התובעת הגישה ביום כ"ח תשרי תשע"ג (15.10.12) בקשה לשלום־בית. על גבי כתב התביעה כתבה שנושא התביעה הוא "מעמד אישי – שלום־בית".

מועד הנישואין לא צוין בכתב התביעה, ובמקום זאת רשמה התובעת "התאריך המדויק נמצא בכתובה אצל הרב [י' ז'] שערך את הנישואין."

במהות התביעה מציינת התובעת: "הבעל מתכחש שהיה נשוי לי בעוד שהרב [י' ז'] ערך את החופה והרב [פ'] היה נוכח בחופה ומוכן לבוא להעיד". בסיפא לכתב התביעה מבקשת התובעת מביה"ד "לקבוע את המצב האישי".

בתעודת הזהות שניתנה לתובעת בפ"ת ביום 23/2/10 רשומה המבקשת כגרושה ושם משפחתה [צ']. לכתב התביעה צירפה המבקשת מכתב מהרב [י' ה'] מכפר אברהם פ"ת המבקש לשמש פה לתובעת וכותב, התובעת חזרה בתשובה לפני כשבע שנים ונישאה ל[פלוני] באופן פרטי ע"י הרב [י' ז'], והרב [פ'] נכח בחופה כעד.

לדברי הכותב: "לאחרונה [פלוני] עזב את הבית, אינו רוצה לתת מזונות ואינו נוהג באשתו כבעל ואישה, ומכחיש שהוא נשוי לאשתו ואף הלך לבי"ד בת"א והציג כאילו מעמדו גרוש."

כתב התביעה נשלח לתגובתו המידית של המשיב ביום 24/10/12, ולאור האמור בכתב התביעה ובמכתבו של הרב [י' ה'], החליט ביה"ד לרשום המבקשת והמשיב כמעוכבי נישואין עד לסיום הבירור בעניינם.

יש לציין שהמשיב פנה לביה"ד בת"א וקיבל ביום א' תמוז תשע"ב (21.6.12) אישור גרוש פנוי. לאחר שביה"ד בת"א קיבל את החלטת ביה"ד דנן על רישום הצדדים כמעוכבי נישואין, החליט ביה"ד בת"א לעכב ביצוע החלטתו לאישור פנוי למשיב עד לבירור העניין בביה"ד דנן.

בדיון ראשון בפנינו ביום י"א כסלו תשע"ג (25/11/12) הופיעו הצדדים ובאי כוחם.

האישה הצהירה לפנינו שנישאה למשיב לפני כשבע שנים בחו"ק כדמו"י, החופה נערכה בוילה ביהוד ע"י הרב [י' ז'] והכתובה נשארה אצלו, הרב [פ'] היה נוכח בחתונה ומוכן להעיד על כך.

לשאלת ביה"ד השיבה האישה שהכירה את בעלה (המשיב) לפני כשש־עשרה שנה, כאשר הייתה נשואה לבן דוד שלה שסירב לתת לה גט, ובעלה הנוכחי עזר לה לקבל גט. האישה אמרה בפנינו: "...ואז הוא התחיל לעזור לי והזרים לי כספים, לא היינו גרים ביחד בהתחלה, רק אח"כ שהתקרבתי אליו עברנו לגור ביחד וחיינו כזוג נשוי לפני שהתגרשתי כי הייתי חילונית. חזרתי בתשובה לפני שהתחתנתי... הוא היה מחלל שבת כשהכרתי אותו... הוא הבטיח לי שיחזור בתשובה" (שורות 13–16 לפרוטוקול).

לטענת האישה, המשיב עזב את הבית כחצי שנה לפני הדיון, והיא מבקשת לקבוע שהיא נשואה אליו ושיחזור עמה לשלום־בית.

המשיב הכחיש את טענות האישה וטען, שהאישה אכן לקחה אותו לאירוע שהרב [י' ז'] והרב [פ'] השתתפו בו, ובמהלך אותו אירוע הרב [י' ז'] הכניס אותו לחדר צדדי ואמר לו שהאישה רוצה להתחתן אתו, אך הוא לא היה בכיוון ולא נערכו נישואין כדמו"י.

לשאלת ביה"ד, המשיב אישר את טענת האישה שהם קיימו יחסי אישות לפני שהתגרשה מבעלה הקודם (שורה 36 לפרוטוקול וכן בשורה 70): "חטאתי אִתה קודם שהתגרשה"; "לא גרנו יחד באופן קבוע, הייתי בא אליה... אני הייתי בבחינת תומך, אני עזרתי לה", לשאלת ביה"ד ומה היא נתנה לך השיב "יחסי אישות" (שורות 72–77).

המשיב נחקר על האירוע בוילה ביהוד וכך אמר: "הרב [י' ז'] בא לברך אותי והוא שאל אותי יש לך טבעת? אמרתי לו אני לא רוצה להינשא, אז היא הוציאה טבעת משלה והרב [פ'] והרב [י' ז'] הסתודדו ביניהם ואז הרב [פ'] אמר לה תני לי את הטבעת ואמר לה תגידי שאת נותנת לו במתנה... מצדי לא היה כלום, הטבעת לא שלי ולא אני נתתי לה את הטבעת, ואח"כ הרב [י' ז'] אמר צריך שיהיה כתובה, ואמרתי לו אני לא יודע על מה אתה מדבר." (שורות 50–55).

בהמשך אמר המשיב: "היא עשתה את כל הטקס הזה כי הבן שלה אמר לה זה אסור זה כרת... עשתה את הטקס הזה בשביל הבן שלה, שהיא תוכל להגיד לו ולהרגיע אותו שהיא נשואה." (שורות 78–79).

לשאלת ביה"ד לבעל לאור טענות האישה שנערכה חופה וקידושין בפני עדים, אם יהיה מוכן לתת לה גט? השיב הבעל שמבחינתו הוא לא נשוי לה, אך מוכן לתת לה גט לחומרה.

תגובת האישה לדברי המשיב הייתה: "אני רוצה קודם כל להוכיח שאני נשואה והאמת תצא לאור... רק אז אני אתגרש ומה שהוא הבטיח הוא ייתן לי". (שורות 97, 104).

תגובת הבעל הייתה: "אני לא נשוי לה, אני מוכן לתת לה גט כאישה ידועה בציבור שחייתי אִתה, אבל כתובה לא הייתה מעולם" (שורה 108).

לדיון שני ביום י"ד טבת תשע"ג (7/12/12) הוזמן לעדות הרב [י' ז'] אשר לטענת האישה ערך את החופה.

לשאלת ביה"ד ביחס לאירוע נישואי הצדדים השיב: "היו שם רבנים שטיפלו בעניין הזה, לא יזמתי את העניין הזה ולא עשיתי כלום, וקראו לי לברך את אחת מהברכות שלהם."

לדברי הרב [י' ז'] הייתה חופה והיה טלית: "מעשה החופה וודאי היה וצריך גט" (שורה 70).

הרב [י' ז'] העיד שכמה ימים לאחר אותו אירוע, הרב [פ'] עורר בפניו ספק ביחס לטבעת הנישואין הואיל והבעל לא התכוון לקנות הטבעת שהייתה של האישה, והוא פנה עם השאלה הזאת לגאון הגר"י [ז'] שהשיב לו: "צריך לקנות טבעת חדשה ולקדש אותה עם שני עדים ולא צריך לברך שוב הברכות" (שורות 98–99).

"... ואז התעוררה בעיה חדשה שהאיש חי אתה לפני שהתגרשה והיא אסורה להינשא לו" (שורות 106–109).

הרב [פ'] הוזמן לעדות לדיון ביום כ' שבט תשע"ג (31/1/13). לשאלת ביה"ד השיב הרב [פ'] שהוא מכיר האישה כשבע–שמונה שנים במסגרת נסיעות לקברי צדיקים, ומאז ידע שהייתה כבר בקשר עם המשיב ודיברה אתו ע"כ שרוצה למסד את הקשר ולהינשא למשיב כדמו"י.

הרב [פ'] תיאר את שאירע בוילה ביהוד ע"פ זכרונו, ובכלל זה אמר: "ערך את החופה איזה יהודי תימני, הרב [י' ז'] ברך ברכה והזמינו אותי לברך וסירבתי" (שורות 49–50 לפרוטוקול).

לשאלה אם שמע המשיב אומר הרי את מקודשת השיב: "שמעתי, אבל לא התכוננתי להיות עד. היו שם שני עדים תימנים" (שורה 56).

לשאלה, ואח"כ הייתה כתובה? השיב: "כן. הייתה כתובה מהמחשב והם כתבו בכתב יד את הסכומים, לא קראתי את הכול, היו רשומים שמות מודפסים, היו רשומים השמות של שניהם" (שורות 60–61).

לשאלה, "סכום כתובה ראיתם? השיב: זכור לי סכום פעוט של 2,000 או 5,000 ₪, אני לא זוכר בדיוק, ואני שאלתי אותם, וזה מה שהם ענו לי".

ביחס לשאלה ההלכתית שהתעוררה לגבי הטבעת השיב: "יכול להיות שכן היה משהו ששאלו אותי ופסקתי באותי זמן... (שורה 87) לא זוכר, יכול להיות שהרב [י' ז'] זוכר. אני לא מכחיש את הדברים יכול להיות שהיה." (שורה 92).

לשאלת ביה"ד לרב [פ']: "לפי דעת הרב הזוג הזה נשוי"? השיב: "אני חושב שכן. רק יש לי בעיה אחרת... התעוררה כאן בעיה אחרת שאח"כ התברר לי שהם היו אסורים אחד לשני... לדעתי טקס הקידושין היה כדמו"י". (שורות 98–104)

הרב [פ'] הוסיף ואמר: "[פלוני] (המשיב) הראה לי מכתב מביה"ד שהרב עמרני נתן החלטה שהוא גרוש פנוי – זה היה לפני חצי שנה, והטקס נישואין היה לפני שבע או שמונה שנים. אז הערתי ל[פלוני] שכן היה טקס נישואין, ואז הוא אמר לי שהיא הייתה אסורה עליו ולכן הנישואין כביכול לא היו ע"פ ההלכה... אני ניסיתי כל הזמן לעשות ביניהם שלום־בית ומאותו זמן שהוא אמר לי שהיא אסורה עליו הפסקתי להשתדל לעשות שלום־בית."

אחר סיום חקירת העדים ניתנה החלטה ביום 10/2/13 על הגשת סיכומים, וביום 7/3/13 התקבלו סיכומי התובעת.

ב"כ האישה חוזרת בסיכומים על העובדות והטיעונים שעלו לפנינו. בסיכומים סעיף 6 מציינת: "הצדדים הכירו עת הייתה האישה בהליכי גירושין ונרקמה ביניהם ידידות קרובה". בסעיף 7 מציינת: "בשלב מסוים פיתה הבעל את האישה לקיים עמו יחסי מין ולאחר שחזרה האישה בתשובה היא הבינה חטאיה והתחרטה על כך מאוד... לפני כשבע שנים פנה אל האישה בנה, שהנו בעל תשובה זה שנים רבות, וביקש כי תמסד את הקשר בנישואין כדת וכדין."

בסעיפים 9–10 ציינה: "הבעל סירב בתחילה להינשא...לבסוף השתכנע הבעל אך ביקש כי יערך טקס צנוע."

ב"כ האישה מציינת בסיכומים את דברי המשיב בחקירתו, ואת דברי העדים הרב [י' ז'] והרב [פ'] מהם עולה שטקס הנישואין היה מתוכנן מראש (ע"פ עדות הרב [פ']), ונסעו יחד למקום עריכת הנישואין ועשו חו"ק כדמו"י.

בסיפא לסיכומים בסעיף 33 מבקשת ב"כ האישה: "שיינתן פס"ד הצהרתי לפיו הצדדים נשואים כדמו"י, וכי אם חפץ הבעל בגירושין הוא יהא חייב בכתובתה של האישה בסך 5,000 ₪ צמודים למועד הנישואין."

ביום 17/4/13 התקבלו סיכומי הנתבע. בסעיף 11 לסיכומים נאמר: "עדי הקידושין הם עדי קיום ובעדותם הם מקיימים את הקידושין, בלעדיהם אין הזוג נשוי! העדים שהעידו בפני בי"ד זה מעולם לא היו עדי קיום."

ע"כ יש להעיר שגם אם הרב [י' ז'] והרב [פ'] לא היו בעצמם עדי הקידושין, שניהם העידו על עריכת חו"ק לצדדים. הרב [י' ז'] העיד: "מעשה החופה ודאי היה וצריך גט". הרב [פ'] העיד שראה עריכת החו"ק ע"י רב תמני ושני עדים, וראה הכתובה מודפסת עם שמות הצדדים וכו'. והרב [י' ז'] קיבל ברכה או שנים.

הרבנים הנ"ל רגילים בעריכת חו"ק במסגרת תפקידם, ודי בעדותם כדי להוכיח שהייתה חופה וקידושין, אלא שהתעוררו להם ספקות הלכתיים על מעשה הקידושין כפי שצוין לעיל.

בסעיף 20 לסיכומים מציין ב"כ המשיב לחרם ירושלים שהוכרז בכנס רבנים בשנת תש"י האוסר על עריכת נישואין פרטיים שלא בפיקוח הרבנות, ועל סנקציה שנהגה עוד מזמן הגאונים לבטל נישואין פרטיים (מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 540; שרשבסקי דיני משפחה, עמ' 431).

בסיפא לסיכומי המשיב חוזר הוא על הצהרתו לפנינו שהוא מוכן לתת לאישה גט לחומרה ובאם תסרב האישה לקבל גיטה מבקש הוא לכפות עליה קבלת הגט.

דיון והכרעה
בשו"ע אה"ע סימן יא סעיף א' נפסק:

"הנחשדת על א"א... הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו הרי היא אסורה על בעלה ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט...מפי השמועה למדו כשם שהיא אסורה לבעל כך אסורה לבועל."

בנידון זה שני הצדדים מודים שהכירו לפני כשש־עשרה שנה, הרבה לפני שהאישה התגרשה מבעלה הקודם. המשיב סייע לה להתגרש ותמך בה כלכלית, ואף החלו לקיים יחסי אישות עוד לפני שהתגרשה מבעלה.

הסברה של האישה למעשיה, שאז הייתה חילונית ורק אח"כ חזרה בתשובה אינה משנה דבר.

גם אנשים חילוניים יודעים, שכל עוד האישה נשואה יחסים עם אחרים נחשבים בגידה, הואיל והם בגדר "מעלה בו מעל".

כיון שגם המשיב מודה בקיום יחסים קודם הגט, הרי האישה נאמנת בהודאתה ושניהם נאמנים שאסורים זל"ז, הואיל ואין כאן חשש של עיניה נתנה באחר, בפרט שגם כיום בתביעתה ביקשה שלום־בית ולא תבעה גירושין.

לעניין הפסד דמי כתובה מבואר בשו"ע אה"ע בסימן קט"ו ס"ו, שגם כאשר האומרת טמאה אני לך אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר, אבל איבדה כתובתה.

אולם כל זה מדובר באישה שנישואיה היו כדין, אך בנידון זה כאשר המשיב קיים עם האישה יחסים עוד קודם שהתגרשה ובכל זאת התחייב בכתובה, התחייבות זו בעינה עומדת כמי שקידש אישה האסורה עליו בחייבי לאוין שיש לה עיקר כתובה ותוספת.

כך מבואר בטור אה"ע סימן קט"ז:

"הנושא נשים בעבירה כגון חייבי לאוין דתפסי בהו קידושין כמו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספות."

הביאור לכך משום שאם הכיר בה שאסורה עליו בחייבי לאוין והתחייב לה, הרי זה רצה ליזוק בנכסיו.

בנידון זה אין בידי האישה כתובה, אולם הרבנים שהיו מעורבים בסידור הקידושין העידו שהייתה כתובה. הרב [פ'] העיד שלמיטב זכרונו הסכום בכתובה היה בין אלפים לחמשת אלפים ₪, ואף דיברו אתו ע"כ כאשר עלתה האפשרות לכתיבת כתובה חדשה במקום זו שנאבדה.

ב"כ האישה בסיכומיה סעיף 33 ביקשה שאם המשיב מסרב לדרישת האישה לשלום־בית, שייתן לה מה שהתחייב לה בסך 5,000 ₪.

כאמור עצם העובדה שהצדדים היו אסורים להינשא אינה פוטרת את המשיב מהתחייבותו, הואיל והוא ידע שחי עמה קודם שהתגרשה.

אמנם לא ברור מה סכום התוספת שהיה כתוב בכתובה כנ"ל, אולם הואיל והמשיב ביקש להיפרד מהאישה כשהוא מתכחש לנישואיו אליה, ואף הלך והוציא אישור מביה"ד בת"א שכביכול הוא גרוש ולא נישא מעולם מאז גירושיו הראשונים, והואיל והאישה נזקקה לכל ההליך שבפנינו כדי להוכיח שאכן התקדשה לו בפני רבנים מוכרים – בנסיבות אלה, ביה"ד סבור שעל המשיב לפצות האישה על כל אלה בסכום שביקשה התובעת בסך 5,000 ₪ עבור עיקר כתובה ותוספת והוצאות משפט, ללא חיוב הצמדה שדרשה.

לאור האמור מחליט ביה"ד:

א. ע"פ הודאת הצדדים בפנינו הם היו אסורים להינשא זה לזו, ולפיכך ביה"ד דוחה בקשת האישה לשלום־בית.

ב. שני הצדדים רשומים במרשם האוכלוסין ובתעודות הזהות שלהם כגרוש וגרושה, ולמרות החופה שנערכה להם לפני כשבע שנים לא טרחה המבקשת – שהייתה מעוניינת בנישואין אלה – לעשות הנדרש לצורך תיקון מעמדה האישי בתעודת הזהות.

ג. נערכה לצדדים חופה פרטיזנית ללא כל רישום מסודר לנישואין. סידור הקידושין נעשה ללא הכנה מוקדמת תוך שימוש בטבעת של האישה שנתנה למשיב במתנה, וביחס לכך התעוררה שאלה הלכתית לרבנים שהיו מעורבים בסידור חו"ק, ולדבריהם אף התייעצו בעניין עם הגר"י [ז'] שהורה להם לחזור על מעשה הקידושין בטבעת אחרת בפני עדים ללא ברכות.

ד. ביה"ד רואה בחומרה רבה מעורבותם של רבנים המכהנים כרבני שכונה בעריכת נישואין פרטיים שהם בגדר "נישואין פיראטיים", וכבר התרענו על כך בהחלטות שניתנו על ידינו בתיק תיקון מעמד אישי 210739/1 ועוד.

ה. בנסיבות אלה כאשר הליך הנישואין לא נעשה כראוי, הצדדים אסורים זה לזה על פי הודאתם והתעורר ספק לרבנים שהיו מעורבים בסידור החופה וקידושין בעצם מעשה הקידושין – אין מקום לאישור נישואין אלה כדמו"י. אולם הואיל ונעשה מעשה קידושין ע"י רבנים הרגילים בסידור חו"ק, הרי יש לחוש לצד שתפסו קידושין למרות הספק, ומשום חומר איסור אשת איש יש לסדר לצדדים גט פיטורין בהקדם האפשרי.

ו. ביחס לדרישת האישה בסיכומי ב"כ סעיף 33 לדמי כתובה בסך 5,000 ₪, ביה"ד מבהיר כי הואיל ולא הוצגה בפנינו כתובה ולא ברור מה סכום התוספת שנרשם אם אלפיים ₪ או 5000 ₪, וביה"ד לא בחן שאלה זו לגופה אם מגיע לאישה כתובה, למרות זאת מחליט ביה"ד שעל המשיב לפצות האישה וליתן לה סך 5,000 ₪ שתבעה ללא הצמדה, כפיצוי לעיקר כתובה ותוספת ובגין ההוצאות שהיו לה במסגרת הליכים אלה. גם לדברי המשיב שראה בתובעת "ידועה בציבור" שלו, עליו לסיים את הקשר עמה ברוח טובה, ולפצות אותה על כל מה שעברה עמו בשנים שחיו יחדיו בסכום של 5,000 ₪, והאמת והשלום אהבו.

ז. קובעים מועד לסידור גט ליום חמישי י"ב תמוז (20.6.13) בשעה 9:00. לאחר סידור הגט יבוטל עיכוב הנישואין שנרשם לצדדים, ותירשם הערה שהצדדים אסורים זה לזו בלבד.

אפשר לפרסם אחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום א' בתמוז התשע"ג (09/06/2013).