גם אני סבור שיש לחייב את הבעל לגרש את אשתו בהצטרף חלק מההעילות הנזכרות ובתוספת דברים וכדלהלן. גם בעניין הכתובה והתוספת, מצטרף אני לדעת חבריי שהבעל חייב בהן, אולם חישובן הסופי ייערך רק לאחר ההכרעה בתביעה הרכושית הנידונת מחוץ לכותלי בית הדין.

טענת מאיס עלי
מחלוקת הראשונים בעניין אשה שאומרת שבעלה מאוס עליה מפורסמת. דעת הרמב"ם (הלכות אישות יד, ח) שכופין לגרשה "לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה". וכן דעתו של הרשב"ם (רא"ש למסכת כתובות סג, ב). מאידך גיסא, רוב הפוסקים חולקים וסוברים שאין לכפות את הבעל להוציא. במסכת כתובות (שם) בתוספות (ד"ה אבל אמרה מאיס עלי) כתבו: ויש מפרשים דכופין אותו להוציא. ואין נראה לר"ת, דניחוש שמא נתנה עיניה באחר. הפוסקים הוכיחו כי לחולקים על הרמב"ם אין אף לחייב את הבעל לגרשה, ואף במאיס עלי באמתלא מבוררת. ובעניין הרחקות דר"ת ובסנקציות על פי חוק בטענה זו, ראו "שורת הדין" ח"ה עמ' רל ואילך במאמריהם של הרבנים הגאונים רבי חיים גדליה צימבליסט, רבי אוריאל לביא, ורבי יוסף גולדברג שליט"א.

והנה, מצינו במקום אחר שחכמים פסקו לכוף את הבעל בטענת אשתו שהוא מאוס עליה, ושם אין מחלוקת בדבר. ויש לבאר אפוא מהי נקודת החילוק שבין המקרים וכפי שנבאר.

כפיה בטענת מאיס עלי לכל הדעות
במסכת כתובות (עז,א) מובא במשנה:

"ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקבץ והמצרף נחשת והבורסי וכו'."

ופרש"י: "וכולן מפני שאומנות מסרחת היא."

במקרים אלו שמונה המשנה טענתה הבסיסית של האשה היא, כי הבעל מאוס בעיניה ומשום כך חכמים כופין בהם את הבעל לגרשה. כך נקטו הראשונים בפירושה של סוגיא זו וכדלהלן.

התוספות רי"ד (שם) כותב: "וכל אלו פניהם וגופם מושחרים תמיד והן מאוסים."

הריטב"א בראשיתה של הסוגיא כתב:

"ואלו שכופין אותו להוציא, פי', הא דקתני אלו, ואף על גב דאיכא אחריני כדאיתא בגמרא, משום דהכא לא מני אלא הני דלית בקיומן איסורא ולא מפקע לה שום חיובא כשאר כסות ועונה, והוו מידי דלא פשע איהו בנפשיה כלום, ואפילו הכי כופין אותו להוציא משום דמאיסי, וכ"ש היכא דאיכא חדא מאידך."

ובשיטה מקובצת שם כתב:

"חוץ ממוכה שחין שהוא מאיס לה ולא מבעיא היכא דלא מבעי איהי למיתב תותיה אלא אפילו היכא דבעיא איהי למיתב תותיה כופין אותה לגרש מפני שהיא ממיקתו כלומר שהתשמיש קשה לו וה"ק חוץ ממוכה שחין שיכולה היא לומר עכשיו איני יכולה לקבל לפי שבכל יום ויום הולך ומכביד עליו חוליו לפי שכשהיא משמשת עמו והולכת ממיקה את בשרו מה שאין כן באחרים השנויים במשנה דבענין אחד הן עומדים וכיון דסברה וקבילה ההיא שעתא תו לא מציא למימר מאיס עלי. תלמידי רבינו יונה ז"ל."

ובהמשך שם הוסיף וכתב:

"ותנא בורסי גדול העומד על הפועלים שאינו מאוס כל כך משום רבותא דרישא, ותנא בורסי קטן שמתעסק במלאכה שהוא מאוס יותר משום רבותא דסיפא דהיכא דקבלה עליה אין כופין לרבנן."

ובתשובת רבנו גרשום מאור הגולה (סי' מ) כתב:

"אבל אמרה מאיס עלי מחמת כך וכך כגון בעל פוליפוס או מוכה שחין."

יש להבהיר שהמאיסות במקרים של המשנה שם היא מאיסות גמורה מלחיות עם הבעל יחסי אישות וכפי שכתב ה"עונג יום טוב" (סי' קסח) בתו"ד בעניין איש רע מעללים שנשלח למאסר ארוך, וכך כתב שם:

"הכא בהאי עובדא מונע מכל וכל דכיון שהוא בשבי לעבודה קשה במה יפרנסנה גם לא יבא אל ביתו לעולם (לצורך יחסים – עיי"ש) ואף שהוא אנוס בדבר עכשיו, הא לא עדיף מנולד לו ריח הפה דכופין אעפ"י שהוא אנוס וכו'."

לאמור כי אשה מואסת בבעל פוליפוס מלקיים עמו יחסי אישות.

נמצא אפוא שטעמה של המשנה שמחמתו כופין במקרים המובאים בה היא טענת "מאיס עלי"

ויש לבאר אפוא מה הטעם שבטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת אין כופין את הבעל לגרשה מחשש שטענתה אינה כנה וכי רצונה האמיתי להתגרש ממנו הוא משום שנתנה עיניה באדם אחר. ואילו בטענת מאיס עלי שבמשנה לא חששו לכך.

החילוק בין סוגי המקרים של "מאיס עלי"
הדבר התבאר בדברי התוספות רי"ד (כתובות סד, א) שכתב:

"אבל אמרה מאיס עלי וכו' לא כייפינן לה ע"י הפסד כתובתה, אלא מניחין אותה במרדה, דכיון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו ואין שום דרך כאן לכפיה כ"א לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו, ואדרבה אם היינו יודעים בודאי שטענתה אמת, שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר ואלו שכופין אותן להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו, אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה שכיון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים, י"ל שמא עיניה נתנה באחר, ומשום זה היא אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל להוציא, מ"מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה אמת דלב יודע מרת נפשו."

נמצא שישנן דרגות ורמות שונות בטענת מאיס עלי. כי אף שבטענה זו באמתלא מבוררת עדיין לא ברורה אמיתותה עד לכדי כפייה, אולם המאיסות במקרים השנויים במשנה היא ברורה ומוחלטת לפי אומדנם של חכמים, ומשום כך לא חששו שטענתה נובעת מכך שנתנה עיניה באדם אחר.

חילוק זה נראה גם מחידושי הרשב"א (לכתובות עז, א) שכתב בתו"ד:

"ודווקא במומין אלו שהם גדולי גדולים אנו אומרים שמקבלים ממנה כשאומרת איני יכולה לקבל, אבל במומין אחרים אע"ג שהם גדולי גדולים כגון נקטע ידו ונסמית עינו אין מקבלין ממנה שיש כמה נשים שמקבלות ואינן מקפידות וכו' ומ"מ כשהתנה עמה אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל לדעת רבנן, דאי לאו דגמרה בדעתה לקבל לא הייתה מתנה וכו' אלא שעכשיו היא מצאה עילה לצאת וכו'."

נמצא כי שיקול דעתם של חכמים בעניינים אלו של "מאיס עלי", הוא אם יש לחשוש לסיבה אחרת העומד מאחורי רצונה של האשה להתגרש. ומשום כך רק במומין שבמשנה השנייה כפוליפוס וחבריו אין חשש כלל שחפצה להתגרש מחמת שנתנה עיניה באחר או מסיבה אחרת, וברור ללא ספק שרצונה בכך בשל מאיסותה הגמורה ממנו, ולפיכך כופין אותו להתגרש. אולם במומין אחרים כמו נקטעה ידו או נסמית עינו שבמשנה הראשונה שם, אין כופין את הבעל להתגרש כיוון שיש נשים שחיות עם בעלים כאלה ומסכימות לכך ומקבלות אותו ולא מואסות בו בשל כך, ולפיכך גם אם תטען האשה שאינה חפצה בו ומואסת בו, חששו חכמים שמא סיבתה ורצונה להתגרש נובע מעילה אחרת ושמא נתנה עיניה באחר. משום כך גם בפוליפוס וחבריו, אם הבעל התנה תנאי מפורש והאשה הסכימה לכך, חוששים שרצונה בגירושין נובע מטעמים אחרים, שכן תנאה מגלה שגמרה בדעתה והסכימה למום זה, ורצונה לאחר מכן בגירושין ייתכן שנובע מטעמים אחרים. זהו ההבדל בין מאיס עלי באמתלא מבוררת ובין מאיס עלי של פוליפוס וחבריו, וכפי שבאר התוס' רי"ד.

מאיס עלי בנשוא פסק הדין
לפי הדברים האמורים נראה היה לכאורה לומר כי במקרה המדובר שנעשו מעשים חמורים קשים נוראים ומזעזעים בבתם של הצדדים עד שהמערכות המשפטיות הזדעזעו מהן ומהשפעתן הקשה על הבת הזקוקה בעקבות כך לטיפול פסיכיאטרי ארוך, ובית הדין ראה בעליל וחש בברירות גמורה במאיסותה של האשה בבעלה ובדחייה ובגועל שהיא מתייחסת לבעלה, עד שניתן לומר כי שנים רבות לא ראה ביה"ד מאיסות שכזו, כאשר טעמיה של מאיסות זו ברורים ללא עוררין – לא ייתכן שבמעשים כאלה לא תמאס אישה בבעלה. והיה אף נראה לפום ריהטא לומר שמאיסות זו חמורה אף ממאיסות אישה בבעל שיש לו פוליפוס או שהוא בורסקי.

יצוין כי אף שבמאיסות בעל פוליפוס פטור הוא מתוספת כתובה כיוון שאדעתא למיפק לא כתב לה, היינו רק במקרים שאין הוא אשם בהם כמו בעל פוליפוס, אולם המאיסות שבפסק הדין דנן היא פרי פשיעתו ומעשיו, ובהם לא יוכל לטעון – אדעתא למיפק לא כתבתי לך תוספת כתובה.

אמנם, מאיסות המשנה עוסקת במאיסות פיזית כדוגמת ריח רע וכדומה, בניגוד למקרה דנן שהמאיסות היא נפשית ממעשיו והתנהגותו של הבעל. אולם מלבד הסברא שמאיסות שכזו יכולה שתהיה קשה עוד יותר, הנה מצינו בפוסקים גם מאיסות שכזו, וכדלהלן.

מאיסות גמורה מהתנהגותו של בעל
בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' ח) כתב:

"אישה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים וכו'. קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער וכו'. כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו'. אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא ומקרא מלא דבר הכתוב טוב פת חרבה ושלום בה מבית מלא זבחי ריב ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפי' לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס (שם ע"ז ע"א) דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לכ"ש וכיוצא בזה הק"ו הזכירו בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) על איני זן ואיני מפרנס וגם יש פוסקין באומר איני זמן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא ואם זה מרעיב אותה הרי הוא בכלל זה וכו'.

ואע"פ שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל אכן לאו קטלי קני באגמא אנן ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול וכ"ש אם מרעיב אותה ואילו הות דידהו לא הוו אמרי הכי והרשב"א ז"ל כ' בתשובה כדברינו וכו'."

נמצא כי לדעת התשב"ץ מאיסות גמורה של אישה בבעלה המצערה ברמה קשה וחמורה המתוארת בתשובה זו, חמורה עוד יותר מבעל שהוא פוליפוס וכופין בעקבותיה את הבעל. לדברי התשב"ץ נמצא גם כי לא רק במקרים המובאים במשנה כופין לגרש אלא אף את כל דומיהם והחמורים מהם. להלן נאריך בכך.

מצינו דוגמא נוספת של מאיסות נפשית כתוצאה מהתנהגותו של בעל, וכדלהלן.

"מאיס עלי" ברועה זונות
בספר האגודה (יבמות סי' ע"ז), כתב :

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא, ואי בעית אימא גמרא. קרא, דכתיב אם תקח נשים על בנותי. איבעית גמרא, דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו, ובנדון זה כתיב ורועה זונות יאבד הון. ואיבעית אימא סברא, דגרע מכל הנהו דפרק המדיר וכו'". (וכן פסק הרמ"א בסי' קנד סעי' א).

מאיסותו של רועה זונות אינה מחמת סיבה גשמית כמו ריח הפה או סירחון פיזי אחר, אלא היא מאיסות נפשית שבאה בעקבות התנהגות קשה של הבעל. לדעת בעל ספר האגודה בטעמו השלישי־ – דגרע מכל הנהו דפרק המדיר – מאיסות זו של בעל הרועה זונות גרועה מהדוגמאות שבמשנה, וק"ו שכופין את הבעל לגרש את אשתו בעקבותיה.

בביאור דברי ה"אגודה" כתב בספר "עטרת שלמה" להגרש"ש קרליץ זצ"ל (סי' מג) העוסק בדין כפיית "רועה זונות", וז"ל:

"מצד הסברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר, וכונתו דאף דבמשנה בכתובות ע"ז ששנינו שם על איזה דברים כופין את הבעל לתת גט כמו בעל פוליפוס או בורסקי וכדומה, לא למדנו שם דין רועה זונות, א"כ משמע לכאורה דדין רועה זונות אינו נכלל בדברים שאפשר לכוף עליהם, ולזה הוא שכתב האגודה דזה גרע מכל הנהו שלמדנו בהמדיר ואין צורך להזכיר את זה, אחרי שאפשר להבין את זה מק"ו מהדברים ששנינו במשנה, ומשום דבעל שחי חיי הפקר עם נשים אחרות, הוא הדבר הגרוע והמאוס ביותר לגבי אשה נאמנת שנתקדשה לו בחו"ק וכו'."

בהגדרת רועה זונות ומאיסותו החמורה יותר מטענת "מאיס עלי" הרגילה מצינו כבר בדברי "ערוך השולחן" (סי' קנד ס"ק טז) שכתב:

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו וכו', י"א שכופין אותו להוציא וכו'. ואע"ג דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם יש סכנה בדבר. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי בכה"ג מודים והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור."

אם נשוא פסק הדין חמור מדין "רועה זונות"
והנה, אף אמנם שב"רועה זונות" דין הכפייה נתון במחלוקת, נראה כי במקרה דנן ייתכן שכל הדעות יסכימו שניתן לכפות את הבעל לגרש את אשתו, וכדלהלן.

בספר "עטרת שלמה" שם כתב בהמשך וז"ל:

"אמנם בעיקר הדין של רועה זונות עוד לא ברור כלל אם אפשר לכוף את הבעל לתת גט, כי אף שהרמ"א בסי' קנ"ד ס"א מביא שי"א שכופין להוציא, אבל הב"י באהע"ז סוף סי' קנ"ד חולק ע"ז ופוסק שאין כופין על גט בטענה זו וכו'. אבל כיון שיש מחלוקת בזה אי אפשר לכוף מצד ספק. והטעם השלישי שהביא האגודה דרועה זונות יותר גרוע מכל הני דחשיב בפ' המדיר דכופין לגרש, הנה אף שהאגודה ברוחב דעתו הכריע דזה יותר גרוע מכל הני מומין דכופין עליהם, מ"מ אנו רואים שהראשונים ז"ל היו חוששין מאד מלכוף על גט בדבר שאינו מפורש בש"ס שכופין עליהם, עיין בדברי הרא"ש בתשו' כלל מ"ג סי' ג' באשה שטוענת שבעלה מטורף וטפשות מחופפת עליו מידי יום ביום כו' וכסבורה היתה יכולה לקבל כו' ואינה יכולה כו' כי מטורף הוא לגמרי ויראה פן יהרגנה בכעסו כו', והשיב הרא"ש איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש, כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר כו'. אם כי בדין נכפה הכריע הרא"ש בכלל מ"ב דכופין אף שלא נאמר במשנה בהמדיר, אמנם הראבי"ה ורבנו יואל חוששין וסוברין שאין כופין, אחרי שלא שנינו זה בהמדיר, וגם אין לדמות, וגם נראה שהאגודה סמך על שלשה הטעמים ביחד כדי לכוף על הגט, אבל אחרי שביארנו שהטעמים הראשונים אין בהם להכריע שנוכל לכוף עליהם לדידן, א"כ על הטעם השלישי לבד כנראה לא היה סומך בעל האגודה לכוף לגרש (הדגשה לא במקור), וא"כ לפ"ז יש מקום גדול לדברי הב"י שפסק שאין כופין על הגט בטנת רועה זונות, וכיון שכן נראה שלפי ההלכה אין כופין לגרש בטענה זו."

נמצא אפוא שלא הוכרעה הלכה למעשה לכפות במקרה של מאיסות של רועה זונות, ואם כן ייתכן שגם במקרה דנן אין מקום לכפות את הבעל עקב המאיסות שלה בו.

אולם לכאורה היה נראה כי המקרים שונים. עדים אנו היום לתופעה שבעלים הם רועי זונות ואעפ"כ נשותיהם שותקות, סובלות ומקבלות את המציאות הקשה הזו. יש לציין בעניין זה את דברי הב"ח בכללי דיני מורדת (כלל ב) שכתב:

"והיא טוענת וכו' בו מפני כך מאיס הוא עליה אז יש להשביעה וכו' כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה ולמדוה לטעון מאיס עלי וכו' וכן אפילו וכו' שהוא שוחק ושיכור בכל יום ורועה זונות וכיוצא בזה שהדעת מקבלת שראוי הוא שיהיה מאיס עליה מטעם כך וכך אפ"ה יש להחרים שבאמת טוענת מאיס עלי כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה וכו' דהרבה רקים ופוחזין שרויין נשותיהם עמהם בשלום ואינן מאוסים עליהם דאיתתא בכל דהו ניחא לה ואז לאחר השבועה או החרם דיינינן לה בדינא דמתיבתא וכו'."

כלומר, רועה זונות אינו בהכרח מאוס על אשתו ומשום כך אף דיני הממון של מאיס עלי בדינא דמתיבתא אין דנים בה עד שתישבע או תקבל על עצמה בחרם. אולם במקרה של התעללות "אישית" ופלילית נוראה ואיומה של אב בבתו כבמקרה דנן, אשה לא תסכים לכך אף בדיעבד ואין ספק שתמאס בבעלה מאיסות גמורה וכפי שביה"ד ראה בעיניו במהלך הדיונים.

יש לציין שבספר יד אהרן לג"ר אהרן אלפאנדרי ז"ל (סי' קנד הגהות ב"י אות כב) בעניין שיטת השו"ע בב"י שלא סבר לכפות בבעל רועה זונות, כתב בזה"ל:

"ואילו היה רואה רבינו המחבר ז"ל דברי הרשב"ץ ז"ל אלו, אפשר שלא היה כותב שאין לסמוך על דברי ספר האגודה כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

נשאת לבעל פוליפוס וידעה מכך או שהתנה עמה בפירוש
במשנה במסכת כתובות (שם) מובא:

"ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ וכו' ועל כולן אמר רבי מאיר אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל. וחכמים אומרים, מקבלת היא על כרחה חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו. מעשה בצידון בבורסי אחד שמת והיה לו אח בורסי, אמרו חכמים יכולה היא שתאמר, לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה."

להלכה נפסק כחכמים (ראה רמ"א קנד, א וביאור הגר"א ס"ק ה').

ובחידושי הרשב"א (שם) כתב:

"פי' לרבנן וכו' באלו כופין אע"פ שהיו בו ואפילו ראתה וסברה וקבלה, יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל."

כלומר, לדעת הרשב"א רק אם התנה הבעל בפירוש אין כופין, אולם במקרה שראתה וידעה האשה מהמום קודם הנישואין אך לא התנה עמה על כך בפירוש, הדין הוא שכופין לגרש.

ובחידושי הר"ן (לו. מדפי הרי"ף) הביא מחלוקת בדבר, וז"ל:

"ואיכא מאן דאמר וכו' דוקא בשהתנה עמה אבל ראתה אותן יכולה לומר וכו' ועכשיו איני יכולה לקבל. ואחרים אומרים וכו' כי ראתה נמי מקבלת על כרחה. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהלכות אישות (הי"א) וכו'."

הרמב"ם (שם הל' יא–יב) כתב:

"אבל אם נולד לו ריח הפה וכו' כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכו'. נעשה האיש מוכה שחין כופין אותו להוציא וליתן כתובה."

וכהסבר הר"ן בדעת הרמב"ם כתב גם המגיד משנה, וז"ל:

"וזהו שלא הזכיר רבינו אלא דין נולד לו ריח הפה וכו' שהוא בשהיה כן אחר נישואין אבל קודם לכן משמע דסברה וקבילה, וחכמים אפילו בלא התנה עמה פליגי."

כדעת הרשב"א סוברים גם הריטב"א והתוס' רי"ד. כדעת ה"אחרים" בר"ן החולקים על הרשב"א סובר גם הטור בשם הרמ"ה שכתב וז"ל:

"אפילו בסתם נמי אי ידעה בהם אין כופין אותו להוציא דסברה וקיבלה."

הרמ"א בהגהתו (אבהע"ז סי' קנד סעיף א) פסק כהרמ"ה. וכן דייק שם ה"באר הגולה" (סק"ב) והביאור הגר"א (סק"ב) מדברי השו"ע שנקט את לשונו של הרמב"ם וכפי שדייק בו ה"מגיד משנה".

ובבית שמואל (ססק"ב) שם כתב:

"והנה לכמה פוסקים אפילו ידעה בהן יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה וכו'. והא דפסק כהרמ"ה ולא כהני פוסקים משום המגיד והב"י כתבו דהרמב"ם סבירא ליה וכו' אבל אין מוכרח לומר כן ויש לומר דוקא לענין כתובה כתב כן, אם נולד בו צריך ליתן לה הכתובה אבל אם היה בו מעיקרא אין צריך ליתן לה הכתובה, דאם לא כן כל אשה תערים ותנשא לזה וכו'. וראיה לדבר, דהא במוכה שחין כתב נמי (הרמב"ם שם בהלכה יב) – נעשה מוכה שחין, אע"ג לכו"ע אפילו בהתנה והיה בו מעיקרא כופין אותו לגרש. אלא ודאי משום הכתובה כתב כן". (ועיי"ש ביאור הגר"א סק"ד).

ה"בית מאיר" חולק על הב"ש ומבאר את דברי הרמב"ם כדעת המ"מ וז"ל:

"ומה שכתב שמהרמב"ם אין הכרח. בודאי מוכרח, דאילו סבר דבידעה נמי כופין, על כל פנים היה מחויב לפסוק כחכמים דבהתנה אין כופין. אלא ודאי מבואר מדנקיט נולד להורות הא בהיו וידעה אין כופין, ונשמע במכל שכן התנה. ומה שכתב ראיה לדבר במוכה שחין וכו', כבר כתב העטרת פז (על הרא"ש כתובות פ"ז סי"ט ד"ה מדברי) דאורחא דמילתא נקיט, דאילו היה בו קודם לא היו מניחים לישא."

נמצא לסיכום שלדעת הטור בשם הרמ"ה ולדעת הרמב"ם (לפירוש המ"מ, הב"י והב"מ), וכן דעת השו"ע והרמ"א, אזי גם בידעה האישה מהמומים הללו ולא רק בתנאי מפורש, הדין שאין כופין את הבעל לגרש משום שסברה וקבלה. ואילו לדעת הרשב"א, הריטב"א, התוס' רי"ד והרמב"ם (לדעת הב"ש), רק בהתנתה בפירוש סברה וקיבלה.

והנה, הראשונים הנזכרים דנים בסוגיא זו ביחס לבעל פוליפוס וחבריו שיש נשים שאינן מואסות בהם אם התנו בפירוש או אף אם ראו וידעו מכך ללא תנאי, לחלק מן הדעות וכאמור. המשנה אף מביאה מקרה שאשה נשאת לבעל בורסי ברצון אך לא לאחיו היבם.

ויש לדון אם מקרה דנן בו עולל אב לבתו עניינים אישיים נוראים קשים מזעזעים ופליליים, הינו חמור לפחות כמקרי המשנה. היה מקום לומר כי אין להעלות על הדעת שאשה במקרים כנידון דנן תדע מהם או תתנה עם בעלה עליהם ותסכים להינשא לו כאשר הוא נגוע בהם. במקרה זה היה מקום לומר – לכאורה ובזהירות – כי הבעל מאוס בעיני אשתו לפחות כבעל פוליפוס, אם לא יותר.

יש לציין שבשיטה מקובצת (לכתובות שם) בשם רבינו יונה, באר את הטעם שאשתו של הבורסי סברה וקבלה את בעלה אך לא רצתה באחיו, וז"ל:

"דיכולה לומר מדותיו היו טובות כל כך שנתרציתי לסבול ממנו, אבל ממך איני יכולה לסבול שאיני חפצה בשאר מדותיך."

נמצא שגם בהתנתה עמו, אין הכוונה שאינה סובלת ממנו, אלא שמידותיו הטובות גוברות ומוכנה לסבול לשם כך. במקרה דנן, סִבְלה ומאיסותה קשים אל מול מידותיו והנהגותיו המזעזעים.

גם אם נאמר שטעמו של הדין שסברה וקיבלה בהתנה עמה (או בראתה וידעה אף בלא תנאי), הוא משום שאשה די לה בכלשהו ובבחינת "טב למיטב טנדו מלימתב ארמלו" (כתובות עה, א), לכאורה במקרה דנן, היה מקום לומר בלשון הפוכה – טב למיתב ארמלו מלימתב טנדו, כי עדיף לחיות לבד מאשר לחיות עם איש שמעולל מעשים כאלה.

אם ניתן לכוף במקרים שלא הוזכרו במשנה
הזכרנו לעיל את דברי התשב"ץ בנידון זה. יש להביא בנוסף את דברי שו"ת "משאת משה" (ח"א אבהע"ז סי' יז, צוין בספר "עטרת דבורה" סי' צ) שדן בביאור הסתירה בדברי הרא"ש. בתשובת הרא"ש (מג, ג) כתב שאין להוסיף על השנויים במשנה בפרק המדיר, ואילו בתשובה אחרת (מב, א) פסק לכפות בעל נכפה אף שהוא לא מן השנויים במשנה שם. ובאר את הדבר, וז"ל:

"נראה דמ"ש הרא"ש דאין לנו להוסיף על השנויים בהמדיר, לאו למימרא דאין בזולתם כפיה מצויה. אלא הכי קאמר, דאין להוסיף אלא מעין אותם ששנו שם בדדמי, דהיינו שהיא מתמוגגת מחמת גירי דיליה, דומיא דמוכה שחין ופוליפוס ודכוותייהו שריחם רע ואינה יכולה לדור עמו, ואף גם זאת דברי היזקייהו, דהלב גומר שאינה יכולה לסבול, דמהך טעמא הבו להוסיף את האומר איני זן ואיני מפרנס דאתי מק"ו, כדאיתא בירושלמי אי משום ריח הפה כופין משום חיי נפש לא כ"ש. אלמא כל מידי דבריא היזקא אין זה כמוסיף על מה ששנו חכמים, דזיל בתר טעמא והיא היא. ומן הצד הזה נכפה מעין אותם השנויים שם הוי כל שעתא ושעתא איכא צערא דגופא דהאיכא סכנתא פן תדבקנה הרעה, דכל החולאים אפשרי הדבוק נינהו. וכן נראין דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל שכתב ואין דעת סובלתו להסתופף אצלו וגם יש סכנה בספר בדבר."

כעין זה מצינו גם בשו"ת מטה לחם (סי' ל"א, עמ' עו) בשם הרב אות היא לעולם (ח"ב דמ"ט, צוין בספר "עטרת דבורה" שם) בעניין איש כעסן ובעל קטטות ומריבות ומתקוטט עם אשתו עד שהכה אותה ודחפה והזרוע שלה נעתק ממקומה וכו' ודן שם אם יש מן הדין לכופו על הגט בשוטים, והביא תשובת הרשב"ץ הנ"ל שמתבאר מדבריו דאפילו אם אינו מרעיבה מענין מזונות, מ"מ על היות שמצערה הרבה וי"ל לחיים ניתנה ולא לצער, ובכל כי הא דהצער הוא תדיר. משמע מדבריו דפשיט ליה דלכ"ע כופין על הגט וכו'. ובנד"ז דהגיע הצער עד הכאה וגדול עונו מהכות את אשתו וכו'. והסכים לכופו לגרש ע"פ תשובת הרשב"ץ והחוט המשולש ובכי הא דאיכא אמתלא לטענת האשה במאי דמאסה בו ומדות אלו מר ממות דטוב פת חרבה ושלוה בה, ובכי הא אף החולקים על הרמב"ם בטענת מאיס עלי שלא לכופו הכא יודו.

ההשלכות למקרה דנן
נראה כי מקרה דנן דומה למקרה של רועה זונות ואף חמור ממנו, כי מלבד המאיסות של האשה בבעלה, ישנה כאן פגיעה של הבעל באשתו. שכן בטענת "מאיס עלי" שנחלקו בה הרמב"ם ור"ת או בדיני המשנה בפרק המדיר שבה אין מחלוקת, שם אין הבעל פוגע במעשיו באשתו באופן ישיר, אלא שכתוצאה מהנהגתו, התנהלותו האובייקטיבית, צורתו, מקצועו וכדומה, נמאס בעיני אשתו. ב"רועה זונות" וק"ו במקרה דנן הרי הבעל פוגע באשתו באופן ישיר, וחמור הדבר עשרת מונים ומאוס בעיניה מאיסות גמורה ומוחלטת.

אולם מנגד היה מקום לחלק ולומר מטעמים אחרים ושונים הנוגעים לרבדים שבעמקי הנפש שהמאיסות ברועה זונות ובבעל פוליפוס ייתכן שהיא מאיסות קשה יותר. ודאי במקרה הספציפי שלפנינו המאיסות ברורה וגלויה ואף קשה, אולם במישור העקרוני מקרים שכאלה יכול שיהיו במאיסות יותר ויכול שיהיו במאיסות פחות. אין ספק שבכל המקרים מדובר על מאיסות קשה ביותר; השאלה היא בהשוואה בין המקרים. חכמים באומד דעתם הרחבה והמקיפה קבעו את המקרים בהם המאיסות גוררת עמה דין כפייה ורק במקרים אלו ניתן לכפות ממש. אלא אם כן דימו הראשונים עצמם למקרים אחרים נוספים. אולם לאור האמור ודאי שהבעל חייב חיוב גמור לגרש את אשתו על כל ההשלכות של הכרעה זו. בעניין זה ציין האב"ד שליט"א את פסק הדין של ביה"ד הגדול ופסק דינו של הגר"ח איזירר שליט"א.

"מכלל חולה יצא ולכלל מורד לא נכנס"
להכרעה זו יש לצרף את העובדה כי נמנע מהאשה מצוות עונה. חבריי האריכו במקורות השונים בעניין מניעת מצוות עונה אף באופן חלקי. לדעתי, אין הגדרתו של מקרה דנן כדין מורד, כי כוונתו של הבעל במעשיו לא הייתה כלל למנוע עונה מן האשה. הוא אף האמין שהודאתו בחקירה על מעשיו תעורר תגובה חיובית ולא כפי שארע והתגלגל. באופן מושאל – לשון מרידה מצינו בנושא נוסף – מורד במלכות. לדוגמה, אדם שישליך אבן על המלך הרי הוא מורד במלכות ויחויב מיתה. אולם אדם שישליך אבן מחצרו באופן לא אחראי ובמקרה עבר שם המלך בלי הודעה מוקדמת והאבן פגעה בו, לא יחויב מיתה אלא רק ייענש בחומרה על חוסר אחריותו. מקרה דנן אפוא אינו דומה למורד. כמו כן אינו דומה לדין "חמר שנעשה גמל" (סי' ע"ו) שבו מתמעטת עונתו. גם דין "הוא בבגדו והיא בבגדה" (שם סוה"ס) אינו דומה לכאן. בכל אלה ישנה הפחתה של העונה בכמות או באיכות באופן ישיר ומכוון על ידי הבעל. משום כך נחשב כמורד. ראו גם במאמרי העוסק ב"מרידה חלקית" שפורסם ב"שורת הדין".

מאידך גיסא נראה כי אין הגדרתו של אסיר כדין חולה שדינו שאם יוכל להתרפאות אפילו לאחר שישה חודשים, אין בו בו דין כפייה (כמובא בשו"ע ובנ"כ וכפי שצוטט בדברי חברי), משום ששם הינו אנוס גמור בניגוד למקרה דנן שבו בסופו של דבר מעשיו הנפשעים גרמו למציאות הזו של מניעת העונה, ולא ניתן להגדירו כאנוס ממש.

מקרה דנן כמובן אינו דומה למי שאין לו "גבורות אנשים", משום שאף שהינו אנוס גמור, כופין אותו לגרש (סי' קנד) משום שאין תקוה לרפואתו וכמו דין חולה שלא נראה שיתרפא גם לאחר שישה חודשים (סי' עו).

לכן, ייתכן היה לומר שהגדרתו של אסיר היא כי "מכלל מורד יצא ולכלל חולה לא נכנס". לפיכך היה מקום לומר שמניעת עונה שכזו יש בה כדי חיוב בגט בלבד. העובדה שהופחתה עונתה עד לימי חופשה וכדו' בלבד ורק בעתיד לאחר השחרור ישוב קיום העונה היא לכאורה סיבה לחיוב בגט. כאמור, דין גבורת אנשים, וכן דין חולה שלא נראה שיתרפא ממחלתו וכן דין מורד שבהם העונה מתבטלת לגמרי גוררים עמהם כפייה לגט. דין חולה שהוא אונס גמור אינו גורר עמו אף לא חיוב בגט אם בעתיד תיפתר הבעיה גם אם יקח הדבר למעלה משישה חודשים. אולם דין אסיר שגרם בעקיפין בפשיעתו אך לא בכוונה ישירה למנוע עונה באופן זמני מאשתו אין בו כפייה כיוון שאינו נחשב מורד, אולם הפחתת העונה הזמנית בה הוא חייב על פי דין, היה נראה שגוררת עמה חיוב בגט אך לא כפייה.

דוגמה לדבר ראה בפרק הבא בעניין הפחתת המזונות באופן יחסי לרמת המחיה שהורגלה האשה בה שלפי חלק מן הדעות גוררת חיוב בגירושין כדלהלן. אמנם בפסק הדין שהוא פרי עטו של הגרח"ג צימבליסט שליט"א כתב כן רק ביחס למזונות אך לא ביחס לעונה והסכים שאין לחייב אסיר בגירושין מחמת עילת העונה וכפי שסברו בביה"ד הגדול בנושא זה. מחלוקתו עמם נסבה רק על מזונות "עולה עמו" בלבד, ושלא כדברנו בעניין עונה. מה שכתבנו אפוא ביחס לעונה הוא רק הצעה בלבד כ"יהודה ועוד לקרא" וכצירוף לעילה המרכזית בתיק זה לדעתי שהיא טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת גלויה ואמינה, בדרגה גדולה שכזו, שיש בה כדי חיוב גמור גם מחמת עצמה בלבד ללא תוספות וצירופים. ונראה לבאר את הטעם שלא נתקבלה סברתי זו וכי אין לדמות את הפחתת העונה להפחתת המזונות וכפי שנבאר להלן.

ההוכחה מדברי ה"עונג יום טוב"
איני סבור שהוכחתו של הגר"א לביא שליט"א בספרו "עטרת דבורה" מדברי השואל מדברי ה"עונג יום טוב" (שצוינה לעיל בדברי חבריי), שסבר שאסיר נחשב פושע ביחס לגרמתו במניעת העונה, יש בה די כדי להגיע למסקנה מרחיקת לכת של דין כפייה באסיר כאשר בדברי תשובתו הקצרים כתב העונג יום טוב בפירוש שהגדרתו של אסיר הינה כהגדרת אנוס. אם היה מאריך בתשובתו ולא היה מגיב על דעתו של השואל שכתב שדינו כפושע, היה מקום אולי לדון ולשקול את הדבר.

ההוכחה מדברי ה"בית מאיר"
ביחס להוכחתו של הגר"א לביא שליט"א מדברי ה"בית מאיר" שנקט בדבריו שאסיר הוא פושע בכך שמנע את עונתה, מסכים אני להערת חברי הגר"א ינאי שליט"א כי אף אם זו כוונתו של הב"מ, לא ניתן להוכיח מדבריו לכפות מורד מתשמיש משום שדעתו שם שיש צורך שהמניעה תהיה מכל עניני האישות – עונה ומזונות, דבר שלא קיים בנשוא פסק הדין דנן. לא ניתן ליטול מדבריו של הב"מ את גישתו שאסיר הוא פושע ומורד, ואת דעתו שיש צורך במניעת כל עניני האישות – למחוק. דבריו הם כ"חבילה" שאם חפצים לקבלה יש לעשות כן בחטיבה אחת.

בנידון דנן נראה לצרף עילה נוספת לחיוב בגט, וכדלהלן.

"עולה עמו ואינה יורדת" כעילה לחיוב גט
יש לדון האם בעל שלא מפרנס את אשתו על פי רמתו מדין "עולה עמו ואינה יורדת", האם זו עילה מספיקה לחייבו לגרש את אשתו. נושא זה הפך לפולמוס בין הערכאות השונות בבתי הדין הרבניים וכפי שנצטט להלן.

ביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים הרב בצלאל ז'ולטי, הרב שאול ישראלי והרב עובדיה יוסף דן (פסקי דין רבניים חלק ה עמ' 329–332) בבעל היושב בבית הסוהר עקב זיוף מסמכים ואשר נשפט לארבע שנים. ביה"ד האזורי בתל אביב פסק שהוא חייב לגרש את אשתו, וביה"ד הגדול דן בערעורו. אחד הנושאים שעליהם נסב הערעור היתה העובדה שהבעל לא זן את אשתו. וכך נכתב שם:

"יש לדון לחייבו בגט שהרי בשבתו בבית הסוהר הוא לא נותן לה את מזונותיה, והלכה פסוקה היא בשו"ע אה"ע סי' ע' ס"ו: ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא. והנה הרמ"א שם כתב: וי"א שאין כופין אותו להוציא מאחר שאין לו. ועיין בפתחי תשובה שם שהביא בשם שו"ת חתם סופר אה"ע סי' קל"א שמסיים לדינא, שמי שאין לו ואינו רוצה להרויח כופין בשוטים להוציא, ומי שאינו יכול להרויח שהוא חולה ואינו פושע, תליא בפלוגתא בחיוב המזונות, למ"ד מזונות דאורייתא כופין בשוטים, ולמ"ד מזונות דרבנן אין לכוף בשוטים, ואולם במילי כופין."

בפסק הדין שם הכריעו שלא לחייבו בגט מסיבה צדדית והיא העובדה שהאשה עבדה והרוויחה למחייתה, והרי הכלל ההלכתי קובע כי "מעשה ידיה תחת מזונותיה", וכך נכתב שם:

"אכן יש לדון בזה שהרי המשיבה הצהירה בפנינו: אני עובדת ומרויחה סך מאה ועשר ל"י לחודש, ומהעזרה סוציאלית מקבלת תשעים ל"י לחודש, ומזה מתפרנסת יחד עם הילדים... א"כ נמצא לפי דבריה שהיא עוברת ומרויחה והרי מעשי ידיה שייכים לבעל אם היא תובעת ממנו מזונות, ויוצא איפוא שנותן לה את מזונותיה, היינו את מעשי ידיה...א"כ הרי זה כאומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך, ועי' בי"ש אה"ע סי' ע"ז סעי' א': ומיהו לא הוי מורד כשאומר טול מעשי ידיך במזונותיך ומספיק לה...ואף אם נאמר שזה לא מספיק לה... הלא כתבו הח"מ והבי"ש סי' ע' סק"ט שאם יכול ליתן לה לחם, אף שאינו יכול ליתן לה ליפתן ושמן ושאר דברים, מ"מ אין כופין להוציא בשבילם, וא"כ כשאומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך, אף שלא נפטר מחיוב מזונותיה, אם מע"י לא מספיקים לה, מ"מ אין לחייבו לתת גט שהרי מ"מ הוא נותן לה לחם שהיא צריכה."

נמצא כי דעתם שמאחר שהאשה עובדת ומתפרנסת כדי המינימום אף שאין מספיקין לכל צרכיה אין מוטל על הבעל מטעם זה אפילו חיוב לגרשה.

בפסק דין של ביה"ד האזורי בתל־אביב מאת הדיינים הגאונים הרב ש' ב' ורנר, ע' אזולאי וח' ג' צימבליסט המופיע בפסקי דין רבניים (חלק ח עמ' 303–311, פסק דין שנכתב ע"י הגרח"ג צימבליסט ואשר גם הגרש"ב ורנר – האב"ד דאז הסכים עמו) חלקו על פסק הדין הנ"ל של ביה"ד הגדול ופסקו שיש לחייב את הבעל בגירושין, וכפי שפסקו ביה"ד האזורי שעל פסק דינו הוגש הערעור. פסק הדין עוסק בבעל היושב בבית הסוהר במשך שנתיים. יסוד דבריהם הוא כי אף שהאשה ניזונת ממעשה ידיה ומשום כך אין לכפותו לגרשה, אולם מכיוון שאין די במשכורתה כדי כל צרכיה בה הבעל חייב על פי הכלל ההלכתי "עולה עמו ואינה יורדת"; יש לחייבו לגרשה – חיוב ולא כפיה. וכך נכתב שם:

"והנה הח"מ והב"ש שם (שכתבו שאם מפרנסה כדי אכילת לחם אין כפיה) איירי לענין לכופו לגרש והבינו בפס"ד הנ"ל דה"ה לענין לחייבו לגרש, אכן נראה דאין הדבר כן, אלא לענין לחייבו לגרש כל שאינו נותן לה מזונות כפי חיובו, הרי הוא חייב לגרש, וכאשר נבאר."

המקור לכפייה במי שאינו יכול לזון אפילו לחם – חיי נפש
וביארו שם את הדבר בזה"ל:

"יסוד הדברים דכל שיכול ליתן לה לחם אין כופין אותו לגרש הוא מדברי הרמב"ם בפי"ב מהל' אישות הי"א וז"ל: ואם הי' עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא. וכן העתיק המחבר בש"ע סי' ע' ס"ג, ודקדקו מזה בח"מ וב"ש הנ"ל דאם יכול ליתן לה לחם שוב אין כופין. ונראה דהטעם לזה הוא משום דכל יסוד הכפיה באינו מפרנס כתב הרא"ש בס"פ המדיר בשם הירושלמי סוף גיטין דהוא משום דאם מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש. ולכן פסק שם הרא"ש כרב דהאומר איני זן כופין אותו להוציא משום דאשה בושה לבוא לב"ד כל פעם ותמות ברעב. ולכן אם רק יכול ליתן לה לחם דשוב אין כאן חיי נפש אין כופין אותו לגרש. (וכן הסביר בתשובות חתם סופר, אה"ע סי' קל"א, עיי"ש).

וכל זה הוא לענין לכוף לגרש משום דלא מצינו במשנה שבאינו זן כופין לגרש, ולענין המדיר את אשתו מליהנות לו אמרו שם בירושלמי: שמענו שהוא מוציא, שמענו שכופין (בתמיה). והיינו שכל שאין מפורש בו במשנה שכופין, אין כופין אלא מחייבים להוציא (עי' תוס' ר"פ המדיר), והיה צריך למצוא מקור למה שאמרו שהאומר איני זן כופין אותו להוציא, וע"ז אמרו שם בירושלמי דהוא ק"ו, דאם מפני ריח הפה כופין (דזה מפורש במשנה ס"פ המדיר), מפני חיי נפש לא כל שכן. וכיון דכל יסוד הכפיה הוא משום דהוי חיי נפש, לכן למד מזה הרמב"ם (להבנת הח"מ והב"ש) דאם רק יכול ליתן לחם שוב אין כופין, דשוב אין כאן משום חיי נפש, וכנ"ל. משא"כ לענין לחייבו לגרש דאין צריך להגיע לק"ו הנ"ל, אלא מפורש הוא במשנה בר"פ המדיר: המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס, יתר מיכן יוציא ויתן כתובה. והיינו שמחייבים אותו לגרשה, אבל לא כופין, וכדברי הירושלמי הנ"ל וטעם הדבר שאין כופין כתב הריטב"א בס"פ המדיר, משום שיכול למצוא פתח לנדרו, ור"ל דכיון שיכול למצוא פתח שוב אין כאן משום חיי נפש, עיי"ש... ובזה אין הטעם משום חיי נפש, אלא משום דאינו ממלא את חובת המזונות כלפיה, ולכן גם אם נותן לה לחם, כל שאינו נותן לה את כל מה שחייב לה מדין עולה עמו, מחייבים אותו לגרש."

ביאור חדש בסתירת דברי השו"ע שלא כדעת הבית מאיר
ובהמשך שם כתבו:

"ומה שכתב בבית מאיר סי' קנ"ד ס"ג בדעת הרשב"א דרק אם אינו רוצה להשתכר ולהרויח הוא שכופין אותו לגרשה, משא"כ אם אי אפשר לו להרויח דאז אין כופין – הנה הוא ז"ל הסתמך על העתקת הר"ן ס"פ המדיר את דברי הרשב"א ולכן כתב מה שכתב, אבל לפי מה שמעתיק במ"מ פי"ב מאישות הי"א את לשון הרשב"א הרי ז"ל: שאם אין ב"ד יכולין לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס, א"נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר ולהרויח ולזון שכופין אותו להוציא, הרי כתב שגם כשאין לו במה לפרנס, כלומר, שאינו מוצא במה להשתכר, גם אז כופין, וכדעת הרמב"ם שגם אם אינו יכול ליתן לה לחם כופין אותו, והיינו כשגם אינו יכול להשתכר.

וזהו שסיים המ"מ שם על דברי הרשב"א: והן הן דברי רבינו, הרי שהבין ברשב"א שסובר ממש כהרמב"ם, ודלא כבית מאיר...ולפי"ז אין סתירה בין מה שהמחבר בסי' ע' העתיק את לשון הרמב"ם הנ"ל, ובין מה שבסי' קנ"ד העתיק את לשון הרשב"א, דלהמבואר אין מחלוקת ביניהם, ומה שהעתיק המחבר בסי' קנ"ד רק כשאינו רוצה להשתכר, צריך לומר דהוא לאו דוקא וה"ה כשאינו יכול להשתכר. והב"מ לשיטתו ראה סתירה בין פסקי המחבר.

וכיון שלדעת רוב הפוסקים אין מתחשבים במה שאין לו א"כ מסתבר דגם אם יש לו לחם, כיון שאינו יכול לתת לה את כל מה שהוא מחוייב, הרי הוא חייב לגרש, וכדחזינן במדיר את אשתו, כנ"ל, ורק לענין כפי' הוא דאמרינן שאין כופין כשיש לו לחם, משא"כ לענין לחייבו, וכמו שנתבאר."

אבי הבעל המפרנס את כלתו ולא הבעל, כעילה לחיוב בגט
בפסק הדין שם הוכיחו את יסוד חידושם מדברי המהרי"ט, וז"ל:

"ועי' במהרי"ט ח"א סי' קי"ג דדן שם במי שלא היה יכול לפרנס את אשתו ואביו אמר שאם תבוא האשה אל ביתו יפרנסנה, ומסתפק שם אם כופין אותו לגרשה משום דיכולה לטעון אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי. אבל הא פשיטא ליה להמהרי"ט שם שמחייבים אותו לגרשה, עיי"ש. הרי שאעפ"י שבבואה אצל אביו יהיו לה מזונות ואין כאן משום חיי נפש, מ"מ כיון שאין הבעל נותן לה המזונות כפי שהוא מחוייב, דהיינו שהוא יתן לה ולא אביו, מחייבים אותו לגרש, וא"כ י"ל דה"ה בנותן לה רק לחם, כיון שאינו נותן לה את כל צרכיה כפי שהוא מחוייב, הרי הוא חייב לגרשה."

מסקנת פסק הדין שם וסיכום הדעות

"עלה בידינו בע"ה דמה שנאמר ברמב"ם ובש"ע הנ"ל דאם אין לו לחם כופין אותו להוציא, דמזה דייקו הח"מ והב"ש דאם רק נותן לה לחם אין כופין אותו, היינו רק לענין כפייה בשוטים, אבל לחייב מחייבים אותו לגרשה כל זמן שאינו נותן לה כפי חיובו. אמנם בתשובות חתם סופר, אה"ע סי' קל"א, מפרש דעת הש"ע דאיירי לענין כפייה בדברים ולא בשוטים ובזה מיישב סתירת דברי המחבר, דבסי' קנ"ד פסק דרק אם אינו רוצה להשתכר כופין, משמע דאם אינו יכול להשתכר אין כופין, ואילו בסי' ע' דגם אם אינו יכול להשתכר כופין, אלא דבסי' ע' מיירי בכפייה במילי."

חשוב לציין שבפסק הדין שם כתב שמזונותיה המספיקים ל"לחם" הם מחיובה הבסיסי לעשות בצמר ולא ממשכורת עבודתה שאין היא חייבת בה מעיקר הדין ובידה להפסיקה מתי שתחפוץ. עיי"ש.

ההשלכה לנשוא פסק הדין דנן
במקרה דנן האשה מרויחה 5,500 ₪ בחודש והוא סכום פחות מרמת החיים שהיא הורגלה אליו בהיותה יחד עם בעלה אשר הרוויח קודם לפרסום הפרשה משכורת גבוהה מאוד בעבודתו הביטחונית. הרי כי לפי שיטתם של הגרח"ג צימבליסט והגרש"ב ורנר (החולקים על פסק ביה"ד הגדול) הבעל חייב לגרש את אשתו כיוון שאינו משלם את שאר צרכיה מדין "עולה עמו". בצירוף הטעמים הנזכרים למעלה יש לחייבו בגט גם מחמת עילה זו.

יש לציין כי בפסק הדין שם לא נקטו את אותו יסוד של הפחתת מזונות באופן יחסי גם ביחס להפחתת העונה באופן יחסי כעילה לחיוב, וכפי שהערנו למעלה. ונראה שהטעם לכך הוא על פי מה שהוסיף הגרח"ג צימבליסט שם בתוך דבריו שכתב:

"ונראה דמכל מקום יש נ"מ בין מדיר את אשתו ויש לו כדי לזונה לבין מי שאין לו, דבמדיר הרי נתבאר לנו דאפילו אם חסר לה רק הדברים הקטנים שנתחייב לה מדין עולה עמו וכו' מחייבים אותו לגרשה, אבל במי שאין לו, לא יתכן לומר כן דהא כתב הב"ש בסי' ע' סק"ב דבעני ליכא כלל הדין דעולה עמו ואינו חייב לה אלא כשיעור מזונות המפורש במשנה לעני שבישראל, וא"כ פשיטא שאין לחייבו לגרשה אם יש לה השיעור דכעני שבישראל אך חסר לה השיעור דעולה עמו, דהא בעני לא נתחייב כלל בדין עולה עמו ואינה יורדת עמו. כמש"כ הב"ש."

סברתו זו שייכת דוקא בעניין המזונות, כיון שמדובר כשיש לו אפשרויות לממן את רמת המזונות מדין "עולה עמו". אולם ביחס למצות העונה, הרי כאשר נמצא בבית הסוהר, נחשב כ"אין לו" משום שהדבר אינו באפשרותו המעשית. מאידך, בעניין המזונות במקרה דנן הבעל הינו מבעלי הדירה המשותפת ונמצא כי בידו נכסים לצורך השלמת צרכיה לפי מעמדה.

במקרה דנן נראה להוסיף ולצרף טעם נוסף לחיובו של הבעל בגט, וכדלהלן.

מעשיו של הבעל פגעו ביסודות חיי הנישואין

ראו מה שהבאנו למעלה בשם שו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' ח). ובשו"ע אבהע"ז (קנד, ג) פסק הרמ"א:

"איש המכה אשתו וכו'. ואם רגיל בכך יש ביד בית דין ליסרו וכו'. ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים (דלא גרע מעוברת על דת־ביאור הגר"א סק"יא), כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה גוים הוא."

ובביאור הגר"א שם (סק"י) כתב:

"יש אומרים שכופין כו', שאפילו על שאר דברים שאין להם צער כל כך כגון המדיר שלא תלך לבית אביה או לבית האבל כו' או שלא תשאל נפה וכברה כו', של שכן במצערה בגופה. תשובת הרמב"ן סי' ק"ב."

נמצא כי המקור לבעל שמכה את אשתו שיש אומרים שכופין אותו לגרש הוא מהמשניות הנזכרות.

יצוין שבתשו' הרמב"ן נקט בלשונו שחייב להוציא, אולם באור זרוע בבא קמא פ"ג סי' קס"א ובתשובת רבינו שמחה הובאו דבריהם בהגהות אשר"י (לכתובות עא, ב) ס"י ובשו"ת בנימין זאב סי' פ"ח וגם בתשב"ץ ח"ב ס"ח כתבו שכופין־ הערת המהדיר ב"ברכת אליהו" לביאור הגר"א שם.

ובמסכת כתובות (שם) מובא במשנה:

"המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה וכו' יוציא ויתן כתובה וכו'. המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה וכו'."

ובגמ' שם (עב, ב) מובא:

"בשלמא לבית המשתה איכא נועל בפניה (ופרש"י: דלת של שמחה ופיכוח צער. וברש"י במהד"ק הוסיף: ועוד למחר הוא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה) אלא לבית האבל מאי נועל בפניה איכא. תנא למחר היא מתה ואין כל בריה סופדה וכו'."

ובשיטה מקובצת בשם הר"י מגאש כתב (שם) :

"דאילו גבי בית אביה וכו' אי לא אזלה לגביה בהאי חודש אזלה לגביה בתר הכי, ומשום הכי חודש אחד יקיים אבל לגבי בית האבל או בית המשתה כיון דאפשר דהוי האי חודש אבל או משתה לאינשיע ולא קא אזלא לגביה הוי איהי נמי כי הויא לה אבל או משתה, ואף לבתר החודש לא אזלי לגבה נשי דלא אזלה איהי לגבייהו בהך חודש ונמצא שנעל בפניה."

ובמסכת כתובות (שם) מובא:

"תניא נמי הכי המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה וכו'."

ובשיטה מקובצת בשם רש"י במהד"ק באר:

"שאומרין עינו צרה בכליו."

דינים אלו הובאו להלכה בשו"ע אבהע"ז סי' ע"ד. הלכות אלו כאמור הינם הבסיס והמקור לתשובת הרמב"ן הנזכרת שקבע שבעל המכה את אשתו חמור מהם ובודאי וכל שכן שיוציא ויתן כתובה.

יצוין בנוסף כי השו"ע שם (סעי' ה) כתב על פי תשובת הרא"ש (מג, ג) וז"ל:

"איש המשתטה מידי יום ואומרת אשתו אבי מחמת דוחקו השיאני וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי לקבל כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני, אין כופין לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים."

ובביאור הגר"א (סקי"ז) הקשה מסעי' ג (שם ברמ"א) בעניין מכה אשתו שכתב שכופין, ותירץ וז"ל:

"אלא דכאן יש לומר כיון שידעה אין אומרים סבורה הייתי לקבל" (נאמרו בענין זה ביאורים נוספים ואכמ"ל).

יש להוסיף ולומר כי כשם שיש צורך בבעל מכה את אשתו שיתרו בו פעם או פעמים שהרי לא גרע מדין עוברת על דת (סי' קט"ו), כן בפשטות יהיה הדין במקרים המובאים מהמשנה והגמ' הנזכרים שודאי יש בהם להתרות בבעל.

והנה, יש לבאר את סיבת החיוב או הכפיה במקרה שהבעל מכה את אשתו או מונע ממנה ללכת לבית אביה או לבית האבל ובית המשתה או שמונע ממנה לשאול ולהשאיל כלים. וכן מה יהיה הדין אם הבעל יבטיח לאחר שהתרו בו כמה פעמים שהוא שוב לא יכה אותה והוא שב והכה אותה. וכן בעל שימנע את אשתו מהדברים הנזכרים וביה"ד יתרה בו כמה פעמים והוא ישוב למנוע ממנה מללכת לבית אביה וכיוצ"ב. האם ישתנה הדין.

נראה כי המשמעות של חיוב בגט בבעלים מן הסוג הזה יסודו כי אשה אינה יכולה לחיות תחת בעלה כאשר הכללים ויסודות החיים וההנהגות וההתנהלות הרגילה אינם נורמליים וסותרים את הליכות החיים הרגילות והמתוקנות. אין מדובר על מאיסות בדווקא, כי גם באינה מואסת בו, מ"מ אינה יכולה לחיות בצורת חיים כזו.

הרמב"ן בתשובתו לומד מכך כי על אחת כמה וכמה בעל מכה את אשתו והותרה על כך יותר מפעם אחת ואעפ"כ שב ומכה אותה, חייב לגרש את אשתו ויש אומרים שאפילו כופין אותו על כך, שכן אישה אינה יכולה לחיות חיים של פחד תמידי ובחשש שבעלה יכה אותה. גם אם תאמר שאינה מואסת בו, תהיה נאמנת שאינה יכולה לחיות חיים לא נורמלים ולא מתוקנים כאלה – טענתה תתקבל ובעלה יחויב בגט.

חומרתו של בעל מכה את אשתו ביחס למקרים הנזכרים הובאה גם בדברי ה"חזון איש" (סי' קח סס"ק י"ד) שכתב:

"אלא ודאי הכפיה בשביל ההכאה והקנטה וכמו שהאריכו הראשונים בדבר כמבואר בב"י ועיין בהגר"א וכו' בשם הרמב"ן בתשובה דלמדה מהא דהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה וכו' כ"ש צערא דגופא, ואי מהתם לא שמעינן אלא כפיה במילי למאי דמחמרינן כדעת ר"ח, אבל אפשר דהכאה גריעא טפי, וכעין דאמר בירושלמי משום ריח הפה כופין משום חיי נפש לא כל שכן."

המקרים במשנה שם כמו בית האבל ודומיו הם חידוש גדול אך במקרה נשוא פסק הדין נראה פשוט שהבעל במעשיו פגע באושיות מוסד הנישואין. אישה התובעת את בעלה לגרשה במקרה שכזה יכולה לטעון שאינה יכולה ומסוגלת לחיות עם בעל שעולל מעשים שכאלה לבתם. תיאורטית, גם אם לא היתה מואסת בו ומאיסותה היתה מפנה את מקומה לחמלה ורחמים על שהתדרדר לסטיה חולנית ודיוטא תחתונה שכאלה, גם אז יכלה היתה לטעון שאינה יכולה לחיות עם אדם שכזה. כל שכן כאשר מצטרפת כאן מאיסותה הגמורה בו וכפי שבואר ותואר.

הובאה למעלה הגמרא הקובעת שניתן לחייב בעל שמונע את אשתו לשאול ולהשאיל כלים משום שגורם לה שיתפרסם ויצא עליה שם רע בשכנותיה.

לדעתי, מעשיו של הבעל גרמו לאשתו בזיונות ובושות שאין להם דוגמא ורע לפגיעה ביסודות מוסד הנישואין, וזכותה לתבוע שלא להישאר רשומה כאשתו של מי שעולל את מה שעולל.

מורדים זה על זה – מרידה כלשונה
בהקשר לדברי חברי בנושא זה, לדעתי – וכך קבלתי מרבותיי גדולי הדיינים וזקניהם – אין מקרים הדומים לפסק הדין הנוכחי שייכים כלל לדברי רבינו ירוחם ולא ניתן לומר ככלל שישנה ראיה מהגשת תביעה לפירוק שיתוף מטעם הבעל כי תביעתו לשלום־בית אינה כנה. מדובר כאן באדם שכתוצאה ממעשיו הפליליים והקשים איבד את משרתו, את כבודו ואת אשתו וילדיו, למעשה את כל עולמו – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אין ספק שאם אשתו הייתה חפצה עדיין בו, לא היה מוותר עליה. זו היתה יכולה להיות בשבילו משענת חזקה ואיתנה להשתקם בעתיד. אלא שבעניין זה הוא ריאלי ומבין כי אין לכך שום סיכוי שבעולם. מעשיו הביאוהו לאבד את משפחתו. ומכיון שיודע הבעל שהנישואים הללו תמו והסתיימו, הגיש תביעה לפירוק שיתוף כדי לקבל לפחות את חלקו ברכוש. ובמלחמתו – מלחמת קיום לטעמו – נלחם בערכאות השונות על שארית כספו, בו יוכל אולי להשתקם קמעא לאחר סיום ריצוי עונשו. אולם אם היה קורה ה"נס" מבחינתו ואשתו לא היתה מואסת בו, ודאי היה מסכים לכך ואף "רץ" ושב אל חיקה.

הבחינה האמתית, לדעתי, כיצד לקבוע אם דינו של רבינו ירוחם הסובר כי אם הבעל והאשה "מורדים זה על זה" כלשונו, וחייבים בגט ואף כופין לדעתו, היא רק אם במצב הקיים, הבעל כבר אינו חפץ באשתו גם אם היא תשנה דעתה ותחפוץ בו, כי הוא מבחינתו כבר אינו רוצה בה (וכן להפך). כדי לחייב בעל בגירושין על פי דברי רבינו ירוחם, על ביה"ד לדעת עובדה זו בבירור. אולם כל זמן שנקודה זו לא הובררה דייה, וביה"ד סבור שיתכן שאם האשה תסכים לקבלו מחדש אל חיקה, יסכים הבעל לכך, אין בנידון זה אף לחייב גט על פי דברי רבינו ירוחם. לא בכדי השתמש רבינו ירוחם במינוח "מורדים זה על זה". בעל שחפץ באשתו אם זו תסכים לקבלו אלא שהתיאש מכך בשל אי־רצונה המוחלט בו – לא נחשב "מורד" בה.

נפסק
א. תביעת הגירושין מתקבלת והבעל חייב לגרש את אשתו.

ב. הבעל חייב בכתובת אשתו ובתוספות שעמה, אולם שיעורן הסופי יחושב רק לאחר פסיקת הרכוש בביהמ"ש, וכפי הפסיקה המקובלת אצלנו.

ג. על מזכירות ביה"ד לקבוע מועד לסידור גט.

ד. אם הבעל לא יסכים לגרש את אשתו, ימשכו ההליכים הרגילים של הטלת הסנקציות הקבועות בחוק, לאחר פתיחת תיק מתאים במזכירות ביה"ד.

הרב שניאור פרדס – דיין

פסק הדין
1. הבעל חייב גט במתן גט לאשתו.

2. הבעל חייב עקרונית במתן הכתובה, אך מאחר שנושא הרכוש נידון בערכאה האזרחית ולא ניתן לקבל במקביל גם כתובה וגם זכויות לפי חוק איזון משאבים, לפיכך פסק הדין בשיעור מתן הכתובה יינתן לאחר הכרעת הדין בנושא הרכוש.

3. אנו קובעים מועד לגט יום חמישי כ"ו בתמוז התשע"ג (4 ביולי 2013) בשעה 09:45, על כל צד להביא עמם עד/ה קרוב/ת משפחה מדרגה ראשונה בלבד (רצוי אב) + כתובה ותעודת נישואין (או העתק, ניתן להשיג מהרבנות המקומית שבה נרשמו לנישואין הצדדים) וכן תעודת זהות וספח בלבד.

4. ביום הקבוע לגט על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט פיטורין (עלות התיק 247 ₪ לכל צד) + תמונת פספורט.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"א בסיון התשע"ג (20/05/2013).



חזרה לתחילת פסק הדין בתיק מדפר: 860977-1