בני הזוג נישאו בשנת 2004. הבעל הגיש תביעת גירושין ביום 12.5.08, ולאחר טענות ומענות בבית הדין התגרשו הצדדים כעבור כשנתיים, ביום 27.6.10.

בהסכם הגירושין שקיבל תוקף פס"ד ביום 31.12.09 מופיע כדלקמן:

"א. הצדדים יתגרשו בגט פיטורין כדמו"י.

ב. במעמד סידור הגט תקבל האשה סך של 75,000 ש"ח בשיק בנקאי. הסך הנ"ל הוא על חשבון תביעות האשה – הן להחזר חובות והן לתשלום כתובתה ותוספת כתובתה.

ג. לאחר סידור הגט ביה"ד ידון בתביעות האשה להחזרי תשלומי חובות שלטענת האשה הבעל חייב לה וכן ביה"ד ידון בתביעת האשה לקבלת כתובתה ותוספת כתובתה שלטענתה מגיעה לה. הצדדים מסכימים שביה"ד ידון בתביעות הנ"ל לאחר סידור הגט.

ד. דירת הבעל הנמצאת ברחוב [...] תעוקל להבטחת קיום פסקי הדין של ביה"ד.

ה. הוסכם שהאשה תסיר את העיקול מרכב מסוג דייהו שמספרו [...].

ו. הוסכם שלאחר סידור הגט ביה"ד ידון אף בנושא רכוש וזכויות הצדדים וביה"ד ידון ע"פ חוק יחסי ממון."

לפני בית הדין עומדות להכרעה שתי סוגיות נפרדות: האחת, תביעתה של האשה לכתובתה בסך ארבע מאות אלף ₪; והשנייה, חלוקת הרכוש שבין שני הצדדים בהתאם להסכמתם לדון על פי חוק יחסי ממון.

תביעת הכתובה
האשה תובעת את מלוא כתובתה. בסיכומים שהגישה האשה היא טוענת כי מעולם לא רצתה להתגרש, קיימה תמיד את כל חובותיה לבעלה, תמכה בו, תרמה לפרנסת הבית, ועשתה כל שביכולתה לקיים את השלום בין הצדדים. לדבריה, מאחר שהבעל רצה לגרשה, עליו לשלם את מלוא סכום כתובתה ואף לפצותה על הכאב והסבל שהיו מנת חלקה.

הבעל מצדו טוען כי מדובר באשה מורדת אשר כל מטרתה היא להוציא ממנו כספים. לדבריו, מיד לאחר החתונה דרשה ממנו לרשום את מחצית הדירה שלו על שמה. הוא מוסיף וטוען כי האשה מנעה ממנו יחסי אישות סדירים ואף הרחיקה אותו מהבית בצו הרחקה. לדבריו, עקב כך על בית הדין לפסוק כי אין מקום לתשלום כתובה כלל ועיקר.

קיים קושי לקבוע עובדתית מי הצודק בין בני הזוג, ובהחלט ייתכן כי יש צדק בדברי שניהם.

מצד אחד, נסיבות המקרה שלפנינו עשויות להוביל למסקנה שלא מגיע לאשה אלא רק עיקר כתובה; ומצד שני, עשויות נסיבות המקרה להוביל למסקנה כי כן מגיע לאשה הסכום כולו המופיע בכתובה.

להלן נדון בשני הצדדים שצוינו. קודם נפרט את השיקולים שבגינם לא מגיע לאשה אלא עיקר כתובה, ואח"כ נפרט את השיקולים הנגדיים – המצדיקים תשלום מלוא הכתובה עם התוספת.

השיקולים לתשלום עיקר כתובה בלבד
בני הזוג הגיעו לשעריו של בית הדין במצב שבו מוחלט על שניהם כי אינם מעוניינים בהמשך הקשר ההדדי שביניהם. עקב כך, יש להחיל עליהם את הלכת רבינו ירוחם הקובעת כי במקום בו שני הצדדים אינם רוצים זה את זה תקבל האשה את עיקר כתובתה ונדונייתא ואין היא זכאית לתוספת הכתובה.

מסקנה זו נראית ברורה על סמך דבריה של האשה בבית הדין בכמה דיונים שונים, ולמרות טענתה בסיכומים שהוגשו כי היא מצדה חפצה בשלום־בית. וכך לדוגמה בפרוטוקול הדיון מיום 13.11.08:

"אשה: תמיד אהבתי אותו ומלאתי את רצונו. תחת החופה אמרתי ורציתי לחיות אתו ולהביא ילדים. כל דבריו שקר ואין בם נכון. הוא התנהג באלימות פיזית ומילולית, פניתי לרווחה לעזרה והוא עוד פעם קפץ עלי וקראתי למשטרה, הוא הוציא אותי כמה פעמים מהבית. בערב ליל הסדר – הכול הוא הרס, גם את הערב וגם את החיים, ואני רוצה להתגרש...

בי"ד: מה עם להתגרש?

אשה: אני מסכימה להתגרש. שלום־בית לא ייתכן."

וכך בפרוטוקול הדיון מיום 15.2.09:

"בי"ד: המצב שלא רוצים אחד את השני.
האשה: אני תמיד רציתי אותו אבל עם השקרים ובעיית הפוריות – היה לי טיפול קשה וגרם לי בעיות. אבי ביקש שיילך לפני החתונה לעשות בדיקה כי זה מקובל בעדה הפרסית, ורק בגלל שאהב אותו ולכן ויתר לו והתחרט. ורציתי מאוד לשמור על הנישואין והיום אני לא רוצה, שהרי הוא פתח תביעת גירושין אני לא רציתי והוא פגע בי."

וכך בפרוטוקול מיום 24.5.09:

"אשה: מספרת על החוויה הקשה מנטילת ההורמונים ועד שמירת ההריון, והרצון הכן לזרום עם הבעל, והיום אני רוצה פיצוי וכתובה ושישלם מה שחייב לי."

וכך ביום 3.1.10:

"ביה"ד: הבעל רוצה להתגרש, הוא תובע גירושין. מה את רוצה בנושא הגירושין?

אשה: אני רוצה שייתן לי מה שמגיע לי ואח"כ נתגרש.

ביה"ד: את רוצה אתו שלום, את תקבלי אותו?

אשה: אני לא חושבת שיש סיכוי שהוא ישתנה, כי ניסיתי. שנה וחצי הלכנו ליועצת. גם בתקופה שחזר הביתה דברתי אתו. די כבר, שייתן לי ונתגרש. אין שום צד לחשוב לשלום־בית. כבר חשבתי ואין שום כיוון לעשות שלום. גם אם הבעל יבקש שלום, אין שום כיוון לעשות אתו שלום."

נציין גם כי למסקנה זו הגיעה גם פקידת הסעד בדו"ח שהוגש לבית המשפט ביום 6.8.08, ובו כתבה כי הצדדים לא היו מוכנים לחיים משותפים, וכי מומלץ כי הצדדים יגיעו בהקדם להסכם גירושין הגיוני ויפנו איש לדרכו.

מאחר וכן הם הדברים, יש לפסוק כי האשה זכאית לעיקר כתובתה ולכספים שהכניסה בתור נדוניא ואינה זכאית לתוספת כתובתה. כמובן, ובהתאם למנהג בתי הדין, יש לקזז את חיוב עיקר הכתובה מן הזכויות שתקבל האשה בהתאם לחוק יחסי ממון.

אלא שבעניין זה קיימת בעיה מעשית, שכן הכתובה שלפנינו מכלילה את תוספת הכתובה יחד עם הנדוניא. וכך לשון הכתובה שצורפה לתיק:

"ודא נדוניא דהנעלת ליה כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה עולים לסך ארבע מאות אלף ₪ והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם עד סוף פרוטה אחרונה."

הרי שהסכום של ארבע מאות אלף ₪ כולל בתוכו גם את הנדוניא וגם את התוספת, וכפי שאמרנו קודם – הדין נותן במקרה זה כי תקבל האשה את הנדוניא אך היא אינה זכאית לתוספת, ומכאן עולה השאלה כמה מתוך הסכום הכולל ישויך לתוספת וכמה ישויך לנדוניא.

ולעניין זה עיין בשו"ת רדב"ז חלק ד' סימן רס"ב:

"שאלה שאלת ממני אשה שלא הביאה כלום מבית אביה וכתבו כתובה בסך ידוע ולא פירשו מהו נדוניא ומהו תוספת ומהו עיקר כתובה ואמרה מאיס עלי ותפסה כדי כתובתה ואומרת הכל הוא נדוניא והכל שלי. והבעל אומר לא הבאת מבית אביך כלום וכל מה שכתוב בכתובה הכל הוא תוספת ואין לך בו כלום:

תשובה כבר ידעת שכל לשון שטר שיש בו ב' משמעיות יד בעל השטר על התחתונה ותו שהדבר מפורסם שלא הביאה מבית אביה כלום וכן היא מודה בזה. וא"ת הא איכא מגו שיכולה לומר לא לקחתי דבר או החזרתי דהא ליכא עדים וראיה יכולה לומר הכל היה נדוניא. לא קשיא חדא שהרי היא מודה שלא הביאה כלום. וכי תימא לא הביאה כלום אבל תהיה נאמנת לומר נכתב לי בנדוניא ליתא דהא הוי מגו במקום עדים שהרי העדים מעידים שלא היה הכל נדוניא שהרי כללו תוספת ועיקר ונדוניא בכלל אחד. לפיכך מסתברא לי דשמין כמה ראוי לתת לה מהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה. וכותבין לה זה בתורת נדוניא והשאר עיקר כתובה ותוספת."

משמע מדברי הרדב"ז כי במקום שנכתב שטר בסכום כולל – הכתובה והנדוניא – הרי שיד בעל השטר על התחתונה, ובמקום שהפסידה את התוספת לא תוכל לגבות גם את הנדוניא, אלא אם כן יש לנו אומדנא כנגד מה נכתבה הנדוניא.

ויוצא אם כן במקרה שלפנינו כי הבעל אינו חייב בסכום התוספת שבשטר הכתובה, ובנוגע לנדוניא המוזכרת תוכל האשה לקבלו אם יוכח מה הכניסה לבעלה בפועל.

השיקולים לתשלום כתובה ותוספת כתובה
אפשר לראות את הדברים בדרך אחרת – ושלאשה מגיע כתובה ותוספת כתובה, כפי שיוסבר להלן.

כבר כתבנו בפסקי דין אחדים שגם לפי רבנו ירוחם, אם מתברר שמה שהביא את האשה לרצון להתגרש – אלו מעשיו של הבעל, והוא זה שגרם לגירושין, יהיה הבעל חייב הן בעיקר כתובה והן בתוספת כתובה [תיק מס' 0712–64–1 וכן במאמר "חיוב גט, החזר מתנות, תביעה צודקת – בבני זוג שאינם חפצים זה בזה", כנס דיינים – התשס"ח 109, 114–115 (התשס"ט)].

ובמקרה שלפנינו, על פני הדברים האשה עשתה את כל מה שביכולתה כדי לשמר את הנישואין. כדי להרות מהבעל [לבעל בעיות קשות בפוריות] עברה האשה טיפולים קשים, והכול כדי לשמר את הבית. הבעל הוא שהגיש תביעת גירושין, והאשה אמרה שאכן אחרי כל מה שעברה ולאחר שהבעל פתח תיק לתביעת גירושין מוכנה להתגרש. כל הפרוטוקולים שצוינו לעיל הם לאחר תביעת הגירושין של הבעל. גם הדו"ח הנ"ל של פקידת הסעד מיום 6.8.08 שכתבה בו כי הצדדים לא היו מוכנים לחיים משותפים, וכי מומלץ כי הצדדים יגיעו בהקדם להסכם גירושין הגיוני ויפנו איש לדרכו – זהו דו"ח שנכתב כשלושה חודשים לאחר שהבעל פתח תיק לתביעת גירושין.

כמו כן, במקרה שלפנינו ישנה תוספת הודאה המופיעה בכתובה שלא הייתה במקרה של הרדב"ז. וכך לשון הכתובה שצורפה לתיק:

"ודא נדוניא דהנעלת ליה כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה עולים לסך ארבע מאות אלף ₪ והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם עד סוף פרוטה אחרונה."

לפי לשון הכתובה משמע כי החתן הודה על כך שקיבל את הסכום המלא ובאו לרשותו עד פרוטה אחרונה. ואם כן לכאורה, חזר דין תוספת הכתובה להיות כדין הנדוניא, ואף אם אין הדבר אמת, מכל מקום יכול האדם להודות על דבר שאינו, כמבואר בגמ' ב"ב קמ"ט עמוד א' לגבי איסור גיורא.

כעין שאלה זו מובא בשו"ת מהריט"ץ החדשות סימן קע"ב:

"אמנם מה שנסתפקתי הוא, במה שכתוב בשאלה וז"ל: גם מה שנתן לה בעלה בעד מוהר ומתן ואין לו רשות למוכרן אם יועיל לה תפיסה, ומה גם שהיא בבית אביה וכו'. בדברים הללו נפל לי ספק בהבנתם וגם נסתפקתי לענין הדין. נסתפקתי בהבנת אומרו מה שנתן לה בעלה בעד מוהר ומתר אם הם הג'וייאשיא הנהוגות בכל מקום שנותן החתן תכשיטי זהב לארוסתו. או אם הוא כמנהג המוסתערבים שנותנים מעות בתורת מוקדם ביד אבי הכלה והוא קונה מאותן המעות נדוניא, ומכנסת אותן בתורת נדוניא כשאר כלי הנדוניא שנותן לה אביהיב ואם הדברים כן באנו לספק: אם נאמר כיון שעיקרן הם של בעל קרינן בהו דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, הילכך גם תחזיר מה שנתן לה בתורת מוקדם. או נימא דכיון שכתוב בכתובה הקדים לה מניהון כך וכך בתורת מוקדם אתכללו בנדונייתה וכו', אם כן דין נדוניא יש להו."

ואחרי שדן בנושא זה כותב במסקנת הדברים:

"נמצא כפי מה שביארנו הדבר שקול וצריך הכרע, דיש פנים לכאן ולכאן. אמנם מה שהדעת מכרעת ונוטה הוא, דכיון שנכללו בנדוניא הוה ליה כשלה ונוטלתן, ומה גם כיון שתפסה בהן והחזיקה בהן. והדבר בספק אין יכולין להוציא מידה מספק."

כמו"כ יעויין בשו"ת מהריט"ץ (ישנות) סימן רס"ו דדן שם לעניין גבייה, האם יש לתוספת דין נדוניא היות ובלשון הכתובה כתוב:

"נמצא סך הכל בין עקר כתובה ותוספת ונדוניא כך וכך וזוזי מאתן הכל קבל עליו החתן הנזכר ובאו לידו והעלה על עצמו כנכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו."

ובהמשך התשובה כתב:

"אמנם הכוונה לומר שהוא מעלה התוספת כאילו הוא נדוניא ממש ובאו לידו וכן זוזי מאתן מחשיבם כן כנכסי צאן ברזל ומה שכתוב ואם פחתו פחתו לו אע"ג דאין לפרשו בתוספת ולא בזוזי מאתן דאין לו הבנה מכל מקום הכי קאמר והעלם על עצמו התוס' והעיק' כמו צאן ברזל שאם פחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו כן העלה התוספת והנדוניא והעיקר להיות הכל דין אחד הרי שהשוה התוספת והעיקר לנדוניא."

אכן מבינים אנו, כי גם על התחייבות זו שהכול יחשב כנדוניא, יש לומר כי גם התחייבות זו לא נעשתה "אדעתא דתיפוק ותיטול". אולם מאידך גיסא יש לומר כי התחייב בצורה מושלמת שייחשב כנכסי צאן ברזל [נדוניא] לכל דבר ועניין.

וכן יעויין בשו"ת נושא האפוד סימן ט' שכתב שיש חילוק לעניין מוחזק בין נדוניא לתוספת, והשאלה – לאחר שהחתן כותב בכתובה את הלשון הנ"ל – מי ייחשב למוחזק. וכתב שם:

"ולפי מה שאנו כותבים בכתובה שלנו על הק"ר התוספת ונדוניא והודה החתן הנ"ל שקבלם כולם ונעשו עליו כמלו הורשו וכנצ"ב שאם פחתו פחתו לו וכו' אין לחלק בין נדוניא ותוספת דהכל הוי נצ"ב ובכל מכל שיפול ספק בדין יד יורשי הבעל ויורשי האשה שוין במוחזקות."

ובמקום ספק בחיוב כתובה מי נחשב למוחזק הבעל או האשה, יעוין בספרו של הגר"ש שאנן שליט"א אב"ד תל־אביב בספרו עיונים במשפט ח"ב סימן מג, שהרחיב בדין זה והביא את הפוסקים בנושא זה. כמו"כ הביא שיש פוסקים הסוברים שבעיקר כתובה הבעל מוחזק ולעניין תוספת האשה מוחזקת.

למסקנת הדברים
נראה במקרה שלפנינו שיש לפשר בעניין הכתובה, ולחייב את הבעל במחצית הכתובה, בסך מאתיים אלף (200,000) ₪. וזה כולל כמו"כ את תשלומים שהוציאה האשה שנחשבים כנדוניא כפי שיבואר להלן.

הדיון הרכושי
למעשה נושאי הרכוש העומדים לפנינו מתחלקים לשני חלקים. החלק הראשון הוא התביעות הנוגעות לחוק יחסי ממון – שהצדדים הסכימו להחיל על עצמם. החלק השני נוגע לסכומי כסף שהאשה העבירה לזכותו של הבעל – אם על ידי תשלום הוצאות החתונה ואם על ידי העברות ישירות לחשבון המשותף.

בעוד שלגבי סכומי הכסף שהשתלמו קודם החתונה, פשוט יותר אומדן הדעת כי יש להחשיבם בגדר נכסים שהכניסה לו ומכאן לראותם נדוניא (לעניין ממון שהביאה האשה בסתם והגדרתו נכסי צאן ברזל שהוכנסו לבעל, ראה בדברי נתיבות המשפט, חו"מ סימן סב ס"ק ג) – הרי שלגבי סכומי הכסף שהועברו לאחר החתונה קשה לקבוע כן, שהרי ייתכן לומר שדינם הוא לראותם נכסי מלוג, שאינם כלולים בנדוניא. ואף שהאשה העבירה כספים אלו לצורך המחיה המשותפת, לא תוכל לתובעם בחזרה, ובדומה למה שמצאנו בשם הרמב"ן (הובא בחלקת מחוקק בסימן ע ס"ק לב) שדרך הנשים לגלגל עם בעליהם, ואף אם מכרו קרקע נכסי מלוג לצורך מזונות לא יוכלו לתבוע אותו.

ומכאן לתחשיב בפועל. בדיון שנערך לפנינו ביום 6.1.11 הגיעו הצדדים להסכמות מסוימות כדלהלן, ועל בסיסן עלינו להכריע בדברים שנשארו במחלוקת:

א. לאשה מגיעה מחצית הסכומים ששולמו מהחשבון המשותף עבור המשכנתא שהייתה מוטלת על דירת הבעל.

כאמור קודם, הצדדים התחתנו ביום 18.10.04 ומועד הקרע נקבע בהסכמה ליום 4.5.08. נטען על ידי בא־כוח הבעל כי אין למנות את תשלום המשכנתא הראשון בחודש 11/2004 במניין החודשים, שכן האשה רק צורפה לחשבון ביום 4.11.04 ומכאן כי מדובר ב־42 חודשי תשלום. מצד אחר, נטען על ידי באת־כוח האשה כי משכורתה של האשה המתייחסת לחודש 10/2004 הוכנסה לחשבון ביום 5.11.04 ומשכך משכורת זו מכסה בעצם את תשלום המשכנתא האמור. לדבריה, מדובר ב־44 חודשים.

למעשה נראה כי יש למנות את חודש 11/2004 בכלל החודשים, שכן גם אם לא צורפה האשה לחשבון הרי שמדובר בעניין טכני גרידא ובפועל הצדדים ראו את החשבון כמשותף ועל כן משכורתה של האשה הופקדה לחשבון. משכך מדובר ב־43 חודשים של משכנתא.

בהתאם למסמכי המשכנתא שצורפו על ידי הבעל מדובר בסכום של 41,772 ₪ שעל הבעל להחזיר לאשה.

ב. הוסכם על הצדדים כי על הבעל להחזיר לאשה סכום של 17,472 ₪ שהלוותה האשה לגיסו של הבעל.

ג. הוסכם על הצדדים כי על הבעל להחזיר לאשה סך 17,500 תמורת מה ששילמה האשה הלוואות שהיו על רכב הסוברו.

ד. הוסכם על הצדדים כי על הבעל להחזיר לאשה סך 24,000 ₪ תמורת חלקה בסכומי הכסף שניטלו על־ידו מחשבון הבנק של הצדדים לאחר מועד הקרע, אלא שטוען הבעל כי על האשה לשאת חלק גם במינוס שנותר בחשבון לאחר מכן ושהבעל נשא בו. לדבריו, עמד סכום המינוס על 15,837 ₪. מעיון בדפי הבנק שצורפו עולה כי אכן הייתה יתרת חובה בחשבון בסך 7,112 ₪, וזאת מחמת חיובי כרטיס האשראי ויזה של הצדדים, שחיובם חל ביום 10.5.08. משכך יש לנכות מהסכום האמור קודם מחצית סכום זה. כתוצאה מכך, על הבעל להחזיר לאשה סך 20,444 ₪

ה. הוסכם על הבעל כי עליו להשיב לאשה את מחצית ערך הרכב כערכו ביום הקרע. האשה צרפה מסמכים לתיק ומהם עולה כי ערכו של הרכב ביום הקרע היה 35,280 ₪ ומכאן כי על הבעל להשיב לאשה סך 17,640 ₪. נטען על ידי הבעל כי על האשה להשתתף בהוצאות הרכב מיום הקרע ועד יום הנישואין, ובהתאם לכך הוא מצרף לתיק הוצאות רכב מסוגים שונים כולל דו"חות חנייה. למעשה, טענה זו יש לדחות על הסף, באשר ברור כי על הבעל לשאת בחובות אלו מאחר שהוא היה המשתמש היחיד ברכב, ובפועל לא התאפשר לאשה שימוש כלשהו ברכב.

ו. מוסכם על הצדדים כי יש לחלק את הכספים אשר נמצאים בקופות גמל וקרנות פנסיה, אלא שמשום מה הצדדים סבורים שהדבר נוגע לכספים אשר רשומים על שם הצד שכנגד בלבד. וכך לא סיפקה האשה פרטים בנוגע לקרנות אשר רשומים על שמה, ומנגד הביאה מסמכים חלקיים הנוגעים לזכויות הבעל בפוליסת ביטוח לשנת 2009, לאחר מועד הקרע. לעומתה, הבעל סבור כי אינו חייב מאומה מכספיו הצבורים, שכן גם טרם הנישואין היו בידו כספים באותו סדר גודל. מצד אחר, הבעל אינו מציין איזו קרנות ישנן ברשותו. במצב דברים זה אין מנוס מהפניית הצדדים לאקטואר אשר יבחן את התנהלות בני הזוג בכל הנוגע לקרנות פנסיה, גמל וביטוחים ויגיש את מסקנותיו לבית הדין. הצדדים יודיעו לביה"ד אם רצונם שביה"ד יפנה את הנושא לאקטואר או שרצונם שכל אחד יישאר בזכויותיו.

בנוסף להסכמות החלקיות שבין הצדדים חלוקים הצדדים בנקודות דלהלן.

א. הכספים שהתקבלו מהחתונה ואשר אין חולק כי כ־תשעה עשר אלף ₪ הופקדו בחשבון הבעל. וכך לדבריה של האשה עליה לקבל את מחצית הסכום. מאידך גיסא, הבעל טוען כי גם האשה מצדה הפקידה לחשבונה כספים באותו סדר גודל. לעומת כן, לדברי האשה הכניסה לחשבונה רק כ־15,000 ₪. למעשה נראה כי תביעה זו לא הוכחה, שכן לא ברור כמה כספים היו בידי האשה, ובנוסף חלק גדול מהכספים הופקדו לחשבון הבעל ביום 3.11.04, וכפי שנאמר למעלה הרי האשה צורפה לחשבון ביום 4.11.04. אמנם לדברי האשה הייתה יתרת חובה גדולה בחשבון, אלא שלא הוכח מה היה סדר הגודל של אותה יתרת חובה, ולא ברור כמה כספים נשארו בחשבון בעת צירופה לחשבון, ומשכך אין מקום לתביעה, כאמור.

ב. דוחים את תביעת האשה לגבי הכספים ששילם הבעל עבור לימודים. אכן ייתכנו מקרים שיש לקבוע על פי חוק יחסי ממון כי לצד אחד מגיעים חלק ממוניטין או השכלה שנוצרו אצל הצד שכנגד, אלא שדברים אלו אמורים לגבי מקום בו הוכח כי יש בהשכלה זו משום מצב היוצר אפשרות מעשית להכנסות יתר, ולא כן הוא במצב שלפנינו, ולעניין זה נפנה לבע"מ 5879/04.

ג. שולמו למס הכנסה בגין חובות שלפני הנישואין סך 6,500 ₪ מהחשבון המשותף. לעניין זה נראה כי על הבעל להחזיר לאשה מחצית הסכום וזאת על פי סעיף 7 לחוק יחסי ממון הקובע כי נכסים שניתנו על ידי אחד מבני הזוג שלא לפי הנהוג יש מקום עדיין להוציאם מאיזון המשאבים, וכך בנסיבות שהיו לבעל סכומי כסף משל עצמו ובחר לשלם את חובותיו מלפני הנישואין מנכסים משותפים.

ד. האשה מבקשת לקבל סך 25,000 ₪ כנגד רכוש משותף וכנגד תכשיטים ועוד שנלקחו על ידי הבעל. לעניין זה נפנה לתשובת בא־כוח הבעל בסעיף כ"ט הטוען כי האשה לא הוכיחה כי קנתה רכוש משותף, ובנוסף האשה לקחה את הרכוש, ובנוסף סביר להניח כי הדירה הייתה מרוהטת במלואה. תשובה זו, על פני הדברים, היא ניסיון להתחמק מלהתעמת עם טענות האשה שהיו ברורות ופשוטות. וכך הביאה האשה רשימה של ההמחאות ששילמה באמצעותן תמורת מיטה, ארון ופינת אוכל. אכן, הסבירות נוטה לכך שאינה דומה דירת רווק לדירתם של בני זוג ויש צורך בהשלמת ריהוט מסוימת, ומשלא טען הבעל ברורות כי קנה את הדברים בעצמו נראה לקבל את גרסת האשה לעניין. אלא שאין להתעלם כי ריהוט שהשתמשו בו אין שווה בערכו למחיר ששולם, ומשכך נראה לקבוע כי על הבעל להחזיר לאשה סך 10,000 ₪ תמורת הריהוט שהכניסה לבית המשותף.

ה. האשה מבקשת לקבל החזר של סכומי כסף שהעבירה לחשבון המשותף מכספים שהיו בבעלותה קודם הנישואין. וכך מצרפת האשה רשימה של סכומים המגובים רובם באסמכתאות שהעבירה לחשבון המשותף ובסך הכול כ־69,000 ₪. למעשה, מפירוט הסכום עולה כי ישנו סכום של 17,500 ₪ שהלוותה האשה לגיס [ק'] ואותו כבר תבעה האשה בסעיף אחר ואכן הודה הבעל כי עליו להשיבו. משכך מדובר בתביעה בסך כ־52,000 ₪ שכאמור מגובה ברובו הגדול באסמכתאות.

למרות כן נראה כי אין מקום לחייב את הבעל להחזיר את האמור, שכן מדובר בסכומים שהסכימה האשה מרצונה הטוב להכניס לרכוש המשפחתי המשותף לאחר הנישואין, וכעין מה שהובא קודם לגבי נשים שדרכן לגלגל עם בעליהם, ולעניין זה יוער כי אף הבעל מצדו הכניס לחשבון המשותף סכומי כסף שהיו שייכים לו בלבד בחודש 10/2005 ובחודש 5/2007 בסדר גודל כולל של כ־32,000 ₪.

אכן, בפירוט החשבון ישנו סכום אחד בסך 2,500 ₪ שהעבירה האשה לטענתה קודם החתונה, וכפי שיתבאר בהמשך לגבי סכומי כסף שהועברו קודם החתונה – הרי שיש להכליל סכום זה בחשבון הכתובה. אלא שלמרות שהביאה מסמך כי נמשך סכום שכזה במזומן מחשבונה, לא הביאה ראיה כי הסכום הנ"ל הגיע לידי הבעל. משכך אין מקום לחייב אף אותו.

ו. האשה מבקשת לקבל החזר כספים בסך כ־77,000 ₪ שהוציאה, לדבריה, בתור הוצאות חתונה. האשה צירפה מסמכים. לדברי הבעל, אף הוא שילם עבור החתונה אלא שלא הציג קבלות. מהנאמר בפרוטוקול נראה כי אף הבעל מודה כי למעשה האשה שילמה את רוב רובה של החתונה. וכך לדבריו בפרוטוקול מיום 4.1.12:

"בי"ד: האם ההוצאות לחתונה שולמו בשווה.

ב"כ בעל: היו שווה בשווה סופית כי את המזומנים היא לקחה בסך 40,000 שקל והחצי שלה בשקלול כללי היא קבלה יותר.

ביה"ד: באחוזים כמה זה היה יחסי בניכם.

בעל: אני 25 אחוז והיא 75 אחוז ונכנס בחתונה סך 40,000 אלף במזומן ובשקים והיא קבלה את הכול.

ב"כ אשה: היא שילמה את הכול והמזומן היה רק 15,000 שקל ויצאנו בהפסד מהחתונה, והכול ביחד היה סך של מזומן 15,000 אלף ושיקים 20,000 וביחד 35,000 שקל. ולבעל היה חשבון במינוס בסך 20,000 ₪ והוא צרף אותי לחשבון שלו במצב של המינוס והשיקים מהחתונה בסך 20,000 ₪ כיסו את המינוס.

ב"כ בעל: לא נכון. ויוכח שהעובדות לא נכונות, ובאופן כללי האם בכלל צריך להחזיר כי הכספים משותפים וזה כולל משום שהצדדים נישאו והיו ביחד."

למעשה, כפי שהוכח קודם, הכספים מהחתונה הופקדו לפחות מחציתם לחשבון הבעל, ומשכך הרי שטענת הקיזוז שטען אינה נכונה. למעשה, הבעל לא הכחיש את טענות האשה בנוגע לסכומים שטענה כי הוציאה, אלא שחזר וטען כי אינו חייב להחזיר סכומים אלו. דברים אלו שבו ובאו לידי ביטוי בסיכומי הבעל בסעיף י"ט:

"הכספים אותם דורשת האשה שלטענתה הועברו לבעל מלפני הנישואין הינם בגדר מתנה ו/או נדוניא שהכניסה לו – ואין להחזירם, מאחר ואין כל הסכם ו/או התניה כל שהיא ביניהם שהכסף יוחזר ולכן אין מדובר בנכסי צאן ברזל – וזו היא התשובה לסעיפים 7–8 לסיכומי האשה."

מאחר וכן ומאחר והבעל לא הוכיח ואף לא טען על אי־אילו סכומים שהוציא לצורך החתונה חוץ ממה שטען כי שילם עבור הצלם מחשבונו שלו (ראה פרוטוקול מיום 21.6.11 עמוד 10), הרי שיש לקבוע כי בפועל האשה שילמה את רוב הסכומים לחתונה, ולעניין זה מקובלת עלינו עמדת בא־כוח הבעל כי יש לייחס סכומים אלו לנדוניא, וכך סכומים שהוכנסו לבעל קדם הנישואין או שניתנה לגביהם התחייבות ליתנם קודם הנישואין יש לכוללם בהתחייבותו של הבעל לנדוניא.

לעניין זה אין לכלול את החשבונות שהגישה האשה לגבי שמלת הכלה ועיצוב השיער, באשר ברור כי אין על הבעל לשאת בהוצאות אלו כלל.

ומכאן לחשבון עצמו. כאמור, האשה שילמה לצורך האולם סך 61,055 ₪. הבעל, לטענתו, שילם סך 8,000 ₪ לצלם והאשה שילמה לתקליטן סך 3,000 ₪.

עולה מכאן כי האשה שילמה יותר מהבעל סך 56,055 ₪, מתוך הנחה כללית כי בנוהג שבעולם הצדדים מתחלקים בהוצאות החתונה, על הבעל להחזיר לאשה סך 28,027 ₪ שאותם כאמור יש לייחס לחיובו בנדוניא.

ובאגרות משה (אבן העזר ד סימן צב) כותב כי הוצאות חתונה ששילמה האשה יש להחשיב את התשלום כנדוניא שהכניסה אשה לבעלה.

ואולם כפי שכתבנו, הסך 200,000 שקל שחייבנו את הבעל לשלם לאשה כולל תשלומי נדוניא ועל כן סכום זה כבר כלול בסך הנ"ל.

ז. הבעל מצדו תובע סך 22,500 ₪ עבור מה שהאשה גרה בדירה מהמועד שהצדדים היו אמורים להתגרש על פי פסק הדין היינו יום 17.1.10 ועד למועד בו פינתה האשה את הדירה בפועל היינו יום 27.6.10. בעניין זה מקובלת עלינו תביעת הבעל, אלא שלא נראה כי שכירות דירת שלושה חדרים היא בסך 4,000 ₪ לחודש כדברי בא־כוח הבעל, מה גם שהדירה, כפי שתואר בפרוטוקולים, אינה בהכרח במצב מיטבי. משכך נראה כי יש לחייב סך 2,800 ₪ למשך חמישה חודשים ושליש, היינו סך 14,930 ₪, שעל האשה להחזיר לבעל.

ח. הבעל תובע מהאשה את סכומי ההוצאות בדירה מתאריך מועד הקרע והלאה. הוצאות אלו לא הוכחשו על ידי האשה, ומאחר שבכל מקרה נראה כי האשה השתכרה למחייתה בתקופה זו, אין מקום לחייב את הבעל באמור, ועל כן על האשה להחזיר לבעל סכום של 6,632 ₪.

סיכומו של דבר
1. על הבעל לשלם לאשה על חשבון הכתובה כולל נדוניא סך מאתים אלף (200,000) שקל.

2. על הבעל להשיב לאשה סכום של 128,078 ₪ כפי שעולה מסעיפים א' ב' ג' ד' ה' מהתביעות המוסכמות וכפי שעולה מסעיפים ג' ד' מהתביעות שאינם מוסכמות.

מסכום זה יש לקזז סכום של 75,000 ₪ שכבר שילם הבעל לאשה בהתאם לפסק הדין שניתן במועד הגירושין ובנוסף סכום של 21,562 ₪ כפי היוצא מסעיפים ז' וח' לתביעות שאינם מוסכמות.

בסך הכול, בנוסף על המופיע בסעיף 1, על הבעל לשלם לאשה סכום של 31,516 ₪

למסקנת הדברים, ביה"ד פוסק:
א. על הבעל לשעבר [פלוני] לשלם לאשה [פלונית] סך מאתיים שלושים ואחד אלף וחמש מאות ושש עשרה (231,516) שקל.

ב. סכום זה עליו לשלם לאשה בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, כל תשלום על סך עשרים ושלש אלף מאה חמישים ואחד (23,151) שקל. תשלום ראשון בתאריך 1/8/2012.

ניתן ביום כ"ח בסיון התשע"ב (18/06/2012).




1.על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הגדול בתיק (רבני גדול) 909702/2 פלוני נ' פלונית. פסק הדין בערעור ניתן ביום כ"ז בסיון התשע"ג (05/06/2013).