הצדדים נישאו בתאריך 9.3.1975 כדמו"י ולהם שני ילדים בגירים.

הבעל פתח תיקי תביעת גירושין וחלוקת רכוש. האישה פתחה תיק תביעת מזונות ומדור ספציפי.

התקיימו דיונים ונשמעו גם עדים והוגשו סיכומי ב"כ הצדדים.

טענות הבעל
1. תלונות שווא מצד האישה נגדו במשטרה. האישה העלילה עלילות שווה במשטרה שלוש פעמים. המשטרה הרחיקה אותו בין 10 ל־15 ימים ואחר כך פנו לביהמ"ש לבקש צו הגנה והרחיקו אותו ל־3 חודשים.

2. אלימות. האישה שרטה אותו שריטות עמוקות וברח מהבית ופנה למשטרה ואמרה לו אי אפשר להוציא אשה מהבית והרחיקו אותו ל־15 יום. פעם אחרת סיפרה במשטרה כי לפני 7 שנים קרע לה את הרשתית וסובב לה את היד והרחיקו אותו.

3. האישה קרעה לו בגדים וחליפה שקיבל מצרפת וזרקה לו את הבגדים והנעלים. בעקבות כך הבעל הלך לאחותו. האישה הלכה למשטרה והכריזה עליו כנעדר.

4. הכפשה וביזוי הבעל. הבעל שליח ציבור קבוע בביהכ"נ, האשה באה להכפיש את שמו בביהכ"נ וצעקה לציבור: אתם מעלים אותו לחזן כשהוא הולך עם אשת איש.

5. האישה לא נתנה לו ללכת לבד לביהכ"נ ומלווה אותו לביהכ"נ.

6. חיי אישות. 11 שנה אין חיי אישות. לטענת הבעל, הוא ביקש והתחנן לפני האישה לחיי אישות, אך היא לא אפשרה לו.

7. לטענת הבעל במשך 3–4 שנים הוא ממלא את כל התפקידים בבית. הוא לבד מבשל, שוטף כלים, ועושה ניקיון. זה כשנה הבעל לא גר בבית וטוען כי כל מטרתה של האישה הוא להשיג מדור ספציפי. טוען כי אין לו עדים למה שקרה בבית, רק הוא והיא היו.

8. האשה הוסיפה מנעול למנעול הקיים בכדי שלא ייכנס הביתה. וכן התקינה מצלמות בכל הבית בעלות של 6,000 ₪.

9. הבעל מכחיש את הטענה כי קרא לאשתו משוגעת. לא דיבר עם הבן על אשפוז כפוי שזקוקה אשתו, טוען שאשתו קיללה אותו. אחרי שאביה נפטר היא אמרה לו: אתה בתור.

10. בדרך רמלה לוד האשה רצתה להסית את הגה הרכב ואמרה שהיא רוצה הלוויה המונית.

טענות/תגובות האשה
1. תלונות במשטרה. התלונות במשטרה היו בעקבות אלימות מילולית ופיזית של הבעל כנגדה. לדבריה היא כעסה, תפסה לו בפנים. היה זה כאשר הבעל התיישב לה על החזה. בכדי להתרומם היא שרטה אותו בפנים. וכן היא אמרה לו לפני שתשגע אותי אעצור אותך במשטרה. לפני 7 שנים הבעל הכניס לה אצבע בעיניים והוריד לה את הרשתית ופעם שבר לה את האצבע. על כך התלוננה במשטרה.

2. כינויים וביזוי האישה. הבעל קורא לה משוגעת ואומר שהיא צריכה אשפוז בכפייה. ניסה לאשפז אותה בכפייה. גם לבן אמר הבעל: אימא משוגעת וצריכה אשפוז.

3. הבעל שתיין והולך ערום בבית. הבעל גולש בסרטים פורנוגרפיים.

4. בנסיעה לטבריה רצה לשמוע שיר השירים. שברה לו את הדיסק. בתגובה עשה סיבוב וחזרו הביתה.

5. אישרה שעשתה מנעול חדש לבית אך לדבריה עשתה כן כי פחדה כיון שיְשֵנה לבד בבית. מצהירה כי כשיבוא הבעל הביתה יקבל ממנה את המפתח.

6. לבעל יש רומן עם אשה בשם [מ' ע']. על המיטה שלה מצאה לבני נשים ומיטתה מלוכלכת בזרע. הבעל מתקלח עם [מ' ע']. [מ' ע'] הביאה לו מתנות זוגות מכנסיים וחולצות ושמה בארון שלה והוציאה את בגדיה של האישה.

7. חיי אישות. לדברי האישה היא הייתה זו שהתחננה בפניו לחיי אישות והוא לא הסכים. הכחישה את טענתו בדבר 11 שנים ואמרה שאולי 5–6–7 שנים לא היו. האישה התייחסה לשנתיים האחרונות ואמרה: "בשנתיים האחרונות היה מחריד אותה בקיום יחסים. אמרה לו מה שחיפשת אצלה אין לי". טוענת כי היא לא עזבה את חדר השינה והבעל עזב.

8. האישה מכחישה כי הסיתה את ההגה בעת הנסיעה.

תגובת הבעל
1. הבעל מכחיש כל קשר עם אישה בשם [מ' ע'] האישה. הבעל מסביר כי הוא מורה לתלמידים ומכין אותם לבר מצוה. היא בסך הכל הביאה את ילדיה להכנה לבר מצווה. מעולם לא נכנסה אצלו הביתה ולא דיברה איתו מטוב ועד רע, רק בעניין הלימוד של הילדים. לא קבל ממנה שום מתנה. הבעל מצהיר כי הלך לפוליגרף בעניין החשד עם [מ' ע'] ויצא דובר אמת.

2. ביחס לבגדים, טוען הבעל כי כל הבגדים שהציגה האישה בפני ביה"ד שכביכול שייכים ל[מ' ע'] ששהתה בביתם זה פרי דמיונה של האישה.

הודאת הבעל
הבעל הודה בעובדה זו שהוא רואה סרטים פורנוגרפיים, אך הסביר זאת משום שכ־11 שנה האשה מונעת ממנו חיי אישות לכן לקח סרטים פורנוגרפיים.

הודאת האישה בפרוטוקול מתאריך 5.12.11 ופרוטוקול 11.6.12
1. הטענה כי היא שרטה את הבעל בפניו אושרה על ידה אך הסבירה כי הייתה זו פעולת תגובה לאחר שהבעל ישב לה על החזה.

2. זרקה לו את בגדיו ואמרה לו לך מפה. הסבירה כי המקרה קרה בעקבות כך שהם חזרו הביתה והוא הלך לאיזה מקום וחזר מגולח, ואז אמרה לו שאם הוא עושה הכול לנשים שילך מפה וזרקה לו את הבגדים.

3. האישה אישרה שהתקינה מצלמות בכל הבית בעלות 6,000 ₪ בדירתם הנמצאת ברחוב [...], טענה שהיא לא מבינה בזה והבעל בא והפעיל אותם, לדבריה הוא רוצה לשלוט עליה מהמחשב.

4. האישה הודתה שגזרה חליפה אחת של הבעל. לגבי שאר החליפות הכחישה ואמרה שאינן של הבעל.

5. זרקה הפלאפון מרכבו.

6. מתוך טענת הבעל שבמשך 11 שנה מונעת מבעלה חיי אישות, לדברי האישה היה זה רק 5–7 שנים שמתוכם שנתיים טוענת כי היה מחריד לקיים אתו יחסים.

עדות [מ' ע'] מרי
בעדותה בפני ביה"ד הכחישה העדה כל קשר עם הבעל או כי נפגשה עמו לבד אי־פעם. העדה סיפרה כי כל מה שהכירה את [פלוני] (הבעל) היה במסגרת זו שהוא לימד את שלושת הילדים שלה לבר מצווה לסירוגין. בפעם ראשונה בלבד היא הביאה את הבן הראשון לביהכ"נ ולאחר מכן היו הולכים לבד. הכחישה כי הופיע למסיבת בר־המצוה. הכחישה מכל וכל כי נתנה לו מתנות.

עדות הרב [ש' ט']
הרב העיד כי הצדדים באו אליו במטרה להשכין שלום בית ביניהם. הכתובה המקורית נאבדה ובקשו ממנו לכתוב כתובה דאירכסה. האשה בקשה שיכתוב לה 5 מיליון ₪ והוא אמר לה כי סכום של 5 מליון ₪ זה מוגזם והוא לא יכתוב סכום כזה. ואז אמרה האשה שיכתוב 3.6 מיליון ₪. הבעל אמר בערבית תעשה את רצונה, אצלנו האשה המעמד שלה לפי ערך שווי כתובתה. עשינו קניין על חיוב הכתובה והם נסעו לים המלח. בחקירת ב"כ האשה את הרב אמר הרב תחושת ליבי אומרת האישה [פלונית] כיוונה למהלך הזה.

עדות [פ' י' א']
בעדותו מספר שנתבקש ע"י הרב [ש' ט'] לחתום כעד שני על הכתובה דאירכסה. בא וחתם. מספר כי הוא אמר להם אמרתי שזה סכום מוגזם והרב אמר לו הרב תשאיר לי את זה.

עדות הבן [א' א']
הבן העיד כי אביו התנהג כלפי אמו באלימות מילולית כל השנים. היה קורא לה "מהבולה" ועושה סימן באצבע שהיא משוגעת. קורא לה כינויי גנאי של הרחוב. בדרך כלל זה היה לאחר שהוא שותה בקבוק ערק ולאחרונה גם בלא שתייה הוא קורא בשמות גנאי וגם מקלל שתמות. עוד העיד כי מצא בניירת של האבא שהוא תקף חיילת. עוד העיד כי ראה שיש לאביו סרטים פורנוגרפיים וגם מחזיקי מפתחות עם תמונות לא ראויות. כמו כן העיד שתמיד אביו "טפטף" לי שאימא צריכה אשפוז כפוי. לדבריו, לא ראה בעיניו שאבא מכה את אימא.

תגובת האב: הכחשה מכול וכול. לא היה ולא נברא.

עדות [כ' ע']
בעדותה הצהירה כי לא ראתה כל תקרית פיזית בין בני הזוג, רק תקרית מילולית. כמו כן אמרה כי לא ראתה שהאישה גזרה חליפה אבל אספה ביחד אתה את החתיכות של החליפה.

עדות [ד' א']
מכירה את הזוג 15 שנה. לא ראתה ולא שמעה ריבים ביניהם. מסרה כי הבת שלה סיפרה לה ששמעה רעשים ועלתה לדירתם של הצדדים וחזרה מזועזעת ואמרה לה: עוד מעט ולא תהיה [פלונית].

פסיקה
גם אם לא נתייחס להכחשות ההדדיות אלא רק להודאותיה של האשה על מה ששרטה פניו של הבעל, וכן זרקה את בגדיו, וזרקה הפלאפון מרכבו של הבעל, וכן קרעה לו חליפה,

כגון להוסיף מנעול על המנעול הקיים לדירתם המשותפת, ולא לתת לבעל להיכנס הביתה בלי שיחזיר את הנדוניה של בתם, אשה שכביכול רוצה בשלום־בית לא עושה מעשים שנוגדים שלום־בית ולחורבנו.

כמו כן אין בדעת אדם הקל שבקלים לסבול אימת המצלמות שמצלמות אותו בכל תנועותיו ומעשיו בחדרי חדרים ולהעמיד מצלמות שיהיה נתון תחת ביקורת מתמדת בכדי למצוא עילה להתלונן עליו ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. כמו כן גם לדברי האישה היא הודתה בכך שלקחה את משקפיו בעת נסיעה מעשה אשר לא יעשה.

הקשר הרומנטי שטוענת עליו אשתו, הוכחש הן ע"י הבעל והן ע"י העדה ([מ' ע']) ולא הוכח הקשר.

יתר הטענות וההכחשות ההדדיות לא הוכח מאף צד.

עדויות שנשמעו היו עדויות שמיעה ולא ראייה.

עדות הבן הוכחשה מכול וכול מצד האב, ובוודאי בן שמעיקר הדין פסול לעדות רק ביה"ד קבלו כדי לעמת מול אביו. האב הכחיש מכול וכול.

הנושאים העומדים לפני ביה"ד:

(1) טענת מאיס עלי ע"י הבעל באמתלא מבוררת מחייב את האשה בקבלת גט.

(2) טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת פוטר את הבעל ממזונותיה.

(3) דין הכתובתה ותוספת כתובה.

(1) טענת מאיס עלי ע"י הבעל באמתלא מבוררת מחייב את האשה בקבלת גט
בתשובת מהרש"ם חלק ג' סימן צ"ג הבעל הטוען מאיס עלי מהראוי להתיר לגרש בע"כ ועכ"פ בדאיכא אמתלא מבוררת. דלא גרע כח האיש מכח האשה כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ב וא"כ בדטוען מאיס עלי מהראוי להתיר לגרש בע"כ הנה מובא ביביע אומר ח"ג אה"ע סימן י"ח אות י"ג. כ' בשטה מקובצת כתובות ס"ד כ' ר' יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת באומרת מאיס עלי היינו כפיה בשוטים אבל ביה"ד מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא.

בשו"ע סימן קנד ס"ק כ"א כ' וי"א שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. הרי אומרים לו חכמים חייבוך להוציא.

והרמ"א בהגה ביוד ס' רכ"ח סוף ס"כ כ' שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא ע"כ ולפי האמור דברי הרמ"א יש להם ע"מ שיסמוכו הוא רבינו יונה, וכתב הגרא"י וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה ס' כ"ו אות ד' שהרמ"א עצמו הזכיר בכאן לשיטה זאת בסתמא כאילו הוא הלכה פסוקה וזאת הוכחה חותכת שלא דחה שיטה זאת מעצם ההלכה וגם הש"ך ס"ק נ"ו אינו משיג שאין הלכה כן ורק מוסיף וכותב דאפילו למאן דפליג התם היינו באשה נשואה משא"כ הכא ע"ש וזה נותן מקום לצדד שגם הש"ך אינו סובר ששיטה זאת שהוזכרה ברמ"א כאן נדחתה מהלכה וגם הנודב"י מהדו"ק יו"ד סי' ס"ח במשודכת הטוענת מאיס עלי הביא ג"כ דברי הרמ"א הנ"ל בסתמא דאפי' אחר הנישואין אם אומרת מאיס עלי חייב להוציא וכו' וסיים וכל זה מראה ששיטה זאת הלכה היא וקבעו מקום לה להשתמש בה בכל עת מצוא לפי הענין ולפי צורך זמן והשעה בהתאם לראות עיני הדיין.

(2) טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת פוטר את הבעל ממזונותיה
והוסיף הפ"ת ס"ק ב' בשם ישועות יעקב שהגאון ח"צ ז"ל שפעם אחד אירע בימיו שמורה א' הורה כדעת הרא"ם והוא חלק עליו וסתר כל דינו וכפה את הבעל שייתן לאשתו מזונותיה אומנן אם טען מאוסה בעיניו ויש לו טעם מבורר אף שאין נותן לגרשה בע"כ מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שמקבל ג"פ.

וכ"כ יביע אומר ח"ט סי' כ"ד ס"ק ג' הגאון מליסא בבית יעקב שאם נתן הבעל אמתלא שאשה מאוסה עליו אף שאין טענתו מבוררת לפני ביה"ד יכול לטעון קים לי בנפשא שהיא אמת מאוסה עלי וכיון שבאמתלא מבוררת יכול למנוע ממנה שאר וכסות וכיו"ב כתב ה"ג רבינו יהונתן בספר בני אהובה שלעניין מזונות יש לו לומר אני יודע שהאמת כדברי שהיא מאוסה עלי ואם משום שאין אנו מאמינים לו שהאמת כדבריו, מ"מ המוציא מחברו עליו הראיה. ואין כח בידינו לכופו במזונות.

(וכן מתברר בשו"ת דבר משה תאומים סוף ס' ע"ט)

ומסקנת היביע אומר נ"נ לגבי האשה למנוע ממנה שאר כסות ועונה כשהיא מסרבת להתגרש והבעל מוכן לשלם לה דמי כתובתה בודאי שפיר דמי כדעת הרא"ם וסיעתו ובפרט בנ"ד שנותן אמתלא שהיא מאוסה עליו בהשלשת כתובתה יהיה פטור ממזונותיה.

(3) דין כתובתה ותוספת כתובה
בשו"ת חת"ס (חלק חו"מ ס' קצח) ד"ה אמנם דחה הראיה מהרא"ש שי"ל דהתם מיירי להדיא שלא היה לבעל ממון לסלק הכתובה, ובזה יש להמיר אם אין לו עליה טענה אבל אם מניח לה דמי כתובתה על השולחן אפשר לומר דמודה הרא"ש לסברת הרא"ם ע"ש. וע"ע להכנה"ג בשו"ת בעי חיי (חלק חו"ם ס' יז) שכתב הרא"ם שאם רוצה לגרש לתת לה דמי כתובתה אינו חייב במזונותיה דלא גרע כח האיש מכח האשה כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ב וא"כ בדטוען מאיס עלי מהראוי להתיר לגרש.

הרי טענת מאיס עלי ע"י הבעל בתנאי שרוצה לתת לה כתובתה.

וזאת ועוד ולא הייתה התראה לא הפסידה כתובתה כפי המובא באה"ע סימן ע"ז סע' ב' בדין מורדת דעיניו ליה ומצערנא ליה.

תשלום דמי הכתובה יהיה לפי סכום הכתובה הראשונה, וזאת על פי עדות העדים לפיהם סכום הכתובה השנייה נעשה מתוך מטרה לשלום בית בלבד.

לאור הנ"ל:
1. הבעל רשאי לגרש את אשתו בגט והיא חייבת לקבל את גיטה.

2. האשה הפסידה מזונותיה.

3. על הבעל לשלם דמי כתובתה.

4. צו איסור דיספוזיציה שניתן בתאריך ח' באלול תשע"א (7.9.2011) בדירת הצדדים ב[...] בטל.

הרב שמעון מלכה – אב"ד

ראיתי את שכתב כבוד אב בית הדין, לחייב את האישה בגט מדין מאיס עלי באמתלא מבוררת, אך לדעתי טענת מאיס עלי ישנה כאן, אך לומר שיש כאן אמתלא מבוררת – אין דעתי שלימה בזה.

יסוד הדין של חיוב גט בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת היא לברר לנו שאין כאן טענת מאיס עלי מחמת שמא עיניה נתנה באחר אלא נטו טענת מאיסות בלבד, והאמתלא המבוררת היא המדד להוכחה שהמאיסות היא אמתית ולא נובעת מנתינת עין באחר.

בנידון זה בני הזוג נישאו בשנת 1975. תיק תביעת הגירושין של הבעל נפתח רק בשנת 2011 דהיינו לאחר 36 שנות נישואין. כל המחלוקת בין הצדדים החלה מאז חשדה האישה בבעל כי יש לו קשרים עם אותה אישה שלימד את בניה לבר מצוה, כשהאישה מצאה בבית פרטי־לבוש של נשים שאינם שייכים לה. הבעל הודה בפרוטוקול הדיון מיום י"ח אדר תשע"ב (12/03/2012) (שורה 7) כי הוא לא יודע להסביר מניין הגיעו בגדים אלו, והסביר זאת בכוחות נעלמים שדים ורוחות (שורה 8), הבעל הודה כי הוא גולש לאתרי סקס (פרוטוקול מיום 11/06/2012 שורה 98). דברים אלו מראים כי היו רגליים לדבר לחשדות שלה כלפי בעלה והתנהגותה כלפיו הייתה בהתאם לחשדות, כך שלא ניתן לומר בוודאות שיש כאן מאיס עלי באמתלא מבוררת כשיש לנו ספק שמא התנהגותה של האישה שגרמו לבעל למאוס בה, באו אך ורק בעקבות התנהגות ומעשים של הבעל, שגרמו לאישה לחשוד בו.

אולם, לדעתי יש לחייב את האישה בגט, מדין רבנו ירוחם הסובר כי בני זוג המורדים זה על זה ניתן לחייב אותם בגט. וזה לשון רבנו ירוחם נתיב כ"ג ח"ח:

"וכתב מורי הרב אברהם בן אישמעל כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה ייתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה לתת גט מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום ועיקר כתובתה ונדוניא אלא משהינן לה י"ב חודש דלמא הדרי ביהו, ולאחר שנה כופים אותו לגרש והפסידה תוספת כתובה וכל מה דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה."

מדבריו אנו למדים כי זוג ששניהם לא מעוניינים זה בזה ואחד מהם מעכב את הגירושין לאחר שנה כופים אותו לגרש.

בנידון שבפנינו הבעל תובע גירושין. האישה אמנם אמרה כי היא לא רוצה להתגרש, אך לאחר כל הדיונים שהתקיימו בפנינו לדעתי כל מעשיה ודבריה מוכיחים כי בפועל אין רצונה להמשיך לחיות עם בעלה.

האישה הצהירה בבית הדין כי אי־רצונה בגירושין נובע מהסיבה שהיא איננה מוכנה שיקראו לה שם של "גרושה" (פרוטוקול הדיון מיום 21/01/2013 שורה 35–39) וכלשונה בדיון "אני לא רוצה שיגידו שהורים של הבת שלי גרושים ולכן אני לא רוצה להתגרש". גם בעדותו של הבן [א'] העיד הבן (פרוטוקול הדיון מיום 11/06/2012 שורה 20–21) "היא רוצה שאחותי תתחתן והם עוד יהיו נשואים ולא גרושים". דהיינו אין כאן רצון מצד האישה לחיים משותפים עם בעלה אלא לדחיית מועד הגירושין עד לאחר נישואי הבת.

בנוסף, מתוך עיון בתיקים עולה כי הצדדים פרודים כבר שלוש שנים והאישה מעולם לא פתחה תיק תביעה לשלום־בית, דבר המחזק את הנאמר לעיל.

כל האמור רק מחזק את התרשמות בית הדין כי טענותיה של האישה להמשך חיים משותפים עם בעלה אינם כנים, ולמעשה היא גם רוצה בגירושין, אלא שמסיבות אחרות שאינן ענייניות היא מעדיפה את הטקטיקה לומר דברים אחרים. אם זה מחמת שאין רצונה שיהיה עליה שם גרושה, אם זה מחמת רצונה להמתין לנשואי הבת.

כך שבנידון זה ישנו את הדין של רבנו ירוחם והאישה חייבת לקבל גט.

לדין זה ישנה השלכה גם על חיוב המזונות של הבעל, ולפי האמור כיןון שלמעשה גם האישה אינה חפצה בחיים משותפים עם בעלה אין מקום לחייב את הבעל במזונות אישה.

בדין הכתובה לפי דברי רבנו ירוחם הרי שבנידון זה בו הבעל תובע גירושין עליו לשלם לה את סך הכתובה אך כפי הרשום בכתובה הראשונה ולא לפי הסכום המוגזם שנכתב בכתובה השנייה כפי שהוכח בבית הדין כי זה נעשה מתוך מטרה לשלום־בית ולא לחיוב מן הדין.

לאור האמור:
א. תביעת הגירושין של הבעל מתקבלת, ועל האישה לקבל גט מבעלה.

ב. במידה והאישה תסרב לקבל גטה תוך 30 יום, ידון ביה"ד בהטלת צווי הגבלה (סנקציות).

ג. הבעל חייב לשלם לה את סך הרשום בכתובה הראשונה.

ד. הבעל פטור מתשלום מזונות אישה ממתן פסק דין זה.

הרב זבדיה כהן – דיין

אף דעתי כדעת חברי הרב זבדיה כהן שליט"א, כי המדובר במקרה שלפנינו בבני זוג ששניהם אינם רוצים זה בזה ואינם מעוניינים לחיות כלל ביחד. הפירוד עד היום דיו להוכיח זאת. ההבדל הוא רק בטקטיקה. בעוד צד אחד תובע גירושין בחר הצד השני לנגן על נימת "שלום־בית". אחר כל מה ששמע ביה"ד גם מפי האישה על מעשים שהודתה היא בהם שעשתה, הרי שהדיבור על "שלום בית" הינו בגדר דברי הבל. שני הצדדים לא זו בלבד שאינם רוצים זה את זה, אלא שכל אחד מהם מתעב את התנהגות השני. הודאתה של האישה עצמה שאישרה חלק מהעובדות, הן עדות ברורה לכך שאין כל כנות בדבריה על שלום־בית כביכול. כבר כתבנו בעבר בפס"ד רבים, כי אין בכוחן של מילים – שהונחו ע"י יועץ זה או אחר לומר בביה"ד – לחפות על כוונתו האמתית של האדם ובעיקר אם זו באה לביטוי במעשיו שלו. בוודאי שהדברים כך כאשר כאמור בעצם האישה עצמה גילתה את סיבותיה ומניעיה לטענותיה בביה"ד.

סיכומם של דברים הם כי בפנינו מקרה שבו ניתן בהחלט להחיל את הלכת רבינו ירוחם.

לפיכך, הנני מצטרף לפס"ד שכתב כבוד הרב זבדיה כהן שליט"א.

הרב אליהו הישריק – דיין

על פי האמור פוסק ביה"ד:
א. תביעת הגירושין של הבעל מתקבלת, ועל האישה לקבל גט מבעלה.

ב. במידה והאישה תסרב לקבל גטה תוך 30 יום, ידון ביה"ד בהטלת צווי הגבלה (סנקציות).

ג. הבעל חייב לשלם לה את סך הרשום בכתובה הראשונה.

ד. הבעל פטור מתשלום מזונות אישה ממתן פסק דין זה.

ה. צו למדור ספציפי (איסור דיספוזיציה) שניתן בתאריך ח' באלול תשע"א (7.9.2011) בדירת הצדדים ב[...], בטל.

ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ג' באב התשע"ג (10/07/2013).