בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין, למשמורת ילדים ולמזונות, והתקיימו שלושה דיונים.

הצדדים נשואים עשרים ושש שנה ומתגוררים בנפרד כשנה וחצי. כעת הבעל מרצה תקופת מאסר של שנה וחצי, לאחר שהורשע באלימות כנגד אשתו. יצוין כי במשפט הפלילי הבעל הודה במיוחס לו והורשע על פי הודאתו.

האשה תובעת להתגרש, וטוענת שעקב התנהגותו האלימה של הבעל ביחס אליה במשך תקופה ארוכה, הגיעה להחלטה שאין מנוס מגירושין.

בעיה נוספת שעלתה בטענותיה היא – העדר יציבות כלכלית, שאילצה את המשפחה למעברי דירות רבים מאד, וכי בדרך כלל הבעל מפרנס את המשפחה בצמצום רב.

הבעל בקש לדחות את התביעה.

בדיון הראשון טען הבעל שהאשה עברה משבר לאחר פטירת אביה, משבר שהחריף כשנמנעה ממנה האפשרות לצאת לחו"ל ללוויה, וטען שלמעשה אשתו אינה מעוניינת להתגרש, וכי מאחר ולהם ילדים קטינים יש לעשות מאמץ לפתרון המשבר ביניהם. הבעל הודה בדיון זה באירוע אלים אחד מצדו, והכחיש טענות אלימות אחרות.

בהחלטה מיום כ' בשבט תשע"א (25/01/2011) שניתנה לאחר הדיון הראשון נכתב:

"בית הדין נוכח כי האשה נחרצת בעמדתה שלא ניתן לחזור לשלום בית, ובנסיבות המתוארות שהבעל נהג בהתנהגות אלימה לא ניתן להורות לאשה לשוב לשלום בית. בית הדין ממליץ על ניהול מו"מ במגמה להסדיר פתרון מוסכם. אם לא תושג הסכמה תוך שלושים יום, האשה רשאית להגיש בקשה לקיים דיון נוסף, במגמה להשלים את ההליכים לקראת מתן פסק דין."

לאחר דיון זה התקיימו עוד שני דיונים במעמד שני הצדדים, והתברר שהאשה מאסה בבעלה ואין יסוד לטענת הבעל שהאשה אינה החלטית בדעתה להתגרש, וכן התברר שלא עלה בידי הבעל להביא לשינוי בעמדתה. למרות זאת ולמרות הפירוד הממושך כאמור, הבעל עומד בסירובו לתת גט, ומתנה את הסכמתו בחתימה על הסכם גירושין שיהיה מקובל עליו. בהעדר הסכמה, עלינו לפסוק בתביעת הגירושין לגופה.

עוד יצוין כי לבעל ניתן פרק זמן להגשת סיכומים, אך הוא לא ניצל אפשרות זו, ופסק הדין יינתן בהעדר הסיכומים.

כאמור, בית הדין נוכח כי האשה מאסה בבעלה, ונחרצת בדעתה שלא לבחון חזרה לשלום בית. העילות העומדות ביסוד התביעה הן – ההתנהגות האלימה של הבעל ביחס אליה, והיחס המתמשך במשך השנים, שהבעל לא התאמץ לפרנס את הבית כנדרש, והתנהגותו ויחסו אליה, שהסבו לה סבל ממושך. עלינו לקבוע אם קיים יסוד בהלכה לחיוב גט בנסיבות אלו.

ביחס להתנהגות האלימה של הבעל, נוכחנו בחילוקי דעות בין הצדדים ביחס להיקף התופעה, כשהבעל מְגמד את חומרת האירועים ולא הוצגו ראיות התומכות בטענת אחד הצדדים. אך בכל מקרה, בנסיבות אלו וביחס לסוג האלימות הנטענת אין מחייבים את גט על יסוד עילה זו בלבד, אלא אם כן הבעל ישוב וינהג באלימות כנגד אשתו גם לאחר התראה, וכפי שנפסק בשו"ע אה"ע סי' קנ"ד ס"ג ברמ"א. במקרה זה בהעדר אירוע אלים לאחר התראה, אין פסיקת חיוב גירושין, אך עקב התנהגות זו, אין מקום להורות לאשה לשוב לשלום בית.

למרות זאת, בנסיבות שבפנינו שעקב התנהגותו האלימה, הבעל נכלא ומרצה עונש מאסר, ניתן לחייבו בגירושין. מאחר שהבעל הכניס את עצמו למצב שבו הוא כלוא, ביחס לפרק זמן זה שהבעל שוהה בכלא, שלום-הבית המבוקש על ידו, אינו רלבנטי עקב מעשיו.

יצוין כי במקרה זה הבעל הורשע על יסוד הודאתו, הרי שהמעשים בגינם הורשע והודאתו, הביאו לכליאתו לפרק זמן ממושך, ומעשים אלו הביאו לריחוקו מאשתו. האפשרות שכתב האישום וההרשעה מבוססים על עלילה חסרת יסוד במציאות, ולמרות זאת הבעל הודה, היא רחוקה ואינה סבירה.

ביחס לבעל הכלוא עקב מעשיו השליליים, כליאה כזו מביאה את הבעל למעמד של אדם שהביא לפירוד ממושך מאשתו, ודינו כמורד המחויב בגירושין, וכפי שכבר פסקנו בפסק דין מנומק בתיק אחר, ופסק הדין התפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' צג.

אמנם במקרה שלפנינו, העילה לתביעת הגירושין אינה המאסר, שהחל לאחר שהאשה כבר אינה רוצה את בעלה ולאחר שתבעה להתגרש. מרידת הבעל המתבטאת בכליאתו, החלה לאחר שהאשה כבר מרדה בו ואינה רוצה את בעלה, ולכאורה בכך מרידתו היא חסרת משמעות וחסרת נפקות הלכתית, ואינה יכולה להיות עילה לחיובו בגירושין.

אך אין הדבר כן, וזאת מפני שבמקרה זה, חיוב הגירושין יכול להיקבע על יסוד עמדת האשה שמאסה בבעלה, ובצירוף הנסיבות המתוארות שרצונו המוצהר של הבעל בשלום בית הינו חסר משמעות וחסר נפקות בהיותו בבית הסוהר.

להבהרת קביעה זו נקדים ונבהיר את ההלכה העקרונית. יש מקום להבחנה כדלהלן: אשה המורדת בבעלה ואילו הבעל מבקש את חזרתה לשלום בית, ולעיתים אף מבקש לנקוט בצעדים שילחצו עליה לשוב לשלום בית (באמצעות התראה והכרזה), בנסיבות אלו בהתאם להלכה הפסוקה בשו"ע אה"ע סי' ע"ז, אין מחייבים את הבעל בגירושין, מאחר ומההיבט העקרוני, אם האשה תחזור בה ממרדה, יש לה בעל שתוכל לשוב אליו. משא"כ ביחס למורדת בבעלה כאשר גם בעלה כבר אינו רוצה בה, או בנסיבות שאינו ראוי לדור עמה, וגם אם תחזור ממרדה, אין לה בעל לשוב אליו, יש מקום לכפיית הבעל בגירושין.

הלכה זו כפי העולה מפסיקת רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב כג ח"ח שכתב:

"כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש."

בכמה פסקי דין, הביאו את דברי רבינו ירוחם בלא חולק, ודנו בדבריו בלא לפקפק במסקנתו, עיין פד"ר ח"ו עמ' 13, ופד"ר ח"ח עמ' 323, ופד"ר חי"א עמ' 95 ועמ' 255.

נוסיף ונציין כי בפסק דין מנומק שניתן בבית דין זה בתיק אחר, והתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' פט, בית הדין העלה הלכה למעשה כי בנסיבות שבהן שני בני הזוג שוללים שלום בית ומבקשים להתגרש, ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין בלא תשלום הכתובה, אין נפקא מינה מי מבני הזוג אשם בפירוד, ומי הביא למצב הנוכחי שבני הזוג בפירוד.

עוד נציין לפד"ר חלק יא עמוד 95 בפסק דין מבית הדין בתל אביב בראשות הגאון רבי ח' ג' צימבליסט שליט"א שכתבו בלשון זו:

"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה. ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מ"מ יש לחייבו לגרשה."

נראה שנקטו שמעיקר הדין בדינו של רבינו ירוחם קיימת הוראה אף לכפיית הגט, וכפי המפורש בדבריו שכתב "לאחר שנה כופין אותו לגרש", אך עכ"פ ודאי שיש לחייבו בגירושין.

ובפד"ר חלק יג עמ' 267 בפס"ד מביה"ד בת"א בראשות הרה"ג הרב אריה הורביץ ז"ל כתב על דברי רבינו ירוחם: "מפורש בדבריו שיש לכוף את הבעל לגט בגלל טענת עיגון בלבד, ואף שאין לה עליו שום תביעות לחיובי אישות, שהרי רוצה גט ממנו."

יובהר: נידון זה של רבינו ירוחם חמור ממקרה שבו האשה אומרת "מאיס עלי", אך הבעל מבקש לשוב עמה לשלום בית. שיטת רבינו ירוחם בפסקיו שבאומרת "מאיס עלי" אין חיוב גירושין, ונראה שטעמו הוא שבנסיבות של "מאיס עלי" העיגון פחות חמור, מפני שאם האשה תסיר את המאיסות מלבה ותחזור בה, תוכל לשוב לבעלה, ולכן אינו חמור במידה דומה לנידון שהביא רבינו ירוחם בשם רבו, שבו גם אם האשה תבקש לחזור בה, אין לה בעל שתוכל לשוב אליו, ובנסיבות אלו חיוב הבעל בגירושין נקבע עקב עיגון האשה.

עיגון האשה כטעם בלעדי לחיוב הגירושין נמצא בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה) סי' עז שכתב בלשון זו:

"ועל אותו אדם האסור להיות עם אשתו, והאשה תובעת גט, פשיטא שאסור לעגנה".

הרי שמהר"ם לא קבע את חיוב הגט מפני שהבעל אינו יכול למלא חובה כזו או אחרת לאשתו, אלא מפני שאסור לעגנה, וזוהי בלבד עילת חיוב הגירושין.

וכן בספר פני יהושע במסכת כתובות דף סד. (ד"ה בגמרא) כתב:

"בין בארוסה ובין בשומרת יבם היכא שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור אלא לעגנה, אין ה"נ דכופין, שאין רשאי לעגנה."

וכן בתשובת חכם צבי סי' א' כתב בתוך דבריו בלשון זו:

"אבל היותר נראה לי נכון הוא דבכל המצות כופין מלבד בגיטין וחליצות הוא דאין כופין. אלא משום עיגון דידה או כל הנך שמנו חכמים בפירוש, אבל אינך לא משום דאית ביה ריעותא שהרי גט מעושה פסול וכן חליצה מעושה, ואף שבמקום שהוא כדין הם כשירים, מ"מ לא ראו חכמים לכפות עליהם אלא משום עגונה, או משום הנך שמנו חז"ל, וזה מוכח מדברי התוס' ריש פרק המדיר דף ע' ובפרק הבא על יבמתו דף ס"ד בד"ה יוציא ויתן כתובה, בין לפי' ר"י ובין לפי' ר"ח ודו"ק."

מדויק בלשונו של החכם צבי שחזר פעמיים על כך שתיתכן כפיית גט משום עיגון האשה, או מטעם אחר דהיינו באותם שמנו חכמים בפירוש.

נראה שבנידון של כפייה משום עיגון, גם לשיטת ר"ח כופין, מפני שייחשב כמונע ממנה כל ענייני אישות, ועל כן רבינו ירוחם לא מצא לנכון לציין שההלכה שכתב בשם רבו אינה אליבא דשיטת רבינו חננאל שהובאה בתוספות וברא"ש.

כאמור, בנידון של רבינו ירוחם, לאחר שהאשה מרדה בבעלה, הבעל הודיע שאינו רוצה את אשתו. אך לפי הביאור הנזכר בדינו של רבינו ירוחם, ככל שהדבר נוגע לחיוב הבעל בגירושין, גם כשהבעל טוען לשלום בית, אך גרם לעצמו שייכלא בבית הסוהר לשנה וחצי, ועקב כך גם אם אשתו תשוב בה ממרידתה אין לה בעל שתוכל לשוב אליו, יש מקום לחייבו בגירושין. וזאת מפני שבתקופת כליאתו, האשה מעוגנת, וכפי המצב הקיים בנידון רבינו ירוחם. ביסודו של דבר שני המקרים דומים. בשניהם גם אם האשה תבקש לחזור ממרידתה אין לה בעל שתוכל לשוב אליו, והטעם לחיוב הגירושין בשני המקרים – שאינו רשאי לעגנה.

אמנם ביחס לעיקר הלכה זו שכתבנו כדבר פשוט לפסוק הלכה למעשה כשיטת רבינו ירוחם, ראוי לציין כי בפד"ר כרך יט (מעמ' 57 והלאה) בפסק דין מביה"ד בנתניה, כתב הרה"ג הרח"ש רוזנטל שליט"א, שרבו של רבינו ירוחם, שהוא המקור להלכה זו, סבר שבכל אשה הטוענת "מאיס עלי" יש מקום לכפיית גירושין, ואין להסיק מדבריו הלכה למעשה גם אליבא דהלכה שנקטינן שאין חיוב גירושין במאיס עלי, עי"ש.

אך דבריו אינם נראים, מאחר ורבינו אברהם בן אשמעאל הוא מתלמידי הרשב"א והרא"ש, שהכריעו הכרעה ברורה כשיטת ר"ת שאין לחייב בגירושין באומרת מאיס עלי. קשה מאוד להניח שרבי אברהם בן אשמעאל תלמידם פסק הלכה למעשה להיפך, לאחר שעל יסוד פסקי הרשב"א והרא"ש כבר פשטה הוראה במקומם כר"ת.

ועוד, בספר מישרים נתיב כג חלק ח, בטרם הביא רבינו ירוחם את ההלכה הנזכרת בשם רבו, הכריע להדיא דלא כדעת המחייבים גירושין במאיס עלי ולא ציין שרבו אינו סובר כן.

מסקנת הדברים - על יסוד שיטת רבינו ירוחם כפי שהתבארה לעיל, בנידון שבפנינו, למרות שהבעל אינו אומר "אנא נמי לא בעינא לך" (גם אני איני רוצה בך), כפי שאמר אותו בעל בנידון של רבינו ירוחם, אלא טוען לשלום בית, מאחר שהבעל כלוא במאסר ממושך דינו כאומר כן, ויש מקום לחייבו בגירושין.

מלבד האמור, בנידון שבפנינו קיים טעם נוסף לחיוב הגירושין. במקרה זה במשך מרבית השנים הבעל נמנע מלמלא את חובתו לפרנס את אשתו כראוי. אשתו נאלצה להיעזר בתמיכה וצדקה של גורמים שונים, וגם התנהגות זו הביאה אותה לתבוע להתגרש. עיין שו"ע אה"ע סי' ע' ס"ג ובאוצר הפוסקים ס"ק טו אות ב' שדעת הרבה פוסקים שפסקו לחייב גירושין כשהבעל אינו מפרנס את אשתו, וכן בפד"ר כרך ד' עמ' 170.

אמנם עיי"ש בפד"ר עמ' 174 וכן באוצר הפוסקים שם אות ג' שאם יש לאשה קצבה המאפשרת לה להתקיים או שניזונת ממעשי ידיה, אין לחייבו, אך במקרה זה שיש לזוג אחד-עשר ילדים, ואת החלק הגדול מהקצבה המשולמת עבורה, היא נאלצה להוציא עבור פרנסת בני הבית, כך שככל שהבעל נמנע מלפרנס את המשפחה במינימום הנדרש, האשה אישית נאלצה לסבול ממחסור.

אמנם ביחס לחיוב הבעל לכלכל את אשתו, וחיובו בגירושין שנפסק בשו"ע סי' ע' ס"ג, נקבע בכפוף לכך שאינו יכול לתת לה אפילו את המינימום הנחוץ למחייתה, ויתכן שבמקרה זה בני הזוג דנן לא הגיעו לרמת מחסור כזו. אך מאחר וחובת המזונות כולל גם כסות ומדור, הרי שביחס לחובת הבעל למדור, ניתן לקבוע שבני הזוג דנן אכן הגיעו לדיוטא תחתונה.

נציין למש"כ בספר הפלאה סי' עג סק"ג שכתב ביחס לחובת הבעל בכסות אשתו:

"אם קצרה ידו ליתן לה אפי' כעני שבישראל כופין אותו להוציא וכו'. רוצה לומר אף כשאין לו ליתן לה לפי כבודה אין כופין להוציא כיון שאין לו, וכמ"ש לעיל סי' ע' ס"ק ג', אע"ג דהתם אפי' אם אין לו ליתן לה אפילו כעני שבישראל אין כופין אותו להוציא, אלא אם אין לו ליתן לה אפי' לחם. מ"מ משמע דבבגדים, כל שאין יכול ליתן לה כמו שלובשת כל אשה בעלת הבית שבאותו מדינה, אי אפשר לה להתבזות יותר."

בהתאם לפסיקת השו"ע סי' עג ס"א, חיובו של הבעל במדור אשתו נובע מחיובו במזונות וכסות. לפי זה במקרה שלפנינו שלדברי האשה, שלא הוכחשו על ידי הבעל, במשך שנות הנישואין נאלצו לעבור מדירה שכורה אחת לשנייה, סה"כ כעשרים וחמישה מעברי דירה, הרי שהבעל לא סיפק את צרכי אשתו למדור, והביא להעדר מדור ברמה החורגת מכל נורמה. כשם שההפלאה כתב ביחס לכסות אשתו: "שאין יכול ליתן לה כמו שלובשת כל אשה בעלת הבית שבאותו מדינה, אי אפשר לה להתבזות יותר". גם במקרה דנן ביחס למדור, אין ספק שהבעל לא מילא את חובתו לספק מדור מינימאלי, כמו שמקבלת כל אשה נשואה, ואי אפשר לה להתבזות יותר במעברי הדירה התכופים מדירה שכורה אחת לדירה שכורה אחרת, שזוהי נורמה נחותה מאד יחסית למקובל אצל כל אשה אחרת, גם במשפחות שלא עלה בידם לרכוש דירה. יובהר, מלבד הקושי בעצם המעבר התדיר ממקום מגורים אחד שבו התרגלה למקום מגורים אחר, נציין לפסוק בחומש דברים פרק כח פסוק סו, בקללות, שבהן נאמר: "והיו חייך תלואים לך מנגד" – ופרש רש"י, תלואים לך: "על הספק, כל ספק קרוי תלוי". הרי שאדם החי בתחושת ספק, ביחס לעניין חשוב בחייו, כגון ביחס למקום מגוריו, מצב כזה נחשב כהתגשמותה של קללה.

על כן בצירוף כל האמור יש מקום לפסוק לחייב את הבעל בגירושין.

מזכירות בית הדין תקבע מועד קרוב לדיון שבו הבעל יתבקש לתת גט. האשה תביא עמה לדיון – כתובה ותעודת נישואין, ועד לבירור השמות.

הרב אוריאל לביא – אב"ד

לעיל ניתן תיאור ממצה של העובדות ונקבע שהבעל חייב לגרש את אשתו. להלן תוספת לנימוקים.

א. לכאורה, הנימוק של עיגון האשה בשל מאסרו של הבעל, אינו רלוונטי אלא במקרה של מאסר ממושך. במקרה שלנו, מדובר על תקופת מאסר קצרה יחסית, בת שמונה-עשר חודש, ואין היא כשלעצמה מהווה עילה לחיוב גט.

לגבי בעל שחלה ומחמת כן איננו מסוגל למלא את חובת העונה לאשה, נפסק בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן עו,סעיף יא:

"אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה; ואם מנעה כדי לצערה, עובר בלא תעשה דעונתה לא יגרע (שמות כא, י); ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, אחר כך, או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה."

ובחלקת מחוקק שם ס"ק יח:

"ימתין ששה חדשים עד שיבריא – בהגהות אלפסי בשם רבי ישעיה אחרון שאם הוא מחמת חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא."

והוסיף בית שמואל שם ס"ק י"ז: "ואין דינו כמורד מתשמיש כיון שאינו עושה מחמת שנאה."

ועיין בפד"ר כרך ג' עמ' 85–86 שכתבו שאין מחלוקת בין האמור בשולחן ערוך לבין דעת הריא"ז המובאת בח"מ ובב"ש הנ"ל. אלא הדבר תלוי באופי המחלה שבה לקה הבעל. עיין שם הדעות השונות בביאור דעת הרמב"ם, שהיא המקור לשיטת מרן המחבר בשו"ע, האם יש להמתין ששה חודשים גם כשהסיכוי להבראת הבעל הוא קטן, או רק כשהסיכוי הוא סביר. עכ"פ ברור שלכל הדעות, במחלה שיש לה רפואה – יש להמתין עד שתסתיים ולא להסתפק בהמתנה של ששה חודשים בטרם חיוב הגט.

מאחר והבעל נכנס לכלא שלא מרצונו, יש מקום להשוות בין מצבו למצב של בעל שחלה. ואף שהמאסר נגרם באשמתו, מכל מקום גם לגבי מחלה יש מקרים שהחולי בא על האדם בעקבות התרשלות בשמירה על בריאותו או אף בשל מריבה או מעשה שלילי אחר שעשה, ולא מצינו בפוסקים חילוק בעניין חולה בין גורמי המחלה השונים. מכאן יש להסיק שגם אם המחלה נגרמה באשמתו, יש להמתין כאמור לעיל בטרם יחויב בגירושין.

מאחר שבמקרה שלפנינו ברור שהמאסר יסתיים תוך שמונה עשר חודש ואולי אף קודם לכן במקרה של ניכוי שליש, לפיכך אין דינו כמונע את עונתה לצערה, אלא ממתינים ליציאתו מהכלא.

אולם לאחר העיון אין הדבר כן, שהרי בשולחן ערוך אבן העזר סימן עו סעיף ט' נפסק:

"המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בין שהדירה סתם או ז' ימים או יותר, יקיים ז' ימים, ואח"כ יוציא ויתן כתובתה; אפילו הוא מלח שעונתו לששה חדשים."

מתבאר כאן, כי במדיר את אשתו, ממתינים לו שבעה ימים בלבד ולאחר מכן מיד מחייבים אותו להוציאה ולשלם את כתובתה. וזאת גם אם עונתה היא אחת לששה חודשים.

ושם בבית שמואל ס"ק טו ביאר:

"יקיים ז' ימים – אפי' הוא מלח הטעם מבואר בש"ס אין דומה מי שיש לו פת בסלו מי שאין לו לכן כשלא נדר אשת המלח מצפה אולי יבא בכל עת."

ובחלקת מחוקק ס"ק י"ז ביאר:

"אפי' הוא מלח – שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כך בלא נדר אשת המלח מצפה אולי יבא בכל עת."

כלומר: כאשר הבעל עשוי לבוא אל ביתו גם לפני ששה חודשים, גם אם אין הוא מחויב בכך, מכל מקום לאשה יש תקווה ונחשב כפת בסלו ואין מחייבים בגט. אולם כשאין לה תקווה שהוא יבוא מכיוון שהדיר אותה ואסרה על עצמו, מחייבים אותו לגרשה מיד לאחר שבעה ימים, וזאת גם אם תוקף הנדר היה לשבעה ימים בלבד.

במקרה שהבעל חולה, עדיין יש לאשה תקווה שיתרפא בכל רגע ולכן ממתינים, אך בנדון דידן, שהסיכוי לשחרור ממאסר בטרם מועד השחרור קלוש, אין מצב של פת בסלו, על כן דינו כמדיר שמחייבים אותו לגרשה למרות שלאחר תקופת הנדר יחזור ההיתר לקדמותו והוא יוכל שוב לקיים את עונתה. אם כן, גם באסיר יש מקום לחייבו בגירושין, ובוודאי שכן במאסר של שנה וחצי כבנדון דידן.

מצד שני, יש מקום לחלק בין המקרים. ישנו הבדל נוסף בין מדיר לחולה. המדיר את עצמו מהנאה מאשתו, עושה פעולה האוסרת אותו על אשתו באופן ישיר ואילו במקרה של חולה, הפעולה שגרמה למחלה, גם אם הייתה ברשלנות או בפשיעה, בוודאי לא נעשתה בכוונה מפורשת לגרום לעצמו את ההפרעה ביחסי האישות. והפרעה זו באה כתוצאה עקיפה מהמעשה שגרם למחלה. מבחינה זו, המקרה של אסיר דומה יותר לחולה ולא למדיר שכן בוודאי הכוונה של האדם לא הייתה לגרום לעצמו שייכנס למאסר, אלא המאסר היה תוצאה עקיפה ממעשיו.

ועוד: עיין בב"ש ס"ק י"ז שהובא לעיל, שכתב לגבי חולה: "ואין דינו כמורד מתשמיש כיון שאינו עושה מחמת שנאה". במדיר שאסר את אשתו על עצמו בפירוש, יש מעשה שעשוי להתפרש כשנאה, מה שאין כן בחולה. גם לגבי אסיר, כניסתו למאסר איננה בשל שנאה אלא כעונש על מעשה אחר, ולכן יש מקום לדמותו לחולה ולא למורד או למדיר.

ואולם בח"מ ובב"ש לא כתבו לחלק כך בין חולה למדיר, אלא תלו את ההבדל בעניין של פת בסלו. ומבחינה זאת, דין אסיר כדין מדיר, וכנ"ל.

ב. לעניין הנימוק לחייב את הבעל במתן גט בשל מניעת מדור ומזונות מאשתו, יש מקום להוסיף שאילו הבעל לא היה במאסר, בטרם חיובו בגירושין היה מקום להתרות בו שיפרנס את אשתו, ורק אם היה ממשיך בהתנהגותו היינו מחייבים אותו בגט, כמבואר בשו"ת נודע ביהודה תניינא חלק אבן העזר סי' צ'.

אולם מאחר שהבעל מצוי במאסר, אין טעם בהתראה הואיל ואין בידו להשתחרר מהמאסר ולצאת לעבוד ולפרנס את משפחתו. מכיוון שכך, יש לחייבו בגירושין באופן מידי ואין צורך בהתראה. מקרה דומה נדון בפד"ר כרך ח' עמ' 310 וביארו שם שיש לחייב אסיר במתן גט מידי, ללא צורך בהתראה. (והובא גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מב – קונ' אורחות המשפטים פרק ג.)

בניגוד לעילה של מניעת עונתה מחמת חולי, שלגביה ביארנו לעיל שיש להמתין עד שיתרפא, במקרה של בעל שאינו מפרנס, אין מחייבים את האשה להמתין עד שיוכל לפרנס, אלא מחייבים אותו לגרשה מיד, אם היא תובעת זאת.

נעיר עוד, כי אמנם האשה זכאית לקצבת הבטחת הכנסה, אולם קצבה זו מיועדת עבורה ועבור כל ילדיה הקטינים, ואינה מספקת אף את הצרכים המינימאליים של אוכל, ביגוד ומדור, עבור כל הנפשות שלהם היא מיועדת. כמו כן, עיין בפד"ר כרך ח' עמ' 307, שלעניין חיוב בגט ללא כפייה, לכל הדעות ניתן לחייבו גם כשנותן לאשתו לחם בצמצום ואינו יכול לתת לה את יתר צרכיה במינימום ההכרחי. נציין עוד כי קצבת הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי כמוה ככספי צדקה, ועל כן נראה שניתן לחייבו בגירושין גם אם היא מספקת את צרכי האשה. שכן לא ניתן לדרוש מאשה להישאר נשואה לאדם שאינו מפרנסה ולסמוך על קופת צדקה המחלקת כספים לנצרכים.

לאור האמור, הבעל יחוייב במתן גט כאמור לעיל.

הרב חיים בזק – דיין

על פי האמור בית הדין פסק לחייב את הבעל בגירושין.

מזכירות בית הדין תקבע מועד קרוב לדיון שבו הבעל יתבקש לתת גט. האשה תביא עמה לדיון – כתובה ותעודת נישואין, ועד לבירור השמות.

ניתן ביום כ"ו אייר תשע"ב (18/05/2012).