הצדדים נשואים כדמו"י מיום 23.9.08. לאשה אלו נישואים ראשונים ולבעל נישואים שניים. לצדדים שתי בנות קטינות, בנות שנה וחצי ושלוש שנים. לבעל ילדה בת ארבע־עשרה שנה מנישואיו הראשונים. מתדיינים בבית הדין בתביעת האשה לגירושין ולכתובה. סמוך להגשת התביעה הבעל עזב את הבית בחיפה ועבר לגור בתל אביב.

העובדות
תיק זה נפתח בתאריך 14.9.10 בתביעת האשה לגירושין ולמזונות אשה. בבית המשפט התנהלו תביעות בענייני משמורת ומזונות הילדה. בזמן הנ"ל הייתה לצדדים בת אחת והאשה הייתה בהריון בחודש שביעי. בכתב התביעה כותבת האשה שהבעל רועה זונות, מכה אותה ונוהג בה באלימות ואינו מפרנס.

בדיון שהתקיים ביום 20.12.10 עמדה האשה על תביעתה לגירושין ואמרה כי אם הבעל יסרב ליתן גט תבקש מזונות אשה. במהלך הדיון תבעה גם כתובה. לטענתה, הבעל רועה זונות, נוהג בה באלימות ואינו מפרנס. בית הדין הסביר לאשה שאם רצונה לתבוע כתובה עליה לפתוח תיק לתביעת כתובה. הבעל לא הכחיש את טענות האשה ולשאלת בית הדין האם רוצה להתגרש השיב שמוכן להתגרש. אצטט חלק מהפרוטוקול:

בית הדין: האם את רוצה להתגרש?

האשה: כן.

בית הדין: זו החלטה סופית?

האשה: אין לי כוח יותר.

בית הדין: אנחנו מבינים מכתב ההגנה שאתה מוכן להתגרש?

הבעל: לא רציתי להתגרש, אולם לא אכפה עליה את רצוני.

בית הדין: כמה זמן אתה מחוץ לבית?

הבעל: חודשיים וחצי.

בית הדין: את בהריון?

האשה: כן, בשבוע עשרים ושישה.

בהחלטת בית הדין נאמר כי בית הדין רושם בפניו את הסכמת הצדדים להתגרש ועל הצדדים לנהל משא ומתן בעניין הסכם הגירושין כולל פיצוי לאשה בגין הכתובה. בהתייחס לתביעה למזונות אשה כתב בית הדין בהחלטה שאינו מכריע כעת אלא על הבעל להמשיך לשאת בהוצאות הבית כפי שהיה עד היום.

ביום 27.1.11 הודיע ב"כ האשה שאין הצדדים מגיעים לידי הסכם גירושין. נקודת המחלוקת היא תשלום הכתובה.

בדיון שהתקיים ביום 31.3.11 הודיעו הצדדים כי נולדה להם בת נוספת. הבעל ביקש שלום־בית. האשה התנגדה בטענה שהבעל הולך עם נשים אחרות ואינו מפרנס – טענה שלא הוכחשה ע"י הבעל ואף בא־כוחו רמז שיש בה משהו. במהלך הדיון ניסה בית הדין להוביל לשלום־בית:

"בית הדין: לגבי הגירושין הייתה הסכמה של הצדדים להתגרש.

ב"כ הבעל: יש התפתחות.

הבעל: נולדה לנו בת במזל טוב לפני שבועיים, ולכן אני רוצה מאוד שלום־בית. היה לנו כעס אחד על השני אבל המצב השתנה.

בית הדין: מה עמדת האשה?

האשה: הוא כל הזמן עם נשים אחרות.

בית הדין: למה לא לעשות ניסיון נוסף לשלום־בית?

ב"כ האשה: הטענות של האשה היא לאלימות ולרדיפת שמלות. רק אתמול היא ראתה אותו עובר עם נשים אחרות. אני הראשונה שאשמח לשלום־בית אבל צריך לעבור תהליך. האיש מתנער מחובתו לכלכל את הבית.

בית הדין: אנחנו מציעים לעשות ניסיון, תוך שהבעל יתחייב לכלכל את האשה במשך תקופת הניסיון.

ב"כ הבעל: הבעל מוכן שכל שקל הוא מקבל, האשה תחליט מה לעשות עם זה. נכון שיש מגבלות כלכליות, אבל הבעל מוכן ללכת על זה. אם יש טענה על רדיפת שמלות, ואני לא יודע אם זה היה, הדבר יצטרך להיפסק."

בסופו של דיון בית הדין הפנה את הצדדים לשירותי הרווחה לנסות לבדוק אם שייך לשקם את חיי הנישואים תוך שבית הדין מורה לבעל להמשיך ולשאת בהוצאות הבית.

ביום 11.4.11 הודיעה ב"כ האשה שבניגוד להצהרות הבעל בבית הדין, הוא אינו מעוניין בשלום־בית, אינו משתף פעולה ואינו מעוניין להגיע להסכם גירושין.

לאחר מכן התקיימו עוד כמה דיונים ובכולם האשה תבעה גירושין וכתובה והבעל הסכים להתגרש אלא שלא היה מוכן לשלם את הכתובה. בית הדין הורה לצדדים לנהל משא ומתן בעניין הכתובה. ואחרי כל דיון הודיע ב"כ האשה שאין הצדדים מגיעים לידי הסכם.

ביום 2.9.12 הגישה האשה תביעה לכתובה ופיצויים. לטענתה, הבעל רועה זונות, נוהג בה באלימות ואינו מפרנס. בדיון שהתקיים באותו יום נשאל הבעל אם הוא מוכן להיבדק בבדיקת פוליגרף על טענות האשה. בתחילה השיב בחיוב, ומשבית הדין הבהיר לו שאם ימצא שקרן יהיה עליו לשלם לאשה את כל כתובתה, חזר בו וטען שאין לו כסף לשלם לאשה כתובה, ועוד לדעתו אין בדיקת הפוליגרף אמינה. האשה נשאלה אם היא תובעת את כל סך הכתובה 18,000דולר והשיבה שמוכנה להתפשר.

האשה: יש לו אשה אחרת.

בית הדין: איך קוראים לה?

האשה: [א'].

בית הדין: אתה מכיר את [א']?

הבעל: לא.

בית הדין: אתה מוכן להיבדק בפוליגרף?

הבעל: כן.

האשה: יש עוד הרבה נשים.

בית הדין: אתה תישאל האם היו לך יחסי אישות עם נשים אחרות מלבד אשתך, ואם יצא שאתה לא דובר אמת, תחויב במלוא הכתובה.

הבעל: מקובל, אבל אין לי אפשרות לשלם כתובה. אני חי מביטוח לאומי.

בית הדין: אתה מוכן להיבדק?

הבעל: עקרונית כן, אבל אני לא יודע עד כמה זה כשיר.

בית הדין: כמה הכתובה?

האשה: 18,000 דולר.

בית הדין: וכמה את רוצה?

ב"כ האשה: יהיה מקום להתפשר.

בית הדין הציע לצדדים להתגרש ואח"כ לדון בעניין הכתובה. ב"כ האשה התנגד. בסוף הדיון הורה בית הדין לצדדים להגיש סיכומים בעניין תביעת הכתובה. הצדדים הגישו סיכומים.

תביעת האשה לגירושין
עוד בדיון הראשון הביע הבעל את הסכמתו להתגרש, ואף בית הדין כתב בכמה החלטות שרושם בפניו את הסכמת הצדדים להתגרש ועל הצדדים לנהל משא ומתן בעניין תשלום הכתובה. בית הדין ניסה להוביל לשלום־בית לאחר הסכמת הצדדים באחד הדיונים, אולם הבעל לא שיתף פעולה. וא"כ על הצדדים להתגרש לפי הסכמתם ויפה שעה אחת קודם.

תביעת האשה לכתובה
בסיכומים חזרה ב"כ האשה על טענותיה שהבעל רועה זונות ומתנהג באלימות כלפי האשה ואינו מפרנס והפנתה לגמרות, שו"ע ופוסקים המחייבים את הבעל בכתובה כשהבעל רועה זונות או כשהוא מתנהג באלימות כלפי האשה וכן כשאינו מפרנס – ולכן תובעת האשה גירושין, כתובה ופיצויים. עוד הוסיפה שהבעל בחזקה שחייב בתשלום כתובה אא"כ הוכיח שלא מגיע לאשה כתובה, ובנ"ד הבעל לא הוכיח שלא מגיע לאשה כתובה.

בסיכומי הבעל כתב ב"כ שהאשה לא הוכיחה את טענותיה, ואדרבא האשה היא זו שגרמה להרס הבית. הבעל בתחילה הסכים להתגרש ואח"כ חזר בו ורצה שלום־בית ומשראה שהאשה אינה חפצה בשלום־בית נתן את הסכמתו המלאה לגירושין. ב"כ הבעל ציטט את דברי הרב הרצברג שליט"א בפד"ר כב' עמ' 89 שסובר שאשה הדורשת גט פיטורין מהבעל ללא טיעונים המספקים בכדי לחייב את הבעל במתן גט – גם אם הבעל מסכים להתגרש, אין לה כתובה. ולכן לטענתם יש לדחות את תביעת האשה לכתובה.

לדעתי, בנדון שלפנינו יש לחייב את הבעל בכתובה ותוספת כתובה.

כשהאשה תובעת גירושין
כשהאשה תובעת גירושין והבעל מסכים להתגרש אפשר לומר שהואיל והאשה היא זו שיזמה את הגירושין, אין לה כתובה, כי לא ייתכן שתגרום לגירושין וגם תקבל כתובה ותוספת כתובה.

אולם מצד שני אפשר לומר שהואיל והבעל מסכים להתגרש בלא שיתבע שלום־בית ומגרש מעצמו ומדעתו בלא שבית הדין חייב אותו, אין להתחשב בגורמים שהביאו אותו להחלטה זו, ושטר הכתובה שריר וקיים, ויש לראות מקרה זה כמי שהבעל מעוניין מרצונו להוציא את האשה – שחייב כתובה ותוספת כתובה.

הטור אה"ע סי' קיח כתב: "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין בגללה גובת נדונייתה אבל לא תוספת כתוב¬¬ה". נמצא שדעת הטור שאשה התובעת גירושין ואלו נגרמו בגללה, אין לה תוספת כתובה. משמע שאם האשה תבעה גירושין והסיבה לכך מחמת הבעל, יש לה תוספת כתובה. כך כתב הב"ש אה"ע סי' קנד ס"ק כ שלדעת הרא"ש אשה התובעת גט מבעלה והבעל מגרשה מדעתו חייב בתוספת כתובה. אולם לדעת התוס' אין לחייב את הבעל בתוספת כתובה. בספרי האחרונים צידדו בדעה שמחייבת את הבעל בתוספת כתובה גם כשהאשה תובעת גירושין אם סיבת הגירושין מחמת הבעל. כך כתב בספר פרי האדמה חלק ג דף לו בשם מהר"ר מזרחי ובספר בית דוד הג"ר יוסף דוד משאלוניקי ובספר מטה יוסף חלק חלק ב אה"ע ה ובספר חוק ומשפט לג"ר חיים טולידנו ז"ל שאשה התובעת גירושין וסיבת הגירושין בגללה, אין לה תוספת כתובה. אבל אם סיבת הגירושין בגלל מעשיו של הבעל יש לה תוספת כתובה, גם אם היא זו שתבעה גירושין. גם החזון איש אה"ע סי' סט ס"ק כב כתב שיש לקבוע שהבעל חייב בתוספת כתובה כשהגירושין הם מסיבתו וכשהגירושין הם מחמת האשה אין לה תוספת כתובה.

נמצא שאם האשה תובעת את הגירושין והגירושין מסיבתה, אין לה תוספת כתובה. אבל אם האשה תובעת גירושין ואלו מסיבתו, יש לה תוספת כתובה גם כשהיא תובעת את הגירושין.

זאת ועוד: אשה התובעת גירושין אין בכך בהכרח הוכחה שהיא גורמת את הגירושין. אפשר שהבעל ציער אותה וגרם לה לכעוס עליו. וגם אם נאמר שאין בטענותיה עילה לגירושין, אין המצב פוטר את הבעל מלפייס את אשתו שהרי זה טבע האשה שדמעתה מצויה וממהרת לומר גרשני – כך מובא בגמ' יבמות קטז: "היכי דמי קטטה בינו ובינה אמר רב יהודה אמר שמואל באומרת לבעלה גרשני". שואלת הגמ': "כולהו נמי אמרו הכי אלא באומרת לבעלה גירשתני" וכו'. ופעמים רבות גם כשהאשה תובעת גירושין, אם הבעל מציע לה שלום־בית היא מתרצית, וכשהוא אינו מנסה לרצותה היא נשארת בעמדתה להתגרש, וכשהוא מסכים הרי שנחשב שהוא מגרש מעצמו. כך משמע מתשובת הרשב"א שהביא הרמ"א באה"ע סי' פ' סעי' יח:

"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה משום זה מזונותיה דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום".

נמצא שגם כשהאשה עזבה את בעלה מתוך קטטה, חובת הבעל לפייס את אשתו, ואם לא מפייס אותה לא הפסידה משום כך מזונותיה. ולכאורה ה"ה כשתובעת גירושין, חובה על הבעל לפייס את אשתו ולחזור אליה, ואם אינו מפייסה אלא מסכים לתביעת הגירושין הרי שנחשב הדבר כמי שרוצה הוא מעצמו להתגרש שחייב בכתובה ובתוספת כתובה.

רבנו ירוחם
רבנו ירוחם בספר מישרים, נתיב כג ח"ח, כתב וז"ל:

"כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנים אותה כמורדת להפסידה כלום מכתובתה ונדוניתא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת כתובה וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

בביאור דינו של רבנו ירוחם כתב נתיבות המשפט: מה שכתב רבנו בשם רבו כיון שהיא מורדת אע"פ שגם הוא מורד ואינו רוצה אותה לאחר שנה מפסידה תוספת כתובה אבל קודם לכן יש לה כתובה אע"פ שהיא מורדת הואיל וגם הוא מורד. גם הרשב"א בתשובות אלף רלה כתב אם הבעל לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא רק מחמת מרדה שהיא תבעה גירושין הואיל והיא מורדת אחרי שנה מכריזים עליה כמורדת ומפסידה תוספת כתובה הואיל והיא תבעה הגירושין. אבל אם הוציאה קודם שהכריזו עליה כמורדת לא הפסידה כתובתה. כדבריו פסק הרמ"א האה"ע סי' עז' סעי' ב.

גם בפד"ר ח' עמ' 321, ערעור בית הדין הגדול בהרכב הרבנים אלישיב, זולטי ומרדכי אליהו זצ"ל, כתבו שיש לפרש טעמו של רבנו ירוחם כפירוש הנתיבות והרשב"א ולא כפירוש ר"ח בתו"ס ביבמות ס"פ הבע"י והרי"ף שם ביבמות. וכתבו בסיכום דבריהם: ע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה במקום שהאשה היא מורדת בבעלה ותובעת גירושין והבעל עקרונית רוצה באשתו על זה נתקנו הכרזות על האשה כמורדת כדי שתחזור בה ותשוב לחיי שלום עם בעלה ואם לא חזרה בה אין לה תוספת כתובה. אבל אם הבעל על אף שרוצה בה אם עמד וגירשה קודם שהכריזו עליה כמורדת חייב בתוספת כתובתה.

נמצא לדברי רבנו ירוחם והרשב"א והרמ"א, אם האשה תובעת גירושין והבעל רוצה באשתו אלא שעמד גירשה קודם שהכריזו עליה כמורדת, חייב הבעל בכתובתה.

כשאין לקבוע מי גורם הגירושין
כל הנ"ל הוא כשהאשה הוכיחה שהגירושין מחמת הבעל. אולם יש לדון כיצד הדין כשהאשה תובעת גירושין והבעל מסכים להתגרש ואין לקבוע מי מהם גורם את הגירושין או היכן שהאשה תובעת גירושין בטענות שונות ולא הוכיחה את טענותיה והבעל מסכים להתגרש – האם יש לאשה תוספת כתובה.

ב"כ הבעל הפנה כאמור לדברי הרב הרצברג אב"ד חיפה שסובר שאשה הדורשת גט מבעלה והבעל מסכים להתגרש אין לאשה תוספת כתובה – תיק 474818/6 הובא גם בפד"ר כב עמ' 89. ע"ש שכתב שמתקנת חז"ל תקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וא"כ היכן שהיא מבקשת להתגרש, אין לה זכות לתבוע כתובה כיון שאין הוא מוציא אותה אלא היא יוצאת מעצמה. ע"ע שפלפל בגמ' ובראשונים וציטט את רבנו ירוחם, מישרים נתיב כג הלכה ח ואת חזון איש הלכות כתובות סי' סט ס"ק ד שמשמע מדבריהם שהיכן שהאשה תובעת גירושין ואין לה טענות מספקות לחיוב הבעל בגט והבעל מסכים להתגרש, אין לאשה תוספת כתובה.

אולם בשורת הדין כרך ו' עמ' רפא–רצג כתב הרב יצחק שמואל גמזו שליט"א, אב"ד חיפה, שהבעל חייב בכתובה ובתוספת כתובה בנדון זה, וע"ש שדחה את דברי הרב הרצברג שליט"א וס"ל שרבנו ירוחם והחזון איש דיברו בטוענת מאיס עלי שכופין הבעל לגרש אחרי שנה, ולכן פטור הבעל מתוספת כתובה. אבל אם לא הכריזו על האשה מורדת, אע"פ שהיא תובעת הגירושין, הואיל והבעל מסכים להתגרש חייב הבעל בתוספת כתובה גם כשאין לאשה טענות המספקות לחיוב בגט. וחזר על דבריו בשורת הדין כרך יב.

גם בשורת הדין כרך יא עמ' רמ במאמר מאת הרב דוד לבנון שליט"א בעניין תשלום כתובה כשהאשה תובעת גירושין והבעל מסכים, כתב שהבעל חייב בכתובה והוכיח מדברי הרא"ש כלל מג' סימן יב בתובעת גירושין וטוענת שאין לבעל גבורת אנשים והבעל מכחישה שאם נאות הבעל לגרש חייב בכתובה, שנחשב כמי שגירש מעצמו. עוד הביא את רבנו ירוחם נתיב כג חלק ח שכתב אם שניהם מורדים זה על זה כופין את הבעל לגרש לאחר יב חודש, משמע שאם בית הדין לא דן את האשה למורדת להפסידה כתובתה, הרי שיש לה תוספת כתובה.

דיון
במקרה דנן פתחה האשה בתביעת גירושין בטענה שהבעל רועה זונות ומתנהג אליה באלימות. ע"פ רבנו ירוחם הנ"ל והרשב"א, הואיל והבעל לא ביקש שלום־בית ובית הדין לא הכריז עליה מורדת והבעל מסכים להתגרש – כך אמר בדיון הראשון שאינו רוצה להתגרש אך לא יכפה על האשה את רצונו והסכים להתגרש – הרי שהוא חייב בכתובה ובתוספת כתובה. וכן ע"פ הטור הואיל והגירושין נגרמו מסיבת הבעל יש לאשה כתובה גם כשתובעת גירושין.

אלא טוען הבעל שהאשה לא הוכיחה את טענותיה ואין לה הוכחות ברורות שהרי לא הביאה עדים או ראיות תמונות וכדו' שהבעל יש לו קשר עם נשים אחרות, וא"כ נמצא שהגענו למחלוקת הדיינים הנ"ל שיש הסוברים שאין לחייב כתובה במקרה זה ויש הסוברים שיש לחייב את הבעל בכתובה ותוספת כתובה.

אולם לדעתי, בנידון דידן יש הוכחות מספקות לטענות האשה כדי לחייב את הבעל בכתובה ע"פ הנ"ל.

הבעל מסרב לבדיקת פוליגרף יש בזה רגלים לדבר שהיה רועה זונות
בדיון האחרון סירב הבעל להיבדק בבדיקת פוליגרף על טענות האשה בדבר קשריו עם נשים אחרות. לכאורה סירובו של הבעל להיבדק בבדיקת פוליגרף היא הוכחה על כך שיש לו קשר עם נשים אחרות או מ"מ יש כאן רגליים לדבר, ולכן אינו רוצה להיבדק, וא"כ יש לבעל דין רועה זונות שחייב בכתובת אשתו.

עיין בתיק 562959/1 בית הדין חיפה שדנו בנידון זה לדעת הרוב המסרב לבדיקת פוליגרף יש בזה רגלים לדבר לטענת הצד השני. וכך כתבו בהחלטה:

"והנה כל מי שעיניו פקוחות רואה בעליל שהאשה מסרבת לעבור את הבדיקה כי היא חוששת שמא יתגלה מה שהיא מעוניינת להסתיר. ונראה שיש רגליים לדבר לטיעוני הבעל שהאשה זינתה תחתיו ובכגון דא כבר פסק הפ"ת באהע"ז סי' ע"ז ס"ב שהבעל אינו מחויב במזונתיה ובמדורה. יתרה מזאת, לפי מה שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ק"ז שצריך הנתבע להשיב לכל השאלות שנשאל ע"י ביה"ד, ובאם אינו רוצה להשיב על זה ועל כיוצ"ב נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא התברר הוא כובש דבריו, יעשה הדיין כאילו השיב, ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור."

אמנם על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול בהרכב הרב שרמן, הרב חשאי והרב אלגרבלי שקבלו את הערעור ודחו סברה זו וכתבו שסירוב לבדיקת פוליגרף אין בו בכדי לחייב את הצד שמתנגד ודברי הרא"ש נאמרו רק בתביעות ממוניות ולא ביחס לבירור של בית הדין בתביעות לחיוב בגט.

אולם נד"ד עוסק בחיוב כתובה שהוא תביעה ממונית, וייתכן שגם הרב שרמן וחברי בית הדין הגדול יודו שסירוב לבדיקת פוליגרף בנדון דידן יש בו משום רגליים לדבר.

עוד י"ל אע"פ שהאשה לא הוכיחה בהוכחות ברורות את טענותיה בדבר היות הבעל רועה זונות מ"מ הבעל לא הכחיש את הטענות ואף ב"כ רמז לדברים, ולדעת בית הדין ינכרים דברי אמת וא"כ יש לראות את תביעת האשה לגירושין כמי שתובעת גירושין מחמת מעשיו של הבעל, שיש לה כתובה ותוספת כתובה כדעת הטור רבנו ירוחם והרשב"א שהזכרנו לעיל.

הבעל עזב את הבית – יש לראותו כמורד על אשתו שחייב בכתובתה
הבעל עזב את הבית סמוך לתביעת האשה לגירושין. לכאורה יש לראות את הבעל כמורד על אשתו המבואר בשו"ע אה"ע סי' עז סעי' א' שאם הבעל מורד על אשתו ורצתה האשה להתגרש כופין את הבעל להוציא וליתן כתובה. ובנסיבות אלו זכותה של האשה לתבוע גירושין ולא הפסידה משום כך את כתובתה.

הבעל מכה את אשתו
לטענת האשה הבעל מתנהג אליה באלימות. עיין בשו"ע אה"ע סי' קנד' סעי' ג' ברמ"א:

"איש המכה את אשתו עבירה היא בידו כמכה חברו ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מני רידוי וכפיה ולהשביעו שלא יעשה עוד ואם אינו ציית לדברי ב"ד י"א שכופין אותו להוציא בלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתיים"

ב"כ האשה צירף אישור של בית חולים על טיפול רפואי שהאשה עברה בבית החולים ולדבריה הבעל תקף אותה. אמנם אין בכך בכדי לחייבו להתגרש כיון שלא הייתה התראה מבית הדין – כך גם פסק בשו"ע אה"ע קנד' סעי' ג' ברמ"א שאין כופין לגרש אא"כ התרו בו קודם –מ"מ היינו דווקא לעניין גירושין. אך כשמתברר שהבעל נהג באלימות וכתוצאה מכך האשה תבעה גירושין, לא הפסידה משום כך את כתובתה, ויש לראות כאן את הגירושין כמי שיצאו מחמת הבעל שחייב בכתובת אשתו כפי שכתב הטור שהזכרנו לעיל.

הבעל רוצה בגירושין
לדעתי הבעל רוצה בגירושין לא פחות מהאשה:

א. הבעל עזב את הבית.

ב. עצם העובדה שהיה מיוצג ולא פתח תיק לשלום־בית ולא ניסה לפייס את אשתו ואף שביקש שלום־בית באחד הדיונים – לדעתי בקשה זו אינה כנה לאור התנהלות הדברים.

ג. כששלח בית הדין את הצדדים לייעוץ נישואין לא טרח הבעל לשתף פעולה.

הדברים האלו מוכיחים שגם הבעל חפץ בגירושין, ויש לראותו כמי שרוצה לגרש את אשתו ומצער אותה עד שהיא פתחה בהליך גירושין, ולא יעלה על הדעת שתפסיד כתובה. שאם כן כל בעל שלא רוצה באשתו יצער אותה והיא תפתח בהליך גירושין והוא יהיה פטור מכתובה. והואיל והצדדים עדיין לא התגרשו אלא ביקשו לדון בחיוב כתובה קודם הגירושין, והואיל ולדעת בית הדין הבעל מעוניין בגירושין לא פחות מהאשה, יש לראותו כמי שרוצה להוציא את אשתו מדעתו – שחייב בכתובה ובתוספת כתובה אע"פ שהאשה פתחה בהליך הגירושין. כי יתכן שבכוונה לא פתח הבעל בהליך גירושין בהמלצת ב"כ כדי שהאשה תפתח בהליך הגירושין כדי לנסות ולהרוויח ולהשיג הישגים ממוניים ולא לשלם כתובה.

למסקנה
א. על הצדדים להתגרש כהסכמתם.

ב. לדעת בית הדין בנדון דידן יש הוכחות מספקות שהאשה צודקת בטענותיה, ויש לחייב את הבעל בכתובה ובתוספת כתובה.

ג. גובה הכתובה עומד על סך 18,000$ – שווי בש"ח נכון להיום כ־70,000 ₪ – הואיל והאשה הסכימה להתפשר על גובה הכתובה, יש לחייב את הבעל בסך 45,000 ₪.

הרב אייל יוסף – דיין

ראיתי מה שכתב חברי הרב בפסק דינו בטוב טעם ודעת והנני מצטרף למסקנותיו.

לדעתי, לא היה צריך להיכנס ולדון בעניין תביעת הגירושין אם האשה פתחה את תביעת הגירושין מה הדין לעניין הכתובה, האם בכל מקרה שאשה מגישה תביעת גירושין מפסידה כתובתה? ודאי שלא.

במקרה דידן האשה פתחה את התביעה מאחר והייתה אנוסה:

א. כשהבעל הולך עם נשים אחרות אלימות ורודף שמלות, היכן מצוי שאשה תסכים שבעלה ירעה בשדות זרים והאשה תשב בחיבוק ידיים. כמאמר חז"ל "רועה זונות יאבד הון", ואכן כך, האשה טענה שהבעל אינו זן ומכלכל את הבית. מה עוד שכידוע אפשר להידבק במחלות כתוצאה מחיי אישות עם נשים אחרות, ויעביר זאת לאשה (כך באחד המקרים הנמצא כיום לפני בית הדין).

ב. האשה עצמה, על אף שפתחה תיק תביעה לגירושין הסכימה לנסות שלום־בית ואף רצתה זאת, כפי שעולה מהדיון מתאריך 31.3.2011 והחלטת בית הדין:

בית הדין: למה לא לעשות ניסיון נוסף לשלום־בית?

ב"כ האשה: הטענות של האשה היא לאלימות ולרדיפת שמלות. רק אתמול היא ראתה אותו עובר עם נשים אחרות. אני הראשונה שאשמח לשלום־בית אבל צריך לעבור תהליך. האיש מתנער מחובתו לכלכל את הבית.

בית הדין: אנחנו מציעים לעשות ניסיון, תוך שהבעל יתחייב לכלכל את האשה במשך תקופת הניסיון.

ג. הבעל לא הסכים לשתף פעולה בעניין שלום הבית ואינו רוצה, כל רצונו היה גירושין כפי שעולה מהודעת האשה וב"כ מתאריך 11.4.2011 שהבעל אינו מעוניין ואינו מוכן לשתף פעולה בעניין הסכם שלום־בית.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

אני מצטרף למסקנות חבריי.

הרב דוד בר שלטון – דיין

מסקנות
א. על הצדדים להתגרש.

ב. לדעת בית הדין בנדון דידן יש הוכחות מספקות שהאשה צודקת בטענותיה, ויש לחייב את הבעל בכתובה ובתוספת כתובה.

ג. גובה הכתובה עומד על סך 18,000דולר – שווי בש"ח נכון להיום כ־66,000 ₪ – הואיל והאשה הסכימה להתפשר על גובה הכתובה יש לחייב את הבעל בסך 45,000 ₪.

ד. אפשר לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ח בסיון התשע"ג (27/05/2013).