השאלה העומדת לפתחנו היא, האם רכש בית הדין הרבני סמכות שיפוטית ייחודית לדון בנושאי המשמורת והסדרי הראייה של הילדה [ע' א'], בִּתם של שני הצדדים בתיק זה, התובע [פלוני] (להלן: האיש) והנתבעת [פלונית] (להלן: האישה).

א. העובדות הנדרשות לעניין
תחילה נציע את התגלגלות סבך הדיונים בין שני הצדדים בענייני המזונות, המשמורת והסדרי הראייה של בִּתם הקטינה, המתנהלים בבתי הדין הרבניים ובבתי המשפט לענייני משפחה, ומתפרסים על פני כעשור שנים(!).

1. הצדדים נישאו זל"ז בתאריך 31.7.00.

2. בתאריך 12.6.03 הגיש האיש תביעת גירושין נגד האישה לבית הדין הרבני, ולא כרך עמה דבר.

3. בתאריך 1.9.03 נחתם הסכם גירושין בין בניה"ז, בו נקבעו גם ענייני המשמורת והסדרי הראייה, ונכתב כי "הילדה [ע' א']... תישאר בחזקת האשה, לאב יהיו זכויות ביקור..."

4. בתאריך 27.10.04 נתן בית הדין הרבני להסכם הגירושין תוקף של פסק דין.

5. בתאריך 18.11.04 בני הזוג התגרשו זמ"ז.

6. בין תאריכים 22.6.05–30.6.05 מוגשים אל בית הדין הרבני הן מצד האישה והן מצד האיש בקשות לשינוי הסדרי הראייה של הבת, בעקבות כך נערכים בבית הדין דיונים וניתנים בעניין החלטות.

7. בתאריך 14.2.08 מגישה הנתבעת תביעה להגדלת מזונות אל ביהמ"ש לענייני משפחה בבאר שבע, ביהמ"ש פוסק בהסכמת הצדדים על דרך פשרה להגדלתם לסך של 1,550 ₪.

8. בתאריך 1.2.10 מגיש האיש תביעה לבית הדין להעביר את המשמורת על הקטינה לידיו.

9. בתאריך 3.3.10 ניתנת החלטת בית הדין הרבני בעקבות בקשת האב, הקובעת כי המשמורת על הקטינה תהיה בידי האב.

10. בתאריך 17.8.11 מגישה האישה תביעה לבית הדין להשיב לה את המשמורת על הבת, וכן מבקשת מבית הדין שיאשר לה להגר עם בִתה לארה"ב.

11. בתאריך 6.11.11 ניתנה החלטת ביה"ד הקובעת כי המשמורת הקבועה תושב לאם.

12. בתאריכים 8.1.12, 15.1.12 חוזרת האישה ומבקשת שבית הדין יחליט גם בעניין הגירת הבת.

13. בתאריך 22.2.12 נערך דיון בעניין בביה"ד במעמד הצדדים, כאשר האישה מיוצגת בו על ידי אביה. בעקבות כך מחליט בית הדין, בתאריך 28.2.12, כי בקשה זו בעניין ההגירה "מקומה שתידון בבית המשפט האזרחי". יוער, כי ייתכן שהדבר הוביל את דיין ביה"ד להחליט כך, היא העובדה שמעורב היה באותו דיון עניין חטיפת ילדים, אשר חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991, מסמיך לעסוק בעניינו רק את בית המשפט לעניני משפחה. בנוסף לכך יש לזכור שהחלטה זו ניתנה שלא במסגרת התביעה שמונחת לפנינו.

14. בתאריך 3.7.12 מגיש האיש לביה"ד הרבני תביעה נוספת בעניין "קביעת הסדרי הראייה".

15. באותו יום ב-3.7.12 הגיש האיש שתי תביעות מקבילות אחרות לביהמ"ש לענייני משפחה בבאר שבע, האחת תביעה נזקית כנגד האישה ואביה בסך 500,000 ₪, והשנייה תביעה כנגד האישה בלבד, שכותרתה "ביטול או הפחתת מזונות". הנוסח בשלושת התביעות דומה, אלא שכאמור בכל אחת מהן מבוקש סעד שונה.

16. ביהמ"ש איחד את הדיון בשתי התביעות, ובתאריך 27.12.12 קיים דיון בנכוחות האיש ואבי האישה-הנתבעת ובאי כוחם. במהלך המשפט הגיעו הצדדים להסכם הכולל הסכמות בעניין המזונות והסדרי הראייה, וכן הוסכם ביניהם שהתביעה הנזיקית והתביעה להפחתת מזונות תימחקנה. הצדדים ביקשו מביהמ"ש לתת תוקף של פס"ד להסכמות שהגיעו אליהן. באותו יום הוציא ביהמ"ש החלטה לפיה לאחר שתיתן האישה את חתימתה להסכמות הצדדים יינתן תוקף של פסק דין להסכמות שהושגו.

17. בתאריך 20.1.13 נערך דיון נוסף בביהמ"ש לענייני משפחה בו נדון עניין אי-התייצבותה של האישה ושאלת ייצוגה, וכן נידונו ענייני המזונות, וניתנה החלטה באותם עניינים.

18. בתאריך 6.1.13 הגישה האישה בקשה לביה"ד הרבני לסגור את התיק התביעה של הבעל (מיום ה-3.7.12), וזאת משום כפילות ההליכים באותו נושא, לטענתה, בביהמ"ש ובביה"ד.

19. בתאריך 9.1.13 מקבל ביה"ד את בקשתה ומחליט לסגור את תיק הסדרי הראייה.

20. בתאריך 15.1.13 מגיש האיש תגובה לביה"ד בה הוא קובל על החלטתו לסגירת התיק במעמד צד אחד ללא אפשרות תגובתו.

21. בתאריך 23.1.13, בעקבות תגובתו של האיש, מקפיא ביה"ד את החלטתו לסגור את התיק ומעביר את תגובת האיש לתגובתה של האישה.

22. בתאריך 30.1.13 מגיבה האישה לתגובתו של האיש, וחוזרת על בקשתה לסגור את התיק בביה"ד.

23. בתאריך 14.2.13 נערך דיון בביה"ד, אשר היה אמור בין השאר לעסוק בשאלת הסמכות וכפילות ההליכים בביה"ד ובביהמ"ש. אלא שמיד בתחילת הדיון התברר כי לאבי האישה אין ייפוי כוח מתאים מבִתו, וכי היא טרם מיוצגת מטעם הסיוע המשפטי. מכאן עובר בית הדין לדיון בדחיית הדיון למועד בואה של האישה לארץ עבור הדיון בביהמ"ש. לאחר הפסקה בדיון חוזרים הצדדים, ואחר שאבי האישה מודיע לבית הדין כי היא ביקשה שהוא ידבר בשמה בבית הדין, בית הדין נענה לבקשה וממנה את אבי האישה לייצגה באותו דיון. מאותה העת הדיון ביה"ד מופנה לגופן של "הסדרי הראייה" ולניסיון למציאת פתרון מוסכם ותיאום אפשרות מפגש של הבת הקטינה עם אביה-האיש, בעת הגעתה של האישה לארץ. לפי הפרוטוקול מאותו יום, בדיון זה לא מעוררים הצדדים את שאלת הסמכות.

24. בתאריך 17.2.13 מוציא ביה"ד החלטה בה הוא נותן את הסכמתו להצעתו של אבי האישה לערוב אישית לקיומם של הסדרי הראייה, ונותן ארכה של עשרה ימים בהם הוא ממתין לאישורו הסופי של האישה, אחר שאביה ידבר עמה בנידון.

25. בתאריך 26.2.13 שולחת האישה את תגובתה לבית הדין, בה היא מודיעה כי במסגרת שמירת "הסדרי הראייה", היא מוכנה להתחייב שלא להגר מארה"ב וכן להתחייב לשלוח את הבת לביקורים בישראל, ומאידך היא מתנגדת להתליית ההסכם בהטלת ערבות אישית לקיומו על אביה. בית הדין מעביר לאיש את תגובת האישה.

26. בתאריך 11.3.13 מגיב האיש לתגובת האישה, ובית הדין מעביר את תגובתו לתגובת האישה.

27. בתאריך 2.4.13 מגישה האישה לביה"ד את תגובתה לתגובת האיש, בה היא דוחה את טענותיו.

28. בתאריך 14.4.13 מודיעה האישה באמצעות ב"כ, כי אם האיש יחתום על הארכת הדרכון ויממן את כרטיס הטיסה, תביא האישה את בִּתם הקטינה לביקור בבואה לארץ, אם הגעתה תמומן על ידי האיש.

29. בתאריך 22.4.13 מגיב האיש להודעת האישה, ומתנגד לממן את טיסתה של הבת וכן להארכת דרכונה, ובמקום כך הוא מציע שתונפק תעודת מעבר עבורה.

30. בתאריך 2.5.13 מוציא בית הדין החלטה, בה הוא מציע שהאיש יחתום על הארכת הדרכון והצדדים יתחלקו בשווה בעלות כרטיס הטיסה של הבת.

31. בתאריך 6.5.13 שולחת ב"כ האישה "הודעה דחופה" לבית הדין בה היא מודיעה כי האישה מתנגד להחלטת בית הדין.

32. בתאריך 7.5.13 מגיש האיש לביה"ד "בקשה דחופה ובהולה", בה הוא מודיע כי ביום 2.5.13 גילה לתדהמתו כי בעלה דהיום של האישה, גרושתו, הגיש בביהמ"ש במדינת קנזס שבארה"ב תביעה לאימוץ הבת הקטינה. משום כך מבקש האיש מביה"ד להוציא החלטה הקובעת כי ענייני המשמורת והסדרי הראייה של הבת הן בסמכותו הבלעדית.

33. משום כך קובע בית הדין דיון לתאריך 30.5.13 בו אמורה האישה ובִתה להגיע לארץ, לשם דיון הוכחות בביהמ"ש לענייני משפחה.

34. בתאריך 21.5.13 מגיש הבעל "בקשה דחופה נוספת", בה הוא חוזר ומפציר בביה"ד לתת את החלטתו בהקדם מאחר ועליו להגיש את תגובתו לביהמ"ש בארה"ב עד ליום 2.6.13, ובדיון שהתקיים בביהמ"ש לענייני משפחה ביום 16.5.13 הודיע לביהמ"ש בעלה של האישה-גורשתו כי אין בכוונתו לבטל את הליך האימוץ בארה"ב.

35. בתאריך 30.5.13 נערך דיון בבית הדין בנוכחות האיש והאישה ובאי כוחם. הדיון נסב סביב הסדרי הראייה של הבת ואפשרות הגעתה לארץ. גם בדיון זה לא הועלתה שאלת הסמכות, ואף הובאו בו התבטאויות המעידות על הבעת הסכמה לסמכותו של בית הדין, ובסופו אף האישה חותמת על הצהרת התחייבות "לקיים את החלטות ביה"ד בענייני הסדרי ראייה".

לסיכום ביניים של המסכת הבלתי-נגמרת של ההליכים המשפטיים בין הצדדים, ניתן לראות כי לאחר כמה חודשים מעת שבית הדין נתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין והצדדים התגרשו, חזרו שני הצדדים גם יחד אל בית הדין הרבני כאשר באמתחתו של כל אחד מהם טענות ובקשות בעניין הסדרי הראייה של הבת. לאחר כ-5 שנים נוספות שוב פקדו שני הצדדים את בית הדין הרבני בבקשות לשינוי המשמורת והסדרי הראייה. ולאחר כשנתיים נוספות שב האיש, בשלישית והגיש תביעה בענייני הסדרי הראייה של הבת והאישה הגישה תביעה נגדית. בסך הכול ניתן להיווכח כי לא רק האיש אלא גם האישה הגישה בקשות ותגובות רבות לבית הדין, ונשאה ונתנה בנדון במסגרת בית הדין.

עוד ניתן להבחין כי התביעות המוגשות במקביל אל בית הדין הרבני ואל בית המשפט לענייני משפחה אינן על אותם נושאים ועל כן אינן סותרות זו את זו. בבית הדין הרבני מגישים הצדדים את בקשותיהן רק בענייני המשמורת והסדרי הראייה. לעומת זאת בבית המשפט מגישים הצדדים תביעות רק בענייני המזונות, והאיש מוסיף ומגיש גם תביעת נזיקין, שוודאי אינה שייכת לסמכותם של בתי הדין הרבניים. אמנם תוך כדי הדיון בביהמ"ש פונים הצדדים לגיבוש הסכמות במכלול הנושאים שבמחלוקת ביניהם, כולל ענייני הסדרי הראייה והמשמורת של בִּתם הקטינה, ומבקשים מביהמ"ש ליתן להסכמותיהם תוקף של פסק דין. אולם, אין דברים אלו משנים את העובדה כי הסעד המבוקש בתביעות האיש אל בית המשפט היה בנושאי נזיקין ומזונות בלבד, ואין בהסכמותיהם ובקשתם אלה כדי להקנות לבית המשפט סמכות בנושאי "הסדרי הראייה והמשמורת", ובוודאי שלא לדחוק בכך את סמכות בית הדין.

לכן לדעתנו, ברור כי אין ממש בטענות האישה לכפל הליכים בשתי הערכאות השונות, ואין התביעה שהוגשה לבית הדין נוגעת בסמכות שמכוח התביעות שהוגשו לבית המשפט לעניני משפחה.

ב. מקורות הסמכות של בית הדין לדון בעניין
1. אמנם ראשיתם של ההליכים בין הצדדים לתיק זה בבתי הדין הרבניים הייתה על ידי הגשת תביעת גירושין של האיש, ולאחר מכן הגשת הסכם גירושים, הכולל בתוכו הסכמים בענייני המשמורת והסדרי הראייה. אולם לדעתנו, קשה יהיה, מנתינת תוקף פסק דין להסכם זה, לשאוב סמכות נמשך לבית הדין בכל הבקשות שהוגשו לאורך השנים לשינויי הסדרי המשמורת והראייה של בִּתם . אמנם זה שנים נהוג היה במקרים מעין אלה להכיר בסמכותם הנמשכת של בית הדין, גם כאשר תוקף פסק הדין להסכם הגירושין ניתן בלא לקיים דיון לגופו של עניין. אולם לאחרונה, חזר ואשרר בית המשפט העליון בהרכב מורחב את פסק דינו של השופט א' לוי, בג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני, הקובע כי כדי שתקום סמכות נמשכת לערכאה שנתנה את פסק הדין המקורי, "עליה לשקף [בפסק הדין שנתנה] הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות". בעקבות כך קובע בית המשפט העליון בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, כדבריה של המשנה לנשיא השופטת ד' מאור (פיסקה 24):

שלבית דין רבני המאשר הסכם גירושין ללא דיון של לגופו של עניין אין סמכות נמשכת לדון בתביעה להפחתת מזונות הילדים.

2. על כן, אף שלא ניתן להכריע באופן ברור שאכן לא נתקיים קודם לכן כל דיון בבית הדין לגופו של הסכם, מנוסח פסק הדין מהתאריך 27.10.2003, מהעתק הסכם הגירושין שנחתם בתאריך 1.9.03, וכן מהודעת האישה לבית הדין מהתאריכים 17.8.11 ו-6.12.05, ניתן להתרשם כי מדובר בנתינת תוקף של פסק דין ללא קיום דיון משמעותי קודם לכן לגופם של נושאי ההסכם.

3. למרות דברינו אלה, נראה שבמקרה שלפנינו אכן נקנתה לבית הדין הסמכות לדון בענייני המשמורת והסדרי הראייה. זאת, מעצם הזדקקותם של שני הצדדים והשתלבותם בבקשות, בתגובות ובהודעות הרבות שהגישו לבית הדין, וכן בהשתתפותם בדיונים שנערכו בבית הדין הרבני, אם באופן ישיר ואם באמצעות "מורשה" או ב"כ אשר ייצגם.

4. סמכות זו נקבעה בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953:

בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1922-1947" או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.

בסעיף 51 (1) לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922–1947, נקבע כי:

בהתחשב עם הוראות הסעיפים 64 עד 67 ועד בכלל, יהא השיפוט בעניני המצב האישי, בהתאם להוראות חלק זה, מסור לבתי-הדין של העדות הדתיות. לצורך הוראות אלה, עניני מצב אישי פירושם תביעות בעניני נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרות-יוחסין של קטינים...

יוצא אם כן, שתחומי ה"אפוטרופסות" נכללים במסגרת "עניני המצב האישי" או "עניני המעמד האישי", אשר בהם ישנה סמכות שיפוט לבית הדין הרבני, אחר "שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך" (וראה בג"ץ 170/89 דבורה רביע נ' בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פ"ד מג (2 (773) ).

5. במסגרת הגדרת תחומי ה"אפוטרופסות" שבהוראות דבר המלך במועצה, ברור שכלולים גם ענייני המשמורת וההחזקה של הילדים, ובתוכם גם ענייני הסדרי הראייה. כפי שציין זאת ביהמ"ש המחוזי, בתמ"א (ת"א) יחיאל נגר נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"מ תשמ"ג (1) 232:

אין חילוקי דעות שענייני חינוך ולימוד (ואלה שני מונחים נפרדים) הם סניף מענייני האפוטרופסות, הם נפרדים מכל ענין וענין אחר שאף הוא נימנה כנוגע בילדים, כגון החזקה (בג"צ 181/68 פלורסהיים נ' ביה"ד הרבני ואח' [1]). רק אם הענין אכן בגדר אפוטרופסות, הוא יכול להכלל בענייני מעמד אישי העשויים, בתנאים מסויימים, להיות נתונים לסמכות שיפוטם של בתי-הדין הרבניים (לפי סימנים 51 (1) ו-53 (2) לדבר המלך במועצתו – 1922[27] וסעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושן), תשי"ג-1953[28]). (הדגשות שלי ר.ר)

בדרך זו הגדיר גם ביהמ"ש העליון את תחומי האפוטרופסות הכלולים בדבר המלך במועצה, בבג"ץ 9611/00 בדר (מרעי) נ' מרעי, פ''ד נח (4) 256, 261-260:

סימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 (להלן – דבר המלך) הקנה סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי, ובכללם נישואין, גירושין, מזונות ואפוטרופסות (החזקת ילדים), לבתי-הדין של העדות הדתיות שהיו מוכרות אז. (הדגשות שלי ר.ר)

הוראה זו, לפי דבריו של פרופ' פ' שיפמן, אינה סותרת את חוק הכשרות והאפוטרופסות אלא משתלבת עמו, כפי שהסביר בספרו, דיני המשפחה בישראל, ירושלים תשנ"ה, א, עמ' 22:

"עניני המעמד האישי"... במושג זה אין הכוונה לענינים הנכללים בגדר המושג סטאטוס כמשמעותו בתורת המשפט, כי אם לאותם ענינים עליהם ראה המחוקק להחיל את הדין האישי של בעלי הדין."

6. אולם האם תחומי האפוטרופסות כהחזקת הילדים והסדרי הראייה שלהם יכולים גם להיחשב כ"עניני המעמד האישי", כדרישת חוק שיפוט בתי דין רבניים? מהעולה מלשון החוק עצמו ומלשון דבר המלך במועצה, וכן מפסק דין נגר שהובא לעיל, נראה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, וכי "ענייני המעמד האישי" כוללים בתוכם גם את נושאי האפוטרופסות. זאת, למרות שברור שתחומי הטיפול והאחריות על הילדים הקטינים אינם ענייני "הסטטוס" והמעמד האישי שלהם. משום כך הבחין בית המשפט בין "המעמד האישי" עצמו ל"ענייני המעמד האישי" הנגזרים ממנו, בבג"ץ 109/53 לוי שיף נ' רחל שיף ויו"ר ההוצל"פ, חיפה, פ"ד ז 543:

אין המבקש חולק על כך, לאחר שהוזמן ע"י בית-הדין הרבני הוא נענה להזמנה, הופיע בפני בית-הדין ונטל חלק בדיונים אשר לפניו. התנהגותו זו כמוה כהסכמה לשיפוטו של בית הדין הרבני, ולפיכך היה בית-הדין מוסמך להיזקק לבקשת המשיבה... הואיל וענין החזקת ילד הנהו עניין המעמד האישי אשר בית הדין הרבני ראשי לפסוק בו בהסכמת הצדדים. (הדגשות שלי ר.ר)

חזר על דברים אלה שופט ביהמ"ש העליון דאז, פרופ' מ' זילברג, בספרו, המעמד האישי בישראל, ירושלים תשכ"א, עמ' 30, ומביא לכך תימוכין גם מבג"ץ 125/49 אמדו נ' אמדו. באפן זה כתב גם פרופ' ג' במאמרו "מעמד אישי", טדסקי הפרקלי כב, תשכ"ו, עמ' 167:

סי' 51 אינו מדבר על "מעמדות" מסויימים, אלא על "עניני מעמד"... ברי לנו, כי ע"י המלים "עניני המעמד האישי, פירוש דיונים הנוגעים ל (...) ", לא התכוות המחוקק לקביעת ה"סטטוס" בלבד, אלא גם ליחסים מסויימים הנובעים מהם, כגון... דבר ההחזקה הנובע מיחס האפוטרופסות, וכו'.

סיכם זאת פרופ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל, עמ' 22:

"עניני המעמד האישי"... במושג זה אין הכוונה לענינים הנכללים בגדר המושג סטאטוס כמשמעותו בתורת המשפט, כי אם לאותם ענינים עליהם ראה המחוקק להחיל את הדין האישי של בעלי הדין.

7. העולה מדברינו, כי במקרה בו שני ההורים פונים לבית הדין הרבני שידון בענייני המשמורת והסדרי הראייה של בנם המשותף, או מביעים את הסכמתם לכך, רוכש בית הדין סמכות שיפוטית לדון בכך. זאת אף אחר ששני ההורים התגרשו, וכבר "אין לבית דין רבני שיפוט יחודי" בענייני הנישואין והגירושין שלהם. את התנאים לרכישת סמכות זו לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מונה נשיא בית המשפט העליון (דאז) השופט א' ברק בבג"ץ 9476/96 מאיר סרגובי, עו"ד נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פסקה 24:

הוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מעמידה שלושה תנאים מצטברים להענקת סמכות לבית הדין הרבני. על פיה התנאי הראשון הינו שהעניין הוא מענייני המעמד האישי המפורטים בסימן 51 לדבר המלך במועצה... התנאי השני הינו הסכמתם של הנוגעים בדבר... התנאי השלישי הינו כי ענייני המעמד האישי, עליו מסכימים הנוגעים בדבר להתדיין בפני בית הדין הרבני, הוא "של יהודים".

8. כאמור במקורות שהובאו לעיל, הבעת הסכמה לסמכות בית הדין לדון בעניינים יכולה להתבטא גם בדרך של התנהגות, זאת כגן על ידי שיתוף פעולה בדיון וטענת טענות בפני בית הדין, המוכיחה את קבלת סמכותו למעשה של בית הדין. כפי שהדבר עולה מדבריו של בית המשפט במספר הזדמנויות, כמו בבג"ץ 109/53 שיף נ' שיף שהובאו לעיל, ובדבריו בג"ץ 283/72 הרצל בוארון נ' בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, פ"מ כו (2) 727:

אמנם הסכים העותר לשיפוטו של בית-הדין הרבני בתביעה הראשונה של המשיבה, כי הרי הוא הופיע בפני בית-הדין וטען והודה בפניו. אבל שיפוטו של בית-הדין בהסכמת בעלי-הדין, לפי סעיף 9 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מוגבל לאותם ענינים של המעמד האישי המנויים בסימן 51 של דבר-המלך במועצתו.

ג. יישום עקרונות הסמכות לענייננו
1. במקרה שלפנינו ניתן לראות כי כמעט לאורך כל הדרך בהליכים השונים שביניהם, מלאחר גירושיהם עד להיום, שהאישה משתתפת באופן פעיל בדיונים ובחילופי כתבי הטענות המוגשים לבית הדין ובהצגת עמדותיה בדיוני בית הדין הרבני, בעצמה או על ידי באי כוחה. החל מהבקשות ההדדיות שהוגשו מצד שניהם בשנת 2005 אל בית הדין, עובר דרך התביעות שהגישו בשנת 2010, וכלה במסגרת התביעה שהגיש הבעל בשנת 2012.

2. אמנם בתחילה התנגדה האישה לניהול ההליך בבית הדין הרבני, בטענה כי יש בהם כפל הליכם באותו נושא. טענה שכבר הראינו כי אינה נכונה. אולם בדיון בבית הדין (בתאריך 14.2.13) שנקבע כדי לדון בכך, שוב לא הועלתה טענת הסמכות, ומאותו דיון והלאה נראה כי חל שינוי בגישת האישה, והיא משתתפת באופן פעיל באותו הליך. מפרוטוקול הדיון באותו יום עולה כי אבי האישה חוזר לבית הדין, לאחר ההפסקה בדיון שנערכה, יחד עם הסכמה מפורשת של ביתו שייצג וידבר בשמה. כעולה משורות 45-41 לפרוטוקול הדיון:

...אתה תדבר בשמה והיא מסכימה ושלחה אותך לכך?

האם – כן היא יודעת ושלחה אותי לדבר בשמה.

ביה"ד לאב – וגם ידעה ממה שדובר בדיון הקודם...

האב – כן, ואמרה לי שרוצה מאות להגיע לדיון אבל...

3. כאמור, מאותה העת משתפת האישה פעולה באופן מלא בדיוני בית הדין, בין בעצמה ובין באמצעות בא כוחה. מעידים על כך הבקשות וההודעות הרבות שהגישה האישה מאז לבית הדין. החל מהודעתה כי היא מוכנה שאביה ייצג אותה בדיון בבית הדין, אשר במהלכו נידון ההסכם להסדרי הראייה של הבת, וממשיך דרך הודעתה לבית הדין כי לחלק מההסכמות שסוכמו בבית הדין היא מסכימה ולחלק היא מתנגדת, וכך גם דרך תגובותיה לגופם של טענות האיש כנגדה, הצעותיה לדרכי המימון וההגעה של הבת לביקור, והודעתה הדחופה לבית הדין כי האיש מתנגד להחלטת בית הדין. בכל ההליכים הללו לא הועלתה ואפילו לא פעם אחת התנגדות של האישה לסמכות בית הדין לדון בעניין.

4. אמנם בתחילה טענה האישה ל"כפל" הליכים גם בבית הדין הרבני וגם בבית המשפט, ומשום כך ביקשה לסגור את התיק המתנהל בבית הדין הרבני, והוסיפה "כי במידה והתובע מבקש כי דיונים בנושא הסדרי הראייה יתקיימו בבית הדין הרבני עליו [יהיה] להגיש תביעה מחודשת להסדרי ראייה בבית הדין הרבני". אך גם מכך, כפי שתואר, חזרה בה האישה והמשיכה להתדיין בבית הדין הרבני אם על ידי שליחת תגובותיה לבית הדין בעצמה ובאמצעות ב"כ.

5. שוב חזרה האישה על הבעת הסכמת לסמכות בית הדין לבין בענייני המשמורת והסדרי הראייה, לאחרונה בדיון האחרון שנערך בבית הדין, בו כאמור, לא רק שלא הביעה האישה כל התנגדות לסמכות בית הדין, אלא אף הכירה באופן אקטיבי בסמכויות בית הדין, באמרה באמצעות ב"כ:

(שורה 33-32 לפרוטוקול): "ולעניין הערבויות, מאחר שכל ההליך התנהל בפני ביה"ד באם תרצה לצאת אנו נגיש בקשה לביה"ד וביה"ד יאשר."

(שורה 39-38 לפרוטוקול): "ולכן חשוב לנו שביה"ד ימנה פקידת סעד לפני שתגיע הילדה לארץ אלא אם כן ביה"ד חושב על מתווה אחר. ולגבי נושא הערבות, כפי שביה"ד הציע הוא יחויב ברגע שתגיע לארץ להחזיר אותה."

ובהמשך אף חתמה בפני בית הדין על הצהרה בו היא מתחייבת כי "אדאג לקיים את החלטות ביה"ד בענייני הסדרי ראיה ובמידה... אני מודעת לכך שהדבר עלול לגרום להעברת המשמורת של הילדה [ע' א'] לידי האב."

ד. מסקנה בעניין הסמכות
על פי העולה מהאמור לעיל ומכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מחליט בית הדין כי סמכות השיפוט הייחודית בנושאי המשמורת והסדרי הראייה שבתביעה זו, בעניין בִּתם הקטינה של הצדדים היא של בית הדין הרבני.

ניתן ביום י"ט בתמוז התשע"ג (27/06/2013).