הצדדים שלפנינו נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך ה' בכסלו תשע"א (12.11.2010), אלה הם נישואים שניים לכל אחד מהם, ולהם בן משותף אחד שנולד בתאריך כ"ח בניסן תשע"א (2.5.2011), כחמישה חודשים ו 20 יום לאחר נישואיהם.

ואולם חייהם המשותפים של בני הזוג לא נמשכו זמן רב, ולמעשה מספר חודשים בלבד לאחר נישואיהם, בתאריך ו' בתמוז תשע"א (8.7.2011), עזב הבעל את הדירה בה חיו בני הזוג ומספר ימים לאחר מכן, בתאריך י"ב בתמוז תשע"א (14.7.2011), הגיש לביה"ד את תביעתו לגירושין אליה כרך גם את נושאי החזקת הילדים ומזונות האשה.

כחודש לאחר מכן, בתאריך כ"ב באב תשע"א (22.8.2011), התקבלה בביה"ד בקשת האשה להוציא צו מניעה זמני שיאסור על הבעל ליטול כל חפץ מדירת המגורים המשמשת את התובעת והקטין ו/או לעשות כל פעולה אשר יש בה כדי לסכל את זכות המדור של האשה והבן ברח' [...]. ביה"ד נענה לבקשה והוציא צו כמבוקש, ואולם בתאריך ו' בתשרי תשע"ב (4.10.2011) התקבלה בביה"ד הודעת האשה כי הבעל רוקן את תכולת הבית.

ביה"ד התייחס להפרת הצו מיד בדיון הראשון שהתקיים בעניינם של הצדדים בתאריך י' במרחשוון תשע"ב (7.11.2011). הבעל טען כי הדירה הייתה ריקה וכי "אבא שלו ואבא שלה הסתדרו עם הדברים". ב"כ האשה הכחיש כי היה סיכום בין האבות וביקש כי בית הדין יחייב את הבעל בהוצאות מדור. לגבי גוף תביעת הגירושין טען הבעל:

"התחלנו לצאת ב־2010 כשעדיין הייתה נשואה, לא ידעתי שהיא נשואה, קיימנו יחסי אישות, ביוני 2010 הפכנו להיות זוג לכל דבר, ואז בתחילת אוגוסט נכנסה להריון אמרתי שאני רוצה להתחתן, אמרה שלא יכולה כי רק שבועיים לפני זה קיבלה גט וצריכה לחכות 3 חודשים... היא שותה בקבוקי ויסקי... יש לי עדים על כך וזה היה כשהייתה בהריון ויש גם עדים מהמסעדה שבה היינו ואנשים העירו לה, הגיע למצב שלא רצתה את הילדה שלי, נפלה עם התינוק מהספה שיכורה והתגלגלה לרצפה, לקח שעתיים עד שהיה אפשר איך שהוא להעמיד אותה..."

האשה הכחישה את דברי הבעל, עמדה על רצונה בשלום בית, וטענה כי היא הרתה מבעלה הנוכחי רק לאחר גירושיה מבעלה הראשון, ובא כוחה ציין לפני ביה"ד כי בהיתר הנישואין שניתן להם טען הבעל הנוכחי כי "רק חודש לאחר הגירושין התחילו לקיים יחסים (אני מגיש ניירת)."

ב"כ בעל טען כי הבעל הראשון תפס את הצדדים דנן מקיימים יחסים בחוף הים, והוא אף הציג לביה"ד תמונה מיום ו' בתמוז תש"ע (18.6.2010) (מס' שבועות קודם גירושי האשה מבעלה הראשון) בה נראים הצדדים דנן מנשקים זה את זה. ואולם האשה הכחישה את טענות הבעל, והגם שזיהתה את עצמה בתמונה טענה כי התמונה צולמה רק לאחר הגירושין.

ביה"ד חקר את האשה על מועד תחילת יחסי האישות שלה עם הבעל שלפנינו, והאשה טענה כי "מסוף יולי תחילת אוגוסט התחילו היחסים ונקלטה להריון מהר". ב"כ הבעל הציע כי הצדדים יבדקו על טענותיהם בפוליגרף וכב' אב ביה"ד שאל את צד האשה האם הם מוכנים לכך אך ב"כ האשה התנגד לבדיקה.

בנוגע למזונות האשה ביה"ד הורה לאשה "לפנות למוסד לביטוח לאומי לבירור מהם זכויותיה בעקבות הפסקת עבודתה ולהגיש לבית הדין". וביום כ"א בטבת התשע"ב (16.1.2012) נתן ביה"ד את החלטתו בנושא המזונות ולפיה:

"לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר שבתיק, ביה"ד פוסק ברוב דעות שעל הבעל לשלם לאשתו סך של 1800 ש"ח לחודש צמוד למדד כמזונות זמניים.

פסק הדין הוא החל מיום ט"ו באב תשע"א (15.8.2011), יום פתיחת התיק."

הדיון הבא בעניינם של הצדדים התקיים בתאריך כ"ג בשבט התשע"ב (16.2.2012), וגם בו דבקה האשה בבקשתה לשלום־בית, ושבה וטענה כי התמונה מיום ו' בתמוז תש"ע (18.6.2010) בה נראים הצדדים מנשקים זא"ז צולמה בחודש יולי לאחר הגירושין. ב"כ הבעל חזר ושאל את האשה האם היא מוכנה ללכת לפוליגרף ולאחר שבא כוחה התנגד בטיעונים משפטיים, הבהיר ביה"ד כי:

"בה"ד: הוא שואל באופן עקרוני, אם מוכנה ללכת?

אשה: [פלוני] הצהיר שלא ידע שאני נשואה, לא ידע מתי התגרשתי, אם יצהיר את זה בפוליגרף וימצא דובר אמת, אהיה מוכנה ללכת לבדיקה, ביום שקיבלתי את הגט הגעתי אליו לדירה, חיכו לי שלטים על הדירה, אצלי תהיי תמיד מקובלת, מקובלת, מקובלת, הכיר אותי אחת־עשרה שנה, ידע תאריך גט שלי, ידע הכול, הוא אומר שהציע לי להתחתן כי נכנסתי להריון (לאחר הגירושין), למעשה הציע לי לפני זה בפאב מול הרבה עדים, שיגיד גם את זה בפוליגרף ימצא דובר אמת אזי אהיה מוכנה ללכת."

בה"ד שאל את האשה האם כשהייתה נשואה לבעלה הקודם, בגדה בו עם גברים אחרים, והאשה השיבה "לא, לא רלוונטי."

ביה"ד חקר את האשה לגבי מועד הכניסה להריון מבעלה נוכחי:

"בי"ד: מתי לפי הרישומים נקלטת להריון?

אשה: ב־4.8.2010 עדיין הייתי במחזור ויש לי אישורים על כך ובית הדין חקר אם זה ממנו או מבעלי הקודם, התקיימה חקירה והוא ענה שקיימנו יחסים ביולי.

ב"כ בעל: יש לי תכתובת מהפייסבוק מיום 11.6, את כותבת לו עם כל הקטע של הסקס... מפגרת כתמיד... תחושה מיוחדת ואז [פלוני] עונה לך גם אני הרגשתי באופן... וזה היה חודש לפני שהתגרשת.

אשה: לא אני כתבתי את זה, לא היה ולא נברא, בפייסבוק כל אחד יכול לכתוב מה שרוצה, איזה שם שרוצה ובאותו תאריך שנרשם '[ל' ש']' הייתי עדיין '[ל' נ']'."

לביה"ד התברר כי בבית המשפט למשפחה נפסקו מזונות הילד ע"ס 1200 ₪ כמזונות זמניים, וכי האשה מקבלת מהמל"ל 1500 הבטחת הכנסה ו־1200 עבור הילד, ובס"ה 2700 + קצבת ילד 160 ₪.

האשה הכחישה שהיא צורכת אלכוהול באופן חריג, ולדבריה שותה רק "כוסית באירועים כמו כולם, הוא זה ששותה". ב"כ הבעל אף הציג לאשה תמונה "מיום 9.7 (שלושה ימים לאחר הגירושין) שאתם מתנשקים בלהט (מציג תמונה)". והאשה אשרה שהיא זוכרת את זה במועד המצוין על גבי התמונה, אך השיבה כי "גם לאחר נשיקה זו לא קיימתי אתו יחסי אישות."

האשה נשאלה אם הייתה בדירת הבעל הנוכחי קודם לגירושיה מבעלה הראשון, והשיבה:

"ש. האם מיד לאחר הגט נסעת אליו הביתה?

ת. לא זוכרת.

ש. היית אצל [פלוני] בבית שלו לפני הגירושין?

ת. לא הלכתי, אני לא קיימתי יחסי אישות לפני הגירושין.

בי"ד לבעל: האם הייתה אצלך בדירה לפני הגירושין.

בעל: ודאי, הייתה לי דירת מרתף ב[...], הייתה ישנה אצלי היינו מקיימים יחסי אישות.

בי"ד: כמה זמן לפני הגירושין היה יחסי אישות?

בעל: 3 שבועות, חודש.

בה"ד: יש הלכות ומצוות נוספות שאת מקפידה או רק על זה הקפדת?

אשה: אני שומרת יום כיפור, חד־משמעית לא שכבתי אתו, אני לא שוכבת עם גבר כשאני נשואה, זה לא עניין של הלכה."

הדיון שאחריו בתאריך י"ט בתמוז התשע"ב (09/07/2012), לדיון זה הופיע בעלה הראשון של האשה [י' נ'], העד מסר לביה"ד כי הוא היה נשוי לאשה כחצי שנה ונפרד ממנה שלושה–ארבעה חודשים לאחר החתונה, לטענתו נפרדו משום:

"שבגדה בי עם מספר רב של אנשים, היו לי שני שמות, ושם שלישי לא ידוע, אבל השמות שהיו ידועים לי, לא כללו את הבעל, עוד טענות שהיו לי שגרושתי לשעבר לא סיפרה לי על מצב נפשי שבגינו לקחה כדורים פסיכיאטריים, וכל זאת ביחד עם טענה שהיא נוהגת לשתות לשכרה על בסיס יומי וכי השילוב של השתייה והכדורים, גורם לה להתנהגות אב־נורמלית שלא מאפשרת לה להתנהג כאשה ורק אוסיף שהטענה שהיא בגדה בי נתמכה בבית הדין לא רק בתצלומים של חוקר פרטי אלא גם בכך שהיא עצמה פרסמה עצמה באינטרנט כגרושה. אחד החברים פנה אלי ודיבר על דף באינטרנט שהציגה עצמה כגרושה.

לדבריו, גם אז בהליך שהתנהל ביניהם בקשה האשה שלום־בית. "שיקרה ובית הדין קרא לה שקרנית, אב בית הדין דפק על השולחן וקרא לה שקרנית, הכול מופיע בפר' הדיון בחיפה". "ויסקי הייתה שותה הרבה, הריח שנדף ממנה היה חריף, זה היה על בסיס יומי עד שיום אחד שפכתי את הויסקי לכיור."

ב"כ הבעל הדגיש לפני ביה"ד כי הצדדים חיים בנפרד יותר משנה, היא בחיפה הוא בנתניה, הבעל חויב בבית הדין ב־1800 ₪ מזונות, האשה גובה מביטוח לאומי, והוסיף וטען שהאשה הגדירה את מעמדה בפייסבוק כגרושה, לטענתו "אם לא הייתם נותנים לה מזונות אשה, רגע לא הייתה נשארת אתו."

ביה"ד שאל את האשה האם גם לאחר עדות בעלה לשעבר על השתייה היא חושבת שיש מקום לשלום בית? והאשה השיבה "כן, ודאי, הוא רוצה לנקום, לא אתן לבחור זה לערער לי חיי המשפחה עם תינוק". לטענתה הבעל חי כעת עם אשה אחרת בשם [ג']. והוסיפה "לעולם לא אתן לו גט. אלחם על שלום בית."

הבעל נחקר ע"י ב"כ האשה וטען כי הוא עזב את הבית "ביום שהתנהגה באלימות כלפי וכלפי הבת שלי מהנישואין הקודמים וזה כבר דמות לא חיובית ולקחתי את הבת שלי", לטענתו מאז לא חזר לבית משום ש"כשחזרתי פעם עם אימא שלי לקחת דברים, שעה אחרי זה פתחו לי תיק במשטרה". לטענתו האשה גנבה ממנו את כל כספי הברית "לא נותר לי עוד כסף והיה לי אינטרס משותף עם השוכרת להשכיר הנכס לנכד שלה, לא רציתי לקבל תביעות שאני לא מפנה הדירה."

לטענתו פינה בידיו את התכולה של הבית וזאת ללא כל הודעה לאשה שכן "אנו בניתוק שלושה חודשים, רציתי לראות הילד, האם אתה מצב כזה היית מעדכן?"

הבעל טען שיחסי האישות שלו עם [ג'] החלו הרבה לאחר שעזב את אשתו "אלא אם כן תוכיח אחרת". וכשעימת את ב"כ האשה עם "פר' שלך כעציר (מציג נייר) מאוקטובר 2011, לא מהיום, אותה [ג'] אמרה שהייתה איזה אפיזודה של אלימות וביקשה להרחיק אותך כי הייתם יחד". השיב הבעל "זה שהלכתי וישנתי אצלה זה לא אומר כלום, לא היה לי שם ביגוד לא היה לי שם כלום". עוד הודה הבעל "יש לי קעקוע עם השם [ג'] על הצוואר שלי, ול[ג'] יש קעקוע של שמי על צווארה". קעקוע זה כלשון ב"כ האשה "עלה לפייסבוק לפני שנה". על כך כבר השיב הבעל "אני לא מכחיש שום קשר עם הבחורה שמציג כבת זוג שלי."

ב"כ האשה הציג לפני ביה"ד תמונות בהן נראים הבעל ו[ג'] מתנשקים ומתחבקים, הבעל השיב שהתמונות צולמו עוד טרם הם החלו לקיים ביניהם חיי אישות, וב"כ האשה הציג לביה"ד תמונות ממהלך שנת 2010 בהן נראים הבעל ו[ג'] ביחד.

ב"כ האשה שאל את הבעל האם דיבר אמת בביה"ד בחיפה שעה שביקש מהם היתר נישואין, והבעל השיב:

"ת. לא אמת, ידעתי שבית הדין לא ייתן לנו להתחתן. הייתה בהריון, קיימנו יחסים לפני זה, לגבי יחסי אישות, ידעתי שהכול עומד על זה, נאלצתי לשקר, אבא שלה לחץ ואיים בשיחות פרטיות.

צ. השקר שלך בבית הדין בחיפה, רק לגבי ההיבט הזה?

ת. דיברנו על זה, ספרנו החודשים ותיאמנו אני ו[פלונית], כי ידענו שעשינו משהו שאסור לעשות.

צ. כלומר שידעת שאסור לכם להתחתן הלכתית.

ת. כן.

צ. בשל העובדה שקיימתם יחסי אישות בעת שהייתה נשואה לאחר !

ת. כן.

ש. תן לי הסבר, למה שנאמין לך שהיום אתה אומר אמת, ואז שיקרת.

ת. לשקר אין רגלים, ובאתי עם הוכחות, עשינו הטעות, בעיות, מכל כיוון שילמנו המחיר, בוא נלך לפוליגרף, הרי את לא מפסידה כסף.
...
בעל: אני רוצה להסביר את עצמי, בתחילת אוגוסט 2010 כשנכנסה להריון, רק אז גיליתי, התוודתה בפני, ששבועיים קודם, באמצע יולי התגרשה, היינו צריכים לחכות שלושה חודשים."

הבעל טען שכיום הוא מובטל, הכריז על פשיטת רגל ומתגורר אצל אימא שלו. לדבריו האשה גנבה את כספי המתנות שהתקבלו ב"ברית" והשאירה אותו עם מינוס של 100,000 ₪. כמו כן השיב לביה"ד כי מאז שעזב את הדירה (כשנה טרם הדיון) לא נפגש עם בנו.

לשאלת בא כוחו הסביר הבעל כי הצדדים החליטו להתגרש ועל כן הוציא את הוריה מערבותם לחוזה השכירות והביא תחתם חבר שלו שישמש כערב. לדבריו "כשפיניתי הדברים, הוריה הגיעו לבית אמי, אמרה להם כמה גלילי נייר טואלט היו בדירה, ההורים שלה באו והעמיסו כל הדברים, החזקתי הכול בבית אמי."

בתום הדיון קצב ביה"ד מועדים להגשת סיכומים ע"י שני הצדדים.

סיכומי ב"כ הבעל התקבלו בביה"ד אך בתאריך י"ד במרחשוון תשע"ג (30.10.2012), וסיכומי ב"כ האשה התקבלו בתאריך ו' בטבת תשע"ג (19.12.2012).

בסיכומיו טוען ב"כ הבעל כי האשה מתגוררת בבית הוריה ומקבלת מהמל"ל קצבה בסך 1,500 ₪ "ויש בכך לקבוע צאי מעשה ידיך למזונותיך". מוסיף ב"כ הבעל וטוען כי המדובר בנישואי איסור היות והאשה חייה חיי אישות עם בעלה הנוכחי טרם גירושיה מבעלה הראשון, וכי האשה שותה לשוכרת ונוטלת כדורים פסיכיאטריים. ובצירוף לכך שלטענתו בין הצדדים מתקיים נתק מוחלט למעלה משנה וחצי (האשה מתגוררת בבית הוריה בק' מוצקין בעוד הבעל מתגורר בנתניה), הבעל החל בהליך של פשיטת רגל בגין חובות ע"ס כ־100,000 ₪, והאשה לא פתחה תיק שלום־בית, מבקש הבעל מביה"ד כי יבוטל חיוב הבעל במזונות, וכי האשה תחויב לקבל את גיטה.

מנגד טוען ב"כ האשה בסיכומיו כי המשבר בין הצדדים פרץ לאחר שלאשה נודע כי הבעל מטופל ע"י פסיכיאטר, כי הוא נוטל דרך קבע תרופות פסיכיאטריות, וכי בעברו אף שני ניסיונות התאבדות. כמו כן בה בעת נודע לאשה כי הבעל נוהג לעשן כעשרים ג'וינטים ביום. לדברי ב"כ האשה הרי שהאשה העמידה את הבעל על חומרת המצב, ביקשה ממנו כי יחדל ואף איימה כי אם לא יעשה כן תאלץ לנקוט בצעדים כדי להגן על בנם הרך. לטענת צד האשה, למשמע דברים אלה עזב הבעל את דירת הצדדים בתאריך ו' בתמוז תשע"א (8.7.2011) ומאז נפרדו דרכי בני הזוג תוך שהבעל דואג לנתק את הדירה בה התגוררו האשה והבן משירותים דיגיטליים שונים ובסופו של יום אף מפר צו של ביה"ד מרוקן את הדירה מתכולתה ומביא לפינויה והחזרתה למשכירים.

ב"כ האשה מכחיש כי הצדדים חיו חיי אישות בזמן שהאשה הייתה נשואה לבעלה הראשון, לטענתו הבעל אינה יכול משפטית והלכתית לשוב בו מהצהרתו בפני ביה"ד עובר למתן אישור הנישואים כי הוא לא חי חיי אישות עם האשה בעודה נשואה לבעלה הראשון. וכמו כן ציין שהאשה מכחישה את המועד המופיע על התמונות שהציג הבעל ואת קיומו של דף האינטרנט שהוצג ע"י הבעל, ולדבריה דף האינטרנט "כלל אינו שלה וכי זה לא היה שמה במועד הרלוונטי."

ב"כ האשה מכחיש כי האשה שותה אלכוהול או נוטלת כדורים פסיכיאטריים, וטוען כי כל הפוסל במומו פוסל וכראיה לכך אף מציין כי הבעל אושפז בתאריך ט' במרחשוון תשע"ג (25.10.2012) בביה"ח פרדסיה. עוד טוען ב"כ האשה כי הבעל נתן עיניו באשה אחרת, [ג'], וכי משום כך הוא מבקש להתגרש מאשתו. לאור כל האמור הוא מבקש כי ביה"ד ימחק את תביעת הגירושין של הבעל, יחייב את הבעל בפיצויים בסך 100,000 ₪ על הפרת הצו, יחייב את הבעל לשלם סך 10,000 ₪ בגין עלויות המיטלטלין שהוא נטל מהדירה, יחייב את הבעל במזונות אשה בסך 3,300 ₪ ויחייב את הבעל בעליות מדור בסך 3,500 ₪.

לחלופין באם ביה"ד יחייב את האשה בגירושין אזי מבקש ב"כ האשה כי ביה"ד יחייב את הבעל במלוא סך הכתובה בסך 55,556 ₪ כמו גם ב'פיצויים הלכתיים' בסך 200,000 ₪.

סיכומם של דברים
לפנינו תמונת מצב עגומה של בני זוג צעירים שאלו הם הנישואין השניים של כל אחד מהם ולהם בן קטין. בני הזוג חיו ביחד רק כשמונה חודשים ומתוכם כחמישה חודשים (בלבד) במגורים משותפים, ומִני אז, זה כשנתיים שהם חיים בנתק.

הבעל תובע גירושין ומעמיד את תביעתו על שתי סומכות עיקריות, האחת, לטענתו הוא חי חיי אישות עם האשה עוד בהיותה נשואה לבעלה הראשון, ועל כן אלו נישואי איסור ועליה להתגרש. והשני, התנהגותה של האשה – לדבריו האשה שותה לשכרה ואף נוטלת כדורים פסיכיאטריים.

האשה מנגד מכחישה מכול וכול את טענות הבעל לגבי נישואי איסור, ולגבי טענותיו ביחס להתנהגותה היא טוענת כי הוא זה השותה אלכוהול ונוטל תרופות פסיכיאטריות באופן קבוע ועל כן היא עותרת למחיקת תביעת הגירושין ולחיוב הבעל במזונותיה ומדורה בנוסף לחיובים נוספים הכול כמפורט לעיל.

נדון בדברים אחד לאחד.

א. האם הנישואין הינם נישואי איסור
עיקר טענתו של הבעל במהלך הדיונים שהתקיימו בפנינו נגעו לכך שלדבריו האשה אסורה עליו מדין אחד לבעל ואחד לבועל (סוטה כז, ב־וראה בסי' יא סעי' א–ב וסי' קעח סעי' יז), שכן, כך לדבריו, הוא חי חיי אישות עם האשה עוד קודם לגירושיה מבעלה הראשון. והנה לית מאן דפליג שהבעל הזה שכעת טוען בפנינו בתוקף כי האשה אסורה עליו עמד בפני ביה"ד הרבני בחיפה בבקשה להיתר נישואין עם אשתו הנוכחית ושם אמר במפורש כי לא חי עם האשה טרם גירושיה, ועל סמך כך התירוהו באשה. הבעל אף נשאל על כך ע"י ב"כ האשה, ואף הודה בפנינו כי שיקר בדבריו בביה"ד בחיפה. ומעתה תחילה וראש מוטל עלינו לברר האם יכול הוא לשוב בו מדבריו בביה"ד בבקשתו להיתר נישואין.

(1) בדין חוזר וטוען בדיני איסורים
והנה נראה לענ"ד כי בשאלה זו הדין פשוט שבדיני איסורין רשאי אדם לחזור בו אף מאיסור להיתר כל זמן שנותן אמתלא לדבריו. ומקור הדברים טהור בגמרא (כתובות כב, א) באשה שאמרה נשואה אני וחזרה ואמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ולך נא ראה מה שהסביר הגאון הבית אפרים (תקנות עגונות אות א) באחד שהיה מתגורר בקהילה אחת ערך י"ב שנה והגיד בפני כמה אנשים שיש לו במקום אחר אשה ובת והחזיק בדבר זמן רב, ועתה בא בפני הרב והגיד ששקר ענה ומעולם לא הייתה לו אשה רק מחמת הבושה אמר כן, שכבר בא בימים בן שלושים ועדיין הוא פנוי. ודן להקל בדבר, ולהתירו לשאת אשה, מכמה טעמים ובהם ממה שדיני איסורין שונים מדיני ממונות, ובאמת בדיני ממונות קי"ל שאם אמר לא לויתי אף אם יאמר לויתי ופרעתי ויהיו עדים כדבריו שפרע אינו נאמן שכן אנו סומכים על דבריו הראשונים וכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי, והודאתו הראשונה כמאה עדים דמי כפי שלמדנו מ"כי הוא זה", ועל כן שוב אינו נאמן לשוב בו מדבריו. מה שאין כן בדיני איסורים שאז לא שייך הודאת בעל דין רק שהוא נאמן על עצמו ואין אנו תופשים הדבר בבירור שהוא כך רק שאנו מאמינים למה שהוא העיד על עצמו:

"ואם חוזר בו ואומר שלא כך היה אלא בענין אחר גם כן יש להאמינו על עצמו ומה"ת נאמין לקול האות הראשון ולא לקול האחרון, והדבר שקול אצלנו ואסרינן ליה מספקא, ולכן בממון שעל הודאתו לחיוב נאמן מטעם הודאת בעל דין ועל אמירתו לפטור אין לסמוך כלל, והילכך אף עדים לא מהני, משא"כ בהא דשויה נפשיה ח"ד אם חוזר בו אין אנו אוסרים עליו בתורת וודאי ותופסים דבריו הראשונים עיקר אלא מתורת ספק דשמא דבריו הראשונים עיקר ומה שחוזר בו שקורי קא משקר, ולכן אי איכא עדים המסייעים לחזרתו שפיר מהני להוציא אותנו מידי ספק זה. ולפי זה נראה בנד"ד שהאיסור הוא משום תקנת רגמ"ה ומבואר בד"מ שאחר האלף החמישי אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר וכל ספק ופלוגתא אזלינן לקולא והביאו הב"ש ע"ש. וא"כ לפמ"ש דהא דשויה אנפשיה ח"ד אינו כשחוזר בו אין איסור רק מחמת ספק איסורא לחומרא, ובכה"ג שאינו אלא מנהג יש להקל בספקו."

ועיין גם ב"זכר יהוסף" (סי' יג אות ד) ובפת"ש (סי' א סוף סקי"ד) שהביאו את דברי ה"בית אפרים", ובפת"ש הקשה עליו מהא דאיתא ב"מגיד משנה" (איסורי ביאה כ, יג) ונפסק בשו"ע (סי' ג סעי' א) שמי שאמר כהן אני ונטמא לוקה וכתב הפת"ש דמשמע שאף אם חזר בו לוקה. והנה באמת המעיין בהרחבה בדברי השב שמעתתא (ש"ו פ"י ופי"א) ייווכח דאינו לוקה אלא בהוחזק כך שלושים יום, ועיין גם במהרי"ט (ח"א סי' קטו) ובחידושי הגאון ה"משנת יעקב" זצ"ל (על הרמב"ם שם) שהרחיב העמיק בהאי דינא ובחידושו. וכן עולה מהמוהר"י הלוי בתשובה (כלל ה סי' לג) שרק אם בשעה שאמר כהן אני נתקבלו דבריו ועלה לדוכן ולס"ת ולכל מעלות הכהנים לוקה, אך אם לא עשה מעשה וחזר בו ונתן אמתלא לדבריו, נאמן. וכן עולה גם מתשובת הרא"ש (כלל לב סי' י) על מי שהוציא קול על אשתו שזינתה ואמר שנתברר לו הדבר, ואח"כ אמר שרק מחמת הכעס שהכעיסתו אמר כן ושקר ענה ונתן אמתלא לדבריו נאמן, ומותרת לו, וכן פסק מר"ן בשו"ע (סי' קעח סעי' י). ועל כולנה הרי כבר דן בדבר מר"ן אביר הרועים רבנו הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א (ח"ג אבה"ע סי' ו) והעלה בגודלו מפי סופרים רבים עד מאוד כי אף כאשר שויא אנפשיה ח"ד בביה"ד והוחזק בדבר ל' יום בכל זאת אם נתן אמתלא המתקבלת על דעת ביה"ד רשאי לחזור בו, ומיניה לא תזוע.

נמצאנו למדים שבדיני איסורין איננו אומרים שאמירתו הראשונה כמאה עדים דמי, ואף אם בתחילה אמר לאיסור רשאי לחזור בו ולומר להיתר ולכל הפחות הוי ספק גם אם הוחזק הדבר שלושים יום, ומכ"ש שאם בתחילה אמר שהאשה מותרת לו שאם חזר בו ואמר ששקר ענה ואסורה לו שומעים את דבריו והוי לכל הפחות ספק, ומוטל עלינו לברר את הדבר ולעיין בדינו.

(2) האם בנידון דידן יש לקבל את דברי הבעל שאשתו אסורה עליו

והנה בעצם טענתו של הבעל כי חי חיי אישות עם האשה טרם גירושיה מבעלה קיימת, כאמור לעיל, סתירה מוחלטת בין שני הצדדים שלפנינו. הבעל טוען בתוקף כי חי עם האשה חיי אישות בעודה נשואה לבעלה, והאשה מכחישה זאת נמרצות. להוכחת טענתו הציג הבעל לביה"ד תמונות בהן הוא נראה בקרבה גופנית גדולה עם האשה (חיבוק ונישוק), קירבה שכלל אינה מקובלת בין מי שאינם בני זוג על כל המשתמע מכך, כאשר התמונות נושאות תאריך 9.7.10 ו־18.6.10 כל זאת בעוד האשה התגרשה מבעלה הראשון אך בתאריך 6.7.10. כמו כן הבעל הציג בפני ביה"ד דפי אינטרנט בהם מובאת התכתבות בין הצדדים (האשה מופיעה תחת השם '[פלונית]') בתאריך 11.6.10, בהתכתבות מצוין במפורש ע"י שני הצדדים כי התקיימו ביניהם יחסי אישות, ומופיעים פרטים נוספים דוגמת התכתובת האחרונה שצורפה מתאריך 26.6.10 ובה מצוין:

"אני אקח את זה לתשומת ליבי...מחר המשחק של אנגליה ב־17:00 ולא ב־21:30... אז את פטורה וכו'"

ואולם האשה, כאמור, הכחישה את המפורט לעיל מכול וכול, עמדה על כך שלא קיימה עם הבעל יחסי אישות בעודה נשואה לבעלה הראשון, והגם כי הודתה שהתמונה עליה הוטבע תאריך 9.7.10 אכן צולמה בתאריך המצוין עליה בכל זאת טענה כי התמונה שהתאריך המצוין עליה קדם למועד הגירושין לא צולמה בתאריך המופיע עליה. יחד עם זאת טענה האשה כי דפי האינטרנט שהוצגו ע"י הבעל הינם מזויפים, ובין היתר ציינה כי במועדים המצוינים בדפים לא היה שמה כשם המופיע על הדפים "[פלונית]".

האשה מחזקת את טענתה כי לא חיו חיי אישות טרם גירושיה מבעלה הראשון בדבריו של הבעל הנוכחי בבקשתו להיתר נישואין על כך שלא חי עם האשה חיי אישות בעודה נשואה לבעלה הראשון.

הבעל מצדו טען לפנינו כי שיקר לביה"ד בבקשה הנ"ל וזאת מכיוון שאביה של האשה לחץ עליו, ומכיוון שידע שאם לא ישקר לא יוכל להתחתן עם המבקשת.

פרט לאמור לעיל לא הובאו לפני ביה"ד עדויות חותכות על טענות הבעל, ולמעשה לא הוצגו עדים על כך, מה שמותיר את ביה"ד בפני שתי גרסאות סותרות שעליו לבחור את הנכונה מבינן.

והנה תפקידו של הדיין הינו לדון דין אמת לאמתו, לברר ולעשות ככול יכולתו כדי לרדת לחקר האמת ולפסוק על פיה, "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" אמר רחמנא, וכבר הזהירונו בעלי התלמוד (סנהדרין ז, א) "כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל", ועל כן הורה מר"ן הב"י (חו"מ טו, ג):

"הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה לא יאמר אחתכנו ויהא הקולר תלוי בצוואר העדים, כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה וכו."

וכפי שהבהיר זאת רבנו הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ב־סימן קמח) במקרה כעין נידון דידן בו אין לפני ביה"ד עדויות חותכות לאחד הצדדים:

"והוו יודעים: שכל הדברים שאמתתו ידועה לבית דין, אף על פי שבעלי הדין נוטין מדרך האמת מתוך טענותיהן, ואין לבעל הדין עדים ידועים וראיה ברורה, צריך הבית דין לדון הדין לאמתו. ואין לדיין לומר: איני חותך אלא מתוך העדים והראיה. ויהא קולר תלוי בצואר בעלי הדין. אלא חותך על פי האמת. שלא נצטוינו אלא על דין האמת שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואמרו ז"ל (שבועות, ל,ב): מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידים לפני, אחתכנו, ויהא קולר תלוי בצואר העדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק."

ועל כן, והיות ובנדו"ד מתקיימת הכחשה ברורה בין הצדדים, כאשר ברור הוא שאחד מהם אינו דובר אמת, לא נותרה לביה"ד כל ברירה אלא לנסות ולרדת בעצמו, בזהירות הראויה, לחקר האמת ולהכרעה בין שתי הגרסאות.

והנה הבעל אמנם הציג לביה"ד תמונות בהן נראים הצדדים בקרבה גופנית גדולה תוך גילויי חיבה עזים, אך על פניו אין להוכיח מהתמונות דבר, שכן גם אם נקבל את דברי הבעל ולפיהן התאריך שמוטבע על התמונות נכון ומדויק (ואחת התמונות צולמה מס' שבועות קודם גירושי הצדדים) הרי גם אז קיים הפרש ברור בין קרבה גופנית גדולה וברורה ככל שתהיה בנסיבות העניין, לבין יחסי אישות עליהם כאמור אין כל ראיה.

ואולם ב"כ הבעל הוסיף והציג לפני ביה"ד התכתבות בדף פייסבוק ממנה עולה ברורות כי הצדדים קיימו ביניהם יחסי אישות. ההתכתבות היא בין [פלונית] ל[פלוני] ונושאת תאריך 11.6.10, ומצורפות לה כהמשך 'רץ' עוד מספר התכתבויות כולן מחודש יוני 2010, האחרונה שבהן מתאריך 26.6.10. האשה בתגובה טענה כי דפי האינטרנט מזויפים, ובין היתר ציינה כי באותו מועד לא היה שמה כשם המופיע על הדפים "[פלונית]".

ביה"ד עיין בכל התכתובת המופיעה בדפי הפייסבוק שצורפו במטרה לבדוק האם ניתן להכריע על פיהם עם מי מהצדדים האמת, ומי לדאבון לב חוטא לאמת, ולמעשה משקר בדבריו לפני ביה"ד. כאמור לעיל תוכן ההתכתבויות הינו חד וברור, ומצוין בו על ידי שני הצדדים כי הם אכן קיימו ביניהם יחסי אישות.

השאלה היא האם אכן דפים אלה אותנטיים כטענת הבעל או מזויפים כטענת האשה. איש מהצדדים לא הביא כל ראיה לאמיתות ולצדקת דבריו, וברור הוא כי שתי הטענות לא ישכנו יחדיו, וכי אחד הצדדים משקר בביה"ד ולמעשה עלול חלילה לגרום לעיוות הדין.

כאמור לעיל ביה"ד אינו רשאי להסתפק אך בדברים שנטענו בפניו, לפסוק את הדין על פי מה שהוצג לו, ולפטור את עצמו בכך שיהא הקולר תלוי בצווארו של השקרן אשר מעשיו הביאו לעיוות הדין. ההיפך הוא הנכון: תפקידו של ביה"ד לעשות כמיטב יכולתו לברר בעצמו את האמת ולהוציא לאור משפט צדק. וכפי שהעלה רבנו הרשב"א בתשובותיו (חלק ג סימן עד) זל"ה:

"עוד שאלתם וכתבתם במה שאמרתי בדין ראובן ושמעון, וב"ד יפה יוציא הדבר לאמתו הודיענו: היאך יוציאו לאמתו?

תשובה: דבר זה אין בו ענין פרטי, שיוכל שום חכם לומר: בדבר פלוני, ובדבר פלוני, אלא כל ב"ד לפי מה שהוא ענין במקומו ושעתו בחקירת הענין; אם היו שם עדים: איש, או אפילו אשה, ובאי זה ענין היה, ולפי דעת הב"ד וחכמתו וחריפותו יכיר הענין מתוך הדברים. וזהו שהיו בודקין ומרבין בחקירות ובבדיקות, והוא רמוז במה שאמרו: דן דין אמת לאמתו, ואם הוא דן דין אמת, מאי לאמתו? אלא, שרמזו לזה, שיוסיפו לדבר ולשאול, ואע"פ שמן הדין היה כן וכן בתחלת הדבר, אפילו כן יעיינו היטב כדי שיצא לאמתו אם יראה בעיניהם שיש קצת דברי רמאות והערמות בטענותיהם. ומכל מקום, בעיקר הדין כבר השבתי לכם."

לאורם של דברי חכמים אלו מוטל עלינו ללכת, ועל כן שמנו פנינו לברר הדברים בתפילה שנזכה לכוון לאמיתה של תורה ויהא ה' אלוקינו עמנו ומעשה ידינו כוננה עלינו.

והנה האמת צריך היא שתאמר כי איננו מורגלים בתכתובות פייסבוק שכאלה (הגם שעל פי ה'תקשורת' הרי שהם נעשו למדיה שכיחה ושמישה עד מאוד בימינו, ואף הינה משמשת ככלי ביד אנשי ציבור לשמירת הקשר עם בוחריהם), ובכל זאת התאמצנו ונועצנו במבינים ובקיאים בעניין עד שהתיישבו המסקנות בלבנו, ונחה גם שקטה בהם דעתנו.

לדבריה של האשה הרי שהמובא בדפי האינטרנט הללו הינו מזויף, דברים שהיא עצמה לא כתבה ובוודאי לא בתאריכים המצוינים על גבי הדף.

כאמור לעיל, בתכתובת האחרונה המופיעה בדפים הנ"ל, תכתובת מתאריך 26.6.10 כותב [פלוני] את הדברים הבאים: "אני אקח את זה לתשומת לבי... מחר המשחק של אנגליה ב־17:00 ולא ב־21:30... אז את פטורה וכו'". התכתבות זאת הינה ההתכתבות היחידה המעניקה לביה"ד עוגן המציין בקרבו עובדה אותה ניתן לבדוק בקלות יחסית. ואכן מבירור קצר עולה כי במהלך התקופה האמורה התקיימו משחקי ה'מונדיאל', ואכן בתאריך 27.6.10 בשעה 17:00(!) התקיים משחק כדורגל בין אנגליה לגרמניה.

הדבר ברור כשמש ששורה זו בהתכתבות לא זויפה. לבעל לא היה כל אינטרס, עניין או מטרה לזייף פרט זה, על פניו פרט זה כלל אינו רלוונטי למהות היחסים שבין הצדדים, וודאי שאין להניח שאי מי זייף אותו אך כדי שביה"ד יוכל להשתמש בו בכדי לאמת את ההתכתבות – ראשית, משום שככל הנראה צד הבעל עצמו לא הבחין בחשיבותו של פרט זה ולא טען כי יש בכוחו ללמד על הכלל. ושנית, ודאי שאין להניח שב"כ הבעל 'חשד' בביה"ד שהוא עצמו יגלה את חשיבותו של פרט זה ואף ידע לאמתו, לברר ולגלות כי אכן בתאריך הנקוב התקיים משחק כדורגל בין אנגליה לנבחרת אחרת.

משכך הם פני הדברים וברור לנו שחלק זה של ההתכתבות אמתי ונכון גם לגבי התאריך המופיע על גביו הרי שאין כל סיבה להניח שזו השורה היחידה הנכונה בכל הטקסט. ברור כשמש שאם כל ההתכתבות הייתה מזויפת ומוטה לאינטרס להציג חיי אישות בין הצדדים בזמן מסוים לא היה כל צורך לכתוב את השורה הנ"ל. ואם שורה זו אכן נכתבה בזמן המצוין על גבה, ואכן ברור לנו שהיא נכתבה באותו זמן, יש להניח בוודאות רבה עד מאוד שגם השורות האחרות נכתבו בזמן המצוין בהן. וממילא יש לקבוע כי התכתובת אמת, והעולה ממנה ברורות שהצדדים קיימו ביניהם יחסי אישות טרם גירושי האשה מבעלה – גם הוא אמת.

גם טענתה של האשה שבאותה שעה לא היה שמה [פלונית] אלא [ל' נ'] אין בכוחה להקהות מסקנה זו, שכן מי לידינו יתקע שבתכתובת הפיסבוק לא כינתה האשה את עצמה כבר אז, ובשל מערכת יחסיה עם [פלוני] (הבעל הנוכחי), כ[פלונית]. ועוד וגם הוא עיקר כי המשתמשים בפייסבוק יודעים היטב שכאשר אדם משנה את שם המשתמש שלו השינוי חל למפרע על כל התכתבויותיו באותו דף, כך שגם אם באותו זמן היה שמה [ל' נ'] ברגע שלאחר מכן היא שינתה אותו ל[פלונית] השם [פלונית] מופיעה גם על התכתבויותיה בעבר.

מסקנה זו מקבלת חיזוק משמעותי מהתמונה שצורפה לתיק ומוטבע עליה תאריך מאותם ימים (מהלך החודש השישי לשנת 2010 למניינם) ובה נראים הצדדים מנשקים זא"ז בצורה שאינה נהוגה ומקובלת, גם בקרב החברות המתירניות ביותר, בין אנשים שלא מתקיימים ביניהם יחסי קרבה גופנית גדולים.

המעשה הנראה בתמונה הנ"ל נופל במדויק תחת ההגדרה ההלכתית "שראו אותם מנשקים זה את זה", הגדרה שלגביה נפסק בשו"ע (סי' יא סעי' א) כי היא בכלל דברים המכוערים. וכבר העלה מו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר ("שמע שלמה" ח"א חאבה"ע סי' ג וח"ה חאבה"ע סי' ז) שרבים מהפוסקים סברי שבמעשה שכזה חיישינן שמא זינתה פעם אחרת, ומהם שו"ת הרא"ם (סי' כה) וה"שאגת אריה" (סי' יח), והדברים ק"ו לנד"ד בו יש לפנינו הן את התמונה והן את ההתכתבות כששניהם מחזקים זה את זה, ההתכתבות מלמדת על התאריך המוטבע בתמונה, והמצולם בתמונה מחזק עד מאוד את המפורש בהתכתבויות כי אכן התקיימו בין הצדדים יחסי אישות עובר לגירושי האשה מבעלה הראשון.

מסקנה זו מתחזקת גם מן התשובות אותן השיבה האשה בחקירתה. כמצוין לעיל הגם שהאישה טענה שלא הגיעה לביתו של בעלה הנוכחי קודם גירושיה מבעלה הראשון הרי שהיא עצמה הבהירה לביה"ד (פרוטוקול מיום 16.2.12 שורה 24–25) "ביום שקיבלתי את הגט הגעתי אליו לדירה, חיכו לי שלטים על הדירה, אצלי תהיי תמיד מקובלת, מקובלת, מקובלת". אשה שאין לה אלא קשרי ידידות עם גבר זר לא תגיע אליו בגפה זמן קצר לאחר גירושיה (האשה נשאלה האם מיד לאחר הגט נסעה אל הבעל הנוכחי והשיבה "לא זוכרת"), ובטח לא תתקבל בשלטים נושאי כיתוב "מקובלת, מקובלת, מקובלת". האשה גם ביקשה לחמוק מהשאלה האם בגדה בבעלה הראשון וענתה על כך (פרוטוקול הדיון הנ"ל שורה 30־35) "לא, לא רלוונטי."

כאמור לעיל, כאשר ב"כ הבעל הציג לאשה תמונה "מיום 9.7 שלושה ימים לאחר זה שאתם מתנשקים בלהט (מציג תמונה)". האשה אשרה שהיא זוכרת את זה במועד המצוין על גבי התמונה, אך השיבה כי "גם לאחר נשיקה זו לא קיימתי אתו יחסי אישות", כל זאת בעוד שבהקשר לתמונה שצולמה ימים לא רבים קודם לכן טוען צד האשה בי התאריך המוטבע על התמונה אינו מדויק, אתמהה!!!

עם כל הכבוד לאשה הניצבת לפנינו, דבריה כלל אינם מתיישבים עם השכל הישר, וכבוד עמיתי הגר"א שינדלר אף תהה לאור הנ"ל על אמירתה בדיון "אני לא קיימתי יחסי אישות לפני הגירושין" ושאל אותה כדלקמן:

"בה"ד: יש הלכות ומצוות נוספות שאת מקפידה או רק על זה הקפדת?

אשה: אני שומרת יום כיפור, חד־משמעית לא שכבתי אתו, אני לא שוכבת עם גבר כשאני נשואה, זה לא עניין של הלכה."

למעלה מן הצורך נציין כי כב' ביה"ד האזורי בחיפה, ביה"ד בו התנהל הליך הגירושין של האשה מבעלה הראשון, היה הרבה פחות סלחני כלפי התנהגותה זו של האשה, ואביא את הדברים במקורם מפרוטוקול הדיון (מצוין שם תאריך א' בניסן תש"ע (16.3.2010)):

"האשה: אין שום בגידה בתמונות שהציג, זה מכר שלי שמו [ק'].

ביה"ד: אמרת שאת לא מכירה את [ק'].

האשה: אני בלחץ כולם עו"ד כאן.

ביה"ד: את משקרת לנו ואם יתברר שהבעל צודק נחייב אותך בכל ההוצאות שיהיו."

לדאבון לב לאור כל האמור לעיל אין כל ברירה אלא להצטרף לקביעתו זו של ביה"ד בחיפה ולקבוע כי מהמקובץ כולו עולה תמונה ברורה אחת והיא שהאשה שיקרה לביה"ד במצח נחושה בכל הקשור לשאלה שלפנינו, ואכן קיימה יחסי אישות עם בעלה השני קודם גירושיה מבעלה הראשון. וככל הנראה אך משום כך, למרות נכונותו של הבעל להיבדק על טענתו זאת במכונת אמת, היא הקפידה שלא להיענות להצעה להיבדק גם היא על נושא זה במכונת אמת.

(3) הניתן לפסוק בכגון דא על פי אומד הדעת?

ואולם הגם שניכר לביה"ד באומדנא ברורה כי בעניין זה אמת בפיו של הבעל, והצדדים אכן אסורים זל"ז ע"פ דין היות ונאסרה האשה לבעל זה מדין אחד לבעל ואחד לבועל, יש לדון עוד בשאלה האם הניתן להכריעה ולפסוק על פי אומדנא זו, דהנה על פני הדברים נמצאות לפנינו שתי תביעות מרכזיות, האחת תביעת הגירושין של הבעל והשנייה מתייחסת לנושא המזונות בו לאמתו של דבר האשה הינה התובעת (גם אם פרוצדורלית בכדי לקבוע סמכות פתח הבעל את התיק).

וכבר נזקקו רבותינו עמודי ההוראה למוטל על כתפי ביה"ד במקרים כגון דא, וכפי שכתב הרמב"ם (סנהדרין כד, ג):

"ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים. תלמוד לומר מדבר שקר תרחק... אבל אם היה לבו נוקפו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם. או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם. כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר. והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא."

ומר"ן השו"ע (סי' טו סעי' ד) חילק בדבר כפי מה שהכריע הרא"ש (בתשובה סוף כלל קז סי' ו, וראה גם כלל סח סי' כ) בגודלו:

"במה דברים אמורים כשהתובע רמאי אבל אם הנתבע רמאי אין הדיין יכול להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו, ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו."

וא"כ בנדוננו שכאמור לעיל ניכר לביה"ד שהאשה משקרת והיא הנתבעת בתביעת הגירושין והתובעת בדין המזונות, הרי שבנושא המזונות מוטל עלינו להסתלק מן הדין ולא לקבוע לה תשלום מזונות, ובנושא הגירושין מוטל עלינו לדון על פי האומדנא שהתבררה לנו, ולחייבה להתגרש. אלא שלכאורה הן הרא"ש והן הרמב"ם כבר חסמו לפנינו דרך זו, שכן הרא"ש עצמו ציין שכאשר הנתבע רמאי רק "דיין מומחה ויחיד בדורו" רשאי לדונו על פי האומדנא, וכן עולה לנו גם מדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין כד, א־ב) שכתב:

"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע... כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה..."

וכפי שכתב בזה בספר חוט המשולש (בסוף שו"ת התשב"ץ הטור השני שאלה ו) דברים ברורים וז"ל:

"אבל מה נעשה והרי הרמב"ם ז"ל עצמו כתב כל אלו הדברים הן מעיקר הדין, אבל משרבו בתי דינים שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם וכו' ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יהא כל הדיוט אומר לבי מאמין לדבר זה ודעתי סומכת על זה. והרא"ש עצמו בכלל הנזכר (כלל ס"ח) סימן ב' כתב וכו' ועם כל זה לא סמך עליהם הרב ז"ל לפסוק נגד הדין שבא בתלמוד ובספרי הפוסקים. וז"ל הריב"ש ז"ל בתשובה סוף סימן שצ"ב אבל כתבו האחרונים ז"ל שאין לב"ד כח בזה אלא א"כ הוא ב"ד חשוב ומוחזק בחכמה ובחסידות, ומשרבו הדיינים שאינם מומחים יש להן לחוש וכו' ואם בזמנם ובזמניהם כתב הרמב"ם ז"ל והריב"ש ז"ל שאין כח ביד כל בי"ד ובי"ד לדון באומד הדעת אלא א"כ יהיו בו כל המידות הנז'. ובזמן הזה מי הוא זה ואיזה הוא שיחזיק עצמו לבי"ד חשוב ומוחזק בחכמה ובחסידות לדון באומד הדעת לכן אין לנו לדון אלא במה שכתבו וסדרו הפוסקים בספריהם ומפי ספרים אנו חיים וכו' עכ"ל."

והגם שבש"ך (סי' טו סקט"ו) הביא מהמהרי"ק (שורש קח) דאף בזמה"ז מוטל על הדיין לדון לפי האמת שנתאמת לו ולא ע"פ הטענות אם הם מכחישות האמת ושכ"כ הרשב"א בתשובה (סי' אלף קמו דמ"ד). ובפת"ש (סק"ט) הביא מתשובת שבו"י (ח"ג סי' קמב) שכתב שאע"ג שהרמב"ם כתב שבזה"ז אין דנים ע"פ אומדן הדעת "מ"מ האריך בתשובת מהר"ם אלשיך סי' מ והוציא כן מתשובת הרא"ש ומהרי"ק ושאר פוסקים דהיכא דאיכא אומדנות טובא ולבו של הדיין שלם בדבר והוא מומחה בדורו ומוחזק איש ישר שאינו נושא פנים מותר לדון ע"פ האומד אף בזה"ז, וכ"כ בתשובת עבוה"ג (סי' צא) וכו', ואדרבא נ"ל דעכשיו יותר יש לדון על פי האומד והיושר דהוי הסכמת האחרונים דהאידנא לית דמידע דין תורה כו' רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמצי כח ולדון דין אמת ואם רואה שהדין מרומה יכול לדון ע"פ האומד לראות לפשר הדבר וכו' רק שיהא כוונתו לשם שמים."

מ"מ הרי מר"ן השו"ע רוח אחרת עמו בדין זה ומילתו אמורה שאין לדיין לדון ולהכריע בזה"ז על פי אומד דעתו, וגם השבו"י עצמו לא התיר זאת אלא ב'דיין שהוא מומחה בדורו וכו'', ו'מי הוא זה ואיזה הוא שיחזיק עצמו לבי"ד חשוב ומוחזק בחסידות' כלשונו הזהב של התשב"ץ. ועל כן היה נראה (באם נחשוב כי יש לדון בתביעות במפוצל, ואיני קובע בדבר מסמרות שכן כאמור לקמן לא כך הם פני הדברים בנדוננו) כי בדין זה איננו יכולים אלא להסתלק מתביעת האשה למזונותיה (כדין תובע שתביעתו נראית מרומה), ולא לפסוק את הדין בתביעת הגירושין של התובע (בה התובע נראה דובר אמת אך הנתבעת ככול הנראה מרמה). אלא שכבר נזקקו לדין זה חברי ביה"ד הרבני הגדול ובהם כעין החשמל מו"ר ועט"ר מרן הגר"א שפירא זצ"ל ועמו הגר"י קוליץ והגר"ע בצרי (ערעור תשמ"ו/221, לא פורסם, ותיתיה ליה לפרופ' שוחטמן שהביא את הדברים בספרו סדר הדין בבית הדין הרבני [תשע"ב], עמ' 1110) ושתו בחלקות למו בין דיני ממונות לדיני איסורין והעלו:

"נראה שאין מקום להסתלק מן התיק בגלל נימוק של דין מרומה. לכאורה לא מצינו ענין של דין מרומה להיפטר מלדון אלא בדיני ממונות, כשישנם שני צדדים המכחישים זא"ז ובאים, וצריך להזדקק ולדון מי מהם הצודק. ועל זה קיים הדין שאם נראה שהתובע טוען טענות של רמאות ומסבך את בית הדין ורוצה שעל פיהם בית הדין יחייב את הנתבע, לכן כשהדיין רואה שהדין מרומה והנתבע פטור אין לו צורך לפסוק פטור, אלא מסתלק וממילא הנתבע פטור. אבל באיסורין וכל שכן בדיני עריות אין ביה"ד יכול להסתלק סתם ולהשאיר את הדבר תלוי ועומד, כי כל ישראל מוזהרים על כך, וכמו שכתבו הראשונים, ולכן בזה מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, וחייב להורות שיש כאן איסור, שהכל ידעו מה הדין ויזהרו מאיסורין בין משום ודאי בין משום ספק... ועוד שכאן העניין דורש או להחליט שמותרים זל"ז או להחליט על גירושין, ועל כן אי אפשר להשאיר הדבר כמות שהוא אלא לפסוק הדין, בין מכח ודאי בין מכח ספק... ובכה"ג אין להשתמט אלא לחקור עד כמה שאפשר, ויקוב הדין את ההר, ובספק יש לפסוק לחומרא כדין התורה."

ולדעתם דע"ל הרי שדווקא בדיני ממונות רשאי ועל כן גם חייב הדיין להסתלק מן הדין בראותו כי התובע רמאי, אך בדיני איסורים אין הדיין רשאי להסתלק ועליו לפסוק את הדין "בין מכח ודאי בין מכח ספק... ובספק יש לפסוק לחומרא כדין התורה."

אלא דאם כך הם פני הדברים ובמקום ספק מוטל עלינו להכריע לחומרא נראה לענ"ד קלה כמות שהיא שבאנו במבוכה מהי החומרא בנד"ד, שכן מחד גיסא ניתן ללכת לחומרא בדיני איסורין ולפסוק שמכח ספק האישה אסורה לבעלה, ומאידך אפשר ומוטל עלינו ללכת לחומרא דווקא בהלכות חיוב בגט וחדר"ג ולא לחייב את האשה בקבלת גיטה. ועיין בכעין זה בדברי המהריב"ל (ח"ד סי' יט ד"ה החקירה הג') שהסתפק במקום דאיכא פלוגתא דרבוותא באיסור ערוה, קצתם אומרים שהיא אסורה לבעלה וקצתם אומרים שהיא מותרת, אי אזלינן בתר המחמיר כיון דהוי דבר ערווה, או דילמא כיון דכופין אותו לגרש אזלינן בתר המיקל כי היכא דלא ליהוי גט מעושה.

ועל כן, וכדי לקיים בעצמי ציווי חכמים "הוו מתונים בדין", לא לִבי הלך לחרוץ משפט ולקבוע מסמרות שבדין זה האומדנא הינה בבחינת וודאי, ואזרתי כגבר חלצי לדון עוד בדבר, עד היכן שידי יד קהה מגעת, ללמוד וללבן הלכה זו על כל צדדיה גם אם ניתן לאומדנא שבנדו"ד רק דין רגלים לדבר ונתייחס אליהם כאל סיוע בלבד.

(4) בעל שטוען שיודע מכוח ראייה ברורה כי אשתו אסורה עליו

והנה בנד"ד הרי הבעל אומר שברור לו מכח ידיעה אישית, על פי מראה עיניו ולמעלה מכך, שהאשה אסורה לו ודומה הדבר לבעל הטוען בפנינו שראה את אשתו מזנה המבואר להלכה בשו"ע (אבה"ע סי' קטו סעי' ז):

"מי שראה אשתו שזנתה... הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה ויתן כתובה."

וכבר דנו הפוסקים בלשון זו הלקוחה מהרמב"ם ודייק בפת"ש (שם סקל"ז) שלדעת הרמב"ם אין ב"ד כופין את הבעל להוציא אלא אם כן יש שני עדים על איסורה, וכל עוד אין שני עדים אף שהבעל עצמו ראה מעשה שעל פיו נאסרת עליו אין דינו של הבעל אלא שחייב להוציא בכדי לצאת ידי שמים. והביא שם שכ"כ מהר"י הלוי אחי הט"ז (מובא בתשובת גאוני בתראי סי' כו), ושהביא כן מתשובת הרא"ם (סי' כה), ושכן סובר גם ה"בית מאיר" כדברי המהר"י הלוי. ורק זאת הקשה הפת"ש מדברי הבאה"ט (סי' מח סק"ב) שהביא מהרא"ם (בתשובה דלעיל) שהאומר לאשה קדשתיך ואח"כ קידש אחת מקרובותיה כופין אותו להוציא אף שאין עדות ב' עדים שקידש את הראשונה. ועל כן העלה דאפשר דדוקא שם שהקרובה נאסרה עליו קודם שנשאה, ונשאה על אף האיסור, כופין אותו לגרשה. וכדמות ראיה לכך הביא מהא דמחלקינן בסי' מו' בין קול היוצא על פנויה שנתקדשה שבתנאים מסוימים חוששים לקול והרי היא ספק מקודשת לבין אשה שאחר שנשאת יצא קול שהתקדשה לאחר תחילה דאז לא חוששים לקול. (ועיין שם ברמ"א לסעי' ח ובנו"כ שדנו באופן שתאסר גם על פי קול שיצא אחר נישואין, ואכמ"ל בזה).

ולפי דברים אלו אפשר דנד"ד שהאשה נאסרה לבעלה קודם נישואיה אליו יש מקום להחמיר יותר, ואף שאפשר לחלק ולומר שדווקא שם נחשב איסור קודם נישואין שכן הבעל עצמו הודיע על איסורו קודם שנשא משא"כ בנד"ד שלא אמר זאת אלא לאחר שנשא, מ"מ הרי זה וודאי שגם בנד"ד שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא כמי שאומר שראה אשתו שזנתה וחייב לגרש. ועי"ש שהביא גם את דעת הרב "ברית אברהם" (סי' פו) הסובר שבמקום ששויא אנפשיה ח"ד כופין אותו להוציאה, ושכן עולה גם מהריטב"א (קידושין פא ע"א) שהטוען שראה את אשתו שזנתה כל זמן שעומד בדיבורו כופים אותו לגרשה. ומ"מ ברור הדבר דלדידן דגרירנן בתריה דמרן שמי שאסר אשתו עליו כח"ד חייב לגרשה, וממילא ה"ה הכא האומר שאשתו אסורה עליו מפני שחי עימה קודם גירושיה מבעלה הראשון חייב לגרשה.

אלא דיש לדון האם בעל שאומר כנ"ל חייב לגרש את אשתו גם בזה"ז שנוהג בו חדר"ג שלא לגרש אשה בעל כורחה. דהנה רבנו הרמ"א (סי' קעח סעי' יא) הביא ג' דעות בדבר, י"א שאינו נאמן לומר שמאמינה או מאמין לדברי העד שזינתה, וי"א שכופין אותו ומשמש עימה ויש חולקים וס"ל שגם בזה"ז נאמן. ורבנו הרמ"א דן דווקא במי שמבקש להאמין לע"א או לאשתו האומרים לו על הזנות, ולא הזכיר בדבריו את מי שאומר שבעצמו ראה וידע שאשתו אסורה עליו. ועיין בפד"ר (ח"א עמ' 134) שהביאו את דברי הנו"ב (אבה"ע מהדו"ת סי' יא) שאף לדעת הרמ"א הסובר שבזה"ז במקומות שנוהגים ע"פ חדר"ג אינו נאמן שמאמינה או מאמין לדברי העד שזינתה היות וחיישינן שנתן עיניו באחרת מ"מ גם הם יודו שאם אומר שראה בעצמו שזינתה שנאמן אף בזה"ז, ושכן משמע מהמבי"ט (ח"ג סי' קכו). ואמת דכן כתב גם הרש"ל ביש"ש (יבמות פ"ב סי' יח) שכאשר ראה אותה מזנה או ששמע משני עדים כשרים חייב להוציאה וא"א להאכילו דבר האסור לו, ורק בשמע מפיה או מפי ע"א אומרים לו שאסור להאמינה (והוא שלא כפי שכתבו בפד"ר שם בשם היש"ש).

אולם הן אמת שבתשובה (סי' יב) כתב הרמ"א במפורש שלסוברים שאינו נאמן לומר שמאמין לע"א או לאשה אינו נאמן גם לומר שראה שזינתה. ועיין גם ב"אגרות משה" (חאבה"ע ח"ג סי' ל סוף ענף ב) שכתב שגם באמר שראה שזינתה אנו לא מאמינים לו ומה שלא הזכירו הרמ"א זה מפני שאז אין אנו יכולים לנדותו בהחלט שאף שאנו לא מאמינים לו אפשר שהוא אומר אמת, ורק מנדים אותו על תנאי דאם לא ראית שזינתה אתה מנודה. וכן כתב גם בחת"ס (אבה"ע ח"ב סי' קו) שלדעת הרמ"א גם אם ראה שזנתה תחתיו אינו נאמן בזה"ז לגרשה, אך עיין שם ששב והביא מדברי היש"ש הנ"ל ואף הוסיף וכתב:

"וכל הרוצה לדון בעניינים אלו ע"פ דברת הרמ"א בסי' קעח' לא ירים את ידו בלתי אם הביט אל דברי יש"ש הנ"ל ואח"כ יורה וידין ע"פ מה שעיניו רואות."

ועל כן חזר וכתב שבנד"ד שהיו רגלים שלא באמת ראה אותה מזנה גם לדעת היש"ש אין לכוף את האשה לקבל גיטה וחייב לה שארה וכסותה ורק בעונתה אם ברור לו שאסורה עליו אין לחייבו.

ומ"מ נראה דבנדוננו שיש רגל"ד שזינתה הרי שגם על פי שיטת הרמ"א בתשובה יש להאמין לבעל שאומר שאסורה עליו, שהרי גם לשיטתם יותר יש להאמין לבעל שאומר שראה שזינתה מאשר לבעל שאומר שמאמין לאשה עצמה או לע"א שאמר שזינתה וכלשונו של הרמ"א בתשובה הנ"ל "ומאחר דאילו אמר בעצמו שזנתה אינו נאמן וראוי לנדות כ"ש כשאומר שמאמין לדברי העד ואוסרה עליו", וממילא במקום שלהלכה מאמינים לדברי האשה כ"ש שמאמינים לדבריו שאומר שראה שזינתה.

והנה פסק הרמ"א (סי' קטו סעי' ו) שאשה שאומרת שזנתה אם יש רגלים לדבר נאמנת, וא"כ אף בנד"ד היות וכאמור לעיל יש לכל הפחות רגלים לדבר שאסורה עליו הרי שהבעל נאמן באמירתו, ויש לאסור עליו את אשתו.

ובשו"ת עמק שאלה טברסקי (סי' פה) הסביר את שלושת הדעות שהביא הרמ"א בסי' קעח (סעי' ט) והנ"מ ביניהן, וכתב שלדעה הא' שבזמן הזה שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה היינו שאינו נאמן לפטור את עצמו משארה וכסותה, ואף דשויא אנפשיה מ"מ חייב בכסותה ושארה, ורק מעונתה פטור דצריך לחוש לעצמו ועל כן מנדים אותו. לדעה הב' אף לענין עונה אינו נאמן וכופין אותו ומשמש עימה, ולדעה הג' גם בזה"ז נאמן הבעל כשאומר שמאמין לעד או לאשה וכיון שנאמן לאוסרה עליו מצד שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא הרי שהוא נאמן מכול וכול ופטור משארה וכסותה ועונתה. וא"כ בנד"ד שכאמור לעיל יש גם רגל"ד שאסורה עליו והבעל נאמן, הרי שהוא פטור משארה כסותה ועונתה.

ולמעלה מן הצורך אוסיף שאפשר שגם אם לא היו בנד"ד רגל"ד היה מקום לסמוך על אמירתו של הבעל ולפוטרו מחיובי שכ"ו כלפי אישתו. דהגם דידועים דברי הר"ן (בתשובה סי' ל"ח) שהובאו ב"נודע ביהודה" (חאה"ע סס"י ע"ז) וז"ל:

"וכ"ת יתן לה גט שהרי אשה מתגרשת בע"כ וכו' שאנו מוחזקי' שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת רגז"ל ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בע"כ ואין אומרי' לו לאדם לפרוץ גדרן של ראשונים ז"ל לקיים שבועתו שהרי אפי' איסור דרבנן דוחה של תורה בשב ואל תעשה."

ומדבריו דייק הנוב"י דהאי חרם שלא לגרש בע"כ דאוריתא הוא וחמיר טובא מלישא ב' נשים, והסכים עימו רבנו החתם סופר (ח"ה השמטות סי' רג) וכתב דדיוקו מתשובת הר"ן "היא אמת בלי ספק". ואף הוסיף:

"טעמא רבא איתא להחמיר בה טפי (בחרם שלא לגרש בע"כ – י' י' ב"מ) שהרי בהגה' מרדכי דכתוב' דף ק"מ סוף העמוד כ' שלא תיקן הגאון אלא משום קטטה ולא משום דררא דאורי' כלל, ועפי"ז כ' האחרונים בא"ע סי' א' דיש להקל קצת בחרם ההוא, ואלו בטעם שלא לגרש בע"כ כ' רשב"א בתשובה הנ"ל לגדור בפני הפריצים ולא משום קטטה בעלמא."

מ"מ כבר הדר ביה רבנו הנו"ב (תניינא יו"ד סי' קמו) ותבריה לגזיזיה, ומודים דרבנן היינו שבחייהו, וכתב וזל"ה:

"אך אין מדרש בלא חידוש שבבוא דבריך נתתי לבי לדבר הגם שאין לי פנאי כלל וגם אין בי כח להעמיק בעיון. אבל מה שנ"ל בזה אומר אני הגם שבנו"ב חלק אה"ע סימן ע"ז בסופו בד"ה ומאוד תמיהני כו' הוכחתי מדברי הר"ן שהחרם הוא דאורייתא, ועתה נתתי לבי והחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש, אבל הוא מדברי קבלה מהנביאים..., ואמנם לענין ספיקא אם הוא כד"ת להיות ספיקו לחומרא או אם הוא כמו ספק דרבנן שהוא לקולא נלע"ד שספיקו לקולא דלא עדיף מדבר שהוא הל"מ...,, באופן שקמו דברי הרא"ש ופסק של הש"ע שאין שבועה חל על הנולדים רק החרם וכבר ביארנו שהחרם שגוזרים על הנולדים איננו מתורת משה רק מדברי קבלה והולכים בספיקו להקל. ולכן יפה כתב הרמ"א בד"מ והביאו הב"ש בסימן א' ס"ק כ"ח דבתקנת ר"ג במקום דאיכא פלוגתא המיקל לא הפסיד."

וא"כ גם לשיטתו ז"ל בפלוגתא בחדר"ג אזלינן לקולא בין בחרם שלא לשאת ב' נשים ובין בחרם שלא לגרש אשה בע"כ, ובאמת דכן העלה גם בתשובת מעיל צדקה לאנדסופר (בפיסקה האחרונה לסי' לג) שגם בחדר"ג שלא לגרש בע"כ קיימא לן לדון בהן בדבר המסתפק להקל. (ועין גם בדברי מר"ן הראש"ל גאון עוזנו ותפארתנו הגרע"י שליט"א שהאריך למעניתו בענין זה ב"יביע אומר" (ח"י אבן העזר סימן ב) אך עיקר ענינו שם בחרם שלא לשאת ב' נשים ולא שת בחלקות למו בין החרם לשאת אשה שניה לחרם שלא לגרש בע"כ, ועיין גם באור גדול סי' ה אות טו). וממילא גם אם נאמר שבנד"ד אין רגל"ד שאסורה עליו הרי שוודאי לא יצא הדבר מכלל ספק אם נאמן לאוסרה עליו או אינו נאמן, ואזלינן לקולא בתקנה ובחרם, ונאמן האיש בטענתו ואין החרם מונעו מלגרשה בעל כורחה ופטור משארה כסותה ועונתה. ובפרט למה שכתב בספר תוקפו של רפאל לרבי רפאל קצין (סי' קד עמ' פב) דהיכא דהרמ"א כתב י"א וי"א אזלינן בתר י"א בתרא, וא"כ בנד"ד הרי לי"א בתרא נאמן גם בזה"ז לאוסרה על עצמו ופטור משכ"ו.

אלא שבנד"ד יש קטטה בין הצדדים (ועיין בבית מאיר ובערוך השולחן לסי' יז סעי' ב־שהסיקו שבנדון כעין זה א"צ שתמצא כפרנית ואף בסתם קטטה חיישינן למשקרא, אך עיין באוצה"פ שם אות כה שהביא כמה אחרונים הסוברים שקטטה אינה אלא בנמצאה כפרנית, אך נראה שאין מחלוקת זו ענין לנדו"ד ושם איירי רק בדין נאמנות האשה מדרב המנונא, וע"ע בפד"ר ח"א עמ' 134, ועוד חזון למועד להרחיב בעניין זה) ורק משהתעוררה הקטטה טען הבעל כי היא אסורה עליו, ובכה"ג הרי כבר מילתו של רבנו הרמ"א (סי' קעח סעי' ט) אמורה שבמקום שישנה קטטה בין הצדדים אין הבעל נאמן לומר שמאמין לדברי העד, ושמא בזה אף הנו"ב יודה שאין להאמינו הגם שטוען שעיניו ראו ולא זר.

אלא דבהא כבר הרחבתי בפס"ד אחר (תיק מס' 292797/1) בדברי ה"תרומת הדשן" (ח"ב סי' רכב) שנדרש לאשר שאלוהו באשת כהן שהייתה משרתת בבית אחד הגבירים, איניש מעלי ומהימן, והוא חשדה שמזנה עם משרת אחד העובד גם הוא אצלו. ואותו משרת הודה שזנה עמה, אך כשחקר בעה"ב את המשרתת כפרה בפניו ורק משהוכיחה בפניה שבה והודתה. ואולם אחר זמן צעקה במר נפש, וטענה שהכל שקר וכזב.

ורבנו ה"תרומת הדשן" זצ"ל יצא לדקדק בענין זה בדברי התוס' ביבמות (כד, ב) ובכתובות בב' מקומות, בפ"ק (יג, א) ובפ' אע"פ (סג, ב). דמהתוס' ביבמות עולה ברור דהנהו עובדי דסוף נדרים (צא, ב) דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוי מירכס וכו' איירי גם באומרת טמאה אני לך, ולשיטתו אשה האומרת טמאה אני לך ויש רגלים לדבר שזינתה אם יש כנגדן גם רגלים לכך שלא זינתה מתירים אותה לבעלה. ואילו מהתוס' בפ' אע"פ עולה שאם אמרה טמאה אני לך ויש רגל"ד שנטמאה נאמנת אף אם ישנן גם רגל"ד לתלות שלא זינתה וכהנהו עובדי דשלהי נדרים, ולכן העמידו את המעשים הנ"ל דווקא במקום שלא אמרה טמאה אני לך ולכן מותרת. ותי' דדעת התוס' ביבמות היא דעת ר"י, אך דעת התוס' בכתובות פ' אע"פ הינה דעת הרשב"א משאנץ [וע"ש שדן גם בדברי התוס' בפ"ק דכתובות, ואכמ"ל], וכמקובל בידינו דכל אימת שמובא בתוס' לשון וכן נראה היינו דעת הרשב"א משאנץ.

ודעת התוס' ביבמות דבהנהו עובדי דסוף נדרים בעינן לטעמא דאי עבדה אסורא אירכוסי הוה מרכס בכדי להתיר את האשה לבעלה (למרות אמירתה טמאה אני לך), ולא די לן במה שלמשנה אחרונה אינה נאמנת, מפני ששם שרינן למרות שהיו רגלים לדבר שנטמאה. ומכאן למד דכשיש רגלים לדבר לא חיישינן דמשקרת ובעינן לטעמא דאי עבדה איסורא וכו' בכדי להתירה.

וע"ש שרגלים לדבר היינו דווקא כאשר יש מעשה שמראה רגלים לדבר, וכשם שכתב רבנו הנו"ב (מהדו"ב סי' יב) דלא החמירו ברגלים לדבר אלא ביש רגלים בלי אמירה דידה, שאף אם לא הייתה אומרת כלל שזינתה רגלים לדבר ממקום אחר. וכן העלה הראשל"צ הג"ר בצמ"ח עוזיאל בשו"ת "משה האי"ש" (אבה"ע סי' א).

[ועיין גם במה שהארכתי שם שרבנו ה"אבני נזר" כתב שכשיש רגל"ד נאמנת מדין שויא אנפשיה חד"א, וכן כתב הרע"ק (סי' פח), ושם (בפסה"ד הנ"ל) הבאתי את דברי הגאון הבית מאיר שכתב שמלשון הרמ"א שכתב "אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת", משמע דנאמנת לגמרי ומחויב להוציא משום ליתא דידיה. והכתב סופר (אבה"ע סי' י) סבירא ליה שבאומרת טמאה אני לך היות ואינו אלא מצד שנחד"א אין כופין את הבעל לגרש הגם שאסורה עליו. וכתב דבוודאי אם היא אינה רוצה להיות עמו באיסור כופין אותו, שאין מאכילים לאדם דבר האסור לו בע"כ, אבל כשהיא לא איכפת לה ורוצה להיות עמו אין כופין אותו ב"ד משום איסור דידה, דהא לדידה עצמה אין כופין ב"ד כיון שאין לנו רק משום שווי' נפשה חד"א. והבאנו שם דלרובא דרבוותא גם כשיש רגל"ד אינה נאמנת אלא מדין שויא נפשיה חד"א, ושכן נראה מהרב מאמר מרדכי בהגהות על ה"נימוקי יוסף" סוף נדרים (כז, א), הלבוש (סי' קטו סעי' ו), שו"ת גבעת פנחס (תשובה יד), שו"ת "שאילת יעבץ" (חלק ב־סימן לט).]

וא"כ בנד"ד שיש רגלים לדברי הבעל שחי עם האשה חיי אישות קודם גירושיה מבעלה הראשון אך ישנה קטטה בינו לבין אשתו הרי שבאנו למחלוקת התוספות דלעיל. לדעת התוס' ביבמות היות וכנגד הרגלים לאיסור ישנן גם רגלים להיתר אזלינן להיתרא ואין מקבלים את דבריו שאסורה עליו. ולדעת התוס' בכתובות היות ואומר שאסורה עליו ויש רגל"ד שאסורה עליו הרי שהיא אסורה עליו גם אם ישנן רגל"ד שמותרת. ולהלכה כבר נחלקו בכך הח"מ (סי' קטו סקכ"א) והב"ש (שם סקכ"ג), שהח"מ הביא בפשיטות את דברי התוס' ביבמות והב"ש הביא את דברי התוס' בכתובות ואת יישוב התד"ש וכתב שמהרמ"א (שם) גם כן נראה שהבין מהתד"ש שהלכה כדברי התוס' בפ' אע"פ שאם אומרת טמאה אני ויש רגלים שטמאה אסורה לבעלה גם אם ישנן גם רגלים להיתר.

ועיין בנו"ב (סי' ע) שהעלה שאפשר לסמוך על הח"מ ולומר שכשיש רגלים לכאן ולכאן אזלינן להיתרא, ובכל זאת מהמשך דבריו נראה שלא סמך על כך וצירף לכך גם מה שהיה נראה שהבעל עצמו לא היה ברור לו שאשתו אסורה עליו, וגם על זה כתב שיצא מגדרו להקל הרבה "יען כי כתבו השואלים שאם תתגרש יש לחוש לכמה תקלות". ולדבריו בנד"ד שברור לבעל שהאשה אסורה עליו אין להקל, ובפרט שבזמננו שפעמים רבות הפרוץ מרובה יתכן שיש לחשוש לקלקולים רבים יותר אם תיוותר נשואה לו.

[ועוד יש לצרף לכך את מה שהביא בפת"ש סי' עז סק"ב בשם ה"ישועות יעקב" בא' שראה אשתו שעברה על דת ויש רגל"ד שיכול לסמוך על הרא"ם ולמנוע ממנה שכ"ו ובתנאי שישליש לה את כתובתה ותוספת כתובתה.]

העולה מכל האמור שבנידון שלפנינו יש לקבוע כי הצדדים אסורים זב"ז, והאשה מחויבת לקבל את גיטה משני הנימוקים שהועלו לעיל בהרחבה:

א. אם נקבע שיש כאן אומדנא ברורה שחיה חיי אישות עם בעלה הנוכחי קודם גירושיה מבעלה הראשון הרי שאנו רשאים להכריע על פי האומד ולאסרה על בעלה וממילא גם מפסידה את זכויותיה לשאר כסות ועונה.

ב. גם אם נקבע שאין כאן אלא רגלים לדבר שאסורה עליו, הרי שהרגלים הללו מצטרפות לאמירתו שאסורה עליו ומקבלים את דבריו לעניין זה שפטור משכ"ו ולא חיישינן שאומר כך רק משום הקטטה, וכדברי הב"ש שכתב שכן נראה מהרמ"א, וכפי שעולה גם מתשובת הנו"ב.

באופן דבהא נחתינן ובהא סלקינן שהצדדים הניצבים לפנינו בזה אסורים זב"ז, האשה מחויבת לקבל את גיטה, והבעל פטור משארה כסותה ועונתה. ואולם הגם שהאשה אסורה על בעלה מדין אחד לבעל ואחד לבועל והפסידה את מזונותיה בחייו מ"מ לא הפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה, ד"מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל" כלשונו הטהור של הרמב"ם (שוטה ב, יב) ועיקרו איסור עשה (ועיין גם בתי' התוס' יבמות ג, ב־אי הוי כחומר עריות) ובזה פסק הרמב"ם (אישות כד, ד):

"אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה. או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין שלא הכיר בה יש לה כתובה. שחייבי לאוין שהכיר בה רצה לזון בנכסיו וחייבי עשה איסורן קל. ויש לשתיהן מזונות לאחר מותו. וכן אם לותה ואכלה חייב לשלם."

ומר"ן השו"ע (סימן קטז סעי' א־ב) דרך בדרכו בעניין הכתובה וחלק עליו רק בעניין המזונות שלדעתו גם אם לוותה ואכלה פטור, וכל"ה:

"הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה; ומיהו מזונות אין לה אלא לאחר מותו, אבל בחייו אין לה אפילו לותה ואכלה אינו חייב כלום...

חייבי עשה אפילו לא הכיר בה דינה כחייבי לאוין שהכיר בה."

ב. יתר טענות הבעל על התנהגות האשה ותביעות האשה מהבעל
ואולם מה שטען הבעל על התנהגות האשה, שהיא מרבה בשתיית אלכוהול ונוטלת כדורים פסיכיאטריים, הרי שהגם שהבעל הביא כעד לדברים את בעלה הראשון של האשה שאכן אישר שכך היו פני הדברים בזמן נישואיו לאשה, מ"מ הבעל לא הוכיח כי גם בתקופת נישואיו שלו לאשה היא המשיכה במנהגה זה ומעשיה היו חמורים באופן שמקים לו עילה לחייבה לקבל את גיטה, ועל כן טענות אלו נדחות.

וכך הוא הדין גם לגבי תביעות האשה את הבעל על הפרת הצו, המיטלטלין, המזונות והמדור. תביעת המזונות והמדור נדחית כפי כל שהעלנו לעיל, ובעניין הפרת הצו ונטילת המיטלטלין הרי גם כאן ישנה סתירה ברורה בין גרסאות הדוברים, שכן לדברי הבעל הכול נעשה בהסכמה ומתוך התחשבות, ועל כן וכל עוד לא הוכח אחרת, ובנד"ד לא הוצגה לפנינו כל ראיה שהדברים לא נעשו בהסכמה, אין להוציא מיד המוחזק ואין לחייב את הבעל.

ואולם, כאמור לעיל, האשה זכאית לכתובתה ולתוספת כתובתה.

מסקנת הדברים
אשר על כן ולאור כל המפורט לעיל הנני סבור שיש לקבוע כי:

א. ביה"ד מקבל את תביעת הגירושין של הבעל והאשה חייבת לקבל את גיטה.

ב. האשה לא הפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה.

ג. הבעל פטור ממזונותיה ומדורה של האשה, ופסה"ד למזונות זמניים שהוצא ע"י ביה"ד (ברוב דעות) בטל לאלתר, ובאם יסכימו עמי רבותי חברי ההרכב הרי שיש לבטל פסק דין זה למפרע מיום תחולתו (15.8.11) שהם כעשרים ושלושה חודש ובסה"כ 41,400 ₪. נמצא שאם האשה אכן גבתה סך זה במלואו (בין מהבעל ובין מהמל"ל) עליה להשיבו לבעל, ועל כן יש לקזזו מסך הכתובה (55,556 ₪) מה שמותיר את הבעל עם חיוב של כ־14,000 ₪.

ד. קובעים מועד לברור הנתונים הקשורים לסעי' ג' דלעיל ולסידור גט ליום כ"ז אלול התשע"ג (2.9.2013), שעה 9:45.

ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת הפרטים המזהים.

הרב יהודה יאיר בן מנחם – דיין

מצטרף למסקנות.

הרב יעקב זמיר – ראב"ד

מצטרף למסקנות פסה"ד.

אולם בעניין אריכות הדברים שכתב עמיתי, האם ניתן לפסוק עפ"י אומדן דעת הדיינים בלבד, נראה לענ"ד שהדברים יפים לנידון אחר, וזאת משום שבנדון דידן ישנן הוכחות חזקות ומוצקות יותר ואין מדובר בפסיקה עפ"י אומדן דעת בלבד.

אומדן דעת נאמר לדוגמא, כאשר הנתבע "אינו רוצה להשיב על שאלות" (שו"ת הראש כלל ק"ז סימו ו), או כאשר טוען התובע שיש לו פיקדון ביד פלוני שמת ויש לו סימנים בפיקדון ולא היה רגיל המפקיד לצאת ולהיכנס בבית זה, ויודע הדיין שהאיש שמת לא היה אמיד, והיתומים לא יודעים על הפיקדון דבר, והדיין מבקש לפסוק לחייב את היתומים להשיב הפיקדון לתובע, למרות שאין לתובע כל שטר או עדים על כך (חו"מ סימן ט"ו סעיף ה' ובסמ"ע שם ס"ק ט"ו). אלו דוגמאות שמופיעות בפוסקים כפסיקה על פי אומדן דעת.

אולם בנדון דידן מאחר שיש התכתבויות רבות בין הצדדים המוכיחות שהצדדים חיו ביניהם חיי אישות ויש על ההתכתבויות כיתוב של תאריך, ולמרות הכיתוב טוענת האשה שהמסמך נכתב לאחר גירושיה מהבעל הראשון, ומנגד יש מתוכן ההתכתבות וממספר הרב של ההתכתבויות הוכחות שהדברים נכתבו לפני הגירושין מהבעל הראשון, הרי שלא מדובר באומדן הדיין אלא בהוכחה של חיי אישות בין הצדדים קודם לגט מהבעל הראשון – זאת בנוסף לאומדן המתבסס על סירוב האשה לפוליגרף – וכן הכיתוב על הדלת של הנטען־הבעל, ביום קבלת הגט מהבעל הראשון: "אצלי את מקובלת, מקובלת, מקובלת". כיתוב כזה מוכיח על קיומו של הקשר העמוק בין הצדדים עוד לפני קבלת הגט מהבעל הראשון.

לאור האמור אני מצטרף כאמור, למסקנת פסק הדין של עמיתי לחייב את האשה בגט, ולביטול פסה"ד למזונות.

הרב אברהם שינדלר – דיין

נפסק כאמור במסקנות הרב יהודה יאיר בן מנחם.

ניתן ביום כ"ו בתמוז התשע"ג (04/07/2013).