הצדדים נישאו בתאריך 21.6.1999 ולהם שני ילדים קטינים. הצדדים פרודים משנת דצמבר 2011 הבעל עזב את הבית. האשה תובעת גירושין, הבעל אינו רוצה להתגרש.

נשמעו טענות הצדדים וב"כ. ב"כ האשה ביקש לתת פס"ד לפי החומר שבתיק והצטרף אליו ב"כ הבעל שניתן לתת פס"ד לפי החומר שבתיק ומבקש לצרף חוות דעת על הבעל תוך שבעה ימים.

טענות האשה
הבעל מהמר כפייתי
אחר החתונה גילתה שהבעל מהמר בסכומים גדולים. כתוצאה מהימורים הבעל לווה בשוק האפור 200,000 ₪ ועוד 70,000 ₪ לווה מהורי האשה. אחרי שנה וחצי הורי הבעל קראו לה וסיפרו לה כי הבעל מהמר.

אלימות פיזית
הבעל משך בשיער ונקט אלימות מילולית, קילל ואיים שלא ייתן לה גט.

נעשו מספר הסכמים בין הצדדים לשלום־בית – פעם ע"י עורך־דין ובו התחייב הבעל שלא לחזור להימורים וחזר להימורים. אח"כ נעשה הסכם שלום־בית ע"י ביהמ"ש שבו נאמר שהדירה הרשומה ע"ש הצדדים תעבור לבעלות האשה. וכן נאמר שהבעל ישלם מזונות הקטינים בסך 5,000 ₪ לחודש ומזונות האשה בסך 3,000 ₪ לחודש. על אף ההסכם שנעשה ע"י ביהמ"ש ובו התחייב הבעל שלא לחזור להימורים, לא עמד בהסכם וחזר להימורים.

הבעל אינו זן ואינו מפרנס
על אף שניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש המחייב את הבעל במזונות האשה והילדים, בפועל הוא לא נתן כסף. הבעל עובד אצל הוריו ומוכר בבסטה בשוק בצלאל.

תגובת הבעל
הבעל הודה שהיה מהמר כל הזמן וחובות שצבר עד שנת 2008 בסך 200,000 ₪ החזיר לשוק האפור וכן החזיר להורי האשה סך 70,000 ₪ שלווה מהם. עבר גמילה בפעם הראשונה שלא עמד בה ומעד. ושוב חזר להימורים ושוב חייב לנושים בשוק האפור 200,000 ₪ ועדיין חייב להם. וכן הודה הבעל שהפעיל מקום להימורים בגבול בת ים – ראשון לציון. לדבריו, עתה כשנה הוא בגמילה.

לעניין טענת האלימות פיזית – לא היה ולא נברא. לא משך בשיער. ההפך הוא הנכון: האשה תקפה אותו וקיללה אותו. הזמין משטרה בתאריך 20.12.11 ואמרו לו שאין טעם שיחזור הביתה ושוב יחזור על עצמו. עדיף שיעזוב הבית ומאותו תאריך 20.12.11 עזב את הבית.

האשה ידעה עוד לפני הנישואין שהבעל מהמר, ובגלל אהבתו לאשתו ולצורך שלום־בית הסכים להעביר את חלקו בדירת המגורים המשותפת לאשה. והוא האמין בשלום־בית. על כן לא רוצה להתגרש.

לטענת ב"כ האשה, יש לצדדים חשבון משותף ועדיין הבעל מפזר ממנו צ'קים לאנשים והם באים לדפוק בדלתה לפרוע. וכמו כן הבעל צבר חוב מזונות הקטינים ואשה בהוצאה לפועל בסך 100,000 ₪ ולא שילם ואפי' שקל אחד מאז שניתן פס"ד בביהמ"ש, והמטרה להתיש את האשה בכדי שתחזור מהסכם בביהמ"ש שבו הסכים להעביר את חלקו בדירת הצדדים לאשה. ובכך הוא מעגן את האשה.

הוסיף ב"כ האשה, הסכם לשלום־בית שנעשה בביה"מ לא היה תרגיל מצד האשה בכדי שהבעל יעביר את חלקו בדירת הצדדים לאשה שהרי השלום־בית שנעשה בביהמ"ש החזיק שלוש שנים רצופות אילולי ההימורים שגרמו לפירוק הבית.

ב"כ הבעל: כיום הבעל אינו מהמר ונמצא בגמילה פעם שנייה בהליך של שנים־עשר חודש ומלווה ע"י חונך במעקב צמוד. הבעל מבקש הזדמנות נוספת לניסיון שלום־בית. הבעל אינו עובד, משום כך אינו יכול לשלם חוב המזונות שנפסק בביהמ"ש. והבסטה הנמצאת בשוק בצלאל שייכת להורי הבעל.

עובדות העולות
הבעל מהמר כפייתי עוד לפני הנישואין. הודה שמהמר וממשיך להמר במשך כל הזמן. פעמיים הפסיד סך 200,000 ₪ שלווה בשוק האפור וכן 70,000 ₪ שלווה מהורי האשה. הודה שהפעיל מקום להימורים בין גבול בת ים לראשל"צ אף שאמר שחלק מהכספים החזיר לשוק האפור וכן פרע לאבי האשה סך 70,000 ₪, אבל עדיין חייב עוד 200,000 ₪ לשוק האפור, ולדברי האשה הבעל לא שילם סך 70,000 ₪ שלווה מהוריה. הודה שהגמילה הראשונה לא עזרה, שמעד שוב ונפל להימורים. הבעל אינו זן ואינו מפרנס על אף שהבעל בריא בגופו ועובד אצל הוריו בבסטה בשוק בצלאל. וצבר חוב בסך 100,000 ₪ בהוצאה לפועל עבור מזונות הקטינים והאשה ע"פ פסיקת ביהמ"ש.

בדין אדם מהמר
ביביע אומר ח"ז חו"מ סימן ו' כתב בשם הריב"ש בתשובה ס' תל"ב שהשחוק בקוביא יש בו איסור לכ"ע ואפי' לרב ששת דס"ל דליכא אסמכתא בקוביא מ"מ בודאי שהוא מכוער ומתועב ומשוקץ, ורבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו. וכתב החכם צבי בסימן קל"ג דרועה זונות יאבד הון וסופו שלא יהיה בידו לפרנס את אשתו וילדיו – משלי פרק כ"ט פסוק ג' "ורועה זונות ואבד הון" וכ' ד"מ אה"ע סימן ע"ז ס"ק י"ג בשם מהרי"ו בת' סימן קל"ה אשה שטוענת מאיס עלי מחמת שהוא שותה ומקיא ומאבד כל אשר לו בשחוק (קוביא) והוא טוען שאם עשה לא יעשה עוד נראה דזה לא מיקרי אמתלא ע"כ כ' דמ' דמה שכתב דאין נקרא אמתלא מה שמכלה ממונו בשחוק (קוביא) אינו נראה דודאי אמתלא היא וכמו שב' מוהר"ם. וטעמו של דהמהרי"ו דלא מיקרי אמתלא שהרי כתב שהבעל טען שאם עשה לא יעשה עוד. בנידון דידן מהמר כפייתי ומעד אף אחר הגמילה הראשונה וכן הפעיל מקום להימורים. אף דעת מהרי"ו הוי אמתלא לטענת מאיס עלי.

בדין אינו זן ואינו מפרנס
כתובות ע"ז: האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופה אותו להוציא כופו אותו לזון. רב אמר, אין אדם דר עם נחש בכפיפה. ופסקו הרי"ף ור"ח כשמואל ובה"ג פסק כרב. וכתב הרשב"א דאפי' לדעת הריף ור"ח דאם אין ביה"ד יכולים לכופו, כגון שאין לו במה לפרנס אי נמי שאינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, שכופין להוציא, דהא דשמואל לא דחי להא דרב אלא מהאי טעמה דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון. הא אין יכולים לכופו לזון, יכופו להוציא – כ"כ ה"ה.

וכ"פ השו"ע אה"ע סימן ע' סעיף ג' ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא. והרמ"א כ' שאין כופין אותו להוציא מאחר שאין לו. ובשו"ע נקט לשון הרמב"ם ה"א פי"ב הי"א. ומשמע שהוא עני וגם א"י להשתכר, כגון שהוא חולה או אנוס אפ"ה כופין להוציא. אך בשו"ע בסימן קנ"ד ס"ג כתב, שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר, והוא לשון הר"ן בשם הרשב"א, משמע שאפשר לו להשתכר אלא שאינו רוצה – בזה הוא דכופין, אבל בלא אפשר לו להשתכר שהוא אנוס אין כופין, והיינו כדעת הי"א שהביא הרמ"א כאן. ומשו"ה לא הגיה הרמ"א בסי' קנ"ד וכ' בת' חתם סופר ס' קל"א דאופן דנקט בשו"ע בס' קנ"ד ס"ג והרמ"א בשם י"א דשאינו רוצה להשתכר דמודים שכופין להוציא, דטעם הי"א הוא דלא גרע משאר בע"ח שאפי' המלוה מת ברעב אם אין לו ללוה פטור. אך כשיכול להשכיר עצמו ולהרויח ואינו רוצה וקשה לכופו שיעשה מלאכה וירויח והוא אינו רוצה והוה חיי נפש והוא פושע, ולכן כופין לכ"ע ומשום הכי בס' קנ"ד לא הגיה כלום.

וכ' עוד: "ואינו יכול ליתן לה היינו אפי' יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה מ"מ כיון שאין לו ליתן התחייבות שלו ה"ל גבי דידיה חיי נפש". וכ' הב"מ שטעם הי"א הוא שמדמו לבע"ח הטוען אין לי לשלם ולע"ד לא דמי דשאני הכא דאגידה ביה וכשיגרשנה תנשא לאחר שיזונה וזה בידו והוי כבידו לשלם דזה דמי לס' קנ"ד ס"ז דאם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה י"א שהיא נאמת וכופין אותו להוציא מיד. ובפרט להרמב"ם דמזונות דאורייתא כעונה וכ' הפ"ת סק"ג שכ' החתם סופר שדעת הב"מ לפסוק כהרמב"ם ושו"ע דכופין להוציא אף כשאינו יכול להשתכר והוא אנוס שכ"כ בספר ישועות יעקב, אלא דמ"מ יש לומר דטעם הי"א הוא דהא בלוה קיי"ל אין גופו משועבד לו כלל כמבואר בח"מ ס' צ"ז ס' ט"ו ואשתו כגופו והוא צריך לה. אפ' כלים שעושים בהם אוכל נפש אין ממשכנים איברא יש לחלק בשלמא הלואה דעלמא מלתא אחריתי היא ולהוצאה ניתנה ולא נשתעבד גופו לזה אלא נכסיו אבל הכא חוב המזונות היינו האשה בעצמה כיון שנשאת לו אדעתא דמזונות ואם אין מזונות אין אישות ונשואין שפיר כופין להחזיר אשה על מקומה הראשון דהיינו שיגרשנה ולא תהא אגידא ביה הגע עצמך אדם שהשאיל לחבירו רחיים ורכב ועושה בהן חיי נפש ולא שזקפו עליו במלוה אלא השאיל לו ועבר הזמן השאלה וכי לא נאמר לא נכוף אותו להחזיר מפני שעושה בהם חיי נפש ומיהו י"ל דזה לשיטת הרמב"ם דס"ל דמזונות דאורייתא אך להפוסקים דס"ל מזונות דרבנן אין הנישואין ומזונות תליא זה בזה כל כך וסיים לדינא דמי שיש לו ואינו רוצה לזונה אין כופין להוציא רק לזון ומי שאין לו ואינו רוצה להרויח כופין בשוטים להוציא ומי שאינו יכול להרויח שהוא חולה ואינו פושע תליא למ"ד מזונות דאורייתא כופין בשוטין ולמ"ד לאו דאורייתא אין לכוף בשוטים ואמנם במילי כופין ובזה מיושב סתירת השו"ע בס' ע' מיירי מכפיה דעלמא ע"כ סתם כהרמב"ם ובס' קנד מיירי בכפיה בשוטין דומיא דהנך התם על כן כ' לשון הרשב"א.

כתב ביביע אומר ח"ג אה"ע סימן ט"ו ס"ק שכתב בשם ישועות יעקב (ס' ע' סק"ג) שאם אין לו מזונות לפרנס את אשתו למ"ד מזונות דאורייתא כופין אותו לגרשה שאינו בדין אגידא ביה ולא יהיה לה להתפרנס, ואם יגרשנה תנשא לאחר ודמי לאשה הטוענת שאין בעלה יכול לשמש עמה די"ל שכופין אותו לגרשה, וה"ה בזה דמאי שנא. משא"כ למ"ד מזונות דרבנו שהם תיקנו שאם יש לו מחויב לתת לה והוי כשאר חוב אבל לא תיקנו שיכפו אותו לגרשה ואפשר שאין כח ביד חכמים לכופו לגירושין בזה, כללו של דבר שאין ספק אצלי שהדבר תלוי בשתי הדעות אלו אי מזונות דאורייתא או דרבנן ומ"ש מרן המחבר שכופין אותו להוציא זהי דעת הרמב"ם דאזיל לטעמיה בס"ל מזונות דאורייתא עכת"ד. ובכתובת ע"ז. אמרו אלו שכופין להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס, דרבנן קתני דאורייתא לא קתני (פסולות) ועיין בהרא"ש שם משמע דאף בדרבנן כופין להוציא.

לאור האמור:

1. ביה"ד מחייב את הבעל [פלוני] לגרש את אשתו [פלונית] בגט פיטורין.

2. אם הבעל לא יתן ג"פ ידון ביה"ד בהטלת צווי הגבלה על הבעל.

הרב שמעון מלכה – אב"ד

ראיתי את מה שכתב כבוד אב בית הדין, ואכתוב את דעתי בתיק זה.

העובדות נכתבו ע"י כבוד אב הבית דין. לדעתי יש לחייב את הבעל במתן גט לאשתו מכמה עילות גירושין: א. מהמר ומאבד הון; ב. אינו זן ומפרנס; ג. מאיס עלי באמתלא מבוררת.

בדין מהמר
הבעל הודה כי היה מהמר, עבר גמילה ושוב חזר להמר וכעת הוא שוב בגמילה, וכן הודה כי היו לו חובות בסך 200,000 ₪ שהחזיר, ושוב כעת יש לו חובות בסכום זה כתוצאה מהימורים חוזרים.

הבית יוסף (אבן העזר סימן קנ"ד) הביא בשם ספר האגודה מעשה באשה שטענה על בעלה שהוא רועה זונות ופסק שאם תביא עדים או שהודה יוציא וייתן כתובה בנימוק שרועה זונות יאבד הון (משלי ו' כ"ו) ואינו יכול לספק לאשתו את צרכיה, וגרע מכל עילות הגירושין המופיעים במסכת כתובות (פרק ז') ומסקנתו שאם הודה או שיש עדים כופים אותו להוציא וכן פסק הרמ"א (אבן העזר קנ"ד ס"א).

בנידון זה שהוא מהמר ומפסיד את כל הונו, חייב הבעל לתת גט מדין מאבד הון.

בדין אינו זן ומפרנס
בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנ"ד סעיף ג') נפסק האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון ואם אין בית דין יכולים לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרוויח ולזון אם תרצה היא כופים אותו להוציא מיד ולתת כתובה.

ואף שבשולחן ערוך (סימן ע' סעיף ג') פסק ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה כופים אותו להוציא, והרמ"א שם כתב "ויש אומרים שאין כופים אותו להוציא מאחר ואין לו" – כתב שם בפתחי תשובה (סעיף קטן ב') שיש לחלק בין אינו רוצה שלכולי עלמא כופים אתו להוציא לבין אינו יכול שבזה לדעת הרמ"א אין כופים אותו להוציא כיוון שאינו יכול.

בנידון זה אף שלכאורה אינו זן מחמת שאינו יכול, שהרי לטענתו רובצים עליו חובות כבדים, מכל מקום פשוט הוא במקום שאינו יכול מחמת פשיעתו שלו שהוא הביא בזדון מצב זה על עצמו, אין זה נידון כאנוס ואינו יכול, אלא כפושע ואינו רוצה, כיוון שמדובר באדם שהביא חובות אלו על עצמו מחמת ההימורים שהימר והפסיד את כל רכושו, ואף שעבר גמילה חזר שוב למצבו הראשון, ודאי שאין דינו כאינו יכול, אלא כאינו רוצה.

הבחנה זו המחלקת באינו יכול אם זה מחמת אונס או פשיעה מצינו בפד"ר (חלק ג' עמוד 221 בפסק דין של הגאונים הרב א.י. וולדינברג, הרב עובדיה יוסף, והרב יוסף קאפח) שכתבו שם בזה הלשון:

"והכי מצאנו בספר אבן ישראל (עמוד קו־קח) שמחבר הספר דן בלכוף בעל לגרש את אשתו בגלל היותו מוכתב לעבודת פרך על אשמתו, ונימוקו היסודי לכופו על כך בהיות שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות,והכל בא לו ע"י פשיעתו במעשיו הרעים, וכמו כן לא עדיף מבעל פוליפוס וכיוצא כיון שאינו יכול להיות עמה כלל,ומה לי מחמת ריח רע או שאר סיבה, סוף סוף אינו יכול לקיים שום חיוב מענייני אישות, ולכן מסתברא שכולי עלמא מודים בזה שכופים בשוטים כמו בעל פוליפוס אף על פי שלא פשע כלל, וכל שכן הכא.

והגאון בעל "עונג יום טוב" בתשובתו הנדפסת שם חיזק ידי המחבר והסכים על ידו דודאי מדינא הוא מאותם שכופים להוציא בהיות ונגרע ממנה כל ענייני האישות כיון שהוא בשבי ועבודה קשה ואינו יכול לביתו כלל, ואף שעכשיו אנוס הוא בדבר, הא לא עדיף מנולד לו ריח הפה דכופים אע"פ שהוא אנוס."

ועיין עוד בזה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סימן מ"ב), שו"ת בית מאיר (סימן י"ד), פתחי תשובה (סימן ע"ח סעיף קטן א') בנידון חיוב בעל לפדות את אשתו משבי שנשבתה בפשיעה. משפטי שאול (סימן כ"א) ובספר עטרת דבורה (חלק ב' סימן צ"ג).

מאיס עלי באמתלא מבוררת
כתב בדרכי משה (סימן ע"ז סעיף קטן י"ג) בשם שו"ת מהר"י וייל סימן קל"ה אשה הטוענת מאיס עלי מחמת שהוא שותה ומקיא ומאבד כל אשר לו בשחוק והוא טוען שאם עשה לא יעשה עוד נראה דזה לא מיקרי אמתלאה ועוד שהרי רוצה לחזור ולא לעשות עוד ואינו צריך להעמיד ערבות שיתקן דרכיו כל זמן שאינו מוחזק בריעותא.

וכתב עליו הדרכי משה: "ומה שכתב דאין נקרא אמתלא במה שמכלה ממונו בשחוק אינו נראה דודאי אמתלא היא וכמו שכתב מוהר"ם."

וכן פסק ברמ"א בסימן ע"ז סעיף ג' בשם מהר"ם מרוטנברג שאם האשה נותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומלה ממונו אז דנין לה כדין הגאונים.

בנידון זה שהאיש מכלה ממונו בהימורים, ודאי שהוי אמתלא מבוררת ויש כאן דין מאיס עלי.

ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ג' אבן העזר סימן י"ח אות י"ג) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה' סימן כ"ו) שבטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת יש חיוב גט.

כשטוען שהוא חוזר מדרכו הרעה
בנידון זה טוען הבעל כי הוא נמצא בגמילה מהימורים ומבקש הזדמנות נוספת לשפר את מעשיו והשאלה אם גם במקרה כזה יש לחייב את הבעל או שמא נמתין לראות אם ישפר דרכיו הרעים.

בדרכי משה שהבאנו לעיל הובאו דברי מהר"י וייל שאם הוא רוצה לחזור בו ולא לעשות עוד אין בזה טענת מאיס עלי ואפילו אינו צריך להעמיד ערבות להוכחת דבריו על תיקון דרכיו. הרי שאם מבקש לתן דרכיו ממתינים לו ואין בזה טענת מאיס עלי.

אלא שהמהרי"ו עצמו סייג את דבריו וכתב "כל זמן שאינו מוחזק בריעותא". דהיינו מה שממתינים לו ונותנים לו הזדמנות לשפר את דרכיו דווקא במקום שזו היא לו מעידה ראשונה, אך במקום שהוא הוחזק בריעותא, דהיינו ניתנה לו הזדמנות לשפר את דרכיו ולתקן את מעשיו ולא עמד בזה וחזר לדרכיו הרעים, בזה אין מקום להמתין לו להזדמנות נוספת שהרי ניתנה לו הזדמנות כזו והוא לא עמד בה.

ועיין בזה עוד בשו"ת חכם צבי סימן קל"ד, ופד"ר (חלק ט' עמוד 68–69).

בנידון זה הבעל חתם על הסכם ממון בתאריך 30/11/2008 בו התחייב במפורש בסעיף 4:

"לעבור תהליך של גמילה לתקופה רציפה של לפחות חצי שנה בה יקבל טיפול עקבי סדיר ואפקטיבי על מנת לגמול אותו מהתמכרותו להימורים כמו כן ישתתף הבעל בקבוצות תמיכה כחלק מתהליך גמילתו."

הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט למשפחה בראשון לציון בתאריך 11/12/2008.

לטענת האשה, הבעל לא עמד בזה וחזר להמר. קדם לכך הסכם אצל הרב ולא עמד בהסכם. נעשה עמו עוד הסכם אצל עורך־דין והוא לא עמד בזה (פרוטוקול הדיון מיום כ"ד אדר תשע"ג שורה 17–18). הבעל לא הכחיש טענות אלו.

גם מעיון בכתב התביעה עולה כי נעשה הסכם אצל הרב [מ' ד'] לפיו הבעל יפסיק להמר והוא לא עמד בזה. כך שבוודאות ניתן לומר כי הבעל הוחזק בריעותא ואין מקום להמתיו לו להזדמנות נוספת לתיקון מעשיו.

לאור האמור:
א. הבעל חייב לתת גט לאשתו מעילות הגירושין של בעל מהמר, אינו זן ואינו מפרנס ומאיס עלי באמתלא מבוררת.

ב. אם הבעל לא ייתן גט במועד שנקבע, יקבע ביה"ד מועד לדיון בהטלת צוו הגבלה (סנקציות) על הבעל על פי ההלכה והחוק.

הרב זבדיה כהן – דיין

מצטרף למסקנות.

הרב אליהו היישריק – דיין

על פי האמור ביה"ד פוסק:

א. הבעל חייב לתת גט לאשתו מעילות הגירושין של בעל מהמר, אינו זן ואינו מפרנס, ומאיס עלי באמתלא מבוררת.

ב. על המזכירות לפתוח תיק סידור גט ולקבוע מועד לסידור גט לא יאוחר מ־45 יום מהיום.

ג. אם הבעל לא ייתן גט במועד שנקבע, יקבע ביה"ד מועד לדיון בהטלת צוו הגבלה (סנקציות) על הבעל על פי ההלכה והחוק.

מותר לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ו בסיון התשע"ג (04/06/2013).