכל לגבות את כתובתה.

הרב נחום גורטלר – דיין

ראיתי מ"ש עמיתי הרה"ג נחום גורטלר שהמדובר בדברי מהר"ם כשהבעל לא מסכים להתגרש למרות שמחויב בגט שאז ניתן לחייבו בכתובה כלחץ למתן גט ולמרות שמחייבים אותו לפני הגט לא נחשבת כפייה בחיוב שממילא הוא חייב [עיין תשב"ץ סימן א] וקדימת הזמן לא נחשבת כפייה משא"כ בנידוננו שמסכים להתגרש.

ואשר לטענת עביד איניש דינא לנפשיה, לא שייך הדין הזה שמזכותה של האשה שלא לקבל גט היות ואין עליה שום חיוב לקבל גט, ואין עליה גדר עביד איניש וכו' ומתנה הסכמתה לגט בדרישה להקדמת פירעון הכתובה מעבר לדין שהפירעון חל רק אחרי הגט ומה גם לו יצויר שהייתה מחויבת בגט לא יכול להתנות תנאי זה, שהנה האפשרות ליצור קשר בין הדברים היא על פי מה שקיי"ל (ב"ק כז ע"ב) דעביד איניש דינא לנפשיה, כשטוענת האשה שרצונה לעשות דין לעצמה ולעכב את הגט עד שענייני הרכוש ידונו בפני ביה"ד.

אך זה אינו, משום שלדעת הרבה פוסקים הדין דעביד איניש וכו' נאמר רק כשמדובר במי שרוצה לתפוס את הגזלה בעצמה, ולא כאשר רוצה לתפוס ממון אחר בתורת משכון. ואפילו כאשר רוצה לתפוס ממון אחר כדי לגבות את מה שהתחייב לו על הממון הזה, אסור. ואפילו כשאין את האיסור של לא תבא אל ביתו וכו' כמו בתפיסה עבור חוב שאינו מחמת הלוואה. ולכן גם בנידוננו לא יכולה האשה בהנחת הלו יצויר דלעיל לעכב את הגט משום שהוא כמו דבר אחר כלפי הכתובה, ואינה יכולה לעשות דין לעצמה בדבר אחר, ובפרט שאין תולין חיי צער כעיגון בממון, וזאת ברוח הדין נזקקין לתובע תחילה כשהתביעות שונות – שתביעה אחת מתאפיינת כתביעה כספית והשנייה בחפץ. עיין ברב פעלים הסבר הדברים.

ומה שיש לדון בנידוננו הוא מהיבט אחר שלא בהכרח קשור לגט – מה הדין כשהבעל מכלה ממונו, אם כתובה נגבית מחיים או לפני הגירושין – עיין בשו"ת בן ימין סימן יד שניתנת הכתובה ליגבות מחיים. אולם נראה שהמדובר שם כשאפשר לגבות ולא כנידוננו שאין אפשרות לגבות בגלל ריבוי הנושים.

הרב ציון אלגרבלי – דיין

עברתי על דבריו האחרונים שכתב עמיתי הגאון הרב ציון אלגרבלי ואבהיר את דבריי: המהר"ם מרוטנבורג כתב שכאשר נפסק על בעל שיוציא ויתן כתובה, דאם אי אפשר לכפותו על הגט דזכות האשה לגבות את כתובתה. נ"ל שאין כוונתו שהאשה יכולה לגבות את כתובתה משום שיש לה הזכות באופן זה לכפותו שיתן לה את גיטה, אלא כוונתו לומר שמאחר ונפסק שהבעל חייב לגרשה הרי שפסקה האישות ביניהם, והווי כהגיע הזמן לגבות את כתובתה. ולפ"ז בעת שנפסק יוציא וייתן כתובה אין היא חייבת לקבל את הגט תחילה כדי שתהיה לה הזכות לגבות את כתובתה, שתאריך גביית הכתובה כבר הגיע. ולכן אם בי"ד פסקו לבעל יוציא ויתן כתובה, גם אם הבעל במדינת הים ואי אפשר לכפותו ע"י גביית הכתובה שייתן לה גט לאשתו, מ"מ האשה זכאית לגבות את כתובתה משום שהגיע הזמן לגבות את הכתובה.

ולפ"ז בעל שנפסק לו יוציא ויתן כתובה והבעל הערים והבריח את ממונו שלא יגבו ממנו את הכתובה, ומאידך גיסא הוא דורש לסדר את הגט תחילה כדי שיהיה גרוש ויוכל לשאת אשה אחרת – זכותה של האשה לומר תשלם את הכתובה תחילה כאשר הנך חייב או תעמיד ערבות שתשלם את כתובתי עם סידור הגט, ואם אינך רוצה לנהוג כך, זכותי לגבות את כתובתי לפני הגט מאחר שפסקה האישות בינינו בפשיעתך. ועל דבר זה כתבתי שעביד איניש דינא לנפשיה, והאשה יכולה לעשות דין לעצמה לסרב לקבל את הגט לפני שיפרע לה את כתובתה. וציינתי שהב"מ בסי' ע"ז סעי' א' כתב שאשה המונעת מבעלה עונה או זכות אחרת, מחמת שרוצה שייתן לה זכויותיה שהוא חייב כדין, אין היא מורדת בבעלה ואמרינן בכי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה.

הרב נחום גורטלר – דיין

עיינתי במה שכתבו ידידיי הגאונים שליט"א, ואני מסכים לדעתו של ידידי הרב גורטלר שליט"א, ועל כן ערעורה של האשה מתקבל: על הבעל לשלם לה כתובתה כפסק ביה"ד בכפוף לגט או לחילופין להמציא לה ערבויות על כך. ולא – אי אפשר לכופה לקבל את גיטה ולהמתין לחסדיו. אם הבעל לא ימציא ערבויות על כתובתה תוך שישים יום, ניתן לחייבו בכתובתה בטרם הגט ע"מ שתוכל לממש פסיקת ביה"ד.

הרב מסעוד אלחדד – דיין

לסיכום:

לדעת הרוב, על הבעל לשלם למערערת את כתובתה כפסק ביה"ד בכפוף לגט, או לחילופין להמציא לה ערבויות על כך, ולא – אי אפשר לכופה לקבל גיטה ולהמתין לחסדיו. אם הבעל לא ימציא ערבויות על כתובתה תוך שישים יום, ניתן לחייבו בכתובתה בטרם הגט, לפי פסק ביה"ד האזורי בעבר.

לדעת המיעוט, לא ניתן לכפות גביית כתובה לפני הגט לאור מצבו הכלכלי הנוכחי של הבעל ויש להפנים הגירושין ללא עיכוב לאור מוכנות הבעל להתגרש, ויפה שעה אחת קודם לסיום פרשה עגומה זו. וכל הבירורים בנוגע לאפשרות גביית הכתובה יתקיימו אחרי הגט בפורום המתאים.

לדעת הכול, אין לקבוע שדין גביית הכתובה לעניין חוק ההוצאה לפועל כדין מזונות.

לאור הנ"ל, הלכה כדעת הרוב, והערעור מתקבל חוץ מאשר לעניין קביעת דין גביית הכתובה כדין מזונות.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום י' בסיון התשע"ג (19/05/2013).